רקע
ישראל כהן
א. א. קבק בגבורתו

מידה של העזה והרגשת כוח היתה דרושה לו למחבר כדי לגשת אל הנושא הזה רב הפנים והמכילתא. לעצב רומן על חיי ישו, תלמידיו ותקופתו – הרי זה בבחינת מעשה בראשית, בריאת עולם מחומר קדמון. ומשום כך נוטל אתה את שני הספרים1 בידך נטילה חשדנית. אך לאחר שאתה מפליג בקריאה, פג החשד וגובר האימון ובאחרונה אתה שרוי בתוך עולם־אדם ועולם־טבע, שנבראו בידי קבק, כבן־בית ממש.

התופעה ישו ומפעלות השליחים הם דרמה שיש בה תהומות של התרחשות, גלגולים והתחוללויות־פתע, וכל הקרב אל החומר הזה כדי לפסול מתוכו פסילי חיים ואנשים, מהלך במשעול צר, הנטוי על גבי תהום הבדוּי והמצוּי, הדמיון והמציאות. על גבה של תהום זו מתח קבק את הרומן שלו.

אולם נתבונן נא אל טיב הנושא ואל מלאכת המחבר. לשם כך נצטרך לשנות מן המקובל ולחשוף תחילה את המגרעות שבספר זה, הן אלו הטבועות בעצם טבעו של הנושא והן אלו שהמחבר הולידן.

חסרון־מלידה טבוע ברומן הזה, חסרון ראשי, שאין לו תיקון אמנותי, שכן הנושא כשלעצמו כמעט שאינו בר־ביצוע מבחינה ספרותית ואמנותית. יש נושאים, שאף על פי שהם מגרים את היוצר גירוי גדול ומבטיחים לו בקעה גדולה להתגדר בה, נוח להם שלא ישמשו חומר יצירה. על סוג זה נמנים מחוללי דתות, אלוהים, משיחים וכיוצא בהם. כמדומה לי, שיש רשות לומר, כי נושא כזה עדיין לא עוּצב עיצוב מוצלח ביד שום יוצר ואמן. לא על הבמה ולא ברומן. ושתי סיבות עיקריות לדבר: ראשית, יצורים שאינם ממשיים ואינם מוחשיים מתחילת ברייתם, או שסביב הקורט הממשי שבהם נכרכו פקעות ענקיות של תכנים דמיוניים – אינם בני גילום והמחשה. ביחוד לא תצלח עליהם יד הבמאי והסופר. כל דמות שהם משוים להם, היא מלאכותית ומכזיבה. כל זמן שהללו מרחפים בעולם הדמיון הקיבוצי והפרטי, חן בהם ויופי בהם ואמת בהם; משנטפלים להם על מנת ל“תפשם” תפישת־יד או תפישת־עט, או תפישת־עין, מיד הם יוצאים מלפנינו מעושים ומתועתעים. כי סוד חיותם בערטילאיותם. אם הלבשת אותם לבוש מסויים – יש בכך משום שריפת נשמה ולבוש קיים. רק ילדים ופראים רואים את פני האלהים ומלאכיו עין בעין. בוגרים ואנשי תרבות נכספים אליהם ומדמים אותם בנפשם באלפי דמויות ובמשחק גוונים. מטעם זה נכשלה “הבימה” בהצגת המשיחים. תמימות היתה זאת מצדה כשהיא באה להראות אותנו בבת־רגע את דמות־הכיסופין של מלך המשיח, שדורי־דורות טורחים לשכלל את זיו האיקונין שלו.

אך יש עוד סיבה, המכשילה את האמן המטפל בנושאים מעין אלה: חירות הדעת. אפשר שיהא נשמע כפרדוכס, אך לי נראה, כודאי, שדוקא אמן שהוא איש דתי ומאמין, האדוק במסורת, ישכיל יותר לעצב דמויות כאלו מן האמן שאינו חרד, החפשי בבחירת צורה ותוכן לברואי־רוחו. הראשון לא יהפוך, אמנם, את הקערה על פיה, אלא יחזיק במקובל ובמסורת, אבל בתוך גבולות המקובל יעמיק, יחדור, יוסיף קוים, יבהיר מקומות סתומים ואם יזכה – יתן לנו “ברית חדשה” חדשה. מה שאין כן הסופר או האמן החפשים בתנועותיהם ובברירת אמצעיהם. הללו פרשנים הם, למדנים הם, יודעים שתי אמיתות, את הדתית־ההמונית שאינה שלהם, ואת האמת המדעית, ההיסטורית־הפסיכולוגית. לפיכך מעשה משונה נעשה על ידם: כורכים הם את שתי האמיתות ביחד, עד שלבסוף לא נשאר להם אלא “זכר למקדש”…

ברומן שלפנינו רצה קבק לתת לנו שלושה דברים: ישו ותלמידיו; הסביבה שבה נתרחש המחזה; הגרעין והלקח הנצחיים של המערכה ההיסטורית הזאת.

אפשר שהאינטואיציה של המחבר ורוב־ידיעותיו עמדו לו והוא תיאר את הביוגרפיה של ישו לפי חוקי האמת הפסיכולוגית. גם אופן שילוב הפרטים על מוצאו הרומאי של ישו, על תסביך הנחיתות שלו, על יחסו הבלתי גברי לנשים וכיוצא בהם, הם על טהרת מדע הנפש של זמננו והיו אולי אמת משפעת ומכרעת בנפשו של ישו ובגורלו. במה דברים אמורים? במחקר מדעי החותר לקלף את כל הקליפות המסתוריות שאינן מדעיות ולהעמיד את הכל על העובדות לאמיתן. לחוקר לא איכפת למוטט את כל הבנין ולגלות את היסוד המוצנע. אבל רומניסטן הכותב על ישו כאלפיים שנה לאחר מותו, אחרי שרובו של העולם אומר, שהוא הולך בדרכיו, דרכי בן־האלוהים, לאחר שישו ותלמידיו ותלמידי־תלמידיו שינו את פני החיים בתכלית – מה בצע באמת פסיכולוגית זו אם היא מקפחת את העיקר. והעיקר הלא הוא ישו בן־האלהים, אחת מדמויות השילוש הקדוש, נותן התורה החדשה, הקם מקברו ביום השלישי להיצלבו והמכפר במיתתו על עוון העולם. בלעדי אלה אין ישו תופעה יוצאת מן הכלל. גם ראיית ישו בעיני המסורת היהודית, ראייה הנבלטת ביותר בכל גישתו של המחבר אם במתכוון ואם מתוך תחושה עמומה, אין בה משום סיוע אמנותי. לנו היהודים קל מאוד להפך בדמותו של ישו מחולל הנצרות. אנו בני חורין מסנטימנטים יתרים. אולם נדמה בנפשנו, שרומניסטן נוצרי או בודיסטי מתאר את משה ואת מתן התורה על הר סיני בהאי נוסחא. כלום היתה דעתנו מתקררת עלינו? כי מה מועיל בתיאור תולדות חייו, מעלותיהם ומורדותיהם, אם אינם מוסרים את התופעה משה ואת מעמד הר סיני כפי שנחקקו בדמיונה של האנושות? גם לנוצרי ולנצרות יש מעמד כזה ורישומו אינו ניכר ברומן הזה. תחת זאת ניתנו תיאורים מדוקדקים ואמיתיים על ספקותיו ומאבקיו הפנימיים של ישו מתוך אספקלריה חילונית פסיכולוגיסטית. אולם היכן “השעה הפלסטית” של התגלות ישו לעצמו, לתלמידיו ומעריציו? כלום מתמַצית היא בפסוקים המעטים, היפים כשלעצמם, המפוזרים בספר? והרי בלעדיה אין הרומן אלא אינטרפרטציה שכלתנית, המחוזקת חיזוק מדעי. גם תלמידי ישו נושאים פגמיהם בחובם. אך הואיל והם בני־תמותה פשוטים, בשר־ודם, אין המודרניזציה מקפחת אותם. המחבר נאמן ברוב או במעט למקורות הראשונים. הם מאמינים בנסים, ורואים נסים הנעשים בישו ועל ידו; הם בטוחים ביכלתו לשנות מעשה־בראשית ויש שעושים אותו בר־אלהין ממש. אלא שהפרופורציה לקויה. תומא תופס לפי דמותו זו מקום יתר על המידה ויהודה איש קריות, זה הסמל רב הרמזים והערפל, יוצא מידי המחבר מפורש יותר מדי והרבה מן הענין שבו ניטל ע“י כך. סוד בגידתו בישו, למשל, שאינו מבורר בשום מקום, מתגלה ברומן גילוי משונה במקצת. המחבר עושה את יהודה כשליחו של ישו להלשין עליו לפני גדולי היהודים בירושלים למען יקרבו את קצו. משום שישו הרגיש, כי הגיעה שעתו להסתלק ולהציל את תורתו. ע”י כך נתקפחה הסמליות שבדמות זו ונהפכה למין גבאי נאמן של רבי.

תקלה זו נגרמה ע"י כך, שהמחבר ביקש להביא את הנפשות הללו, שנהפכו למסתוריות ואוניברסליות, לידי פשוטן. אך, כאמור, אין זה באשמת המחבר בלבד. הקולר תלוי בצואר הנושא עצמו. כל מי שיגש אל החומר הזה גישה של חוּלין וקירוב אל השכל והפשט, אף אם אמן גדול הוא, לא יעלה בידו לעצבו כהלכה. הסופר יוכל, אולי, ליהפך לקורע מסוות, למפיץ אמת מדעית ולמבטל אשליות דורות, אך בזה הוא ימעט את דמות הנפשות והתקופה. ואין זאת תכלית האמנות. האמנות באה להעלות את ההויה האנושית, לצחצח אותה ולהסיר מעליה את מכת היתר והחסר והשיגרה שישנה במציאות. ואם היא אומרת להפוך את הקערה על פיה ולסטוֹת מן התפיסה המקובלת, עליה לבדות אמת גדולה יותר, מאירה יותר וכובשת יותר. מה שאין כן בספר שלפנינו. דמות ישו, תלמידיו ושליחיו, כפי שנחקקה “בברית החדשה” ובספריהם של האחרונים ועד רינן, גדולה יותר ומלבבת פי כמה.

ברם, זוהי גדולתו של המחבר שאין המגרעת היסודית הזאת פוגעת בערכם של שני ספריו. וכדי שנחוש את ערכם עלינו לוותר על ההשוואות וההקבלות אל המקורות הראשונים. אם נפרוש מן הרצון שתקף אותנו בנטלנו את הספר בידנו, הרצון למצוא ריקונסטרוקציה של ישו לתקופתו תוך נאמנות לאסמכתות ומסורת, או אז תתיצב לפנינו דמותו של ישו כשהיא שלימה ומוסברת בכל גלגולי התפתחותה והתנהגותה. וכנראה שמגמה זו הדריכה את המחבר. ואם בעינים אלו נביט נראה את “קו־החיים” של ישו הנמתח והולך מימי ילדותו הקדומים ועד יום מותו כהמשך דרמטי אחד. תכונותיו וסגולות נפשו גדלות גידול מודרג. הן נקלפות ויוצאות מתוך אותה פקעת־פלאים, שמי שאמר והיה העולם – לפי מבטאו החביב של ישו – שיקע אותה בקרבו. כל התנאים הפנימיים מכשירים אותו להיות מה שהוא: מורם מעם ומחדש החיים ודרך המעשה. הוא אינו נעלב ואינו עולב; מרחם על כל בריה; ניחן במתק לשון ובקול מושך ומפתה; ממשל משלים הלקוחים מתוך החיים הקרובים ללב שומעי לקחו; חריף בויכוח ובקי בדרכי תשובה למתקיפיו; בעל טכסיסים דקים ומעודנים; מתעמק בדרכי הבורא ומתדבק בבריאה, המגלה לו מסודותיה; ארך־אפיים ורב חסד וסלחן. וגם התנאים החיצוניים, אף כי הם קשים ואכזריים, אינם ערוכים כנגדו ניגוד מוחלט. בכשרונו הגדול הוא משתלט עליהם והם עושים את רצונו. כבכל מחולל מאורעות יש בישו מידת חסינות בפני התנגדות ומכשולים, שהררי אבני נגף נדמים לו כחוט השערה. אולם מה שמרהיב את הקורא הרי זה אופן התיאור והבנין הנקוט בידי קבק: טוב טעם ודעת, ציור במכחול דק וביד חרוצים ואחוּי נפרדות לשלמות יפה. האמת שבחוויית המחבר תוקפת גם אותנו ומכנעת אותנו למרותה. המגמה של המחבר מורגשת אך אינה נתפסת, היא עדיין משחקת, כביכול, משחק־מחבואים.

גם תלמידי ישו וקהל־הלווייה, החולים והמבקשים להטבל על ידו ולהתקדש, מפארים את המסגרת ומשתלבים שילוב יפה. איש איש וחיתוך צורתו, איש איש ולבטיו ואופן אמונתו וספקנותו. כמעט כולם פועלים מתוך שפע של חיים ועיסוק. ישנן נפשות, כגון מרים המגדלית וטביתא, שמרהיבות ומרעישות את הקורא בעומק עצבונן ובמופלאות שבגורלן. איזו חיבה גדולה ומיוחדת נודעת להן מאת מחברן, שכן הוא מטפח ומרבה אותן בשקידה גדולה ומוסיף להן בכל פעם תגים וגוונים להשלמת קומתן וצביונן. כל הנפשות הצדדיות האלו משולות כאן לכוכבי הלואי, המשוטטים רצוא ושוב סביב השמש הגדולה, שמשו של ישו. אך עם היות כל אחד כוכב־לואי לא פסק אף שעה קלה להיות מזל בפני עצמו וגורל לעצמו. זה כוחו של קבק בספרים אלה, שאין הוא מסיח את דעתו משום ברייה, גם מזו שהקורא לא ציפה להזדמן עמה בסביבה הזאת. על כן לא אירעה תקלה לשום נפש וכל אחת קיימת קיום מובלט ומפורש. רק דמיון, המקיף מלכתחילה את כל העולם העומד להברא על ידו, מסוגל ליצור משטר מתוכן ומדוקדק כגון זה.

הדורה ונאה היא סביבת־הטבע שנצטיירה בידי קבק. במפורש ובמתכוון נקוטה כאן לשון “ציור”. תמה אני אם הצליח עד כה סופר עברי לתת חטיבות גדולות ושלמות של טבע ארצנו, אקלימה ותהפוכות שינוייה, כפי שעשה קבק “במשעול הצר”. והצד המיוחד שבציורי נוף וטבע אלה הוא, שאין הם מסגרת של קישוט בלבד, תחנות־מנוחה לסופר ולקורא העורגים לשיחות דקלים, חיות ועופות; איקוני טבע ואקלים אלה אינם אלא איברים מן האדם החי ומן ההתרחשות החיה. הם שותפים לגורמי העלילה ומשמשים מפתח לסתומות הנפש הפועלת. אחרי כל תיאור מזג האויר ובבואות נוף שבספר מתחוור לך, שכך ולא אחרת צריך היה ויכול היה פלוני אלמוני לעשות או לחשוב באותה שעה ובאותו מקום.

ענין בפני עצמו הוא מגמת הרומן ומיצוי היסוד הנצחי במחזור ההיסטורי הזה. בעשרות דרכים, מאורעות, משלים ופרקי מחשבה נאים משתדל המחבר לשכנע אותנו, כי גם בתופעות אלהיות כשרה ההשגה האנושית. לא זו בלבד שהתורה ניתנה לבני אדם, אלא גם נותן התורה הוא בן־אדם, ילוד־אשה, שלפעמים אין לידתו על טהרת המידות. כל תורה משתלשלת דרך כמה מדרגות: מדרגת התקופה, האישיות, המצב הרוחני של הדור. ויהיו הסמלים והרמזים שנתגבבו אילו שיהיו. גם ישו אינו בר־אלהין, אלא אדם המעלה, שביוגרפיה מסויימת וסגולות נפש מופלאות הכשירוהו להיות המהפך הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. כשרונו של המחבר הבליט את היסוד הויטלי שבמאורע זה. מגמתו היתה האנשה ולא רציונליזציה יתרה. ועוד הכרה טרגית בוקעת ועולה מתוך מסכת ישו כפי שנארגה בידי קבק: אחריתן הנוגה של תנועות דתיות. בתחילה הן מבקיעות להן דרך במסירות נפש והן מסתערות על החיים כדי לחדשם מיסודם, אך לבסוף, כשהן מוכרות ונעשות קנין הרבים המרובים, הן נהפכות מנרדפות לרודפות. לקח זה מצא את ביטויו הממצה בשיחה שבין נקדימון לבין ישו:

“־ תלמידיך – אומר נקדימון לישו – נראים לי אנשים פשוטים, תמימים, במקצת מצחיקים בקרתנותם… אבל טובים. ואילו תלמידי תלמידיך? ותלמידי־תלמידי־תלמידיך? אותם אינך יודע? ואני יודע אותם! רוצה אתה ואומר לך מי אלה עתידים להיות. כל אימת שיהיו מועטים יהיו כשיות בין זאבים; יהיו נרדפים ומעונים, ויהיו מקבלים את יסוריהם באהבה.. מכיון שיהיו הרבים והחזקים, יהיו הם הרודפים והמענים.. תמיד יימצאו מעטים שלא יקבלו את תורתם והללו עתידים להיות בין תלמידיך כשיות בין זאבים… עבירה גוררת עבירה, ועם התרבותם יגבר היצר לשררה. בשמך ובשם תורתך עתידים לעשות מלחמות, להחריב ערים ומדינות, לרצוח ולפשוט ידם בגזל ובעושק…”

ומשנשתתק קולו של נקדימון, נשמע קולו של ישו נטול גוון כנשמע מתוך באֵר עמוקה ואפילה:

"־ הללו לא תלמידי הם… הם שליחי השטן…

אבל בשבילם עתיד אתה ליצלב! "

שיחה זו ועוד שיחות פילוסופיות קצרות ויפות, שחן הצורה הקדמונית עליהן, ודאי שלא יכלו להשמע בימים ההם, אך תוכנן נתאשר אישור היסטורי־חברתי ואמיתם אמת־עולם.

כך נטוו לתוך הרומן של קבק אידיאות ובעיות נכבדות, והן הוצגו בתוך היקף־חיים רחב. נשימת־אפה של התקופה ההיא, שחלפה זה־כבר, מורגשת בכל יריעה במגילת החיים הזאת, אך היא מתערבת עירוב רב עם שאלות זמננו ומצוקות רוחנו. גם הלשון היפה ורבת־הצבעים, שהיא בדרך כלל לשון המשנה שהיתה רווחת בימים ההם בארץ (לא כלשון הדיבור בגליל שהיתה כנראה, ארמית), מוסיפה הדר וכובד לעלילה. ואם כי יש בה רישומי שכבות ותקופות שונות, הריהי לשון אחידה, עשירה וטבעית. גם בענין זה ניכרת שקידתו הגדולה של המחבר; חושו הלשוני החריף שמר עליו מפני המלאכותיות שבסטיליזציה עודפת.

תרצ"ז



 

אחרי מיטתו    🔗

הוא היה אחד מנושאי משאה של הספרות העברית, ממרחיבי יריעתה וממגדילי שמה ותפארתה. סופר פורה, הקולט את בת־קולה של השעה ומבטאה. קליטתו ואופן ביטויו היו מיוחדים ונועזים תמיד, כי ההעזה היתה חותם אופיו. למן “לבדה”, שהיה התחלה מצערה, דרך “במשעול הצר”, שהיה מפנה גדול במעלה־יצירתו, ועד לטרילוגיה “תולדות משפחה אחת”, שהיא חידוש רב לפי צורתה ומגמתה – העיז קבק לשבור לוחות של עצמו ולפסול לו תמיד לוחות חדשים. הוא לא שקט על שמריו ולא היה מרוצה מן השלב, שהגיע אליו. חותר היה לעילא ולעילא בלי הרף. ובין אם השיג את מבוקשו ובין לא – מכל מקום שאיפתו לעליה הטביעה תמיד איזו טביעה של רעננות ביצירתו.

ואמנם כשאנו סוקרים בסיקור־עין כולל על פני דרך יצירתו של קבק, אנו רואים מיד נוף מנומר ומנוקד במעלות ובמורדות, בהרים ובעמקים ובמישורים. העליה מן העמק אל ההר איננה באה אצלו לפי סדר שנות חייו; אין לראות את “במשעול הצר” כפרוזדור ל“תולדות משפחה אחת”, אלא כטרקלין מיוחד, כשיא בפני עצמו. אבל מה שציין את מהלך חייו ויצירתו היה – ההבשלה התמידית, תסיסה שאינה פוסקת ונפתולים עזים להשגת צלילות רבה. ואמנם צלול היה קבק, צלול בביטויו וצלול במגמת נפשו. וגם בשנותיו האחרונות, כשהובלטה בו הנטיה הדתית, היה הוא מן המעטים, שלא ערפלו את אמונתם ולא עמעמו את יצירתם. הוא לא הסתער על הקורא ולא אחז בציציות ראשו למען הטותו בחזקה לצד הכרתו ואמונתו, אלא ביקש להשרות עליו רוח חדשה. לא הקל על עצמו את המלאכה, אלא רקם רומן משולש הכרכים מתון־מתון, ובדרך פדגוגית מובהקת וחרוצה רצה להשפיע על הקורא ולהראותו מראה העבר וההווה באספקלריה אחרת. ובמידה שהצליח להתגבר על היסוד המגמתי שב“תולדות משפחה אחת” ולהזריח עלינו אורה של יצירה בכמה פרקים נבחרים ובכמה דמויות מובהקות – נעשה הדבר בכוח התכונה המוטבעת בו: תכונת הצלילות. היא גברה גם על נטייתו האחרונה למסתורין.

הקורא הרגיל הרגיש בדבר מיד להופעתו. הוא שילם לו שלמי־תודה פשוטים ויקרים ביותר: קרא אותו עד תומו. ואם אמנם לא תמיד יכול דבר זה לשמש קנה־מידה לערכה של יצירה, הריהו משמש תמיד יסוד לכל ספרות, שכן ספרות הנקראת ע"י רבים היא ספרות חיה. מבחינה זו היה קבק אחד מיסודותיה הודאיים של ספרותנו החיה. כל ימיו ובכל שלבי יצירתו היה כך.

קבק זכה בהישגים נכבדים, שלא כל סופר זוכה בהם. הוא היה בן־בית בכמה סגנונים, סגנוני לשון וסגנוני נוף. וכשם שהצליח לצייר את נופה של ארץ־ישראל ב“במשעול הצר” על כל פרטיו ודקדוקיו, מתוך בקיאות עצומה ומתוך חדירה נפשית עמוקה, כך עלה בידו לצייר את נופה של רוסיה ואוּקראינה. כאילו שני מכחולים היו בידו ושתי מערכות צבעים ושתי דרכי ראייה. וכשם שתיאר את “תולדות משפחה אחת” בסגנון רגיל, יפה ורהוט, כך כתב את “במשעול הצר” בניב עתיק־חדש שיש בו כדי להפרות ולנובב את הספרות. אינטואיציה גדולה סייעה לו לחשוף בגנזי לשוננו מבטאים חיים וריחות־לשון ענוגים ולשבצם יפה יפה ברומן הזה. זה היה נסיון מרהיב לשים בפי ישו ובני דורו שפה ההולמתם כל כך, שהיא צמודה לדמויותיהם של הדוברים בה ולתקופתם ללא כל חציצה שהיא. והנסיון הצליח להפליא. רק גבורי “אהבת ציון” למאפו דומים לכך מבחינת ההתאמה בין זמן ההתרחשות ולשון הנפשות הפועלות.

הרבה כוחות היו תוססים בקבק, שלא הגיעו לידי גילוים המלא. אך מקצתם מצאו להם ביטוי מבורך גם בשדה ההוראה, העסקנות בעניני תרבות וחברה ותרגום.

במותו אבד לנו אחד מגדולי הסופרים העברים של ימינו, יפה־נפש, איש־רעים, רומניסטן גדול־היקף ואחד הבנאים החרוצים והמאומנים של בירת ספרותנו.

כסלו תש"ה




  1. א. א. קבק, במשעול הצר, רומן, חלק ראשון ושני, הוצ' מוסד ביאליק ע“י ”דביר“, תל־אביב, תרצ”ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!