רקע
ישראל כהן
י.ד. ברקוביץ

 

א    🔗

אין לך אבן־בוחן לערכו הקיים של ספר כקריאה חדשה בו, הבאה לאחר הפסקה ארוכה. לעתים קרובות מביאה עמה קריאה זו צער שבאכזבה. אנו תמהים: הכיצד? הלא ספר זה היה לנו בשעתו עולם מלא, ומה אירע לו לספר או לנו הקוראים, ששוב איננו נחשב בעינינו ואיננו נוגע ללבנו! אך יש שאנו מסיימים את קריאת הספר מתוך הרגשת חדוה, שכן נוכחנו, כי מה שקסם לנו אז חי וקיים בו עד היום הזה ולא התרשמות בת־חלוף היתה זאת בנו בימים ההם. והלא זהו אחד מסימני ההיכר של ספרות קלאסית, שככל שהיא מאריכה לחיות, היא מוסיפה כוח וקסמים. לא הזמן ולא התפתחות הטעם והנוסח ולא השכלול הטכני עשוּיים לפגוע בה לרעה. שיבושיה ודילוגיה עלינו אהבה.

הקריאה המחודשת בסיפורי ברקוביץ הראשונים ממלאת את לבך הרגשה זו: סיפורי־מופת, שהזמן העניק להם יתר־ודאוּת. אתה מפליג בהם כבים פתוח וקולט מחדש את הקולות, המראות והלכי־נפש שבהפלגה כזו. והקולות הם קולות ממש והמראות מראות ממש. לא בת־קול ולא צילומים או העתקים או בבואות, כי אם חיים כהויתם, בני אדם בצלמם ובדמותם. בשר ודם ונפש חיה. כל דמוּת בולטת בצביונה ובקומתה, כל תיאור הוא חטיבה מן הבריאה. האור הוא אור והצל הוא צל. אין ברקוביץ גורס סמליות, סימבוליזם בלע“ז. חושד הוא בה שמא לקויה היא ברפיון־כוח וברפיון־ראיה ומשום כך היא נותנת את הדם של הדברים ולא את הדברים עצמם. האדם היוצר חייב לעמוד על קרקעה של המציאות הממשית וליצור עצמים וברוּאים מוחשיים. ואמנם שוקד ברקוביץ על דרך־יצירה זו. הוא יוצר את ה”גיבור" שלו לא מן התוהו, אלא מעולם־הנמצאים. מעשה בנאי יתקין אותו. בראשית כל סיפור בא השם, האידיאה הכללית. מכאן ואילך הוא יוצר אותו בדמות הגוּף והנפש. קימעא קימעא יעשה זאת, כפסל המפסל את פסלו. כל שורה מוסיפה לו קו, כל תיאור משכללו. יש כאן כיבוש יצר־היצירה הבהול להגיע אל האחרית. חסר כל יסוד שבהפתעה. לא בדרך באה ההפתעה, כי אם בסוף מעשה. לא ב“בראשית” כי אם ב“ויכוּלו”. לעינינו ממש קמים הסביבה, האדם, הנוף, המשפחה, המושגים, האופי וההתנגשות. ברקוביץ הוא ארדיכל, שיש לו אנך ואמת־בנין וחוש של תוֹאַם. הוא משער את כוחה של כל נפש פועלת ואינו מעמיס עליה יתר־על־המידה, לא עומס של יצרים והרגשות ולא עומס של עלילה ולבטים. חכמת־השיעורים היא ראשית חכמתו. לפיכך אנו חשים, שטבעיות יצוקה בכל אדם ובכל מעשה, אפילו היוצא־דופן מעשה־ידי־הטבע הוא ולא יציר הדמיון.

אמרנו, שאין חלקו של ברקוביץ עם בעלי־הסמליות, מפני שמגמתו – הממשות, הריאליזם, המציאות כמות שהיא. אולם אמירה זו טעונה השלמה. יש ממשות קטנה, שאינה כדאית לעצמה וכל שכן להינתן מתן־משנה בספרוּת. אך הריאליזם שלו הוא בעל אנפין רברבין, בחינת עולם ומלואו. כל נובילה שלו עם שהיא קטע מן ההווי היהודי, הריהי פרט הבא ללמד על הכלל, יתר על כן: היא כלל קטן לעצמו. וזה כוחו של מספר גדול, שהמתואר על ידו יוצא מתחום שתחם לו. הממשים הקטנים, הנבראים בריאה חדשה בידי יוצר בעל שאר־רוח, הריהם עולים למדרגת סמל שלא מדעת בעלים. כי הסמל והממש כרוכים יחד, ואין להפריד ביניהם בספירת היצירה האמנותית.

 

ב    🔗

ברקוביץ הוא אמן העלילה. יודע הוא את סוד המועט המחזיק את המרובה, את סוד הצמצום והעיבוּי. יש שעמוד אחד מקפל בתוכו התרחשות דרמטית מורכבת ועוצרת נשימה, כגון בסיפור “בכפר”, “משקה’לי חזיר” ואחרים. אעפי“כ אופן סיפוּרו בשובה ונחת, מתון מתון. תג לתג, פרט לפרט, רמז לרמז – והתמונה נשלמה. השתלשלות המאורעות היא תמיד מחוּייבת ההגיון והמציאות. אין ברקוביץ אוהב להגיע למטרתו בקפיצת הדרך. קפיצה והגיון הם תרתי דסתרי. הוא מחבב את ההילוך האיטי ואת ההנאה מהילוך זה. ובמידה שניתן לעשות בנובילה, שהיא קצרת יריעה על פי טבעה, אין הוא דולג על תחנת־מעבר חשובה. כל הטיפוסים הם בני מולדת. כי אף הגלות מולדת היא, והנקלעים לנכר מתגעגעים על מולדתם זו. על כן אין ברקוביץ מסיח את דעתו לעולם מן הנוף, הרקע החברתי ולא מעונת־השנה. אף הסוף “הגיוני” תמיד. אין כל רצון להדהים בסממנים ובלהטוטים או באיזו אחרית פיקאנטית, או בסיום כבד־חידות, שסימנו: ריבוי נקודות. וגם כשהסוף סתום וערפל מכסה אותו, אין זה משום שהמסַפר ברר לו לגיבוריו סיום רב־רושם, אלא משום שכך נאה להם וזהו הכרח הגיוני. כל מסיבות חייהם ורמ”ח אבריהם מחייבים סוף כזה. כי יש לבירה מנהיג. יש השגחה פרטית וכללית, ואף חיי היהודים העלובים והמסוכסכים אינם מתארעים “סתם־ככה”; נוהרים הם באפיק “טבעי”, ויהא שהטבע הזה חולני הוא ומכאיב. לפיכך אתה קורא בסיפורים אלה ומאמין ליוצרם. כל מצב, שבו הוא משים את גבוריו, משכנע ומעורר השתתפות הקורא. אתה הולך שבי אחרי המסַפּר שפשטות סגנונו היא מלאכת־מחשבת ופרי עמל וליטוש רבים.

ישנם סופרים ומבקרים, המערערים על עצם חשיבותה וכבודה של העלילה בסיפור. לפי דעתם עלילה היא אלמנט חיצוני הפוגע באמנות הצרופה של הסיפור, ואף תעודתו של הסיפור נפגמת על ידיה. כדרך שהתפעוּלים (האֶפקטים) החיצוניים משבשים את ההצגה על הבמה ומורידים את ערכה. אולם בלי להכריע בהזדמנות זו הלכה כמי – אף על פי שיש בה בדעה זו משום ביקורת, הראוּיה לעיון – כורח הוא לומר, שברקוביץ לא נטה לאחד הקצוות. עוד לפני עשרות שנים מצא הוא את המזיגה בין העלילה החיצונית והעלילה הנפשית. בסיפוריו הן אחוזות זו בזו כשלהבת בפתילה. העלילה החיצונית משמשת לו באמת פתילה להאחיז בה את אש החויה האישית. אין אצלו פולחן העלילה, אבל מורגש פולחן הפעילוּת. אפילו תיאורי הנוף מלאים פעילות ושינויים וחילופי־גוונים. הכל שרוּי במזל של התהווּת שאינה פוסקת.

בפעילות זו שליט בכיפה יסוד הניגוד. ברקוביץ אינו נמשך אחרי האלמנטים האידיליים שבהווי היהודי. הוא חושד בכשרותם ובאמיתם. מתחת למעטה האידיליה הוא מוצא התנחשלות תמידית של חיים ספוגי מכאוב וניגודים. אם נתקלת בתמונה אידילית – בדוק אחריה ותמצא, שאין זו אלא קרום דק, קליפה מתעה. לכל היותר אתה מוצא חיפוּי הומוריסטי על פני הויה טראגית, אבל אין זה אלא חיפוּי, גשר דקיק על פני תהום. ואמנם ברקוביץ מכנס את פיזורי ההומור היהודי ומשבצם במערכת סיפוריו, אבל סמי מכאן אידיליה. בכללם מלאים החיים של כלל ישראל ושל כל אחד ממנו סתירות וניגודים ומתיחויות דרמטיות. מרבית סיפוריו של ברקוביץ עוסקים בתקופת־המעבר בחיי ישראל בגולה. בכל בית־אב יהודי תוסס משהו; בכל משפחה מתרקם איזה שינוּי. התמורה הגדולה בעולם נתגנבה לתוך חיי האומה, והתמורה שבעם התיזה ניצוצות, שפגעו בכל יחיד. במשכנות ישראל הופרה השלוה. הבטחון נתערער. העניות מנוולת. החלומות מפתים. הנועזים מנסים נסיונות. וההתנגשות גדולה ורבת־אימים. הכל מתריסים כנגד הגורל, אך אין שום אחד יודע ומוכשר לעצב לו גורל חדש. ואין הכוונה כאן למלחמת־אבות־ובנים פשוטה, המצויה בכל דור, כי אם למלחמת דורות, לנפתולי הרגשות ותפיסות ולהתנצחות של דרכי־חיים. החדש המתנגש והמתמרד הוא על פי רוב רופס, עלוב וללא כובד של תוכן, בעוד שהישן עם כל הבלוּי שבו הוא עדיין חזק, כבד־מסורת ורב־השפעה. ואולי דוקא משום שאין החדש בטוח, הריהו מתאכזר על הישן ומבקש לעקרו. בסיפורי ברקוביץ. נשמעת בת־קולם של נפתולים אלה. תמיד אנו רואים בהם איזה כוח מתעתד לזינוק ראשון או אחרון, הרוצה להיבנות מחורבנו של חברו. כל אלה שברקוביץ מתארם, הסוחרים והמלמדים והמשרתות, סטודנטים ומהגרים, עלובי הכפר ועלובי העיר, שלומי־אמוני־ישראל ופוקרים, המשכילים והמתמשכלים, המהפכנים והמועמדים לבתי סוהר, עמי־ארצות ובני תורה – כולם נושאים בקרבם את ניגודיהם החריפים לא רק לסביבתם, אלא גם לעצמם. אולם בהם נבלט גם כוח מוסרי מחנך, כגון בסיפור “בכפר”, ומחאה עזה כלפי העוול החברתי והמעמדי כגון ב“בני כפר”.

ברקוביץ מאיר את היחיד תוך כדי הארת הסביבה או החברה, גם “התלוש” דבוק לכפיפתו החברתית. אתה יכול על פי סיפורי ברקוביץ לבנות בנין סוציולוגי של חיי ישראל בגולה. הוא לא כתב עליהם סיפורים רחבי־יריעה; אבל הוא ריכז את עצמו כל־פעם באיזור אחר של הווי ישראלי, משל לפרוז’קטור המרכז את כל צרור־קרניו בנקודה אחת. קטעים אלה בצירופם מהווים חטיבה שלמה. כשם שכל הטיפוסים המתוארים עם כל השוני שבהם הם איברים חיים לגוף אחד. הסיפורים במקובץ אם כי נכתבו בזמנים שונים, הרי אידיאה אחת שוֹרה עליהם. אנו רואים בעליל, כי המסַפר שיווה לנגד עיניו את כל כנסת ישראל גם בשעה שלא עסק אלא בקרן־זוית אחת של בית ישראל.


 

ג    🔗

פסיכולוג דק־עין הוא ברקוביץ. אין הוא מרבה לחטט, אבל הוא מעמיק לנתח. את מסקנות ניתוּחו אינו מבטא בלשון־לימודים ובדרך של יוהרה; אבל הוא מתארן בשפה ברורה. אפשר היה לחבר לפי סיפורי ברקוביץ ספר רב־ענין בחכמת־הנפש. האמיתות הפסיכולוגיות, שהוא מעלה בהסתכלויותיו, עולות בקנה אחד עם המסקנות של פסיכולוגית־המעמקים, שנתפרסמה אחרי כן. כמה הרמזות יעידו כל כך עדוּת מפורשת.

גיבורי ברקוביץ מגלים לנו את צפוני לבם לא רק בדבריהם הגלויים ההגיוניים, כי אם גם בדיבורים הבלתי הגיוניים, שננעצו בקרבם והם חוזרים ונשמעים מפיהם במין כוח־כפיה. תיבות קטנות בוגדניות הן ומעידות על איזו מבוכה או עקת־לב, שרק מלה חסרת־שחר יכולה להפיגן קצת. בסיפור “התלוש” מתוארת העלמה ברגר בשעה שהיא שבה מעיר הפלך, שבה למדה וקלטה השכלה ונימוסין. וכשהיא מטיילת עם הד"ר ויניק ומדברת עמו על האפלה שבעיירה ועל אור ההשכלה, היא מתבלת את דבריה פעם בפעם במלה “אינטנסיביות”. זהו מין לחש־נחש וכל־אימת שהיא צריכה לומר משהו מפתיע ועושה־רושם היא סותמת בו את החלל הריק ונפדית ממצוקתה.

בדומה לזה כשיששכר־בר בא “ממרחקים” והכל מתנכר אליו והוא נתוּן בצרה, הריהו משתמש בשעת דיבוּרו בביטוּי הרוּסי “אָדנים סלאָוואָם”, והוא מצילו מכל מצב דחוּק. כדרך שאשתו אינה מבחינה ואומרת “ברוך השם” לצורך ושלא לצורך, ועל פי הרוב שלא לצורך. – בספור “ירקות” מטילה אִמה של שפרה את הדיבור המתחיל “ראוי לומר”, שאחריו לא בא כלוּם ומה שנאמר אינו קשור עם דיבוּר זה ואינו אלא מין מפלט מפני קושי שבאמירה אחרת שאין הפה יכול לבטאה; – וכן עושה מיסטר רבינס ב“כרת”, שמגלגל בביטויים “נאטינג דואינג” או “סטריקטלי כשר”, בשעה שאינו יכול לחזק את דבריו בטעמי הגיון. כל אלה וכיוצא בהם מוכיחים, כי ברקוביץ השכיל להביא לידי ביטוּי את הבלתי־מודע שבחיי הנפש בדרכים מופלאות.

ברקוביץ נקט גם “מכשירים” אחרים, כדי לעשות את חיי הנפש של גיבוריו מפולשים לאור. הוא השתמש בחוק העקיפין, כלומר, שאדם עושה משהו, שטעמו המכוסה נעוץ בתחום אחר לגמרי, אלא שטעם זה אינו ידוע לבעליו או שהוא מתגלה לו לאחר זמן. בסיפור “לפני השולחן” מתואר הבן הבכור של משה־אליה שיצא לתרבות רעה. הוא כבר אוכל בגילוי ראש ומקל במצוות. אולם הוא כמעט עומד ברשות עצמו ואין אבא ואמא מעיזים להעיר למוּסר אזנו. אבל הכעס המחלחל בנפשם מבקש לו מוצא והוא נשפך על ראש הבן הצעיר ממנו, שאינו אשם כל עיקר. – גם משקה’לי חזיר ממיר את דתו לא משום שינוּי שחל בדעותיו או משום איזו טובת הנאה, כי אם מפני שדרך זו נראית לו מתאימה ביותר להתנקם באביו באכזר. וכמעט שאין ספק, שאילו מת אביו לפני אמו, היה חוזר להיות יהודי. – בסיפור “ממרחקים” מביע יששכר־בר ששב מאמריקה ומן החיים רבי־התפנוקים והחידושים אל עיירתו, את מחאתו על בני העיירה המלגלגים עליו, בזה, שהוא לובש את בגדיו וחובש את הכובע שהביא עמו מאמריקה. לא איכפת לו שהם מעוררים עליו לעג וחשד. הבגדים משמשים כליא־ברק לברקי התמרמרותו על היושבים־בחושך, שאינם מבינים עד־מה את המתרחש בקרבו. – ובסיפור “וידוּי” מתוודה צירקין על כך, שכל ימיו התמכר לדברים, שלא הם היו לו עיקר, אם כי כלפי חוץ היה נראה שהם עיקר. פעוּלתו הריבולוּציונית במחתרת, המאסרים והויכוחים לא באו אלא בשל עלמה אחת שקסמה לו משעת הופעתה הראשונה. רק בחשבון־הנפש שלפני מותו מגלה הוא את הסוד הזה לעצמו ולידידתו שבאה לבקרו. – ובסיפור “בנכר” שופך ציבורין, זה העסקן הנואם ורב־הפעלים, את חמתו על הכלב המכונה “תיאורתיק”, לאחר שעמד על טיבה האמיתי של זו קצוצת־השער. ומאין לו אפשרות אחרת לשכך את סערת־רוּחו, הוא חובט את הכלב העלוב במגפו תחת השולחן, אף כי לא היה דרכו לעשות כן.

מן הדוגמאות המעטות האלו אנו למדים כמה בקי ברקוביץ ב“מנגנון” הנפשי של האנשים הפועלים בסיפוּריו. הוא נוקב ויורד אל הרבדים התחתונים של חיי אדם, מקום אשר אליו אין להגיע אלא בדרכי עקיפין ורק סופר הרואה ללבב יזכה לכך. ולא מפני שיש לו לברקוביץ איזו שיטה עיונית ערוּכה מראש, הוא עושה כך; אלא משום שהוא חותר אל האמת השלמה ואינו מסתפק במה שעל השטח בלבד. מה שעל השטח משמש לו סימפטום ורמז, המעוררו לבקש את החבוּי והמוצנע מאחוריו.

 

ד    🔗

עד כאן דיברנו בעיקר על הסיפורים הראשונים, שלהם הקדיש ברקוביץ את ראשית־אונו והם שהוציאו לו מוניטין כסופר יקר־ערך. אולם ברקוביץ גילם את כוח יצירתו אחר־כך בשלושה ספרים גדולים: “ימות המשיח”, “מנחם־מנדל בא”י" ואחרון אחרון: “הראשונים כבני־אדם”. בשני הרומנים רחבי־היריעה ורבי־ההיקף ביקש ברקוביץ להעלות את לבטי העליה לא“י וחיבוטי ההתערות בתוכה. ואף בהם נאמן הוא לאופן הראיה והתיאור שלו, שעיקר להם החוויה האישית. ביחוד נכבד הוא להדגיש את הדבר הזה ברומנים, העוסקים בחיים המתהווים בארץ, שסופרים רבים גולשים כאן עד־מהרה אל הפאַתטי והתועמלני ובלי־דעת הם הופכים את גיבוריהם לבובות. ודאי לא מיצוּ שני הרומנים האלה את המתרקם כאן, אבל הם משמשים ראי נאמן להתרשמותו של המסַפר. אך אין ספק, שדרוּשות היו לו לברקוביץ הכשרה עצמית במשך שנים רבות, כדי שיוכל להוציא מתחת ידו את חמשת הספרים בשם “הראשונים כבני אדם”. אתה תוהה על ספרים אלה ואינך יודע מה שם תקרא להם. אין זו ביוגרפיה במובן המקובל, ופשיטא שאין זו אבטוביוגרפיה. אבל זהו ספר אשכול. דמותו של שלום־עליכם וחיי משפחתו, חייהם ודמויותיהם של סופרי דור שלם, פרצופיהם של בני־לויה שונים, מצב הספרות העברית והאידית במשך תקופה מסויימת, חלומות וחזיונות של מיטב האינטליגנציה היהודית ­– כל אלה ערוּכים וסדוּרים איש איש במקומו ומוארים באור של חסד והוּמוֹר. בתוכם משולבות מסות קטנות ומושלמות, שהן חטיבות יצירה לעצמן; בתוכם משובצות הערכות ספרותיות דקות, שאתה יכול לעקרן משם והריהן בריות מיוחדות; בתוכם מקופלים פרקי וידוּי, עדוּיות מהימנות של גדולי הדור, הערות שנוּנות על מאורעות ופרשיות פסיכולוגיות ענוּגות וטוויות משי דק, משי ברקוביצי. קיצורו של דבר, זהו ספר המכלול, שריבוּי הענינים והדמויות שבח הוא לו, כי כל דבר דבוּר על אופניו וכל דיוֹקן נאצל מחברו ומאציל על חברו. יש איזו ערבות הדדית חשאית. בקראך בספר זה אתה נוכח לדעת, כי לא ערב־רב של סופרים ואמנים ואנשי־מעשה חיים בכל דור, אלא כל אחד הוא במקומו, יוצר ויצוּר, פועל ונפעל כאחד. שום דמות אינה מיותרת כאן; אדרבה, נסה־נא לשלוף אחת מהן ותמצא, שפגמת בכל הספירה כולה. כי רישומם של כל דמות וכל מאורע צדדי כבר חרות בכתב שאין למחקו, ותוצאותיהם ותולדותיהם כבר נעשו אבות לתולדות חדשות. אי אפשר שלא לציין את תיאורו הנפלא של ברקוביץ כיצד ניגש בפעם הראשונה לתרגם את שלום־עליכם, באיזו דחילו ורחימו עשה זאת. אתה מרגיש בכך מעין תפילת “הנני העני מממעש” של הש”ץ, שאמירתה נשמעת במתיקוּת מיוּחדת כשאומרה הוא יהודי, שקולו ערב ופרקו נאה ומעשיו אינם עניים כל כך… אין להכניס תבן לעפריים ולדבר על ברקוביץ המתרגם, שהעלה את שלום־עליכם לדרגה עילאית, שהנחיל חיי־נצח ליצירה כבירה זו ונתן אגב־כך דוגמה רוממה לאמנוּת התרגום, לסגנון עברי חי, טבעי, מדוייק ושׂשׂ בגווניו. הלא תרגומים אלה נבלעו בדמיוננו ומדברים מתוך גרוננו וקשה לנו כיום לתאר את הלשון העברית בלי שלום־עליכם בלבושו של ברקוביץ. הוא עשה שני דברים נכבדים שהלשון העברית היתה זקוקה להם: הפשיט את מחלצות החג והלבישה בגדי־חול, אף נטל מעט מאותה צלוחית של בושם אשר ללשון העברית והיזה על חיי־החולין של ההויה היהודית הגלותית וגיבוריה. ונמצא שתיהן נשכרות. זו הציגה את כף רגלה על אדמה, שעדיין לא הורגלה בה כהלכה, וזו קיבלה עליה מרותה של קדושה פורתא וקיללה בלשונו של בלעם. התרגומים האלה, כספרי מנדלי, הצעידו את הלשון העברית קדימה פרסאות רבות ומזגו לתוכה חיוּת ושפע וגמישות לאין שיעור.

* * * * *

בשתים יוּכר סופר עברי: א) בשלשלת היוחסין שלו, כלומר, במהות יצירתו, במידה ששרשיה נעוצים בקרקע ישראל, קרקע הדורות; ב) בחידוּשו, כלומר בחוליה שהוא מוסיף לשלשלת זו, במידה שהוא משמש המשך למסורת היצירה בישראל. והנה מיותר להוכיח את כשרותו של ברקוביץ ולהעיד על יצירתו, שהיא טבועה בגושפנקא של המקור הישראלי. כל מלה, כל דיבור וכל פסוק אומרים נאמנות למכוֹרה וטהרת המוצא. לשונו היא ללא רבב לועזי, כולה מקור שבמקור ותוכן יצירתו – ההוויה היהודית, כפי שהוציא אותה מתחת ידו שר־האומה. אולם לא יניקה מן העבר ומן המורשת בלבד יש בברקוביץ, כי אם הנקת ההווה ועשית נדבך חדש לעתיד. מגמות ורמזי־דרך יש בסגנונו, העתידים להביא ברכה נוספת להתפתחות הלשון העברית בשנים הבאות, כשם שיצירתו עוד עתידה להפרוֹת את ההולכים אחריו.

תש"ו



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1798 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!