4688 – 4545    🔗

ובעצם הדורות ההם, אשר למראה עין נתנה מחיה מעט כשבעים שנה ויותר בארצות הקסרות הנוצרית בימי כרל גדול ולודויג בנו ובירכתי נגד אירופא האירה היהדות באור פני מלך ממלכי הנכר אשר בא הוא וכל שריו וגבוריו בברית אלהי ישראל¹, החל כוכב ראשי הגולה ללכת הלוך ושקוע² בעוד אשר קרן התורה הלכה הלוך וחזק.

תחת רב הונא מר הלוי קם לגאון בפומבדיתא: קם מנשה בר רב יוסף (4548–788) ממשפחת בית עֻקבא מארץ גוכי או גובי הקרובה לבבל³, הוא רב מנשה אשר שת ידו עם רב הונא־מר בדבר תקנות להגבות חוב איש מיתומיו גם מן המטלטלים⁴. ואחריו מר רב ישעיה הלוי (4556–796) מעיר כלואדי הקרובה לבגדד. ואחריו מר רב כהנא בר רב חנינַי גאון⁵ (4564–804). ואחריו מר איכומַי (5470–810). ואחריו מר רב יוסף בן רב אבא⁶ (4574–814) איש זקן וחסיד גדול, אשר שקד בימי נעוריו על תורתו מאד מאד. ויברכהו רב שינוי גאון רבו⁷ כי יזכה להיות לאב ולמורה לעמו ויהי כן ויכבד שמו בישראל⁸.

ובימי גאוני פומבדיתא אלה עמדו ראשי מתיבת סורא: רב הילַי בר רב מרי (4550–790) תשע שנים; רב יעקב הכהן בר רב מרדכי (4559–799) ארבע עשרה שנה; מר רב איכומַי אחי רב מרדכי (4573–813) שמונה שנים, ורב צדוק בר רב אשי (4588–821) שתי שנים וחצי. גם ברב צדוק הגאון הנערץ הזה, אשר נקדש בעיני עמו כרב יהודאי בימיו⁹, נצנצה רוח הגאונים בעלי התקנות רב חנה ורב רבה בדורם¹⁰ ורב הונא־מר ורב ביבוי בדורם¹¹. וישם גם הוא את לבו אל החליפות אשר עברו בדורות ההם על דרכי התרבות והעסק גם על מוסר העם, ויתקן תקנה להשביע גם את האיש המכחש ברעהו הנשפט עמו על דבר קרקע, ככל אשר השביעו שופטי ישראל מעולם את המכחש ברעהו במשפט על אודות מטלטלים, כי רק על מכחש כזה הטילה תורה שבועה¹². ויקבלו חכמי המתיבות את התקנה הזאת וישימוה לחוק להורות ככה¹³.

ותחת רב יוסף החסיד היה לגאון בפומבדיתא רב אברהם בר רב שרירא (4576–816). והנה בימי הגאון הזה נבעה פרץ גדול בבית ראשי הגולה. ככל אשר בימי רב מלכא גאון הצה נטרונַי בן חביבַי עם זכי בר רב אחוני זה כחמש וארבעים שנה על דבר הנשיאות¹⁴, ככה רבו בימי רב אברהם, דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים על דבר השררה ההיא. ביד דוד החזיקה חכמי פומבדיתא ובדניאל מאסו בהרגישם בו כי לבו פונה אחרי הקראים¹⁵ ואנשי בגדד בחרו בדניאל. ויהי כי חזקו דברי הריב ויגישו הנשיאים את משפטם אל הכליף מאמון. אולם הוא תחת השפל את האחד, למען בכר את האחד, השפיל גם את שניהם יחד בהוציאו דבר מלך שלטון, כי רשות ביד כל מנין עשרה מבני ישראל להקים עליהם ראש גולה מאשר יבחרו. בדבורו המפוצץ הזה סר מעל ראשי הגולה הוד המלכות אשר היה חופף עליהם כל ימי מלכי פרס ומלכי ערב עד היום ההוא. ולא מצאה עוד ידם לקנות את משרתם בהון רב מבית המלך¹⁶ ככל אשר היו הכהנים המקולקלים קונים את כהונתם הגדולה בימי בית שני מיד מלכי יון¹⁷ ומיד עריצי בית הורדוס¹⁸.

ויד הנשיאים הנשפטים על דבר השררה נודעה גם על מתיבת פומבדיתא. כי אחד מהם, אשר ברור הוא בעינינו כי דניאל הוא, אשר חרה אפו על המתיבה ההיא אשר מאסה בו, לקח את רב יוסף בן רב חייא אשר היה אב בית דין לפני רב אברהם וישם אותו לגאון תחת רב אברהם. ויהי כי חרדו חכמי המתיבה גם לכבוד רב אברהם גם לכבוד רב יוסף וישלימו בין שניהם וישימו את שניהם לגאונים. אפס כי בכל הגדולה אשר עלה אליה רב יוסף לא מצא ברוב ענותו את לבו לשבת ראש על יד רב אברהם ויבחר לשבת לפניו כמשפט יתר זקני המתיבות החושבים את הגאון לרבם ואשר עיניהם נשואות ואזניהם קשובות לכל היוצא מפיו¹⁹. ויהי היום ויועדו כל חכמי המתיבה ותלמידיהם על עיר בגדד לבית הכנסת, הנקרא על שם בר נשלה ורב אברהם ורב יוסף בראשם, ויהי בהקהל העם ויתיצב שליח הצבור כמשפט ויקרא: שמעו נא לקול דברי התורה אשר יורו לכם ראשי המתיבה! לשֵמע הקריאה הזאת נתן העם את קולו בבכי מבלי הטות עוד אזן אל הדרשה, כי לא הסכינו לראות כזאת מתמול שלשום שני ראשים עומדים בראש מתיבה אחת. וגם רב יוסף נזדעזע ויקם ויקרא: ידי מסולקת מן הגאונות ואני שב להיות רק אב בית דין כבתחלה! – ויקם רב אברהם ויברכהו ויאמר: ישלם ה' את משכרתך לעולם הבא²⁰. ויהי במות רב אברהם וישב על כסאו רב יוסף בן רב חייא (4588–828). ומשנה לרב יוסף בן רב חייא, אב בית דין איש חכם, רב יוסף בר רב מרדכי. ויהי במות רב יוסף בר רב חייא ויהי משפט הראשות לרב יוסף בר רב מרדכי. אך דוד בן יהודה הנשיא²¹ הקים חכם אחר, את רב יצחק בר רב חנניה לגאון פומבדיתא (4593–839). ורב יצחק הזקן לימים מרב יוסף בר רב מרדכי ידע כי קשה הדבר בעיני רב יוסף זה, ויבא אל ביתו ויכפר את פניו לאמר: אל יֵרַע בעיניך, אישי, אב בית דין! הן גורלנו כרבה ורב יוסף²². בטוח אני כי אתה תאריך ימים ממני, וישבת על כסאי אחרי! וַיֵעָתֵר אליו רב יוסף בר רב מרדכי באהבה וברצון. ויתן את ידו תחתיו. ויהי אחרי האסף רב יצחק אל אבותיו ויהי רב יוסף בר רב מרדכי לגאון²³ בפומבדיתא (4599–839).

ועל כסא מתיבת סורא לא ישב רב צדוק בלתי אם שתי שנים ויעמוד אחריו בראש המתיבה רב הילַי בר רב חנניה (4583–823) שלש שנים וחצי. ואחריו רב קימוי בר רב אשי (4586–826) שלש שנים וחצי. נראים הדברים כי נגעה בימיו הרוח הרעה השלוחה בין דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים גם במתיבת סורא. אך כל עלילותיהם חלפו כסופה עוברת, עד כי נבצרה מן החכמים הבאים אחרי כן להודיע את טיבן בספרי זכרונותיהם²⁴. אחרי כן ישב על כסא מתיבת סורא רב משה²⁵ כהנא בר רב יעקב (4590–830) עשר שנים וחצי. ויראו אוהבי נפלאות כי נטה לב רב משה אחרי הנסתרות, ויוציאו קול כי הוא “רגיל בקמיעין ובלחישות”, ויקומו זקני המתיבות ויחקרו וימצאו כי שקר הדבר וכי איננו עובר גבול באהבתו את הנסתרות²⁶. אחרי מות רב משה נותרה מתיבת סורה כשנתיים בלי גאון²⁷.

והשמש אשר האירה את קיסרות הפרנקים כל ימי כרל ולודויג נטתה לערוב. כשלש שנים אחרי מות לודויג נחצתה הקסרות הגדולה לארבע ממלכות הלא הן פרנקיא וגרמניא – הנקראות בפי סופרינו: צרפת ואשכנז – ולותרינג ואיטליא. וכרל הקרח מלך צרפת אשר ילדה הקסרית יהודית ללודויג הותיק לא הפיל עוד דבר מדרכי אבותיו ומדרכי יהודית אמו ולא עזב עוד את חסדו מישראל. ויעמֵד לפניו איש עברי ושמו צדקיהו לרופא נפשו ויאהבהו מאד אף כי הוציאו עליו הכמרים החשוכים דבה באזני עדתם כי קוסם הוא ורפואותיו מעשה כשפים הן²⁸. ואיש נכבד מבני ישראל ושמו יהודה היה איש סוד למלך אשר קרא לו “יהודה נאמני”²⁹ ולא הבדיל כרל הקרח את בני ישראל מן האזרחים בזכיותיהם, ויהיו להם עוד עסקים וקרקעות כתמול שלשום, אף היו בתוכם עשירים אשר חכרו את המסים מן המלכות. אך עין הבישופים, ראשי הכמרים, היתה לרעה בישראל ומכלם רדף אותם באף אמולון³⁰ אשר היה לבישוף בעיר ליאון תחת אגוברד רבו אשר אצל עליו משנאתו הקשה לישראל ולתורתו, ויד כל בישופי צרפת למקומותם נכונה עמו, ויועד אמולון סוד כמרים³¹ בעיר מוא³² הקרובה לפריז, ויתיעץ שם הוא וחבר כהניו, במה תמצא ידם להרים את קרן כהונתם ולשבר את עוז קרן מלכם הנוח, ולחדש את הגזרות הקשות אשר גזרה הכנסיה הנוצרית על היהודים למן היום אשר רמה זרועה. ויאמרו להפחיד את המלך בחזותם לו כי הרעות אשר מצאו את הצרפתים בעת ההיא במלחמתם עם הגרמנים ענש הן להם על האירם את פניהם אל היהודים. אך המלך לא שת לבו אל מועצותיהם ואל דבריהם, ויפץ אותם וישלחם איש לביתו, ובהועידו אותם לשנה הבאה לועד פריז לחשוב מחשבות לטהר את הכמרים מחטאותיהם אשר דבקו בהם, הפיל שלש ידות משמונים התקנות והגזרות אשר אמרו להתקין ולגזור ואשר מכללן היו גם גזרות שגזרו על היהודים, אך לשם שחד מעור עינים פקד כי ירימו היהודים אחת עשרה למאה לאוצר המלך מן ממכר סחורתם תחת אשר הנוצרים לא ירימו רק עשר למאה.

והבישוף אמולון, אשר הושב ריקם מאת פני המלך בועד עיר מוא, ערך אגרת אל כל ראשי הכמרים למקומותם לדבר השכם ודבר באזני השרים לקפח את הזכיות הנתונות לבני ישראל להשפיל את כבודם בעיני גדולי העם וקטניו ויאסוף אל תוך אגרתו את כל דברי האיבה לישראל הכתובים באונגליון ובספרי אבות הכנסת הנוצרית ואת כל פסקי הגזרות שנפסקו בכל ועדי הכמרים למקומותם ולדורותם, ויוצא על בני ישראל דבות נלעגות, אשר יתנו את כותבן לצחוק, ויקצוף מאד על הממשלה אשר נתנה לעברים פתחון פה לדבר כאשר עם לבבם בלי משא פנים, ויזעף על בני עמו ודתו על אשר ירוצו לשמע את הדרשות אשר ידרשו הרבנים בבתי הכנסת ומן הדברים אשר יטיפו כמריהם יעלימו אזן.

זרע המשטמה, אשר זרעו ידי הכמר הזה אשר היה לרקבון כי ימי שבת כרל הקרח על הכסא, החל לבצבץ ולתת פריו אחרי לכת המושל הישר הזה לעולמו (4637–877), כי אחרי אשר קרעו שריו האריסים איש איש את מדינת אריסותו אל נפשו וימשלו עליה, מצאו להם הכמרים ידים לצקת מרוחם המלאה חמה וקנאה על האנשים מקרב המושלים הקטנים אשר מצאו את אזניהם קשובות לפניהם ותגדל איבת הכמרים עד כי שמו להם בישופי בדרש³³ לחוק, להסית את האספסוף במדברותיהם אשר ישאו לשלוח יד ביום פסחם בבני ישראל, למען נקום מידם את נקמת משיח הנוצרים. אז יצאו בני דלת העם ופשטו על בני ישראל וסקלום באבנים והכום ופצעום, והבישוף יברך בצדקתו את מעשי ידי עדת צאן קדשו. ויש אשר יתיצבו היהודים בפניהם אז יפלו חללים מאלה ומאלה, כמשפט הזה יעשו קתולי עיר בדרש מימים ימימה כמה מאות שנה. ובעיר טולושא³⁴ הוציאו הכמרים דבת שוא כי זוממים היהודים להסגיר את העיר ביד הערבים. ולמען שים זכרון לשקר זה מלאו את ידי הגרף המושל שם להכות בערב חג פסחם את ראש קהלת ישראל על הלחי. פעם אחת זכה אחד הכמרים ברשות הגרף להכות מכה זאת את ראש הקהלה ויפול האיש מת ארצה. ימים רבים אחרי כן שמו כפר על העדה תחת המכה.

ולודויג השני – הוא בן לותר אשר הרים ידו באביו הצדיק לודויג הותיק להורידו מכסאו ולהקים את מזמת הכמרים אשר שטמוהו – לודויג השני הזה, המולך באיטליא, מלא את ידו ביום אשר חזקה הממלכה בידו לחתום על גזרת הכמרים לגרש מאיטליא את כל היהודים, אף כי אבותיהם קדמו להאחז בה בטרם דרוך איש לונגברדי על אדמתה. אך מזימתו לא באה, כי איטליא היתה מפוצצה בעת ההיא להמון ממשלות קטנות, אשר מושליהן לא שמו לב למלך הזה ולגזרותיו. גם המושלמנים פרצו פעם בפעם אל הארץ, כי שכרו אותם המושלים הקטנים להיות להם לזרוע במלחמותיהם אשר נלחמו איש באחיו ובמלכם. ובעזובה הרבה הזאת לא מצאה יד המלך להרע לבני ישראל כאשר עם לבבו. אך רוח עברה על הארכי־בישוף השוכן בעיר שנץ, אשר תקפה ידו מאד, לגרש מעיר מושבו גם את בני ישראל, גם את הנזירות הנוצריות מטירותיהן אשר בקרבה. וכל מלכי צרפת אשר מלכו בדורות ההם חשבו את בני ישראל ואת כל רכושם לקנין עולם לנפשם חלף הטובה אשר הטיבו להם כרל ולודויג אבותיהם, ויקם המלך כרל הפותה³⁵ בימיו ויתן את כל שדות ישראל יושבי נרבונה ואת כרמיהם לכנסת הנוצרים אשר בעיר ההיא ובוזו³⁶ מלך פרובינצא ובורגונד הנחיל את היהודים לכמרים. כל המשובות האלה חדלו כאשר נסבה מלוכת צרפת לבית כפט³⁷.

אולם הקסרות המערבית הזאת, קסרות הפרנקים, אף כי למימי התפוצצה שמה את עינה בישראל לרעה, הנה בראשיתה הלא היתה למגן ולמחסה לעם הזה ולתורתו, לא כן הקסרות המזרחית הבזנתית. היא עמדה ברשעתה מתחלתה ועד סופה. גם הקסרים אשר עמדו אחרי כן לא הפילו דבר ממעללי קוסטנטין וקוסטנטיוס עד יוסטינין ומדרכם הקשה. ולא קמה עוד כמעט רוח בישראל לעשות תושיה עד כי מעטים הם הזכרונות אשר נשארו לפלטה מאבותינו ההם. אולם אף כי בארץ הממלכה הבזנתית לאמר: בארץ יון העתיקה, כהתה מאד רוח התורה, הרימה התורה קרן עוזה בארצות הנכבשות על ידה, ועל כלן בדרום איטליא. ותהי עיר בארי היושבת על חוף הים האדריתי ואטרנטו³⁸ היושבת על חוף הים ההוא נגבה מזרחה, מלאות חכמים וסופרים, עד אשר היה לפתגם עוד מאות שנים אחרי כן בפי חכמי ישראל: “כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו”³⁹. באחת הערים ההן נאחז איש נשוא פנים, חכם בתורה ומשורר ושמו ר' אמתי⁴⁰ אשר היה לאב למשפחת אדירים ונדיבים, חכמים ומשוררים, ונכבדים בבית הקסר, אשר נמשכו ימיה שמונה דורות⁴¹. אך בדבר אחר נבדלו גדולי ארץ איטליא ובנותיה וגם גדולי ארץ־ישראל מחכמי המתיבות אשר בבבל, כי נטו מאד אחרי הנפלאות ומעשה לחשים⁴², אשר לא טובו בעיני רב האי גדול גאוני פומבדיתא, אשר כמעט גער עליהם באחת מתשובותיו⁴³. בכל זאת היתה יראתם טהורה, משנתם ברורה ושירת קדשם זכה בלי כל דופי⁴⁴. וכל הרעות, אשר הדיחו עליהם עריצי בזנתי, לא עכרו את רוחם הנדיבה⁴⁵, אף כי בכל צוררי ישראל אשר קמו עליו מיום גלותו מעל אדמתו מעטים היו מושלי הארצות אשר שקדו על רעתו בכל מזמותיהם ובכל נכליהם כקסרי יון אלה. ליאון האזורי, אשר בער את הפסילים המחוטבים מבתי כנסת הנוצרים אשר בארצותיו, הוציא דבר שלטון לגרש מארצו ומכל ממלכתו את כל היהודים אם לא יקבלו עליהם את דת הנוצרית היונית (4483–723). ויהיו רבים אשר לא עמדו בנסיונם וימירו את כבודם למראית עין ויקוו כי יבא יום אשר ישובו לתורת אבותיהם, ורבים מהם עשו להם כלי גולה, ויפוצו בארצות הסלוים אשר עבדו את אליליהם וינח להם בתוכם. אך ברבות השנים, שבו גם האנוסים לעבוד את אלהי אבותיהם בבזנתי לעיני כל. ויהי בשבת בסיליוס מקדון לכסא קסרי בזנתי ויועד את הרבנים להתוכח עם הכמרים, וכי תקצר יד הרבנים להוכיח את אמתת היהדות אז יכביד על היהודים את ידו כי יתנצרו. אך דומה הדבר כי היתה יד הרבנים בוכוחיהם על העליונה, כי מוצאים אנחנו את קסר זה פוסק גדולה לכל איש עברי, אשר יבא בברית הנוצרים ולוא רמה יד הכמרים בוכוח זה, כי עתה הכביד על היהודים את ידו הקשה. אך בכל זאת רואים אנחנו באחרית ימי בסיליוס יהודים רבים נאנסים בחזק יד להתנצר. ומה יפלא הדבר כי בעצם ימי הרעה ובממלכה הרשעה הזאת, נמצאו אנשים מבני ישראל אשר גדל כבודם מאד. רבי שפטיה בן אמתי, עשיר גדול ונדיב ומשורר שירי קדש, היה גדול בעיני הקסר והקסרת עד כי עלתה בידו להטות את לב בסיליוס להשיב את ידו מחמש קהלות לבלתי מתוח עליהם את גזרת השמד הכוללת⁴⁶. במות בסיליוס ערבו האנוסים את לבם לשוב לדת אבותם בגלוי. אך הקסר החדש אשר חנפי ביתו קראו לו ליאון הפלסף הרע להם עוד מבסיליוס אביו, כי הפר את כל הזכיות החקוקות ובאות לישראל בספרי חקי רומי הקדמונים. וישם משפט מות על האנוסים אם ישובו ללכת בדרכי ישראל (4660–900). אך קרוב הדבר כי במות העריץ בטלו גזרותיו⁴⁷.

וגם בבבל ארץ המרכז לתורה החלה קרן ישראל למוט בימים ההם, הן אמנם כי לא השיגו המושלמנים את הנוצרים בקנאתם ובשנאתם לישראל, בכל זאת לא היה נעים גורל אבותינו בימים ההם גם בממלכת הכליפים. הכליף אלמוטקיל חדש את גזרת עומר על היהודים, על הנוצרים ועל האמגושים ויכבד את ידו עליהם לשנות את מלבושם לעטות מעטה מכֻרכָּם⁴⁸ מעל לבגדיהם ולחגור פתיל עבה על מתניהם. ויהפוך את בתי תפלות היהודים והנוצרים לבתי מסגד לישמעאלים. ועל המושלמנים גזר לבלתי למד את היהודי ואת הנוצרי דבר אשר יכשירהו לכל דבר פקודה ומשרה. אחרי כן יצא דבר שלטון להרים אל אוצר הכליף את המעשר ממחיר בתיהם ולבלתי רכוב על סוסים כי אם על חמורים⁴⁹ ופרדים (4613–853).

אך לעומת המועקה הגדולה אשר מחוץ עמדה רוָחה קטנה מבית. כי פקודת הכליף אלמאמון ⁵⁰ פרקה מעל המתיבות וגאוניהן את העול הקשה אשר שמו עליהן ראשי הגולה שמרביתם “לא היו בעלי אמת והיו קונים נשיאותם כמו מוכסים”⁵¹ ויחלו חכמי מתיבת פומבדיתא לפרוק מעליהם עֹל הנשיאים⁵². ואף מתיבת סורא אשר אותה שמו ראשי הגולה תמיד למדושתם ולמשלוח ידם לא הוסיפה עוד לענות אמן על כל אשר יאמר הנשיא לעשות בה. במתיבת סורא, אשר קרוב הוא כי מכשלון כחה "עמדה שתי שנים בלא גאון⁵³ קם אחרי כן לראש רב כהן צדק (4602–842), בר רב אכומו, אשר גם הוא היה גאון במתיבה ההיא. ועֻקבָא ראש הגולה אשר היה בימי רב כהן צדק, היה איש חיל, מליץ מהיר בשפת ערב ורחב נפש מאד. ויאמר להתמלא מחרבן המתיבה, וישא את עיניו אל רשות כרסאן, לאמר אל התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כרסאן אל המתיבה להסב אותה אליו ולהחזיק בה לנפשו. ויתיצב בפניו הגאון ולא נתן לו לבצע את מזמתו וכל נכבדי ישראל אשר בבגדד עיר הממלכה הקרובים לסורא מתחזקים עם מר כהן צדק⁵⁴. אך ימי הגאון הזה לא ארכו, כי הלך בדרך כל הארץ כשנתים ימים אחרי אשר נשא עוקבא את ידו לרשת את רשות כרסאן⁵⁵. ואין ספק כי על דבר הרשות הזאת לא נמשכו ימי הריב שנים רבות⁵⁶. אפס כי עוקבא לא חדל רגז, וימצא לו תאנה לדברי ריב כל הימים, גם אחרי אשר נאסף רב כהן צדק אל עמיו גם אחרי אשר הלכו לעולמם גם רב שר שלום גאון גם רב נטרוני בר רב הילאי בר רב מרי, אשר מלכו זה אחרי זה אחרי רב כהן צדק ורב עמרם בר ששנא כבר שב לכסא מתיבת סורא (4631–817), גם אז לא שבת עוד עוקבא מריב, עד אשר קמו אדירי ישראל אשר בבגדד, אשר התחזקו עם רב כהן צדק בימיו, הלא הם יוסף בן פינחס ונטירא חתנו ויוציאו את עוקבא מבגדד וישב בקרמיסין הרחוקה מבגדד מהלך חמשת ימים⁵⁷. וקרמיסין ארץ חמדה מלאה כל עץ רענן נאות דשא ונחלי מָיִם. ותשחק השעה לעוקבא, ויבא הכליף לשכון בבית הקיץ אשר לו שם. והיה מדי התהלך המלך לשאוף רוח וְיָצָא עוקבא לקראתו יום יום וקדם פניו בשיר חדש. ואחר מפקידי בית המלך אשר קנה עוקבא את לבבו יעמוד מרחוק, ורשם בספר את שירי הנשיא מלה במלה. וַיָּבֵא הפקיד מקץ ימים את השירים אל אדוניו והנה אין בהם אף שיר אחד אשר ידמה לאחיו. וישתומם הכליף על כשרון הנשיא ויקראהו לבא לפניו וימצא עוקבא חן בעיניו וַיַּרְשֵׁהו לשוב לשבת בבגדד. ויהי בשובו וַיֵּרַע הדבר בעיני נטירא וחותנו ובעיני כל נכבדי העדה. וַיָּבֹאוּ לפני הכליף ויוכיחו לו את כל התלאות אשר יביא על קהל עמו ברחב נפשו, ויגרשהו המלך שנית משבת בבגדד. וגם כל העם למקטון ועד גדול התקממו ויערכו מכתב אל הממשלה להגלותו מן הארץ, וכי תחרים את רכושו אם ישוב לשבת שם. ויצא עוקבא במר נפשו אל ארץ אפריקא⁵⁸, ויבחר בעדת קירואן. ויזכרו לו אנשי קירואן את תפארת בית אבותיו כי נצר הוא מגזע מלכי בית יהודה, ויכבדוהו בכל הכבוד אשר יכבדו בני ישראל יושבי בבל את ראשי גליותיהם⁵⁹.

והאיש נטירא, אשר היה עוד רך מאד בשנים באחרית ימי רב כהן צדק ראש מתיבת סורא, היה הולך הלוך וגדל. ומלבד נדבת רוחו המופלגת מאד ורחב ידו לעניי עמו אשר כמעט לא נשמע כמהו⁶⁰, ומלבד אשר היתה תפארת ביתו בימיו לשם בישראל⁶¹, היה נטירא גם מעוז ומשגב לעמו בכבודו בבית הכליף ברוב חכמתו ובטוב טעמו. ויהי בראשית ימי הכליף אלמעתצד אשר משל בפרס ובבבל (4652–892), וַיֵּפְתְּ לב המלך הזה אל יועצו בן־אבי אֶלְבָּגִיל⁶², הצורר הגדול לישראל, לחתום על הפקודה הרעה אשר הגיש לו לדכא את ישראל עד עפר. ויהי בלילה ויך לב הכליף אותו ויציקהו חלומו⁶³. ויקץ וישלח לקרוא לנטירא הגדול בעיניו וידע נטירא לכלכל את דבריו עמו ולהטות לבו אל ישראל. וַיֵּהְפַךְ לב אלמעתצד ויסר את חסדו מבין אבי אלבגיל וימסור לנטירא את כתב הפקודה, אשר אמר היועץ הבליעל להוציא על היהודים, ויחרם את כל רכוש הצורר ויתנו לנטירא. אך נטירא ברוב חכמתו לא אסף אל ביתו בלתי אם מעט מן המעט מהון היועץ, רק כדי בלתי היות כבועט בחסדי הכליף, ואת כל הכסף והזהב אשר לבן אבי אלבגיל ואת עבדיו ואת שפחותיו, חלק אל משנה הכליף ואל שריו ועבדיו. ותעבור על הכליף רוח נדיבה, ויאמר לפרוק מעל צוארי בני ישראל את עול המס אשר ישלמו לגלגלת מדי שנה בשנה. וַיָּנֵא נטירה את לב המושל מהעביר את המס הזה, באמרו כי כל עוד אשר ישלמו אותו העברים לא יערבו הישמעאלים את לבם לנגוע בם, וכי גם מבלעדי זה טוב לבני ישראל לשלם כתמול שלשום לבלתי הֵחָשֵׁב להם הדבר למשא בשוב אחרי כן הגזרה להתחדש עליהם לשוב ולפרוע אותו כבראשונה. וַיַּתֵּר להם הכליף ללבוש בגדים שחורים כאשר ילבשו בני משפחת בית המלך. ויהי היום ויתגודד האספסוף על בני ישראל ויצו המלך ויתפשו את המתגודדים וישלחום אל נהר חדקל. ויחי עוד נטירא כל ימי הכליף אל מוכתפי בן אלמעתצד, וימת בשנה השמינית לכליף אלמוקתַדֵר בן אלמעתצד (476–916) ויקומו תחתיו בניו הנדיבים סַהַל ויצחק. ויהי סהל נכבד בעיני הכליף ככל אשר היה נטירא אביו. וישבו ישראל לבטח בארצות ממלכת הכליף בימי נטירא ובימי בניו⁶⁴

ורב כהן צדק ראש מתיבת סורא, אשר באחרית ימיו החלו דברי המריבות בין עוקבא ובין ראשי קהל ישראל, היה גאון נכבד מאד. ורבות הן תשובותיו אשר השיב ליחידים ולקהלות, מקרוב ומרחוק. המאור שבתורתו ירָאֶה בפסק הלכתו שפסק כי היורש אשר לא ישלם למלוה הנכרי את הכסף אשר לוה ממנו אביו המת עונו ישא⁶⁵. ורב שר שלום בן רב בועז ורב נטרונַי בן רב הילי⁶⁶ גאון בן רב מרי⁶⁷, אשר ישבו לכסא מתיבת סורא זה אחרי זה העשירו את ספרות ישראל בתשובותיהם הרבות והנכוחות. וַיֶרֶב רב נטרוני להורות דת ודין ותורה ומוסר לקהלות ישראל באירופא בתשובותיו אשר השיב להן, עד כי בדורות הבאים נחשב “לדבר ברור ומפרסם לאנשי ספרד – כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם ורבץ תורה וחזר”⁶⁸. תחת רב נטרוני קם לגאון תלמידו הנאמן רב עמרם בר ששנא. ורגלים לדבר כי קרא עוקבא הנשיא, בריבו עם אנשי דורו, את רב עמרם לשבת על כסא הגאונות בעוד רב נטרוני חי – ככל אשר קרא אחד הנשיאים הנשפטים דניאל ודוד בן יהודה בימיהם את רב יוסף בן רב חייא לשבת על כסא רב אברהם בן רב שרירא בעודנו חי – ונראים הדברים כי לא אבה רב עמרם לשמוע לעוקבא וימנא את רגליו מעמוד במקום רבו ולא עלה לגדולת הגאונים עד אחרי האסף רב נטרוני אל עמיו⁶⁹. רב עמרם עשה לו שם בשלחו לספרד⁷⁰ ליד איש נכבד יצחק בן שמעון “סדר תפלות וברכות של שנה כלה” “כמסרת שבידנו כתקון תנאים ואמוראים”⁷¹. ויהי רב עמרם כמעט ליוסד וקובע לתפלה המסודרת כהלכתה בכל קהלות ישראל באירופא אשר כבר התעתדה בעת ההיא להתרומם ולהיות ברבות הימים למושב התורה והיהדות.

בימי גאוני סורא אלה עמדו בראש מתיבת פומבדיתא רב פלטוי בן רב אביי (4602–842) שש עשרה שנה, ואחריו רב אחאי כהנא בר רב מרי (4618–858) ששה חדשים. במות רב אחאי נחלקו זקני המתיבה, מקצתם נטו אחרי רב מנחם בר רב יוסף בר רב חייא, – הוא רב יוסף אשר משך ידו מן השררה לבלתי הכאות את לב הגאון רב אברהם בר רב שרירא – ויד כל מבחר זקני המתיבה נכונה עם רב מנחם⁷². ומקצת הזקנים והתלמידים החזיקו ביד רב מתתיה בר רב רבי. וימת רב מנחם מקץ שנה וחצי, ויתנו כל אנשי המתיבה את ידם תחת רב מתתיה (4620–860). אחרי מות הגאון הזה, מקץ עשר שנים, קם לראש רב אבא בן רב אמי מצאצאי רב שמואל, אשר לקח שלמה בן חסדי הנשיא בימיו מפומבדיתא לשבת על כסא מתיבת סורא⁷³, ויעמוד רב אבא על כנו שלש שנים וימת. ויקם תחתיו רב צמח בן הגאון רב פלטוי לראש מתיבת פומבדיתא (4632–872). הגאון הזה כתב ספר אשר קראו לו ערוך⁷⁴ לבאר את המלות הסתומות אשר בתלמוד ולברר את שמות החכמים ככתבם וכדקדוקם⁷⁵. צדקתו הגדולה אשר לא הבדילה במשפטה בין איש ישראל ובין הנכרי תראה מתוך הוראתו שהורה לבני עמו “שיש להן רשות ומצוה לעשות כך – להציל גזול מיד עושק – אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל להעיד על ישראל לגוים אצל השופט שאינו חומס”⁷⁶. אחרי לכת רב צמח בן רב פלטוי בדרך כל הארץ, ישב על כסאו משנהו, אבי בית דינו, רב האי בן רב דוד (4650–880) שבע שנים וחצי אחרי היותו דיין בבגדד כמה שנים⁷⁷. ואחריו עמד בראש רב קימוי בן רב אחאי כהנא⁷⁸ שמונה שנים וחצי.

אחרי האסף רב עמרם אל אבותיו עמד תחתיו לגאון בסורא רב נחשון בן רב צדוק (4649–889). מלבד תשובותיו הרבות עשה שם גדול לו רב נחשון בספרו אשר כתב על דבר תקופות השנים והחדשים וסדרי מועדי בני ישראל הנקבעים על פיהם. וישכל למצוא כי מקץ שבע וארבעים ומאתים שנה תכלינה כל חליפות העתים החסרות והעודפות לשנותיהן לחדשיהן ולימיהן, והתלכדו בכל מותריהן ומחסוריהן למחזור גדול וכליל ומלא. שם הספר הזה הוא “עגול דרב נחשון”⁷⁹.

תחת רב נחשון עמד אחיו בן אמו רב צמח בן רב חיים לגאון בסורא שבע שנים. ויהי רב צמח איש מלא תום ונקיון עוצם עיניו מראות ברע. בימיו נראה איש בארץ קירואן באפריקי, אשר בא מארץ מרחק ואשר קרא לנפשו אלדד הדני. ויספר באזני שומעיו, כי מעבר לנהרי כוש הוא בא ושם ישכון לבטח שבט דן אשר בא שמה בקרוע ירבעם אליו את ממלכת ישראל וכי בימי חרבן בית ראשון התלקטו אל שבט הדני שלשת השבטים נפתלי גד ואשר ויאחזו בארצות חוילה ופרוים. ורוחב ממלכת ארבעת השבטים הוא מהלך שבעה חדשים. ויוסף לספר כי כל אלה גבורי חיל הם עד להפליא אשר על חרבם יחיו וכל מלאכתם בעולמם אינה בלתי אם מלחמת עולם בכושים. ומלבד עבודת האדמה יהיה כל משלח ידם הבז השלל והמלקוח. ואת הלוים בני משה הזכים והטהורים צאצאי הלוים, אשר קצצו את אצבעותיהם לבלתי שיר את שיר ה' על אדמת נכר, סובב נהר סמבטיון וכל חית טרף וכל קוץ וחוח אין בגבולם. הנהר הזה ההולך וסוער ומעפר בעפר וזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ונהפך לחומת אש ביום השבת, לא יתן את יתר שבטי ישראל לבא אל גבול בני משה כי אם לקרבה אליהם עד ששים אמה, במקום אשר צר רוחב הנהר. ועל נפשו ספר אלדד כי ירד באניה הוא ואיש אחד ממטה אשר ותִּשָׁבֵר ספינתו ויֻטל הוא ורעהו אל ארץ הכושים, ויראו אנשי המקום את האָשֵׁרי כי שמן ובריא בשר הוא, ויצלוהו ויאכלוהו ואת אלדד הרזה שמו במשמר עד אשר יתפטם גם הוא להם למאכל תאוה. ויהי בנפול תרדמה על שומריו הכושים, ויקם אלדד עליהם ויהרגם בחרב אשר מצא וימלט אל הנהר ויָשָׁט על פני המים ויבא מצרימה, ואויביו באשר רגלי ספוג להם לא יכלו לשוט ולרדוף אחריו ותנצל נפשו. בבואו אל נילוס יאור מצרים מצא עץ יקר מאד צף על פני המים ויקחהו ויעלהו עמו וימכרהו כפיסים כפיסים ויעש בדבר הזה עשר גדול. ככה ספר במקום אחד את הנפלאות אשר נעשו לו. ובמקום אחר ספר את הקורות אותו כדברים האלה כי גדוד עם אחר פשט פתאם על שוביו הכושים ויכום לפי חרב ואותו הוליכו כאחד השבוים ויפדהו איש יששכר בשלשים ושנים כסף ויביאהו עמו אל גבול נחלתו הנשען אל גבול ארץ מדי ופרס. ויששכר שבט שוקט ובוטח תם וישר, עובד את אדמתו רועה את מקנהו. ויספר עוד כי הראובני והזבולני שוכנים מזה ומזה להר פארן וסוחרים אל ארצות ארמניא ויש אשר יבאו עד נהר פרת ומלחמות להם בשכניהם. מקום מטה אפרים וחצי שבט המנשי הוא על יד מכה⁸⁰ ומדינה ערי ערב. והאנשים האלה גבורים מרי נפש הם, רוכבי סוסים, אורבי דרכים ומלחמה להם כל הימים עם אויביהם. ושמעון ויתר שבט המנשי ימשלו בארץ הכוזרים וחמש ועשרים ממלכות מעלות להם מס. מלבד השמועות האלה קרא שמות למלכי השבטים ולשופטיהם שהיו בימיו. שם מלך השבטים אשר מעבר לנהרי כוש עדיאל⁸¹ או עוזיאל בן מלכיאל⁸² אשר אליו יביאו את השלל ושם הנשיא הגדול אלצפן⁸³ או ניקולי מבני אהליאב⁸⁴ ושם השופט עבדון מן מישאל⁸⁵, אשר ידין הוא ויתר השופטים את בני עמו בארבע מיתות בית דין.

כל החזיונות האלה אשר חזה אלדד על עשרת השבטים, היו כמים קרים על נפש אבותינו העיפה והנדכאה בגולה זה שמונה מאות ושלשים שנה, עד כי לבם לא נתן להם להרהר אחרי המבשר הזה המטיף להם במתק לשונו גם דברי תורה⁸⁶ ושמועות טובות מארצות מרחק המשעשעות את נפשם בתנחומות נועם מאין כמוהן. אך בכל היות חזיונות אלה חביבים על כל שומעיהם, בחנה אזן אנשי קירואן שמץ דברים אשר לא ישרו בעיניהם, כי מלבד אשר טוב טעמם לא נתנם להאמין לרבים מן השמות הזרים והמשונים אשר קרא באזניהם ואשר העיד עליהם כי יצירי עברית טהורה הם, אשר ידברו עשרת השבטים, ויחשדוהו כי מלבו בדה אותם, זרו בעיניהם הלכות השחיטה אשר לא עלו מעולם על לב רבותינו חכמי ישראל הנאמנים הלא הם הסופרים והתנאים, האמוראים והגאונים ואשר בעיניו נחשבו לעקרי עקרים, באמרו כי ככה הורה משה רבנו ליהושע בן נון. ותקטן עוד זאת בעיניהם ויוסיפו עוד להתפלא על סַפרו ברוב ענין וברוב דברים השכם וסַפר כי אין לעשרת השבטים לא משנה ולא תלמוד מעשה חכמי ישראל התנאים והאמוראים, וכי שִׁמְעָם לא הגיע אליהם מעולם כי אם “תלמוד בלשון קדש מצֻחצח” יש להם אשר רק אלה הם חכמיו משה, יהושע בן נון ועתניאל בן קנז⁸⁷. קרוב הדבר מאד כי מאמרים כאלה נראו בעיניהם כמכריזים בקולי קולות כי אין צרך במשנת חכמי ישראל ותלמודם, אשר באמת הם הם עקרי התורה, אחרי כי עשרת השבטים הטובים בעיני ה' בעלי הכבוד והעז, הנצח וההוד אין להם משנה ותלמוד ובכל זאת שלומי אמוני ישראל הם. והנה בדבר השמות העברים הנראים זרים מאד בדקו אותו אם לא ילידי הרגע הם וירשמו מפיו המון שמות כאלה ומקץ ימים שבו וישאלו אותו את פתרונם. אך בדבר אמתת ספוריו וערך הלכותיו ודבריו ועל ההלכות הנוהגות לפי דבריו בקרב עשרת השבטים ערכו אנשי קירואן שאלה אל רב צמח גאון בן רב חיים ראש מתיבת סורא. הגאון הזה טהור העינים מראות ברע לא מצא דֹפי באלדד, ויָשֶב לאנשי קירואן כי את שמע אלדד כבר שמע זה כמה מפי שני חכמים הלא הם רבנא יצחק בר מר ורבנא שמחה אשר גם הם נלאו לעמוד על דעתו. אך הגאון מצא לספורי אלדד ראיות ורמזים באגדות ואת שכחת הלכות משנתנו ותלמודנו מלב עשרת השבטים תלה רב צמח בשאון מלחמותיהם הגדולות והקשות בשבטי הכושים. והחלופים בהוראה הלא ימצאו גם בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי ובמסורת הלא ימצא חלופים בין אנשי מזרח ומערב – מדנחאי ומערבאי – ומלבד זה יוסיף רב צמח להחליט כי קרוב מאד כי מרוב התלאות, אשר עברו על ראש אלדד, שכח גם הוא דברים רבים ויחליפם. ובכן יצא אלדד נקי במשפט ראש מתיבת סורא. אך בסוף מכתבו העיד הגאון באנשי קירואן לבלתי הִנָּקֵש אחרי הלכות הדני הזה כי אם להחזיק בלב שלם ובכל נפש בתורת רבותינו המסורה ולבלתי נטות ממנה כחוט השערה ימין ושמאל⁸⁸.

מאין בא ולאן הלך הנודד הזה אין יודע עוד אל נכון. אך קרוב הוא כי ראשית הֵרָאותו היתה במצרים⁸⁹ ומשם שם את פניו אל ארץ המערב ויחן בקירואן עיר הממלכה, אשר משם הריצו חכמי העיר את שאלתם על אודותיו אל הגאון לסורא, ומארץ המערב עבר את הים ויבא ארצה ספרד וימצא גם אזנים קשובות⁹⁰. אך שם נעלמו עקבותיו מאין יודע עוד אנה בא.

תחת רב צמח קם לגאון בסורא רב מלכא (4664–904), וימת מקץ חדש ימים ותהי יד ה' במתיבה ההיא וימותו מרבית זקני חכמיה בימי שלשה חדשים⁹¹. בימים ההם החלה קרן סורא למוט וללכת הלוך וחסור. ומתיבת פומבדיתא לא הפיגה עוד מאומה מכח עלומיה.

וגם עד העת ההיא שונה היה גורל שתי המתיבות אשה מרעותה מראשית יסודתן עד אחריתן. מתיבת סורא נוסדה בידי רב יותר מששים שנה לפני הוסד מתיבת פומבדיתא בידי רב יהודה בר יחזקאל⁹². ואף כי המתיבה הכוללת חזרה עוד הפעם לסורא כל ימי עמוד רב חסדא בראשה, לא פסקה ישיבה גם מפומבדיתא, כי רבה בר נחמני התיצב בראשה אחרי מות רב יהודה⁹³. ותהיינה עשר שנות רב חסדא ראשית ימי היות שתי המתיבות נכונות אשה על יד רעותה, ככל אשר היו מתיבות נהרדעא וסורא בימי רב ושמואל. ובהאסף רב חסדא אל אבותיו נָסַבָּה כל הראשות לפומבדיתא לבדה, ומסורא שבתה מתיבה כשלש וששים שנה⁹⁴ ככל אשר נסבה כל הראשות מסורא לנהרדעא לבדה בשבע השנים אשר האריך שמואל ימים אחרי מות רב⁹⁵. ומתיבת פומבדיתא עמדה במלא תקפה גם בכל הימים הרבים ההם גם בימי רב אשי אשר פקד את מתיבת סורא מרוב ימים וירימֶהָ למעלה ראש⁹⁶. גם בימי כל האמוראים אשר עמדו אחריו עד אחרי מות רבינא האחרון. אולם משנת מות המאסף הזה לכל האמוראים עד אחרי מות הראשון לגאונים רב חנן מאשקיא בפומבדיתא, בכל חמש ושלשים ומאת השנה ההן⁹⁷ לא עמדה מתיבת סורא על כנה בלתי אם כשלשים שנה הלא הן ימי רב עינא ורב סמונא, וכמאה וחמש שנים נשמו מסלותיה. וגם במאת השנים הראשונות בימי הגאונים יש אשר היתה בה יד ראשי הגולה לרעה, כד כי קרוב הוא כי לפרקים פסקה כל עבודתה לימים רבים או לשנים, וגם דורות רבים אחרי כן היו ימים אשר מתיבה זאת “עמדה שתי שנים בלא גאון”⁹⁸ לעומת זה עמדה מתיבת פומבדיתא על תלה כל ימיה, ואף בגלות חכמי פומבדיתא לעיר פירוז שבור⁹⁹ הקרובה, הלא נעתקה רק ממקומה, אך ממעמדה לא נהרסה, כי חכמי המתיבה ההיא גלו שמה יחדו וישבו שם יחדיו, אף שבו משם יחד אל מקומם הראשון, אל פומבדיתא.

אך בכל היות ימי מתיבת פומבדיתא רצופים מתחלתה ועד סופה וימי מתיבת סורא מקֻטעים, היה בימי האמוראים משפט הבכורה לסורא הבכירה. כי נחשבה מתיבתה למרכז – והגאון העומד בראשה לראש חכמי ישראל. וראש מתיבת פומבדיתא, אף גם בהיותו גדול בחכמה כמהו, נחשב רב למשנהו¹⁰⁰ וליתרון זה לראש מתיבת סורא על ראש מתיבת פומבדיתא נתן מקום גם בסגנון מעשה בית דין¹⁰¹ גם בדרכי הנימוס¹⁰² גם בסדרי בית הכנסת¹⁰³ ובכבודם בבית נשיא הגולה¹⁰⁴. ויען, כי היתה מתיבת סורא המרכז למן היום אשר העתיק רב אשי שמה מנהרדעא את סדרי התעניות וסדרי ה“כלא” וה“רגלא”¹⁰⁵, וסדרים כאלה הלא יעלו לדמים יקרים, ואולי גם יען כי לא היה מספר בני ישראל רב בסורא הקטנה וסביבותיה כמספרם בפומבדיתא הגדולה וסביבותיה וכלכלת התלמידים קשה בה מכלכלתם בפומבדיתא, על כן שמו מני אז לחוק לתת למתיבת סורא את שתי הידות מן התרומות אשר ירימו בני ישראל מכל אפסי ארץ לתלמוד התורה ואת השלישית למתיבת פומבדיתא. וגם במות ראש הגולה יסוב כל הכסף הבא מכל המדינות אליו, אל קופת מתיבת סורא¹⁰⁶.

ואף כי אחרי ימי הסבוראים זכתה מתיבת פומבדיתא להחזיר את הגדולה ליוֹשנה, כי ראשית הגאונות נוסדה בה בהיות רב חנן מאשקיא לגאון בפומבדיתא כעשרים שנה לפני קום רב מרי בר רב הונא לגאון בסורא; ¹⁰⁷ ואף כי בדורות הראשונים כבדה מאד יד נשיאי הגולה על מתיבת סורא ובזדונם ובמשובתם העבירו והקימו את גאוניה הַעֲבֵר וְהָקם כאשר אִוְתָה נפשם¹⁰⁸ ומושב גאוני פומבדיתא איתן היה, לא עלה בכל זאת על לב ראשי מתיבת פומבדיתא לקַפֵּחַ את זכֻיות גאוני סורא המקֻבָּלות ובאות בידם מימי האמוראים אף כחוט השערה ויהי יתרון הגדולה לסורא כל ימיה. אולם בכל היות גאוני סורא גדולים מאד ומרבית השאלות מאפסי ארצות תבל באות אליהם, כאשר נחשבה מתיבתם למרכז התורה, בכל זאת היה יתרון עֹשֶר התורה לחכמי פומבדיתא. כי יש אשר משם יצאה תורה גם לסורא אחותה הבכירה, כי בהִפָּקֵד בסורא מקום חכם מופלג אחרי מות הגאון רב יעקב הכהן, נקרא שמה מר רב שמואל מפומבדיתא להיות שם לגאון¹⁰⁹. ובמות כשלשים שנה אחרי כן רב אחא גאון סורא לֻקח רב יהודאי גאון מפומבדיתא לְכַהֵן תחתיו, מאין בסורא חכם גדול כמוהו¹¹⁰. וגם בשתי תקנות גדול שתקנו הגאונים היתה יד גאוני פומבדיתא ראשונה וגאוני סורא היו הנלוים עליהם¹¹¹. אך לא רק לבבל ולא רק לדורותיה יצאה תורה הרבה מפומבדיתא כי אם לכל תפוצות ישראל לכל ארצותיהן ולכל דורותיהן. הנה שני הספרים הראשונים אשר נכתבו בבבל אחרי התלמוד הם ספר ההלכות הגדולות והשאלתות. והנה יסוד ספר ההלכות הגדולות, אשר סדר רב שמעון קיירא¹¹², ואשר היה למקור הוראה בעוד כסא הגאונים נכון במתיבותיהם בבבל¹¹³ משתיתו ומרביתו הלא לרב יהודאי גאון הוא. ואת ספר שאלתות כתב רב אחא משבחא. ושניהם הלא זקני מתיבת פומבדיתא הם¹¹⁴, ושני הספרים החשובים האלה אשר מקור תורה הם לכל ישראל עד היום הזה פרי חכמת חכמי פומבדיתא הם. אף הדעות היו משֻמָרוֹת בטהרתן העתיקה במתיבת פומבדיתא, היושבת במדינות אשר בני ישראל היו צפופים שם, מֵהִשָמְרָן במתיבת סורא אשר מרבית יושבי מדינותיה אשר מסביב לה בני נכר היו ¹¹⁵. אך בכל זאת רב הצד השוה אשר במעשי שתי המתיבות, בתורת פיהם ובתורת חכמתם וצדקתם, על הפרטים הקטנים אשר בהם נבדלה אשה מרעותה.

ואף כי למראה עין לא היו עיני הגאונים בלתי אם פנימה, אל תורת גופי ההלכות לבדה, בכל זאת אין הדבר כן, כי היו בקרבם אנשים אשר שמו את לבם לכל דבר חכמת בינה ויכתבו גם ספרי מדע¹¹⁶, וישקדו להעלות כל מקרה נכבד אשר קרה בימיהם על ספרי זכרונות דברי הימים¹¹⁷. אולם אל פסקי הלכותיהם ואל תשובותיהם שמו הדורות הבאים לב לנצור אותן מכל משמר ולדבריהם על המדעים לא חששו לשום משמרת למשמרתם. על כן אבדו ספרים יקרים לדאבון לב החכמים¹¹⁸. אך קרוב הדבר כי מרבית עבודת המדע בימי הגאונים היתה מלאכת החשבון ותורת תכונת השמים¹¹⁹. על ארחות החֵקר בכל גבולות תורת המדע אשר החלה להֵרָאות בראשי פרקיה בימי הגאונים, אצלה האגדה מרוחה בימיה האחרונים הרבה מאד.

כי הנה האגדה אשר תדמה במשא נפשה ובמרבית דרכיה אל הנבואה, דמתה אליה גם בדבר הזה, כי שתיהן הטיפו כל ימיהן את אִמְרָתָן במליצה זכה וטהורה, אשר מלבד עצם דבר תורתה ומוסרה הנובע והשופע כבאר מים חיים לא יֵרָאֶה מהן דבר. אך ככל אשר החלה הנבואה בדורותיה האחרונים, בימי יחזקאל ודניאל וזכריה לערוך את דבריה במשכיות ושלל צבעים בטעם בני עמה יושבי בבל¹²⁰ ככה החלה האגדה ביציריה אשר נולדו או אשר נגלו¹²¹ בדורותיה האחרונים לתאר את מערכי לבה בשרד ובמחוגה, ולשום את המדה¹²² ואת המספר¹²³ את התָוֶך¹²⁴ ואת המתכנת¹²⁵ את הגבולות¹²⁶ ואה הקצָוֹת¹²⁷ את הצמדים ואת ההפכים¹²⁸ את הסתומות¹²⁹ ואת הקצובות¹³⁰ את האותיות ואת הספירות¹³¹ לאותות ולרמזים לעמקי מחשבותיהם. וברור הדבר כי המנינים ויתר הסמנים אשר פרטנו פה הם ראשי מוסדי האגדה אשר הורו הגאונים¹³². ובהיות עצם דבר המניָן לפי טבעו, המעבר מגבול המעשה המוחש אל גבול הדעה המטהָרָה, היו חקרי רמזי המנין לפתחי השער לתורת חכמת בינה ברורה המתחזקת להכיר גם את כל המעשה החיצון והנראה על פי שרשו הפנימי הנעלם. ותצא לחכמי הדורות הבאים תורת פלספה¹³³ אשר על טיבה ועל תולדותיה עוד ידֻבר בזה.

גם מן הפיוטים, אשר העשירו את סדר תפלתנו עֹשר רב, לא הניחו רבותינו חכמי בבל את ידם¹³⁴. ובכל חכמתם לא שכחו גם את אחיהם הדלים אשר לא זכו לדעת. ויהי בדור ההוא איש חסיד וענו, ושמו רב נסי נהוראני ראש כלה איש עוֵר¹³⁵. הוא הביע את רוחו הטהורה המלאה יראת אלהים ענוה ויראת חטא מאין כָּמֹהָ, בודוי נמלץ מאד, אשר לא מש מפי עמו עד היום¹³⁶. ותבדל מלאכתו זאת ממלאכת יתר הפיטנים, אשר היה משפטם להעמיק את שפתם עד כי מלאו דבריהם חידות ורמזים, ותהי מליצתו אשר בחר בה, תמה ונקיה נכוחה וישרה לכל מבין¹³⁷. ותאצל עליו גם בדבר הזה מרוח רבותינו וחבריו מורי התלמוד, השומרים את לשונם מכל שפת יתר, בהיות לנגד עיניהם, בכל דבר סגנון, הכלל הגדול “לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש” וקרוב הדבר כי החסיד שליח צבור היה¹³⁸.

ותחת רב קימוי קם לגאון בפומבדיתא רב יהודה, בן רב שמואל ראש כלה (4666–906). הוא היה מצאצאי רב מרי בר רב דימי השני לגאוני פומבדיתא אשר כִּהן במתיבה תחת רב חנן מאשקיא הגאון הראשון לישראל. החֹטר הזה היה לראש בית אב לשני הגאונים האחרונים, אשר הכריעו בגדלת ותפארתם את כל אשר היה לפניהם, ככֹל אשר יכָּתב עוד בספר הזה. בימי רב יהודה גאון זה ישב לכסא ראשי הגולה, דוד בן זכי איש אביר לב אשר לא נפל בעֻזו ובקָשׁיו מעוקבא הנשיא. כל הימים אשר רב יהודה חי ישבה המתיבה לבטח עם בן זכי. אולם אך שכוב שכב רב יהודה עם אבותיו, וזקני המתיבה הקימו את רב מבשר כהנא, בן רב קימוי (4682–922) אשר כהן לפני רב יהודה, ויקם דוד הנשיא וישם את רב כהן צדק בן רב יוסף לראש מתיבת פומבדיתא¹³⁹. וימָשכו ימי המחלקת חמש שנים וחצי.

וירע מאד בעיני החסיד רב נסי נהרואני העִור דבר המחלקת אשר חצתה את מתיבת פומבדיתא לשני מחנות, ואשר קרובה היתה לקרוע גם את עדת ישראל כֻּלה לשני קרעים לאין מרפא. ואף כי השתבשו הזכרונות, ברור הוא כי ככה היה הדבר כי בא רב נסי יחידי ממקומו, ויבא בלָּט את בית ראש הגולה, ויעבור עבור וגַשש ארבעה עשר חדרים אפלים עד בוא אל חדר מושבו ויבהל הנשיא בראותו פתאם את החסיד העִור נצב עליו באישון לילה ויקם ויחרד לקראתו וישאלהו לחפצו. אז דבר רב נסי על לבו להשיב את ידו מרב מבשר, ויעתר לו דוד בן זכי¹⁴⁰ ויַשלם עמו. וישב רב מבשר עם זקניו ותלמידיו לבד, ורב כהן צדק ישב עם זקניו ותלמידיו לבד. ויהי במות רב מבשר לתקופות שלשה חדשים (4682–923) ויִסוב כל קהל החכמים אשר ידם היתה נכונה עם רב מבשר אל רב כהן צדק¹⁴¹.

ולמתיבת סורא לא עלתה ארוכה אחרי מות רב מלכא גם אחרי עמוד רב האי בר נחשון בראשה, ואחריו רב הילאי בר רב נטרונאי ואחריו רב שלום בר רב מישראל¹⁴². הן הגאונים האלה גדלו גם בתורה ולא היו נופלים בחכמתם מכל יתר חבריהם אך לא השיגה עוד ידם לעצור את כח המתיבה בקרבה ויִּדַּל כבודה מאד ויתמו כמעט החכמים והתלמידים מסורא¹⁴³. ויהי במות רב יעקב בן מר רב נטרונאי אשר ישב על כסא המתיבה תחת רב שלום שלש עשרה שנה לא היה עוד בסורא חכם הגון למלא את מקומו ויקח דוד בן זכי הנשיא את איש אורג יודע תורה מקרב העם ושמו רב יום טוב כהנא בר יעקב וישיתהו לגאון¹⁴⁴.

וככֹל אשר הלכה מתיבת סורא הלוך וחסור, ככה הלכה מתיבת פומבדיתא הלוך ורוב. כי מרבית זקני סורא ותלמידיה יצאו ממנה ויבואו לפומבדיתא. ובסורא לא נותרו בלתי אם מתי מספר. ומשפט סורא היה מעולם לקחת שתי הידות מכל התרומות אשר ירימו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם למתיבות בבל ולבלתי הניח לפומבדיתא כי אם את השלישית. ויהי בעלות מרבית בני מתיבת סורא לפומבדיתא והשלישית מן התרומות לא הספיקה עוד לכלכל גם את העולים החדשים אשר נקראו “עלולי”¹⁴⁵ ויקם רב כהן צדק ויבקש¹⁴⁶, כי יוסיפו למתיבת פומבדיתא על חֻקה אשר נתן לה מתמול שלשום, אחרי כי המתיבה הזאת מלאה היא כיום מפה אל פה ובסורא לא נותרו כי אם שרידים אחדים. ולא אבו ראשי סורא לשמוע אליו לגרוע מאומה אל פומבדיתא משתי הידות. אז נועדו נכבדי ישראל ויעמידו לחוק שתי המתיבות לקחת למן היום ההוא חלק כחלק. ויֵּעָתר רב כהן צדק לדבר הזה¹⁴⁷ אף כי צרכי מתיבתו רבו פי כמה וכמה על צרכי מתיבת סורא.

אולם גם השארית הקטנה הזאת, אשר נשארה עוד בסורא בימי רב יום טוב, כמעט נמוגה ותדוף אחרי מותו ויועדו חכמי ישראל ויוָּעצו להביא את הפלטה הנשארת מסורא עירה פומבדיתא ולהושיבה שם למתיבה לבדה, למען הַעמד שְמָה ולהקים בראשה לגאון את האלוף רב נתן, בן רב יהודה גאון אשר ישב על כסא המתיבה לפני רב מבשר ורב כהן צדק, ולרב נתן כבר יצא שם בישראל, כי שאלות היו באות אליו מרחוק¹⁴⁸ וראש ישיבה היה במקומו¹⁴⁹, אך עוד ראשי העם עושים כה וכה ורב נתן מת¹⁵⁰ ועצתם לא קמה. וירא דוד בן זַכי כי כן וישב אל לבו להתחזק ולהקים את הריסות מתיבת סורא הנופלת ולחדש את כבודה במקומה. ויקם וישלח מלאכים אל רב נסי ראש כלה ולבקשהו לעלות על כסאה וימאן החסיד ויאמר ברוב ענותו: הנה ראש מתיבה נר ישראל הוא, לאור עולם, ואני הלא עור אנכי ועולם חָשַך בעדי ואיככה אצלח להיות ראש מתיבה. וירא הנשיא כי ממאן רב נסי נהרואני לשים את משמרת הקדש הזאת על שכמו, ויגל אליו את לבו כי שם עיניו גם בשני חכמים אחרים לבחור את אַחַד מהם, הלא הם רב צמח בן שהין ורב סעדיה, ויגד רב נסי לבן זכי, כי לבו נוטה אל רב צמח אף כי יודע הוא את ערך רב סעדיה כי עצמה ישרת לבו וחכמתו רבה ולשונו צחה וירא את ה' מאד. ויענהו הנשיא כי כלה היא מעמו להקים את רב סעדיה. ויאמר לו רב נסי: אם כה חרצת יהי ה' עמך, ואני אהיה מן הראשונים לשבת לפניו ולשמוע בקול דברו. ויהי כן וילך הנשיא ויבַא את רב סעדיה בן רב יוסף ויקימהו לגאון בסורא בחדש אִיָּר 4688–928¹⁵¹. ופרשת הדברים האלה הלא הם כתובים בפרק הבא.

ויבדל המנוי הזה מכל מִנויי הגאונים אשר היו לפניו מאז עמוד גאון בישראל, כי כֻלם היו זקנים מלאי ימים במלאם את ידם למשמרת קדשם ורב סעדיה לא היה ביום עמדו בראש בלתי אם בן שלשים ושש שנה. כלם היו ילידי בבל ותלמידי מתיבותיה והוא היה יליד עיר פַיוֹם, או עיר דלץ הקרובה לה, מערי מצרים התחתונה. על כן יש לנו להקדים לזכרון מעשיו הגדולים אשר עשה בהיותו כבר לגאון, גם את פָּרָשת מפעליו אשר פעל בימי נעוריו לפני עלותו עוד לגדולתו למען נדע את יתרון חכמתו וצדקתו, אשר הכשיר אותו להיות לאב ולראש לעמו.