רקע
ישראל כהן
צבי דיזנדרוק

 

א    🔗

איתרע מזלו של דיזנדרוק בחייו וגם במותו. ארבעה חדשים עברו עד שנודע לנו, כי הוא הלך לעולמו. לא באחת מארצות הכיבוש מת, אלא בארצות־הברית אירע הדבר. והלא גם במצב זה של דרכים משובשות הודיעו לנו הסוכניות הטלגרפיות על דברים חשובים וטפלים, על נוֹאמים ונאומים, על ועידות ומגביות ואף שליחי א“י שבו משם במשך אותם החדשים. סימן, שאין לתלות את הקולר בצואר המלחמה ופגעיה, אלא הסיבה היא פשוטה יותר וגם עמוקה יותר; הציבוריות היהודית האמריקנית ועמה גם הסוכנויות הטלגרפיות לא ידעו ואינן יודעות עד הרגע הזה מי הוא דיזנדרוק ומה טיבו. מותו החטוף של האיש המלומד הזה, ההוגה, המתרגם והמורה, לא עשה כל רושם עליהם ולא ראו צורך לפרסם את הדבר בעולם היהודי. עם־הארצות כזאת ויחס חורג כזה לסופרים עברים מובהקים אינם חידוש בעולמנו. אפילו המדינה, העשירה בפרופיסורים ובמלומדים היו מונטין יוצאים למתרגמו של אפלטון וכותב מבואות לספריו במידה כזאת, שמותו לפחות היה ראוי לפרסום, ואולם אצלמו, שכה מעטים הם החוקרים וההוגים העברים המקוריים, כמעט שנשתקע שמו ואילולא המקרה, שנתגלגל לכאן גליון של “הדואר”, לא היינו יודעים כלל ועיקר על המאורע העגום הזה. והלא דיזנדרוק היה מבחינה ידועה גם איש־הציבור, היה חבר “הפועל־הצעיר” בא”י לפני המלחמה העולמית, חבר ל“התאחדות” בוינה וחבר “האיחוד” באמריקה, ואף הביע דעות פובליציסטיות ברורות (ב“גבולות” ואגב אורחא במאמרים שונים). וכן היה מורה בא"י, בוינה ובאמריקה. שום דבר לא יכול היה איפוא לכפר את עוונו הגדול מנשוא, עוון היותו הוגה־דעות.

אך מאידך גיסא, כמה הולמת עלטה זו, שליפפה את מותו — את האיש דיזנדרוק! כל מי שמכיר מעט את מעגל חייו, יראה בכך השלמת המעגל.

 

ב    🔗

הוגה דעות עברי היה, שבמסכת מחשבתו ישנן שלוש החוליות המצטרפות לחטיבה אחת: עבר, הווה ועתיד. כמה וכמה יהודים הוגי דעות ישנם בדורנו, אך מועטים הם אלה, שהגותם משתלשלת ממקור ישראל; כמה וכמה בעלי מחשבה ישראלית היו וישנם בדורנו, אולם קטן מנינם של אלה, שהם בקיאים באוצר המחשבה הישראלית והכללית, המרגישים עצמם בני־בית גמורים בתרבות הלאומית והעולמית והמוכשרים, משום כך, לא רק ללמוד וללמד, אלא להוסיף נופך, להשרות את רוח הזמן על ציבור הנכסים הרוחניים מלשעבר, באחת: להמשיך ולטוות את המחשבה והיצירה ולהשפיע שפע של חיים רוחניים על הדור. כזה הי דיזנדרוק. נאמר כאן “על הדור”, אולם אין זה אלא לפום ריהטא, דרך השיגרה. התענינותו של דורנו הצעיר והותיק בדיזנדרוק לא היתה מרובה. ספרו “מן השפה ולפנים”, זה ספר־הדעות העברי, שאתה יכול להפוך בו ולהפוך בו ולקלוט רוח של מבקש אמת, לא היה ספר שנקרא, שלהוטים אחריו. לא היה ולא מחברו זכו למוניטין. מעטים קנוהו ומעטים מהם קראוהו. שם רע הוציאו עליו מבקרים קלי־עולם: מחשבתו סבוכה וקשה לעיכול. ולאחר שמדביקין פתק כזה, שוב אין עצה ואין תבונה. אולם כמה מעוקל משפט זה עליו! ודאי, מסותיו ומחקריו אינם “קלים”, כשם שמחקריהם של אפלטון, הרדר, ווּנד, ספנסר, פרויד, מאוטנר וכו', שתורתם נמזגה בתורתו, אינם קלים. אלא שבפניהם יש דרך־ארץ, וכל המתקשה בהבנתם תולה את הסיבה בקוצר השגתו, ואילו בהוגה דעות עברי חי אין נוהגים כבוד, וכל משכיל־למחצה פוסלו לאחר טעימה או לקיקה ראשונה מדבריו. המחקרים “בעטיו של אובּיקט”, “על העלבון” וכדומיהם מחייבים בלי ספק עיון והתעמקות, אולם האם משום כך רשאי אדם לומר עליהם, שהם סבוכים וקשים לעיכול? הן מן הדין לומר להיפך, שהקורא בהם ללא הרגשת ערכם הוא מקטני המוח, האמונים עלי ברושורות קיקיוניות, שכל דבר של מחשבה, שאינו חוזר על הידוע לו מלשעבר, מושך עליו חוט של חשד. וכה אמר דיזנדרוק: “יש לשבח סגנון כשל קאַנט, למשל, שאינו קל, אבל אמיתי, שאינו גם “קשה”, אלא כבד, לפי כובדו של הענין שהוא דבוק בו. והוא הדין בסגנונו של רנ”ק, הנראה “אפלולי ומסובך” לאותם מקוראינו הנכבדים, הרוצים “ליהנות”, כשהם שרויים על גבי הספה. איני יודע משום מה, אבל עובדה מפורסמת היא, ששק ממולא גבבא לעולם יהא קל וחלק יותר מכלי מחזיק מתכת" (המליצה ואטמוספירה").

במאמרו על הרמב"ם אומר דיזנדרוק: “ואולי זהו הדבר היחידי הנמסר בירושה מאת פילוסוף אמיתי: זוית ההסתכלות, הכיווּן, הדרך”. לא בשירה בלבד, אלא גם בדברי עיון חשוב מאוד “האיך”, המיתודה, הצורה והמבנה. ביחוד יפה כוחו של דבר זה לגבי אדם כדיזנדרוק, ששירה ומחשבה משמשות אצלו בכתר אחד, ומלכות אחת משלימה את חברתה. כל מאמר משלו מצויין ביחוד־צורה וביחוד־שיטה; וראויים הם שנעמוד עליהם, כי מהם נבלטת אישיותו בליטה יתירה.

דיזנדרוק אומר: “האמת — סכנת ה”יבשוּת" צפויה לה, זו שלא בכוונה. דבר־האמת הטהור, שמחוסר יכולת להתאים לתכנוֹ ביטוי הרמוני־מקיף, מוטב לו למסור את המוצק שבו ואפילו כשלחלוחיתו נפחתת מתוך כך. יבשוּת מכוונת זו מעמידה פנים כאילו נמצאת היא למעלה מן הטמפרמנט" (“בעטיו של אוביקט”). הנה היא הכרקטריסטיקה האמיתית של אופן מחשבתו וכתיבתו של דיזנדרוק הוא רוצה למסור לנו את דבר־האמת הטהור, כפי שנתגבש בו לאחר היגוּי וניפוי, והריהו נותנו לנו בכלים מוצקים, שלפרקים הם עושים רושם של “יבשות”. אולם יבשות זו אינה אלא קרום דק, אשר תחתיו פועמת נפש וסוער טמפרמנט. הבעתו שבכתב “נמצאת למעלה מן הטמפרמנט”. כלומר, עברה תחילה מדורי הסער והרעש, האש והעשן, נתגברה עליהם ואחר כך נקבעה בדפוס. זוהי דרכם של ההוגים האמיתיים וזוהי גם דרכם של המשוררים האמיתיים. הללו אינם מוסרים לציבור את ההיולי, את התוסס והרופס, מה שלא הוכשר עדין לקבלת צורה; אילו עשו כך היו יוצרים כאוֹס ולא קוסמוס. אלא הם מזקקים ובוררים ומגהצים עד שמצילים, כביכול, את ביטוים מן הטמפרמנט המכה בסנוורים ומעקם את שורת ההגיון. אולם הטמפרמנט חי וקיים ומאציל אור וחום, אם כי הוא מוצנע. והוא הדין ביחס לרגש ולשכל. דיינו לזכור, כי דיזנדרוק מסר את מיטב חייו לחקירת אפלטון והרמב“ם, למען נדע, כי היסוד ההגיוני והוקרת המושׂכלות היו נר לרגליו. הוא שאף כל ימיו ואף השיג דיסקיפלינה מדעית בדרך החשיבה ובצורת הבעתה. אולם מעולם לא גרס שכל בניגוד לרגש ומעולם לא מיעט את דמותו של אחד מהם. וכך הוא אומר במאמרו על הרמב”ם: “השלמות השכלית אין להבינה במובן “השכל” הרזה והפעוט של אינטלקטואליזם מסוג ידוע, שיש בו משום ניגוד ל”רגש" — כשם שאף השכל הקוסמי נותן הצורות, שעמו הוא מתחבר, רחוק הוא מהיקף מצומצם זה, — אלא כלולות בה בשלמות שכלית זו, כהקדמות הכרחיות, השלמות במידות ובמעשים וביחסים החברתיים והמדיניים".

זהו סימן־היכר של מחשבה יהודית מובהקת. ההגיון בדעות של הטבע ושל מה שלאחר הטבע, המוחשות והמופשטות, הנוגעות לאלוהים ואדם — תכלית להן: לצרוף ולזכך את המידות ואת היחסים ואת המעשים. ובמקום אחד, לאחר עיון ודיון מעמיקים, הוא בא לידי מסקנה מפורשת, היוצרת מעין קול נמוך בסולם־הקולות הגבוה שהיה מוצב במחקרו, אך היא מסקנה יהודית לכל דקדוקיה וכוונותיה : המפעל. בו, במפעל, מתאחדים הקצוות, בטלים הניגודים והמחשבה נולדת מתוכו מולד חדש. מה שהוא קורא בשם מודרני מפעל, קראו חכמי היהדות בכל הדורות בשם חובות או מצוות, וזוהי גם התמצית המוחשית של המחשבה וההרגשה הישראלית בדורנו: המפעל. לו אנו מקדישים את מיטב רוחנו וכוחנו וממנו אנו מצפים גם לאיתערותא דלעילא, ההתחדשות־חוזרת והולכת של היצירה הרוחנית שלנו. את שילוב־הגומלים הזה של המפעל והרוח ביטא דיזנדרוק בבהירות יתרה, אם כי לא הרבה להביע בכתב את דעותיו בענינים אלה: “אף אנחנו בעת זו, עת בנות הבית ללאום, צריכים נוסף על אידיאל ה”נורמליות“, לחתור אל שכבה עמוקה יותר בהויתנו, שבה יונחו שתותיו; בנין החומר צריך שתהא יצירתו ב”ראשית רוחנית" (“מורה לדורות”, מאזנים, כרך ג')

ראש עיוניו של דיזנדרוק ומבחר מאמציו הרוחניים הוקדשו לבירורה של שאלת האדם וביטויו. הנפש המזדעזעת והמרגשת, הלשון ככלי הבעה והאוביקט המבוטא, שימשו סדן למשנתו הפילוסופית. על גבי סדן זה רוקעו ורוּדדו רעיונותיו והשגותיו עד היותם דקים מן הדקים. תורת ההכרה, האני והעולם, פנים וחוץ, בריאות הנפש ומחלתה, ספרות ואמנות, מוסיקה וטכניקה, כל אלה כלולים במשנתו ומבוררים בלשון מדויקת ובשיטה מדעית ומוארים באור נפשו, הנפתלת נפתולי מחשבה וביטוי. כפי ששם הספר (“מן השפה ולפנים”) מעיד, חותר דיזנדרוק להבקיע את קליפת החזיונות ולהגיע אל התוך שלהם, אל אישון־עינם. ובמגמה זו הוא בודק שפע של תופעות נפשיות, חברתיות ואמנותיות ושואל לעוּבּרן, לשרשן, להקרנות הנאצלות מהן על האדם והוויתו. במבוא לספר מבקש המחבר להסביר מהי השיטה הנקוטה בידו ומהי גישתו ואופן מחקרו, והריהו מכנה את שיטתו בשם המסורבל משהו “סימפטומטולוגי”. כלומר: הוא רואה את העובדות ואת היחסים, את החומר של החזיונות, כסימפטומים, כסימנים, כרמזים לגרעין חבוי, לשורש טמיר, לנשמת העובדות. הוא תר ומחפש אחרי “איזה עצמי אחרון, במה שנמנעה ממנו התפיסה הישרה בו, אחרי מיתפיסי”. לתכלית זו מסרב הוא להשתמש בשני “דרכי המלך בעיון, האינדוקציה והדידוקציה”. משום ששתי הדרכים, גם זו המוליכה מן הפרט אל הכלל וגם זו המסיקה מן הכלל על הפרט, אינן מקיפות את הכל ומשמיטות צדדי־חזיון וזויות־ראיה וגרגרי־מהות. מה שאין כה השיטה הסימפטומטית. “הסימפטום הוא גילוי מעורר, רמז מנער לפנות אל אשר מעבר לו ואינו ממין הויתן, דחיפה הוא”. יש בו משתיהן. כמין שביל זהב עברי בחר לו, אם כי במקום אחד אינו מדבר בשבחו ואף מכחיש את מציאותו אצל הרמב“ם. מטעם מיתודולוגי ויתר גם על שמירת התחומים שבין “המקצועות” בפילוסופיה והריהו פותכם אלה באלה, כדי להתקין השקפה שלמה ואחדותית. מגמה זו, למזג אלמנטים ומקצועות שונים לשם דעת־החיים השלמה, מגמה עברית היא. מבחינה זו אפשר לומר עליו מה שאמר הוא על הרמב”ם, שמשנתו “כולה וכוון אל המוסרי”.

אולם את כל להטו המוסרי שיקע דיזנדרוק בקידוש הלשון הנכתבת והמדוברת, בבקורתה ובזיכוכה. כל פעם שהוא עוסק בנושא זה של קביעת תחומים בין המליצה והסגנון הישר, בין הלהג לבין הביטוי שהוא כורח נפשי, הריהו מלא יקוד התלהבות. ניכר, שפרשה זו עינתה אותו עינוי ממש. הוא הפריש בין המלה המשחררת, זו הנובעת מתוך שפע פנימי דוחק, זו שיש בה מן הצעקה של אדם קמאה בטרם היה לבעל־חיים מדבר, לבין המלה הממלאת, זו “המלה הבלתי מוסרית”, שאינה באה להקל על משאה של הנפש השופעת, אלא נכנסת כדי למלאותנו, להוסיף מן החוץ, ולדחוק את האמת הרגשית ולחפות עליה בבלויי דיבורים. טיפוסי ביותר למלה הממלאת הוא הלהג. “כולנו רואים את הלהג בחיים הציבוריים והתקוממות של גועל נפש תוקפת אותנו”. הלהג והפטפוט גרועים בעיניו מן הרכילות, הואיל והרכילות היא בלתי מוסרית רק בתור נטיה, בעוד שמצדה הבטויי קיים יחס בין המדבר, ההולך רכיל, ובין המלה. מה שאין כן הלהג. "זהו הדיבור חסר היחס". הוא מוריד ומפרק כל קיים להברות, לאותיות קלילות. וכולם מקרה הוא, שאחרי ניתוח מדעי מענין בנושא זה הוא מסיים את המחקר בזו הלשון: “אפשר היה — בכדי לתת חתימה פורמלית לדברינו — להוציא גם מן צווי העולה מההסתכלות הנוכחית, והצווי היה אומר: דבּר רק מתוך יחס למדובר; הרגש בכל מלה מוצעה את תוכנה!”

במחקר זה כבכמה אחרים אנו מוצאים מפתח להבנת בדידותו הגדולה של דיזנדרוק. הוא, שהיה מתירא כל ימיו מפני הלהג והמליצה (את המחקר בענין זה פרסם ב“רביבים” בהיותו בן עשרים ושלוש), היה מתירא גם מפני החברה, הכופה על האנשים דיבורים יתרים ולהג. באותו מקום הוא אומר: הפטפטנות היא צורך הנמצא בכל איש והוא התנאי הראשון לחיים חברותיים“. “אין לך אדם שיתענין כל כך בעניני חברו כמו איש־הלהג”, אם כי אין לו כל יחס מיוחד אליו. מפני השימוש ב”תנאי ראשון" זה היה מתירא. ואמנם, בפינתו, בפינת יצירתו, נזהר זהירות בלתי רגילה מלהכּשל במלים “ממלאות” ובמליצות לשם תפארת ריקה. אנו מרגישים בכל פסוק משלו, שהוא פרי צמאון לשחרור ופורקן. על כן טועמים גם אנחנו טעם מעין זה.

הוא היה סופר עברי בעל מחשבות ובעל כוח ביטוי, שהעשיר את ספרותנו בנכסים משלו ומשל אחרים. ורק לאחר שיכונסו כל מאמריו ומחקריו בעברית ובלועזית ויצטרפו לחטיבה שלמה, ידעו הכל מה היה לנו דיזנדרוק.

ת"ש



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות