¹

דוד ורדי נולד בעיירה וולוצ’יסק באוקראינה, פלך קאמינץ־פודולסק, בחודש תמוז תרנ“ג (13.7.1893). אביו חיים בן־דוב־בר רוזנפלד, היה סוחר תבואות, ואמו גיטל בת ר' אברהם קרוטי. למד בחדרים, וגם ב”חדר מתוקן“, שמורו לימדהו “עברית בעברית” וכן היה שוקד על לימוד דיקדוק. קנה לו ידיעות בתנ”ך, בתלמוד וגם בספרות עברית חדשה. קרא עיתונים עבריים, שהשיג בביתו של ציוני בעיירה. אותו מורה גם החתים אותו על העיתון לילדים “החבר” בעריכתו של י.ח. טביוב. בדרך זו התחיל להריח את ריח ההשכלה עוד בהיותו בן עשר. לאט לאט הרחיב את אופקו והגיע לידי קריאת “אהבת ציון” למאפו, ספקי מנדלי, פרץ ואחרים ואף עיין ב“הצפירה” וב“השילוח” ובעיתונים עבריים אחרים. מ“העולם” נודע לו על קיומה של גימנסיה עברית ביפו ונתעורר בו הרצון להיות מתלמידיה, אבל אביו, שהיה ירא־שמים והאמין רק בביאת המשיח, התנגד לכך בכל תוקף, וורדי נאבק עמו קשה על היתר נסיעה. בראותו שרבה התנגדות אביו ובני עיירתו, ולא יוכל לה, החליט לעלות לארץ־ישראל על דעת עצמו בלי נטילת רשות. אמו וסבו דוב־בר תמכו בו, ועודדו אותו להגשים את שאיפתו. סיכסוך זה עם אביו על סף יציאתו לחייו העצמיים זיעזע אותו והטביע שרטת בנפשו, שלא נרפאה אלא לאחר עשרות שנים. הוא היה מתאר חווייה זו וחוזר המתאר אותה ומדגיש בחומרה את סירובו העקשני של אביו להניח לו לנסוע לארץ־ישראל, ומאחר שנסע בלא נטילת רשות, תוך פגיעה במצוות כיבוד אב, הסיח אביו את דעתו מקיומו של בנו, אך ורדי לא הסיח דעתו ממה שאירע והיה לו צורך בפורקן נפשי מפקידה לפקידה. לפיכך מן הראוי להביא את אחד הנוסחים של סיפורו, “מעשה באבי־מורי” (“דבר”, 1.6.1956), המוסר לא רק את ההתרחשות הדרמאטית כפשוטה, אלא גם את רחשי תגובתו מלאת הצהלה וההומור. אך זהו בחינת הומור שנתאחר:

“בהזדמנויות שונות סיפרתי בעל־פה ובכתב על המלחמה הקשה שנלחמתי באבי מורי ז”ל על שלא נתן לי לעלות ארצה, כדי ללמוד בגימנסיה “הרצליה”. עד היום הזה קשה לי לשכוח דבר אותה המלחמה באבי ובבני עיירתי שעמדו לצידו.עדיין מצלצלות באזני עצותיהם המחוכמות של יהודי העיירה: מוטב לו לחכות, לנער, עד אשר יבוא המשיח, או אז נתגלגל בצוותא גלגול מחילות לארץ הקודש. עודני רואה את פני אבי ואת עיניו התוהות ובוהות לשמע העצות. אותה שעה היה מסלסל את קצות זקנו שחילקו לשנים כשני סימני שאלה: האשלח את הנער? או לא אשלחהו?

בעל כרחי נעשיתי תכססן ובעל־המצאות משונות ומוזרות.

שמי דויד כשמו של דויד המלך, אמרתי בלבי. מה עשה דויד ברצותו להינצל מידיו של אכיש מלך גת? שינה את טעמו. אעשה אף אני כמותו! אמרתי ועשיתי. יום אחד בשעה שאני היה פורק סחורות באחד המחסנים מעל העגלות שהגיעו מן העיירות הסמוכות כדי לשלחן אל מעבר לגבול, לגאליציה, עמדתי והייתי משנה את טעמי; עושה העוויות, משמיע קולות משונים, ממולל בידי ורוקע ברגלי, שאלו ידידי אבי:

– ר' חיים, מה לו לבנך?

– רוח שטות נכנסה בו, בבני, חשקה נפשו לנסוע לפלשתינה – ענה אבי.

– ח־ח־־־ צחקו היהודים – גרוגרת־דרבי־צדוק זה אומר לנסוע אל ארץ הערבים הפראים? אל תשמע לו.

– אך הרי הוא יורד לחיי ממש. ראו נא את מראהו ואת זא מעשהו – התאונן אבי.

תכסיסי זה והדומים לו נשאו סוף פרי. בבוקר אחד בשעה מוקדמת שמעתי שיחת אבי ואמי:

– חיים – חיננה אמי את קולה – שלח את הנער לפלשתינה. אם נפשו שואפת לשם, סימן הוא כי מאת ה' יצא הדבר.

ואבי עונה לה:

– את, את היא המסיתה והמדיחה אותו. אלמלא את היה נשכח הדבר מלבו.

– חיים – לא הרפתה ממנו אמי – זכור את דברי, הנער יחלה, חס וחלילה, וגם אותנו יחלה. שלחהו ויהיה בריא שם וגם אנו נהיה בריאים כאן.

דברי אמי פעלו פעולתם. גם סבי, עודד אותי לנסיעה ובשנת תר"ע (1910) עליתי לארץ.

בזמן מלחמת השיחרור נסעתי לארצות־הברית, הפעם עם “הבימה”. ניצלתי את ההזדמנות ונסעתי לשיקאגו לראות את אבי ואת שתי אחיותי, אשר שנים רבות לא ראיתים. בימי שהותי בשיקאגו הזדמנתי לעצרת־עם גדולה לכבוד הכרזת המדינה. הלכתי שמח והזמנתי גם את אבי ואת אחת מאחיותי. מקום מושבי היה על יד הבימה, סמוך לשולחן העיתונות. ואילו מושבם של אבי ואחותי היה בריחוק מקום מן הבימה.

האולם היה מן הגדולים ביותר בעיר ונועד לתחרויות ספורט. הוא הכיל כחמישה־עשר אלף מקומות ישיבה.

הבימה הגדולה והרחבה היתה מאוכלסת כולה. על יד שולחן הנשיאות לרוחב הבימה ישבו באי־כוח ההסתדרות הציונית, עסקנים ציבוריים, ראשי ארגונים שונים, וגם סנאטורים, חברי קונגרס אמריקאיים, שופטים מידידי ישראל ועוד. בקהל התלחשו שגם ידידו המקורב של הנשיא טרומאן, שהשפיע עליו בענין ההכרה במדינה, אף הוא היה שם. אחד מרבני שיקאגו הדליק נר ובירך “על הנסים”. נאומים מלאי התלהבות מעל הבימה. מקהלה רבת משתתפים, שחבריה וחברותיה היו לבושים מדים תכולים־לבנים, פצחה בשיר, כאשר הועלו על התרנים שני הדגלים, דגל ארצות־הברית ודגל ישראל הצעירה, נרעד ונרגש הלב. מן הקיר האחורי, מתוך תיבה מוארה באור צבעוני, נשמע פתאום קול ברור וצלול וכה מוכר לנו, בני הארץ, היה זה קולו של דויד בן־גוריון, שנשמע מישראל, בקראו את מגילת העצמאות.

לאחר מחיאות־הכפיים הסוערות השתררה בבת־אחת דומיה, כאילו הכול ציפו לנס. פתאום היתה תנועה במעבר האמצעי אשר בין הספסלים. ראשים הונפו לראות ולשמוע מה קרה. והנה נראתה מעין חבית מתגלגלת מן השורות האחוריות אל מרכזו של האולם, אל מול פני הבימה. ולאחר שהתבוננו היטב, נתגלתה דמות של יהודי בא בימים בעל זקן ארוך ולבן, היה חבוש מגבעת ישנה ומעוכה והוא יוצא בריקוד כשהוא מפשיל את שולי קפוטתו המבודרים. בלהט המחול הוציא מחיקו דגלון ציוני והחל מנופף בו באוויר כמנצח על הקהל ושר בקולו הצרוד: עם ישראל חי! עם ישראל חי! מעין משק־כנפיים נשמע בקום חברי המקהלה על רגליהם ואף הם הצטרפו לשירה, ואחריהם הצטרף גם הקהל, כשהוא עומד על עמדו, רוקע ברגליו ומוחה כף בקצב השירה, ו“המנצח על המחולות” מוסיף לרקוד. פעם בפעם כושלות רגליו, אך כשמנסים לתמוך בו, הוא דוחה מעליו בעקשנות ומוסיף לרקד בשארית כוחותיו. מעיני רבים זולגות דמעות. הרצים, הלא הם הצלמים, יוצאים דחופים עם המצלמות, והעיתונאים הרבים שבאו לתא את החג הגדול תופסים עמדות משונות על זיזים, על ספסלים, מציצים מבעד לחרכים, אשר באולם – כללו של דבר, כובשים את כל פינות הבית ומאירים אותו בזרקורים.

למחרת היום הופיעו כתבות ארוכות ומפורשות על המאורע ועל העצרת. ותמונות הזקן הרוקד מפארות אותן כשמתחתיהן סיסמאות: “עצמאות ישראל” ן“ישראל סבא יוצא בריקוד” וכו'.

עם סיום העצרת נדחקתי בין האלפים אל מקום מושב אבי, כדי לקחתו הביתה, אך לא מצאתיו. כשהגעתי הביתה הקבילה אחותי את פני וסיפרה לי מתוך דאגה, כי אבא מיהר לחזור, הסתגר בחדר־השינה מבלי דבר דבר ואינו נענה לדפיקותיה בדלת.

משכתי את הדלת בחזקה. היא נפתחה. מצאתי את אבי יושב באחת הפינות כשכפות ידיו מכסות את פניו והוא מכה על לבו, כמכה “על חטא”.

־מה לך, אבא – שאלתי – אינך מרגיש בטוב? האקרא לרופא?

התשובה לא באה.

הוספתי לשאול, אך במקום תשובה באה התייפחות ורעידת כתפיים.

־חולה אתה? מה לך? אל תסתיר מאתנו דבר.

אבי הסיר כפותיו ונתגלו לעיני שתי עיניו האדומות מבכי. הוא לחצני אל לבו, חיבקני בחזקה והתחנן:

־דויד’ל בני, בני בכורי, סלח לאביך, מחל לו, כפר לו!

־במה חטאת לי, אבי? על מה לסלוח?

־הא, גדול עווני מנשוא, בני, הזוכר אתה, כשהיית נער ורצית לעלות ארצה, כמה יסורים גרמתי לך, כמה אבני נגף שמתי על דרכך. כמעט שהחליתיך, לא ידעתי אם אמנם חלית אז, או שמא עשית עצמך חולה – חייך אבי לרגע – והרי גם למשחקך על הבימה הייתי מתנגד ואלמלא לקחת את גורלך בידיך בידיך לא היית מגיע למה שהגעת. אך הרי, בעצם, בני, לא אתה היית חולה, כי אם אני, אני אביך… ולא רק אני בלבד. כולנו, כולנו, כל האבות, העקשנים, אשר טחו עיניהם מראות נכוחה, חולים היינו. עיכבנו את הגאולה… הגד לי, בני, מניין באה לך אז החכמה והבינה להבין שיש צורך לחזור לארצנו? הרי בזה כיוונת לדעת גדולים… הרי כל גדולינו שאפו לשיבת־ציון… ומאיזה מעין שאבת אז את הכוחות להלחם בי, באביך הסורר והמורה, עד שניצחתני. כן בני, ניצחתני ועלית לארץ, ולא זו בלבד, הרי העלית גם נערים אחרים עמך מן העיירה שלנו ואלמלא אתה הרי היו מושמדים על ידי הימח־שמו. הערב הזה חגוֹת את נצחונך. כשהונף דגל ישראל שטפתני אהבה עזה אליך, בני, ואל חבריך אשר עזבו את בית הורתם, נדדו בימים הקשים ההם אל ארץ המדבר. וכאשר יצא הזקן במחול ושר “עם ישראל חי” התרגשתי ופרצתי בבכי גדול בלי בושה. הזקן הפלאי היה בעיני כאברהם אבינו, שיצא מקברו וקם לתחיית המתים. אכן ימות המשיח הגיעו. ואני, אביך החוטא, זכיתי לשעה גדולה זו.

ועתה בני, בקשה לי אליך, איש בא בימים אני ובטרם אלך ואינני עושה זאת למעני: הבטיחה לי כי כאשר תשוב אל הארץ אתה וחבריך בכל מקום שתופיע בציבור כדרכך, בין ציבור פועלים, הבונים את ארצנו, בין חיילינו היקרים, בין חלוצינו ובין סתם יהודים, בקשם כי יסלחו לי, לאביך.

הבטחתי לאבי – והוא נרגע. ואמנם מקיים אני את מצוותו זאת, שהיתה האחרונה לי".

 

תלמיד בגימנסיה הרצליה    🔗

ואולם ל“סוף הטוב” קדמו ימים קשים ביותר. ורדי החליט לנסוע לגימנסיה “הרצליה”, אלא שלא ידע איך לעשות זאת. כדי לאסוף כסף להוצאות הדרך התחיל להורות עברית למבוגרים ממנו, ותוך כדי כך השתלם בלימוד גמרא ושולחן־ערוך בעזרת יהודי בר־אוריין בקונסטנטין־ישן, מקום מגוריו של סבו. כשנאגר בידו סכום כסף מתאים, עבר את הגבול בגליציה ובמאמץ רב עלה לבדו לארץ־ישראל דרך ווינה־טרייסט. אך גם בבואו לווינה, בירת אוסטריה, פנה למשרד הציוני ברחוב טירקנשטראסה מספר 9. כשסיפר לפקיד בהברה האשכנזית, שברצונו לעלות לארץ־ישראל – לא שבע נחת מתשובתו, שכל עניין העליה של בחור צעיר היה מוזר בעיניו. עד שלבסוף נענה לו פקיד אחר ונתן לו את התעודות המבוקשות. באניה נפגש עם הזואולוג י. אהרוני, והלה הלהיב אותו בסיפוריו על הארץ והגדיל את טעם עלייתו.

בסוף חודש אלול תר“ע (1910) הגיע ארצה ונזדרז להיכנס לגימנסיה “הרצלי”, שהיתה ב”אחוזת בית“, הלא היא תל־אביב בראשיתה. ד”ר חיים בוגרשוב קיבל אותו בסבר פנים יפות ומסרו בידי מדריכים מבין התלמידים הבכירים כגון דב הוז, אליהו גולומב ונעמן ברמן ז"ל, והם הכשירו אותו להיכנס למחלקה הרביעית. המקצוע, שנתחבב עליו היה גיאוגרפיה או כפי שקראו לה אז: “כתיבת הארץ”. עד מהרה התאזרח בקרב קהל התלמידים והמורים שהיו בעצם משפחה אחת.

אולם ורדי היה סובל במסתרים חרפת רעב, מפני שאביו, שהתנגד, כאמור, לנסיעתו לארץ־ישראל, נטר לו איבה ולא שלח לו כל תמיכה. ורדי התבייש לספר על כך לאיש. אך פעם פלט את הסוד הזה לפני שותפו־לחדר בנווה־צדק, “והעוף הזה”, כדברי ורדי, הוליך את הקול, והשמועה הרעה הזאת נתפשטה. ורדי הוזמן למנהל ד"ר בוגרשוב, והלה הטיף לו מוסר על שלא סיפר לו מה מצבו וסבלו. ומאז ואילך שקדו לתקן את מצבו הכלכלי, בעיקר על ידי שיעורים פרטיים.

עד בואו ארצה נזדמן לו לחזות בשתי הצגות בלבד: מחזמר אוקראיני בשם “נטאלקה פולטאבקה” ואת המחזה “היהודים” מאת צ’ריקוב, שנושאו היה פרעות ביהודים, והוא הועלה על הבמה על ידי חובבים יהודים בעיירתו וולוצ’יסק באולם מכבי־האש. ומפני שלא נתנו לנוער להיכנס, ראה את ההצגה מבעד לחורים בין הקרשים של בנין־העץ.

 

הופעה ראשונה    🔗

ראשית הופעתו בארץ היתה בשדרות רוטשילד, סמוך לרחוב הרצל, וכך מספר ורדי על התחלה זו:

"יום אחד תקף אותי הרעב ולא היה לי במה להשקיטו. יצאתי לשדרות ומצאתי שם קבוצת תלמידים מכיתתי ומכיתות אחרות ומבלי לחשוב על כך קודם פלט פי: ־ שמעו “חבריא” שמא רוצים אתם לשמוע סיפורים, או לראות הצגות? אם כן, אספר לכם סיפורים. הופתעתי לשמוע את הסכמתם המיידית ולא הבינותי למה הסכימו. לא הייתי אז ידוע כמספר סיפורים.

קפצתי מיד על אחד הספסלים והחילותי לספר; והיה הדבר מוזר בעיני עצמי. סיפורי נסבו על דברים שלא ידעתים ולא ראיתים. סיפרתי על המהפכה הרוסית בשנת 1905. הרי לפי גילי ומקום מגורי בעיירה קטנה לא יכולתי להיות פעיל במהפכה הזאת. והנה מצאתי את עצמי מספר ומעצב דמויות מן המהפכה, משחק טיפוסים של שוטרים, האוסרים מהפכנים, נואם נאומים של מהפכנים, שר את שירי המרסלייזה, שזכרתים, כי שמעתי אותם מפי אסיר שהיה אסור בבית הכלא הקטן שהיה מול ביתנו. והחבריא, לא זו בלבד שלא הפסיקוני אלא כשהצעתי להם להפסיק צעקו בצוותא: לא, דזאחש שכמותך! המשך, אומרים לך. המשכתי והנה זה פלא. הרעב כאילו נעלם לזמן מה ונשכח מלבי והקהל הלך ורב. בינתיים ראיתי בקהל גם מורים אחדים. הנה ד“ר ב. מוסינזון, בעל זקן־הרצל, שהוא גבוה משכמו ומעלה, והנה ד”ר בוגרשוב שומע ותופש פעם בפעם בזקנו הקמצי הקטן ומושכו מרוב נחת. הנה המורה אייזנשטיין (אחר כך: אלדמע), והנה גם מחנך מחלקתנו ד“ר ח. הררי, שהייתי מחבבו וגם מבקר מזמן לזמן בביתו, שהיה קרוב לגימנסיה. הוא בוחן ובודק את הרושם שאני עושה על ה”חברה" ונהנה, כאילו היה דודי או אחי הגדול. הכול פורצים במחיאות כפיים ומעודדים אותי להמשיך עוד ועוד. החושך מתעבה והולך ואני מתחיל להרגיש חולשה איומה ומצב של התעלפות מתחיל להתפשט בכל גופי ובמפתיע אני מסיים ויורד בקפיצה מעל הספסל. התלמידים מתנפלים עלי, לוחצים את ידי,ף טופחים לי על השכם. ד"ר הררי לוחש לי על אוזני, כי רוצה הוא לדבר אתי אחר כך. אני כמו מוקסם. חלום ויקיציה משמשים אצלי בערבוביה.

והתגובה הראשונה שלי היתה צעקה: חברה, למה אתם שותקים? תנו לי דבר מה לאכול. רעב אני, רעב מאוד… תלמידים אחדים, שהיו קרובים לבתי הוריהם רצו מיד והביאו לי מאכלים שלא טעמתים זה כמה.

למחרת היום, בשעת ההפסקה הגדולה, הזמינני ד“ר הררי לחדר המורים, שנעדרו אמש מההצגה שלי. פתאום דפק בשולחן, שעמד באמצע החדר, הסיר משקפיו, ותוך ניקויין חייך את חיוכו הלבבי והכריז: שקט, רבותי! בזה אני מודיע שתלמיד המחלקה הרביעית, שאני מחנך בה, דוד רוזנפלד, מוזמן על ידי להופעה פומבית על בימת הגימנסיה שלנו. על מועד ההופעה נודיע לכם בזמן. הוא ישחק לפנינו את ה”ירוק" מאת י.ד. ברקוביץ, הסופר הידוע שהוא גם חתנו של שלום־עליכם ומתרגמו לעברית. קשה לתאר את התרגשותי".

על ראשיתו כשחקן וכקלסתראי כדאי לשמוע גם את סיפורו על עצמו באזני המראיינת ורה לוין ב“הארץ”, שבו הוא מעמידנו על סוד יצירתו כדיוקנאי:

“למשחק נמשכתי מאז ימי נעורי, בעיקר הייתי מחקה טיפוסים שונים. הנטייה שלי לאימפרוביזאציה בהעלאת דמויות קשורה היתה בענין שהיה לי בספרות. הלא אימפרוביזאציה היא כעין יצירה ספרותית. היא חפשית יותר ממשחקו של השחקן התיאטרון, הכלור במסגרת הנוסח הכתוב והנתון בסד השיתוף הקולקטיבי. ואילו האימפרוביזאטור הוא מעין תיאטרון לעצמו, תיאטרון בובות, כביכול, בובות המצויות בו בעצמו, שבד בבד הוא גם המפעיל אותן. כשאני מעלה דמות, אני מדמה שהנני כל־כולי אותה דמות. בהעלותי את מנדלי, אני מרגיש כאילו מעוטר אני זקנקן, ושכל אורח־חייו הוא גם אורח־חיים שלי. אני ממש שוקד על תולדות הדמויות, אני חוקר לצפונותיהן, קורא כל מה שנכתב עליהן, תוהה על העוויות והקול שלהן. מאז אני נוהג לתהות על העליות השונות, על הקהל הססגוני שלנו, וכשאני עומד על הבמה אני משתדל קודם כל לעמוד על טיב הקהל, על דרך תגובותיו, כדי לדעת מה קרוב לרוחו, ומהעשוי לעורר את התענינותו. דומה אני אז לאווירון, הבוחן את התנעתו על הקרקע לפני ההמראה. אחר כך יש שאני נופל לתוך כיס־אוויר וצריך להתאושש כדי להפליג לאופקים חדשים. פירוש הדבר, שלפעמים יש צורך בתחבולות שונות, למשל בהשמעת קטעים מוכרים ובדוקים, כדי שאפשר יהיה להעלות גם חידוש. הדברים החביבים ביותר הן דמויות של קיבוץ־הגלויות. פעם העליתי את ז’בוטינסקי – והנה קם תימני צעיר במדים של בית”ר ועומד דום. מזרזים אותו לשבת, אך הוא מסרב: “לפני ז’בוטינסקי עלי לעמוד דום!”

 

דרך כוכב    🔗

הופעתו הראשונה היתה בהצגה “מעבר לאוקיינוס” לי.ד. ברקוביץ, שבה שיחק את היהודי האמריקני. הצלחתו היתה גדולה כל כך, שהעיתון “החירות” של חיים בן־עטר כתב עליו, ש“דרך כוכב על שמי הבמה העברית”, והגברת צינה דיזנגוף (שהיתה בת־עירו) הגישה לו זר־פרחים. הוא נבחר לחבר “ועדת החזיונות” שעל יד האגודה “הדור הצעיר” והוסיף למלא תפקידים בהצגות שונות. בתפקידו השני שיחק את האדון ז’ורדן במחנה “גם הוא באצילים” מאת מולייר (אותה שעה היה שם המחזה “בעל־הבית שעלה לגדולה”). הוא לא זנח גם את כשרונו האחר: היה מספר סיפורים רבי־דמיון ומגלם את הדמויות שבהם במישחקו. מלבד זה היה מציג דמויות שונות מחיי העיירה. הצלם סוסקין הירבה לצלם אותו ואחת התמונות שצולמה בשעה שוורדי שיחק סבתא עטורה מטפחת תורכית, שמצאה חן בעיני הצופים, הוצגה לראווה במרכז השכונה, לא־הרחק מן הגימנסיה. הוא זכה לכך, שהסופר משה סמילנסקי הזמינו להשתתף כשחקן בחגיגת פסח במושבה רחובות שנערכה לאור היום. לאט לאט היה זה חזיון רגיל, לראות את ורדי עובר בימי החופש שלו לארכה ולרוחבה של הארץ ומציג ומשחק לפני הפועלים במושבות ובחוות. מוריו ד“ר **חיים הרירי וד”ר יוסף לוריא**, שהיו מ“חובבי הבמה העברית”, הקדישו לו תשומת לב רבה ועודדוהו להשתלם באמנות המשחק בחוץ־לארץ, לאחר שיסיים לימודיו בגימנסיה. דבריהם השפיעו עליו והוא ציפה לשעת־כושר להגשים את עצתם.

במסיבת־רעים מכובדת, לרגל שנת השלושים לפעולתו הבימתית של דויד ורדי, שנתקיימה ביום 1.12.1947 אמר היו“ר אליעזר שטיינמן על ענין זה, בין השאר: “לפני שלושים ואחת שנה יצא ורדי לעולם – לא לניו־יורק ולא למוסקבה – אלא לעיירות הקטנות על יד הדנייסטר. הוא הלך להביא ליהודים באותן העיירות את עצמם, להראות להם את עצמם. ואני שבמקרה נולדתי באחת מהן, הייתי בן־לוויה שלו. כך נסענו לאט לאט, קצת בעגלה וקצת באנייה על הדנייסטר. האניות הללו היו נוהגות להטעין עצים. אז לא השתמשו בפחם, לא היה חשמל – היו עצים. האניה עמדה בין שתי עיירות להטעין עצים ואנחנו ירדנו ונכנסנו לשיחה פרטית לגמרי. גרנו באכסניות ושוחחנו ימים ולילות. אבל זו היתה שיחה נוספת. שוחחנו – ובינתיים האניה הטעינה עצים והלכה לה, ואנחנו נשארנו באמצע השדה מול הדנייסטר הגדול. אבל היו לנו רגליים צעירות, לא בהרבה יותר מאשר עכשיו, אבל בכל זאת צעירות יותר. נשאנו את רגלינו והלכנו, דיברנו והתווכחינו ושוב דיברנו. זה 31 שנה שאני משוחחים ונדמה לי, שעוד יש לנו הרבה לדבר. ־ ־ ־ כשנסענו בימים ההם עם ורדי, היה מציג ארץ־ישראל חיה. כמו חיים היה מעביר לפנינו את מורינו וחברינו. הראשון למוצגים היה ד”ר בוגרשוב (בוגר) מורו ורבו. לפני שראיתיו פנים אל פנים ידעתיו הרבה יותר מאשר עכשיו…”

כך נתגלה ורדי בעשרונו הגדול כמשחק וכקלסתראי. ערכו לו נשף פומבי, שבו היללוהו והרימו את כשרונו על נס. העיתונות הפליגה בהערכת כוחו הבימתי וניבאו לו גדולות.

לאחר מהפכת מרץ בשנת 1917, גברה הפעילות הציונית והתרבותית העברית ברוסיה. פרישמן וביאליק חזרו ממוסקבה, שבה השתתפו בכינוס למען תרבות עברית שבו נדון גם ענין ייסוד הבימה. אז הציעו לורדי להכנס ל“הבימה”. הוא עזב את האגודה הדרמאטית שיצר באודסה, ונסע למוסקבה. בדרך עשה סיבוב בערי אוקראינה והשתתף בוועידה הציונית השביעית בפטרבורג. ערך בה נשף ונפגש שם עם נחום צמח, שהזמינו להצטרף ל“הבימה”. ואמנם בשנת 1917, בחודש אוגוסט, הצטרף לקבוצה המייסדת (נ. צמח, מ. גנסין, וחנה רובינא). היה בכך מיפנה מכריע בחייו. מכאן ואילך הקדיש עצמו כולו ל“הבימה” ולצרכיה, ותוך כדי כך התמכר ללימוד אמנות התיאטרון ולהשתלמות במשחק בימתי. הוא למד תורה מפי סטניסלבסקי ומפי תלמידו וואכטנגוב, וכן מפי הבמאים מאירכולד ומצ’דילוב. נבחר לחבר בוועדה הרג’יסורית של “הבימה” יחד עם צמח ומשה הלוי. הוא שיחק ב“פגע רע” (בתפקיד שלמה דויד) של ברקוביץ, ב“השריפה” מאת י.ל. פרץ (היהודי המריח), במחזה “היהודי הנצחי” מאת דויד פינסקי (אבישי המביא בשורת חורבן בית־המקדש), וכן ב“הדיבוק” לאנסקי (בטלן א' והצדיק ר' עזריאל ממירופול). ורדי היה עטור שבחים וזכה לשבח רב מפי מאקסים גורקי. יצא לסיור באוקראינה מטעם צמח כדי לעשות נפשות ל“הבימה” ולגולות כשרונות. בדרך זו רכש את ברוך צ’מרינסקי ונחמה ואליהו ויניאד.

 

בימי מהפכת אוקטובר    🔗

בעצם ימי המפכה ברוסיה, כשכל השתות של חיי היהודים עמדו ליהרס, נשא עם חבריו בגאון את דגל אמנות ישראל ונאבק במסירות נפש על הכרת “הבימה” כתיאטרון אקדמי עברי ממלכתי. הם נאבקו בעיקר עם הייבסקציה הבוגדנית, שביקשה למחות את “הבימה” מתחת השמים, והתגברו עליה בדרכים שונות, וקודם כל בכוח ההתמדה, הנאמנות, הכשרון ובעזרת כמה אישים, חסידי אומות העולם, של המשטר המהפכני.

היו אלה ימי רעב והתלהבות לאנשי “הבימה”. כדי להמחיש את הרעב, נביא בזה כמה קטעים מיומנו של דוד ורדי.

“9 בספטמבר 1918. – כינסנו אסיפה כללית של “הבימה” היום על הנושא: מבצ המזון. הוחלט לשלוח שני שחקנים לפרובינציה סביב מוסקבה, לנסות להשיג קמח ותפוחי־אדמה, אחרת, פשוט נגווע ברעב. מוסקבה מתרוקנת יותר ויותר. הבורגנות עוזבת והיהודים בורחים, מפחד פוגרומים מזה וגזירות בולשביקיות – מזה”.

“10 בספטמבר. – ירד גשם שוטף כל היום. הנעליים מלאות מים. שעות עמדתי בתור להשיג דגים מיובשים. הרעב מציק יותר ויותר. צמח (מנהיג הלהקה) מיואש למדי. אבל למרות זאת אנו ממשיכים בהכנותינו לבכורה. המודעות הודפסו היום”.

"10 בספטמבר. – רובינה בישרה לי, שהמשחק שלמה כהן הביא עוד קמח. לזמן־מה תסור שאלת הלחם המפריעה לנו מאד.

היום התעלפתי מחולשה. רובינה חיזקתני והשיבה רוחי אלי. היא זרקה עלי מים וצחקה…"

"18 בספטמבר. – הבוקר חילקו “תפקידים”. עלי הטילו להביא תפוחי־אדמה מחוות “החלוץ” למטבח הקואופרטיבי של “הבימה”. טוב. יהיה סוף סוף משהו לאכול".

"4 באוקטובר. – עברו ימי הרעש, ימי החג. “הבימה” נפתחה ואנו המשחקים דומים עתה לזוג שלאחר החתונה. הוא מתחיל לעסוק בצרכי הבית, משיג שולחן, קונה מיטה וכו'. המשחק בליל הפתיחה עלה יפה.

ב־30 בדצמבר 1920 נשא לאשה את חוה יואלית, והרב ישעיהו בן־יעקב מזא"ה, שהיה חבר בוועד אגודת “הבימה” ערך להם חופה וקידושין ביום חורף קר בבית הכנסת במוסקבה, ומאותה שעה חיו יחדיו עד ימיהם האחרונים – חיים של הארמוניה והבנה הדדית. במוסקבה שמע שיעורים באוניברסיטה העממית שאניאבסקי, השתלם בידיעותיו, ניהל סטודיה ליד “הבימה” והדריך קבוצת תלמידים בבית ספרו של המורה פוגאצ’וב, אף הציג הצגות עם תלמידים אלה.

הרעב הגדול, שהיה במוסקבה בימי המהפכה ועבודתו המאומצת ב“הבימה” החלישו את ורדי מאד והיה זקוק להחלמה. בעצת הרופאים יצא לריפוי בברלין. לאחר ריפוי ממושך שם, ערך בלויית חוה יואלית סיור בליטא, בלטבייה ובאסטוניה, ובהן סידרו נשפי־ספרות מוצלחים.

בבואו ארצה עשה סיבוב במושבות ובכפרים והרצה בהם הרצאות על התיאטרון אף ערך נשפים שונים. כניסתו לחיי אמנות פעילים הביאתו לידי נסיון לארגן תיאטרון אמנותי בארץ, אלא שהשעה עדיין לא היתה כשרה לכך. על כן נסע לארצות־הברית, כדי להתראות עם הוריו, שניצלו מן הפרעות שהיו באוקראינה. תשע שנים שהו ורדי עם רעיתו (משנת 1924 עד 1935) בארצות־הברית. שם הקימו סטודיה דראמאטית בעברית וביידיש, הוא ביים מחזות מאת שלום־עליכם, ברקוביץ, סקלר ואנוכי, ערך מסיבות “מלווה־מלכה” ויצר מעין מרכז תרבותי־אמנותי לאמנים ולסופרים יהודים בניו־יורק. האחיות לואיסון הזמינו אותו להציג את “הדיבוק” על הבמה האנגלית בניו־יורק, ולאחר שהצגה זו הצליחה, הוזמן גם על ידי מנהל־התיאטרון בניו־יורק ובשיקאגו. זמן־מה שיחק גם בתיאטרון יידי, שיזמיו היו הסופרים ה. לייויק, פרץ הירשביין ודוד פינסקי. שם הציג גם מחזה משלו באנגלית “נדוניה של לנין” ושיחק בו יחד עם רעיתו חוה יואלית. הם עברו בשלושים ושמונה מדינות בארצות־הברית ובקנדה, הציגו וערכו נשפים בעברית, ביידיש ובאנגלית. בכל אלה קצרו הצלחות רבות. בניו־יורק, באוניברסיטת קולומביה, שמע שיעורים בפונטיקה אנגלית.

אולם כל השנים באמריקה, הרגישו עצמם בגולה, ושלא כאן מקומם ולר בנכר יהיו חיים שלמים. ולאחר חשבון־נפש החליטו לחזור למולדתם – לארץ־ישראל. אחרי סיור בדרום אפריקה ובארצות אירופה, עלו, הוא ורעיתו, ארצה בשנת 1935. בתל־אביב ייסדו את המדרשה לתיאטרון “חזון”, שמטרתה היתה לשפר את ההיגוי העברי ולחנך כוחות צעירים לבמותיה של הארץ. מסביב למדרשה זו נתרכזה קבוצת מורים, וביניהם ד“ר יצחק אפשטיין וד”ר חיים הררי, שהדריכו תלמידים במגמה הנ“ל. ורדי הוסיף לערוך נשפי ספרות ותרבות ברחבי הארץ והגיע למקומות, שאין להקות יכולות להגיע אליהם. היה פעיל גם בתחום הכתיבה. פירסם בעיתוני הארץ פליטונים, מאמרים על תיאטרון, רשימות־מה ופגישות עם סופרים ואמנים ואנשי ציבור. ואלה שמות העיתונים וכתבי־העת, שבהם השתתף: “גבר”, “הארץ”, “דואר היום”, “העולם”, “הדואר” (ניו־יורק), “במה”,:שנתון דבר”, “מאסף אגודת הסופרים”, “תשע בערב”, “הגה”, “הד־הכרמל”, “הלהקה” (איגוד מקצועי), “החינוך הגופני”, “דבר לילדים”, “דבר השבוע”, “סיכות” (עיתון להומור ולסאטירה), “קולנוע”, “אונזער לעבען” (אודסה), "אונזער וועג (ריגה), “אמריקאנער אידישע צייטונג”, “אידישע שטימע” (קובנה), “רוסקי גולוס” (ניו־יורק), “יברייסקי סטודנו” (מוסקבה). בשנת 1947 כינס את הרשימות והמאמרים שכתב במשך 30 שנה והוציאם לאור בספר ששמו “בדרך הילוכי”, שמהדורתו החדשה והמורחבת הופיעה ב־1982.

 

נסיון שלא הצליח    🔗

בשנת 1935, כשחזר ורדי ורעיתו מחוץ לארץ, והיו פנויים לפעילות, העלו הזוג ורדי ואליעזר צופרפיין, פעיל ב“חוג הבימה בנוער”, יזמה מעניינת: לפתוח בפעולה חינוכית אמנותית מסודרת בקרב הנוער. נקראה לשם כך ישיבה מיוחדת שאליה הוזמנו דוד ורדי, חוה יואלית־ורדי, אליעזר צופרפיין, אליעזר שטיינמן, ישראל כהן וד“ר ברוך בן־יהודה מגימנסיה “הרצליה”. בישיבה זו נדונה ונתבררה התכנית להקים מסגרת לפעולה בקרב נוער נבחר, שוחר ספרות ואמנות. הרעיון היסודי היה, שלא די בבקורת המצב הקיים בתנועות הנוער ובחוגי־הנוער השונים. אלא יש צורך לקום ולעשות משהו של ממש. דוד ורדי, שהביא עימו קצת כסף מחו”ל, ביקש לעשות משהו לחינוך תיאטרוני אמנותי של הנוער. בישיבה הוחלט ליצור אגודת נוער בשם “יד רעים”. הזוג ורדי העמיד לצורך זה אולם מתאים בדירתו ברחוב ביאליק 9, ונערכה פתיחה חגיגית. בפתיחה ישבו על הבמה, מלבד הנ“ל גם משה הלוי, מנהל ה”אוהל", עבר הדני והכנר יריב אזרחי. הפתיחה היתה במעמד קהל גדול, נוער, סופרים, שחקנים ואנשי ציבור. הפעולה נתקיימה בעיקר במוצאי שבת. בין הבאים למסיבות אלה היה גם טשרניחובסקי. ורדי הרגיש את עצמו בבית, והיה מנעים את המסיבות בסיפורי זכרונות המתובלים הומור ובגילום דמויות של אנשים ידועים ברוב טעם וחן.

היתה זאת שעתם היפה של דויד וחוה ורדי. אולם האגודה נתקיימה רק ירחים אחדים, מחמת שההוצאות הכרוכות בדבר, היו מרובות ולא היו לפי כוחו של יחיד, ואף נתגלעו חילוקי דעות, והאגודה בטלה. אך עצם הנסיון הוא לשבחו של ורדי.

בשנת 1938 הצטרף ורדי שוב ל“הבימה” וחידש את פעילותו הבימתית. שיבה זו ריעננה אותו. הוא הוסיף לשחק תפקידים חשובים במחזות “מיכל בת שאול” לא. אשמן, “עמך” לשלום עליכם, “עלי כינור” על פי שלום עליכם, “וארשה” לשלום אַש, “המלט” לשקספיר, “אדיפוס המלך” לסופוקלס, “יום ולילה” לאנסקי, “בנות הנפח” לפרץ הירשביין, וכן במחזות של איבסן, צ’כוב, דובטוייבסקי, מרגלסון, לייוויק ועוד.

וכן השתתף עם יואלית בקונגרסים ציוניים, שנערכו בפראג ובציריך, והיה מופיע כקריין וכמעצב דמויותיהם של סופרים כגון: ביאליק, פרישמן, סוקולוב, טשרניחובסקי ועסקני ציבור ידועי־שם. חיקוייו נעשו שם־דבר והקהל היה נוהר לראותם על במתו של ורדי כשהן חיות ופועלות, דמות דמות וייחודה, דמות דמות ותנועותיה ואופן דיבורה. נשפי־גילום אלה גרמו הנאה גדולה לצופים.

ב־27 באפריל 1946 טס עם להקת “הבימה” להצגות בניו־יורק ומילא בהן תפקידים במחזות “הדיבוק” ו“אדיפוס המלך”. וכן הופיע בנשפי קרן־הקיימת ובוועידה הציונית השניה בפיטס בורג. בספטמבר של אוהת שנה חזר ארצה והתגייס מיד להופעות בהתנדבות בצבא הגנה לישראל, במישלטים ובבתי־חולים לפצועי המלחמה, במחנות־נופש ובמטות־קרב. בהופיעו בבית־גוברין זמן־מה לאחר שנכבש, הוענק לו התואר “אזרח־כבוד מספר א' של בית־גוברין”. מובן, שהתמיד להופיע גם לפני עולים חדשים, שבשבילם היה מחבר תכניות מיוחדות, שכוונתן לבדרם ועם זה גם ללמגם בדרך ההומור את קשיי הקליטה ואת אושר הקליטה.

הוא נתחבב על הקהל מאד כחקיין, בעיקר מפני שבעיצוב דמויותיו היתה מזיגה של גילוי אמיתת הדמות תוך יחס של דרך־ארץ אליה. הוא לא הטמין ארס בדבריו ולא השתמש בלעג או בשמחה־לאיד או בניבול־פה, אלא היה מציג גם את חולשותיו של גיבורו בנקיון־לשון, בהומור, בבדיחות־דעת ובחריפות שאינה פוגעת יתר על המידה. לפיכך נהנו לא רק הקהל אלא גם ה“קרבנות” עצמם ב“פעילותם”. שכן ורדי ידע את סוד גלגול־הנשמות והיה לובש צורת אדם אחד ופושטה ולובש את חברתה בלא שהיות רבות. בייחוד גדול היה כוחו בחיקוי הדיבור. בזריזות ובאמנות גדולה היה מאלתר נאומים של סופרים ועסקנים, גדולים וקטנים, שהיו בהם כל המעלות והחסרונות האופייניים לכל אחד מהם. אכן, אמן האילתור היה.

היה חבר באגודת הסופרים העברים, חבר המועצה של ארגון האמנים וכמה שנים היה גם חבר אגודת העיתונאים וחבר בית־הדין שלה, וכן היה חבר מועדון “מילוא”, שבו היה מבקר ומופיע לעתים קרובות.

דוד ורדי נפטר בי“א באב תשל”ג (3.8.1973) ונטמן בבית־העלמין בקרית־שאול.

י“ד באייר תשמ”ב (7.5.1982)