רקע
ישראל כהן
ייחודו של יהודה בורלא

 

א    🔗

יהודה בורלא היה מספר בעל ייחוד גמור, ייחוד־מוצא וייחוד־חיים, יחוד־נסיון וייחוד־יצירה. הוא בא מתוך עולם אחר ומחיים אחרים, ולפיכך זכה לספר על אותו עולם ועל אותם חיים שאנחנו, האשכנזים, כקוראים כסופרים, לא ידענו אותם ולא קראנו עליהם. ידיעתנו עליו היתה שאובה מן ההיסטוריה הרשמית ולא מספרות חיה ומגלה. היהדות הספרדית בארץ־ישראל ובארצות מזרח אחדות, היתה עלומה ממנו. כלילותה בכנסת־ישראל היתה מופשטת, דוממת. רק כשאירע לה אסון בידי שמים או בידי הגויים, שבתוכם היו שרויים, היה זה מגיע לחלקי יהדות אחרים ומעורר לעריבות הדדית ולהשתתפות בצער. על כל פנים, הספרות העברית החדשה, שראינו אותה כאספקלריה המאירה של חיי העם היהודי באירופה, שכל סופר עברי היה מוסיף נופך לתיאורה ולשקיפותה, לא זכתה לכבוש את אוצרות החיים של היהדות הספרדית.

עד שבא יהודה בורלא וגאל יהדות זו מאלמוניותה ומאילמותה. אמנם קדם לבורלא יצחק שמי בשנים מספר, שהיה יליד חברון וסופר חשוב מאד, אלא שיבולו הספרותי, אם כי הוא סגולי באיכותו, מועט בכמותו ועוסק בעיקרו בחיי הערבים. ביחוד בולט בחשיבותו סיפורו “נקמת האבות” התופס כמחצית ספר סיפוריו. ורק בנובילות קצרות אחדות הוא עוסק בחיי בני שבטו הספרדים, שבהם קדם לבורלא בעיצוב הווי זה של היישוב הישן בארץ. כאמור, זהו מועט המחזיק את המרובה מבחינה איכותית. אלה שהכירוהו בחייו וגם המבקרים שלא הכירוהו אך הוקירוהו מאד כמספר, עמדו תמהים לחיזיון זה של פוריות קמוצה זו בשישים שנות חייו. ואף אשר ברש, שערך את קובץ סיפוריו והוציאו לאור, היה, כנראה בין התמהים, ובפתיחתו פירסם את פיסת־הנייר הרצופה, שהיתה כתובה בעצם ידו של שמי, וזו לשונה:

“עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעיין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעיין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער ברובו ורק לפרקים הזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו. האם מוכרח כל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע מדי צעדי.”

אין אנו מסכימים עם הערכת־עצמו הצנועה של שמי. מה שנתן לנו הוא משובח ומעיד על מקורו המבורך, ולכן הניח לנו מורשת זעירא אבל יקרת ערך, שתהיה צרורה בצרור החיים של הספרות העברית לנצח.

אבל, עכשיו, חמש עשרה שנה, לאחר פטירתו של בורלא, כשאנו סוקרים את אוצרות הסיפורים שלו ואת כל מקהלת הגיבורים והנפשות, וכל גיבור ונפש לחוד, ניתנה לנו רשות מלאה לומר: שבורלא, אם לא היה ראשון הרי היה המגלה הראשי של היהדות הספרדית ושילובה בדפי־הזהב של הספרות העברית. שום סופר לפניו לא עשה זאת כמוהו ושום יורש ראוי לשמו לא נתגלה עד היום.


 

ב    🔗

אי־אפשר במסגרת מאמר זה לתאר כראוי ובמפורט את כל גודל מפעלו של בורלא ומרחבו. אבל צורך הוא להזכיר בכל שעת־כושר את גדולתו של בורלא, ייחודו והישגיו הספרותיים, ולוא גם בקיצור.

בורלא, השלים את המפה הספרותית החיה של העם היהודי בהוציאו לאור עולם את המובלעת הספרדית מעילומה ומדמדומי קיומה וצירף אותה לרוב מניינה ורוב בניינה של האומה. וכל פרשת חייו ויצירתו מעידה שהיה נועד לתעודה נעלה זו מנעוריו ועד אחרית ימיו. הוא נצר למשפחה ספרדית טהורה, ותיקה ומעוגנת בירושלים, שבאה ארצה לפני למעלה ממאתיים שנה. הוא נתחנך על ברכי התורה והמסורה, ה“ישיבה” (“תפארת ירושלים”) וההשכלה, וחי את ההווי של עדתו לכל שפעתו ורבגוניותו. חיי המעשה של שבטו וחיי רוחו, שבתותיו, חגיו ומעדיו, ארחות הנהגתו, אגדותיו, פתגמיו והפולקלור שלו היו הומים בו תמיד וּמפרכסים לצאת כל־אימת שסיפר על סביבתו בדיבור או בכתב, כאיש חברה וכסופר. בשקיקה גדולה היה מנסחם ומשבצם בסיפוריו ובהרצאותיו, בחן, בכשרון ובסגולה אמנותית.

בסיפוריו הרבים הוא עיצב אוכלוסיה גדולה ומגוונת בטיפוסיה של שלושה או ארבעה דורות אחרונים בארץ־ישראל, מימי השלטון התורכי, הכיבוש הבריטי ועד ימינו. והוא עשה זאת בחכמה, ובטוב טעם ודעת. רובם המכריע ספרדים בני ירושלים, חברון וצפת ומיעוטם ממקומות אחרים, כגון תורכיה, סוריה ולבנון, מצרים, יוון ורודוס, וכדומה. ודאי הדין היה עמו כשהשיב לשאלת מראיין, שהוא כתב על יהודים ספרדים כבני־אדם. אבל בני־אדם שונים בטבעם זה מזה. והעדה הספרדית שונה בהווייתה הלאומית והחברתית מקיבוצי יהודים אחרים בארץ ובעולם, ובורלא כסופר ריאליסט הנציח את ייחודם ושונותם המנטאלית.

הבה נפרט ולא בראשי־תיבות בלבד, את הטיפוסים והנושאים הממלאים חללם של רוב ספריו על היהודים הספרדים: רבנים וכלי־קודש לסוגיהם, תלמידי־חכמים ועמי־ארצות, יראי־אלוהים וכופרים, צדיקים ורשעים, פרנסים וגבאים, חונפים ודוברי־אמת, תמימים וערומים, אצילים וגסי־רוח, אוהבי־חיים ומתאבדים, רוצחים ואנשי־חסד, נאמנים ובוגדים, נשים צנועות ונשים פורעות מוסר, מרדניות ונכנעות, גבירים וקבצנים, פועלים ומנצלים; וכן כתב על נושאים וסוגיות שונים: אהבה ושנאה, אירוסין, נישואים וגיטין. טקסי־דת ומזמוטי הוללות, קנאה וחרטה, שמחות ואבלות, משפחות נכבדות ושלמות ומשפחות הרוסות, אלימות ופיוסין, טירוף ושפיות, סכסוכי־דמים ובריתות־שלום, רחמים ואכזריות, גיהינום וגן־עדן, עולם־הזה ועולם־הבא. כל אלה ודומיהם הם על סדר יומם ולילם של כל עם וחברה. אולם בורלא הוא סופר עברי ספרדי ובליבו חקוקים תמיד צלם־תבניתם של בני כפיפתו, כדרך שהוא נושא עמו תמיד את סממניה המיוחדים של עדתו, ואינו מערבבם בסממנים של שבטים אחרים. לעולם הוא ספרדי טהור. אינו מתבולל ואינו מבולל. תלמיד־חכם ספרדי הוא ספרדי בכל רמ"ח אבריו ועצמיו באופיו ובמנהגיו, בתגובותיו ובמעשיו, החיוביים והשליליים. בורלא מעניק בכלל לכל נפש פועלת בסיפוריו את עצמיותה ומקוריותה.

טיפוס כזה למשל הוא עקביה בסיפור “עלילות עקביה”. מסופקני, אם יש כדוגמתו בסיפוריהם של סופרים עברים אחרים. הוא יהודי בעל מנטאליות מזרחית בכל נפשו ומאודו. כשהיה בן עשר הודיע ה“חכם” לאביו, שהיה פחח נודד במקצועו, כי “אין תועלת בישיבת בנו בחדר, מפני שלא ראה ברכה בלימודו כלל ואין לו תקנה”. והאב נטל את בנו ושיתפו במלאכתו. נדודים אלה היו כשמן בעצמותיו. המדבר, הים וחיי הכפרים הרהיבו את ליבו, מפני שמוחו היה אטום אבל ליבו היה פתוח למראות הטבע, ההרים הרמים וגלי־הים. והעיקר – האהבה להטה בו תמיד. כשהיה רואה אשה שמוצאת חן בעיניו, היתה לו “כבת אלוהים שירדה משמים”. אך גורלו המר לו שאהובתו היתה לאיש אחר. בכל מקום שהיה פעיל, והוא היה פעיל במקומות רבים, היה עושה מעשי צדקה וחסד מרובים ומעורר הערצה רבה. אבל הסיפוק האמיתי היה ממנו והלאה והאכזבה חילחלה בו עמוקות. עקביה, התמים השלם והמאמין באלוהים הטוב אינו תופס בשום אופן מפני מה הוא סובל ונענש ואין לו חלק במנעמי־החיים, כפי שהוא ראוי להם. חתו בערה בו על בן־תחרותו וביקש לרוצחו נפש. גם בעברו לירושלים לא שפר גורלו. התנגשויותיו עם גברים ואנשים ועם אלוהיו מחוללים מהפכה בנפשו והוא מפנה את זעמו כלפי האלוהים, שאהב אותו והיה מסור לו עד אין שיעור. הוא נעשה כופר גמור ומביע כפירתו ויאושו בזו הלשון: “אלוהים שבשמים, לא אדע מה היה לו”. “אובד אדם בעולם אָבד אלוהים לאדם. אין עצה ואין תבונה. אין מוצא ואין מפלט”. חשבונו הקשה והמרדני באלוהים איננו פוסק מליבו ומפיו. הוא מצטרף לריקים ופוחזים וירד תהומה. התחבר גם עם הרב הנוכל עקנין. עקביה הוא אדם פרימיטיווי, שיש לו עשרה קבין של יצריות ופראות ורק נטפים מעטים של יישוב־הדעת. הוא שאל שאלות “פילוסופיות” נוקבות על הגורל, אלוהים ומידותיו וטיפל בהן כבוּר גמור ונלעג. היה עובר מקיצוניות לקיצוניות, ממברך למגדף, מאוהב מסור לשונא בנפש, מאמונה תמה לאפיקורסות שפלה, מעוזר דלים ואומללים לרוצח מסוכן.

ומעניין שכל זמן שהיה באנאטוליה מולדתו היה אמנם רגיש ופזיז שחליפות פתע ברוחו, אבל החזיק מעמד ונהג במתינות יחסית. ואילו כשעלה לעיר הקודש ירושלים, עיר האלוהים, שבחלומו ראה אותה מלאה הוד ותפארת אף האמין שבה יחדש את בריתו עם האלוהים והוא “יתחדש ויתקדש, יעלה ויתעלה”, ־ נתחולל בו משבר עמוק והרסני. המראה הדל והעזובה הגדולה, העוני וחוסר האונים של היהודים, הכפישו חלומותיו ומאווייו בעפר ודיכאו את רוחו. “זה הבזיון, אמר לאשתו, לא אוּכל לשאת”. בדיבור אחד: זהו טיפוס יהודי, שהוא נדיר בעדות אחרות. הוא היה גיבור בעיני עצמו, כמין משיח בזעיר־אנפין, ששמו עתיד להתפרסם כי הוא נוצר לגדולות. תחושת־זיכרון זו כיוונה את דרכיו, התנהגותו ותגובותיו, שהיו משופעות ביוזמות קפיציות מסוכנות. גם עקנין שבסיפור זה, שלאסונו התרועע עמו, הוא טיפוס יוצא־דופן ומקופלות בו תכונות מנוגדות ומסוכסכות זו בזו. הוא רב וזנאי, גדול בתורה והרפתקן שפל־רוח, תוחבלן וערמומי ונתפס בקלקלותיו. ומזהם כל מי ומה שמסביבו. ואין אלה אלא שני דגמים מהרבה.


 

ג    🔗

והרמזה פורתא גם על טיפוסי הנשים שבסיפוריו. לפי עדותו, אפשר לומר, לפי הצהרותיו, הן העסיקוהו כאדם וכמספר ושיקע בתיאור חייהן ובעיצוב דמותן ממיטב כוחו וחום לבבו. בראיון אחד אמר: “יש לי יחס מיוחד לאשה המקופחת. בין יוצאי המזרח, האשה חשופה לעוול ולהיות מקופחת במיוחד. האשה גם חלושה בטבעה, לא בתיאוריה, אלא ממש. ראיתי גם הרבה נשים עשוקות, שסבלו מגברים תקיפים. יש בי גם נטיה להיות סניגור לאשה בכלל…”

אולם על אף נטיה זו, הוא לא הושפע ממנה בשעת כתיבה ומיצה עד הסוף את תיאור דמות האשה לפי אופיה וטבעה. התנהגות האשה הכשרה והטובה לא שוּנתה בגללה, כדרך שהאשה המשרכת דרכיה, ניתנה לנו בסיפור בעקביות פנימית בהתאם לתכונותיה השליליות ובלי עקמומיות לשם הגהה ותיקון.

הרי הגיבורה בסיפור “המרננת”, בדיעה שמה, שהיא בעצם זונה, המשרכת דרכה בריש גלי ואף בקומה זקופה. היא מזכירה לנו את הקדשה (ד' בצירה), כלומר, אשה שנועדה לזנות בפולחן הקדמון. וכך היא מצהירה: “אתם, הגברים, תביטו על קירבתכם לאשה כעל כיעור, חרפה וחטא, אך אני, אחא, אחשוב את יחסי לגבר כפועל טהור, אלוהי, אשר יופי בו והוד בו ותכלית החיים בו ־ ־ ־ עובדת אני את האלוהים ואת האהבה”. בכל הזדמנות היא מנעימה זמירות למקצועה ואינה חוששת להכריז, “כי כל המרננות – אין העולם קיים אלא בזכותן”. היא עוזרת לבני קהילתה ואף “מחנכת” בביתה בת משפחה טובה ומכשירה אותה להיות כמותה. ולא עוד אלא שבסיפור אחר (“אתנן”) מנדבת אחת המרננות ספר־תורה לבית־הכנסת ונערכת חגיגה והיא בין החוגגים. והכל בהילולא וחינגא לעיני הקהל. קשה להניח, שדמות כזו בצלמה המתואר, היתה קיימת באיזו קהילה אשכנזית קיום גלוי ומפורסם. מאליו מובן, שלא יצוייר גם קיום ספרותי של סיפור דומה, משום שלא היתה מציאות כזאת. הוא הדין בדמויות ובעלילות אחרות.

וכן ראוי להתייחס לבעיה אחרת שעוררו קוראי בורלא, ביחוד אשכנזים, ובאופן עקשני ביותר המראיינים: האם מהימנים הם סיפוריו? האם כל הדמויות החריגות והתנהגויותיהן החריגות, כביכול, או התמהוניות, הן בבואת ההווייה הדתית והחברתית הממשית, או שאינן אלא קאפריזות, פרי הדמיון היוצר של המספר, המקשט את גיבוריו קישוטים ספרותיים ופיקאנטיים, כדי להאדיר את רושם סיפוריו ולחבבם על קוראיו.

אכן, הוא נשאל ואף השיב תשובות ברורות שמקצתן נביא כאן. וכך אמר: “חלק מן הדמויות הן אוטנטיות ממש”, והוסיף: “הדמות הראשית ב’סנונית ראשונה', הנערה הערביה שהצטרפה לקיבוץ, אף היא אוטנטית”. ומיכאל אסף פירסם את הביוגראפיה המעניינת של נערה זו, שלפיה היתה נצר ממשפחת המלך האלג’ירי האחרון, שלאחר נסיונות חיים קשים ומאכזבים נתגלגלה לארץ ונתאזרחה בה.

ענין רב יש בעדותו של עזרא המנחם בספרו “סיפורים על סופרים”, וזו לשונו: “אלה שהיו קוראים את סיפוריו של בורלא, ואלה שידעו עליהם מפי השמועה, היו מצביעים על פלוני שעובר ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, ועל אלמוני יהודי בעל־בעמיו, שחולף בשוק מחנה־יהודה, כעל גיבורי סיפוריו של בורלא. בדרך זו נשתלבו החיים בספרות, והספרות בחיים, מין מזיגה נפלאה. ־ ־ ־ כך היו מספרים על גיבור סיפורו “אשתו השנואה”. ־ ־ ־ גם על נזרה, גיבורת סיפורו של בורלא מראים היו באצבע בחוצות ירושלים”. ועוד: בורלא ציין פעם בפומבי, כי “המציאות בה נתקלתי, זו בחצרות ירושלים העתיקה וזו שבנדודי על פני הארץ והארצות השכנות, היתה בימי נעורי גרוטסקית לא פחות, ואולי אף יותר, מתיאורים שאובים מן הדמיון. לא פעם נכמרו רחמי על קרבנות המציאות כפי שהיכרתיה, וביקשתי להן גאולה, לפחות גאולת חיים ספרותיים”. מדברים אלה מציץ אלינו גם במוראליזאטור והרפורמאטור שבמספר בורלא, וטוב שאין אנו הקוראים חשים כך בעליל, אלא, להיפך, תיאוריו ממחישים לנו בעקביות ובחריפות את התרשמותו החיה מן הנפשות הפועלות כהווייתן בלא כל חמלה ובקשת תיקונים. בורלא הפובליציסט נוטה להמתיק דינם של בני־אדם ולתת להם חנינה, אך כמספר הוא ממצה את האמת והדין.

מן הראוי להבליט בהקשר זה צד אחד בסיפורי בורלא, המופיע לא פעם דרך אגב, כדבר טבעי, אבל יש בו משהו מוזר. הכוונה לשיתוף ערבים בטקסי־דת יהודיים מובהקים. בסיפור “בקדושה”, ולא רק בו, מסופר על ערבים שלקחו חלק פעיל בטקס כזה: בעצם ההילולא דרבי שמעון בן יוחאי, תוך הדרשה מענינא דיומא של ח“ר יעקב חי, שהפליא “לספר ברוב חן בשבח ר' שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בנו וכן בדברי משל ומוסר טוב” – נכנסו בלוויית השמש שלושה מוסלמים חבושים תרבושים רמים, ופינו להם מקום נכבד בראש החדר. הם השתתפו במתן מחיר הקדיש של הדרשה וגם בהדלקת הנרות לכבוד אברהם אבינו ויצחק וגומר, עד שהכריז המכריז על משה רבנו – או־אז החליטו הערבים שגם להם יש חלק בנבי מוסא; וכשלא הצליחו במערכה זו עברו למערכה שניה לדוד המלך, ואמנם ב”נבי דאוד" – הצליחו. אחר כך נהנו כולם יחד משולחן ערוך כל טוב ואף מחרוזיו המשעשעים של פרחיה כהן.

אין צורך לומר, ששיתוף כזה לא היה בגדר האפשר בשום קהילה יהודית אחרת בארצות הגולה, בעוד שקהילה ספרדית בארץ נהגה מנהג זה כדבר רגיל. שכן, גם מבחינה של יחסי יהודים וגויים שונים היו בתכלית מאלו שברוב קהילות ישראל.

נמצאנו למדים, שסיפורי בורלא מיוסדים על אדני ההווי של יהודי ספרדי, או ערבי, או משותף, ואין להטיל ספק באמיתותיהם או לחשוד בדמיוניוּתם.


 

ד    🔗

ברם, התמהים לא שיוו לנגדם את העובדה הפשוטה, שאין להסיח את הדעת ממנה בשעת קריאה, שהיהודים הספרדים התפתחו במשך מאות שנים בסביבה ובאקלים נבדלים, עיכלו את מנהגי ישראל ושילבו אותם בחייהם על פי דרכם, ולא כל החומרות והאיסורים, שהיו מקובלים על קיבוצי יהודים אחרים, נעשו חלק מן ההווי שלהם.

כאן המקום להערת הבהרה. כותב הדברים האלה רחוק מן ההנחה, שערך ספרותי של סיפור נקבע על־ידי הוודאות, שהמסופר מתאר את המציאות כהווייתה. דרך זו של כתיבה המצלמת את המציאות בדיוקה, היא דרך הרפורטאז’ה. ההערכה הספרותית של סיפורים ורומאנים, מבוססת על קנה־מידה סגנוני, אמנותי ואסתטי. הואיל ובורלא הוא בחינת נחשון שקפץ לתוך ים ההווי המשפחתי והציבורי הספרדי, ועסק בטיפוסי אנוש ובדפוסי־חיים שלא נתבייתו קודם לכן בספרותנו, והם סוטים לא פעם מקוו־האירועים־והעלילות הברור והשגור – טבעי הדבר שהקורא, ואף המבקר, יהא תוהה ושואל אם יש כאן תשתית של אמת־חיים, או שמא הם פרי דמיון יפה או פרוע, שאין מאחוריו מציאות של ממש. אכן, העובדה, שהיו תהיות ושאלות כאלו מאז נכתבו סיפורי בורלא, היא מעל לכל ספק. וכל חיזוּק של הוכחת אמת זו מוסיף אמון למספר וליצירתו.

מן הדין להזכיר גם את שני הרומאנים ההיסטוריים של בורלא על ר' יהודה הלוי ועל ר' יהודה חי אלקלעי. קשה לומר, ששני ספרים אלה נכתבו לפי כל כללי החיבור של רומאן היסטורי, ואמנם בהופיעם היתה מחלוקת־הפוסקים עליהם. ברם, אלה הם שני ספרים חשובים, מכל בחינה שהיא, שמחברם נטל עליו העזה גדולה, השקיע בהם עבודת איסוף שקודה ורצינית ואף העיבוד הספרותי נכון ונבון ומעניין. עצם כתיבתם בידי בורלא מעידה לא רק על היקף תכניתו הספרותית, אלא גם על היקף דמיונו ורצונו לתאר את היהדות הספרדית לא רק בחצרות ירושלים ובאזורי חייה האחרים בעולם. הוא שאף להשלמת התמונה על ידי עיצובם של שני אנשים גדולי האומה בעבר.

מסתבר, שאישיותו של אלקלעי העסיקה את בורלא שנים רבות והוא חינם בנפשו חלום, בלי לגלותו, לקרום עליה בשר וגידים בסיפורי היסטורי. וחלומו נתגשם. והוא השכיל לתת לנו את דמותו של אלקלעי יותר משעלה בידו ברומאן ההיסטורי האחר לתת דמותו של אלקלעי יותר משעלה בידו ברומאן ההיסטורי האחר לתת דמותו של יהודה הלוי, שהיה רחוק ממנו בזמן, וחלק מחייו, ביחוד אחריתם, נהפך למיתוס.


 

ה    🔗

ברומאן ההיסטורי “אלה מסעי ר' יהודה הלוי”, הוא מתאר את חיי המשורר והפילוסוף, גאון ישראל, שחי לפני קרוב לתשע מאות שנה בתור הזהב של יהדות ספרד. הוא נבלע במעיה של האומה, היה שר שירתה, שירי קודש, שירי חול ושירי אהבה, שהיו תפארתה של האומה ומקור ולחזון ולהשראה.

בורלא צבר בחריצות גדולה חומר רב, היולי וספרותי, תוך עיון במקורות ישנים וחדשים וליקוט פרטים ורמזים מפוזרים ונדירים ובספר “הכוזרי”, שיש בהם כדי להוסיף מעט או הרבה להכרת אישיותו ולשפוך אור על מניעיו הפנימיים של המשורר ללכת בדרכו החדשה ולעלות לארץ־ישראל, שהיתה כרוכה בסכנות גדולות. בכשרון רב לש בורלא אותו חומר חגוון, לטש אותו ובנה ממנו את אישיותו החד פעמית של ריה"ל, הן את דיוקנו הריאלי, כפי שהיא עולה מן ההיסטוריה ומסיפורי בני־דורו והבאים אחריהם, והן את שיוו־דמותו האגדית, כפי שנתרקמה ונתגבשה על ידי מעריציו בשלשלת הדורות. בענין רב אנו קוראים את החלק האחרון של הספר, המתאר את שהייתו של יהודה הלוי בארץ־ישראל ושיחותיו עם מוסלמים על היהדות והאיסלאם, משום שזהו ברובו אגדה שנארגה סביבו, וכנראה שהדמיון היוצר של המחבר הגדיל כאן את שיעור השתתפותו בתיאור.

במלאכה קשה זו הסתייע בורלא בשני אמצכי־עזר: וקודם כל בתחבולה טכנית. הוא ייחס את כל המסופר, מראשית מסעיו של ריה"ל בספרד ועד יומו האחרון בירושלים לבן־לווייה, מעריץ גדול של שירתו שנפשו קשורה בנפשו, שדיקדק לספר רק את האמת על מהלך חייו של נערצו ואף על פרשת אהבתו הלוהטת לרוחייה. האמצעי השני הוא אמנותי, הלא זה השימוש במאקאמה, כלומר, בסוג של פרקי סיפורים כתובים בפרוזה מחורשת ומליצית, שבהם משובצים גם שירים שקולים. כידוע, אימצו להם המשוררים העברים בימי־הביניים בחפץ לב צורה ספרותית ערבית מובהקת זו. ראשון שבהם היה, כנודע, יהודה אלחריזי, מחבר הספר “תחכמוני”. ואף על פי שר' יהודה הלוי עצמו לא חיבר בנוסח זה, מצא בורלא לנכון ולמועיל לתבל בו את ספרו במידה ניכרת, כדי להשרות בעלילת הרומאן שלו את רוּח היצירה של התקופה ולשוות לה צביון הזמן והמקום. הוא נאבק עם הערפל המלפף בהכרח תקופה רחוקה זו וביקש להעלות מתוכה לא רק את צלם דמותו המיוחד של המשורר, אלא גם את האווירה הרוחנית והספרותית שהיתה שורה על כנסת־הסופרים־העברים הנפלאה בתור הזהב של ספרד. והמאקאמה סייעה לו בכך. אם כי פה ושם אולי הפריעה למספר לתאר כהלכה מעמדים וסיטואציות ריאליים, שנשארו עמומים.

והרומאן השני הוא על חיי יהודה סן שלמה חי אלקלעי – בשני סיפוריו “כיסופים” ו“מאבק” – שנולד בסאראייבו ונפטר לפני מאה ושש שנים. היה רב לעדה ספרדית בקרוֹאַטיה, וכל חייו הם שלשלת ארוכה של יוזמות שיצאו אל הפועל ושלא יצאו מן הכוח אל הפועל לפי תכנית ציונית מדינית מובהקת, פרי השקפת עולמו הציונית, המעוררת גם עכשיו הפלאה והערצה: תחיה לאומית של העם העברי; איחוד כל היהודים בברית אחת; משא ומתן עם שולטן בקושטא, שהציע לו שימסור את ארץ־ישראל לרשותם של היהודים; דרישה שהגאולה תתחיל מיד ושיהודי המזרח יהיו הראשונים ליישובה של א"י ובניינה, משום שהם נתיניו של השולטאן ולא יהיו להם מכשולים; העלאת הלשון העברית למדרגת לשון מדוברת; הפצת רעיונותיו בצורה מתוחכמת ובכושר תעמולה רב ומלחמת דברים עם המתנגדים ועם התפיסות הגלותיות הפאסיוויות הידועות. קיצורו של דבר: הוא היה הציוני המדיני הראשון לפני היות הציונות בכלל.

מסתבר, שאישיות ציונית חלוצית זו מילאה את כל ישותו והיתה גאוות עדתו. הוא נשא את נפשו לקרום עליה בשר וגידים בסיפור היסטורי באופן שיהא מקרין מעברו הזוהר הקרוב אל ההווה האקטואלי, המתפתח לעיניו והמנסר בחלל דורו של בורלא. בסופו של דבר נראה לי, שהשכיל, כאמור לעיל, לתת לנו את דמותו של אלקלעי רב־יתר משנתן לנו את ריה"ל, שהיה רחוק ממנו בזמן ובמקום ונמזגו בתולדותיו אגדה ומציאות.

שני רומאנים היסטוריים אלה משלימים את מעגל יצירתו של בורלא ומביאים לידי הגשמת משא נפשו התמידי לגלות במפעלו הספרותי את המיכלול המפואר של היהדות הספרדית בעבר הרחוק והקרוב.

בורלא הסופר קיים את הצו של מזיגת העדות בארץ ובעולם, להלכה ולמעשה, עוד בטרם נעשתה זו לסיסמה לאומית בחיי היישוב ומדינת ישראל.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות