רקע
ישראל כהן
דוד שמעוני

 

א    🔗

כל־אימת שאתה אומר להקיף במחשבה או בכתב את מעגל יצירתו של משורר, מתיצב לפניך, חזור והתיצב, קושי גדול: הלא יצירה זו היא תנובתן של עשרות שנים, תנובת אביב וקיץ, תנובת סתיו וחורף; וכל עונה הביאה הגורנה אלומות שירה וצבתי פרוזה, ואף פֶרֶט ועוללות. כלום מן המידה היא להכניס את כל היבול הרב והמגוּון הזה תחת כנפי תואר אחד ולדונו דין סוג אחד ובעל מדרגה אחת? הן מצויים בחיי כל יוצר מעלות ומורדות, גיאות ושפל, ימי כוח וימי חולשה, ואף חללים ריקים ושעות של נפילת־מוחין, שאין יודע פישרם וסיבתם, אבל מציאותם ודאית והשפעתם ברורה. למי ניתנה רשות ליטול סרגל בידו ולשרטט על לוח היצירה של משורר קוים ישרים, או לדחוס לתוך נוסחה אחת את השקערוריות והזיזים, שכל יצירה משופעת בהם ושאינם נוחים לכינוס ולכיוּון?

אולם, הואיל ואין מחשבת אדם תופסת את הריבוי אלא כשהוא באחדותו, כלומר, לאחר שהשחילו בו איזה עקרון, המסדיר והמאיר את הריבוי, על כרחנו אנו נוהגים כך גם בספירת הבקורת. אנו עושים, כביכול, סדר ביצירתו של המבוקר, ומתקינים לה בית־אחיזה, שכן בלעדיהם נשקפת לנו סכנת תעייה ואיבוד הראייה הכוללת. ביחוד מחייבים זאת טעמים פדגוגיים. אי אפשר לדרוש מכל קורא, שיהא ממזג את חטיבות־השירה השונות של פייטן אחד, הנראות לפרקים כמנוגדות, למסכת אחת שלמה. דבר זה מחובתו של המבקר או הפרשן האחראי, המעיין יפה במה שלפניו ומביא את כל החלקים הנבדלים לידי מכנה משותף. אולם לעולם תזכור, שאפילו עבודה זו הכרחית ומצליחה, הרי יש בה משום צמצום ההיקף וקיפוח הדמות. מפני שפעמים חשובים הזיז והיוצא־דופן לא פחות מן המכונס בנוסחה ובהגדרה המלוטשת.


 

ב    🔗

משום־מה נמנו רבים וגמרו, שיצירתו הפיוטית של דוד שמעוני היא כחטיבה אחת שכוּלה מישור, וחוט סיקרא אחד נמתח מראשיתו ועד היום הזה. ראייה זו מוטעית ומטעה. ודאי עצלות המבקרים גרמה לגירסה זו. שכן לאמיתו של דבר, אין לך בין בני דורו של ביאליק משורר, שגלויי שירתו ואופיים נבדלים בכל תקופה ותקופה – כדוד שמעוני. ואין הכוונה לרמתה של היצירה השמעונאית, שעברה דרך שלבי־התפתחות שונים. שלבים כאלה מצויים בדרך הטבע אצל כל יוצר אמיתי, המעידים על עלייתו המתמדת ועל התבגרותו שאינה פוסקת. מדובר כאן בתכונת היצירה, בסימני־ההיכר שלה, בחותם הנפשי הטבוע בה ובתפיסת העולם המבוטאת בה.

באחד משיריו, שנכתב על ידי שמעוני לפני זמן רב, כתוב לאמור:

אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, אֶל מוּסַר אָב

וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט,

כִּי מוּסַר אָב הוּא “קַו לְקַו…”

וְתוֹרַת אֵם: “לְאַט, לְאַט…”

וְסוּפַת אָבִיב דּוֹבְרָה כֵן:

הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!

צא והשווה הלך־רוח זה לזיקתו של שמעוני למוסר־אָב ולתורת־אֵם, כפי שהובעה בשיריו אחרי כן, במשך עשרות שנים!

מבחינה זו יתגלה שמעוני לכל מי שמעיין בשיריו, לפי סדר כתיבתם ופרסומם, כאחד המשוררים רבי־הקפלים וכבירי הנפתולים והתמורה. יש זרמים בתוך יצירתו, פעמים גלויים ופעמים סמויים, המשתפכים לנהר אחד, נהר השירה של שמעוני; אך גם בתוך הנהר הזה, שבמלאת שבעים שנה למשורר, אנו רואים אותו גדול ורחב־ידים, ניכרים זרמים אלה, שהיו מפכים בשעתם כל אחד לעצמו. משל למי הירדן והכנרת שאינם מתבוללים.

ודאי, כשאנו מדברים על שלבים ותחנות ועל סדר זמנים ביצירה, אין הכוונה ללוח מדויק. כל המכניס את לוח־השנה לחשבון היצירה ומתכוון לקבוע על פיו, ועל פיו בלבד, את דמותם של היצירה ושל היוצר, לא סדר אלא מהומה הוא מכניס. גם בשירת שמעוני אנו מוצאים מוטיבים מאוחרים בשלב המוקדם והמשך של מוטיבים מוקדמים בשלב המאוחר. מצויה אצלו תהייה אחרי עלייתו ארצה, כדרך שמצויים בו בטחון והוראת דרך לפני עזבו את ארץ הנכר. אבל דבר זה אינו אלא מעיד, כי אישיותו של המשורר אחת היא בכל תחנות חייו. ואף על פי כן משמש לוח־זמנים כזה מעין תַּדריך ותבחין ומן המידה לעשות בו שימוש. יתר על כן: הערכת שירתו של שמעוני תהיה לקויה בחסר, ואולי גם ביֶתר, אם לא נראה בה את כל מניעיה ונושאיה, סגולותיה ויחודיה בכל תקופה ותקופה. ההתעצלות לקום ולראות את המפורט בתוך הכללי, את הגלגולים בתוך הקבע, כבר הולידה הערכה חד־צדדית, שיש עמה קיפוח גילויים שונים בשירה השמעונאית. חזיון שכיח הוא, שמבקרים חוזרים ומדברים על האידיליות של שמעוני מתוך התעלמות משאר חלקי יצירתו המוקדמים והמאוחרים. דבר זה ממעט את הדמות ואף מסלפה, ומקורו ברצון “לעגל” את ההערכה ולעשותה שווה לכל נפש, בעוד שבשירתו ישנם גם ריבועים ומשולשים וחספוסים וקוים פראיים, שאינם מקבלים עליהם את צורת העיגול ופורצים מתוכו אילך ואילך. מה שאין כן במרוצת חייו, ושמהם יצאו טורי־שירה בוערים; צירוף זה של הנפרדות לענין כולל, לשלמות אחת, מסייע להערכה נכונה. צירוף כזה יש בו גם משום צריפה והבדלת העיקר מן הטפל, המקריי מן העצמיי, דבר, שכוחו יפה לגבי אוסף־שירתם של כל גדולי עולם.


 

ג    🔗

בשמי השירה העברית מבהיק כוכבו של שמעוני באורו המיוחד למעלה מחמישים שנה. ואף על פי שהוא נמנה – ובדין – עם פמליה של ביאליק, הריהו נבדל ממנו ואף עצמיי ומתהלך במשעולו המיוחד. לא רק שורש־נשמה פיוטי אחר לו, אלא גם סדנו אחר ונוֹפוֹ נוטה לצדדים אחרים. היתה זו טעותם של בני הדור ההוא, ששפעת־הקסמים שהעתיר עליהם ביאליק, סינוור את עיניהם מראות נכוחה ולא הבחינו כהלכה בעצמיותם של שאר משוררי הדור. ודאי היה רישומה של שירת ביאליק ניכר בכל אחד מהם; כלום יצוייר, שאור גדול כזה לא יתיז ניצוצות לתוך נשמת כל משורר ויוצר? אולם השפעה לחוד ועצמיות לחוד. אין שתי אלו נוגדות זו לזו, אלא משלימות זו את זו. החלש, חסר העצמיות, כורע תחת סבל ההשפעה ואישיותו נבלעת על ידה ומיטשטשת; ואילו בעל העצמיות קולט השפעותיהם של גדולים, מעכלן וממזגן בבשרו ודמו ומגדיל את חוסן עצמיותו. כאלו היו יעקב כהן, ז. שניאור, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג. וכזה הוא דוד שמעוני. דמותו הפיוטית מיוחדת בקרב בני דורו וחותם הבעתו ניכר בכל שורה. ואם בראשית הופעתו עוד היתה מורגשת השפעתו של ביאליק, בריתמוס ובתמאטיקה, הרי במרוצת הימים התיחדה שירתו יחוד גמור בבטויה, בחזונו של המשורר, בהסתכלותו בעולם ובעיצובו האמנותי.

כאמור, אי אתה עומד על אופיה של שירת שמעוני אלא אם כן אתה רואה אותה בהתפתחותה משלב לשלב, מסוּגיה לסוּגיה ומסוג לסוג. הליריקה של שמעוני, שהיא סוערת ומתרפקת, היתה בתחילתה אינטימית ביותר, ובנתה בתים לעצמה, בלא יחסי שכנות עם צורות־שירה אחרות. היא היתה, אם הורשינו לומר כן, שוכנת לבדד, עם אמיתה ועם מכאוביה ועם ניחומיה. הטבע, וביחוד שני איתני הטבע, הישימון והים, היו המוטיבים הראשיים והמכריעים בשיריו. הם היו גם פשט וגם סמל. שני הממשים הגדולים האלה לקחו אותו שבי בעזוז גבורתם, במרחביהם, באינסופיותם, בתנועתם הנצחית הקצובה ובשינויים המתמידים, מלא אונים כלואים התיצב מול הים הגועש, וגעש יצריו התכּלל בתוך משברי הים ודכי גליו. כדרך שהישימון (וזה גם שם ספרו הראשון) נצטייר לו בלבנינותו ובמרחביו, שלתוכם יכול אדם לנסוע את המסע הגדול ללא גבול. ואמנם לא לחוף שאף שמעוני בימים ההם. לא אטעה אם אומר, שהוא אולי המשורר העברי היחיד באותו דור, שהליריקה שלו היא כמין מעגל נפש נעול, מעין תחום־מושב פנימי, ויש בה רק חשבון־נפש אישי. שמעוני לא נמלט מן הישיבה, לא נתפרק ולא הביע בשירתו געגועים לחזור לאיזה בית־מדרש ישן ולא להגיע לאיזו תחנה. הוא היה שיכור מעצמו, משפעת כוחו, מסערת יצריו ונבוך מן ההסגר וחוסר הפורקן. לפיכך שאג עם משברי הים ועשה עצמו כשיירה במדבר, הפוסעת לקול גלין־גלאן של נפשו ללא מחוז־חפץ. סופות וחול וסוף אין.

הלא כך שר:

טוֹב כִּי אֶנָּשֵׂא יָמִים וְשָׁנִים

מִבְּלִי שֶׁאַגִּיעַ לְחוֹף.

מַה־לִּי וּלְחוֹף? לָמָּה לִי חוֹף?

סְעִי, אֳנִיָּתִי, הִנָּשְׂאִי…


מַה־לִי וּלְחוֹף? לָמָּה לִי חוֹף?

הָרָחוֹק מֵחוֹפִים הוּא תָמִיד בָּאֶמְצַע,

וְסָבִיב לָאֶמְצַע הָאֵין־סוֹף…

(על הים)

אמנם שירתו של שמעוני לא נבעה משובע שמחות. אף על פי שלא ידע מעולם מה שהיו רגילים לכנות אצלנו בשם “קרעים”, והיהדות והאנושות לא צררוּ אצלו זו לזו, וחינוכו היה שלם – לא היתה שלווה בנפשו. בשיריו בתקופה הראשונה מתגלית לנו נפש ספקנית, שיש בה לפרקים אף נעימה של ויתרון ויאוש. ולא זו בלבד שדלה את שיריו מבאר היגון והספק, אלא אף שנא את נחת־הרוח הבעל־ביתית, ולא רצה שיקראו את שירו כמצוות משכיל מלומדה, הקם בבוקר לאחר שינה מתוקה וּממלא את כרסו בארוחה גשמית ושירית כאחת. ברטט לב ובשפה ברורה ישיר:

לֹא שַׁרְתִּי לְאֵלֶּה, שֶׁנִּהֲלָם אֵלֶם

עַל מֵימֵי מְנוּחוֹת וּנְאוֹת דֶּשֶׁא דָשֵׁן,

שֶׁלִּבָּם מִתְעוֹרֵר עִם שַׁחַר כְּסִדְרוֹ,

עִם לֵיל כְּהִלְכָתוֹ הוּא נִרְגָּע וְיָשֵׁן.


וְשִׁירִי לְאֵלֶּה, שֶׁיַּחַד עִמָּהֶם

תָּעִיתִי בַצִּיָּה בְּלִי הֶרֶף וָדֹמִי;

שֶׁיַּחַד עִמָּהֶם בְּחֶשְׁכַת נְדוּדִים

הִדְלַקְתִּי אֲבוּקוֹת מִמֹּחִי וְדָמִי;


שֶׁיַּחַד עִם צְחוֹקָם הִתְפָּרֵץ גַּם צְחוֹקִי

עֵת נִגְלָה לְפֶתַע הַתְּהוֹם לָעֵינַיִם;

שֶׁיַּחַד עִמָּהֶם מִיֵּאוּשׁ וְחָרוֹן

חִנַּקְתִּי שַׁלְהַבְתִּי בְּרֶפֶשׁ חֲטָאִים…

(לא שרתי לאלה…)

אולם לא איש כשמעוני יתעה זמן רב ללא שאיפה לאיזה מחוז־חפץ וללא חוף. כוחותיו הפנימיים חותרים לאפיק. תקופת התהייה על עצמו נמשכה, אך שוב לא היתה זאת תהייה סתמית, בלי כוכב מדריך. עד מהרה מצא את סוד נפשו ואת דרכו. ומאותה שעה ואילך אנו מרגישים, שודאות משתכנת בשירתו, המגרשת את הספק המכרסם. אכן, הוא מוסיף לשיר על אותם הנושאים עצמם ועל נושאים חדשים, אבל הם מפיקים נוגה אחר ושתול בהם בטחון־נפש גדול. מעט מעט, במתינות אך בעוז, הוא כובש לו מחוזות נפש, מחוזות שירה ומחוזות תבל חדשים. מרדנותו פסקה להיות זעם מעומעם על סדרו של עולם ועל גורלו, אלא קיבלה כיוון מסויים. בשוֹרת התחיה והעליה חוללה בו תמורה גדולה. המראות שראה על הים ובמדבר בארץ נכריה, היו רק בחינת תפארת, והוא הלא נכסף גם לבחינת הוד שבגבורה. הפאסיביות של המשורר המתרשם הורישה מקומה לפעילותו של המשורר המעז, המעפיל והמגשים. ולא עוד אלא שמלחמת־העולם הראשונה, שהרסה חיי אדם ותרבות אנושית, שינתה לו את דמות עולמו. כל אירופה המהוללת הזאת, שהוא עצמו טעם בה טעם השכלה רחבה ודעת מעודנת, נראתה לו כמדבר, שפריצי חיות מתהלכים במרחביו משולחי רסן, טורפים והורסים כרצונם. ביחוד שילחו חיות אלו שיניהן ביהודים, השמו את נוויהם ופרעו בהם פרעות. שוב אי אפשר היה למשורר להיות נעים־זמירות בלבד ולשוטט במרחבי הים והישימון ללא חוף וללא מטרה. הרגשת־המחנק גברה בו והיא עקרה אותו מארץ הנכרים. אז ישיר:

אָנֹכִי אִישׁ עִבְרִי מֵאֶרֶץ הַנָּכְרִים,

וּצְלָלִים כִּתְרוּניִ מֵעוֹלָם כְּבָר הָלַךְ;

וַיְהִי לִי גַב כָּפוּף וּבְחָזִי הַנּוֹפֵל

חֲלוֹם יָשָׁן נוֹשָׁן מָלַךְ.

(נכריה)

מֵאֵירוֹפָּה, אֲשֶׁר הָיְתָה לְמִדְבָּר,

הֵחַשְׁתִּי לִי מִפְלָט

לְמִדְבַּר יְהוּדָה,

וּבֵין מִדְבָּר לְמִדְבָּר

שָׁאַלְתִּי אֶת כּוֹכְבֵי־הַלֵּילוֹת,

שָׁאַלְתִּי אֶת גַּלֵי־הַיַּמִּים:

הֲיִפְרַח הַמִּדְבָּר?

(ממדבר למדבר)

כאן, במולדת נראו לו הישימון והים, האקלים והנוף, השמש והירח, הרקיע והכוכבים בזיו חדש. אין זה מדבר־אירופה, שנתהווה ע"י אדם ויצריו הרעים, מדבר, שבא במקום התרבות הגדולה ועל חורבותיה, אלא כאן מדבר, הרדום זה אלפיים שנה וממתין למי שיעוררו לתחיה, יחפור בו בארות־מים־חיים וישתול במרחביו תרבות מחודשת, כדרך שהים מצפּה למי שישיט בו אניותיו וישתכן לחופיו. המדבר קורא למעפילים, למתישבים. המדבר נהפך לנושא השאיפה, לאפיק אשר הדור הצעיר יחתור אליו ויכוון לתוכו את אונו ואת מרצו. במדבר הזה מתחדש האדם. תוך כדי עבודה ויצירה הוא חוזר וכובש לעצמו את כל מראות הטבע, נוקב ויורד לעמקי סודם ונעשה בן־בית ביקום.

אולם גם בברחו ממדבר־אירופה למדבר יהודה לא השליך מאחורי גוו את ערכי היופי, האמת והמוסר, שנספגו בנפשו בארץ־הנכרים בצינורות התרבות הישראלית והכללית. הוא נמלט מאירופה מפני שזו בגדה במשא־נפשה ונתפראה ושקעה בזוהמה ובדם. אך אין הוא רוצה בשום פנים להתנכר לטוב ולנעלה, שהעניקה לו אירופה, אלא לשבצם בתוך ההוויה החדשה.

לא לשוא הלכה האומה בגולה, והיתה שרויה בפיזורי עולם וגימאה מרחקים. אמנם היא נתייסרה ביסורים קשים וסבלה משעבוד מלכויות וימי מרודיה היו מרובים מימי מרגועה; אולם היא מיצתה לא רק את כוס היגונים, אלא שתתה גם מכוס היופי והתרבות. היא שמרה על עצמיותה וסגולותיה מכל משמר, אך גם נהנתה לעתים קרובות מהכנסת־אורחים. ביודעין ובלא־יודעין, בגלוי ובסמוי, נרשמו בה תרבות העמים וחכמת־הגויים. כל מקום שגלתה האומה גלתה תורה עמה, אך היא נתגוונה גם מגווני המקום, נתעשרה ונתעמקה. מטען רוחני זה הוא אוצר יקר, שאין לוותר עליו.

ועם שיבתנו למולדתנו אין אנו מתכוונים לגאול את עצמנו בלבד, אלא אנו שואפים לגאולת כל העמים. מדבר־אירופה אף הוא זקוק להפרחת שממותיו הרוחניות, והנשמות דאזלין בו ערטילאין אף הן טעונות תיקון. לפיכך ארוג בחלומו הלאומי גם חלום אנושי גדול, ושירתנו היא שופר לגאולת האדם בכלל.

וכה ישיר שמעוני:

אֲבַק כָּל הָאֲרַצוֹת דָּבַק לְרַגְלֵינוּ

וְשִׁיר כָּל עַם וְלָשׁוֹן מְצַלְצֵל בְּשִׁירֵנוּ,

וּבְרִקְמַת חֲלוֹמֵנוּ שְׁזוּרִים וַאֲרוּגִים

חֲלוֹמוֹת כָּל שִׁבְטֵי הָאֲדָמָה.

אֲבַק כָּל הָאֲרָצוֹת דָּבַק לְרַגְלֵינוּ,

וְהָיָה כִּי נְחוֹנֵן אֶת עַפְרוֹת אַדְמָתֵנוּ

נְחוֹנֵן גַּם עֲפַר כָּל הָאֲדָמָה,

וְהָיָה כִּי נְשׁוֹרֵר אֶת שִׁיר גְּאֻלָּתֵנוּ

נְשׁוֹרֵר גַּם גְּאֻלַּת הַחַיִּים…

(במדבר)



 

ד    🔗

שפעת הכוחות התוססים בנפש המשורר הולידו עתרת מוטיבים בשירתו. שירת שמעוני מנומרת בנושאים ומגוונת בצורות משקל ומטבעות הבעה. אתה חש, מה רב היה בו הצורך הפנימי להתלבש בדמויות שונות ולהתבטא בדרכי ביטוי שונות, וביניהן חדשות, פרי רוחו המקורית. והוא התאים משקל וקצב וחרוז לכל נושא באופן שאי אפשר לנו שלא לחוש, שאותו נושא נולד עם לבושו וריתמוסו, והם היחידים ההולמים אותו.

אולם דוקא שפע זה של נושאים מחייבנו לצמצם עצמנו בכוונה תחילה ולעמוד על כמה מהם בלבד.

כבר רמזנו לעיל על הים והמדבר, החוזרים בשיריו תדיר ואשר גם בשעה שבת־שירתו מסיחה את דעתה מהם ועוסקת בחזיונות אחרים, עדיין מהדהד בהם קול הים ונשקפים מרחבי המדבר הלבנים. ודאי דברים בגו, הראויים לעיון מיוחד. אגב כך ראוי להעיר, שלא הוערך די הצורך מה גדולה זכות ראשונותו של שמעוני מבחינת ראיית הטבע והנוף הארצישראליים. קטעי נוף ורשמי טבע מולדתיים כתבו אחרים גם לפניו וגם בימיו, אולם הממדים והצביון, שתיאורי הנוף הישראלי קיבלו בשירת שמעוני, מיוחדים לו לבדו. הוא יצק את הדפוסים הראשונים, ובשיריו אתה טועם טעם של נוף חדש, שאינו חיקוי לנוף רוסיה או פולין, ואינו תרגום־לשון, אלא נוף־בראשית ארצישראלי, שתחילת תיאורו בתנ“ך והמשכו בימינו. שמעוני לא כבש את הטבע המולדתי בבת־אחת. הוא עצמו התאונן על קשי ההתאזרחות בטבע החדש. אבל הוא אירש לו אותו עם בואו בפעם הראשונה ארצה, שמר לו אמונים בצאתו שוב לגולה וקידש אותו לעצמו עדי־עד לאחר שעלה בפעם השניה. באידיליה הנפלאה “יובל העגלונים” מתאר המשורר בעצמו את ה”דו־קרב" בינו לבין הטבע הארצישראלי, שבּשל חשיבותו ראוי להביא קצת שורות ממנה:

"רַבַּת הִשְׁתּוֹחֲחָה נַפְשִׁי מִיּוֹם אֲשֶׁר בָּאתִי לָאָרֶץ.

גָּלַל לְפָנַי הַטֶּבַע אֶת סִפְרוֹ וּקְרֹא לֹא יָדַעְתִּי:

אוֹתִיּוֹת זָרוֹת, חֲדָשׁוֹת, וְחָדָשׁ וּמוּזָר צֵרוּפָן.

אָמְנָם סוֹד יָפְיָן צָדַנִי וָאָחוּשׁ אֶת קִסְמָן הַצָּפוּן,

אַךְ טֶרֶם יֶחְרַד הַלֵּבָב אֲלֵיהֶן כְּצִפֹּר אֶל קִנָּהּ ־ ־ ־


מַרְאוֹת הַטֶּבַע הָרֻסִּי וּצְלִילָיו סָפַגְתִּי בְּאִבִּי,

צִלְלֵי יַעֲרוֹת הָאֹפֶל וּגְאוֹן נְהָרֶיהָ הָעַזִּים,

דְּרוֹר עַרְבוֹתֶיהָ הַיְרֻקּוֹת וּזְהַב שַׁדְמוֹתֶיהָ הָרְחָבוֹת,

סַעֲרוֹת אֲבִיבָהּ הַמַּבְרִיק וְעֶצֶב סְתָוָהּ הַקּוֹדֵר,

אֵלֵם שְׁלָגֶיהָ בַּחֹרֶף וְתוּגַת אֵין־סוֹף מֵרְחָבֶיהָ

מִלְאוּ אֶת לִבִּי עַל גְּדוֹתָיו, מִבְּלִי שֶׁיָּדַעְתִּי בְּעַצְמִי,

עַד כִּי רַק פֹּה הֲבִינֹותִי, שֶׁנַפְשִׁי עוֹדֶנָה בַגָּלוּת ־ ־ ־


רַבַּת הִשְּתּוֹחֲחָה נַפְשִׁי וְהָבֵן לֹא הֵבַנְתִּי,

כִּי לֹא יְמַהֵר הַטֶּבַע לְהָסִיר הַצָּעִיף מִפָּנָיו

לִפְנֵי כָל זֶר אֲשֶׁר יִקְרָב. בֵּינְתַיִם לַעֲבֹד הַחִלּוֹתִי.

דְּרָכִים סָלַלְנוּ בַּגָּלִיל. סִתַּתִּי אֲבָנִים. הַשֶּׁמֶשׁ

לִהֲטָה אוֹתִי בְּשִׁבְתִּי עַל גַּבֵּי הֶחָצָץ, וְאוּלָם

יַבֵּשׁ לֹא יָכְלָה קִלּוּחֵי הַזֵּעָה, שֶׁזָּרְמָה מִפָּנַי.

הָיוּ מִימִינִי הֶהָרִים, מִשְּׂמֹאלִי הִגִּיעַ לְאָזְנַי,

רַעַשׁ הַיָּם, יָם הַגָּדוֹל. אַךְ לִבִּי לֹא שַׂמְתִּי אֲלֵיהֶם. ־ ־ ־


רַק בַּחֲלוֹמוֹת בַּלַּיְלָה הוֹפִיעוּ לִפְעָמִים לְפָנַי

הָרֵי הַגָּלִיל וְשָׁמָיו, וָאֶשְׁמַע אֶת מַשַּׁק מַעְיָנָיו,

וּבַהֲקִיצִי עִם שַׁחַר הָיִיתִי מְעוֹדָד וְעַלִּיז…


פִּתְאֹם בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, בְּשִׁבְתִּי לְפֶתַח הָאֻרְוָה,

הַרְגֵּשׁ הִרְגַּשְׁתִּי כִּי נָפַל הַתְּבַלּוּל מֵעֵינַי וְנִגְלָה

קֶסֶם הַלַּיְלָה לְנַפְשִׁי, מְעֻרְטָל וְנִשְׂגָּב וְקָרוֹב,

דּוֹמֶה, כְּאִלּוּ הִתְוַדַּע לִי אַחֲרֵי הִתְנַכְּרוּת אֲרֻכָּה,

עַתָּה אַבִּיטָה לַשַּׁחַק וְהוּא לִי כְּבַר קָרוֹב,־ ־ ־

אולם לא הטבע הדומם בלבד נתגלה לו בכל הוד מראותיו לאחר ש“נפל התבלול מעיניו”, אלא גם הנוף האנושי החדש, דמויות החלוצים הראשונים והאחרונים, האקלים החברתי והישובי. בעצמו של דבר, הם לא נתגלו לו כמשהו חיצוני, כהתרשמות של איש מן הצד, שהרי היה בתכלית הפשטות אחד מהם, חד מחבריא. עמהם חי ועבד ושמר ושמש אחת צרבה את כולם. מולד חדש זה, שבמזלו שרוי קומץ החלוצים, שעלה להחיות את שממות הארץ והעם, חל גם עליו, על משוררם של החלוצים. ראייתו היא ראיית־פנים; הוא חוזה חזיונות טבע, הפוקדים את הרבים, אלא שהוא נותן להם ארשת־שפתיים, ניב פיוטי נשגב.

תחום זה בשירתו, המשמש אספקלריה מאירה לחייהם החדשים, המתקדמים כאן תוך גבורה שקטה ומאופקת, שסיכומם הווייה ארצישראלית מקורית – ניכר בשירים רבים, אך עיקר תפארתו באידיליות. פלא הוא ויהי לפלא, כיצד ואימתי נוצרו חטיבות יצירה אלו. מקובלים אנו, שאידיליה היא פרי חיים מגובשים ומכובשים של עם בעל מסורת עתיקה, המחוברת לקרקע. היא נובעת מן הקבע ומן השלווה שבהווי הלאומי. לפיכך היתה הצלחתו של צ’רניחובסקי באידיליותיו כטבעיות בעינינו. שהרי הוא חצבן מן המוצק והמלוטש בחיי היהדות הרוסית בת הדורות. ועל כל פנים היסוד האידילי כשלעצמו היה נתון ונראה לעין, אלא שבא המשורר הגדול ונפח בו נשמה גדולה. מה שאין כן האידיליות של שמעוני. הן נס יצירי ממש. הגע בעצמך: הכל מסביב רופף ותוסס ורופס; הכל שרוי בסימן של יציקה וטביעה; כיבוש העבודה; לבטי המשכיל בן־העיירה שנהפך לפועל עברי; גלגולו של איש־ביל“ו שהיה למעביד ולמתנכר; נפתולי הלשון העברית הענוגה, שנקראה פתאום לצאת לרחוב ולהיות מדוברת בפי ההמון; תלאות המשק היהודי המתהווה; סבלות הילד הנולד לתוך מציאות חדשה; פסיעות החברה העברית המתחדשת; השיתופיות המתהווה; ניצני הממלכתיות העברית; שינוי תבנית העתון העברי והספר העברי; צפירת אניות המבשרות עלית חלוצים ויציאת ותיקים. ובתוך אותו מצב של היוליות וקדחת העשייה קם המשורר ויוצר אידיליה. הוא שלף, כביכול, מן הכאוס הזה חטיבות־הווייה וצירפן למין “עולם קטן”, שהוא גדול לעצמו, בבחינת תוהו מכאן והתהוות מכאן ואידיליה – באמצע. לא חיי־רועים שלווים יתאר שמעוני; חיים כאלה לא היו עדיין לפניו ולא נבראו. אלא חיי עולים ופועלים טירונים, שנטו אהליהם זה־לא־כבר, או חיי מושבה צעירה או הווי של שכונה מתמול־שלשום. אולם תנופת התיאור ותפארתו, רוחב התפיסה ועושר הצבעים משווים למתואר אופי של הווייה מושרשת בת דורות רבים. כאילו נצטרפו להווה של החלוצים והקולוניסטים הללו גם תפארת העבר וגם חזון העתיד וע”י כך נוצרה שרשרת־חיים ארוּכה ורבת חוליות. והחשוב שבדבר, שאין באידיליות אלו כל אידיאליזציה של אנשים ומצבים והן פנויות מספרותיות מזויפת. כל הנפשות הפועלות הן בשר ודם, דמויות־אמת שהיו או שיכלו להיות, וההתרחשות ריחה ורוחה של המציאות נודפים הימנה ומבשמים את הקורא עד היום הזה, ואין ספק שטעמן יעמוד ודורות רבים יתבשמו מהן. כמין צלוחית של פולייטון בידו ומתוכה הוא מזלף חומר נפלא. אתה חש כאן סוד מסודות היצירה, שאין להסבירם על פי תורת הספרות או חכמת הבקורת, כשם שאין דורשין במעשה־מרכבה ואין מסבירין אותו.

ביצירת האידיליות שלו הפריך שמעוני הלכות הפוסקות אימתי יוצרים אידיליה ואימתי אין יוצרים. הוא עצמו סיפר לנו ב“פרקי זכרונות” על מה שאירע לו בחורף אחד עז בפטרוגראד; בעצם מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, כאשר הרעב והקור והיאוש דיכאו ומצצו את שמחת החיים, בלכתו ביום כפוֹר, כרגיל, לספריה הקיסרית, כדי להתכונן לבחינות. ובשבתו ליד השולחן לפני הספר המבוקש, שהגיש לו הספרן, ראה פתאום את עצמו, כלפני 7 שנים נוטר בכרמי רחובות אשר עם גבול רמלה והרגיש בעליל את החול העמוק והצורב תחת רגליו. ולאחר מצב זה של תיר־ולא־תיר נים־ולא־נים, התרחש לו דבר מופלא: “אל המחברת המונחת ליד ‘אוסף הכתובות השמיות’ התחילו פתאום לפלוש, במקום הכתובות הכנעניות שהתכוננתי להעתיק, כוריאים עליזים וממושטרים, ארבעה ארבעה כוריאים לחרוז, וכאשר צלצל הפעמון לסימן שהספריה עומדת להסגר, כבר מילא גדוד הפולשים הבלתי־צפויים כמעט את כל המחברת. זאת היתה האידיליה ‘כרמית’, שיותר ממחציתה נכתב בהעלם אחד באותו יום קר, שאולי יותר מכל שירה אחרת שלי, מגיע לה בצדק השם ‘אידיליה’, זו שאין בה, לא כבאידיליות אחרות שלי, לא לבטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטרידים, כי אם שלוה שבאור ואור שבשלוה…”

עדות זו שיש בה ענין רב לפסיכולוגיה של היצירה בכלל, נותנת בידנו מפתח להבנת המשורר שמעוני, שיש בכוחו להעלות בקסמיו איי־מציאות ולחלוק להם חיים פיוטיים עצמיים נעלים.


 

ה    🔗

בצד הליריקה והאפיקה בשירת שמעוני, ולפרקים אף בקרבן ממש, תוך הסגת גבול הדדית, מבצבצת הגותו, עולם מחשבתו. הגות זו מצטרפת כדי תמונת־עולם שלמה. אין לבקש בה, כמובן, שיטת־מחשבה מסוגרת ומושתתת על הנחות פילוסופיות. אבל גם מדרך הסתכלותו ומחשבתו יוצאת פילוסופית־חיים שלמה. ולא בפרקי “בחשאי” בלבד היא מבוטאת, אלא גם – ואולי בעיקר – בשיריו. זיקתו לאלהים ולאדם, ליחיד ולכלל, לאומה ולאנושות, למדע ולדת והשקפתו על החיים והמוות, על הצעירות והזקנה, על תרבות וציביליזציה וכיוצא בהן – מצאו את בטויין בשיר ובפרוזה שלו. מבחינה זו שייך שמעוני למחנכי הדור ולמגבשי הכרתו. תרומתו להכרת עצמנו ולהערכת עצמנו, בולטת ביחודה. תוספת זו לידע־עצמו של הדור הלא היא ראש יעודיו של משורר או הוגה־דעות, שאינם רוצים להסתגר במגדל־שן ולהזות הזיות־סרק, אלא מבקשים להתאחד עם האומה, ובאמצעותה עם האנושות כולה, ולשמשן במיטב יכלתם הרוחנית. הללו עומדים על מצפה גבוה ורואים מעליו את צרכיו החולפים והקבועים של העם מבחינת נצחו אשר לא ישקר, ואת מה שהם רואים הם מגידים לו בשפה חודרת ללב ולמוח.

בסדרה גדולה של שירים ופואימות “בקרן זוית”, “בבית הנחשים”, “אשת איוב”, “עובדי כוכבים”, האידיליות, “בחשאי” וכיוצא בהם, טווה שמעוני את מסכת מחשבתו, ובה הביע את דעותיו על עולם ומלואו. בכל תקופה ותקופה קלט ועיכל את מיטב הרעיונות ועשאם מרכבה לעם. במכשיר הנעלה ביותר שניתן לבני אדם, במכשיר הפיוט, הורה את הדרך וצחצח את הלבבות ואת המוחות של הדור.

בחינה אחרת של מחשבת המשורר ורצונו להזדהות עם העם מבוטאת בסוג מיוחד של יצירה, הלא הם המשלים והסאטירות. לסוג זה שלשלת־יוחסין גדולה, שחוליותיה הראשונות נעוצות במקרא ובספרות הקלאסית העולמית, ויש לו תפקיד מיוחד בשדה החינוך והמוסר. שמעוני נטל על עצמו משימה זו במשלו משלים, שכונסו בספרו “בשבילי הביבר”. החיים מלאים סתירות והאנשים מלאים חטאים וטעויות. הרשעים רוצחים וחומסים, השלטון מעבט את ארחותיו, מדינאים צבועים לובשים איצטלא של חסידות, פקידים מתעללים בקהל הנזקק להם, העוסקים בצרכי ציבור מועלים בשליחותם ושמים בכליהם, סופרים קטנים מתנפחים כדי להיות גדולים, הכלל והפרט מרבים נגעים – כל אלה מכערים את החברה וחותרים תחת אשיותיה. המשורר אנין־הטעם־והרגש רוצה להסיר מומים אלה, והוא יודע, כי לא בתוכחות ובשבט מוסר ייעשה הדבר. אבל יש עמו תחבולה אחת, שכבר השתמשו בה הקדמונים, והיא להעמיד את החוטא והסוטה ואת המתנפח ואת המתחסד לפני הראי… יראה הלה את עצמו כמות שהוא, בלא כחל ושרק. המשל מושך את תשומת לבו, מפתהו ומשדלו לקרוא, והנמשל יורד עליו אחר כך כקיתון של מים צוננין. ישנו עוקץ ויש נעקץ, אך ההומור מחפה על הכאב ומעורר את הנוגע־בדבר להרהורי תשובה תוך סלחנות למצליף, או כפי ששמעוני קורא לעצמו בספר זה: “משחיז הסכינים”.

שמעוני השכיל לדחוס לתוך ספר זה תגובות סאטיריות כמעט על כל חזיונות־הקלוקל ועל כל מראות־הנגעים שנתגלו בקירות ביתנו. ויש משלים ונמשלים, שנוסחו באמנות גדולה ועלו למדרגת חטיבות־יצירה לעצמן, שיאירו את עיני העם לדורות ויענגו את לבו. אולם גם הרפים שבהם מילאו בשעתם תפקיד גדול, בהבליטם בדרך זו את כל הפסול והמפוגל, הנשחת והנאלח. בימי ממשלת המנדט, למשל, היו החיות והעופות משיחים מה שאסור היה לומר בגלוי על השליטים הזרים ומנהגיהם בנו. הגלגל נהפך: לא שבני אדם ידעו שיחות חיות ועופות, אלא חיות ועופות ידעו מה הומה ותוסס בלבות בני אדם והם סיפרו זאת לפני מי שהשלטון לפניו…

יחודו של שמעוני מתבטא גם בסוגיה זו של יצירה.


 

ו    🔗

בשנת השבעים לחיי משורר רשאים בני דורו לא רק להשמיע דברי הערכה על היפה והטוב והנעלה, שהעניק להם דרך יצירה, אלא לומר משהו גם על האיש שמעוני. בדרך כלל מעטים הם הסופרים, שאין חציצה ביניהם ובין יצירתם, בין ערכי היופי והמוסר שבכתב ובין אלה שמגולמים באישיות מחברם. על פי הרוב דוקרת את העין סתירה מכאיבה שכבר הסכנו לה, ושוב אינה מעוררת תמיהה. בדוד שמעוני השירה והאישיות, ערכי היופי והמוסר, נושקים זה את זה. נאה הוא במידותיו, ניכר במתינותו ואין טבעו חשוד על קפיצות והוא קפדן בכבוד חבריו. כשם שיש משקל ומקצב בשירתו, כך מדקדק הוא ושוקל את מנהגו בחיי המעשה ובדברים שבין אדם לחברו. מתקומם הוא על הרע ועל העוול, בכל מקום שהוא נתקל בהם. רגש הצדק שבלבו מתפעם למראה קלקלות בחיים והוא שוקד ככל יכלתו להסירן מקרבנו. עוסק באמונה ובהשכל בצרכי ציבור הסופרים ואנשי המדע. ידיד וריע הוא למי שנמצא לפניו ראוי לכך וסלחן למי שנכשל בדבר שאינו מהוגן. אוהב את הבריות ומקרבן. אהבה זו לאדם ולעם ולארץ הוא הרוח החיה באפני יצירתו, כדרך שהיא נסתפגה בכל ישותו וקורנת מתוכה בחיי יום יום. אין הוא מדבר גבוהות על מוסר וצדק ואינו עושה מהן סיסמאות, אבל כל מזגו הוא מזג מוסרי וכל עצמותו חצובה מספירת היושר.

המשורר לא הכזיב את העם, והעם לא הכזיב את המשורר.

לפני שנים, כשהמשורר היה עדיין שרוי במזל של תהייה על עצמו ולא בא עד חקר יעודו, והיה מפקפק עדיין אם עתיד הוא להתקבל על לב העם, ניבא שמעוני על עצמו:

יָדַעְתִּי כִּי עַמִּי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת:

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ,

נִחוּמַי לֹא נָזְלוֹ עַל פְּצָעָיו בְּרִגְעֵי עֲבָרוֹת,

בִּמְצוּקוֹת יוֹם־יוֹם לֹא עוֹדַדְתִּי רוּחוֹ הַנִּלְאָה.

(ידעתי, כי עמי…)

אולם נבואה זו לא נתקיימה, ובדין לא נתקיימה. ענוונותו היתרה הטעתה אותו. שירת שמעוני לא זו בלבד שלא היתה זרה לעמו, אלא היתה קרובה ללבו ביותר, והד רם ענה לצלילה. המשורר לא התנכר לפצעי עמו ברגעי זעם ומצוקות יום יום, אלא עודד את רוחו והרעיף עליו את ניחומיו כשהשעה היתה צריכה לכך. הוא שר את שירת התחיה, וקונן את קינת החורבן ועורר את תקוות העתיד; הוא תיאר את מוראות השואה של יהדות אירופה, הוקיע את ארמילוס הרשע של זמננו וקרא לנקם; הוא חיזק את רוח העם בציון במאורעות־הדמים וליווה את החלוץ בלבטיו ואת הנהג בסכנת דרכו, את איש־הבריגדה בנכר, ואת גבורי צה"ל בקרב, ואת בוני הישובים החדשים במולדת. תמיד, בכל עת ובכל שעה, הלכה שירתו לפני העם ועם העם וזלפה עליו טל מרענן.

לפיכך עונד לו העם עטרה לראשו.

תשרי תשי"ז




המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות