רקע
זאב יעבץ
א. ימי הגאונים התיכונים
תקנה חדשה בשבועות בעלי דינים. ריב דוד ודניאל ע"ד הנשיאות. הכליף מאמון מסלק את כבוד המלכות מעל שררת הנשיאים ומוסרה ביד העם. מטמוט הנשיאות. דניאל מטיל קנאה במתיבת פומבדיתא. רב יוסף בר חייא כב"ד מוחל על כבודו ומגמת דניאל בטלה. עלילות דוד הנשיא וענות רב יצחק ונדיבות רב יוסף בן מרדכי הגאונים. כרל הקרח מלך צרפת שומר את חסדי לודויג אביו ויהודית אמו לישראל. צדקיהו רופאו ויהודה איש סודו. חמת הכמרים ונכליהם. רשעת אמולון הבישוף ושטנתו. במות קרל הקרח שבים ימי הרעה. צרות קהלות בדרש וטולושה. מועקות ומצוקות לישראל עד מלוך בית כפט. רום קרן התורה בדרום איטליא. משפחת ר' אמיתי. גזרת גלות ליאון האזורי וגזרת שמד של בטיליוס מקדון קסרי ביזנתי. עזר מעט ביד ר' שפטיה בן אמיתי. גזרות הקיסר ליאון בן בסיליוס. זיקת ראשי הגולה הולכת ונפקעת ממתיבת פומבדיתא. עוקבא ראש הגולה שולח ידו אל קנין מתיבת סורא. רב כהן צדק גאון אכומאי מתיצב בפניו. ריב בין עוקבא ובין אדירי ישראל כל ימיו. חליפות בגורלו וצאתו לקירואן. מְאַוַיֵי אל־בָגיל הצורר והישועה ביד נטירא האדיר הנדיב. גדולת נטירא ויצחק וסהל בניו. סדור ר' עמרם. ס' הערוך לרב צמח גאון בר רב פלטוי. ס' עגול דרב נחשון לר' נחשון גאון. אלדד הדני וספורי נפלאותיו. שאלת אנשי קירואן ותשובת ר' צמח גאון בן רב חיים על אודותיו. דלדול מתיבת סורא. שתי המתיבות גורליהן ומתכונותיהן. חלק חכמי המתיבות בחקר ובמדע. המעבר מן האגדה התמימה לאגדת המדע. תפלות עבריות וארמיות. החסיד ר' נסי נהרואני ונוסח ודויו הטהור. דוד בן זכאי הנשיא מביא מחלוקת במתיבת פומבדיתא ורב נסי נהרואני מבטלה. רב סעדיה קם לגאון ומתיבת סורא מחלפת כח.

 

4688 – 4545    🔗


ובעצם הדורות ההם, אשר למראה עין נתנה מחיה מעט כשבעים שנה ויותר בארצות הקסרות הנוצרית בימי כרל גדול ולודויג בנו ובירכתי נגד אירופא האירה היהדות באור פני מלך ממלכי הנכר אשר בא הוא וכל שריו וגבוריו בברית אלהי ישראל1, החל כוכב ראשי הגולה ללכת הלוך ושקוע2 בעוד אשר קרן התורה הלכה הלוך וחזק.

תחת רב הונא מר הלוי קם לגאון בפומבדיתא: קם מנשה בר רב יוסף (4548–788) ממשפחת בית עֻקבא מארץ גוכי או גובי הקרובה לבבל3, הוא רב מנשה אשר שת ידו עם רב הונא־מר בדבר תקנות להגבות חוב איש מיתומיו גם מן המטלטלים4. ואחריו מר רב ישעיה הלוי (4556–796) מעיר כלואדי הקרובה לבגדד. ואחריו מר רב כהנא בר רב חנינַי גאון5 (4564–804). ואחריו מר איכומַי (5470–810). ואחריו מר רב יוסף בן רב אבא6 (4574–814) איש זקן וחסיד גדול, אשר שקד בימי נעוריו על תורתו מאד מאד. ויברכהו רב שינוי גאון רבו7 כי יזכה להיות לאב ולמורה לעמו ויהי כן ויכבד שמו בישראל8.

ובימי גאוני פומבדיתא אלה עמדו ראשי מתיבת סורא: רב הילַי בר רב מרי (4550–790) תשע שנים; רב יעקב הכהן בר רב מרדכי (4559–799) ארבע עשרה שנה; מר רב איכומַי אחי רב מרדכי (4573–813) שמונה שנים, ורב צדוק בר רב אשי (4588–821) שתי שנים וחצי. גם ברב צדוק הגאון הנערץ הזה, אשר נקדש בעיני עמו כרב יהודאי בימיו9, נצנצה רוח הגאונים בעלי התקנות רב חנה ורב רבה בדורם10 ורב הונא־מר ורב ביבוי בדורם11. וישם גם הוא את לבו אל החליפות אשר עברו בדורות ההם על דרכי התרבות והעסק גם על מוסר העם, ויתקן תקנה להשביע גם את האיש המכחש ברעהו הנשפט עמו על דבר קרקע, ככל אשר השביעו שופטי ישראל מעולם את המכחש ברעהו במשפט על אודות מטלטלים, כי רק על מכחש כזה הטילה תורה שבועה12. ויקבלו חכמי המתיבות את התקנה הזאת וישימוה לחוק להורות ככה13.

ותחת רב יוסף החסיד היה לגאון בפומבדיתא רב אברהם בר רב שרירא (4576–816). והנה בימי הגאון הזה נבעה פרץ גדול בבית ראשי הגולה. ככל אשר בימי רב מלכא גאון הצה נטרונַי בן חביבַי עם זכי בר רב אחוני זה כחמש וארבעים שנה על דבר הנשיאות14, ככה רבו בימי רב אברהם, דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים על דבר השררה ההיא. ביד דוד החזיקה חכמי פומבדיתא ובדניאל מאסו בהרגישם בו כי לבו פונה אחרי הקראים15 ואנשי בגדד בחרו בדניאל. ויהי כי חזקו דברי הריב ויגישו הנשיאים את משפטם אל הכליף מאמון. אולם הוא תחת השפל את האחד, למען בכר את האחד, השפיל גם את שניהם יחד בהוציאו דבר מלך שלטון, כי רשות ביד כל מנין עשרה מבני ישראל להקים עליהם ראש גולה מאשר יבחרו. בדבורו המפוצץ הזה סר מעל ראשי הגולה הוד המלכות אשר היה חופף עליהם כל ימי מלכי פרס ומלכי ערב עד היום ההוא. ולא מצאה עוד ידם לקנות את משרתם בהון רב מבית המלך16 ככל אשר היו הכהנים המקולקלים קונים את כהונתם הגדולה בימי בית שני מיד מלכי יון17 ומיד עריצי בית הורדוס18.

ויד הנשיאים הנשפטים על דבר השררה נודעה גם על מתיבת פומבדיתא. כי אחד מהם, אשר ברור הוא בעינינו כי דניאל הוא, אשר חרה אפו על המתיבה ההיא אשר מאסה בו, לקח את רב יוסף בן רב חייא אשר היה אב בית דין לפני רב אברהם וישם אותו לגאון תחת רב אברהם. ויהי כי חרדו חכמי המתיבה גם לכבוד רב אברהם גם לכבוד רב יוסף וישלימו בין שניהם וישימו את שניהם לגאונים. אפס כי בכל הגדולה אשר עלה אליה רב יוסף לא מצא ברוב ענותו את לבו לשבת ראש על יד רב אברהם ויבחר לשבת לפניו כמשפט יתר זקני המתיבות החושבים את הגאון לרבם ואשר עיניהם נשואות ואזניהם קשובות לכל היוצא מפיו19. ויהי היום ויועדו כל חכמי המתיבה ותלמידיהם על עיר בגדד לבית הכנסת, הנקרא על שם בר נשלה ורב אברהם ורב יוסף בראשם, ויהי בהקהל העם ויתיצב שליח הצבור כמשפט ויקרא: שמעו נא לקול דברי התורה אשר יורו לכם ראשי המתיבה! לשֵמע הקריאה הזאת נתן העם את קולו בבכי מבלי הטות עוד אזן אל הדרשה, כי לא הסכינו לראות כזאת מתמול שלשום שני ראשים עומדים בראש מתיבה אחת. וגם רב יוסף נזדעזע ויקם ויקרא: ידי מסולקת מן הגאונות ואני שב להיות רק אב בית דין כבתחלה! – ויקם רב אברהם ויברכהו ויאמר: ישלם ה' את משכרתך לעולם הבא20. ויהי במות רב אברהם וישב על כסאו רב יוסף בן רב חייא (4588–828). ומשנה לרב יוסף בן רב חייא, אב בית דין איש חכם, רב יוסף בר רב מרדכי. ויהי במות רב יוסף בר רב חייא ויהי משפט הראשות לרב יוסף בר רב מרדכי. אך דוד בן יהודה הנשיא21 הקים חכם אחר, את רב יצחק בר רב חנניה לגאון פומבדיתא (4593–839). ורב יצחק הזקן לימים מרב יוסף בר רב מרדכי ידע כי קשה הדבר בעיני רב יוסף זה, ויבא אל ביתו ויכפר את פניו לאמר: אל יֵרַע בעיניך, אישי, אב בית דין! הן גורלנו כרבה ורב יוסף22. בטוח אני כי אתה תאריך ימים ממני, וישבת על כסאי אחרי! וַיֵעָתֵר אליו רב יוסף בר רב מרדכי באהבה וברצון. ויתן את ידו תחתיו. ויהי אחרי האסף רב יצחק אל אבותיו ויהי רב יוסף בר רב מרדכי לגאון23 בפומבדיתא (4599–839).

ועל כסא מתיבת סורא לא ישב רב צדוק בלתי אם שתי שנים ויעמוד אחריו בראש המתיבה רב הילַי בר רב חנניה (4583–823) שלש שנים וחצי. ואחריו רב קימוי בר רב אשי (4586–826) שלש שנים וחצי. נראים הדברים כי נגעה בימיו הרוח הרעה השלוחה בין דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים גם במתיבת סורא. אך כל עלילותיהם חלפו כסופה עוברת, עד כי נבצרה מן החכמים הבאים אחרי כן להודיע את טיבן בספרי זכרונותיהם24. אחרי כן ישב על כסא מתיבת סורא רב משה25 כהנא בר רב יעקב (4590–830) עשר שנים וחצי. ויראו אוהבי נפלאות כי נטה לב רב משה אחרי הנסתרות, ויוציאו קול כי הוא “רגיל בקמיעין ובלחישות”, ויקומו זקני המתיבות ויחקרו וימצאו כי שקר הדבר וכי איננו עובר גבול באהבתו את הנסתרות26. אחרי מות רב משה נותרה מתיבת סורה כשנתיים בלי גאון27.

והשמש אשר האירה את קיסרות הפרנקים כל ימי כרל ולודויג נטתה לערוב. כשלש שנים אחרי מות לודויג נחצתה הקסרות הגדולה לארבע ממלכות הלא הן פרנקיא וגרמניא – הנקראות בפי סופרינו: צרפת ואשכנז – ולותרינג ואיטליא. וכרל הקרח מלך צרפת אשר ילדה הקסרית יהודית ללודויג הותיק לא הפיל עוד דבר מדרכי אבותיו ומדרכי יהודית אמו ולא עזב עוד את חסדו מישראל. ויעמֵד לפניו איש עברי ושמו צדקיהו לרופא נפשו ויאהבהו מאד אף כי הוציאו עליו הכמרים החשוכים דבה באזני עדתם כי קוסם הוא ורפואותיו מעשה כשפים הן28. ואיש נכבד מבני ישראל ושמו יהודה היה איש סוד למלך אשר קרא לו “יהודה נאמני”29 ולא הבדיל כרל הקרח את בני ישראל מן האזרחים בזכיותיהם, ויהיו להם עוד עסקים וקרקעות כתמול שלשום, אף היו בתוכם עשירים אשר חכרו את המסים מן המלכות. אך עין הבישופים, ראשי הכמרים, היתה לרעה בישראל ומכלם רדף אותם באף אמולון30 אשר היה לבישוף בעיר ליאון תחת אגוברד רבו אשר אצל עליו משנאתו הקשה לישראל ולתורתו, ויד כל בישופי צרפת למקומותם נכונה עמו, ויועד אמולון סוד כמרים31 בעיר מוא32 הקרובה לפריז, ויתיעץ שם הוא וחבר כהניו, במה תמצא ידם להרים את קרן כהונתם ולשבר את עוז קרן מלכם הנוח, ולחדש את הגזרות הקשות אשר גזרה הכנסיה הנוצרית על היהודים למן היום אשר רמה זרועה. ויאמרו להפחיד את המלך בחזותם לו כי הרעות אשר מצאו את הצרפתים בעת ההיא במלחמתם עם הגרמנים ענש הן להם על האירם את פניהם אל היהודים. אך המלך לא שת לבו אל מועצותיהם ואל דבריהם, ויפץ אותם וישלחם איש לביתו, ובהועידו אותם לשנה הבאה לועד פריז לחשוב מחשבות לטהר את הכמרים מחטאותיהם אשר דבקו בהם, הפיל שלש ידות משמונים התקנות והגזרות אשר אמרו להתקין ולגזור ואשר מכללן היו גם גזרות שגזרו על היהודים, אך לשם שחד מעור עינים פקד כי ירימו היהודים אחת עשרה למאה לאוצר המלך מן ממכר סחורתם תחת אשר הנוצרים לא ירימו רק עשר למאה.

והבישוף אמולון, אשר הושב ריקם מאת פני המלך בועד עיר מוא, ערך אגרת אל כל ראשי הכמרים למקומותם לדבר השכם ודבר באזני השרים לקפח את הזכיות הנתונות לבני ישראל להשפיל את כבודם בעיני גדולי העם וקטניו ויאסוף אל תוך אגרתו את כל דברי האיבה לישראל הכתובים באונגליון ובספרי אבות הכנסת הנוצרית ואת כל פסקי הגזרות שנפסקו בכל ועדי הכמרים למקומותם ולדורותם, ויוצא על בני ישראל דבות נלעגות, אשר יתנו את כותבן לצחוק, ויקצוף מאד על הממשלה אשר נתנה לעברים פתחון פה לדבר כאשר עם לבבם בלי משא פנים, ויזעף על בני עמו ודתו על אשר ירוצו לשמע את הדרשות אשר ידרשו הרבנים בבתי הכנסת ומן הדברים אשר יטיפו כמריהם יעלימו אזן.

זרע המשטמה, אשר זרעו ידי הכמר הזה אשר היה לרקבון כי ימי שבת כרל הקרח על הכסא, החל לבצבץ ולתת פריו אחרי לכת המושל הישר הזה לעולמו (4637–877), כי אחרי אשר קרעו שריו האריסים איש איש את מדינת אריסותו אל נפשו וימשלו עליה, מצאו להם הכמרים ידים לצקת מרוחם המלאה חמה וקנאה על האנשים מקרב המושלים הקטנים אשר מצאו את אזניהם קשובות לפניהם ותגדל איבת הכמרים עד כי שמו להם בישופי בדרש33 לחוק, להסית את האספסוף במדברותיהם אשר ישאו לשלוח יד ביום פסחם בבני ישראל, למען נקום מידם את נקמת משיח הנוצרים. אז יצאו בני דלת העם ופשטו על בני ישראל וסקלום באבנים והכום ופצעום, והבישוף יברך בצדקתו את מעשי ידי עדת צאן קדשו. ויש אשר יתיצבו היהודים בפניהם אז יפלו חללים מאלה ומאלה, כמשפט הזה יעשו קתולי עיר בדרש מימים ימימה כמה מאות שנה. ובעיר טולושא34 הוציאו הכמרים דבת שוא כי זוממים היהודים להסגיר את העיר ביד הערבים. ולמען שים זכרון לשקר זה מלאו את ידי הגרף המושל שם להכות בערב חג פסחם את ראש קהלת ישראל על הלחי. פעם אחת זכה אחד הכמרים ברשות הגרף להכות מכה זאת את ראש הקהלה ויפול האיש מת ארצה. ימים רבים אחרי כן שמו כפר על העדה תחת המכה.

ולודויג השני – הוא בן לותר אשר הרים ידו באביו הצדיק לודויג הותיק להורידו מכסאו ולהקים את מזמת הכמרים אשר שטמוהו – לודויג השני הזה, המולך באיטליא, מלא את ידו ביום אשר חזקה הממלכה בידו לחתום על גזרת הכמרים לגרש מאיטליא את כל היהודים, אף כי אבותיהם קדמו להאחז בה בטרם דרוך איש לונגברדי על אדמתה. אך מזימתו לא באה, כי איטליא היתה מפוצצה בעת ההיא להמון ממשלות קטנות, אשר מושליהן לא שמו לב למלך הזה ולגזרותיו. גם המושלמנים פרצו פעם בפעם אל הארץ, כי שכרו אותם המושלים הקטנים להיות להם לזרוע במלחמותיהם אשר נלחמו איש באחיו ובמלכם. ובעזובה הרבה הזאת לא מצאה יד המלך להרע לבני ישראל כאשר עם לבבו. אך רוח עברה על הארכי־בישוף השוכן בעיר שנץ, אשר תקפה ידו מאד, לגרש מעיר מושבו גם את בני ישראל, גם את הנזירות הנוצריות מטירותיהן אשר בקרבה. וכל מלכי צרפת אשר מלכו בדורות ההם חשבו את בני ישראל ואת כל רכושם לקנין עולם לנפשם חלף הטובה אשר הטיבו להם כרל ולודויג אבותיהם, ויקם המלך כרל הפותה35 בימיו ויתן את כל שדות ישראל יושבי נרבונה ואת כרמיהם לכנסת הנוצרים אשר בעיר ההיא ובוזו36 מלך פרובינצא ובורגונד הנחיל את היהודים לכמרים. כל המשובות האלה חדלו כאשר נסבה מלוכת צרפת לבית כפט37.

אולם הקסרות המערבית הזאת, קסרות הפרנקים, אף כי למימי התפוצצה שמה את עינה בישראל לרעה, הנה בראשיתה הלא היתה למגן ולמחסה לעם הזה ולתורתו, לא כן הקסרות המזרחית הבזנתית. היא עמדה ברשעתה מתחלתה ועד סופה. גם הקסרים אשר עמדו אחרי כן לא הפילו דבר ממעללי קוסטנטין וקוסטנטיוס עד יוסטינין ומדרכם הקשה. ולא קמה עוד כמעט רוח בישראל לעשות תושיה עד כי מעטים הם הזכרונות אשר נשארו לפלטה מאבותינו ההם. אולם אף כי בארץ הממלכה הבזנתית לאמר: בארץ יון העתיקה, כהתה מאד רוח התורה, הרימה התורה קרן עוזה בארצות הנכבשות על ידה, ועל כלן בדרום איטליא. ותהי עיר בארי היושבת על חוף הים האדריתי ואטרנטו38 היושבת על חוף הים ההוא נגבה מזרחה, מלאות חכמים וסופרים, עד אשר היה לפתגם עוד מאות שנים אחרי כן בפי חכמי ישראל: “כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו”39. באחת הערים ההן נאחז איש נשוא פנים, חכם בתורה ומשורר ושמו ר' אמתי40 אשר היה לאב למשפחת אדירים ונדיבים, חכמים ומשוררים, ונכבדים בבית הקסר, אשר נמשכו ימיה שמונה דורות41. אך בדבר אחר נבדלו גדולי ארץ איטליא ובנותיה וגם גדולי ארץ־ישראל מחכמי המתיבות אשר בבבל, כי נטו מאד אחרי הנפלאות ומעשה לחשים42, אשר לא טובו בעיני רב האי גדול גאוני פומבדיתא, אשר כמעט גער עליהם באחת מתשובותיו43. בכל זאת היתה יראתם טהורה, משנתם ברורה ושירת קדשם זכה בלי כל דופי44. וכל הרעות, אשר הדיחו עליהם עריצי בזנתי, לא עכרו את רוחם הנדיבה45, אף כי בכל צוררי ישראל אשר קמו עליו מיום גלותו מעל אדמתו מעטים היו מושלי הארצות אשר שקדו על רעתו בכל מזמותיהם ובכל נכליהם כקסרי יון אלה. ליאון האזורי, אשר בער את הפסילים המחוטבים מבתי כנסת הנוצרים אשר בארצותיו, הוציא דבר שלטון לגרש מארצו ומכל ממלכתו את כל היהודים אם לא יקבלו עליהם את דת הנוצרית היונית (4483–723). ויהיו רבים אשר לא עמדו בנסיונם וימירו את כבודם למראית עין ויקוו כי יבא יום אשר ישובו לתורת אבותיהם, ורבים מהם עשו להם כלי גולה, ויפוצו בארצות הסלוים אשר עבדו את אליליהם וינח להם בתוכם. אך ברבות השנים, שבו גם האנוסים לעבוד את אלהי אבותיהם בבזנתי לעיני כל. ויהי בשבת בסיליוס מקדון לכסא קסרי בזנתי ויועד את הרבנים להתוכח עם הכמרים, וכי תקצר יד הרבנים להוכיח את אמתת היהדות אז יכביד על היהודים את ידו כי יתנצרו. אך דומה הדבר כי היתה יד הרבנים בוכוחיהם על העליונה, כי מוצאים אנחנו את קסר זה פוסק גדולה לכל איש עברי, אשר יבא בברית הנוצרים ולוא רמה יד הכמרים בוכוח זה, כי עתה הכביד על היהודים את ידו הקשה. אך בכל זאת רואים אנחנו באחרית ימי בסיליוס יהודים רבים נאנסים בחזק יד להתנצר. ומה יפלא הדבר כי בעצם ימי הרעה ובממלכה הרשעה הזאת, נמצאו אנשים מבני ישראל אשר גדל כבודם מאד. רבי שפטיה בן אמתי, עשיר גדול ונדיב ומשורר שירי קדש, היה גדול בעיני הקסר והקסרת עד כי עלתה בידו להטות את לב בסיליוס להשיב את ידו מחמש קהלות לבלתי מתוח עליהם את גזרת השמד הכוללת46. במות בסיליוס ערבו האנוסים את לבם לשוב לדת אבותם בגלוי. אך הקסר החדש אשר חנפי ביתו קראו לו ליאון הפלסף הרע להם עוד מבסיליוס אביו, כי הפר את כל הזכיות החקוקות ובאות לישראל בספרי חקי רומי הקדמונים. וישם משפט מות על האנוסים אם ישובו ללכת בדרכי ישראל (4660–900). אך קרוב הדבר כי במות העריץ בטלו גזרותיו47.

וגם בבבל ארץ המרכז לתורה החלה קרן ישראל למוט בימים ההם, הן אמנם כי לא השיגו המושלמנים את הנוצרים בקנאתם ובשנאתם לישראל, בכל זאת לא היה נעים גורל אבותינו בימים ההם גם בממלכת הכליפים. הכליף אלמוטקיל חדש את גזרת עומר על היהודים, על הנוצרים ועל האמגושים ויכבד את ידו עליהם לשנות את מלבושם לעטות מעטה מכֻרכָּם48 מעל לבגדיהם ולחגור פתיל עבה על מתניהם. ויהפוך את בתי תפלות היהודים והנוצרים לבתי מסגד לישמעאלים. ועל המושלמנים גזר לבלתי למד את היהודי ואת הנוצרי דבר אשר יכשירהו לכל דבר פקודה ומשרה. אחרי כן יצא דבר שלטון להרים אל אוצר הכליף את המעשר ממחיר בתיהם ולבלתי רכוב על סוסים כי אם על חמורים49 ופרדים (4613–853).

אך לעומת המועקה הגדולה אשר מחוץ עמדה רוָחה קטנה מבית. כי פקודת הכליף אלמאמון 50 פרקה מעל המתיבות וגאוניהן את העול הקשה אשר שמו עליהן ראשי הגולה שמרביתם “לא היו בעלי אמת והיו קונים נשיאותם כמו מוכסים”51 ויחלו חכמי מתיבת פומבדיתא לפרוק מעליהם עֹל הנשיאים52. ואף מתיבת סורא אשר אותה שמו ראשי הגולה תמיד למדושתם ולמשלוח ידם לא הוסיפה עוד לענות אמן על כל אשר יאמר הנשיא לעשות בה. במתיבת סורא, אשר קרוב הוא כי מכשלון כחה "עמדה שתי שנים בלא גאון53 קם אחרי כן לראש רב כהן צדק (4602–842), בר רב אכומו, אשר גם הוא היה גאון במתיבה ההיא. ועֻקבָא ראש הגולה אשר היה בימי רב כהן צדק, היה איש חיל, מליץ מהיר בשפת ערב ורחב נפש מאד. ויאמר להתמלא מחרבן המתיבה, וישא את עיניו אל רשות כרסאן, לאמר אל התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כרסאן אל המתיבה להסב אותה אליו ולהחזיק בה לנפשו. ויתיצב בפניו הגאון ולא נתן לו לבצע את מזמתו וכל נכבדי ישראל אשר בבגדד עיר הממלכה הקרובים לסורא מתחזקים עם מר כהן צדק54. אך ימי הגאון הזה לא ארכו, כי הלך בדרך כל הארץ כשנתים ימים אחרי אשר נשא עוקבא את ידו לרשת את רשות כרסאן55. ואין ספק כי על דבר הרשות הזאת לא נמשכו ימי הריב שנים רבות56. אפס כי עוקבא לא חדל רגז, וימצא לו תאנה לדברי ריב כל הימים, גם אחרי אשר נאסף רב כהן צדק אל עמיו גם אחרי אשר הלכו לעולמם גם רב שר שלום גאון גם רב נטרוני בר רב הילאי בר רב מרי, אשר מלכו זה אחרי זה אחרי רב כהן צדק ורב עמרם בר ששנא כבר שב לכסא מתיבת סורא (4631–817), גם אז לא שבת עוד עוקבא מריב, עד אשר קמו אדירי ישראל אשר בבגדד, אשר התחזקו עם רב כהן צדק בימיו, הלא הם יוסף בן פינחס ונטירא חתנו ויוציאו את עוקבא מבגדד וישב בקרמיסין הרחוקה מבגדד מהלך חמשת ימים57. וקרמיסין ארץ חמדה מלאה כל עץ רענן נאות דשא ונחלי מָיִם. ותשחק השעה לעוקבא, ויבא הכליף לשכון בבית הקיץ אשר לו שם. והיה מדי התהלך המלך לשאוף רוח וְיָצָא עוקבא לקראתו יום יום וקדם פניו בשיר חדש. ואחר מפקידי בית המלך אשר קנה עוקבא את לבבו יעמוד מרחוק, ורשם בספר את שירי הנשיא מלה במלה. וַיָּבֵא הפקיד מקץ ימים את השירים אל אדוניו והנה אין בהם אף שיר אחד אשר ידמה לאחיו. וישתומם הכליף על כשרון הנשיא ויקראהו לבא לפניו וימצא עוקבא חן בעיניו וַיַּרְשֵׁהו לשוב לשבת בבגדד. ויהי בשובו וַיֵּרַע הדבר בעיני נטירא וחותנו ובעיני כל נכבדי העדה. וַיָּבֹאוּ לפני הכליף ויוכיחו לו את כל התלאות אשר יביא על קהל עמו ברחב נפשו, ויגרשהו המלך שנית משבת בבגדד. וגם כל העם למקטון ועד גדול התקממו ויערכו מכתב אל הממשלה להגלותו מן הארץ, וכי תחרים את רכושו אם ישוב לשבת שם. ויצא עוקבא במר נפשו אל ארץ אפריקא58, ויבחר בעדת קירואן. ויזכרו לו אנשי קירואן את תפארת בית אבותיו כי נצר הוא מגזע מלכי בית יהודה, ויכבדוהו בכל הכבוד אשר יכבדו בני ישראל יושבי בבל את ראשי גליותיהם59.

והאיש נטירא, אשר היה עוד רך מאד בשנים באחרית ימי רב כהן צדק ראש מתיבת סורא, היה הולך הלוך וגדל. ומלבד נדבת רוחו המופלגת מאד ורחב ידו לעניי עמו אשר כמעט לא נשמע כמהו60, ומלבד אשר היתה תפארת ביתו בימיו לשם בישראל61, היה נטירא גם מעוז ומשגב לעמו בכבודו בבית הכליף ברוב חכמתו ובטוב טעמו. ויהי בראשית ימי הכליף אלמעתצד אשר משל בפרס ובבבל (4652–892), וַיֵּפְתְּ לב המלך הזה אל יועצו בן־אבי אֶלְבָּגִיל62, הצורר הגדול לישראל, לחתום על הפקודה הרעה אשר הגיש לו לדכא את ישראל עד עפר. ויהי בלילה ויך לב הכליף אותו ויציקהו חלומו63. ויקץ וישלח לקרוא לנטירא הגדול בעיניו וידע נטירא לכלכל את דבריו עמו ולהטות לבו אל ישראל. וַיֵּהְפַךְ לב אלמעתצד ויסר את חסדו מבין אבי אלבגיל וימסור לנטירא את כתב הפקודה, אשר אמר היועץ הבליעל להוציא על היהודים, ויחרם את כל רכוש הצורר ויתנו לנטירא. אך נטירא ברוב חכמתו לא אסף אל ביתו בלתי אם מעט מן המעט מהון היועץ, רק כדי בלתי היות כבועט בחסדי הכליף, ואת כל הכסף והזהב אשר לבן אבי אלבגיל ואת עבדיו ואת שפחותיו, חלק אל משנה הכליף ואל שריו ועבדיו. ותעבור על הכליף רוח נדיבה, ויאמר לפרוק מעל צוארי בני ישראל את עול המס אשר ישלמו לגלגלת מדי שנה בשנה. וַיָּנֵא נטירה את לב המושל מהעביר את המס הזה, באמרו כי כל עוד אשר ישלמו אותו העברים לא יערבו הישמעאלים את לבם לנגוע בם, וכי גם מבלעדי זה טוב לבני ישראל לשלם כתמול שלשום לבלתי הֵחָשֵׁב להם הדבר למשא בשוב אחרי כן הגזרה להתחדש עליהם לשוב ולפרוע אותו כבראשונה. וַיַּתֵּר להם הכליף ללבוש בגדים שחורים כאשר ילבשו בני משפחת בית המלך. ויהי היום ויתגודד האספסוף על בני ישראל ויצו המלך ויתפשו את המתגודדים וישלחום אל נהר חדקל. ויחי עוד נטירא כל ימי הכליף אל מוכתפי בן אלמעתצד, וימת בשנה השמינית לכליף אלמוקתַדֵר בן אלמעתצד (476–916) ויקומו תחתיו בניו הנדיבים סַהַל ויצחק. ויהי סהל נכבד בעיני הכליף ככל אשר היה נטירא אביו. וישבו ישראל לבטח בארצות ממלכת הכליף בימי נטירא ובימי בניו64

ורב כהן צדק ראש מתיבת סורא, אשר באחרית ימיו החלו דברי המריבות בין עוקבא ובין ראשי קהל ישראל, היה גאון נכבד מאד. ורבות הן תשובותיו אשר השיב ליחידים ולקהלות, מקרוב ומרחוק. המאור שבתורתו ירָאֶה בפסק הלכתו שפסק כי היורש אשר לא ישלם למלוה הנכרי את הכסף אשר לוה ממנו אביו המת עונו ישא65. ורב שר שלום בן רב בועז ורב נטרונַי בן רב הילי66 גאון בן רב מרי67, אשר ישבו לכסא מתיבת סורא זה אחרי זה העשירו את ספרות ישראל בתשובותיהם הרבות והנכוחות. וַיֶרֶב רב נטרוני להורות דת ודין ותורה ומוסר לקהלות ישראל באירופא בתשובותיו אשר השיב להן, עד כי בדורות הבאים נחשב “לדבר ברור ומפרסם לאנשי ספרד – כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם ורבץ תורה וחזר”68. תחת רב נטרוני קם לגאון תלמידו הנאמן רב עמרם בר ששנא. ורגלים לדבר כי קרא עוקבא הנשיא, בריבו עם אנשי דורו, את רב עמרם לשבת על כסא הגאונות בעוד רב נטרוני חי – ככל אשר קרא אחד הנשיאים הנשפטים דניאל ודוד בן יהודה בימיהם את רב יוסף בן רב חייא לשבת על כסא רב אברהם בן רב שרירא בעודנו חי – ונראים הדברים כי לא אבה רב עמרם לשמוע לעוקבא וימנא את רגליו מעמוד במקום רבו ולא עלה לגדולת הגאונים עד אחרי האסף רב נטרוני אל עמיו69. רב עמרם עשה לו שם בשלחו לספרד70 ליד איש נכבד יצחק בן שמעון “סדר תפלות וברכות של שנה כלה” “כמסרת שבידנו כתקון תנאים ואמוראים”71. ויהי רב עמרם כמעט ליוסד וקובע לתפלה המסודרת כהלכתה בכל קהלות ישראל באירופא אשר כבר התעתדה בעת ההיא להתרומם ולהיות ברבות הימים למושב התורה והיהדות.

בימי גאוני סורא אלה עמדו בראש מתיבת פומבדיתא רב פלטוי בן רב אביי (4602–842) שש עשרה שנה, ואחריו רב אחאי כהנא בר רב מרי (4618–858) ששה חדשים. במות רב אחאי נחלקו זקני המתיבה, מקצתם נטו אחרי רב מנחם בר רב יוסף בר רב חייא, – הוא רב יוסף אשר משך ידו מן השררה לבלתי הכאות את לב הגאון רב אברהם בר רב שרירא – ויד כל מבחר זקני המתיבה נכונה עם רב מנחם72. ומקצת הזקנים והתלמידים החזיקו ביד רב מתתיה בר רב רבי. וימת רב מנחם מקץ שנה וחצי, ויתנו כל אנשי המתיבה את ידם תחת רב מתתיה (4620–860). אחרי מות הגאון הזה, מקץ עשר שנים, קם לראש רב אבא בן רב אמי מצאצאי רב שמואל, אשר לקח שלמה בן חסדי הנשיא בימיו מפומבדיתא לשבת על כסא מתיבת סורא73, ויעמוד רב אבא על כנו שלש שנים וימת. ויקם תחתיו רב צמח בן הגאון רב פלטוי לראש מתיבת פומבדיתא (4632–872). הגאון הזה כתב ספר אשר קראו לו ערוך74 לבאר את המלות הסתומות אשר בתלמוד ולברר את שמות החכמים ככתבם וכדקדוקם75. צדקתו הגדולה אשר לא הבדילה במשפטה בין איש ישראל ובין הנכרי תראה מתוך הוראתו שהורה לבני עמו “שיש להן רשות ומצוה לעשות כך – להציל גזול מיד עושק – אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל להעיד על ישראל לגוים אצל השופט שאינו חומס”76. אחרי לכת רב צמח בן רב פלטוי בדרך כל הארץ, ישב על כסאו משנהו, אבי בית דינו, רב האי בן רב דוד (4650–880) שבע שנים וחצי אחרי היותו דיין בבגדד כמה שנים77. ואחריו עמד בראש רב קימוי בן רב אחאי כהנא78 שמונה שנים וחצי.

אחרי האסף רב עמרם אל אבותיו עמד תחתיו לגאון בסורא רב נחשון בן רב צדוק (4649–889). מלבד תשובותיו הרבות עשה שם גדול לו רב נחשון בספרו אשר כתב על דבר תקופות השנים והחדשים וסדרי מועדי בני ישראל הנקבעים על פיהם. וישכל למצוא כי מקץ שבע וארבעים ומאתים שנה תכלינה כל חליפות העתים החסרות והעודפות לשנותיהן לחדשיהן ולימיהן, והתלכדו בכל מותריהן ומחסוריהן למחזור גדול וכליל ומלא. שם הספר הזה הוא “עגול דרב נחשון”79.

תחת רב נחשון עמד אחיו בן אמו רב צמח בן רב חיים לגאון בסורא שבע שנים. ויהי רב צמח איש מלא תום ונקיון עוצם עיניו מראות ברע. בימיו נראה איש בארץ קירואן באפריקי, אשר בא מארץ מרחק ואשר קרא לנפשו אלדד הדני. ויספר באזני שומעיו, כי מעבר לנהרי כוש הוא בא ושם ישכון לבטח שבט דן אשר בא שמה בקרוע ירבעם אליו את ממלכת ישראל וכי בימי חרבן בית ראשון התלקטו אל שבט הדני שלשת השבטים נפתלי גד ואשר ויאחזו בארצות חוילה ופרוים. ורוחב ממלכת ארבעת השבטים הוא מהלך שבעה חדשים. ויוסף לספר כי כל אלה גבורי חיל הם עד להפליא אשר על חרבם יחיו וכל מלאכתם בעולמם אינה בלתי אם מלחמת עולם בכושים. ומלבד עבודת האדמה יהיה כל משלח ידם הבז השלל והמלקוח. ואת הלוים בני משה הזכים והטהורים צאצאי הלוים, אשר קצצו את אצבעותיהם לבלתי שיר את שיר ה' על אדמת נכר, סובב נהר סמבטיון וכל חית טרף וכל קוץ וחוח אין בגבולם. הנהר הזה ההולך וסוער ומעפר בעפר וזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ונהפך לחומת אש ביום השבת, לא יתן את יתר שבטי ישראל לבא אל גבול בני משה כי אם לקרבה אליהם עד ששים אמה, במקום אשר צר רוחב הנהר. ועל נפשו ספר אלדד כי ירד באניה הוא ואיש אחד ממטה אשר ותִּשָׁבֵר ספינתו ויֻטל הוא ורעהו אל ארץ הכושים, ויראו אנשי המקום את האָשֵׁרי כי שמן ובריא בשר הוא, ויצלוהו ויאכלוהו ואת אלדד הרזה שמו במשמר עד אשר יתפטם גם הוא להם למאכל תאוה. ויהי בנפול תרדמה על שומריו הכושים, ויקם אלדד עליהם ויהרגם בחרב אשר מצא וימלט אל הנהר ויָשָׁט על פני המים ויבא מצרימה, ואויביו באשר רגלי ספוג להם לא יכלו לשוט ולרדוף אחריו ותנצל נפשו. בבואו אל נילוס יאור מצרים מצא עץ יקר מאד צף על פני המים ויקחהו ויעלהו עמו וימכרהו כפיסים כפיסים ויעש בדבר הזה עשר גדול. ככה ספר במקום אחד את הנפלאות אשר נעשו לו. ובמקום אחר ספר את הקורות אותו כדברים האלה כי גדוד עם אחר פשט פתאם על שוביו הכושים ויכום לפי חרב ואותו הוליכו כאחד השבוים ויפדהו איש יששכר בשלשים ושנים כסף ויביאהו עמו אל גבול נחלתו הנשען אל גבול ארץ מדי ופרס. ויששכר שבט שוקט ובוטח תם וישר, עובד את אדמתו רועה את מקנהו. ויספר עוד כי הראובני והזבולני שוכנים מזה ומזה להר פארן וסוחרים אל ארצות ארמניא ויש אשר יבאו עד נהר פרת ומלחמות להם בשכניהם. מקום מטה אפרים וחצי שבט המנשי הוא על יד מכה80 ומדינה ערי ערב. והאנשים האלה גבורים מרי נפש הם, רוכבי סוסים, אורבי דרכים ומלחמה להם כל הימים עם אויביהם. ושמעון ויתר שבט המנשי ימשלו בארץ הכוזרים וחמש ועשרים ממלכות מעלות להם מס. מלבד השמועות האלה קרא שמות למלכי השבטים ולשופטיהם שהיו בימיו. שם מלך השבטים אשר מעבר לנהרי כוש עדיאל81 או עוזיאל בן מלכיאל82 אשר אליו יביאו את השלל ושם הנשיא הגדול אלצפן83 או ניקולי מבני אהליאב84 ושם השופט עבדון מן מישאל85, אשר ידין הוא ויתר השופטים את בני עמו בארבע מיתות בית דין.

כל החזיונות האלה אשר חזה אלדד על עשרת השבטים, היו כמים קרים על נפש אבותינו העיפה והנדכאה בגולה זה שמונה מאות ושלשים שנה, עד כי לבם לא נתן להם להרהר אחרי המבשר הזה המטיף להם במתק לשונו גם דברי תורה86 ושמועות טובות מארצות מרחק המשעשעות את נפשם בתנחומות נועם מאין כמוהן. אך בכל היות חזיונות אלה חביבים על כל שומעיהם, בחנה אזן אנשי קירואן שמץ דברים אשר לא ישרו בעיניהם, כי מלבד אשר טוב טעמם לא נתנם להאמין לרבים מן השמות הזרים והמשונים אשר קרא באזניהם ואשר העיד עליהם כי יצירי עברית טהורה הם, אשר ידברו עשרת השבטים, ויחשדוהו כי מלבו בדה אותם, זרו בעיניהם הלכות השחיטה אשר לא עלו מעולם על לב רבותינו חכמי ישראל הנאמנים הלא הם הסופרים והתנאים, האמוראים והגאונים ואשר בעיניו נחשבו לעקרי עקרים, באמרו כי ככה הורה משה רבנו ליהושע בן נון. ותקטן עוד זאת בעיניהם ויוסיפו עוד להתפלא על סַפרו ברוב ענין וברוב דברים השכם וסַפר כי אין לעשרת השבטים לא משנה ולא תלמוד מעשה חכמי ישראל התנאים והאמוראים, וכי שִׁמְעָם לא הגיע אליהם מעולם כי אם “תלמוד בלשון קדש מצֻחצח” יש להם אשר רק אלה הם חכמיו משה, יהושע בן נון ועתניאל בן קנז87. קרוב הדבר מאד כי מאמרים כאלה נראו בעיניהם כמכריזים בקולי קולות כי אין צרך במשנת חכמי ישראל ותלמודם, אשר באמת הם הם עקרי התורה, אחרי כי עשרת השבטים הטובים בעיני ה' בעלי הכבוד והעז, הנצח וההוד אין להם משנה ותלמוד ובכל זאת שלומי אמוני ישראל הם. והנה בדבר השמות העברים הנראים זרים מאד בדקו אותו אם לא ילידי הרגע הם וירשמו מפיו המון שמות כאלה ומקץ ימים שבו וישאלו אותו את פתרונם. אך בדבר אמתת ספוריו וערך הלכותיו ודבריו ועל ההלכות הנוהגות לפי דבריו בקרב עשרת השבטים ערכו אנשי קירואן שאלה אל רב צמח גאון בן רב חיים ראש מתיבת סורא. הגאון הזה טהור העינים מראות ברע לא מצא דֹפי באלדד, ויָשֶב לאנשי קירואן כי את שמע אלדד כבר שמע זה כמה מפי שני חכמים הלא הם רבנא יצחק בר מר ורבנא שמחה אשר גם הם נלאו לעמוד על דעתו. אך הגאון מצא לספורי אלדד ראיות ורמזים באגדות ואת שכחת הלכות משנתנו ותלמודנו מלב עשרת השבטים תלה רב צמח בשאון מלחמותיהם הגדולות והקשות בשבטי הכושים. והחלופים בהוראה הלא ימצאו גם בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי ובמסורת הלא ימצא חלופים בין אנשי מזרח ומערב – מדנחאי ומערבאי – ומלבד זה יוסיף רב צמח להחליט כי קרוב מאד כי מרוב התלאות, אשר עברו על ראש אלדד, שכח גם הוא דברים רבים ויחליפם. ובכן יצא אלדד נקי במשפט ראש מתיבת סורא. אך בסוף מכתבו העיד הגאון באנשי קירואן לבלתי הִנָּקֵש אחרי הלכות הדני הזה כי אם להחזיק בלב שלם ובכל נפש בתורת רבותינו המסורה ולבלתי נטות ממנה כחוט השערה ימין ושמאל88.

מאין בא ולאן הלך הנודד הזה אין יודע עוד אל נכון. אך קרוב הוא כי ראשית הֵרָאותו היתה במצרים89 ומשם שם את פניו אל ארץ המערב ויחן בקירואן עיר הממלכה, אשר משם הריצו חכמי העיר את שאלתם על אודותיו אל הגאון לסורא, ומארץ המערב עבר את הים ויבא ארצה ספרד וימצא גם אזנים קשובות90. אך שם נעלמו עקבותיו מאין יודע עוד אנה בא.

תחת רב צמח קם לגאון בסורא רב מלכא (4664–904), וימת מקץ חדש ימים ותהי יד ה' במתיבה ההיא וימותו מרבית זקני חכמיה בימי שלשה חדשים91. בימים ההם החלה קרן סורא למוט וללכת הלוך וחסור. ומתיבת פומבדיתא לא הפיגה עוד מאומה מכח עלומיה.

וגם עד העת ההיא שונה היה גורל שתי המתיבות אשה מרעותה מראשית יסודתן עד אחריתן. מתיבת סורא נוסדה בידי רב יותר מששים שנה לפני הוסד מתיבת פומבדיתא בידי רב יהודה בר יחזקאל92. ואף כי המתיבה הכוללת חזרה עוד הפעם לסורא כל ימי עמוד רב חסדא בראשה, לא פסקה ישיבה גם מפומבדיתא, כי רבה בר נחמני התיצב בראשה אחרי מות רב יהודה93. ותהיינה עשר שנות רב חסדא ראשית ימי היות שתי המתיבות נכונות אשה על יד רעותה, ככל אשר היו מתיבות נהרדעא וסורא בימי רב ושמואל. ובהאסף רב חסדא אל אבותיו נָסַבָּה כל הראשות לפומבדיתא לבדה, ומסורא שבתה מתיבה כשלש וששים שנה94 ככל אשר נסבה כל הראשות מסורא לנהרדעא לבדה בשבע השנים אשר האריך שמואל ימים אחרי מות רב95. ומתיבת פומבדיתא עמדה במלא תקפה גם בכל הימים הרבים ההם גם בימי רב אשי אשר פקד את מתיבת סורא מרוב ימים וירימֶהָ למעלה ראש96. גם בימי כל האמוראים אשר עמדו אחריו עד אחרי מות רבינא האחרון. אולם משנת מות המאסף הזה לכל האמוראים עד אחרי מות הראשון לגאונים רב חנן מאשקיא בפומבדיתא, בכל חמש ושלשים ומאת השנה ההן97 לא עמדה מתיבת סורא על כנה בלתי אם כשלשים שנה הלא הן ימי רב עינא ורב סמונא, וכמאה וחמש שנים נשמו מסלותיה. וגם במאת השנים הראשונות בימי הגאונים יש אשר היתה בה יד ראשי הגולה לרעה, כד כי קרוב הוא כי לפרקים פסקה כל עבודתה לימים רבים או לשנים, וגם דורות רבים אחרי כן היו ימים אשר מתיבה זאת “עמדה שתי שנים בלא גאון”98 לעומת זה עמדה מתיבת פומבדיתא על תלה כל ימיה, ואף בגלות חכמי פומבדיתא לעיר פירוז שבור99 הקרובה, הלא נעתקה רק ממקומה, אך ממעמדה לא נהרסה, כי חכמי המתיבה ההיא גלו שמה יחדו וישבו שם יחדיו, אף שבו משם יחד אל מקומם הראשון, אל פומבדיתא.

אך בכל היות ימי מתיבת פומבדיתא רצופים מתחלתה ועד סופה וימי מתיבת סורא מקֻטעים, היה בימי האמוראים משפט הבכורה לסורא הבכירה. כי נחשבה מתיבתה למרכז – והגאון העומד בראשה לראש חכמי ישראל. וראש מתיבת פומבדיתא, אף גם בהיותו גדול בחכמה כמהו, נחשב רב למשנהו100 וליתרון זה לראש מתיבת סורא על ראש מתיבת פומבדיתא נתן מקום גם בסגנון מעשה בית דין101 גם בדרכי הנימוס102 גם בסדרי בית הכנסת103 ובכבודם בבית נשיא הגולה104. ויען, כי היתה מתיבת סורא המרכז למן היום אשר העתיק רב אשי שמה מנהרדעא את סדרי התעניות וסדרי ה“כלא” וה“רגלא”105, וסדרים כאלה הלא יעלו לדמים יקרים, ואולי גם יען כי לא היה מספר בני ישראל רב בסורא הקטנה וסביבותיה כמספרם בפומבדיתא הגדולה וסביבותיה וכלכלת התלמידים קשה בה מכלכלתם בפומבדיתא, על כן שמו מני אז לחוק לתת למתיבת סורא את שתי הידות מן התרומות אשר ירימו בני ישראל מכל אפסי ארץ לתלמוד התורה ואת השלישית למתיבת פומבדיתא. וגם במות ראש הגולה יסוב כל הכסף הבא מכל המדינות אליו, אל קופת מתיבת סורא106.

ואף כי אחרי ימי הסבוראים זכתה מתיבת פומבדיתא להחזיר את הגדולה ליוֹשנה, כי ראשית הגאונות נוסדה בה בהיות רב חנן מאשקיא לגאון בפומבדיתא כעשרים שנה לפני קום רב מרי בר רב הונא לגאון בסורא; 107 ואף כי בדורות הראשונים כבדה מאד יד נשיאי הגולה על מתיבת סורא ובזדונם ובמשובתם העבירו והקימו את גאוניה הַעֲבֵר וְהָקם כאשר אִוְתָה נפשם108 ומושב גאוני פומבדיתא איתן היה, לא עלה בכל זאת על לב ראשי מתיבת פומבדיתא לקַפֵּחַ את זכֻיות גאוני סורא המקֻבָּלות ובאות בידם מימי האמוראים אף כחוט השערה ויהי יתרון הגדולה לסורא כל ימיה. אולם בכל היות גאוני סורא גדולים מאד ומרבית השאלות מאפסי ארצות תבל באות אליהם, כאשר נחשבה מתיבתם למרכז התורה, בכל זאת היה יתרון עֹשֶר התורה לחכמי פומבדיתא. כי יש אשר משם יצאה תורה גם לסורא אחותה הבכירה, כי בהִפָּקֵד בסורא מקום חכם מופלג אחרי מות הגאון רב יעקב הכהן, נקרא שמה מר רב שמואל מפומבדיתא להיות שם לגאון109. ובמות כשלשים שנה אחרי כן רב אחא גאון סורא לֻקח רב יהודאי גאון מפומבדיתא לְכַהֵן תחתיו, מאין בסורא חכם גדול כמוהו110. וגם בשתי תקנות גדול שתקנו הגאונים היתה יד גאוני פומבדיתא ראשונה וגאוני סורא היו הנלוים עליהם111. אך לא רק לבבל ולא רק לדורותיה יצאה תורה הרבה מפומבדיתא כי אם לכל תפוצות ישראל לכל ארצותיהן ולכל דורותיהן. הנה שני הספרים הראשונים אשר נכתבו בבבל אחרי התלמוד הם ספר ההלכות הגדולות והשאלתות. והנה יסוד ספר ההלכות הגדולות, אשר סדר רב שמעון קיירא112, ואשר היה למקור הוראה בעוד כסא הגאונים נכון במתיבותיהם בבבל113 משתיתו ומרביתו הלא לרב יהודאי גאון הוא. ואת ספר שאלתות כתב רב אחא משבחא. ושניהם הלא זקני מתיבת פומבדיתא הם114, ושני הספרים החשובים האלה אשר מקור תורה הם לכל ישראל עד היום הזה פרי חכמת חכמי פומבדיתא הם. אף הדעות היו משֻמָרוֹת בטהרתן העתיקה במתיבת פומבדיתא, היושבת במדינות אשר בני ישראל היו צפופים שם, מֵהִשָמְרָן במתיבת סורא אשר מרבית יושבי מדינותיה אשר מסביב לה בני נכר היו 115. אך בכל זאת רב הצד השוה אשר במעשי שתי המתיבות, בתורת פיהם ובתורת חכמתם וצדקתם, על הפרטים הקטנים אשר בהם נבדלה אשה מרעותה.

ואף כי למראה עין לא היו עיני הגאונים בלתי אם פנימה, אל תורת גופי ההלכות לבדה, בכל זאת אין הדבר כן, כי היו בקרבם אנשים אשר שמו את לבם לכל דבר חכמת בינה ויכתבו גם ספרי מדע116, וישקדו להעלות כל מקרה נכבד אשר קרה בימיהם על ספרי זכרונות דברי הימים117. אולם אל פסקי הלכותיהם ואל תשובותיהם שמו הדורות הבאים לב לנצור אותן מכל משמר ולדבריהם על המדעים לא חששו לשום משמרת למשמרתם. על כן אבדו ספרים יקרים לדאבון לב החכמים118. אך קרוב הדבר כי מרבית עבודת המדע בימי הגאונים היתה מלאכת החשבון ותורת תכונת השמים119. על ארחות החֵקר בכל גבולות תורת המדע אשר החלה להֵרָאות בראשי פרקיה בימי הגאונים, אצלה האגדה מרוחה בימיה האחרונים הרבה מאד.

כי הנה האגדה אשר תדמה במשא נפשה ובמרבית דרכיה אל הנבואה, דמתה אליה גם בדבר הזה, כי שתיהן הטיפו כל ימיהן את אִמְרָתָן במליצה זכה וטהורה, אשר מלבד עצם דבר תורתה ומוסרה הנובע והשופע כבאר מים חיים לא יֵרָאֶה מהן דבר. אך ככל אשר החלה הנבואה בדורותיה האחרונים, בימי יחזקאל ודניאל וזכריה לערוך את דבריה במשכיות ושלל צבעים בטעם בני עמה יושבי בבל120 ככה החלה האגדה ביציריה אשר נולדו או אשר נגלו121 בדורותיה האחרונים לתאר את מערכי לבה בשרד ובמחוגה, ולשום את המדה122 ואת המספר123 את התָוֶך124 ואת המתכנת125 את הגבולות126 ואה הקצָוֹת127 את הצמדים ואת ההפכים128 את הסתומות129 ואת הקצובות130 את האותיות ואת הספירות131 לאותות ולרמזים לעמקי מחשבותיהם. וברור הדבר כי המנינים ויתר הסמנים אשר פרטנו פה הם ראשי מוסדי האגדה אשר הורו הגאונים132. ובהיות עצם דבר המניָן לפי טבעו, המעבר מגבול המעשה המוחש אל גבול הדעה המטהָרָה, היו חקרי רמזי המנין לפתחי השער לתורת חכמת בינה ברורה המתחזקת להכיר גם את כל המעשה החיצון והנראה על פי שרשו הפנימי הנעלם. ותצא לחכמי הדורות הבאים תורת פלספה133 אשר על טיבה ועל תולדותיה עוד ידֻבר בזה.

גם מן הפיוטים, אשר העשירו את סדר תפלתנו עֹשר רב, לא הניחו רבותינו חכמי בבל את ידם134. ובכל חכמתם לא שכחו גם את אחיהם הדלים אשר לא זכו לדעת. ויהי בדור ההוא איש חסיד וענו, ושמו רב נסי נהוראני ראש כלה איש עוֵר135. הוא הביע את רוחו הטהורה המלאה יראת אלהים ענוה ויראת חטא מאין כָּמֹהָ, בודוי נמלץ מאד, אשר לא מש מפי עמו עד היום136. ותבדל מלאכתו זאת ממלאכת יתר הפיטנים, אשר היה משפטם להעמיק את שפתם עד כי מלאו דבריהם חידות ורמזים, ותהי מליצתו אשר בחר בה, תמה ונקיה נכוחה וישרה לכל מבין137. ותאצל עליו גם בדבר הזה מרוח רבותינו וחבריו מורי התלמוד, השומרים את לשונם מכל שפת יתר, בהיות לנגד עיניהם, בכל דבר סגנון, הכלל הגדול “לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש” וקרוב הדבר כי החסיד שליח צבור היה138.

ותחת רב קימוי קם לגאון בפומבדיתא רב יהודה, בן רב שמואל ראש כלה (4666–906). הוא היה מצאצאי רב מרי בר רב דימי השני לגאוני פומבדיתא אשר כִּהן במתיבה תחת רב חנן מאשקיא הגאון הראשון לישראל. החֹטר הזה היה לראש בית אב לשני הגאונים האחרונים, אשר הכריעו בגדלת ותפארתם את כל אשר היה לפניהם, ככֹל אשר יכָּתב עוד בספר הזה. בימי רב יהודה גאון זה ישב לכסא ראשי הגולה, דוד בן זכי איש אביר לב אשר לא נפל בעֻזו ובקָשׁיו מעוקבא הנשיא. כל הימים אשר רב יהודה חי ישבה המתיבה לבטח עם בן זכי. אולם אך שכוב שכב רב יהודה עם אבותיו, וזקני המתיבה הקימו את רב מבשר כהנא, בן רב קימוי (4682–922) אשר כהן לפני רב יהודה, ויקם דוד הנשיא וישם את רב כהן צדק בן רב יוסף לראש מתיבת פומבדיתא139. וימָשכו ימי המחלקת חמש שנים וחצי.

וירע מאד בעיני החסיד רב נסי נהרואני העִור דבר המחלקת אשר חצתה את מתיבת פומבדיתא לשני מחנות, ואשר קרובה היתה לקרוע גם את עדת ישראל כֻּלה לשני קרעים לאין מרפא. ואף כי השתבשו הזכרונות, ברור הוא כי ככה היה הדבר כי בא רב נסי יחידי ממקומו, ויבא בלָּט את בית ראש הגולה, ויעבור עבור וגַשש ארבעה עשר חדרים אפלים עד בוא אל חדר מושבו ויבהל הנשיא בראותו פתאם את החסיד העִור נצב עליו באישון לילה ויקם ויחרד לקראתו וישאלהו לחפצו. אז דבר רב נסי על לבו להשיב את ידו מרב מבשר, ויעתר לו דוד בן זכי140 ויַשלם עמו. וישב רב מבשר עם זקניו ותלמידיו לבד, ורב כהן צדק ישב עם זקניו ותלמידיו לבד. ויהי במות רב מבשר לתקופות שלשה חדשים (4682–923) ויִסוב כל קהל החכמים אשר ידם היתה נכונה עם רב מבשר אל רב כהן צדק141.

ולמתיבת סורא לא עלתה ארוכה אחרי מות רב מלכא גם אחרי עמוד רב האי בר נחשון בראשה, ואחריו רב הילאי בר רב נטרונאי ואחריו רב שלום בר רב מישראל142. הן הגאונים האלה גדלו גם בתורה ולא היו נופלים בחכמתם מכל יתר חבריהם אך לא השיגה עוד ידם לעצור את כח המתיבה בקרבה ויִּדַּל כבודה מאד ויתמו כמעט החכמים והתלמידים מסורא143. ויהי במות רב יעקב בן מר רב נטרונאי אשר ישב על כסא המתיבה תחת רב שלום שלש עשרה שנה לא היה עוד בסורא חכם הגון למלא את מקומו ויקח דוד בן זכי הנשיא את איש אורג יודע תורה מקרב העם ושמו רב יום טוב כהנא בר יעקב וישיתהו לגאון144.

וככֹל אשר הלכה מתיבת סורא הלוך וחסור, ככה הלכה מתיבת פומבדיתא הלוך ורוב. כי מרבית זקני סורא ותלמידיה יצאו ממנה ויבואו לפומבדיתא. ובסורא לא נותרו בלתי אם מתי מספר. ומשפט סורא היה מעולם לקחת שתי הידות מכל התרומות אשר ירימו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם למתיבות בבל ולבלתי הניח לפומבדיתא כי אם את השלישית. ויהי בעלות מרבית בני מתיבת סורא לפומבדיתא והשלישית מן התרומות לא הספיקה עוד לכלכל גם את העולים החדשים אשר נקראו “עלולי”145 ויקם רב כהן צדק ויבקש146, כי יוסיפו למתיבת פומבדיתא על חֻקה אשר נתן לה מתמול שלשום, אחרי כי המתיבה הזאת מלאה היא כיום מפה אל פה ובסורא לא נותרו כי אם שרידים אחדים. ולא אבו ראשי סורא לשמוע אליו לגרוע מאומה אל פומבדיתא משתי הידות. אז נועדו נכבדי ישראל ויעמידו לחוק שתי המתיבות לקחת למן היום ההוא חלק כחלק. ויֵּעָתר רב כהן צדק לדבר הזה147 אף כי צרכי מתיבתו רבו פי כמה וכמה על צרכי מתיבת סורא.

אולם גם השארית הקטנה הזאת, אשר נשארה עוד בסורא בימי רב יום טוב, כמעט נמוגה ותדוף אחרי מותו ויועדו חכמי ישראל ויוָּעצו להביא את הפלטה הנשארת מסורא עירה פומבדיתא ולהושיבה שם למתיבה לבדה, למען הַעמד שְמָה ולהקים בראשה לגאון את האלוף רב נתן, בן רב יהודה גאון אשר ישב על כסא המתיבה לפני רב מבשר ורב כהן צדק, ולרב נתן כבר יצא שם בישראל, כי שאלות היו באות אליו מרחוק148 וראש ישיבה היה במקומו149, אך עוד ראשי העם עושים כה וכה ורב נתן מת150 ועצתם לא קמה. וירא דוד בן זַכי כי כן וישב אל לבו להתחזק ולהקים את הריסות מתיבת סורא הנופלת ולחדש את כבודה במקומה. ויקם וישלח מלאכים אל רב נסי ראש כלה ולבקשהו לעלות על כסאה וימאן החסיד ויאמר ברוב ענותו: הנה ראש מתיבה נר ישראל הוא, לאור עולם, ואני הלא עור אנכי ועולם חָשַך בעדי ואיככה אצלח להיות ראש מתיבה. וירא הנשיא כי ממאן רב נסי נהרואני לשים את משמרת הקדש הזאת על שכמו, ויגל אליו את לבו כי שם עיניו גם בשני חכמים אחרים לבחור את אַחַד מהם, הלא הם רב צמח בן שהין ורב סעדיה, ויגד רב נסי לבן זכי, כי לבו נוטה אל רב צמח אף כי יודע הוא את ערך רב סעדיה כי עצמה ישרת לבו וחכמתו רבה ולשונו צחה וירא את ה' מאד. ויענהו הנשיא כי כלה היא מעמו להקים את רב סעדיה. ויאמר לו רב נסי: אם כה חרצת יהי ה' עמך, ואני אהיה מן הראשונים לשבת לפניו ולשמוע בקול דברו. ויהי כן וילך הנשיא ויבַא את רב סעדיה בן רב יוסף ויקימהו לגאון בסורא בחדש אִיָּר 4688–928151. ופרשת הדברים האלה הלא הם כתובים בפרק הבא.

ויבדל המנוי הזה מכל מִנויי הגאונים אשר היו לפניו מאז עמוד גאון בישראל, כי כֻלם היו זקנים מלאי ימים במלאם את ידם למשמרת קדשם ורב סעדיה לא היה ביום עמדו בראש בלתי אם בן שלשים ושש שנה. כלם היו ילידי בבל ותלמידי מתיבותיה והוא היה יליד עיר פַיוֹם, או עיר דלץ הקרובה לה, מערי מצרים התחתונה. על כן יש לנו להקדים לזכרון מעשיו הגדולים אשר עשה בהיותו כבר לגאון, גם את פָּרָשת מפעליו אשר פעל בימי נעוריו לפני עלותו עוד לגדולתו למען נדע את יתרון חכמתו וצדקתו, אשר הכשיר אותו להיות לאב ולראש לעמו.




  1. עיין תולדות ישראל חלק תשיעי, צד 196 ואילך.  ↩

  2. עי' לקמן צד 9.  ↩

  3. אגרש“ג הוצאת ב”מ לוין 105. ועל אודות גובי ע' הערות לתה"ג זכרון לראשונים 379.  ↩

  4. ח"ט 195 הערה 4.  ↩

  5. הוא רב חנינאי שהעבירו ר"ג מנשיאות (ח"ט 194, הערה 8).  ↩

  6. סדר הקבלה גורס “יהודה”.  ↩

  7. אגרש"ג 110, הערה ב'  ↩

  8. על כל גאוני פומבדיתא אלה עי‘ אגרש“ג 109. את בקור הענין המסופר על רב יוסף החסיד ובדורו לאחר שנשתבש ונתבלבל ביד גרץ ובעל ”דור־דור־ודורשיו" ויצאו להם תולדות זרות, ע’ דוה“ר ג', קי”ח–קי“ט. ומליצת ”ולא הוות דוכתי‘ וכו’“ (אגרש"ג שם) אינה חוזרת בשום פנים על ר' יוסף, כ”א על רב איכומאי הקודם לו.  ↩

  9. מליצת “אדוננו מר רב צדוק גאון וזכר צדיק וקדוש לברכה” (תשובות קדמונים, סי' מ"ג) מצויה הרבה, היא וכיוצא בה.  ↩

  10. ח"ט 96 הערה 2.  ↩

  11. ח"ט 195 הערה 3.  ↩

  12. “אין נשבעין על הקרקעות” (ב“ק ס”ה:). ועיין תקנה זו תה“ג חמדה גנוזה כ”ב ות' גאונים קדמונים מ"ג.  ↩

  13. “וקבלוה חכמי ישיבות ממנו ונהגו בה בב' ישיבות” (שם).  ↩

  14. ח"ט, 194.  ↩

  15. עי' המקורות השונים למאורע זה שבספרותנו ובספרות הנכר במ“ד ”ראשי הגולה ותולדותם".  ↩

  16. “בימי פרסיים ובימי ישמעאלים דהוי זבנין לראש גליות בדמים גדולים” (אגרש"ג 92).  ↩

  17. ח"ד 68 הערה 1.  ↩

  18. ח"ה 68 הערה 1.  ↩

  19. את מאורע זה יספר רב שרירא כדברים האלה: “וקם בתרי‘ – דמר יוסף גאון – מר רב אברהם וכו’ והוה מר רב יוסף בר מר חייא אב”ד ובפלוגתא דדניאל ודוד (בן יהודה) נשיאים אקרי מר רב יוסף בגאונות ולבסוף נתפייסו עם מ“ר אברהם ואמרו דתרווייהו מ”ר יוסף ומ“ר אברהם מקרו תרוייהו גאונים מיהו כד מכנפין תרוייהו בחדא דוכתא מתני רב אברהם ויתיב יוסף קמיה” (אגרש"ג 110). ובנוסח צרפתי (שם) גורס: ולבסוף פייסו (כתאי) [בתאי] – עיין הקדמת ד“ר לוין לאגרת רש”ג דף י“ב ע”א וע"ב, כלומר בעלי בתים, תושבי עיר פומבדיתא עשו פשרה זו.  ↩

  20. “זמנא חדא אתו לבגדד ואתרמו דהוו בבי כנישתא דבר נשלה בכלה רבתא וכד קם שליחא דצבורא ואכריז: שמעו מאי דאסברוה ראשי מתיבתא למימר, בכו ישראל וליכא דשמיע להון כד אמר ראשי מתיבתא, ואף מר רב יוסף אזדעזע וקם על רגליו ואמר סליקית נפשאי מן גאונות ואהדרית לאבות ב”ד, וברכיה מר רב אברהם ואמר רחמנא לזכך לעלמא דאתי" (שם 111).  ↩

  21. לפי הנראה נדחה דניאל מפניו.  ↩

  22. על מתכונת שני אמוראים אלה, ע' ח"ח 8 הערה 2.  ↩

  23. ובתרי מ“ר יצחק בר מר חנני' ואחתוהי בדיל מ”ר יוסף ב“ר מר רב רבי דהוה אב”ד בשני דרב יוסף בר מר חייא וכו‘ ומ"ר יצחק הזה קשיש מיני’ וכד סמכיה דוד בן [יהודה] נשיא למ“ר יצחק קשיא לי' למ”ר יוסף אתא רב יצחק לותי‘ וא’ ליה לא לקשי לך דיינא דבבא, דאנן כרבה ורב יוסף. ואמר מובטח את דחיית וזכית בתראי וקביל רב יוסף וארצי לי'" (אגרש"ג 112).  ↩

  24. “והויין פלוגתא דליכא למסמך עליהון” (שם 144). וזכרון זה אינו אומר אלא שהיו שם חלוקי דעות אבל אין לעמוד עוד על טיבם.  ↩

  25. בנוסח יוחסין “רב משרשיא”.  ↩

  26. “רב משה הכהן ז”ל היו טוענין עליו, כי הוא רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהן וחקרו קדמונינו זה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות אלא דברים שאפשר כמוהן להיות" (טעם זקנים נ"ו. עי' אוצר הגאונים לחגיגה צד 20).  ↩

  27. “עמדו שתי שנים בלא גאון” (אגרש"ג 115).  ↩

  28. Monumenta germaniae מובא בד“י גרץ ח”ה 236.  ↩

  29. “Fidelis meus Juda” (Histoire de comtes de Barcelona par Diego p. 26) ומובא בגד“י ח”ה 249.  ↩

  30. Amolo.  ↩

  31. Concile.  ↩

  32. Meaux.  ↩

  33. Beziers ובפי סופרינו נקראה “בדרש”.  ↩

  34. Toulouse.  ↩

  35. Karl der Einfältige.  ↩

  36. Boso.  ↩

  37. את המקורות בל' רומית ויונית לכל המאורעות המסופרים בפרק זה אתה מוצא רשומים בגד"י גרץ V 236–246.  ↩

  38. Otranto וערים אלה בתוך ערים רבות אחרות בדרום איטליא נזכרו בתורת ערי מושב ב“י וחכמי תורה ב”אגרת ס‘ יוחסין" של משפחת ר’ אמתי (שנכתבה בשנת תת“ד לאלף החמשי ביד מנחם בר בנימין ושיצאה לאור בס' סדר החכמים ח”א צד 111).  ↩

  39. רבנו תם ס' הישר דף ע"ד.  ↩

  40. “איש חכם בתורה, פייט וסבר, בדת אל גבר, ונבון בעמו, ר' אמתי שמו” (אגרת ס' יוחסין 112).  ↩

  41. ע' באגרת ההיא את צדקתם נדבת רוחם ואת גדלם בתורה.  ↩

  42. עי' שם מעשה הארי בבית הרחיים (112), הכשפנית (113) והגולם (114) ועוד דברים כאלה.  ↩

  43. ע‘ תשובת רב האי על השאלה הנשאלת לו בדבר הנפלאות ש“חכמי א”י וחכמי אדום“ מספרים (טעם זקנים נ”ה, ע’ אוצר הגאונים לחגינה.  ↩

  44. פיוטי חכמי בארי ובנוֹתיה רבים, ואנחנו נקרא בשם רק שנים הלא הם פיוט: “ה‘ ה’” לר‘ אמתי לי“נ מדות שהוא אצלנו פזמון לנעילה ופזמון ”ישראל נושע" לר’ שפטיה שיש בו המליצה השנונה והנמרצת “כלה שעיר וחותנו”.  ↩

  45. נדיבות משפחת ר' אמתי שרבים מהם היו עשירים אדירים וקרובים למלכות, היתה גדולה ומופלגת (אגרת ס' יוחסין).  ↩

  46. אגרת ס‘ יוחסין 116–117. טעם הנחה זו שהיתה בשכר רפואתו שרפא ר’ שפטי' את בת הקסר ממחלתה נראה לנו כשמועה שאין לה רגלים.  ↩

  47. את המקורות בל' יון ורומי לכל מאורעות אלה אתה מוצא גד"י גרץ V 236–246.  ↩

  48. געלבּ.  ↩

  49. Well. Gesch. D. Chalifen.  ↩

  50. 145.  ↩

  51. סדר הקבלה ס‘ הגאונים דור ד’.  ↩

  52. “וביומי וכו‘ אשתפלו רישי גלותא וכו’ ולא אזלו רשואתא דפומבד‘ בתריהון אלא וכו’” (אגרש"ג צד 93).  ↩

  53. לעיל 5 הערה 2.  ↩

  54. על אודות המאורע של עוקבא ריש גלותא יסופר בקונטרס אלה המעלות. וע' מוצא דבר “מעשה עוקבא ורב כהן צדק”, דורה“ר ח”ג 250–262 ותראה כי השתבש בעל קונטרס אלה המעלות מוסר הזכרונות ההם לקבוע את מאורע של עוקבא בזמן רב כהן צדק בפומבדיתא, וכי באמת אי אפשר לו להקבע בשום פנים אלא בזמן רכ"צ דסורא.  ↩

  55. קונטרס אלה המעלות. “והי‘ ראש ישיבה בימיו [של עוקבא] מר רב כהן צדק וכו’ מ‘ שנה עד שנפלה קטטה ביניהם על רשות כרסאן וכו’” (שם). והנה לא היה שום גאון ששמו רכ“צ שהאריך ימים על כסאו ארבעים שנה וימי גאונותו של רכ”צ דידן לא נמשכו בלתי אם “עשר שנין ומחצה” (אגרש"ג) “עשר שנים ומחצה” (סדה"ק, גאונים דור ה'). ולפי זה יש לנו לגרוס על כרחנו “ט” תחת “מ” כי ב' אותיות אלה דומות מאד בצורתן ונוחות להתחלף. וכן היה פתרון זכרון זה: לאחר שהיה רכ“צ ראש ישיבה תשע שנים נפלה קטטה בינו ובין ראש הגולה על דבר רשות כרסאן. ושנה תשיעית זו היא שנה וחצי לפני מות רכ”צ זה.  ↩

  56. מלבד ששנות חיי רכ“צ היו מועטות אחרי תחלת טענותיו של עוקבא הנה כתוב שם בפירוש ”ובקש רב עוקבא זה להשיב הנאתה אליו ומנעה רב כהן צדק“ (קונטרס אלה המעלות) שמשמעה כי לא הרבה הגאון להתקוטט עמו כי אם לא נתן לו להפיק את זממו. ובכן פסקה המחלוקת במעט השנים שרכ”צ הי' עוד קים.  ↩

  57. ואף כי דין עסק רשות כרסאן כבר נגמר בימי רכ“צ בשנים האחרונות לפני מותו לא פסקו הקטטות שהתקוטט עוקבא עם אדירי הדור ונדיביו, גם אחרי היות רב עמרם לגאון, עד שנראו כל הקטטות של עוקבא כשלשלת רצופה אחת: ”והיו לו עוזרים – לרכ“צ – יוסף בן פינחס וחתנו נטירא עם קצות פנות הדור עד שהוציאו עוקבא מבבל וגלה למקום הנקרא קרמיסין דרך ה‘ ימים ממזרח בבל. ובעת היא הי’ עמרם בן (שלמה) [ששנא] ראש ישיבת סורא” (שם) ובכן פתח הספור בסוף שנותיו של רכ"צ וסיים בימי רב עמרם, שבין סופו של זה לתחלתו של זה עברו שמונה עשרה שנה (4613–4631).  ↩

  58. במאמר “וכתבו עליו מכתב מעם הארץ שלא יכנס בכל מלכות בבל ואם יכנס יחרב כל רכושו” (שם) פירושן של מלות “עם הארץ” על כרחנו במקום זה הוא: “כל העם מקצה”.  ↩

  59. מנהג הי' בקירואן למר עוקבא נשיאה שהיו מכינין לו (כהא) [כסא] של כבוד בבית־הכנסת מצד הארון ולאחר שקראו בתורה כהן ולוי היו מורידין לו התורה“ (המנהיג הל‘ שבת סי’ נ"ו). וכבוד זה היה מיוחד רק לראשי גליות לבדם, כדאיתא ”תמן מובילין אורייתא גבי ריש גלותא" (ירש‘ יומ’ ו‘, א’).  ↩

  60. מאמר “נטירא ובניו” מתורגם ביד הרכבי בס' “ברכת אברהם” שיצא לאור לכבוד ברלינר.  ↩

  61. כעדות מליצת סופר הזכרונות – “בבית אדם גדול שבבבל מגדולי הדור כגון נטירא וכיוצא בו” (קונטרס אלה המעלות).  ↩

  62. Ibn abil Bagil.  ↩

  63. לפי דברי השמועה בא אליו אליהו הנביא להפחידו (נטירא ובניו).  ↩

  64. שם.  ↩

  65. המכריע קדושין תצ"א (ע' מפתח לתה"ג 85).  ↩

  66. הוא רב הילאי שהי' ר"מ בסורא בין רב ביבוי ובין רב יעקב הכהן (לעיל צד 2).  ↩

  67. בצד גאונים אלהאין אנו רושמים את שנות עלותם ואת שנות שבתם על כסא המתיבה, מפני שנולדו בדקדוק קביעות זמניהם ספקות שלא נתבררו עוד כל צרכם (דורה“ר ג' מ”ה).  ↩

  68. פי‘ רי"ב הברצלוני לס’ יצירה; ת‘ רב האי בס’ טעם זקנים צד נ“ב. ובטעם זקנים כתוב כי קפיצת הדרך היתה לצרפת והרכבי הוכיח כי שבוש הוא (עי‘ אוצר הגאונים לברכות – התשובות צד 20, הערה א’ ולחגיגה צד 16.) וצ”ל שם ספרד (הערה לס' די“י שפ”ר ח"ג 253).  ↩

  69. רב שרירא מספר: “ובתרי' – דרב נטרונאי – מר רב עמרם בר רב ששנא י”ח שנים, וקמי הכי הוה פליג לי‘ רב עמרם ואקרי גאון ונחית מני’ ובתר הכי מלך כדפרישנא ואפטר“ (אגרש"ג 115) ור”י הלוי הבחין כי מליצת “ואקרי גאון” שאינה מצויה בספורי מנויי הגאונים האחרים לא נמצא אלא במקום אחד: “ובפלוגתא דדניאל ודוד בן יהודה נשיאים אקרי מר רב יוסף בגאונות ולבסוף נתפייסו וכו'” (שם 110 ועי' לעיל צד 3 הערה 4) ופירושו שם כי בעוד רב אברהם עומד בגדולתו נקרא רב יוסף ע“י אחד הנשיאים המתקוטטים לנהוג גם הוא גאונותו. אך ר”י הלוי פירש מלת “הוה פליג” מל‘ פלוגתא ומחלוקת. ולדעתנו קשה לומר כי רב עמרם התלמיד הנאמן הזה יחלוק על רב נטרונאי רבו אפילו מחלוקת כל שהיא. ופליג לי’ פירושו לדעתנו פליג ליה יקרא שתרגומו העברי הוא, וחלק לו כבוד, וכבוד זה היה שלא רצה לשבת במקומו. ועל כן כשנקרא להיות גאון להורות הלכה בפני רבו “נחית מני'”: נסתלק מזה ובתר הכי מלך“ ואחרי כן היה לראש, כלומר, אחרי מות רב נטרונאי רבו מצא לבבו לרשת את גדולתו ולא קודם לכן, ”כדפרישנא“: כמו שפירש רש”ג באמרו קודם לזה: “ובתרי' דרב נטרונאי מר רב עמרם בר ששנא”. אחרי פסקה זו חוזר רש“ג לסדרו ואומר: ”ואפטר. ובתרי‘ מר רב נחשון וכו’“: לאחר שנפטר רב עמרם מלך רב נחשון. ושנה פה רש”ג את מליצתו מפני התוספת שהכניס פה בין דבריו על רב עמרם ובין דבריו על רב נחשון.  ↩

  70. “והוא שלח סדר תפלות לספרד” (סדר הקבלה דור ה' לגאונים).  ↩

  71. סדר רב עמרם ד‘ ווארשא צד א’.  ↩

  72. “ומובחרים דרבנן הוו בהדי'” (אגרש"ג 113).  ↩

  73. ח"ט 106 הערה 5.  ↩

  74. “ופירש רב צמח גאון בערוך שלו” (יוחסין כל האמוראים. ערוך אבא בר חם).  ↩

  75. עי' תולדות רב נתן להרב שי“ר בכורי העתים תק”צ והקדמת ערוך השלם צד 24.  ↩

  76. תה“ג שערי צדק דף פ”ד: ועי' תולדות רב נתן שם 25 את דעת הרב שי“ר המסתברת כי רב צמח בעל התשובה ההיא, בר רב פלטוי הוא. – ”שאינו חומס" פירושו שאינו מטה דין.  ↩

  77. תה“ג בהלכות רי”ץ גיאת, וע' מפתח לתה“ג לר”י מיללער 222.  ↩

  78. ת‘ רב האי מובאה בס’ שערי שמחה ח“א עמוד ס”ג. וע‘ זכל"ר מחברת ה’ צד ק"ה הערה ג'.  ↩

  79. נזכר בהגהות מיימוני להלכות תפלה לרמב“ם י”ג אות ק‘ ומובא הרבה בעברונות ומודפס בסוף ס’ שארית יוסף לר' יוסף בן שם טוב בן יהושע והודפס שנת רפ"א (וע' גרץ גד“י ח”ה 250 הערה 3).  ↩

  80. Mekka.  ↩

  81. שאלת אנשי קירואן.  ↩

  82. ספור ד‘ מס’ אלדד הדני הוצ' אפשטין. ו“ספור” הוא קורא לכל נוסח מנוסחי אגרותיו של אלדד ושל חבריו שכתבו מה ששמעו ממנו.  ↩

  83. ספור ב'.  ↩

  84. ספור ד'.  ↩

  85. שם.  ↩

  86. “ואם ישב אדם עמו מבקר עד ערב לא יפסוק לשונו מטעמי תורה בלשון קדש ומתוקים דבריו מדבש ונופת צופים” (ספור ב').  ↩

  87. במקום אחד נמצא מאמר זר ומשונה זה “בהלכות שחיטה וטרפות בדברי סופרים החמיר משה רבנו יותר מדברי סופרים ( )” (ספור ד').  ↩

  88. את כל הענין לפרטיו ואת מקוריו ע' מ“ד ”אלדד הדני".  ↩

  89. רק יש לשמוע מספורו כי ממקום שביו נמלט ויָשָט על פני הנהר עד בואו מצרימה (לעיל 154).  ↩

  90. רב חסדאי הספרדי כותב עליו כחמשים שנה אח“כ לאמר: ”ובימי אבותינו נפל אצלנו איש ישר נבון דבר הי' מתיחס משבט דן (מכתב רב חסדאי למלך הכוזרים).  ↩

  91. ובתרי' – דרב צמח – מר רב מלכא חד ירחא ואפטר לגן עדן ואתפטרו רובא דסבי דמתא מחסיא בשעור תלתא ירחי" (אגרש"ג 116).  ↩

  92. שנים מועטות אחרי שוב רב לבבל לאמר: אחרי שנת 3979 יסד רב את מתיבת סורא (ח"ז 32). ורב יהודה יסד את מתיבת פומבדיתא בשנת 4057 (שם 133).  ↩

  93. ח"ח 8 הערות 2–3.  ↩

  94. גם ארבע עשרה שנה ימי עמוד רבא בראש שאז היתה מתיבתו במחוזא לא היו כי אם שנות שנוי מקום של תלמידי מתיבת פומבדיתא למחוזא עיר מושב רבא.  ↩

  95. ח"ז 56 הערה 3.  ↩

  96. על הגדילו את כבוד מתיבת סורא עי‘ ח"ז 132–134 ועל ראשי מתיבת פומבד’ בימי היות רב אשי ר"מ בסורא ע' שם 133.  ↩

  97. 4234 עד 4369 היא שנת עלות רב מר בר רב הונא על כסא מתיבת סורא.  ↩

  98. לעיל 5 הערה 2.  ↩

  99. ח"ט צד 13.  ↩

  100. “בראשונה לא היו ממנין ראש ישיבה מפומבדיתא, אלא מביאין מישיבת סורא ראש עליהם וכו‘ ואפי’ ר”י פומבד‘ זקן בן ע’ שנה ור“י סורא בן כ' שנים הגדולה תמיד לסורא” (דברי מבוא התלמוד לר"ש הנגיד מובאים בס' יוחסין השלם צד 85). ויפה העיר ר“י הלוי כי רב יהודה בר יחזקאל ר”מ דפומבד‘ הי’ מתלמידי רב ר“מ דסורא, והיה כפוף לפני רב הונא חברו ר”מ דסורא “ויתיב רב יהודה קמי' דרב הונא” – חולין קי“א: כגי' הרא”ש, “ורב יהודה הוה מתחזי לרב הונא לפרקים” – אגרש“ג 84 – ”גם רבה ר“מ דפומבד‘ הי’ מתלמידי ר”ה ר“מ דסורא” “והוה אזל לגבי' רב חסדא כמה שני” – שם 86 – (ע‘ דורה"ר ג’, ע"ה) ובכל ימי רב אשי, אשר חדש את מתיבת סורא ויגדל את כבודה, הלא ידוע כי הוא הי‘ העקר. וגם רב גביהה מבי כתיל ורפרם שהיו ר"מ בפומבד’ אחרי מות רב אשי, מתלמידי רב אשי דסורא היו, ורב רחומי, שהי‘ ר"מ בפומבד’ אחריהם, תלמיד רבינא מסורא היה (ע' ח"ח 10 הערה 1).  ↩

  101. “כשהיו משלחין אגרות זל”ז, ראש ישיבת פומבד‘ כותב: יתקרי הדין דיסקא קמי גאון ורבנן דסורא. ור“י סורא [כותב] יתקרי הדין דיסקא קמי רבנן דפומבדיתא, ואינו כותב לו גאון” (קונטרס אלה המעלות) ו“גאון” נאמר לאו דוקא על רישי מתיבתא שבימי הגאונים, כי רב שרירא גאון קורא כך גם לר“מ שבימי האמוראים כעדות מליצתו: ”ובכלהו אלין שניא וכו’ הוה רב אשי, גאון במתא מחסיא" (אגרש"ג 90).  ↩

  102. בין בכניסה ובין ביציאה ר“י סורא קודם לר”י פומבד' (קונטרס אלה המעלות).  ↩

  103. “ר”י סורא ותלמידיו קורין על ראש ס“ת מפני גדולתו [לימינו] ור”י פומבד' לשמאלו“ (שם) רי”ס מתרגם עליו ורי“פ יושב ודומם” (שם).  ↩

  104. “אם ישבו בסעודת מצוה אצל א' מראשי גליות רי”ס בוצע תחלה והוא מברך ברהמ“ז (שם). [ועי' עוד לוין תולדות רש”ג ויוחסין השלם 146].  ↩

  105. עי' ח"ח 133־4.  ↩

  106. דברי מבוא התלמוד לר“ש הנגיד ביוחסין השלם 85 וקונטרס אלה המעלות. וכספים אלה הבאים לריש גלותא הם מאשר ”יש לו על סוחרי ארץ מס ידוע בכל שנה ושנה חוץ מן המתנות שמביאין לו מאפסי ארץ" (לקוטים מדברי יוסף סמברי מודפסים בס' סדר החכמים ח"א 115).  ↩

  107. ח"ט 40–41.  ↩

  108. “ובאלין שני כלהון גאונים דהוו במתא מחסיא וכו' ואית בהון חניפותא ונטירותא דנשיאים דמעברין להון ומהדרין להון” (אגרש"ג 105).  ↩

  109. וכתוב על זה “וכיון דלא הוה במתא מחסיא מאן דמפליג בחכמה כותי‘ שקלי’ וכו'” (אגרש“ג 106 ועי' ח”ט 106).  ↩

  110. גם עליו כתוב “מר רב יהודאי גאון וכו‘ הוה נמי מן פומבד’ ולא הוה מאן דמפלג בחכמ‘ כותי’ אף הוא נמי שקלי‘ וכו’” (אגרש“ג 107 ועי' ח”ט 109).  ↩

  111. על תקנת נתינת גט לאלתר – ח“ט 96 – כתוב: ”מר רב רבה [גאון פומבדיתא] שתקנו בימיו לתת גט וכו‘ ובימיו הי’ בסורא מר רב הונא גאון וכו‘“ (אגרש"ג 101) ”ביומי מר רב רבה ומר רב הונא נוחם עדן וכו’ תקינו וכו‘" (ת“ג קדמונים סי' צ”א). מִסֵדֶר שני מאמרים אלה נראה כי מר רב רבה דפומבדי’ הי‘ קודם בתקנה זו למר רב הונא בסורא. ודבר זה מתברר עוד יותר במקום אחר ששם מדבר רש"ג על מר רב שמואל שהי’ לר“מ בסורא אחרי מות רב יעקב הכהן, שם כתוב: ”ואביו של מר רב שמואל זה הי‘ בנו של רב רבא גאון שכתבנו שהי’ גאון בפומבדיתא ובהדי‘ הוה רב הונא דמתא מחסיא בשנת תקנת הגט“ (אגרש"ג 106) ובכן היו ר”מ דפומבדיתא עקר בתקנה זו ור“מ דסורא עוזר. ועל עוד תקנה חשובה כתוב ”– – מר רב ביבוי הלוי [גאון סורא] וכו’ הוא הי' עם מר רב הונא הלוי ומר רב מנשה גאוני פומבדיתא כשתקנו למגבי כתובה ובע“ח ממטלטלי” (שם 108 ועי' ח"ט 195).  ↩

  112. ס‘ הלכות גדולות נתחבר בשנת 4511 בידי ר“ש קיירא רובו עפ”י הלכות פסוקות של רב יהודאי גאון ומעוטו עפ"י ס’ שאלתות (ע' דורה“ר ח”ג 200–210).  ↩

  113. “כיון דידע למגרס בנשים ובנזקין ובהלכות גדולות [ואית בי‘] חדודא וכו’”, על דיין כזה השיב רב שרירא “כגון דא הוי מומחה לרבים ולא תליא הא מילתא במנקט רשותא” (שע“צ צ”א).  ↩

  114. “רב יהודאי הלא ישב ופעל בפומבד' עד שלש שנים וחצי לפני מותו, שאז הביאו ריש גלותא להיות לראש בסורא ואב אחא משבחא הלא היה מעותד להיות לראש מתיבת פומבדיתא יען כי היה ראש חכמיה אחרי מות רבו רב שמואל בר רב מרי ורק ”מפני שנאת ראש גלות לא נסמך" (ע‘ סה“ק לראב”ד: סדה"ח א’ 63).  ↩

  115. על ספורי נפלאות מגוזמות ועל אמונה בכח “קמיעין ולחישות” כתב רב האי גאון בפומבדיתא “ובישיבת סורא היו דברים אלה רובם כי הם קרובים למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים מהם” טעם זקנים נ"ו ובבל ביחוד בדברי הגאונים היא בגדד שסורא היתה קרובה לה (עי‘ אוצר הגאונים לחגיגה צד 20, הערה ח’.)  ↩

  116. ר‘ דוד המקמץ מזכיר את “בעלי המחקר שהם ידועים כגון אלו הגאונים שהם ידועים בחכמת המחקר ובחכמת כתבי הקדש” (הליכות קדם 72) ורמב“ם ז”ל מזכיר גם הוא “זה המעט מזער שנמצאה מבדר ענין היחוד ומה שנתגלה לקצת הגאונים” (מו“נ, א' ע”א) ואין לומר כי רק על רס“ג ועל רב האי, הידועים גם לנו לחוקרי מדע, חוזרים הדברים, כי ר”ד המקמץ היה בימי רס“ג, שמת תשעים ושש שנים לפני רב האי רה”ג ובכן לא ידע משני גאונים אלה בלתי אם את רס"ג לבדו ואם דבר בכל זאת על הגאונים בל’ רבים כִוֵן גם על הגאונים שקדמו לרס“ג ועליהם אמר ”שהם ידועים בחכמת המחקר ובחכמת כה“ק”. ור“י הלוי מחליט כי היתה לקדמונינו ספרות ישראלית שלמה על כל מקצועות המדע ומודיע את סבת אבדתה: ”מפני שהספרים ההם היו יודעים אותם היחידים מב“א יקרא זה חוזה וזה רופא וזה מנתח – – ותחלת מי שיאבד מן האומה האבודה אינם אלא החשובים שבהם” (כוזרי ד', ל"א).  ↩

  117. “דהכי פירשו גאונים בספרי זכרוניהם ”דברי הימים“ (אגרש"ג 97) ”ויתר דברי ספריו וכל אשר עשה וכו' הנם כתובים על ספר דברי הימים לראשי הישיבות" (ס‘ המועדים לרס"ג, מודפס בס’ מחלקת רס“ג וב”מ 64).  ↩

  118. כבר התאונן רב סעדי‘ בשמעו בימי נעוריו “כי הרבה מן המדעים המקובלים וההקשים אבדו ברובם ונעלמו מן האנשים, מכללם כתאב אל תקאל וידיעת ההתחלות והדומה להם” (תרגום העברי להקדמה הערבית של רס“ג לספרו האגרון מודפס בזכל”ר ח“ה צד מ”ד). ובכן שמענו כי כבר בימי נעורי הגאון ספרו לו כדבר שאירע ימים רבים קודם לכן, כי הרבה מן המדעים אבדו ברובם". ואם כן הלא היו ימים שנמצאו ושהתעסקו בם. וספרים אלה על כרחנו מעשה ידי חכמי ישראל שבימי הגאונים היו שלא קדמו ימיהם לסוף מאה רביעית לאלף הששי, כי ס’ כתאב אלתקאל הלא ס' ערבי הוא, וערבית לא יכלו גדולי ישראל לכתוב לפני תחלת כבוש הכליפים את א“י ובבל, שהיא סוף המאה הרביעית. והנה החכם הרכבי מבאר את מלת ”ההקשים“ החכמות המיוסדות על הכתוב בכה”ק (הערה א' שם) ונכון הוא. ושם זה ושם “המקובלים” שלפניו יעידו כי מין

    חקירת ספרים אלה על יסוד שיטה ישראלית הוטבעה.  ↩

  119. כאשר נראה ממדרש פרקי דר‘ אליעזר שזמן סדורו חל בימי הסבוראים או בראשית ימי הגאונים ואשר מרבית חשבונות התקופות הבאים שם נראים כמעשי הדורות ההם. וכאשר נראה מדברי רש“ג ורה”ג שהזכירו את רב בר לוי בספר לאותות ולמועדים שעשה בחשבון מזלות וכו’" (תה“ג זכל”ר צד 201).  ↩

  120. כאשר יתבאר עוד.  ↩

  121. ח"ג 75.  ↩

  122. כגון ס' יצירה אשר גם לדעת המפליגים להקדים מאד את זמן חבורו אין לו זכר ברור ומפורש עד ימי הגאונים ואולי היה הוא למופת לבעלי האגדה האחרונים בכל המדות שאנו מונים פה.  ↩

  123. כגון אגדות שעור קומה שאמר עליהן רב שרירא “דברי חכמה הן שיש ספוניהם טעמים גדולים וכו'” (אוצר הגאונים חגיגה 12) וע' ציורי דעות ממין זה בגבול הפלספה (מו“נ א', ע”ז).  ↩

  124. כגון “נשיא לבני אפרים… שלשים ומאה משקלה – במד' ז, מ”ח – מ“ט – כנגד ק”ל תיבות שיש מן וישת על ראש אפרים – ברא‘ מ“ח, י”ד – עד וישם את אפרים לפני מנשה – כ’ “ (במדר' י"ד) ”ששים גבורים: אלו ס‘ אותיות שבברכת כהנים" (שה"ש רב‘ ג’, ז') ברכות שבע, של הפטרה כנגד ז’ קרואים וכן אתה או‘ בכ"ב פסוקים בנביא: כ"א כנגד ז’ קרואים מג‘ ג’ ואחד כנגד חזן הכנסת“ (סופרים י"ד, א') ”בי"ב טובי העיר כנגד י“ב שבטים, י”ב חדשים וי“ב מזלות” (י"ט, י') “בל”ב נתיבות“ (יציאה א'), כ”ב אותיות (שם) “בג' ספרים” (שם) “ג' אמות” (שם) “ז' כפולות” (שם) “י”ב פשוטות“ (שם). ומכלל זה הוא חשבון האותיות הנקרא גימטריא: ”מ“ט פנים מנין ודגלו” (שה"ש רב‘ ב’, ד') “אליעזר: א‘ אחד, ל’ שלשים, י‘ עשרה וכו’” (תנחומ' לך לך י"ג) “בך צרינו ננגח – תהל' מ”ד, ו‘ – ב’ שנים כ‘ עשרים אלו כ“ב אותיות” (ט') "יעקב י’ כנגד עשה“ד, ע‘ כנגד ע’ זקנים, ק‘ כנגד ההיכל שגבהו ק’ אמה, ב' כנגד שני לוחות” (שם שמות ד‘, וע’ הערה 9).  ↩

  125. “ושכינתו של הקב”ה באמצע“ (פדר"א ד') ואליהו ז”ל ממוצע ביניהם“ (א') ”ברית יחוד מכוונת באמצע“ (יצירה א') ”ולשון חוק מכריע בינתים“ (ב') ”והיכל קדוש מכֻוָן באמצע“ (ד') ”ואור נברא מרוח מכריע בינתים“ (ג') וגם ”סופן נעוץ בתחלתן" (א') הוא מכלל זה  ↩

  126. “עשר ספירות בלימה כנגד עשר אצבעות ה‘ כנגד ה’” (שם) עשאן כמין מריבה, ערכן כמין מלחמה, זה לעומת זה עשה הוא“ (ה') ”וכל דבר יש לו שותף ויש לו תמורה“ (שם) ”ולולא זה לא היה זה" (שם).  ↩

  127. “וקצות” (יצירה א') ז' “קצות” (ד') “מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון דרום” (א).  ↩

  128. “וכפולות שהן תמורות: תמור חיים מות, תמור שלום רע, תמור חכמה אִולת, תמור עושר עוני, תמור זרע שממה, תמור חן כעור וכו'” (יצירה ד‘, וע’ מדרש תמורה). ד) “לולא מות לא נקרא חיים ולא נודע שהן חיים” (מדרש תמורה א'), וע' מליצת “כפולות ופשוטות” (יצירה א')  ↩

  129. “סוד גדול מכוסה ומופלא בשש טבעות” (ג') “בלימה” (א') “מדתן שאין להן סוף” (שם) “עומק ראשית ועומק אחרית” (שם) “תכליתן אין להן קץ ואין להן סוף” (שם).  ↩

  130. ע' מליצת אלה המביעות את מדת הקצבה: “צַיֵר והעמד” (א') “חקק וחצב” (שם) “חקקו והציבו סבבו” (שם) “יסד” (שם) “חתם” (שם) “שקל המירן צרפן וצר” (ב') “חקוקות חצובות קבועות” (שם) “מחריטות בארץ יסודותיו” (שם).  ↩

  131. “עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות” (יצירה א').  ↩

  132. ע‘ ח“ט צד 195. מלבד שהאגדה הקטנה המובאה שם מתחלת גם היא במנינים: ”שבעים איש כנגד שבעים ימים טובים" (ילקוט תורה ר' תשל"ו) רואים אנחנו את הפרקים האחרונים שבילקוט ר’ תי“ז ואילך, שר' עמנואל חי ריקי ז”ל הכיר בהן בספרו מעשה חושב את ברייתא דתשע וארבעים מדות דר' נתן שהביא רש“י וראב”ע ותוספות, מלאים מספרים ומדות ורמזיהם. ולפי טעמנו נסתדרו גם הן בבבל בימי הגאונים (על מ“ט מדות דר”נ ע' חקירת ר“מ איש שלום בסוף ברייתא דמלאכת המשכן שהדפיס בוויען תרס”ח) גם מדרש רע"ק, התגין, ועל אותיות זעירא ורבתי (שנדפס בפריז עם ס‘ התגין בש’ תרכ"ו) שכלו רמזי מנינים הוא נראה כי נסתדרו בימי הגאונים.  ↩

  133. בתבנית זו הדומה לתבנית “כלכלה”, “פרנסה” יביעו ויכתבו הערבים את השם היוָני פילוסופיא.  ↩

  134. סדר של תפלות היה במתיבה ושמו “בבא דרחמי” שהיו תחנונים בלה“ק ותרגומם בארמית, בהיות דעת הגאונים ”מילתא דתבע אדם מלפני בוראו ישאל בכל לשון“ שהוא מבין (תה”ג זכל“ר ס' שע”ג 188/9 “אית בבא דרחמי דהוה רגילין בה (ועדן מתמרי) [ועדיין מתאמרא] במתיבתא דאמרין בלשון קדש: שומרי שערים פתחו שערים ותשָמַע צעקת ישראל עשוקים והדר אמרי לה בלשון ארמי: פתחו תרעי נטרי תרעי ותשתמע צוחתא דישראל עשיקי” (189) ובכן למען יבין העם היו מתרגמים את התחנונים העברים ארמית. אך מלבד התחנונים העברים המתורגמים היו הרבה תחנונים בבבל שעקרם ארמית כעדות השאלה “כלהו רחמי ובעיי דאתו לאבותינו ממתיבתא קדישי כלהו בלשון ארמית הן – – דביומי דתעניתא ובכל צרה ש [לא] תבוא באעו בל' ארמית הן ורוב ברכות דכתבי גאונים בין ליחיד בין לצבור ”בהאי לשנא כתבי“ (שם) ובכן אפשר כי מלבד שני ”יקום פורקן“ לשבת השתמרו בידינו מימי הגאונים, גם תחנונים אלה ”רחמנא דעני לעניי ענינא“ ”מחי ומסי“ ”מרן דבשמיא“ הכתובים בארמית צחה וצרופה מאד שבסוף הסליחות מעשי ידי הגאונים הם. וכעין תחנון ”מכניסי רחמים“ היו בימיהם ”מילי דאמרין להון בלשון ארמי בלחוד ומלאכי השרת אינון: במטו מנך אזגדא קלילא דפסע עלמא בארבע" – ע‘ ברכות ד’: – (189) אך אפשר כי תחלת סדורם לא בידי הגאונים ושלא ברצון חכמים היו.  ↩

  135. והי' שם אדם אחד מאור עינים נודע בנסים ראש כלה“ (יוחסין ד‘ קנינגסב’ קי"ט:) ופירוש ”נודע בנסים“ כלומר נודע בשמו ”נסים“, אך שם בסמוך נקרא שתי פעמים בשם ”נסי" והמם שבסוף אינה אלא תוספת משובשת.  ↩

  136. וידוי זה מתחיל “רבש”ע קודם כל דבר וכו'“ הנאמר ברוב הנוסחאות ביוה”כ ואצלנו ביו"כ קטן ונקרא וידוי הגדול לרבנו נסים. ומפי מקור ברור נודע לנו כיום כי רב נסי נהרואני זה הוא מחברו (הרכבי: הגורן ס' שני 86).  ↩

  137. כפל הענין במלות שונות, רב הוא בודוי זה אך לא להתהדר הוא בא, כי אם לברר את הענין מכל צדדיו ולעשות את צורתו בולטת.  ↩

  138. כאשר תעיד מליצתו “לא על עצמי בלבד אני מתפלל ומתודה כי אם בעדי ובעד קהלך העומדים לפניך” (ודוי הגדול הרשום בזה).  ↩

  139. “ודוד הנשיא קריי' למר רב כהן צדק כהנא בן מר רב יוסף” (אגרש"ג 119) “והנשיא דוד בן זכאי הקים רב כהן צדק בר רב יוסף” (סדר הקבלה ס' גאונים דור ששי) ככל אשר הקים בימיו את רב יום טוב כהנא לשומו ר"מ בסורא וככל אשר הקים שלמה הנשיא בימיו את מר רב שמואל מזרע אמימר.  ↩

  140. ע' מ“ד ”מעשה עוקבא ורב כהן צדק".  ↩

  141. ע' שם.  ↩

  142. ע“ד שנות שלשה גאונים אלה שלא פרטנו ע' מ”ד “ישוב במספר השנים”.  ↩

  143. ובתרי' אידלדלא מלתא טובא במתא מחסיא ולא אשתיירו בה חכימי" (אגרש"ג 116).  ↩

  144. “ובתרי‘ לא הוה בהון ראוי וסמכי’ דוד נשיאה למר רב י”ט כהנא במ“ר יעקב, ואורג הוה, הואיל ולא הוו תמן רבנן כולי האי, ומלך ד' שנים” (שם).  ↩

  145. כך נקראו העולים מסורא הנאספים בסוד חכמי פומבדיתא “עלולי דסמיכין על רבנן דפומבדיתא” (117) ותרגום מלא למלת “עלולי” בעברית הוא: הנכנסים. אך אפשר כי פה נרמז גם שם “עולים” כי פומבדיתא הסמוכה לנהרדעא הרחוקה כ' פרסאות מסורא גבוהה ממנה הרבה (ע‘ ערוך ע’ “על” א').  ↩

  146. בקשת רכ“צ זו אי אפשר לה להיות קודמת לשנת 4683 אחרי מות רב מבשר כי עד העת ההיא לא הי' הוא הראש האחד במתיבה וא”כ הי' זה או לפני היות רב יו"ט לראש או בתחלת ראשיתו.  ↩

  147. דבר זה מסופר בפי ר‘ שמואל הנגיד ובראשונה היו לוקחים ר“י סורא שתי שלישיות בכל הרשיות והשלישית לר”י פומבדיתא ולא הי’ די להם באותה השלישית, עד שהסכימו ראשי הדור וכו‘“ (מועתק מס' מבוא התלמוד ביוחסין השלם 85). דברים אלה מתבארים יותר בזכרון זה ”ובראשונה הית’ ישיבת סורא נוטלת ב‘ חלקים וישיבת פומבד’ חלק א‘ עד שמלך כהן צדק בפומבד’ ורבו בני הישיבה ולא הספיק להם וכו‘ ונפלה קטטה ביניהם על זה הדבר עד שנתקבצו ראשי הדור וכו’" (קונטרס אלה המעלות).  ↩

  148. “שאלה זו לפני אדוננו ורבנו נתן ברי‘ דרבנו חנני’ גאון וכו'” (אור זרוע ח“א תר”מ) – אך שבוש נפל פה כי איננו “בריה” דרב חנני‘ אלא אחיו ושניהם הם בני רב יהודה גאון וע’ לקמן הערה 3. ועוד כמה תשובות נשלחו לו ובכלן נזכר בכבוד גדול.  ↩

  149. “והכי אמר רב נתן ראש ישיבה” (סרע“ג ד' ווארשא ל”ו).  ↩

  150. “ובתרי' – דרב יו”ט כהנא – אתמר לבטולי למתא מחסיא ולמיתי למאן דמשייר בה לפומבדיתא ולבסוף אסכימו למסמכי' למר רב נתן אלוף אחי אבינו ברי'דמר רב יהודה גאון בשם גאונות מחסיא כי היכי דלא ליבטל שמא ואדהכי נח נפשי" (אגרש"ג 117).  ↩

  151. “וסמכי' באייר שנת אלף רל”ט [לשטרות]" (אגרש"ג שם).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות