רקע
ישראל כהן
מסלולו של אריה ליפשיץ כמספר

1

המספר והמבקר אריה ליפשיץ עלה ארצה בשנת תרפ"ה עם ראשוני העליה השלישית. עבד בעבודות שונות, בחקלאות, בפרדסים, בסלילת כבישים, בסתתות, בבנין ובנמלים. חילופי העבודות חייבוהו לחילופי מקומות, וכך הגיע להר הכרמל, להר כנען, לירושלים, לפרדסי המושבות, לבית־לחם, לבית־ג’אלה, לרבת עמון, לראמללה, למקומות ישוב אחרים ולמדבריות. יום יום נפגש עם רבים ושונים, עם שותפים לעבודה, להגנה, לחיי חברה, לסבל ולחזון העתיד, וגם עם אוכלוסיה מגוונת אחרת בארץ, עם אשכנזים וספרדים, מוגרבים וכורדים, וכן עם ערבים ובדווים, פלחים ועירוניים נוצרים וארמנים. היה ער לשיחותיהם ולהתנהגותם הגלויה והסמויה וספג לתוכו לא רק את ההווי של חוג החלוצים והפועלים, אלא גם את כל מה שהתרחש במרחבי הארץ ובתוך נפשם של טיפוסי אדם שונים.

במקביל לעבודתו כפועל עברי צעיר, המסתגל לתנאי הארץ הקשים ומשתרש במציאות החדשה, גתב רשימות ורשמי חייו. סיפורו הראשון נדפס ב“דבר” בשנת תרצ"ה. מכאן ואילך נתפרסמו סיפוריו ברוב במות הארץ, ותפס את מקומו בספרות החדשה כמבספר מובהק. סיפוריו הם איפוא גידולי־קרקע, לא גידולי־אויר ולא גידולי־חוץ. במרוצת הימים כונסו סיפוריו ומסותיו והריהם עתה לפנינו בכל צביונם והדרם: “אדון לגורלו”, “רחוק מהיום וקרוב”, “דרך עקובה”, “בחמדה גדולה”, וספר הביקורת “הווייתה של תקופה”.

יצירה ספרותית זו, שהיא מפעל חייו של אריה ליפשיץ, הובאה לעיונה של ועדת השופטים לפרס פיכמן ולדיונה, וזו החליטה להעניק לאריה ליפשיץ את פרס פיכמן. הטעמים לכך חמישה סימני־היכר במספר ובסיפוריו:

סימן־היכר ראשון – ליפשיץ צמח כמספר בתוך העבודה וממנה ועיצב בסיפוריו את ההוויה הארץ־ישראלית החדשה, שנתרקמה לעיניו ושנתן את כל עצמו ליצירתה. המסופר איננו מעשה שיחזור על יסוד זכרונות בלבד, אלא פרי רוח יוצרת, שגיבשה חוויות אישיות ומראות־שתיה, שהרעישו את חייו ומילאו את נפשו תוכן ומשמעות עמוקה. המהפכה שנתחוללה בחייו, לאור חזון חלוצי, לאומי ואנושי, הנסיונות והעלילות הפרטיים והכלליים שהתרחשו לעיניו ומסביבו, הביאו אותו לידי מתיחות יצירתית, שמצאה את פורקנה וביטויה בדרך העיצוב הסיפורי.

סימן־היכר שני – יש לראות במהות החיים והנפשות הפועלות בסיפורים. לכאורה, מוגבל ההיקף. שהרי ענין לנו עם קהל מצומצם של חלוצים או תושבים ותיקים, אולם זהו צבור של יחידים, שנבחרו על ידי הגורל לבנות את מולדתו העתיקה של עם ישראל על יסודות לאומיים וחברתיים חדשים, בתנאים ששום עם אחר עדיין לא נתנסה בהם. לצורך זה נטשו מרצונם את בית־אבא ובאו בדרך־לא־דרך לארץ נכספת זו, כדי להצטרף לחלוצים שקדמו להם וליצור יחד ראשית חדשה לרציפות ההיסטורית של קיום האומה.

הישגו של ליפשיץ הוא בכך, שתיאר את גיבוריו אלה כבני־אדם, בשר ודם. אמנם היעוד הציוני והאנושי האיר את דרכם ומעשיהם, אולם סיפורי ליפשיץ מגלמים אותם כאנשים ששום דבר אנושי לא זר להם. תוך כדי מילוי תפקידם הם ביקשו תיקון לגופם ולנפשם וסיפוק צרכיהם הגשמיים והרוחניים. הם נכספו ל“לחם וחזון”, לדעות, לאהבה, למשפחה, לחברתיות מעניינת ולהתיחדות מופנמת. ליפשיץ מראה לנו איש איש ופרצופו ואופיו, איש איש וסגולותיו וחולשותיו. זוהי אוכלוסיה עמהל ויוצרת, מתייסרת ומתאוששת, מתאכזבת ומתחילה מחדש. היא מצטיינת בקול ובדומיה. קולה נשמע בכלי־עבודתה ביום, ודומיתה בחשבון נפש אינטימי בשעות פנויות בלילה.

סימן היכר שלישי – תפיסתו של ליפשיץ בכתיבת סיפור. ליפשיץ לא גרס שמציאות חדשה, ההולכת ונוצרת, אינה יכולה לשמש נושא לסיפור אלא לאחר שכבר קיים מרחק מסוים בינה ובין המספר, מה שמקובל לכנות בשם פרספקטיווה. אדרבא, הוא חש, שכל עוד חיה הקירבה למה שארע, וחלקו בהתרחשות זו תוסס בו ותובע ביטוי, הוא ייטיב לתארם. לפיכך הזדרז לצוד את העלילות הבולטות, את פרצופי הגיבורים שנשפגשו עימו בדרך חייו עשירי־המעש והסבל, כדי להשתמש בהם כשהם רוטטים עדיין ומעלים אדים חיים ולצרור אותם בסיפוריו. וכך הגישם כהווייתם לדורו ולבאים אחריו. עניין זה כוחו יפה לא רק ביחס לספר הזכרונות שלו, אלא גם ביחס לכל סיפוריו בעלי הערך הספרותי המיוחד. אפשר שקפדני הפואטיקה ירגישו בחסרונם של כמה סממנים במבנה הסיפורים או בכללי המונולוגים והדיאלוגים. ברם, חשיפה חיה זו של מעשה־בראשית חלוצי, בנין ארצנו בעצם זרימתו, היא צפור־הנפש בסוג יצירה זה, שהגדירוהו בשם ספרות העבודה ושליפשיץ הוא אחד ממייצגיו האותנטיים. בין אלה שקדמו לו בדורו מוצאים את שלמה רייכנשטיין, דוד מלץ, יהודה יערי, ישראל זרחי, יצחק שנהר ואחרים.

סימן היכר רביעי – מערכת היחסים הסבוכה של יהודים וערבים ומיעוטים, הפועלים ונפעלים זה עם זה ולפעמים זה כנגד זה. ליפשיץ נזדמן, כאמור, מימיו הראשונים בארץ עם יהודים מכל העדות, עם חברים קרובים ורחוקים, עם חוצבים מכורדיסטן, עם נזיר ארמני בבית־לחם, עם ערבים וראשי שבטים, בדואים ודרוזים, אוהדי יהודים ושונאיהם. על כל פנים, זה לא היה זימון מקרי אלא מחוייב המציאות המאירה או האפורה. יחסי הגומלין עם הערבים היו אנושיים ולרוב ידידותיים ביותר. אין הוא מסתייע בשום פורמולה אידיאולוגית ביחסו לערבים וטבעם. היסוד הקבוע והקובע גם בחייו וגם בסיפוריו הוא אהבת האדם. הוא ראה אותם כהוויתם בשונותם ובשוויונם, אבל בעין טובה. בסיפורו “מתחת לרגלי הסוס” למשל, מתואר ידידו מחמוד חסאן, עוזרו בעבודת הבנין, בצורה מרגשת ביותר. מחמוד נשוי לפאטמה והוא אב לשני ילדים, אבל הוא גם מאוהב באשה אחרת, נדאַ שמה, הנשואה למוצטאפה. אהבתו הבוערת אליה קדמה לנישואיה, ואף היא אוהבת אותו, אולם אהבתם לא נתגשמה. וליפשיץ מתאר ביד־אמן את געגועיהם, פגישותיהם הסודיות ועילוסיהם העדינים, תוך סכנת נפשות. גם בעלה של נדאַ, מוצטאפה, מתואר כערבי מן הישוב, אולם ייחודו המזרחי גולם בכשרון ובצורה בולטת. חסאן, שהיה קרוב בלב ונפש למספר ורצה בכל מאודו להיטיב עמו, הציע לו להתלבש כערבי ולעלות עימו לקבר נבי־מוסא. והוא הסכים. שיא ההתרחשות בנבי־מוסא היה קבלת־הפנים הסוערת לחאג’־אמין. בשעה של התלהבות ו“יציאה־מן־הכלים” נטל מוצטאפה את הילד שלו והשליך אותו אל מתחת לרגלי הסוס כקורבן אהבה לחאג'. קמה תדהמה גדולה, אולם חאסן גילה למספר את טיבו הפראי של מוצטאפה בכל אימתו.

הוא הדין בסיפורים יפים אחרים, כגון: “ג’ומעה וג’מילה” וכן בסרייה “עם פועלים ופאלחים ערביים”. עובדה היא, שבהווי הערבי משולבים גם מעשי־רצח והשתתפות בפרעות. ובסיפור – “מעשה במרומי הפיגום” – אף התנכל אחד מהם בליפשיץ להמיתו בתכלית הפשטות, וניצל בנס. אך הגישה של המספר היא גם פה אנושית ופייסנית, דם לכף חובה את היחיד הפושע ולא את כל בני שבטו או עמו.

סימן־היכר חמישי – תואַם החומר והצורה, המובע והמבע, לשון הגבורים וסביבתם ולשון המסופר עליהם. ליפשיץ מתאר את עלילותיהם ושיחתם בעברית ללא מליצות, ללא הצטעצעות וללא התגנדרות ספרותית יתירה. לשונו פשוטה, חיה ושוטפת ויוצרת מגע מיידי עם הקורא ומשכנעת אותו באמינות התוכן. ניתן לומר שלשונו אמנותית־עממית. הוא השכיל לגבש לו סגנון משלו תוך השתלטות על שיגרת הדיבור היום־יומי, ומזיגתו באוירה לשונית תרבותית. אפשר לקבוע, שליפשיץ גיבש לו “תקן” לשוני מיוחד. אין כל פער בין העלילה ותיאורה, אלא עלה בידו למסור לנו את המציאות ואת הנפשות הפועלות בה כנתינתן, בלא חציצה. אין זה סגנון עשיר ולא עני, אלא אוטרקי. הוא די לעצמו ומכוון יפה למטרתו, אין הוא חד־גוני, כל עיקר. שפתו של ירוחם, מדליק הלוקסים בירושלים, אינה דומה לזו של בנימין גולדוואסר, בגדוד העבודה, איש ההשכלה והתרבות, שמרד בציונות וירד לרוסיה כקומוניסט “שרוף”, אנטי־ציוני.

על דרך זו הנחיל ליפשיץ לדורנו ולדורות הבאים תחיית תקופה חלוצית הירואית בקורות ההגשמה הציונית ובנין הארץ על כל תעוזת מעשיה, כיבושיה ותפארתם, ועל כל שלל הדמויות והטיפוסים האנושיים שלקחו חלק בה. זוהי חטיבת יצירה ספרותית, סיפורית וביקורתית, חשובה בערכיה.

תשמ"ד




  1. הדברים הושמעו בטקס חלוקת פרס פיכמן לאריה ליפשיץ בכ“ב באלול תשמ”ד (19.9.84) בתל־אביב בבית יהודי בסרביה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!