עשר שנים אחרי שנחתם הספר תולדות־ישראל כלו ביד רבי זאב יעבץ ז“ל יוצא לאור החלק העשירי ממנו. “כי היום אשר נחתם בידי מלאכי ברית־העמים שטר משפט הירושה לישראל לארץ אבותיו, ו' אב תרפ”ב, נחתם ספר תולדות ישראל ביד הקטן זאב יעבץ”¹. צביונו המיוחד של הספר הגדול הזה הלא הוא: “מתן ציור נאמן לחכמת היהדות והַכשר הלבבות להכרתה, במדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאמתן”². אך הנה כמו מאליו הולך ומסתַים מחלק לחלק גם חפץ ימי נעוריו של המחבר ז“ל: “לכתוב ספר על דבר שיטת החכמה והמוסר של היהדות, הנבדלת במינה מכל הדתות ומכל הפילוסופיות, לפתוח באמתות שכל הדעות שוות בהן ולסיים באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”³. ומי שדעתו רחבה יקרא נא רק בחלק הזה לבד את מתן הציור הנאמן והעמוק שרבי זאב יעבץ מוסר בטוב טעמו המיוחד משיטתו הפילוסופית של רבנו סעדיה גאון הגאונים ז”ל בספרו “האמונות והדעות” ואת כלכלת דבריו על שיטת בעל “חובת־הלבבות”, ויוָכח “באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”! – מה רב הוא הנגוד הגמור שבין הפרק הנפלא הזה לאותו הפרק עצמו של גרץ על שיטת רב סעדיה גאון, ומאליו הקול יוצא: מה רבה הברכה לבית ישראל ב“תולדות־ישראל” של יעבץ ובחקירתן לאמתן!

מלבד החקירות לאמתן ש“במוצא דבר” בסוף כל חלק וחלק מצטרפת לחלק זה ביחוד, המתחיל בגאונים התיכונים, התוספת “מחלפת השיטה”, “מאמר מלא כח ועוז אמת ומשפט”⁴, המחזיק כשלשה גליונות דפוס. ה“מאמר הזה החשוב מאד מאד, המבקר בקרת גוזרת בסכין חריפה כלכלת גרץ, רש”ף ואבן רש“ף את מעשי הקראים, יגדיל את ערך החלק הזה בשעור מעולה”⁵ ויוסיף רוח חיים על חיי הרוח המתרגשים בכל הספר. החלק הזה גומר לפני ימי רבי יצחק אלפסי ורש"י. אחריו יבאו עוד שלשה חלקים עד חתום הספר הגדול, תולדות ישראל כולו. “האחרון לכל הזכרונות הסדורים בחלק האחרון, הוא זכרון מות אלכסנדר השני קיסר רוסיא. סתום החזון או החזיונות הבאים אחרי כן גרם את חתום הספר. כי המאורעות שהתרגשו לבוא למן היום ההוא בקרב עמנו סתומים וחתומים הם. ומי יודע מתי תמצא יד יודעי העתים לפתור אותם. אך זאת אנו יודעים, כי היום ההוא החל לתת פנים חדשות לצרות ישנות, ורק אז בהגיע קץ הפלאות נדע להוציא משפט על זרע התלאות שבדורותינו ועל פריָן”⁶.

כשנה ומחצה אחרי שנחתם הספר תולדות ישראל עלתה נשמת רבי זאב יעבץ השמימה בליל ח“י שבט תרפ”ד. וגם את חלל הזמן ההוא מלא והשלים בעמלו ובכשרונו והגדיל את צביונו השלם. וכך כתב אלי ביום ועש“ק כ”ח אדר תרפ"ג: “מנוחה לנפשי עוד לא נתתי. כי תקפה עלי השלמת חוברותי ומאמרי במקצעות שערכתי במשך שנות עבודות תולדות ישראל הרבות, בחקירת הלשון עמוקה מאד, בלכסיקוגרפיא, בכלכלת המקרא בפנים שונים ובקונטראביבלקריטיק ועוד ועוד”⁷.

בט“ו באב תרפ”ג, חצי שנה לפני פטירתו מסר לי רבי זאב יעבץ ז“ל בחוזה מיוחד את כל ספריו וכתביו: זכות הדפסת הספר הגדול תולדות־ישראל, וזכות עשיַת קצור ממנו, ואת הדפסת שאר כתביו וכל מאמריו בכל מקום שהם, ואף את מכתביו השונים אשר אתו בכתובים. וכבר במכתבו הנ”ל מיום כ“ח אדר תרפ”ג כתב אלי: “הנני מוסר לך את כל זה בבטחי בך כי מתחת ידך יצא הדבר מתוקן ומלובן ומזורז, באשר חבר היית לי מאז⁸ הבקי בטיב מלאכתי ויודע הליכות רוחי וטעמי, וכי תדקדק מאד בהגהה מנופה ובדרך הסדור שיחדתי לי”. ושלשה ירחים לפני סלוקו כתב אלי שוב: “את זאת אגיד לך ידידי כי תהיה צריך להגיה את גוף הכתב אתה במו עיניך ממש, אתה ולא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, כי אם מר ד”ר לוין בכבודו ובעצמו, כי גם המעתיק וגם אני איננו אחראי על דיוק העתקה ועל הגהתה האחרונה, כי עיני קרובות להיות כהות וערבוני ערבון צריך".

והנה את צואתו הגדולה של המורה הנאמן וידידי הנצחי ז“ל קיימתי עד כמה שידי השיגה ועיני ראה, ורק מפּני מרחק מקום שביני לבית הדפוס בתל־אביב ודוחק ההדפסה, לא יכולתי לקרוא כי אם הגהה אחת מכל גליון. אבל גם את הכתב קראתי ברובו לפני שנסדר בדפוס. וכל מה שהיה בידי להגיה הגהתי ותקנתי לפי הליכות רוחו וטעמו של המחבר הגדול ז”ל. ואף היה בדעתי להוסיף הערות שונות והוספות בסוף הספר, אך לצערי הגדול אל קמה מחשבתי זאת, בהיותי עסוק עכשיו לא רק בסדור “אוצר הגאונים” כרך חמישי, וגנזי־קדם ספר ה', כי אם גם בגמר ספר ה“מתיבות” הקדמון, ואף חושש הייתי בשעה זו לעכוב כל שהוא בדבר הגדול הזה.

התחלת ההדפסה של החלק הזה נעשתה כבר לפני כשלש שנים ונדפס אז גליון אחד ממנו, אבל מפני המצוקה הכללית שכבר החלה אז להקיף את העולם כולו וביחוד את מוכרי הספרים העברים נפסקה ההדפסה. וגם היום בכל המרץ הגדול והכביר של המו“ל מר ד”ר רוזנשטיין הראוי לשבח מיוחד, לא היה הספר הגדול הזה יוצא לאור, אלמלא ההבנה העמוקה שהראו לדבר הזה מנהלי הבנק “אשראי” בתל־אביב, המה אשר הבינו להציל כמה מפעלים חשובים בימים הקשים האלה, הבינו לתת יד גם למפעל הרוחני הגדול הזה! והיה גם המפעל הרב הזה לנושא פרי־ברכה להם, ומעכשיו בטוחה הדפסת שאר החלקים של הספר שיצאו לאור תכופים זה אחר זה.

והנני חותם באותה התפלה עצמה שסיים בה המחבר ז“ל את הקדמתו הראשונה לחלק הראשון בר”ח שבט תרנ"ד: יהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו יכונן לעד!

ד"ר ב. מ. לוין [1879 – 1944]

ירושלים, ערב “זמן מתן תורתנו” תרצ"ב.

4688 – 4545

ובעצם הדורות ההם, אשר למראה עין נתנה מחיה מעט כשבעים שנה ויותר בארצות הקסרות הנוצרית בימי כרל גדול ולודויג בנו ובירכתי נגד אירופא האירה היהדות באור פני מלך ממלכי הנכר אשר בא הוא וכל שריו וגבוריו בברית אלהי ישראל¹, החל כוכב ראשי הגולה ללכת הלוך ושקוע² בעוד אשר קרן התורה הלכה הלוך וחזק.

תחת רב הונא מר הלוי קם לגאון בפומבדיתא: קם מנשה בר רב יוסף (4548–788) ממשפחת בית עֻקבא מארץ גוכי או גובי הקרובה לבבל³, הוא רב מנשה אשר שת ידו עם רב הונא־מר בדבר תקנות להגבות חוב איש מיתומיו גם מן המטלטלים⁴. ואחריו מר רב ישעיה הלוי (4556–796) מעיר כלואדי הקרובה לבגדד. ואחריו מר רב כהנא בר רב חנינַי גאון⁵ (4564–804). ואחריו מר איכומַי (5470–810). ואחריו מר רב יוסף בן רב אבא⁶ (4574–814) איש זקן וחסיד גדול, אשר שקד בימי נעוריו על תורתו מאד מאד. ויברכהו רב שינוי גאון רבו⁷ כי יזכה להיות לאב ולמורה לעמו ויהי כן ויכבד שמו בישראל⁸.

ובימי גאוני פומבדיתא אלה עמדו ראשי מתיבת סורא: רב הילַי בר רב מרי (4550–790) תשע שנים; רב יעקב הכהן בר רב מרדכי (4559–799) ארבע עשרה שנה; מר רב איכומַי אחי רב מרדכי (4573–813) שמונה שנים, ורב צדוק בר רב אשי (4588–821) שתי שנים וחצי. גם ברב צדוק הגאון הנערץ הזה, אשר נקדש בעיני עמו כרב יהודאי בימיו⁹, נצנצה רוח הגאונים בעלי התקנות רב חנה ורב רבה בדורם¹⁰ ורב הונא־מר ורב ביבוי בדורם¹¹. וישם גם הוא את לבו אל החליפות אשר עברו בדורות ההם על דרכי התרבות והעסק גם על מוסר העם, ויתקן תקנה להשביע גם את האיש המכחש ברעהו הנשפט עמו על דבר קרקע, ככל אשר השביעו שופטי ישראל מעולם את המכחש ברעהו במשפט על אודות מטלטלים, כי רק על מכחש כזה הטילה תורה שבועה¹². ויקבלו חכמי המתיבות את התקנה הזאת וישימוה לחוק להורות ככה¹³.

ותחת רב יוסף החסיד היה לגאון בפומבדיתא רב אברהם בר רב שרירא (4576–816). והנה בימי הגאון הזה נבעה פרץ גדול בבית ראשי הגולה. ככל אשר בימי רב מלכא גאון הצה נטרונַי בן חביבַי עם זכי בר רב אחוני זה כחמש וארבעים שנה על דבר הנשיאות¹⁴, ככה רבו בימי רב אברהם, דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים על דבר השררה ההיא. ביד דוד החזיקה חכמי פומבדיתא ובדניאל מאסו בהרגישם בו כי לבו פונה אחרי הקראים¹⁵ ואנשי בגדד בחרו בדניאל. ויהי כי חזקו דברי הריב ויגישו הנשיאים את משפטם אל הכליף מאמון. אולם הוא תחת השפל את האחד, למען בכר את האחד, השפיל גם את שניהם יחד בהוציאו דבר מלך שלטון, כי רשות ביד כל מנין עשרה מבני ישראל להקים עליהם ראש גולה מאשר יבחרו. בדבורו המפוצץ הזה סר מעל ראשי הגולה הוד המלכות אשר היה חופף עליהם כל ימי מלכי פרס ומלכי ערב עד היום ההוא. ולא מצאה עוד ידם לקנות את משרתם בהון רב מבית המלך¹⁶ ככל אשר היו הכהנים המקולקלים קונים את כהונתם הגדולה בימי בית שני מיד מלכי יון¹⁷ ומיד עריצי בית הורדוס¹⁸.

ויד הנשיאים הנשפטים על דבר השררה נודעה גם על מתיבת פומבדיתא. כי אחד מהם, אשר ברור הוא בעינינו כי דניאל הוא, אשר חרה אפו על המתיבה ההיא אשר מאסה בו, לקח את רב יוסף בן רב חייא אשר היה אב בית דין לפני רב אברהם וישם אותו לגאון תחת רב אברהם. ויהי כי חרדו חכמי המתיבה גם לכבוד רב אברהם גם לכבוד רב יוסף וישלימו בין שניהם וישימו את שניהם לגאונים. אפס כי בכל הגדולה אשר עלה אליה רב יוסף לא מצא ברוב ענותו את לבו לשבת ראש על יד רב אברהם ויבחר לשבת לפניו כמשפט יתר זקני המתיבות החושבים את הגאון לרבם ואשר עיניהם נשואות ואזניהם קשובות לכל היוצא מפיו¹⁹. ויהי היום ויועדו כל חכמי המתיבה ותלמידיהם על עיר בגדד לבית הכנסת, הנקרא על שם בר נשלה ורב אברהם ורב יוסף בראשם, ויהי בהקהל העם ויתיצב שליח הצבור כמשפט ויקרא: שמעו נא לקול דברי התורה אשר יורו לכם ראשי המתיבה! לשֵמע הקריאה הזאת נתן העם את קולו בבכי מבלי הטות עוד אזן אל הדרשה, כי לא הסכינו לראות כזאת מתמול שלשום שני ראשים עומדים בראש מתיבה אחת. וגם רב יוסף נזדעזע ויקם ויקרא: ידי מסולקת מן הגאונות ואני שב להיות רק אב בית דין כבתחלה! – ויקם רב אברהם ויברכהו ויאמר: ישלם ה' את משכרתך לעולם הבא²⁰. ויהי במות רב אברהם וישב על כסאו רב יוסף בן רב חייא (4588–828). ומשנה לרב יוסף בן רב חייא, אב בית דין איש חכם, רב יוסף בר רב מרדכי. ויהי במות רב יוסף בר רב חייא ויהי משפט הראשות לרב יוסף בר רב מרדכי. אך דוד בן יהודה הנשיא²¹ הקים חכם אחר, את רב יצחק בר רב חנניה לגאון פומבדיתא (4593–839). ורב יצחק הזקן לימים מרב יוסף בר רב מרדכי ידע כי קשה הדבר בעיני רב יוסף זה, ויבא אל ביתו ויכפר את פניו לאמר: אל יֵרַע בעיניך, אישי, אב בית דין! הן גורלנו כרבה ורב יוסף²². בטוח אני כי אתה תאריך ימים ממני, וישבת על כסאי אחרי! וַיֵעָתֵר אליו רב יוסף בר רב מרדכי באהבה וברצון. ויתן את ידו תחתיו. ויהי אחרי האסף רב יצחק אל אבותיו ויהי רב יוסף בר רב מרדכי לגאון²³ בפומבדיתא (4599–839).

ועל כסא מתיבת סורא לא ישב רב צדוק בלתי אם שתי שנים ויעמוד אחריו בראש המתיבה רב הילַי בר רב חנניה (4583–823) שלש שנים וחצי. ואחריו רב קימוי בר רב אשי (4586–826) שלש שנים וחצי. נראים הדברים כי נגעה בימיו הרוח הרעה השלוחה בין דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים גם במתיבת סורא. אך כל עלילותיהם חלפו כסופה עוברת, עד כי נבצרה מן החכמים הבאים אחרי כן להודיע את טיבן בספרי זכרונותיהם²⁴. אחרי כן ישב על כסא מתיבת סורא רב משה²⁵ כהנא בר רב יעקב (4590–830) עשר שנים וחצי. ויראו אוהבי נפלאות כי נטה לב רב משה אחרי הנסתרות, ויוציאו קול כי הוא “רגיל בקמיעין ובלחישות”, ויקומו זקני המתיבות ויחקרו וימצאו כי שקר הדבר וכי איננו עובר גבול באהבתו את הנסתרות²⁶. אחרי מות רב משה נותרה מתיבת סורה כשנתיים בלי גאון²⁷.

והשמש אשר האירה את קיסרות הפרנקים כל ימי כרל ולודויג נטתה לערוב. כשלש שנים אחרי מות לודויג נחצתה הקסרות הגדולה לארבע ממלכות הלא הן פרנקיא וגרמניא – הנקראות בפי סופרינו: צרפת ואשכנז – ולותרינג ואיטליא. וכרל הקרח מלך צרפת אשר ילדה הקסרית יהודית ללודויג הותיק לא הפיל עוד דבר מדרכי אבותיו ומדרכי יהודית אמו ולא עזב עוד את חסדו מישראל. ויעמֵד לפניו איש עברי ושמו צדקיהו לרופא נפשו ויאהבהו מאד אף כי הוציאו עליו הכמרים החשוכים דבה באזני עדתם כי קוסם הוא ורפואותיו מעשה כשפים הן²⁸. ואיש נכבד מבני ישראל ושמו יהודה היה איש סוד למלך אשר קרא לו “יהודה נאמני”²⁹ ולא הבדיל כרל הקרח את בני ישראל מן האזרחים בזכיותיהם, ויהיו להם עוד עסקים וקרקעות כתמול שלשום, אף היו בתוכם עשירים אשר חכרו את המסים מן המלכות. אך עין הבישופים, ראשי הכמרים, היתה לרעה בישראל ומכלם רדף אותם באף אמולון³⁰ אשר היה לבישוף בעיר ליאון תחת אגוברד רבו אשר אצל עליו משנאתו הקשה לישראל ולתורתו, ויד כל בישופי צרפת למקומותם נכונה עמו, ויועד אמולון סוד כמרים³¹ בעיר מוא³² הקרובה לפריז, ויתיעץ שם הוא וחבר כהניו, במה תמצא ידם להרים את קרן כהונתם ולשבר את עוז קרן מלכם הנוח, ולחדש את הגזרות הקשות אשר גזרה הכנסיה הנוצרית על היהודים למן היום אשר רמה זרועה. ויאמרו להפחיד את המלך בחזותם לו כי הרעות אשר מצאו את הצרפתים בעת ההיא במלחמתם עם הגרמנים ענש הן להם על האירם את פניהם אל היהודים. אך המלך לא שת לבו אל מועצותיהם ואל דבריהם, ויפץ אותם וישלחם איש לביתו, ובהועידו אותם לשנה הבאה לועד פריז לחשוב מחשבות לטהר את הכמרים מחטאותיהם אשר דבקו בהם, הפיל שלש ידות משמונים התקנות והגזרות אשר אמרו להתקין ולגזור ואשר מכללן היו גם גזרות שגזרו על היהודים, אך לשם שחד מעור עינים פקד כי ירימו היהודים אחת עשרה למאה לאוצר המלך מן ממכר סחורתם תחת אשר הנוצרים לא ירימו רק עשר למאה.

והבישוף אמולון, אשר הושב ריקם מאת פני המלך בועד עיר מוא, ערך אגרת אל כל ראשי הכמרים למקומותם לדבר השכם ודבר באזני השרים לקפח את הזכיות הנתונות לבני ישראל להשפיל את כבודם בעיני גדולי העם וקטניו ויאסוף אל תוך אגרתו את כל דברי האיבה לישראל הכתובים באונגליון ובספרי אבות הכנסת הנוצרית ואת כל פסקי הגזרות שנפסקו בכל ועדי הכמרים למקומותם ולדורותם, ויוצא על בני ישראל דבות נלעגות, אשר יתנו את כותבן לצחוק, ויקצוף מאד על הממשלה אשר נתנה לעברים פתחון פה לדבר כאשר עם לבבם בלי משא פנים, ויזעף על בני עמו ודתו על אשר ירוצו לשמע את הדרשות אשר ידרשו הרבנים בבתי הכנסת ומן הדברים אשר יטיפו כמריהם יעלימו אזן.

זרע המשטמה, אשר זרעו ידי הכמר הזה אשר היה לרקבון כי ימי שבת כרל הקרח על הכסא, החל לבצבץ ולתת פריו אחרי לכת המושל הישר הזה לעולמו (4637–877), כי אחרי אשר קרעו שריו האריסים איש איש את מדינת אריסותו אל נפשו וימשלו עליה, מצאו להם הכמרים ידים לצקת מרוחם המלאה חמה וקנאה על האנשים מקרב המושלים הקטנים אשר מצאו את אזניהם קשובות לפניהם ותגדל איבת הכמרים עד כי שמו להם בישופי בדרש³³ לחוק, להסית את האספסוף במדברותיהם אשר ישאו לשלוח יד ביום פסחם בבני ישראל, למען נקום מידם את נקמת משיח הנוצרים. אז יצאו בני דלת העם ופשטו על בני ישראל וסקלום באבנים והכום ופצעום, והבישוף יברך בצדקתו את מעשי ידי עדת צאן קדשו. ויש אשר יתיצבו היהודים בפניהם אז יפלו חללים מאלה ומאלה, כמשפט הזה יעשו קתולי עיר בדרש מימים ימימה כמה מאות שנה. ובעיר טולושא³⁴ הוציאו הכמרים דבת שוא כי זוממים היהודים להסגיר את העיר ביד הערבים. ולמען שים זכרון לשקר זה מלאו את ידי הגרף המושל שם להכות בערב חג פסחם את ראש קהלת ישראל על הלחי. פעם אחת זכה אחד הכמרים ברשות הגרף להכות מכה זאת את ראש הקהלה ויפול האיש מת ארצה. ימים רבים אחרי כן שמו כפר על העדה תחת המכה.

ולודויג השני – הוא בן לותר אשר הרים ידו באביו הצדיק לודויג הותיק להורידו מכסאו ולהקים את מזמת הכמרים אשר שטמוהו – לודויג השני הזה, המולך באיטליא, מלא את ידו ביום אשר חזקה הממלכה בידו לחתום על גזרת הכמרים לגרש מאיטליא את כל היהודים, אף כי אבותיהם קדמו להאחז בה בטרם דרוך איש לונגברדי על אדמתה. אך מזימתו לא באה, כי איטליא היתה מפוצצה בעת ההיא להמון ממשלות קטנות, אשר מושליהן לא שמו לב למלך הזה ולגזרותיו. גם המושלמנים פרצו פעם בפעם אל הארץ, כי שכרו אותם המושלים הקטנים להיות להם לזרוע במלחמותיהם אשר נלחמו איש באחיו ובמלכם. ובעזובה הרבה הזאת לא מצאה יד המלך להרע לבני ישראל כאשר עם לבבו. אך רוח עברה על הארכי־בישוף השוכן בעיר שנץ, אשר תקפה ידו מאד, לגרש מעיר מושבו גם את בני ישראל, גם את הנזירות הנוצריות מטירותיהן אשר בקרבה. וכל מלכי צרפת אשר מלכו בדורות ההם חשבו את בני ישראל ואת כל רכושם לקנין עולם לנפשם חלף הטובה אשר הטיבו להם כרל ולודויג אבותיהם, ויקם המלך כרל הפותה³⁵ בימיו ויתן את כל שדות ישראל יושבי נרבונה ואת כרמיהם לכנסת הנוצרים אשר בעיר ההיא ובוזו³⁶ מלך פרובינצא ובורגונד הנחיל את היהודים לכמרים. כל המשובות האלה חדלו כאשר נסבה מלוכת צרפת לבית כפט³⁷.

אולם הקסרות המערבית הזאת, קסרות הפרנקים, אף כי למימי התפוצצה שמה את עינה בישראל לרעה, הנה בראשיתה הלא היתה למגן ולמחסה לעם הזה ולתורתו, לא כן הקסרות המזרחית הבזנתית. היא עמדה ברשעתה מתחלתה ועד סופה. גם הקסרים אשר עמדו אחרי כן לא הפילו דבר ממעללי קוסטנטין וקוסטנטיוס עד יוסטינין ומדרכם הקשה. ולא קמה עוד כמעט רוח בישראל לעשות תושיה עד כי מעטים הם הזכרונות אשר נשארו לפלטה מאבותינו ההם. אולם אף כי בארץ הממלכה הבזנתית לאמר: בארץ יון העתיקה, כהתה מאד רוח התורה, הרימה התורה קרן עוזה בארצות הנכבשות על ידה, ועל כלן בדרום איטליא. ותהי עיר בארי היושבת על חוף הים האדריתי ואטרנטו³⁸ היושבת על חוף הים ההוא נגבה מזרחה, מלאות חכמים וסופרים, עד אשר היה לפתגם עוד מאות שנים אחרי כן בפי חכמי ישראל: “כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו”³⁹. באחת הערים ההן נאחז איש נשוא פנים, חכם בתורה ומשורר ושמו ר' אמתי⁴⁰ אשר היה לאב למשפחת אדירים ונדיבים, חכמים ומשוררים, ונכבדים בבית הקסר, אשר נמשכו ימיה שמונה דורות⁴¹. אך בדבר אחר נבדלו גדולי ארץ איטליא ובנותיה וגם גדולי ארץ־ישראל מחכמי המתיבות אשר בבבל, כי נטו מאד אחרי הנפלאות ומעשה לחשים⁴², אשר לא טובו בעיני רב האי גדול גאוני פומבדיתא, אשר כמעט גער עליהם באחת מתשובותיו⁴³. בכל זאת היתה יראתם טהורה, משנתם ברורה ושירת קדשם זכה בלי כל דופי⁴⁴. וכל הרעות, אשר הדיחו עליהם עריצי בזנתי, לא עכרו את רוחם הנדיבה⁴⁵, אף כי בכל צוררי ישראל אשר קמו עליו מיום גלותו מעל אדמתו מעטים היו מושלי הארצות אשר שקדו על רעתו בכל מזמותיהם ובכל נכליהם כקסרי יון אלה. ליאון האזורי, אשר בער את הפסילים המחוטבים מבתי כנסת הנוצרים אשר בארצותיו, הוציא דבר שלטון לגרש מארצו ומכל ממלכתו את כל היהודים אם לא יקבלו עליהם את דת הנוצרית היונית (4483–723). ויהיו רבים אשר לא עמדו בנסיונם וימירו את כבודם למראית עין ויקוו כי יבא יום אשר ישובו לתורת אבותיהם, ורבים מהם עשו להם כלי גולה, ויפוצו בארצות הסלוים אשר עבדו את אליליהם וינח להם בתוכם. אך ברבות השנים, שבו גם האנוסים לעבוד את אלהי אבותיהם בבזנתי לעיני כל. ויהי בשבת בסיליוס מקדון לכסא קסרי בזנתי ויועד את הרבנים להתוכח עם הכמרים, וכי תקצר יד הרבנים להוכיח את אמתת היהדות אז יכביד על היהודים את ידו כי יתנצרו. אך דומה הדבר כי היתה יד הרבנים בוכוחיהם על העליונה, כי מוצאים אנחנו את קסר זה פוסק גדולה לכל איש עברי, אשר יבא בברית הנוצרים ולוא רמה יד הכמרים בוכוח זה, כי עתה הכביד על היהודים את ידו הקשה. אך בכל זאת רואים אנחנו באחרית ימי בסיליוס יהודים רבים נאנסים בחזק יד להתנצר. ומה יפלא הדבר כי בעצם ימי הרעה ובממלכה הרשעה הזאת, נמצאו אנשים מבני ישראל אשר גדל כבודם מאד. רבי שפטיה בן אמתי, עשיר גדול ונדיב ומשורר שירי קדש, היה גדול בעיני הקסר והקסרת עד כי עלתה בידו להטות את לב בסיליוס להשיב את ידו מחמש קהלות לבלתי מתוח עליהם את גזרת השמד הכוללת⁴⁶. במות בסיליוס ערבו האנוסים את לבם לשוב לדת אבותם בגלוי. אך הקסר החדש אשר חנפי ביתו קראו לו ליאון הפלסף הרע להם עוד מבסיליוס אביו, כי הפר את כל הזכיות החקוקות ובאות לישראל בספרי חקי רומי הקדמונים. וישם משפט מות על האנוסים אם ישובו ללכת בדרכי ישראל (4660–900). אך קרוב הדבר כי במות העריץ בטלו גזרותיו⁴⁷.

וגם בבבל ארץ המרכז לתורה החלה קרן ישראל למוט בימים ההם, הן אמנם כי לא השיגו המושלמנים את הנוצרים בקנאתם ובשנאתם לישראל, בכל זאת לא היה נעים גורל אבותינו בימים ההם גם בממלכת הכליפים. הכליף אלמוטקיל חדש את גזרת עומר על היהודים, על הנוצרים ועל האמגושים ויכבד את ידו עליהם לשנות את מלבושם לעטות מעטה מכֻרכָּם⁴⁸ מעל לבגדיהם ולחגור פתיל עבה על מתניהם. ויהפוך את בתי תפלות היהודים והנוצרים לבתי מסגד לישמעאלים. ועל המושלמנים גזר לבלתי למד את היהודי ואת הנוצרי דבר אשר יכשירהו לכל דבר פקודה ומשרה. אחרי כן יצא דבר שלטון להרים אל אוצר הכליף את המעשר ממחיר בתיהם ולבלתי רכוב על סוסים כי אם על חמורים⁴⁹ ופרדים (4613–853).

אך לעומת המועקה הגדולה אשר מחוץ עמדה רוָחה קטנה מבית. כי פקודת הכליף אלמאמון ⁵⁰ פרקה מעל המתיבות וגאוניהן את העול הקשה אשר שמו עליהן ראשי הגולה שמרביתם “לא היו בעלי אמת והיו קונים נשיאותם כמו מוכסים”⁵¹ ויחלו חכמי מתיבת פומבדיתא לפרוק מעליהם עֹל הנשיאים⁵². ואף מתיבת סורא אשר אותה שמו ראשי הגולה תמיד למדושתם ולמשלוח ידם לא הוסיפה עוד לענות אמן על כל אשר יאמר הנשיא לעשות בה. במתיבת סורא, אשר קרוב הוא כי מכשלון כחה "עמדה שתי שנים בלא גאון⁵³ קם אחרי כן לראש רב כהן צדק (4602–842), בר רב אכומו, אשר גם הוא היה גאון במתיבה ההיא. ועֻקבָא ראש הגולה אשר היה בימי רב כהן צדק, היה איש חיל, מליץ מהיר בשפת ערב ורחב נפש מאד. ויאמר להתמלא מחרבן המתיבה, וישא את עיניו אל רשות כרסאן, לאמר אל התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כרסאן אל המתיבה להסב אותה אליו ולהחזיק בה לנפשו. ויתיצב בפניו הגאון ולא נתן לו לבצע את מזמתו וכל נכבדי ישראל אשר בבגדד עיר הממלכה הקרובים לסורא מתחזקים עם מר כהן צדק⁵⁴. אך ימי הגאון הזה לא ארכו, כי הלך בדרך כל הארץ כשנתים ימים אחרי אשר נשא עוקבא את ידו לרשת את רשות כרסאן⁵⁵. ואין ספק כי על דבר הרשות הזאת לא נמשכו ימי הריב שנים רבות⁵⁶. אפס כי עוקבא לא חדל רגז, וימצא לו תאנה לדברי ריב כל הימים, גם אחרי אשר נאסף רב כהן צדק אל עמיו גם אחרי אשר הלכו לעולמם גם רב שר שלום גאון גם רב נטרוני בר רב הילאי בר רב מרי, אשר מלכו זה אחרי זה אחרי רב כהן צדק ורב עמרם בר ששנא כבר שב לכסא מתיבת סורא (4631–817), גם אז לא שבת עוד עוקבא מריב, עד אשר קמו אדירי ישראל אשר בבגדד, אשר התחזקו עם רב כהן צדק בימיו, הלא הם יוסף בן פינחס ונטירא חתנו ויוציאו את עוקבא מבגדד וישב בקרמיסין הרחוקה מבגדד מהלך חמשת ימים⁵⁷. וקרמיסין ארץ חמדה מלאה כל עץ רענן נאות דשא ונחלי מָיִם. ותשחק השעה לעוקבא, ויבא הכליף לשכון בבית הקיץ אשר לו שם. והיה מדי התהלך המלך לשאוף רוח וְיָצָא עוקבא לקראתו יום יום וקדם פניו בשיר חדש. ואחר מפקידי בית המלך אשר קנה עוקבא את לבבו יעמוד מרחוק, ורשם בספר את שירי הנשיא מלה במלה. וַיָּבֵא הפקיד מקץ ימים את השירים אל אדוניו והנה אין בהם אף שיר אחד אשר ידמה לאחיו. וישתומם הכליף על כשרון הנשיא ויקראהו לבא לפניו וימצא עוקבא חן בעיניו וַיַּרְשֵׁהו לשוב לשבת בבגדד. ויהי בשובו וַיֵּרַע הדבר בעיני נטירא וחותנו ובעיני כל נכבדי העדה. וַיָּבֹאוּ לפני הכליף ויוכיחו לו את כל התלאות אשר יביא על קהל עמו ברחב נפשו, ויגרשהו המלך שנית משבת בבגדד. וגם כל העם למקטון ועד גדול התקממו ויערכו מכתב אל הממשלה להגלותו מן הארץ, וכי תחרים את רכושו אם ישוב לשבת שם. ויצא עוקבא במר נפשו אל ארץ אפריקא⁵⁸, ויבחר בעדת קירואן. ויזכרו לו אנשי קירואן את תפארת בית אבותיו כי נצר הוא מגזע מלכי בית יהודה, ויכבדוהו בכל הכבוד אשר יכבדו בני ישראל יושבי בבל את ראשי גליותיהם⁵⁹.

והאיש נטירא, אשר היה עוד רך מאד בשנים באחרית ימי רב כהן צדק ראש מתיבת סורא, היה הולך הלוך וגדל. ומלבד נדבת רוחו המופלגת מאד ורחב ידו לעניי עמו אשר כמעט לא נשמע כמהו⁶⁰, ומלבד אשר היתה תפארת ביתו בימיו לשם בישראל⁶¹, היה נטירא גם מעוז ומשגב לעמו בכבודו בבית הכליף ברוב חכמתו ובטוב טעמו. ויהי בראשית ימי הכליף אלמעתצד אשר משל בפרס ובבבל (4652–892), וַיֵּפְתְּ לב המלך הזה אל יועצו בן־אבי אֶלְבָּגִיל⁶², הצורר הגדול לישראל, לחתום על הפקודה הרעה אשר הגיש לו לדכא את ישראל עד עפר. ויהי בלילה ויך לב הכליף אותו ויציקהו חלומו⁶³. ויקץ וישלח לקרוא לנטירא הגדול בעיניו וידע נטירא לכלכל את דבריו עמו ולהטות לבו אל ישראל. וַיֵּהְפַךְ לב אלמעתצד ויסר את חסדו מבין אבי אלבגיל וימסור לנטירא את כתב הפקודה, אשר אמר היועץ הבליעל להוציא על היהודים, ויחרם את כל רכוש הצורר ויתנו לנטירא. אך נטירא ברוב חכמתו לא אסף אל ביתו בלתי אם מעט מן המעט מהון היועץ, רק כדי בלתי היות כבועט בחסדי הכליף, ואת כל הכסף והזהב אשר לבן אבי אלבגיל ואת עבדיו ואת שפחותיו, חלק אל משנה הכליף ואל שריו ועבדיו. ותעבור על הכליף רוח נדיבה, ויאמר לפרוק מעל צוארי בני ישראל את עול המס אשר ישלמו לגלגלת מדי שנה בשנה. וַיָּנֵא נטירה את לב המושל מהעביר את המס הזה, באמרו כי כל עוד אשר ישלמו אותו העברים לא יערבו הישמעאלים את לבם לנגוע בם, וכי גם מבלעדי זה טוב לבני ישראל לשלם כתמול שלשום לבלתי הֵחָשֵׁב להם הדבר למשא בשוב אחרי כן הגזרה להתחדש עליהם לשוב ולפרוע אותו כבראשונה. וַיַּתֵּר להם הכליף ללבוש בגדים שחורים כאשר ילבשו בני משפחת בית המלך. ויהי היום ויתגודד האספסוף על בני ישראל ויצו המלך ויתפשו את המתגודדים וישלחום אל נהר חדקל. ויחי עוד נטירא כל ימי הכליף אל מוכתפי בן אלמעתצד, וימת בשנה השמינית לכליף אלמוקתַדֵר בן אלמעתצד (476–916) ויקומו תחתיו בניו הנדיבים סַהַל ויצחק. ויהי סהל נכבד בעיני הכליף ככל אשר היה נטירא אביו. וישבו ישראל לבטח בארצות ממלכת הכליף בימי נטירא ובימי בניו⁶⁴

ורב כהן צדק ראש מתיבת סורא, אשר באחרית ימיו החלו דברי המריבות בין עוקבא ובין ראשי קהל ישראל, היה גאון נכבד מאד. ורבות הן תשובותיו אשר השיב ליחידים ולקהלות, מקרוב ומרחוק. המאור שבתורתו ירָאֶה בפסק הלכתו שפסק כי היורש אשר לא ישלם למלוה הנכרי את הכסף אשר לוה ממנו אביו המת עונו ישא⁶⁵. ורב שר שלום בן רב בועז ורב נטרונַי בן רב הילי⁶⁶ גאון בן רב מרי⁶⁷, אשר ישבו לכסא מתיבת סורא זה אחרי זה העשירו את ספרות ישראל בתשובותיהם הרבות והנכוחות. וַיֶרֶב רב נטרוני להורות דת ודין ותורה ומוסר לקהלות ישראל באירופא בתשובותיו אשר השיב להן, עד כי בדורות הבאים נחשב “לדבר ברור ומפרסם לאנשי ספרד – כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם ורבץ תורה וחזר”⁶⁸. תחת רב נטרוני קם לגאון תלמידו הנאמן רב עמרם בר ששנא. ורגלים לדבר כי קרא עוקבא הנשיא, בריבו עם אנשי דורו, את רב עמרם לשבת על כסא הגאונות בעוד רב נטרוני חי – ככל אשר קרא אחד הנשיאים הנשפטים דניאל ודוד בן יהודה בימיהם את רב יוסף בן רב חייא לשבת על כסא רב אברהם בן רב שרירא בעודנו חי – ונראים הדברים כי לא אבה רב עמרם לשמוע לעוקבא וימנא את רגליו מעמוד במקום רבו ולא עלה לגדולת הגאונים עד אחרי האסף רב נטרוני אל עמיו⁶⁹. רב עמרם עשה לו שם בשלחו לספרד⁷⁰ ליד איש נכבד יצחק בן שמעון “סדר תפלות וברכות של שנה כלה” “כמסרת שבידנו כתקון תנאים ואמוראים”⁷¹. ויהי רב עמרם כמעט ליוסד וקובע לתפלה המסודרת כהלכתה בכל קהלות ישראל באירופא אשר כבר התעתדה בעת ההיא להתרומם ולהיות ברבות הימים למושב התורה והיהדות.

בימי גאוני סורא אלה עמדו בראש מתיבת פומבדיתא רב פלטוי בן רב אביי (4602–842) שש עשרה שנה, ואחריו רב אחאי כהנא בר רב מרי (4618–858) ששה חדשים. במות רב אחאי נחלקו זקני המתיבה, מקצתם נטו אחרי רב מנחם בר רב יוסף בר רב חייא, – הוא רב יוסף אשר משך ידו מן השררה לבלתי הכאות את לב הגאון רב אברהם בר רב שרירא – ויד כל מבחר זקני המתיבה נכונה עם רב מנחם⁷². ומקצת הזקנים והתלמידים החזיקו ביד רב מתתיה בר רב רבי. וימת רב מנחם מקץ שנה וחצי, ויתנו כל אנשי המתיבה את ידם תחת רב מתתיה (4620–860). אחרי מות הגאון הזה, מקץ עשר שנים, קם לראש רב אבא בן רב אמי מצאצאי רב שמואל, אשר לקח שלמה בן חסדי הנשיא בימיו מפומבדיתא לשבת על כסא מתיבת סורא⁷³, ויעמוד רב אבא על כנו שלש שנים וימת. ויקם תחתיו רב צמח בן הגאון רב פלטוי לראש מתיבת פומבדיתא (4632–872). הגאון הזה כתב ספר אשר קראו לו ערוך⁷⁴ לבאר את המלות הסתומות אשר בתלמוד ולברר את שמות החכמים ככתבם וכדקדוקם⁷⁵. צדקתו הגדולה אשר לא הבדילה במשפטה בין איש ישראל ובין הנכרי תראה מתוך הוראתו שהורה לבני עמו “שיש להן רשות ומצוה לעשות כך – להציל גזול מיד עושק – אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל להעיד על ישראל לגוים אצל השופט שאינו חומס”⁷⁶. אחרי לכת רב צמח בן רב פלטוי בדרך כל הארץ, ישב על כסאו משנהו, אבי בית דינו, רב האי בן רב דוד (4650–880) שבע שנים וחצי אחרי היותו דיין בבגדד כמה שנים⁷⁷. ואחריו עמד בראש רב קימוי בן רב אחאי כהנא⁷⁸ שמונה שנים וחצי.

אחרי האסף רב עמרם אל אבותיו עמד תחתיו לגאון בסורא רב נחשון בן רב צדוק (4649–889). מלבד תשובותיו הרבות עשה שם גדול לו רב נחשון בספרו אשר כתב על דבר תקופות השנים והחדשים וסדרי מועדי בני ישראל הנקבעים על פיהם. וישכל למצוא כי מקץ שבע וארבעים ומאתים שנה תכלינה כל חליפות העתים החסרות והעודפות לשנותיהן לחדשיהן ולימיהן, והתלכדו בכל מותריהן ומחסוריהן למחזור גדול וכליל ומלא. שם הספר הזה הוא “עגול דרב נחשון”⁷⁹.

תחת רב נחשון עמד אחיו בן אמו רב צמח בן רב חיים לגאון בסורא שבע שנים. ויהי רב צמח איש מלא תום ונקיון עוצם עיניו מראות ברע. בימיו נראה איש בארץ קירואן באפריקי, אשר בא מארץ מרחק ואשר קרא לנפשו אלדד הדני. ויספר באזני שומעיו, כי מעבר לנהרי כוש הוא בא ושם ישכון לבטח שבט דן אשר בא שמה בקרוע ירבעם אליו את ממלכת ישראל וכי בימי חרבן בית ראשון התלקטו אל שבט הדני שלשת השבטים נפתלי גד ואשר ויאחזו בארצות חוילה ופרוים. ורוחב ממלכת ארבעת השבטים הוא מהלך שבעה חדשים. ויוסף לספר כי כל אלה גבורי חיל הם עד להפליא אשר על חרבם יחיו וכל מלאכתם בעולמם אינה בלתי אם מלחמת עולם בכושים. ומלבד עבודת האדמה יהיה כל משלח ידם הבז השלל והמלקוח. ואת הלוים בני משה הזכים והטהורים צאצאי הלוים, אשר קצצו את אצבעותיהם לבלתי שיר את שיר ה' על אדמת נכר, סובב נהר סמבטיון וכל חית טרף וכל קוץ וחוח אין בגבולם. הנהר הזה ההולך וסוער ומעפר בעפר וזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ונהפך לחומת אש ביום השבת, לא יתן את יתר שבטי ישראל לבא אל גבול בני משה כי אם לקרבה אליהם עד ששים אמה, במקום אשר צר רוחב הנהר. ועל נפשו ספר אלדד כי ירד באניה הוא ואיש אחד ממטה אשר ותִּשָׁבֵר ספינתו ויֻטל הוא ורעהו אל ארץ הכושים, ויראו אנשי המקום את האָשֵׁרי כי שמן ובריא בשר הוא, ויצלוהו ויאכלוהו ואת אלדד הרזה שמו במשמר עד אשר יתפטם גם הוא להם למאכל תאוה. ויהי בנפול תרדמה על שומריו הכושים, ויקם אלדד עליהם ויהרגם בחרב אשר מצא וימלט אל הנהר ויָשָׁט על פני המים ויבא מצרימה, ואויביו באשר רגלי ספוג להם לא יכלו לשוט ולרדוף אחריו ותנצל נפשו. בבואו אל נילוס יאור מצרים מצא עץ יקר מאד צף על פני המים ויקחהו ויעלהו עמו וימכרהו כפיסים כפיסים ויעש בדבר הזה עשר גדול. ככה ספר במקום אחד את הנפלאות אשר נעשו לו. ובמקום אחר ספר את הקורות אותו כדברים האלה כי גדוד עם אחר פשט פתאם על שוביו הכושים ויכום לפי חרב ואותו הוליכו כאחד השבוים ויפדהו איש יששכר בשלשים ושנים כסף ויביאהו עמו אל גבול נחלתו הנשען אל גבול ארץ מדי ופרס. ויששכר שבט שוקט ובוטח תם וישר, עובד את אדמתו רועה את מקנהו. ויספר עוד כי הראובני והזבולני שוכנים מזה ומזה להר פארן וסוחרים אל ארצות ארמניא ויש אשר יבאו עד נהר פרת ומלחמות להם בשכניהם. מקום מטה אפרים וחצי שבט המנשי הוא על יד מכה⁸⁰ ומדינה ערי ערב. והאנשים האלה גבורים מרי נפש הם, רוכבי סוסים, אורבי דרכים ומלחמה להם כל הימים עם אויביהם. ושמעון ויתר שבט המנשי ימשלו בארץ הכוזרים וחמש ועשרים ממלכות מעלות להם מס. מלבד השמועות האלה קרא שמות למלכי השבטים ולשופטיהם שהיו בימיו. שם מלך השבטים אשר מעבר לנהרי כוש עדיאל⁸¹ או עוזיאל בן מלכיאל⁸² אשר אליו יביאו את השלל ושם הנשיא הגדול אלצפן⁸³ או ניקולי מבני אהליאב⁸⁴ ושם השופט עבדון מן מישאל⁸⁵, אשר ידין הוא ויתר השופטים את בני עמו בארבע מיתות בית דין.

כל החזיונות האלה אשר חזה אלדד על עשרת השבטים, היו כמים קרים על נפש אבותינו העיפה והנדכאה בגולה זה שמונה מאות ושלשים שנה, עד כי לבם לא נתן להם להרהר אחרי המבשר הזה המטיף להם במתק לשונו גם דברי תורה⁸⁶ ושמועות טובות מארצות מרחק המשעשעות את נפשם בתנחומות נועם מאין כמוהן. אך בכל היות חזיונות אלה חביבים על כל שומעיהם, בחנה אזן אנשי קירואן שמץ דברים אשר לא ישרו בעיניהם, כי מלבד אשר טוב טעמם לא נתנם להאמין לרבים מן השמות הזרים והמשונים אשר קרא באזניהם ואשר העיד עליהם כי יצירי עברית טהורה הם, אשר ידברו עשרת השבטים, ויחשדוהו כי מלבו בדה אותם, זרו בעיניהם הלכות השחיטה אשר לא עלו מעולם על לב רבותינו חכמי ישראל הנאמנים הלא הם הסופרים והתנאים, האמוראים והגאונים ואשר בעיניו נחשבו לעקרי עקרים, באמרו כי ככה הורה משה רבנו ליהושע בן נון. ותקטן עוד זאת בעיניהם ויוסיפו עוד להתפלא על סַפרו ברוב ענין וברוב דברים השכם וסַפר כי אין לעשרת השבטים לא משנה ולא תלמוד מעשה חכמי ישראל התנאים והאמוראים, וכי שִׁמְעָם לא הגיע אליהם מעולם כי אם “תלמוד בלשון קדש מצֻחצח” יש להם אשר רק אלה הם חכמיו משה, יהושע בן נון ועתניאל בן קנז⁸⁷. קרוב הדבר מאד כי מאמרים כאלה נראו בעיניהם כמכריזים בקולי קולות כי אין צרך במשנת חכמי ישראל ותלמודם, אשר באמת הם הם עקרי התורה, אחרי כי עשרת השבטים הטובים בעיני ה' בעלי הכבוד והעז, הנצח וההוד אין להם משנה ותלמוד ובכל זאת שלומי אמוני ישראל הם. והנה בדבר השמות העברים הנראים זרים מאד בדקו אותו אם לא ילידי הרגע הם וירשמו מפיו המון שמות כאלה ומקץ ימים שבו וישאלו אותו את פתרונם. אך בדבר אמתת ספוריו וערך הלכותיו ודבריו ועל ההלכות הנוהגות לפי דבריו בקרב עשרת השבטים ערכו אנשי קירואן שאלה אל רב צמח גאון בן רב חיים ראש מתיבת סורא. הגאון הזה טהור העינים מראות ברע לא מצא דֹפי באלדד, ויָשֶב לאנשי קירואן כי את שמע אלדד כבר שמע זה כמה מפי שני חכמים הלא הם רבנא יצחק בר מר ורבנא שמחה אשר גם הם נלאו לעמוד על דעתו. אך הגאון מצא לספורי אלדד ראיות ורמזים באגדות ואת שכחת הלכות משנתנו ותלמודנו מלב עשרת השבטים תלה רב צמח בשאון מלחמותיהם הגדולות והקשות בשבטי הכושים. והחלופים בהוראה הלא ימצאו גם בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי ובמסורת הלא ימצא חלופים בין אנשי מזרח ומערב – מדנחאי ומערבאי – ומלבד זה יוסיף רב צמח להחליט כי קרוב מאד כי מרוב התלאות, אשר עברו על ראש אלדד, שכח גם הוא דברים רבים ויחליפם. ובכן יצא אלדד נקי במשפט ראש מתיבת סורא. אך בסוף מכתבו העיד הגאון באנשי קירואן לבלתי הִנָּקֵש אחרי הלכות הדני הזה כי אם להחזיק בלב שלם ובכל נפש בתורת רבותינו המסורה ולבלתי נטות ממנה כחוט השערה ימין ושמאל⁸⁸.

מאין בא ולאן הלך הנודד הזה אין יודע עוד אל נכון. אך קרוב הוא כי ראשית הֵרָאותו היתה במצרים⁸⁹ ומשם שם את פניו אל ארץ המערב ויחן בקירואן עיר הממלכה, אשר משם הריצו חכמי העיר את שאלתם על אודותיו אל הגאון לסורא, ומארץ המערב עבר את הים ויבא ארצה ספרד וימצא גם אזנים קשובות⁹⁰. אך שם נעלמו עקבותיו מאין יודע עוד אנה בא.

תחת רב צמח קם לגאון בסורא רב מלכא (4664–904), וימת מקץ חדש ימים ותהי יד ה' במתיבה ההיא וימותו מרבית זקני חכמיה בימי שלשה חדשים⁹¹. בימים ההם החלה קרן סורא למוט וללכת הלוך וחסור. ומתיבת פומבדיתא לא הפיגה עוד מאומה מכח עלומיה.

וגם עד העת ההיא שונה היה גורל שתי המתיבות אשה מרעותה מראשית יסודתן עד אחריתן. מתיבת סורא נוסדה בידי רב יותר מששים שנה לפני הוסד מתיבת פומבדיתא בידי רב יהודה בר יחזקאל⁹². ואף כי המתיבה הכוללת חזרה עוד הפעם לסורא כל ימי עמוד רב חסדא בראשה, לא פסקה ישיבה גם מפומבדיתא, כי רבה בר נחמני התיצב בראשה אחרי מות רב יהודה⁹³. ותהיינה עשר שנות רב חסדא ראשית ימי היות שתי המתיבות נכונות אשה על יד רעותה, ככל אשר היו מתיבות נהרדעא וסורא בימי רב ושמואל. ובהאסף רב חסדא אל אבותיו נָסַבָּה כל הראשות לפומבדיתא לבדה, ומסורא שבתה מתיבה כשלש וששים שנה⁹⁴ ככל אשר נסבה כל הראשות מסורא לנהרדעא לבדה בשבע השנים אשר האריך שמואל ימים אחרי מות רב⁹⁵. ומתיבת פומבדיתא עמדה במלא תקפה גם בכל הימים הרבים ההם גם בימי רב אשי אשר פקד את מתיבת סורא מרוב ימים וירימֶהָ למעלה ראש⁹⁶. גם בימי כל האמוראים אשר עמדו אחריו עד אחרי מות רבינא האחרון. אולם משנת מות המאסף הזה לכל האמוראים עד אחרי מות הראשון לגאונים רב חנן מאשקיא בפומבדיתא, בכל חמש ושלשים ומאת השנה ההן⁹⁷ לא עמדה מתיבת סורא על כנה בלתי אם כשלשים שנה הלא הן ימי רב עינא ורב סמונא, וכמאה וחמש שנים נשמו מסלותיה. וגם במאת השנים הראשונות בימי הגאונים יש אשר היתה בה יד ראשי הגולה לרעה, כד כי קרוב הוא כי לפרקים פסקה כל עבודתה לימים רבים או לשנים, וגם דורות רבים אחרי כן היו ימים אשר מתיבה זאת “עמדה שתי שנים בלא גאון”⁹⁸ לעומת זה עמדה מתיבת פומבדיתא על תלה כל ימיה, ואף בגלות חכמי פומבדיתא לעיר פירוז שבור⁹⁹ הקרובה, הלא נעתקה רק ממקומה, אך ממעמדה לא נהרסה, כי חכמי המתיבה ההיא גלו שמה יחדו וישבו שם יחדיו, אף שבו משם יחד אל מקומם הראשון, אל פומבדיתא.

אך בכל היות ימי מתיבת פומבדיתא רצופים מתחלתה ועד סופה וימי מתיבת סורא מקֻטעים, היה בימי האמוראים משפט הבכורה לסורא הבכירה. כי נחשבה מתיבתה למרכז – והגאון העומד בראשה לראש חכמי ישראל. וראש מתיבת פומבדיתא, אף גם בהיותו גדול בחכמה כמהו, נחשב רב למשנהו¹⁰⁰ וליתרון זה לראש מתיבת סורא על ראש מתיבת פומבדיתא נתן מקום גם בסגנון מעשה בית דין¹⁰¹ גם בדרכי הנימוס¹⁰² גם בסדרי בית הכנסת¹⁰³ ובכבודם בבית נשיא הגולה¹⁰⁴. ויען, כי היתה מתיבת סורא המרכז למן היום אשר העתיק רב אשי שמה מנהרדעא את סדרי התעניות וסדרי ה“כלא” וה“רגלא”¹⁰⁵, וסדרים כאלה הלא יעלו לדמים יקרים, ואולי גם יען כי לא היה מספר בני ישראל רב בסורא הקטנה וסביבותיה כמספרם בפומבדיתא הגדולה וסביבותיה וכלכלת התלמידים קשה בה מכלכלתם בפומבדיתא, על כן שמו מני אז לחוק לתת למתיבת סורא את שתי הידות מן התרומות אשר ירימו בני ישראל מכל אפסי ארץ לתלמוד התורה ואת השלישית למתיבת פומבדיתא. וגם במות ראש הגולה יסוב כל הכסף הבא מכל המדינות אליו, אל קופת מתיבת סורא¹⁰⁶.

ואף כי אחרי ימי הסבוראים זכתה מתיבת פומבדיתא להחזיר את הגדולה ליוֹשנה, כי ראשית הגאונות נוסדה בה בהיות רב חנן מאשקיא לגאון בפומבדיתא כעשרים שנה לפני קום רב מרי בר רב הונא לגאון בסורא; ¹⁰⁷ ואף כי בדורות הראשונים כבדה מאד יד נשיאי הגולה על מתיבת סורא ובזדונם ובמשובתם העבירו והקימו את גאוניה הַעֲבֵר וְהָקם כאשר אִוְתָה נפשם¹⁰⁸ ומושב גאוני פומבדיתא איתן היה, לא עלה בכל זאת על לב ראשי מתיבת פומבדיתא לקַפֵּחַ את זכֻיות גאוני סורא המקֻבָּלות ובאות בידם מימי האמוראים אף כחוט השערה ויהי יתרון הגדולה לסורא כל ימיה. אולם בכל היות גאוני סורא גדולים מאד ומרבית השאלות מאפסי ארצות תבל באות אליהם, כאשר נחשבה מתיבתם למרכז התורה, בכל זאת היה יתרון עֹשֶר התורה לחכמי פומבדיתא. כי יש אשר משם יצאה תורה גם לסורא אחותה הבכירה, כי בהִפָּקֵד בסורא מקום חכם מופלג אחרי מות הגאון רב יעקב הכהן, נקרא שמה מר רב שמואל מפומבדיתא להיות שם לגאון¹⁰⁹. ובמות כשלשים שנה אחרי כן רב אחא גאון סורא לֻקח רב יהודאי גאון מפומבדיתא לְכַהֵן תחתיו, מאין בסורא חכם גדול כמוהו¹¹⁰. וגם בשתי תקנות גדול שתקנו הגאונים היתה יד גאוני פומבדיתא ראשונה וגאוני סורא היו הנלוים עליהם¹¹¹. אך לא רק לבבל ולא רק לדורותיה יצאה תורה הרבה מפומבדיתא כי אם לכל תפוצות ישראל לכל ארצותיהן ולכל דורותיהן. הנה שני הספרים הראשונים אשר נכתבו בבבל אחרי התלמוד הם ספר ההלכות הגדולות והשאלתות. והנה יסוד ספר ההלכות הגדולות, אשר סדר רב שמעון קיירא¹¹², ואשר היה למקור הוראה בעוד כסא הגאונים נכון במתיבותיהם בבבל¹¹³ משתיתו ומרביתו הלא לרב יהודאי גאון הוא. ואת ספר שאלתות כתב רב אחא משבחא. ושניהם הלא זקני מתיבת פומבדיתא הם¹¹⁴, ושני הספרים החשובים האלה אשר מקור תורה הם לכל ישראל עד היום הזה פרי חכמת חכמי פומבדיתא הם. אף הדעות היו משֻמָרוֹת בטהרתן העתיקה במתיבת פומבדיתא, היושבת במדינות אשר בני ישראל היו צפופים שם, מֵהִשָמְרָן במתיבת סורא אשר מרבית יושבי מדינותיה אשר מסביב לה בני נכר היו ¹¹⁵. אך בכל זאת רב הצד השוה אשר במעשי שתי המתיבות, בתורת פיהם ובתורת חכמתם וצדקתם, על הפרטים הקטנים אשר בהם נבדלה אשה מרעותה.

ואף כי למראה עין לא היו עיני הגאונים בלתי אם פנימה, אל תורת גופי ההלכות לבדה, בכל זאת אין הדבר כן, כי היו בקרבם אנשים אשר שמו את לבם לכל דבר חכמת בינה ויכתבו גם ספרי מדע¹¹⁶, וישקדו להעלות כל מקרה נכבד אשר קרה בימיהם על ספרי זכרונות דברי הימים¹¹⁷. אולם אל פסקי הלכותיהם ואל תשובותיהם שמו הדורות הבאים לב לנצור אותן מכל משמר ולדבריהם על המדעים לא חששו לשום משמרת למשמרתם. על כן אבדו ספרים יקרים לדאבון לב החכמים¹¹⁸. אך קרוב הדבר כי מרבית עבודת המדע בימי הגאונים היתה מלאכת החשבון ותורת תכונת השמים¹¹⁹. על ארחות החֵקר בכל גבולות תורת המדע אשר החלה להֵרָאות בראשי פרקיה בימי הגאונים, אצלה האגדה מרוחה בימיה האחרונים הרבה מאד.

כי הנה האגדה אשר תדמה במשא נפשה ובמרבית דרכיה אל הנבואה, דמתה אליה גם בדבר הזה, כי שתיהן הטיפו כל ימיהן את אִמְרָתָן במליצה זכה וטהורה, אשר מלבד עצם דבר תורתה ומוסרה הנובע והשופע כבאר מים חיים לא יֵרָאֶה מהן דבר. אך ככל אשר החלה הנבואה בדורותיה האחרונים, בימי יחזקאל ודניאל וזכריה לערוך את דבריה במשכיות ושלל צבעים בטעם בני עמה יושבי בבל¹²⁰ ככה החלה האגדה ביציריה אשר נולדו או אשר נגלו¹²¹ בדורותיה האחרונים לתאר את מערכי לבה בשרד ובמחוגה, ולשום את המדה¹²² ואת המספר¹²³ את התָוֶך¹²⁴ ואת המתכנת¹²⁵ את הגבולות¹²⁶ ואה הקצָוֹת¹²⁷ את הצמדים ואת ההפכים¹²⁸ את הסתומות¹²⁹ ואת הקצובות¹³⁰ את האותיות ואת הספירות¹³¹ לאותות ולרמזים לעמקי מחשבותיהם. וברור הדבר כי המנינים ויתר הסמנים אשר פרטנו פה הם ראשי מוסדי האגדה אשר הורו הגאונים¹³². ובהיות עצם דבר המניָן לפי טבעו, המעבר מגבול המעשה המוחש אל גבול הדעה המטהָרָה, היו חקרי רמזי המנין לפתחי השער לתורת חכמת בינה ברורה המתחזקת להכיר גם את כל המעשה החיצון והנראה על פי שרשו הפנימי הנעלם. ותצא לחכמי הדורות הבאים תורת פלספה¹³³ אשר על טיבה ועל תולדותיה עוד ידֻבר בזה.

גם מן הפיוטים, אשר העשירו את סדר תפלתנו עֹשר רב, לא הניחו רבותינו חכמי בבל את ידם¹³⁴. ובכל חכמתם לא שכחו גם את אחיהם הדלים אשר לא זכו לדעת. ויהי בדור ההוא איש חסיד וענו, ושמו רב נסי נהוראני ראש כלה איש עוֵר¹³⁵. הוא הביע את רוחו הטהורה המלאה יראת אלהים ענוה ויראת חטא מאין כָּמֹהָ, בודוי נמלץ מאד, אשר לא מש מפי עמו עד היום¹³⁶. ותבדל מלאכתו זאת ממלאכת יתר הפיטנים, אשר היה משפטם להעמיק את שפתם עד כי מלאו דבריהם חידות ורמזים, ותהי מליצתו אשר בחר בה, תמה ונקיה נכוחה וישרה לכל מבין¹³⁷. ותאצל עליו גם בדבר הזה מרוח רבותינו וחבריו מורי התלמוד, השומרים את לשונם מכל שפת יתר, בהיות לנגד עיניהם, בכל דבר סגנון, הכלל הגדול “לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש” וקרוב הדבר כי החסיד שליח צבור היה¹³⁸.

ותחת רב קימוי קם לגאון בפומבדיתא רב יהודה, בן רב שמואל ראש כלה (4666–906). הוא היה מצאצאי רב מרי בר רב דימי השני לגאוני פומבדיתא אשר כִּהן במתיבה תחת רב חנן מאשקיא הגאון הראשון לישראל. החֹטר הזה היה לראש בית אב לשני הגאונים האחרונים, אשר הכריעו בגדלת ותפארתם את כל אשר היה לפניהם, ככֹל אשר יכָּתב עוד בספר הזה. בימי רב יהודה גאון זה ישב לכסא ראשי הגולה, דוד בן זכי איש אביר לב אשר לא נפל בעֻזו ובקָשׁיו מעוקבא הנשיא. כל הימים אשר רב יהודה חי ישבה המתיבה לבטח עם בן זכי. אולם אך שכוב שכב רב יהודה עם אבותיו, וזקני המתיבה הקימו את רב מבשר כהנא, בן רב קימוי (4682–922) אשר כהן לפני רב יהודה, ויקם דוד הנשיא וישם את רב כהן צדק בן רב יוסף לראש מתיבת פומבדיתא¹³⁹. וימָשכו ימי המחלקת חמש שנים וחצי.

וירע מאד בעיני החסיד רב נסי נהרואני העִור דבר המחלקת אשר חצתה את מתיבת פומבדיתא לשני מחנות, ואשר קרובה היתה לקרוע גם את עדת ישראל כֻּלה לשני קרעים לאין מרפא. ואף כי השתבשו הזכרונות, ברור הוא כי ככה היה הדבר כי בא רב נסי יחידי ממקומו, ויבא בלָּט את בית ראש הגולה, ויעבור עבור וגַשש ארבעה עשר חדרים אפלים עד בוא אל חדר מושבו ויבהל הנשיא בראותו פתאם את החסיד העִור נצב עליו באישון לילה ויקם ויחרד לקראתו וישאלהו לחפצו. אז דבר רב נסי על לבו להשיב את ידו מרב מבשר, ויעתר לו דוד בן זכי¹⁴⁰ ויַשלם עמו. וישב רב מבשר עם זקניו ותלמידיו לבד, ורב כהן צדק ישב עם זקניו ותלמידיו לבד. ויהי במות רב מבשר לתקופות שלשה חדשים (4682–923) ויִסוב כל קהל החכמים אשר ידם היתה נכונה עם רב מבשר אל רב כהן צדק¹⁴¹.

ולמתיבת סורא לא עלתה ארוכה אחרי מות רב מלכא גם אחרי עמוד רב האי בר נחשון בראשה, ואחריו רב הילאי בר רב נטרונאי ואחריו רב שלום בר רב מישראל¹⁴². הן הגאונים האלה גדלו גם בתורה ולא היו נופלים בחכמתם מכל יתר חבריהם אך לא השיגה עוד ידם לעצור את כח המתיבה בקרבה ויִּדַּל כבודה מאד ויתמו כמעט החכמים והתלמידים מסורא¹⁴³. ויהי במות רב יעקב בן מר רב נטרונאי אשר ישב על כסא המתיבה תחת רב שלום שלש עשרה שנה לא היה עוד בסורא חכם הגון למלא את מקומו ויקח דוד בן זכי הנשיא את איש אורג יודע תורה מקרב העם ושמו רב יום טוב כהנא בר יעקב וישיתהו לגאון¹⁴⁴.

וככֹל אשר הלכה מתיבת סורא הלוך וחסור, ככה הלכה מתיבת פומבדיתא הלוך ורוב. כי מרבית זקני סורא ותלמידיה יצאו ממנה ויבואו לפומבדיתא. ובסורא לא נותרו בלתי אם מתי מספר. ומשפט סורא היה מעולם לקחת שתי הידות מכל התרומות אשר ירימו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם למתיבות בבל ולבלתי הניח לפומבדיתא כי אם את השלישית. ויהי בעלות מרבית בני מתיבת סורא לפומבדיתא והשלישית מן התרומות לא הספיקה עוד לכלכל גם את העולים החדשים אשר נקראו “עלולי”¹⁴⁵ ויקם רב כהן צדק ויבקש¹⁴⁶, כי יוסיפו למתיבת פומבדיתא על חֻקה אשר נתן לה מתמול שלשום, אחרי כי המתיבה הזאת מלאה היא כיום מפה אל פה ובסורא לא נותרו כי אם שרידים אחדים. ולא אבו ראשי סורא לשמוע אליו לגרוע מאומה אל פומבדיתא משתי הידות. אז נועדו נכבדי ישראל ויעמידו לחוק שתי המתיבות לקחת למן היום ההוא חלק כחלק. ויֵּעָתר רב כהן צדק לדבר הזה¹⁴⁷ אף כי צרכי מתיבתו רבו פי כמה וכמה על צרכי מתיבת סורא.

אולם גם השארית הקטנה הזאת, אשר נשארה עוד בסורא בימי רב יום טוב, כמעט נמוגה ותדוף אחרי מותו ויועדו חכמי ישראל ויוָּעצו להביא את הפלטה הנשארת מסורא עירה פומבדיתא ולהושיבה שם למתיבה לבדה, למען הַעמד שְמָה ולהקים בראשה לגאון את האלוף רב נתן, בן רב יהודה גאון אשר ישב על כסא המתיבה לפני רב מבשר ורב כהן צדק, ולרב נתן כבר יצא שם בישראל, כי שאלות היו באות אליו מרחוק¹⁴⁸ וראש ישיבה היה במקומו¹⁴⁹, אך עוד ראשי העם עושים כה וכה ורב נתן מת¹⁵⁰ ועצתם לא קמה. וירא דוד בן זַכי כי כן וישב אל לבו להתחזק ולהקים את הריסות מתיבת סורא הנופלת ולחדש את כבודה במקומה. ויקם וישלח מלאכים אל רב נסי ראש כלה ולבקשהו לעלות על כסאה וימאן החסיד ויאמר ברוב ענותו: הנה ראש מתיבה נר ישראל הוא, לאור עולם, ואני הלא עור אנכי ועולם חָשַך בעדי ואיככה אצלח להיות ראש מתיבה. וירא הנשיא כי ממאן רב נסי נהרואני לשים את משמרת הקדש הזאת על שכמו, ויגל אליו את לבו כי שם עיניו גם בשני חכמים אחרים לבחור את אַחַד מהם, הלא הם רב צמח בן שהין ורב סעדיה, ויגד רב נסי לבן זכי, כי לבו נוטה אל רב צמח אף כי יודע הוא את ערך רב סעדיה כי עצמה ישרת לבו וחכמתו רבה ולשונו צחה וירא את ה' מאד. ויענהו הנשיא כי כלה היא מעמו להקים את רב סעדיה. ויאמר לו רב נסי: אם כה חרצת יהי ה' עמך, ואני אהיה מן הראשונים לשבת לפניו ולשמוע בקול דברו. ויהי כן וילך הנשיא ויבַא את רב סעדיה בן רב יוסף ויקימהו לגאון בסורא בחדש אִיָּר 4688–928¹⁵¹. ופרשת הדברים האלה הלא הם כתובים בפרק הבא.

ויבדל המנוי הזה מכל מִנויי הגאונים אשר היו לפניו מאז עמוד גאון בישראל, כי כֻלם היו זקנים מלאי ימים במלאם את ידם למשמרת קדשם ורב סעדיה לא היה ביום עמדו בראש בלתי אם בן שלשים ושש שנה. כלם היו ילידי בבל ותלמידי מתיבותיה והוא היה יליד עיר פַיוֹם, או עיר דלץ הקרובה לה, מערי מצרים התחתונה. על כן יש לנו להקדים לזכרון מעשיו הגדולים אשר עשה בהיותו כבר לגאון, גם את פָּרָשת מפעליו אשר פעל בימי נעוריו לפני עלותו עוד לגדולתו למען נדע את יתרון חכמתו וצדקתו, אשר הכשיר אותו להיות לאב ולראש לעמו.

רב צמח בן כפנאי ורב חנניה בן יהודה גאונים בפומבדיתא. רב עמרם הראוי נדחה ורב אהרן בן שרגדו קופץ על כסא המתיבה. רב יוסף בר סטיא בורח מסורא מפני זממי רב אהרן. סדרי המתיבה בסורא בטלים. רב נחמיה חולק על רב אהרן ויורש את שררתו אחרי מותו. מעוט כבוד המתיבה בימי רב אהרן ורב נחמיה. כבוד המתיבה מתחדש בהיות רב שרירא לגאון. ערך רב שרירא ורב האי בני מולדתם. השתוף הגמור לאב ולבן בכשרוניהם ובמדותיהם. קדושת הדיַָנות בעיני רש“ד. צדקתו הנשקפת מהוראותיו. קנאתו על אנשי בצע הצבועים. מתכֻּנתו אל האגדה ואל הפלספה. ספרו מגלת סתרים. אגרת רש”ג וערכה. מצוק ומחסור במתיבה. רב האי מתמנה לאב“ד. שוטני המתיבה מלשינים את רש”ג עם האי למלכות. שניהם נאסרים ורכושם נבוז. נפטרים מִכִּלְאם וחוזרים לשררתם. מות רב שרירא ממחלת ידו ורב האי קם לגאון. רוחב דעת רב האי בלשון ובמדע. התורה היא העקר בעיניו. זהירותו מתערובת דעות חיצונות בחכמת התורה. הכרתו את עקרי הדעות הישראליות. משמרות מוסר ההלכה בטהרתו. עינו היפה בכל כִּתֵּי בני אדם. חששו לפסקי ב“ד של גוים ולעדותם. ערך המנהג המקובל וערך השלום בקהלה. טעמו ההסתורי. דעותיו הדומות לדעות רס”ג. שירת מוסר השכל. ערך ספריו, רוב תשובותיו ורוב תלמידיו. ר' דוסא בן רס“ג וחכמי דורו בסורא. גדלו בתורה ואהבתו לרב האי. ר' שמואל בן חפני גאון בסורה. מר יוסף בן ברכיה סגן הישיבה. חכמת רש”ב חפני בתורה ובמדע בספריו הכתובים ערבית. מת רבנו האי וערכו הגדול. שנת מותו היא שנת אחרית גדולת התורה בארצות הקדם.

4798־4696

ובשנה השמינית לשנת עלות רב סעדיה על כסא מתיבת סורא, מת רב כהן צדק גאון בן רב יוסף, ראש מתיבת פומבדיתא (936־4696)¹ ויקם לגאון רב צמח בן רב כפנאי, אשר לא נשאר ממנו כמעט מאומה באוצר ספרותנו, וישב על כסאו שתי שנים וחצי וימת (938־4698). ויהי לגאון בפומבדיתא רב חנניה, בן לרב יהודה אשר כִּהן במתיבה ההיא כעשרים שנה לפני כן² במעט התשובות אשר נותרו מיד הגאון הזה, בן גאוני קדם³, אשר מרביתן עוסקות בהלכות כתובה ודיני ממונות, תרָאה רוח סדר ומדע, מעין הרוח אשר תנוח על תשובות רב סעדיה⁴.

בהאסף רב חנניה אל עמיו (943־4703), באו על מתיבת פומבדיתא ימים כימים, אשר התרגשו לבא על מתיבת סורא לפני עלות רב סעדיה על כסאה. הגאונים האחרונים אשר קדמו לרב סעדיה, לא השיגו בגדולתם את הגאונים הגדולים אשר לפניהם, עד אשר בא רב סעדיה ויחזֵר בכבודו הגדול את העטרה ליושנה. ככה היה גם גורל פומבדיתא אחרי מות רב חנניה. בטרם עלה בן רב חנניה ובן בנו לשבת על כסא מתיבתא ולעשות לה בחכמתם שם עולם, קדמו להם ראשי מתיבה, אשר היו נופלים בערכם גם מכל הגאונים הנהדרים אשר היו לפניהם, גם מן הגאונים אנשי המופת אשר באו אחריהם. הן במות רב חנניה היה הכסא נכון לרב עמרם בן רב מנשה⁵ ראש כלה, אחי אשת רב חנניה⁶, איש חכם וצנוע הראוי לשררה הזאת. וקרוב הוא כי בימי רב חנניה האחרונים היה רב עמרם גם אב בית דין⁷. ומהיות שררת אב בית דין סמוכה ותקופה לשררת הגאון, באין בין שתיהן משמרת פקודה אחרת, היתה זכותו כפולה לרשת את כסא המתיבה. אך רב אהרן בן יוסף הלא הוא כַלף בן שרגדו, ־ אשר שת את ידו עם בן זכאי, בריבו עם רב סעדיה בקנאתו בגאון ההוא, ואשר יד ושם לו גם בתורה, בהיותו תלמיד רב מבשר גאון⁸ – היה איש “עז מאד” ויקפוץ על רב עמרם ויורידהו מכסאו וישב הוא עליו, אף כי לא נחשב על חכמי המתיבה כי סוחר היה. ובהיות רב עמרם איש תמים ושח עינים שונא דברי ריבות, עזב לו את מקומו, אף היה בא ויושב לפניו⁹ והעֹשר הגדול אשר היה לרב אהרן מִלא אותו עוז לבלתי תת שנה לעיניו עד עלותו אל הגדולה¹⁰אשר בשֶלה מרר וישטום את רב סעדיה¹¹ אף כי בכל היותו חכם, לא היה ראוי למשמרת הקֹדש הזאת¹² ונראים הדברים, כי בעשרו הרב תמך את המתיבה ואת תלמידיה, על כן היו בתוך חכמי פומבדיתא אנשים אשר בגלל כחו להחזיק את המתיבה במעמדה, בחרו להעלים עין מעלילותיו אשר עולל לרב סעדיה ולרב עמרם.

וקרוב הדבר מאד כי ככל אשר הוריד רב אהרן את רב עמרם מכסאו בפומבדיתא, ככה הבריח ממתיבת סורא את העומד בראשה וישם לה קץ. ואלה דברי הימים האחרונים למתיבת סורא. מבני רב סעדיה אשר ילד בשבתו במצרים ואשר הָמה לבו עליהם בצאתו משם¹³ אין אתנו יודע עד מה. לעומת זה גדול בישראל שם רבי דוסא בן רב סעדיה, אשר על פי תורתו וחכמתו יחד כבודו בין גדולי חכמי ישראל. אך דבר אחד מנע אותו מעלות על כסא המתיבה במות אביו, הלא היא ילדותו הרכה מאד. כי חשבון ימי חייו, אשר ארכו כשמונים שנה אחרי מות אביו¹⁴, יכריענו להחליט כי היה בן שתים או שלש שנים ביום שכב רב סעדיה עם אבותיו. על כן הוסיף רב יוסף בר סַטְיָא, אשר הקים אותו בן זכי בימיו לשטן לרב סעדיה, ואשר ישב אחרי כן עם הגאון ההוא לבטח¹⁵, לשבת על כסא מתיבת סורא אחרי מות רב סעדיה, אך כבוד המתיבה היה הולך ודל¹⁶. ובהיות רב אהרן בן שרגדו לגאון בפומבדיתא¹⁷ לא עצר עוד רב יוסף כח לעמוד בגדולתו בסורא, כי נבדל רב אהרן בן שרגדו גם בדבר הזה מן הגאונים אשר לפניו, אשר לא שמענו עליהם כי יחלוק ראש מתיבה אחת על ראש מתיבה השנית אשר בימיו, ובן שרגדו הרבה להציק ממקומו מפומבדיתא לרב יוסף העומד מתיבת סורא, עד כי צר המקום לרב יוסף בר סטיא ויקם ויעזוב את גדולתו ואת עירו ואת ארצו. ויברח אל בָּצְרה וישב שם עד יום מותו¹⁸ לרגלי עזוב רב יוסף את סורא בטלו סדרי המתיבה בעיר ההיא ימים רבים¹⁹, אך קרוב הדבר כי מושב חכמים מופלגים היה בסורא גם אחרי כן²⁰.

ואף כי לא קצרה גם יד רב אהרן בן שרגדו בתורה, בהיות שאלות באות אליו ותשובות יוצאות מלפניו כמשפט ראשי המתיבה אשר היו מלפניו²¹ ואף כי רחב לבו, עוזו²² ועשרו, בכל זאת עלה גם עליו מורא בשר ודם. כי קם אחד מתלמידיו, אשר לא השיג אותו בחכמתו, לחלוק עליו ולהסב את השררה עליו. שם האיש הזה רב נחמיה, בן לרב כהן צדק בן רב יוסף, אשר עמד בראש מתיבת פומבדיתא בימי רב סעדיה. אך מהיות ערך רב נחמיה נגרע מערך רב אהרן²³ לא נטה אחריו לב איש מן החכמים והתלמידים כל ימי חייו. אך במות רב אהרן (960־4720) נלוו אליו מקצת בני המתיבה²⁴.

אולם בעיני מרבית החכמים והתלמידים לא יָשַׁר הדבר לשום לגאון את אב נחמיה, אשר לא השיג גם את רב אהרן בחכמתו, ולראות את רב שרירא, אשר לא קם עוד בכל הגאונים כמֹהו ואשר עד העת ההיא היה אב בית דין לפני רב אהרן, עומד לפני רב נחמיה כמשנה לפני המלך. ולא נתנו יד תחת רב נחמיה ולא באו לפניו גם הם גם רב שרירא²⁵. וקרוב הוא, כי כל החכמים ההם כבר אמרו בעת ההיא להושיב את רב שרירא על כסא אבותיו הגאונים וכי לא אבה הוא להדרש להם לבלתי בוא בריב²⁶. וברור הדבר, כי רב נחמיה ואנשיו ואָחיו, אשר הקים לפניו לאב בית דין²⁷. “וטובי בחוריו שמואל, יצחק וחיים”²⁸ לא שתו לב אל מרבית החכמים ואל רב שרירא, ויועדו יחדו ויוציאו “אגרות פתוחות אל כל הקהלות”²⁹ אשר בכל תפוצות ישראל, להודיע כי אחרי מות רב אהרן נסבו כל החכמים שכם אחד אל רב נחמיה בהמון רב ובשבועה, וישבו לפניו כשבת מושב זקנים לפני גאון מעולם³⁰. ואיש ימין רב נחמיה היה איש זקן ושמו מר שלמה בן טבנאי, אשר בידו שלח רב נחמיה את האגרת אל נדיבי ישראל אשר בארצות הרחוקות³¹. אך בהיות יתר בני המתיבה אשר לא נטו אחרי רב נחמיה לצנינים בעיניו, ושני אנשים, הנקובים באגרתו “כחשון ושבירא”³², אולי שננו מעט גם את לשונם, רצף רב נחמיה באגרותיו הפתוחות גם “כתב נדוי על בורות שני הנערים הכלבים העזים, כחשון ושבירא, הרעים התועים”³³. ומר שלמה בן טבנאי יעץ את רב נחמיה לפנות אל נדיב גדול³⁴ מאוהבי רב כהן צדק אביו הגאון. אך עד כה ועד כה באה השמועה כי מת הנדיב ההוא³⁵, ויכתוב מכתב אל יורשי הנדיב, ויוכח בו את דרכם על פניהם על בלי השיבם על מכתבו אשר כתב אל אביהם זה שנה, ועל מנעם ממנו את משען הכסף אשר היה אביהם שולח תמיד אל המתיבה בימי עמוד רב כהן צדק בראשה³⁶. ובדעת רב נחמיה את נגע לבבו, כי לב מרבית החכמים פונה מעמו, התמלטו מפי עטו דברים אלה: “או שמא יש לכם ספֵקה באמתת שררתנו ובזקנתנו ובגֹדל משפחתנו עם חכמתנו ויראתנו”³⁷. ויספר שם במכתבו, כי כל העם מקצה נוטה אחריו ומתפללים בעד שלומו. אך קרוב הדבר, כי מכתבים כאלה לא הרבו לעשות פרי, כי לא קול ענוַת הגאונים הראשונים נשמע מתוכם כי אם קול מושל מתנשא על כל איש אחר זולתו³⁸. ומי יודע, אם גם עברתו השמורה על החכמים אשר לא נטו אחריו³⁹ נתנה אותו לחן בעיני הקהל. וקרוב הדבר מאד, כי מימי רב נחמיה, אשר לא השיג את הגאונים אשר היו לפניו, ואשר על כן שב לב הקהל מאחריו, נקלה כבוד המתיבה, כי קפצו הנדיבים יושבי הארצות הרחוקות את ידיהם ממנה, עד כי הגאונים שקמו אחריו, אשר עממו ברוב אורם את כל ההולכים לפניהם, הוצרכו גם הם למחול על כבודם ולהריץ אגרות מפצירות אל העשירים⁴⁰ להשיב אליהם את לבם, ככל אשר כתב רב נחמיה ביד בן טבנאי. אולם אף כי רבו המתהלכים לו מנגד, גם בעדתו ובמתיבת עירו, ישב על כסא המתיבה ההיא שמונה שנים אחרי מות רב אהרן. וימת רב נחמיה וישב רב שרירא על כסא מתיבת פומבדיתא⁴¹ (968־4728), אשר נקראה בדורות ההם “ישיבת גאון יעקב”⁴².

כמראה אשר ראינו באחרית ימי מתיבת סורא נשוב נראה הפעם באחרית ימי מתיבת פומבדיתא. כי ככל אשר ברפות שמש סורא לערוב בימי גאוניה האחרונים⁴³ עלה פתאום על שמֶיה המאור הגדול רבנו סעדיה, אשר לא כבה אורו עד היום הזה, ככה תחזה עיננו, כי עת אשר נטָיו צללי ערב בפומבדיתא בימי רב אהרן ורב נחמיה⁴⁴ בקעה השמש בגבורתה ותמסוך על התיבה אור יקרות, אשר לא יועם ולא ידעך מישראל, בעמוד בראשה שבעים שנה, שני חכמים המאספים לכל חבל הגאונים ההולך לפניהם, אשר על שניהם יִכון הדבר אשר כתב סופר נכבד על אחד מהם, כי “הרביצו תורה בישראל יותר מכל הגאונים [אשר היו לפניהם] ולאורם הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”⁴⁵.

כבר פקחנו את עיני הקורא כי למראשית ימי הבית השני למימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק רבו מאד הדורות, אשר לא יחידים עמדו בראש ישראל כי אם זוגות זוגות⁴⁶. ובני הזוג האחרון אשר היה מאסף לכל מחנה האלהים, הלא הם הסופרים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, לא היו שני אנשים רחוקים, אשר קרבו איש אל אחיו מעט מעט ברבות הימים ויתהלכו צמדים איש על יד רעהו, אף לא בני גיל אחד ודור אחד, השוים או קרובים במספר שנותיהם, כי אם אב ובנו הלא הם רב שרירא ורב האי בנו, אשר הפליא ה' להאריך את ימי איש איש מהם עד קרוב למאה שנה⁴⁷, ושבעים שנה היו שנות שבתם יחד, וכל שלשים שנות שבת רב שרירא על כסאו, היה רב האי לו לשֻתף גמור בכל מעשיו, ובארבעים שנות שבת רב האי על כסא אחריו⁴⁸ לא משָה תורת אביו מנגד עיניו, עד כי לא רק לזוג, כי אם לתָאֳמי רוח ולב, לִתיוֹמֶת אשר לא תחלק ולא תפרד יחשבו בעינינו. על כן לא יפָלא בעיני הקוראים אם תולדות שני האנשים האלה תרָאינה בעיניהם לפעמים בדברינו כנבלעות אשה ברעותה.

ורב שרירא בן רב חנניה גאון⁴⁹ בן רב יהודה גאון בן רב שמואל ריש כלה^,50 נין ונכד לרב אבא גאון בן רב דודאי⁵¹, מצאצאי רב מרי בר רב דימי מפירוז שבור, השני לסדר הגאונים⁵², היה נצר מגזע ישישים, מזרע רבה בר אבוה⁵³ ממשפחת ראשי הגולה⁵⁴. אך בטרם עלה עוד בוסתנאי על כסא אבותיו הנשיאים, ראו ראשי אבות משפחת רב שרירא כי השחיתו הנשיאים דרכם, ויעזבו את כבוד בית אביהם, וינזרו אל בית המדרש לבקש שם צדק וענוה ורוח נמוכה⁵⁵. עוד עיני רב שרירא רכות מנוער, כבר שבעו מכבוד בית אבותיו, כי בהיותו בן שבע שנים ראה את רב יהודה אבי אביו עולה על כסא מתיבת פומבדיתא ונוהג שררה עשתי עשרה שנה, ובהיותו כבן שלשים ותשע⁵⁶ ראו עיניו את רב חנניה אביו זוכה לגדולה זאת. ובקום רב אהרן תחת רב חנניה בשנת הארבע וארבעים לימי רב שרירא הקים אותו רב אהרן לאב בית דין (943־4703)⁵⁷. וקרוב הדבר כי רוב ימי היות רב אהרן לראש המתיבה היה רב שרירא משנהו, אב בית דין, ודָנא די בבא. ויעמוד בגדולתו זאת כשבע עשרה שנה עד עלות רב נחמיה על כסא המתיבה. אז מנע רב שרירא את רגליו מבֹא לפניו, ויהי נקי לביתו כשמונה שנים כאחד העם עד אשר מת רב נחמיה. כי אז נתנו זקני המתיבה ותלמידיה את רב שרירא עליון עליהם, ויהי לגאון בפומבדיתא בהיותו בן תשע וששים שנה (960־4720). ורב האי בנו בן תשע ועשרים שנה בעת ההיא⁵⁸. ויהיו ימי שבת הבן הזה למן העת ההיא, במושב אחד עם אביו, כשלשים שנה לבד מן השנים אשר ישב הבן החרוץ הזה לפניו עד העת ההיא, עד כי נִתכו רוחות האב והבן ויהיו למוצק אחד, כחמשים שנה תמימות. על כן לא יפלא בעינינו, אם רואים אנחנו כמעט מדה אחת וקצב אחד לכל מחשבות שני החכמים האלה, לכל דרכיהם ולכל מעשיהם. ראשית הדמיון האחד אשר לשניהם הוא רוח הצדק והמישרים אשר היתה לנשמת חיים בכל שיחם והגיונם ובכל תורת פיהם, אשר יורו לבני ישראל הקרובים והרחוקים ובכל משפטיהם אשר ישפטום, לברר ולצרוף את הדין אשר לפניהם מכל דֹֹפי ומשמץ כל דבר הַוֹת, לחשוף כל מצפוניו למען הוציא לאמת משפט^59.ואת הדרך הזאת קבלו מרבותיהם הגאונים אשר היו לפניהם⁶⁰ והמעט מהם כי את דרכם זאת שמו להם לקָו למעשיהם, כי אם שמו אותה לכל משא נפשם ולכל חלקם בחיים^61. וגם לגבי בעלי הדין היה מנהג רב שרירא ורב האי אחד ככל אשר קבלו גם מאבותיהם⁶². ותחָשב בעיני רב שרירא משמרת הדיָנות למלאכת שמים, לעבודת ה‘, אשר רק אז תתרומם ותתעלה בהיותה מסורה ביד “הצדיקים המושלים בחכמה וביראת שמים”⁶³. על כן ככל אשר היה לבו אמיץ להשיב אחור את הדברים הנאמרים בשם גדולי הגאונים⁶⁴, אף כי שִוָה את נפשו כתלמיד קטן להם⁶⁵, ככה מלאו גם משפטיו רחמים בהיותו מגן לכושל ככל אשר מצאה ידו. עד אשר השיגה ידו עמד למחזיק ולמעוז לאשה בריבה⁶⁶, ויהמו רחמיו על הילד אשר אמו מתה עליו ואביו הרחיק נדוד, לבלתי שמוע אל הקרובים אשר יאמרו למצוא לו מקום, איש כאשר עם לבבו, כי אם לתתו או בבית אחד הקרובים אשר הילד “מכיר אותו ושמֵח בו – – ודעתו מיושבת בו” או בבית אחד מקרוביו שהוא “עשיר אשר דעתו רחבה – – ויש לו נשים יכולות לשאת את התינוק”, ולבלתי הַכְרֵעַ על פי דעת איש, כי אם על פי טעם הילד הרך הזה, ולהבחין באיזה מקום משני אלה תרבה “נחת רוחו” שם יתנוהו. סוף דבר, טובת הילד היא המכרעת⁶⁷. וברוח החסד והרחמים ההיא כלכל את דבריו בבא אליו השאלה, אם מותר למול בשבת את הבן אשר ילדה ישראלית לבעלה אשר המיר את דתו בימי הֵרונה, ויָשָב רב שרירא כי הִמול ימול הילד הזה גם ביום השבת, כי אם הרשיע אביו לחטוא לה’ אלהי ישראל, הילד התמים והנקי הזה מה חטא? הלא “זרעו של אברהם ותולעת יעקב הוא”⁶⁸. אף הביע בהמון רחמיו את תקותו כי הבן הזה תמים יהיה עם ה‘, ואולי יהפוך ה’ עוד גם את לב אביו לשוב אל אלהי אבותיו⁶⁹. ותרב אמונתו בצדקת ה‘, אשר רחמיו על כל מעשיו, עד כי האמין כי גם לנפש הבהמה, אשר התיר ה’ את בשרה לאדם, ישֻלם שכרה בעולם הבא תחת מכאוביה אשר נשאה מיד זובחיה בעולם הזה⁷⁰. וככל אשר רכו דבריו משמן בעמדו למעוז לנדכאים ולנעלבים ולכל יציר נענה, ככה חדו נמרצו אמרי פיו על הנוכלים הערומים, אשר למען בצעם והות נפשם יחפשו ויאמרו למצא בדברי חכמים כאן סעד לטהר את החמס אשר בכפיהם. ויהי בבוא אליו השמועה מאחד המקומות “שמקצת התלמידים ששם סומכין על החיצונות⁷¹ ומתירין לעצמם ממון עם הארץ”⁷², ויבאר רב שרירא לשואלו המודיע אותו את השערוריה הזאת, כי משניות חיצונות כאלה “אין אלו דברי אסור והתר שצריכין לומר זו הלכה או אינה הלכה, אלא דברי מוסר כהלכות דרך ארץ ובספור גנותן של עמי הארץ היא⁷³ וכדברי הבאי”⁷⁴. ואחרי באורו זה התלקחה כאש קנאתו על התלמידים המקולקלים האלה ויכתוב בחרון אפו: “ואלו היו – ברייתות אלה – הלכות (ויש) [שיש] לסמוך עליהן כמשמען, היו התלמידים הללו שהזכרת, ראוים לנחרם ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולקרען כדג, ואלו היה ממון של עם הארץ מותר, היה ממון של תלמידים הללו מותר מפני שהן כעם הארץ, דהא פיסקא הלכתא⁷⁵ כאחרים, שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זה הוא עם הארץ, ואלו שמשו התלמידים הללו תלמידי חכמים לא היו אומרים כך ולא היו מתירין לעצמן ממון של ישראל שאפילו גוים ממונן אסור”⁷⁶.

וככל אשר רב סעדיה היה בגבול ההלכה הסופר הגדול לבני עמו בספריו אשר כתב על הרבה ממקצועותיה, ככה היה רב שרירא למורה נאמן לכל עמו בתשובותיו הרבות והעצומות אשר השיב על השאלות הבאות אליו מאפסי ארץ בכל דבר דת ודין. ענין המשפט אשר בין איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין היחיד לצבור, היה הרוב הגובר והמכריע בתשובותיו. וגם במקצוע הזה, מקצוע ממונות, הורה את עם מרעיתו נקיון כפים, בור לבב ונצור לשון מרָע. גם במקום אשר לא יאמר האיש להטיב לנפשו כי אם לגמול כעין חסד לחברו, בהשיאו לו עצה איככה ידבר לפני בית דין לגנוב את לבם למען יזכה בדין להפוך את ידו על בעל משפטו⁷⁷. וידריכם גם לשמור את פיהם מכל דבר שקר גם בעמדו לפני שופטי הגוים, אף למען הצל עשוק מדי עושקו⁷⁸. ובכל הורותו כי מומחה לרבים, אשר רק את ידו מלאו חכמים להיות גם דן יחידי איננו בלתי אם ראש המתיבה או אב בית דין"⁷⁹, בהיות הם לבדם הידועים לכל אנשי דורם. בכל זאת שם מעצור גם ליכלתם ולא מלא גם את יד הגאונים ראשי המתיבה, אשר גם הוא היה אחד מהם, להרחיב את גבול יכלתם בדבר הדין לבלי חוק, באמרו: "ואין אני כדַי להקרא אלהים בדבר זה, ולא לנו לשפוט כזאת אלא בתקנת חכמים⁸⁰. לעומת זה לא הֵצר את גבול כל חכם בישראל, אף כי לא נִתן לו רשיון מפורש מסוד המתיבה, לדון ולהורות בדיני ממונות, באמרו כי לא ברשות הנתונה הדבר תלוי, כי אם ברוב דעת ובסברה ישרה ובשמוש תלמידי חכמים⁸¹.

על רב שרירא יֵאָמר כאשר נאמר על מושלי ישראל הקדמונים: “והוא שפט את ישראל כל ימיו”, כי מכל אפסי תפוצות ישראל פנו אליו חכמי הארצות ודיני הקהלות להורות אותם את הדברים אשר נפלאו מהם, במשפט אשר בין איש לרעהו ובמשפט אשר על פיהו נקבעו סדרי הצבור לארצותם למקומותם. אלה הן מרבית השאלות אשר באו אליו, אך בלעדי אלה רבו גם השאלות הבאות אליו בכל מקצעות ההלכה אשר בדבר המצוה. אולם לא רק בדבר ההלכה בלבד דרשו מפיו תורה, כי אם את כל הדבר אשר יפלא מחכמי דורו יגישו אליו. מבחר דעותיו נשקפות בכל טהרתן מתוך תשובותיו לשואליו אשר שאלוהו על טיב הדעות המהלכות בימיו. על שאלת פתרון מאמר האגדה “מה הקדוש ברוך הוא עושה בשעה זו”⁸², השיב רב שרירא: “עקר הדברים רמז הוא, לא שאלו מה הקב”ה עושה בשעה זו, לפי שהוא מרומם ומעֻלה מלהתעסק בכלום, אלא כך שאלו: מה מעשים נעשים עכשיו בחפצו של הקב“ה?”⁸³. המאמר הזה הוא בטעם שיטת החוקרים אשר קמו לישראל מימי אריסתובול הכהן, אומן המלך תלמי פילימֵטור⁸⁴, אשר הלכו בה פילון האלכסנדרי ועקילס ואשר נטו אחריה מרבית חכמי ישראל בכל דורותם ואשר קראו לה “סֵבור האֹזן”⁸⁵. לעומת זה לא נטה אחרי הפלספה היונית הנוהגת בימיו, ועדות אחרת לא נאמנה לו בלתי אם עדות עצם אמתת הדבר המתבארת מתוכה ועדות חכמי ישראל המכלכלים דברי כל מראה וכל מדע חכמת אלהים הנובעת ממקור התורה, והחקירות אשר לא התאימו עם אחת משתי אלה הסיר מעל פניו⁸⁶. אך גם באגדה, אף כי כתב על עֹמק דבריה ספר אשר קרא לו “מגלת סתרים”⁸⁷. הבדיל בין דבר לדבר ולא מדד לכלם במדה אחת, ויש אשר חשב אותם לפרי מחשבת יחיד, אשר אין אחריותם על קהל החכמים ורשות ביד כל חכם להחזיק באגדה זו אם תישר בעיניו ולהניח את ידו מן אגדה אשר לא לפי טעמו היא⁸⁸. וככה היה משיב לשואליו בהתאמצם ליַשב את הכתובים על פי האגדה⁸⁹. ובבארו את דברי האגדה לא הלך בנפלאות, כי גם בהם החזיק בדרך הפשט הגמור ככל אשר מצאה ידו⁹⁰. ועל הרפואות הנמצאות באגדות בתלמוד הבבלי הזהיר את העם לבלי ישמש בהן, כי לא רפואות מֻבהקות מפי רופאים מומחים הן וגם לא דברי תורה ומצוה הן, כי אם עצת רופא בקי ידרוש איש בחלותו, כי חכמי תורה היו רבותינו ולא רופאים⁹¹. וגם על דבר השכינה אמר כי היא כבוד ה' המתראה בהדר גאונו בקרב למודי ה' הותיקים ומתוך חכמת האלהים אשר בלב בחיריו⁹².

התשובה החשובה מכל רעותיה, היא התשובה אשר השיב הגאון הזה על השאלה “ששאל רבי יעקב בן רבי נסים בן רבי יאשיהו לבית שאהין הרב הראש”⁹³ – אשר גם רבי נסים אביו כבר שם את לבו לכתוב ספר על “סדר מקבלי התורה”, ־ בשם עדתו עדת קירואן, בשנת העשרים לשבת רב שרירא על כסאו (938־4748)⁹⁴. התשובה הזאת הנקראה כיום בפינו “אגרת רב שרירא גאון”⁹⁵, נקראה לפנים על שם תחלת דברי השואל “כיצד נכתבה המשנה”⁹⁶. שאלת החכם הקירואני דרשה מפי רב שרירא פשר דבר על אודות ראשית המשנה והתלמוד ועל תולדותיהם, למיום הוָסדם עד הטָּבְעם במטבע האחרון, ככל אשר הם בידינו היום, ועל אודות סדר דורות החכמים אשר קמו אחרי האמוראים למימי הסבוראים וכל ימי הגאונים עד הדור ההוא. על השאלה הזאת השיב רב שרירא תשובה רחבה ומפורטת מאד, כי עצם המשנה מימי אנשי כנסת הגדולה יסודתה⁹⁷ על המשנה השלמה ההיא, אשר לדעתנו היא כל עצם “סתם משנה”, לא עברו עליה חליפות ולא רבתה בה מחלקת⁹⁸. אך לרגלי המהומות אשר התרגשו בימי מלחמות חרבן ירושלם וחרבן ביתר, אשר לרגליהן נפוצו החכמים לכל עבר, רבו התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם⁹⁹. ואחרי מלחמת ביתר עברו כמעט כלם בחרב רומי¹⁰⁰ ורבי עקיבא וחבריו מתו ביד הממלכה הרשעה ההיא, ולא נותרה משענת לתורה בדורות הבאים כי אם ביד "תלמידים שנִיִים אשר לרבי עקיבא¹⁰¹, אשר סמך עליהם רבי יהודה בן בבא את ידיו¹⁰², אשר המה קבלו את כל תורת רבותינו הקדמונים מפי רבי עקיבא רבם וישנו אותה איש איש על פי דרכו¹⁰³ ועל פי סגנונו, ככל אשר הורו כל החכמים מימות כנסת הגדולה איש איש בסגנונו כטוב בעיניו מבלתי שמור בעצם תֻּמוֹ בלתי אם את הענין בלבד¹⁰⁴. ויהי בקום רבי יהודה הנשיא התלמיד לתלמידי רבי עקיבא אלה, לטבוע ולחתום את המשנה ויבחר מכל דרכי רבותינו אלה ומכל סגנוניהם את דרך רבי מאיר, אשר היא היתה מבחר דרכי רבי עקיבא¹⁰⁵, הקצרה והמדוקדקת מאד¹⁰⁶. ומיטב פרי חִתום המשנה בעיני רב שרירא, הוא מתַּן הדרך האחת לכל חכמי ישראל ולתלמידיהם עד דור אחרון. ויחשב לו הדבר הזה כאחת הנפלאות¹⁰⁷, אשר הפליא ה' לעמו, כי למן היום ההוא היתה התורה המסורה דומה בדבר הזה לתורה הכתובה¹⁰⁸, כי היתה לנס לחכמים ולתלמידיהם לבלתי הפרדם איש מעל אחיו איש ללשונו ולסגנונו אשר יִקָּרֶה לו בפיו לשעתו¹⁰⁹. ועל דבר תוספתא החליט רב שרירא כי גמר חִתומה כאשר היא בידנו כיום מיד רבי חייא הוא לה, אפס כי אין לדעת אם עוד בחיי רבי חתם רבי חייא אותה או אם אחרי מותו¹¹⁰. ועל ספרי וספרא האיר את עיני שואליו, כי דרך מדרש הכתובים הנדרשים היא דרך המדרש אשר הלכו בה חכמי ימי בית שני¹¹¹, ובכן עתיקה הדרך הזאת מאד. וגם התלמוד אשר אנחנו רואים אותו כיום בסדורו האחרון, הנה בעקרו ובכללו כימי המשנה ימיו, כי מעולם לא זזו מתחת יד המשנה פתרוני חכמי כל דור ודור אשר נצמדו יחדו, ויהיו למערכת כללים שהם הם עצם התלמוד, ואשר נמסרו מפה לפה מדור לדור ככל אשר נמסרה המשנה. אולם למיום הֵחָתם המשנה נוספו פנים חדשות אל התלמוד, מלבד הפנים הראשונות אשר היו לו מאז ואשר לא סרו ממנו גם אחרי כן ואף סדר קבוע נִתן לו המתאים אל סדר המשנה¹¹². ויבדִל בין החכמים אשר הורו מימות אנשי כנסת הגדולה עד מות האמורא האחרון ובין החכמים אשר קמו לישראל אחרי כן, הלא הם הסבוראים והגאונים, כי תורת חכמי המשנה והתלמוד נקראה הוראה¹¹³ אשר הלכה הלוך ורוב עד מות רבינא האחרון לאמוראים, אז פסקה ההוראה¹¹⁴ ולא היתה עוד רשות ביד הבאים אחריהם לחדש דבר בלתי אם על פי התלמוד המסֻדר והחתום אשר לפניהם¹¹⁵. ואחרי כלותו לדבר על דבר המשנה והתלמוד סִדר רב שרירא ראשי פרקי דורות הסבוראים והגאונים עד ימיו בדברים מדֻיקים ומדֻקדקים מאין כמוהם. ובדבריו אשר ערך בתשובתו זאת על דבר תולדות המשנה והתלמוד, העמיק מאד לפרוט כל קטנה וגדולה בטבע השמועות ופתרונן, טעמיהן ודקדוקיהן, מַשָּׂאָן ומַתָנָן, שִטותיהן וסוגיותיהן, ומעמד הלמודים האלה, מלמדיהם ולומדיהם, בכל החליפות אשר עברו עליהם מדור לדור והיתרונות אשר היו פעמים לתורת ארץ ישראל ולתורת בבל אשה על רעותה¹¹⁶. עד כי כמעט לא הניח הגאון פרט אחד אשר לא חקר אותו עד תכליתו. על כן היתה האגרת היקרה הזאת כיום, למקור דעת לחכמים יודעי העתים חוקרי מעשי הדורות למראשית ימי האמוראים וימי הסבוראים וימי כל הגאונים עד ימי רב שרירא הכותב אותה. ולולא היא שהיתה לנו, כמעט אבד כל חזון ממנו בכל הדורות הרבים ההם החשובים שבחשובים, לחקר תולדות ישראל. אמנם חוקרי ההסתוריא כבר הכירו אף הוקירו את המקור הזה היקר להם מאד מאד. לעומת זה יפלא בעינינו כי קהל לומדי התורה אשר תורתם אומנותם, לא שמשו דַיָּם באור הגנוז הזה החושף צפונות אין מספר, בהליכות ההלכה כלליה ופרטיה המאירות עיני חכמים לפתוח לפניהם שערי בינה בדרכי המשנה והתלמוד.

מלבד התשובה הזאת השיב רב שרירא ורב האי בנו עוד תשובה טובת טעם ודעת על שאלת רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיה אשר שאל אותם על דבר שמות הכבוד השונים למיניהם אשר נוספו על שמות חכמי ישראל לדורותיהם¹¹⁷. ובימי הָשֵב רב שרירא את התשובה הגדולה מכל חברותיה כבר מלאו עשרים שנה לשבת הגאון על מתיבתו היחידה¹¹⁸. אך בכל היום שֵם רב שרירא גדול בכל תפוצות ישראל ושאלות באות אליו מכל קצוי ארץ לא הוסיפו עוד הארצות הרחוקות לתמוך את מתיבת בבל כבראשונה. יען כי כבר “רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרים”¹¹⁹, הלא הן הקהלות העשירות מאד קורטובא, קירואן ומצרים אשר נדחו אליהן רבנו משה בן חנוך, רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן אשר הפיצו שם תורה ויעמידו תלמידים רבים, וכל חכמי הארצות אשר סביבותיהם פנו אליהם בשאלותיהם. על כן נהגה מתיבת פומפדיתא בכבֵדות. חֹק חכמי המתיבה ותלמידה נגרע, עד כי מנעו רב שרירא ורב האי את פִּתָם מפיהם ומפי טפם ויחלקו עם בני המתיבה חלק כחלק¹²⁰ ורק “מתוך דחק וצער” היו “אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כַּלָה וכלה – – וקובעים פרקים ואוחזים את הגדר שלא יפרוץ”¹²¹. וקרוב הוא כי מהיות רב שרירא זקן מאד, כבן שמונים ושמונה, לא יכול עוד לשאת לבדו כל הטורח הגדול והמשא הכבד הזה, על כן סמך את רב האי בנו לאב בית דין¹²², למען ישא גם הוא עמו במשא המתיבה (968־4748), בהיות הוא, גם בטרם עלה לגדולה זאת, הנותן רוח חיים בתלמידים, עד אשר אהבו אותו ואת דרך תלמודו מאד¹²³. למן העת ההיא החלו חכמי ישראל לפנות בשאלותיהם לרב שרירא ולרב האי יחדו, ויש אשר כבר יִחדו את דבריהם לרב האי לבדו, בקראם אותו בחרדת הכבוד “רבנו אב בית דין”¹²⁴. אך הימים אשר עמדו שניהם, רב שרירא ורב האי, בראש כל ישראל לכל דבר אלהים וכמעט גם לכל דבר העם, אשר נמשכו כשתים עשרה שנה, ואשר יצאה משניהם תורה לכל אפסי ארץ, לא היו להם ימי חפץ. כי אנשי בליעל, אשר זממו לגדע את קרן המתיבה, יקשו לה ולא נתנו גם את מעט הכסף אשר נשלח אליה מנדיבי הארצות לבא אל ידה ויָסֵבו אותו אל כיסם¹²⁵. וקרוב הדבר כי שמו את לבם לעורר בתוך המתיבה מדנים, אשר הוסיפו להסב את לב הנדיבים מאחריה, עד כי לא הועילו גם מלאכי המתיבה אשר שלח רב שרירא, ויקם גם הוא ויָסָב לעת זקנתו בארץ למען תמצא ידו לכלכל את התלמידים¹²⁶. ותמעט כל התלאה הזאת הבאה עליו ועל מתיבתו מיד אנשי הבליעל, ויכו בלשון אותו ואת רב האי בנו לפני המלך, ויתפשו את שניהם, ויָבֹזו פקידי המלך את כל רכושם, מבלי השאֵר להם את כל¹²⁷. אך עד מהרה השיבו אותם אל כַּנָם וַיוֹסֶף רב שרירא לעמוד בראש המתיבה כבראשונה¹²⁸. אין זאת כי אם אדירי ישראל הנדיבים, הלא הם רבנא אהרן ואחיו רבנא משה בני רבנא אברהם בן אהרן ושלמה מבני הנשיאים בבגדד¹²⁹, היתה עמם לתת אותם להן לפני המלך ושריו, כאשר התחזקו להוציא מפי גוזליהם הנבלים את בלעם ככל אשר מצאה ידם¹³⁰. אך ככל אשר שב רב שרירא אל כבודו הראשון היה מחסור מנת חלקו, כי כל רכושו נמוג וילך, ואת שארית הפלטה הנשארת היה מוכר לאט לאט למען החיות את נפשו, ומכל מחמדיו לא היתה לו שארית בלתי אם אוצר הכתבים מבית אבותיו¹³¹. אך בכל זאת לא נואש ולא רפו ידיו ויברך את ה' על המעט מן המעט אשר נשאר לו ועל אשר נשאר לו ועל אשר נתן ה' לאל ידו להחזיק עוד את המתיבה. ויתנחם בזכרו את גורל רבותינו ותלמידיהם בימי חרבן ביתר, אשר היה עוד מר מגורלו ובכל זאת התחזקו בכל עוז להרביץ תורה¹³². ולא חס על זקנתו המופלגת ועל כבוד שררתו הנקדשת בעיני כל ישראל, ויהי עורך מכתבי תחנונים אל נדיבי הארצות הרחוקות לתמוך בידי המתיבה המָטָה והולכת, ואף כי לא חשך מהם כבוד אף לא מנע מהם מוסר יורד חדרי לב¹³³. וישב רב שרירא על כסאו שלשים שנה¹³⁴ וימת (998־4758) כבן מאה שנה¹³⁵מן הַחֹלי אשר הָנחל לו באחת מידיו¹³⁶ בימים אשר נתפש ביד אנשי הכליף, וישב על כסאו אחריו רב האי בנו.

ככל אשר גדול היה ערך האבדה בהלקח מעל ראש עם ישראל אב בחכמה כרב שרירא, ככה גדלה השמחה בעלות רב האי לשבת על כסא אביו. הֶגְיון הכבוד אשר רחש לב זקני חכמי בבל לרבם הגדול, מתבאר מתוך המליצה אשר לא חששו להבליע בפרשת דברי הנביא. כי בכלות המפטיר בשבת הראשונה לשררת רב האי לקרא את דברי הפטרת פרשת השבוע האחרונים “ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד”, קרא במצות זקני המתיבה: “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”¹³⁷. אך מלבד הכתוב הזה, נכון הוא מאד לשום את שֵם האי תחת שם שלמה ולברך את רב שרירא לפני מותו בברכה הכתובה: “ייטב אלהיך את שם האי משמך ויגדל את כסאו מכסאך”¹³⁸. כי אמנם השתבחו שמו ומעשיו בפי חכמי עמו לדורותיהם, וַיֵאָמֵר עליו “אביהן של ישראל”¹³⁹, “שהוא שקול כרובה של סנהדרין”¹⁴⁰. וסופרי דברי הימים לישראל רשמו לזכרון בספר לאמר: “הוא רב האי – – הרביץ תורה בישראל יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו – – וכמהו לא היה בגאונים”¹⁴¹. ומן התהלה הזאת אין להפיל דבר. כי אם אמנם כי גם לב רב שרירא היה נוטה אל כל דבר חכמת בינה, הִרבָּה רב האי ממנו להוסיף על תורתו השלמה את זיו המדע והחזון אשר יחד גם אליהם את לבו¹⁴². ונראים הדברים, כי למבחר הגיונו במדעים חשב את תורת ההנדסה, הרפואה והתכונה¹⁴³. ויכתוב ספר על תורת הלשון העברית אשר קרא את שמו “המאסף”, ואשר היה לתהלה בפי חכמי הדורות הבאים¹⁴⁴. אף סדִֵר תוכחת מוסר במליצה זכה ונכוחה, אשר קרא לה מוסר השכל¹⁴⁵. ויָאצל מרוחו גם על שירת התפלה ויָשַר פיוטים נמלצים¹⁴⁶. ויערב לו כל דבר משל ומליצה, אשר תמָצֵא גם בפי חכמי ישראל גם בפי חכמי עמים אחרים. וַיַחֲלֵט כי רוח אחת תהיה את משלי שועלים אשר לרבי מאיר¹⁴⁷ ואשר בספרי כלילה ודימונה אשר לחכמי הודו, ותיטב עינו גם באלה גם באלה, באמרו כי כלם מלאים “מוסרים ולמודים” “בדברי חכמה ומליצה”. ובכלותו לבאר משל אחד לרבי מאיר קרא בהמון לבו: “וכמה מיני מוסר יש במשל הזה וכן בשאר משָלות”¹⁴⁸. וגם אל יתר המדעים אשר נהגו בימים ההם שלח את ידו¹⁴⁹, ויקרא בספרי העמים אשר ידע את לשונותם, ויֵעָזֵר לפעמים בהם גם בפתרון הכתובים¹⁵⁰. ומהיות עינו יפה בלמודי המדעים ובדעת לשון וספר, התיר ללַמֵד לילדי ישראל בבתי הספר אשר לתורה שעל יד בתי הכנסת את שפת ערב, את כתבה ואת לשונה ואת תורת החשבון¹⁵¹.

אך בכל אהבתו את החכמה בכל מקום אשר תמָצא, לא נטה אחרי העושים את מקרא ספרי הנכר קֶבע, ולא ישרה בעיניו הדרך הזאת אשר הרחיק ללכת בה חותנו רב שמואל גאון בן חפני¹⁵², באמרו כי “לא תמצא יראת שמים אלא במתעסקים במשנה ותלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה בלבד”¹⁵³. ודרכו זאת עמדה לרב האי לבלתי הלָכד בשחיתות אשר נלכדו חכמים אחרים לעַוֵת לתֻמם את הכתובים ואת המאמרים למען הוצֵא מהם דברים ודעות אשר פרי רוח חכמי עמים אחרים הם ואשר לא עלו על לב נביאינו ורבותינו. על כן, אף כי גם הוא אהב להעיד על כמה דעות גם את חכמת חכמי ישראל גם את חכמת העמים¹⁵⁴, בבואו להסביר את רוממות האלהים מעל לכל תפקידי האדם, יען כי באמונת הרוממות דעת שתי הכתות הזאת שוה¹⁵⁵, בכל זאת שם לו לְקָו ולמשקלת לבלתי שים בפי קדמונינו דברים אשר לא מלבם יצאו, כי אם מלב חכמים אחרים בעלי שיטות אחרות, בהכירו עד כמה הדעות משתבשות בדרך הזאת. ואת דבר דרכו זאת מסר בתורת מודעה לשואליו לאמר: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותכן כונתו ואמִתת מה שהיה סבור”¹⁵⁶. ובהבדילו במשפטו זה כל עֵרֶב זר מתורתו התבררו ויתלבנו לו הדברים בכל פִּתוחי מראיהם, והיה בהסתַּיֵּם לו היטב ענין חשוב אחד בצורתו הבולטת מתוך שאר הענינים, ושם אותו לדבר מופת ללמוד ממנו את כל הדומה לו¹⁵⁷. ויען כי השבית כל סיגי הנכר מן התורה על כן השתמרה גם רוחו בעצם טהרתה, ויהי כל היוצא מפיו זך וטהור נאה ומתקבל. ואף כי בִּכֵּר את ההלכה על פני האגדה¹⁵⁸, היתה לו גם ההלכה בגופי תורותיה, לאוצר מוסר צדק ומשפט כמו האגדה, וישקוד עליה לנצור אותה מכל משמר לבלתי יבאו אליה פריצים¹⁵⁹ לחלל אותה באַוַת בצעם ובמזמותיהם. ויהי בערכו את ספרי משפטי שבועות ויירא מאד פן ילמדו בוצעי בצע מתוכם להערים ולהתנכל ולגנוב את לב בית דין, ויפתח את דברי ספרו ברוח נכאה לאמר: “לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון¹⁶⁰. אף על פי שהעושק והעשוק לא נכחד מהקדוש ברוך הוא, הואיל והוא סתור¹⁶¹ מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם: את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו – – ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת – – להרשיע רשע – – ולהצדיק צדיק”¹⁶². ובאחרית החלק הראשון שם את פניו אל בעלי הדין ויכתוב: “ואם יתלמד בעל דין ממנו¹⁶³ טענות לטעון (על) [את] העקוב להתנצל, גורם רעה לעצמו ואני נקי מזה לפני בוראי, לפי שלא פירשתי כתָבי זה אל למיַשרֵי נתיבות להבין ולהורות – – והקדוש ברוך הוא יפָּרַע מן כל הקורא כתבי זה, שלא ינהג אלא ביראת שמים ובדרך האמת, ואם יעבור על זה, אלהינו שכל נעלם לפניו הוא גלוי יהי בעל דינו ואנחנו נקיים”¹⁶⁴. ורוח המשפט והמישרים חזקה עליו עד כה, עד כי בשמעו כי עלתה על לב אחד השואלים לדמות כי יש ביד איש לשַמֵש בכח זכותו שבאה לידו במקום אשר יצא נזק לאחרים, לבשתהו רוח קנאה אשר נתנה בפיו דברים כגחלי אש¹⁶⁵. ותורתו אשר בה הגה יומם ולילה היא היא הורתהו, כי לא תלמוד התורה לבדו הוא העקר, כי אם דרכי הצדק אשר תדריך את האדם. ויהי דברו אל השואלים אותו “מהו בעל מעשים?” לאמר: “בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה – – חשובים הם כאילו נדבקו בשכינה”, כי “ירא חטא חשוב הוא מן המופלג ממנו בחכמה”¹⁶⁶. תורתו היתה תורת חסד דוברת שלום. ולשואלים על דבר העבדים הנמכרים לאיש ישראל, אם יש לנו לכוף אותם להתיהד ולשמור את השבת, היתה תשובתו אליהם לאמר: “כך ראינו ששמירת עבדים לשבת דבר שאינו בידנו ואין עלינו אלא לתת להם נפישה ומנוחה, ולהודיעם כבוד שבת, ואם משמרין מוטב, ואם לאו הרי אנו פטורין”¹⁶⁷, כי “נפישה ומנוחה אנו מצֻוין לעשות להן ושביתתן ביד עצמן היא¹⁶⁸ – – אבל לגַיֵר את העבד אין עלינו – – הילכך¹⁶⁹ מותר לקיים את השפחות הללו אף על פי שאינן מתגַירות”¹⁷⁰. ובכלל הדבר עולה כנֹגַה מכל פסקי הלכות רב האי על דבר בני ישראל במתכֻּנתם אל בני הנֵכר דעתו הברורה, כי חלילה לדברים המעטים הנראים קשים, שיצאו מפי רבותינו על הגוים אשר היו בימיהם להיות פרי איבה או בזיון לעמים בכללם, לא כן הדבר. כי אם יען כי השחיתו הרומים והבזנתים והחברים אשר בבבל, בימי התנאים והאמוראים, את דרכם ויעַוְתו משפט, על כן גִלו רבותינו על עֲוֹנם, ככל אשר לא כסו הנביאים בימיהם על עון בני עמם, וככל אשר הרימו רבותינו ההם את קולם מבלי כל משא פנים גם על אנשים משופטי ישראל אשר העוו את דרכם בימיהם¹⁷¹. אך בהטיב שופטי הגוים את דרכם, נשאו להם גם רבותינו פנים ויסמכו על מעשי בית דינם¹⁷². ובדרך הזאת הרבה רב האי ללכת. ומלבד כי הורה כאשר יורו כל חכמי ישראל, כי "נכרי שיש לו שבועה על ישראל ואינו רוצה להשביע בשבועת ישראל אלא בשבועת גוים, שהיא שבועה חמורה כשבועת ישראל ואין להקל בה מאומה¹⁷³, הוציא מן הכלל, שכללו רבותינו את שופטי הנכר אשר בימיהם, את דַיְנֵי בגדד אשר בימיו ויַכְשֵׁר את העדות המקֻיֶּמת בידם, גם לדיני ישראל, באשר הם שונאי גֶזֵל ודבר שקר ורחוקים מכל שחד וחוקרים היטב את דברי העדים¹⁷⁴, ורמיה לא תכון לנגד עיניהם¹⁷⁵. על כן הכשיר רב האי בבית דינו את השטרות ואת העדיות אשר הכשירו הם¹⁷⁶. ונפלא הדבר מאד, כי אחד מן הדברים אשר על פיהם הבדיל לטובה בין בתי המשפט אשר בבגדד “והמדינות האחרות הגדולות שבבבל” ובין בתי משפט הגוים אשר בשאר “מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה”¹⁷⁷, הוא מדת משמרת הדת, אשר חשב אותה לצדקה ולמושלמנים וממנה מוכיח על ישרת לבם, באמרו כי “הן מצוינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר”¹⁷⁸. כן היתה עינו יפה ודעתו נוחה גם בבני העם, אשר גם הוא גם אביו שבעו רעות מידם, אך בכל זאת הורהו לבו לבלתי האמן בתומתם אמונה שלמה¹⁷⁹. וכאשר בקשו אנשים מקרב המושלמנים את ראשי עדת ישראל לאסוף את בניהם אל בתי הספר אשר על יד בית הכנסת, ללמד גם אותם שם בתוך ילדי ישראל ערבית וחשבון, יעץ רב האי את ראשי העדה ההיא לבקש תחבולה להחָלֵץ בדרך כבוד מן הדבר הזה, אולם אם ידעו כי לרגלי הדבר הזה ישבות השלום יאספו אותם¹⁸⁰. גם בדבר האסורים הנוגעים אל חֻקֵי הנכר התחקה על שרשם ויתבונן בהם היטב עד כמה היתה להם עוד שארית קיֶמת בימיו, ועל פי זה הוציא משפט לאסור או להתיר, ויבדל לענין אסור אחד בין דרכי דור גויי פרס ובבל בימי רב יהודאי גאון ובין דרכי הדורות הנבדלות אשר בימיו¹⁸¹. ככל אשר נהגו הגאונים לפניו לשום את דרכי הדורות הנבדלות אשה מרעותה להם לקו ולמשקלת להקל ולהחמיר על פיהן¹⁸².

ולא רק משפט שופטי הגוים נאמן בעיניו, אם רק ידע כי ישרי לב הם, כי אם גם לא נמנע לדרוש פתרון מקרא סתום מפי ראש כהני הנוצרים בבבל, אשר בידו היה תרגום סורי, אשר ביד בני ישראל לא היה¹⁸³.

שיטה מסוימת נשקפת מתוך כל דברי רב האי ודרכיו, כי כל הקרוב קרוב אל הַמַמָש ואל התושיה היה נבחר בעיניו ואותו שם לעינים בכל תורת פיו. הן גם את האגדה ידע להוקיר במלוא ערכה, ורבות הן התשובות אשר ידבר עליהן בכבוד הראוי להן, אף יטרח לגלות את האור הגנוז בהן, ובכל זאת מבכר הוא את ההלכה על פני האגדות¹⁸⁴. וגם מבית לגבול ההלכה פנימה נכֶּרת שיטתו זאת להגדיל את כח המעשה על כח הסברה לענין ההוראה גם לשעה גם לדורות. ולגוף המעשה נחשב לו המנהג, לאמר המעשים הנוהגים ונעשים בקרב ישראל מאז אשר אותם שם למורשת קהלת יעקב¹⁸⁵, אף כי כמה מהם אין יסודתם בתלמוד¹⁸⁶. ולמען הנחל לכל העם את הדעת כי מנהג ישראל תורה הוא, הורה כי “אם יש מקום שיש להם מנהג קבוע, על מנהגם [יהיו] עומדים ואין רשות לאחד מהם לחלף המנהג”¹⁸⁷. ולא עוד, כי אם “מה שנוהגין במקומות אין משנין אותם אף על פי שמנהגים אחרים יותר מתוקנים”¹⁸⁸. וַיַאֲמֵן כי לא רק מוצא כמה הלכות, מקדם הוא, מימי הנביאים¹⁸⁹, כי אם כל המנהג הנוהג בישראל מקֻבל הוא ובא מן הימים הקדמונים ההם, כי “הדבר שאנו יוצאין [בו] ידי חובתנו ועושין (בה) [בו] רצון יוצרנו נכון הוא וברור בידנו, ירושה (משולשת) [משולשלת(?)] ומקֻבלת מאבות לבנים, דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשו”¹⁹⁰. וַיַעֲמֵק להתבונן ולהכיר כי המנהג לבדו הוא עֵד העולמים האחד והנאמן על קדמות כל מצוה בפרטה, ועל קדמות התורה בכללה. ומה נאמנו ומה נמרצו דברי תשובתו על שאלת איש, אשר הרהר אחרי דברים הנוהגים בתקיעת שופר בראש השנה, ויהי פֵתַח דבריו אלה לאמר: “תחילת תשובתי לומר: מִנַּין אנו יודעין כי מצוה לתקוע ביום זה? ועִקר התורה מנין אנו יודעין כי היא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל! – ודבר הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא. ויותר מכל ראיה, מזה: “פוק חזי מאי עמא דבר”¹⁹¹. זהו העִקר והסמך ואחרי כן אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה ובגמרא”¹⁹².

ככֹל אשר היה לו הדבר הנוהג ובא במעשה המצוה למעמד איתן אשר ממנו אין לזוע, ככה נחשב בעיניו לב האחד הנִתָּן לאנשי הקהלה בידי המנהג אשר ינהגו יחדו לעזרה ולמבטח למשמרת השלום בקרבה. על כן יעץ לשואליו לבלתי הַנְהֵג בתוכם את המנהג המתוקן אשר בבבל תחת המנהג המשובש המקובל ובא בידם, אם יש לחוש כי לרגלי התקון הזה ישבות השלום¹⁹³. ובמקום אשר הנהיגו העם מנהג אשר יש בו משום תקנת הרבים בעסקי משאם ומתנם לא חשש גם לנטות מן ההוראה הנוהגת מדורי דורות ולהורות “כמשפט התגָרים”¹⁹⁴.

ומשפט זה לחשוב את המנהג הקבוע לסלע מָצוק אשר יסודתו במעמקי עד, הטה את לבו אחרי רב סעדיה להחזיק כמהו, כי יום טוב שני הנוהג בגולה לא רק דברי סופרים הוא כי אם “מצות אלהים” מפי הנביאים"¹⁹⁵. וגם בדברים אחרים נראה אותו הולך בעקבי רב סעדיה ומוקיר את דבריו¹⁹⁶, ככל אשר הוקיר אותו רב שרירא אביו¹⁹⁷. וַיֵט אחרי טעמו להוקיר את ספרות דברי הימים¹⁹⁸ ולהכיר את דבריה הברורים במקום אשר אחרים לא הכירו אותה. את חלק “ספרא דאדם הראשון”, המובא בדברי רבותינו¹⁹⁹, לא שם רב האי עם ספרי נסתרות²⁰⁰, כי אם על פי הנאמר בשמו²⁰¹ חשב אותו לספר דברי הימים לחכמי הדורות בישראל^202. ויען כי ההסתוריא אחת היא בכל העתים על כן מדד במדה אחת לחסידי כל הדורות²⁰³, ככל אשר מדד רב סעדיה במדה אחת לסופרי כל הדורות²⁰⁴.

וגם זאת נאצלה מרוח רב סעדיה על רב האי לבלתי שים את הנפלאות לעדות על אמתת התורה²⁰⁵, לבלתי בקש נפלאות מיד ה' ולבלתי שים את מעשי הנפלאות למופת לצדקת איש, ככל אשר לא בקשו ולא שמו כזאת רבותינו²⁰⁶. על כן נטה לבו מאד מהאמין בכח “קמיעין ולחישות”, וַיָשֶב לשואליו כי “טענות הרבה יש בדבר זה, והדבר אֲמִיתִּי מועט הוא מאד”; ועל אשר “הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל” “כי יש אומרים שֵם ומגביהין עצמם מן הלסטים”. חרץ את משפטו “כי אלו וכיוצא בהן דברים בטלים” הם²⁰⁷. “ואם יאמרו לך: חולים שבאו לכאן נרפאין ואתה מוצא כן, לא תשמע כי כלם מרמות עשוית להטעות”²⁰⁸. ויגזור אֹמר כי האמונות האלה לא פרי תורת המתיבות, שהשתמרו בטהרתן, הן כי אם פרי רוח אנשי רומי השוגים ומשגים בתומתם את העם גם בדעותיהם גם בהוראותיהם, אשר שתיהן לא ישרו בעיני רב האי²⁰⁹. וגם על מקצת חכמי מתיבת סורא הקפיד רב האי על תִּתָּם מקום למעשה הקמיעין והלחשים בנטותם אחרי יושבי בגדד הקרובה אליהם המטפלים בזה²¹⁰. אך קרוב הדבר, כי הרוח הזאת החלה לנוח על בני המתיבה הזאת רק למן היום אשר שבתו הגאונים ממנה אחרי מות רב סעדיה²¹¹. ובטעמו זה בִּקֵר גירסה אחת שגרסו אנשי סורא בתלמודם, הנותנת מקום לדעות משובשות כאלה²¹². תולדה לדעותיו אלה, כי היה מבדיל בין הרפואות אשר היה העם מתרפא בבבל בימי האמוראים, ואשר רבות מהן נאספו אל הגמרה, ובין הרפואות אשר נהגו בימיו וַיַזְהֵר את הקהל לבלתי השתמש בהן²¹³. וגם בדבר הזה היו כמעט שפה אחת ודברים אחדים לו ולרב שרירא אביו²¹⁴, ומהם למדו רבותינו הבאים אחריהם²¹⁵.

פרקו הנאה וטעמו הטוב הורהו חן ושכל טוב גם בהליכות האדם בעבודתו את ה', וישם את גדולי חכמי ישראל למופת להשמר כמוהם לבלתי הַקְדֵר את אור תפלתם הזכה אף ברפרוף־עַיִן סר טעם²¹⁶.

מלבד אשר הדריך את אנשי דורו בדרכי צדק ומשפט בהשיבו את תשובותיו לשאלות הבאות מכל קצוי ארץ, הניח ברכה גם לדורות הבאים את שירו “מוסר השכל”, אשר אבן חן הוא בספרותנו. כי כשמו כן הוא, מוסר השכל או תורת חיים לכל מבקש צדק וענוה. מרבית דברי השיר לא באו בלתי אם להדריך את האדם בהליכותיו עם נפשו, עם ביתו ועם כל איש. מלבד אשר יורה את כל נפש לשמוח בחלקה ולבלתי בקש גדולות²¹⁷, ולהיות זריזה בכל מעשיה²¹⁸, ולמנוע רגל מנתיבות השרים והפקידים התקיפים²¹⁹, יעץ את שומעיו להתהלך עם אנשים חכמים²²⁰, למען “דרוש צדק ובקש נכוחה”²²¹. והמדות הטובות אשר ידבק בהן האדם, ואשר הן היו כל מוסדות תוכחות מוסר רב האי, אלה הן: טובת עין, מחילת עלבון בנפש חפצה²²², תֹּם ויושר ומשמרת אמונים בין איש לרעהו²²³, והתהלך בתֻמו לפני האלהים ובלתי לכת בנפלאות ממנו בדעת עליון²²⁴, ואהבת חסד וגמילות חסד לחיים²²⁵ ולמתים²²⁶ ושאֵת בדומיה את כל התלאה הבאה²²⁷. וגדולה מכֻּלן היא נדבת רוח הבאה עם הענוה כאחד:

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה; / וְאָחוֹת לִנְדָבָה הִיא הָעֲנָוָה²²⁸.

ומליצת השירה היקרה הזאת אשר נתנה את כל מדה טובה לחן ולכבוד בעיני קורא דבריה, היתה מליצת שֶׁפִי²²⁹ הבאה ללמד ולהועיל, ולא לעורר ולרומם. אך בדברו על ערך מוסר חיי המשפחה, על אהבת הדודים, על משמרת הבית ועל אֵמון הבנים התנשאה מליצתו לדברי שיר נאה ונחמד מאד:

וְיָמֶיךָ אֳהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים; / וְדוֹדֶיהָ בְּלִבְּךָ שִׂים קְשוּרִים²³⁰.

ואת הצניעות קרא: כְּבוֹד נָשִׁים / וְהָדָר לָאֳנָשִים²³¹.

וערך האשה וערך הבית נתכו לו למוצק אחד, כדבר התנא הקדמוני “ביתו זו אשתו”²³². ויזהר את האיש להיות נאמן לשניהם ולבלתי עזוב אותם אף יום אחד:

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנְךָ מִנְוָתְךָ / תְּהִי יוֹצֵא, זְכוֹר אֶת בַּת בְּרִיתְךָ

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָה אֶל מְזוֹנָה / תְּהִי שָׁבָה בְיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָה.

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נשֶר לְלַחְמוֹ, / בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֶש לוֹ מְקוֹמוֹ²³³.

וגם על אֵמון הבנים לתורה ולחכמה²³⁴ ולדרך ארץ²³⁵הרבה לעורר את ההורים. אולם הזהיר אותם מאד להדריכם במקל נֹעם ולא במקל חובלים:

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת / בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹּת²³⁶

אף הורה בטעם, כאחד רבותינו הקדמונים²³⁷, לבלתי הנקש אחרי טעם גויי הקדם, אשר גם הבן הרע היה טוב בעיניהם מן הבת:

וְיֵשׁ בַּת תְְּהִי מִבֵּן יְקָרָה / וְטוֹבָה לַאֲָבוֹתֶיהָ וּבָרָה²³⁸.

מתוך שירת המוסר הזאת, אשר עצם ענינה יקר הוא מפז ונעלה מאד על יפי לשונה, אשר בה לא עשה חיל, יגלה כשרון הגאון וטבע טעמו רק בדרך אחת מדרכי המליצה. כי מִדֵּי הִקָרוֹת לפניו משל הבא מחזון חיי חית השדה או עוף השמים אז תוָסֵף לִוְיַת חן על מליצתו, כאשר ראינו זה מעט בדבריו על מדת אהבת האדם את ביתו הלְמֵדָה גם מן היונה התמה גם מן הנשר האדיר²³⁹. ומשל נאדר כזה המשיל גם על משובת הרעה בהֵעָזְבה לנפשה:

לְשׁוֹנְךָ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסְרָה / וְכְאִילֵּם הֱֱיֵה בֵין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּּה אֲרִי אָסוּר בְּחַבְלְךָ / וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח – וַאֲכָלֶךָ²⁴⁰.

וגם על דבר האיש הבא להתגרות בעריצים התקיפים ממנו דבר במשל נמרץ מאד:

וְשׁוֹר עֵז אַל תְּהִי אוֹחֵז קְרָנָיו²⁴¹.

ועל מוסר למשל רב מַתְיא בן חָרָש האומר: הֱיֵה זנב לאריות וא תהי ראש לשועלים²⁴², הוסיף רב האי דברי משל נמלצים מאד:

הֱיֵה נָא לָאֲרִי זָנָב וְתַעַל; / וְתִשַּׁח, אִם תִּהְיֶה רֹאש לַשׁוּעָל²⁴³.

וִיפִי משכִּיותיו אלה היה פרי טוב טעמו ודעתו בחזון משלי שועלים אשר אהב ואשר הכיר ערכם²⁴⁴.

מלבד גנזי המוסר והזֹּך והטוהר הגנוזים בשירה היקרה הזאת, אוצר משמרת היא גם לטעם הגאון הנהדר הזה בתורה בדרך ארץ, גם זכרונות ימי חייו נשקפים מתוכה. לשלשה דברים נשא את נפשו בעולם הזה לנחלת שדה, למִחְיַת הבשר, חבר טוב לחיי הרוח²⁴⁵, וקִנְיַן ספרים טובים למקור תורה חכמה ומדע²⁴⁶. ותהי עצתו לכל איש:

שְׁלֹשָׁה תַּעֲשֶׁה תַּחֲשׁוֹב בְּשֶׁפֶר²⁴⁷ קְנוֹת שָׁדֶה, קְנוֹת רֵעַ וְסֵפָר²⁴⁸.

אך אהבת הָרֵעַ הקנוי לא תסיג את גבול האהבה לכל יתר בני האדם, אשר על פני האדמה. שֶׁכֵּן חובת כל איש ישראל לשום באהבה את נפשו ואת נפשות כל היצורים לנפש אחת, אשר לא תֵחָלֵולא תִפָּּרֵד. ואין קץ לנעימות המתרחשות באמרות הטהורות והתמימות האלה אשר יצאו מפי גאון ישראל:

חֲשֵׁב־לּךָ כָּל בְּנֵי אָדָם כְּאָחָד²⁴⁹ ושַׁוֵּה בֶּן חֲבֵרְךָ לְךָ כְבִנְךָ ואָבִיהוּ כְּאִלוּ הוּא זְקֵנְךָ²⁵⁰.

קרוב הוא, כי לא שיר רצוף היה מתחלתו כי אם אמרי מוסר אשררשם זה על יד זה, באין דבר לאיש עם אחיו. לעומת זה נכון הדבר כי מלאכת השיר בכללה אהובה היתה לו. על כן טרח לשמור את תבניתה במחברת המוסר הזאת. אף עמד לימין השירה גם לימין הזמרה ונגינותיה לבלתי השביתן מבית כל איש ישראל. וכאשר שאלו אותו אם מֻתר בגלותנו לשיר לזמר ולנגן, ויָשֶׁב: “כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם” ואף כי בשמחה של מצוה “(שמשמחין) [ששמחין] בקולות של שמחה ואומר[ין] דברי שירות ותשבחות – ופיוטין הרבה – בקול נגינות – ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה”²⁵¹. אולם שירת ישראל זכה וטהורה היא “זכרון אותותיו וחסדיו [של הקב”ה] עם ישראל מקדם וקִוֻּי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבשרו הנביאים את ישראל"²⁵². והשירות אשר לא ישרו בעיני חכמי ישראל החליט רב האי: “נגינות של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו²⁵³ ולקלס גבור בגבורתו”²⁵⁴. על שירים כאלה, אשר לא ינָקו מחֹנף מֻפרז שיש בו מעין שקר גמור, ואשר מרביתם נעשים לשם אחד הנדיבים העשירים התקיפים, הורה הגאון החכם הזה לשומעי דבריו: “ואם תאהב ענות שיר בנדיבים, דעֵהף כי אז תהי עונֵה כזבים”²⁵⁵. אך על השירים הנקיים מכל דֹפי ואין בהם “דברי גדופין ולא דברים מכוערין”, חרץ רב האי את משפטו לא אסרו אותם רבותינו מעולם²⁵⁶. ומה נפלא הדבר, כי מעולם היו עיני נבוני דבר בדורותינו פקוחות להתבונן רק אל קציר תבואות חכמי גדולינו בארצות יון בימי הקדם²⁵⁷ ובספרד וביתר ממלכות ערב באחרית האלף החמישי וראשית האלף הששי ולהוקיר את ערכם מאד בתורת חכמת ישראל, מבלתי הַכר כי הרבה מתוצאות חקריהם פרי רוח חכמי הנכר הם, וממבחר יצורי הגאונים, אשר יצרו גם מחוץ לבית מדרשם, ואשר הם לבדם מלאכת ישראל תמה וטהורה, בלי כל עַרב זר כמעט, העלימו עין. מעטים הם סוכני אוצרות ספרותנו העתיקה, אשר פקחו עיני הקהל וילמדום טוב טעם ודעת להכיר את הערך הנעלה אשר בפלספה שכֻּלה ישראלית, אשר בספר האמונות והדעות לרב סעדיה, אשר עצם דעותיו טהורות ומטֹהרות מכל סיגי דמיוני הנכר, ואת אמונת סופרים, הראויה להיות למופת לכל סופרי דברי הימים בישראל ובעמים, אשר באגרת רב שרירא ואת החן ושכל הטוב, את התֹּם ואת היושר, אשר בספר מוסר השכל לרב האי הבא בלי כל שפת יתר ובלי סערת לב כי אם בנחת ושקט²⁵⁸, עד כי יִמלָאֵנו לבנו להגיד לסופרי ישראל: אם ברוח תורתכם ובטעם עַמכם אתם באים להורות את שלשת המקצועות הנכבדים בדורותינו מאד מאד, הלא הן דעת אלהים, זכרונות דברי הימים ותורת המוסר²⁵⁹, יהיו נא שלשת הגאונים האלה לאותות ולמופתים לכם ולתורת פיכם, ככל אשר היו הם ורבותיהם וחבריהם דוגמה למורי הוראה לישראל בכלכלת תלמודם ופסקי הלכותיהם.

ודעת התורה הלכה הלוך וחסור בתוך קהל העם בבבל, ורק בגלל זה טרח רב האי לסדר בספרי תוצאות ההלכות למען הקל עליהם את למודן²⁶⁰. כי זה יותר ממאה שנה משכו רבים מן העם את ידם מעצם סוגיות התלמוד המסודר ובא, ויהיו “מטין אחר הלכות קטועות” אשר סדרו הגאונים הראשונים, באמרם: “מה לנו לקושיות התלמוד?”²⁶¹. לעומת זה היה הולך וגדל כבוד מתיבת פומבדיתא, היחידה בכל קצוי ארץ, עד כי גם איש כרבנו משה בן חנוך, אבי גדולי ארצות המערב לדורותם, כפף אליה את ראשו בחרדת קֹדש. גם הורה בשמה לשואליו “שכך כתבו ממתיבתא הקדושה”²⁶² והתשובות אשר היה לרב האי להשיב על השאלות אשר הגיעו אליו מכל תפוצות ישראל, רבו ממספר התשובות אשר השיב כל גאון אחר על התשובות שהגיעו אליו²⁶³. ממרבית תשובותיו אשר הרחיב את ענין השאלה ויבאר אותו באר היטב ויפרקהו ויפרטהו לכל פרקיו ופרטיו, נשקפת גם עין יפה כעין המורה החפץ בתועלת תלמידיו. אך אחת מדרכיו היתה להורות לשואליו להבדיל בין הענין החמור, אשר ראוי לשאול עליו שאלת חכם, ובין הענין הקל אשר יש להניח אותו בחזקתו וכמנהגו, ולא לטפל הרבה בפלפולים ריקים מאין צֹרך בם רק להרבות שיחה ולברוא חדשות²⁶⁴.

ולא רק בכתבי שאלותיהם שמו אליו בני ישראל את פניהם מאפסי ארץ²⁶⁵, כי אם שלחו מארצות מרחוק גם את בניהם למתיבת פומבדיתא לשבת לפני רב האי גאון ישראל ולקחת את תורת ה' מפיו; כי מוצאים אנחנו כמה תלמידים מיושבי עיר הממלכה קושטא בירת ביזנתי הרחוקה, עומדים לפניו במתיבתא בבבל, והוא דורש מפיהם פתרון על מלות יוניות הנמצאות בתלמוד אשר נעלם ממנו פתרונן²⁶⁶. ותלמיד חשוב מסיציליא עמד לפניו, ושמו רבי מצליח בן אל בצק, אשר היה לדיָן בעירו בשובו מבבל ואשר בא בכתובים עם רבי שמואל הנגיד²⁶⁷. ככה היתה עוד מתיבת פומבדיתא מרכז התורה, בימי רב האי, לכל ארצות תבל, אף כי כבר קמו בדורות ההם אנשי מופת וחכמים מובהקים אשר שם עולם להם בספרד ובקירואן. אך לא בפומבדיתא לבדה התכנסה כל תורת חכמי בבל, כי גם בסורא היה עוד מושב חכמים אשר יצאה מהם תורה²⁶⁸, אף כי לא קם שם גאון אחרי רב סעדיה, אשר מת חמשים ושש שנה לפני עלות רב האי על כסא מתיבת סורא. ונראים הדברים, כי הראש להם היה רב דוסא בן רב סעדיה, אשר הדעת נותנת כי היה עוד נער קטן במות עליו אביו²⁶⁹ ועל כן לא העלוהו על כסא אביו. ויהי רב דוסא בילדותו נער חם לבב²⁷⁰, ולא ארכו הימים ויצא שם חכמת רב דוסא למרחוק, ויחשב לסוכן אוצר זכרונות אביו, עד כי דרש השר חסדאי שפרוט מארץ ספרד הרחוקה מפיו את פרשת מעשי אביו הגדול וישב לו רב דוסא באגרת, אשר נחשבה בעיני סופרי דברי הימים למקור לתולדות הגאון ההוא, אשר איננו נופל בערכו מספר הגלוי אשר כתב רב סעדיה בעצם ידו²⁷¹, אף נחשב רב דוסא ליורש נאמן לתורת אביו, הנוצר את דברי הלכותיו בעינם ובטהרתם, ועל כן פנו אליו חכמי הדור בשאלותיהם על אדותיהם²⁷². ויהי רב דוסא לראש בית דין בסורא²⁷³. אולם לבד מבית דינו בעירו הקטנה, יצאה ממנו הוראה לכל ישראל, כי פנו אליו גדולי הדור ממרחקי ארץ בשאלותיהם²⁷⁴. אחת מחמשת תשובותיו הנמצאות בעינן אינה עוסקת בדבר הלכה נוהגת בזמן הזה, כי מדברת היא על ענין הלכה שאין לה מקום בלתי אם בימי המקדש²⁷⁵, אשר רב האי באר אותה ורבי שמואל הלוי – הוא רבי שמואל הנגיד – השיב על דבריו²⁷⁶. על מחלקת החכמים האלה הרחיב רב דוסא את דבריו בתשובתו הערבית ויעמוד בה לימין הגאון רב האי ויברר עד כמה נכונו כל דבריו, ורב מאד הכבוד אשר כבד אותו בכל לבבו²⁷⁷. ובכן יוָדע לנו מדברי התשובה הזאת כי אוהב נאמן ומוקיר ומכבד היה בן גאון סורא זה לרב האי גאון פומבדיתא וכי האריך ימים רבים, כי רבי שמואל הלוי היה לנגיד כשבעים ושמונה שנה אחרי מות רב סעדיה אבי רב דוסא²⁷⁸. מלבד אשר נכבד מאד שם רב דוסא בעיני דורו ובעיני הדורות הבאים על גדלו בתורה, עד כי קראו גם לו גאון²⁷⁹, אף כי לא עמד בראש מתיבה, נשא ראש חכמי הדורות הבאים את ראש רב דוסא בתוך חכמי החקר אנשי השם²⁸⁰.

ככל אשר לא רדף רב דוסא אחרי הגדולה ולא השתדל לנחול את כסא כבוד הגאונים בסורא, אף כי יורש נאמן היה לאביו גאון סורא וממלא מקומו, ככה שלח ידו אליה חכם אחר, אשר לא על תלמידי סורא יחשב כי אם על תלמידי מתיבת פומבדיתא. הנה רב כהן צדק בן רב יוסף, הלא היה גאון למתיבת פומבדיתא עד מותו בשנה השמינית לרב סעדיה²⁸¹ ובעשרים וארבע שנה אחרי כן החזיק רב נחמיה בנו בקרנות כסא הזה²⁸² וישב עליו שמונה שנים, אף כי לא היה נאוה לו באשר קֹטֶן האב היתה עבה ממתני הבן, ואת חפני אחיו בן רב כהן צדק שם רב נחמיה לאב בית דין בפומבדיתא²⁸³. ובכן הלא היו כל בני המשפחה הזאת מאנשי מתיבת פומבדיתא. ובכל זאת אנחנו רואים חכם אחד מן המתיבה ההיא, הלא הוא רב שמואל בן חפני אב בית דין אשר לרב נחמיה – בן רב כהן צדק, עולה כסא מתיבת סורא, אשר למיום צאת משם רב יוסף בר סטיא לא ישב עליו איש²⁸⁴. את עצם השנה אשר עלה הגאון הזה על כסאו לא ידענו עוד. אך דבר זה כתוב בכתב ידו באגרת אחת אשר היתה לפלטה, כי בימים אשר היה עוד רב שרירא חי היה רב שמואל לראש למתיבת סורא. אך עוד דבר אחד ישָמע מפי כתבו, כי “נעשה שלום בינו ובין רב שרירא ורב האי בנו”. ובכן אין זאת כי אם קדמה מחלוקת בינו ובינם. מתוך תנאי השלום אנחנו מכירים את דברי הריב כי דרש רב שמואל בן חפני מן גאוני פומבדיתא כי מן הכסף המעט מאד אשר ירימו נדיבי הארצות למתיבת בבל סתם יתנו את החצי גם למתיבת סורא אשר הקים את הריסותיה, אף כי מתיבת פומבדיתא רבה וגדולה ממנה. אך למען השלום, נאות רב שרירא לחלוק עם מתיבת סורא חלק כחלק. וקרוב הדבר, כי אשת רב האי מתה ויסבבו המפשרים את פני הדבר כי תהיה בת רב שמואל לו לאשה ויהי כן²⁸⁵.

קרוב הדבר, כי בכל היות חכמת רב שמואל רבה ורחבה, לא יצא לו שם בישראל בתחלת שבתו על כסאו, על כן לא נמנע מהגיד את תהלתו ואת כבודו במכתביו²⁸⁶. ויעמַד לפניו ל“סגן הישיבה ופקידה” את מר יוסף החבר בן מר בֶּרֶכְיָה. אך דומה הדבר, כי סגן זה לא היה רק למשנה אב בית דין, אשר תעודתו אף הוא היה גם ללמוד וללמד גם לדון ולהורות, כי אם הסוכן לאוצר המתיבה ומלאך שלוח אל נדיבי הארצות לעורר אותם, להרים לה את תרומת ידם, על כן נתן לו מאת רב שמואל “כתב בפקידות ונאמנות וגזב[רות]”²⁸⁷, ואיש נכבד ונדיב במצרים היה בתומכי מתיבתו, ושמו מר יוסף בן מר יעקב אלוף²⁸⁸.

ותרב חכמת רב שמואל בתורה כחכמת הגאונים אשר היו לפניו. “גם חבר ספרים הרבה”²⁸⁹, הלא הם ספר “העריות, המתנה, ההוצאה, המצרנות, התנאים, השותפות”²⁹⁰ והלכות ציצית²⁹¹ וספר המִצְות והלכות גטין²⁹², והלכות סמני נערות²⁹³, וכלם בשפת ערב²⁹⁴, אף כתב מבוא לתלמוד²⁹⁵, ויותר מששים תשובות נמצאו עוד כיום לו²⁹⁶. ויכתוב גם באור ערבי לתורה ברוב ענין, בהביאו שמה דברי מדע, אשר אין לפתרון הכתובים כל צרך בהם²⁹⁷, אף נמצאה כיום שארית לבאוריו לנביאים האחרונים²⁹⁸. ויקרא גם הוא ריב על הקראים, וברור הדבר, כי חִצָיו היו שנונים, בהיות כשרונו רב. על כן חרה בו אפם, וישימו בעברתם את רב סעדיה חלקו, עֹנֶש אשר נשא אותו רב שמואל בכל אַוַת נפשו²⁹⁹. ויהי לב רב שמואל תמים ונאמן מאד עם תורת ההלכה, ככל הגאונים אשר היו לפניו, מבלי נטות ממנה ימין ושמאל³⁰⁰, וישמח למצא יסוד לה בדברי המקרא³⁰¹, אך הדבר אשר בו נבדל הגאון הזה ממרבית חבריו הוא, כי הִרבה לעשות את קריאת ספרי חכמי הגוים קבע ולנטות אחריהם במקצת דעותיו³⁰². אף רָחַק לבו מהאמין במעשה הנפלאות יותר מכל אשר קדמו לו³⁰³. וימת רב שמואל בן חפני, אחרי שבתו על כסאו יותר משלשים ושש שנה³⁰⁴ (1034־4794).

ורב האי אשר היה כבן תשעים וחמש שנה בעת ההיא, לא נפל עוד אור פניו ולא כהתה עוד רוח חכמתו ויהי עוד מורה נאמן וחכם בתשובותיו לכל תפוצות ישראל כימי היותו בימי חרפו³⁰⁵, וכל הרעות אשר הדיחו עליו אנשי מקומו בימיו³⁰⁶ לא עכרו את רוחו הטהורה והרומֵמה. ויגוע ויאסף רבנו האי גאון בעשרים לחדש הראשון ביום הששי לחג המצות, בשנת התשעים ותשע לימי חייו³⁰⁷ ובשנת הארבעים לשבתו על כסא אבותיו במתיבת סורא³⁰⁸ (1038־4798), ובנים לא היו לו³⁰⁹. ומי יודע אם נותר עוד שריד לבית רב שרירא הנאדר הזה זולתי בתו אחות רב האי, אשר היתה לאשה לחכם ומשורר נכבד מאד, ושמו רבנו אליהו הזקן, אשר קרוב הוא כי האריך ימים אחרי יְבָמוֹ הגדול רבנו האי וכי נחשב לאחד מראשי תלמידיו מפיצי תורתו³¹⁰.

אולם אף כי מת רבנו הגדול רב האי מבלי הַשְאֵר לו בן יוצא חלציו, לא הלך ערירי, כי בנו אשר נשא אליו את נפשו עודנו חי, הלא הוא עם ישראל כלו אשר חשב אותו לו לאב³¹¹. על כן עשו לו מספד גדול בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. ויקונן עליו רב שמואל הנגיד, ראש נכבדי דורו, רבי שלמה בן גבירול אבי משוררי הגולה ורבנו חננאל הגדול בחכמי קירואן.

ושנת מות רב האי לא היתה חותמת שנות פרק אחד בספר דברי הימים לבני ישראל, בפרק ימי הגאונים, או פרק ימי חכמי בבל כלם, כי אם אחרית היתה לכל שנות דורות העם הזה הקודמות לה מימות אברהם אבינו, שכלן דומות אליה במינן ונבדלות מן השנים הבאות והדורות הבאים אחריה. כי אז כלה לישראל תור ימי הקדם, לֵאמֹר ימי היות מכון שבתו בארצות הקדם, אשר בהן עמד בו גם טעמו הקדמוני, ככל אשר עמד מרכזו הקדמוני. הן אמנם כי מרכז ישראל נעתק ממקום למקום: גלגל, שילה, נוב וגבעון לפני כבוש ירושלם ואחרי חורבנה: "יבנה, אושא וצפורי, נהרדעא, פומבדיתא וסורא. אולם עצם המרכז לא חדל וכחו לא סר. וגם בתורה אשר יצאה משם לכל אפסי הארצות עמד טעמה הראשון האֵיתן והעתיק, וגם אם עלה לפעמים עֵרֶב מן החוץ, מן הדעות והדמיונות אשר לעמי הנכר, אל גבול החכמה והמוסר אשר לישראל, לא עצר כח לעכור את הדעות העבריות, כי אחת מן השתים עלתה לו, אם קרוב היה במינו אל התורה, הָפך מעט מעט את עינו ויעל בה כליל, כי רוח התורה גברה עליו וַתְטַהֲרֵהו וַתְּשַוֵהו לעצם אחת מעצמותיה מבלי הִוָדַע כמעט כי באו אל קרבה³¹², ואם זר היה העֵרֶב ההוא לרוחה לא נתנה אותו להבקיע אליה. הֶחזון הזה יֵרָאֶה לנו בפרי רוח כל חוקרי רוח התורה עד רב סעדיה ורב האי, כי את הסדר המתֻקן קִבלו ברצון מיד בני יָוָן, אך את עצם דעותיהם לא נתנו לבא אל גבול שיטותיהם בתורת החכמה והמוסר. לא כן בארצות המערב בדורות הבאים, שם יש אשר עָיְפָה נפש החכם הישראלי, גם הטהור שבטהורים, לדעות בני הנכר, מבלתי יְכֹלת לקלוט אותן ולעכל אותן בקרבו עד כדי הפג מהן כל סיג, ומאין כח להדוף מפניה את הדעת הקשות על כן תראינה עינינו גופי דעות אשר מיָוָן, ערב והודו מוצָאם³¹³, צפים על פני שיטות בחירי חוקרי ישראל מבלי הִמַס ומבלי שקוע, סוף דבר, ככֹל אשר גלתה יהודה הָלֹךְ וגָלֹה מימי חרבן ירושלם, חרבן ביתר וחרבן צפורי, ותלך הלוך והתערב בגוים, ככה גלתה רוחה גלות התורה למיום אבוד ניר למתיבת בבל. וְעַנְוֵי חסידי ישראל בארצות המערב אשר היו לשם ולתהלה, אף כי מטעם המלך וברצון אחיהם עמדו בראש בני עמם בארצות מגוריהם ויקראו בפיהם בשם נגיד או נשיא, אסרו על נפשם מהתעטר בעטרת נשיאי ישראל הקדמונים אשר בארץ ישראל ובבבל ויורו כי “אין קרוי – – נשיא אלא ראש הסנהדרין או מלך, ולפי שראשי גליות שבבבל, במקום מלכים הם עומדים – על כן יקרא ראש הגולה נשיא”³¹⁴ ועל כן “כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה – – אין הפרש ביניהם לשאר העם”³¹⁵.

אולם אם באבוד ניר האחרון בבבל לאחדות עמֵנו גָּלָה יקרנו, עד כי דמינו באמת לבנים שגלו מעל שלחן אביהם מבלי היות עוד מקום מועד לנפוצותיהם, הֵחֵלו לרוחֵנו שנות עוז וגבורה ותפארת, כי המעט ממנו כי תורתנו נפוצה על פני כל ארצות תבל וחכמים עמדו לנו גם בתורה גם בכל דבר מדע אשר עשו להם שם עולם, לא היו לנו עוד דורות כדורות ההם אשר מִלאו כמעט כל בית ישראל אחרי ה' ללכת בתורתו ולעשות מצותיו בלב שלם מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ולהערות בכל רגע את נפשם למות על מצותיה. ומוסר התורה לא היה עוד מעולם לנשמת רוח חיים באף כל העם מקצה, כאשר היה בשמונה מאות השנים הבאות על הדורות ההם יֵאָמְנו דברי נביאינו ורבותינו, אשר מִלאו אחריהם: “כי רבים בני שוממה מבני בעולה”: “צדיקים העמידה לי בחרבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה”³¹⁶, כאשר יְסֻפַּר, ברצות ה' את מעשינו, בדברים הבאים.

ה. ישראל בארצות המערב

א. בארצות ספרד, צרפת ואשכנז.

1. תחלת רום קרן היהדות בספרד וסוף רום קרנה בקירואן.

4773 – 4830

ככל אשר היה רב האי גאון המאסף הנוסע לאחרונה לכל גדולי ישראל אשר קמו לראשים לעמם בארצות הקדם מיום היותם, ככה היה רבי שמואל הנגיד, אשר יחשב על תלמידי הגאון האחרון ההוא¹, אחד מראשי החלוצים הראשונים אשר עברו לפני חבל חכמי ישראל אשר קמו לדורותם בארצות המערב עד היום. כאשר היה רב סעדיה בימי נעוריו איש צנוע, אשר עיניו היו רק אל תלמודו ואל חקרי לשון עמו בסתר אהלו, ועל לבו לא עלה כי יבא יום כי יהיה לאחד מראשי אנשי השם, כן היה גם רבי שמואל בן יוסף הלוי איש דָבֵק אל מקום מולדתו, אל נפשות בית אביו ואל רעיו מנעוריו ולא הלך בגדולות. דומה הדבר כי משפחתו היתה נכבדה בישראל. יוסף אביו היה יושבי עיר מארידא,² ויצא משם, וישב בקורדובא, וילד שם את שמואל³. ויגדל הנער ויעמוד לפני רבנו חנוך⁴. ויקח מפיו תורה וַיֵחָשֵב לאחד מגדולי תלמידיו⁵. ואת תורת לשון אבותינו לכל עמקי תעלומותיה לקח מפי רבי יהודה חַיוּג. ומלבד למודי ישראל אלה שם את לבו אל ספרות ערב העשירה והרחבה, ויהי לאחד מבחירי סופריה ומליציה⁶. כל המדעים האלה, אשר נבלעו בדמו בעודנו נער, יצאו מפורשים מפיו ומפי עטו אחרי כן בהיותו לאיש ובבואו בימים ויהיו למקור תורה, מוסר ותורת הלשון לבני עמו. למען הָאֵר את עיני התלמידים למצוא את הסדר הנכון בתלמוד ולהתבונן אל בִּנְיָנוֹ, כתב את ספר “מבוא התלמוד”⁷, וגם ספר פסקי הלכות כתב, אשר קרא לו “הלכתא גבירתא”⁸. מלבד הספרים האלה שפך את רוחו לפני ה' בספר אשר קרא לו “בן תהלים”, אשר ערך את חרוזיו ואת נגינותיו על פי מלאכת הנגון, אשר לא עשה עוד כמוהו איש לפניו⁹. ואת רוח חכמתו, ואת פרי דעתו את רוח בני האדם הערה אל שתי מחברותיו, הלא הן “בן משלי ובן קהלת”, אשר שמה נקבצו על יד פרי רוחו גם אִמרות חכמי ישראל גם משלי פלספי יָוָן וחכמי ערב¹⁰, ועל תורת הלשון כתב עשרים ושנים ספרים או מאמרים¹¹, אשר מכלם לא נזכר בלתי אם שם “ספר הָעֹשֶר”, אשר מלא אחד החכמים אנשי השם את פיו תהלתו¹². לעומת זה עוד רב בידנו מספר השירים אשר שָר הלוי הזה. הן אמנם כי יש אשר מליצתם סתומה לפעמים¹³, אך ענינם מלא טעם ודעת ורגשת חיי רוח¹⁴. גם בגורל פרי מעשיו נדמה רבי שמואל הלוי לרב סעדיה, כי ככל אשר היו ימי נעורי הגאון בעודו על יד בית אביו בעיר מולדתו ימי בִּכּוּרי מעשיו אשר נשאו פרי אחרי עזבו את ארצו, ככה היו גם לרבי שמואל ימיו הראשונים בִנְוֵה עלומיו ימי הריון לכל תולדות רוחו ואשר נולדו לו בכל ימי חייו בארצות אשר באו שמה.

אך לא ארכו לשמואל ימי שבתו בבית אביו השאנן, כי בשנת העשרים לימי חייו (4773 – 1013) פשטו הברברים השוכנים מעֵבר לים על קורדובא, ויהפכו את כסא ממלכתה. ויברחו משם רבים מנכבדי ישראל, ורבי שמואל הלך וישב בעיר מַלַגָא¹⁵ אשר בממלכת גְרַנַדָא. ובממלכה ההיא היו לבני משפחת בן עזרא המיוחסה בישראל שרים פקידים¹⁶, גם יוסף בן מגאש¹⁷ ויצחק בן ליאון ונחמיה אשכפה נחשבו על גדולי ממלכת גרנדא אשר יד ושם להם בהליכות הממשלה¹⁸. אך נראים הדברים כי רבו המקומות אשר נִסָה שמואל לנטוע שם אהלו עד בואו שמה. וַתֵּמַר נפשו על נדודיו אשר נדד ממקום למקום, כי לא מצא מנוח כאשר אִוְתָה נפשו¹⁹. ויהי בעיניו כאיש אשר נגזר עליו להיות “נָע כמו קַיִן ובורח כיוֹנָה”²⁰. וַיִנָהֶה אל עיר מולדתו, אף כי מצא שם את מִחְיָתו במצוק²¹. ויזכור בגעגועי דְאָבוֹן את שני חברי נעוריו אשר היו לו שם, אשר יַחְדָו הטיבו את לבם ביין בַגָן לעת האביב, אשר הָמָה לבו אל אחריתם המרה²². ובכן אהב רבי שמואל את המנוחה השאננה בירכתי ביתו ובמסִבַּת רעיו, ולא הלך בגדולות ולא היה מְחַזֵר אחרי הגדולה.

אולם הגדולה היתה מחזרת אחריו, ותקחהו מאחרי התֵּבה אשר בחנותו, ותושיבהו עם רוזנים, ותעמידהו אחרי כן בראש ממלכה אדירה. הנה גם במַלַגה היה לחם ביתו צר מאד, כאשר היה בקורדובא, וימצא את מִחְיָתו הדַלָה בחנות קטנה אשר היתה קרובה אל היכל בן־אֶלְעָרִיף סופר המלך. ושפחה היתה בהיכל ההוא אשר תָּבֹא פעם בפעם אל רבי שמואל לבקש אותו לכתוב לה את מכתביה לאדוניה היושב בִגְרַנַדָה עיר הממלכה. וישתומם בן־אלעריף על יפי מליצת המכתבים, וישאל את שפחתו לשם הכותב. ותגד לו כי איש יהודי הוא מפליטי קורדובא. וימהר השר וישלח ויקרָאֵהו אליו, וַיֵט את לבו לעזוב את חנותו וללכת עמו ולהיות לו לסופר וליועץ, וילך עמו שמואל. ולא עשה בן־אלעריף למן היום ההוא דבר קטן או גדול בדבר הממלכה מבלתי שאול את פיו. וַיִצְלח אלעריף ויעש חיל בכל מעשיו, וַיִכָּבֵד מאד בעיני אדוניו חבוש מלך גרנַדא. ויהי היום וַיָחַל אלעריף, ותגדל מבוכת המלך כי ראה כי יועצו, אשר לרגלו באה הברכה אל ממלכתו, נוטה לָמות. וַיְגַל השר החולה את אזן המלך כי כל העצות הטובות, אשר היה יועץ לו לא מלבו יצאו, כי אם פרי חכמת שמואל איש סודו העברי היו, וידבר על לב אדוניו לקחתו אליו ולשום אותו תחתיו ליועץ ולמשנה, ויעש כן חבוש מלך גרנדה, וַיָבֵא את שמואל ואת ביתו, ויושיבה, עמו בהיכלו, וישם אותו למשנה המלך וּלְכַתִּיב²³ (4787 – 1027)²⁴, וימצא שמואל חן בעיני מלכו, כי הצליח מאד מאד במועצותיו²⁵, אף ידע לקנות את לבו בשיריו, וַיָשַר שיר לכבודו בשבע לשונות²⁶.

וַיַשְׂכֵּל שמואל וַיַצְלַח מאד וַיָרֶם את קרן ממלכת בית אדוניו, אשר כִּלְכֵּל אותה במועצות ודעת, וימצא חן גם בעיני המלך גם בעיני העם, כי רבה ענְוָתו מאד, ויתהלך עם כל איש כקטן כגדול בנחת, בעין טובה ובאֹרך רוח. וכגדול ענוָתו גָבַר חסדו לכל נפש. וַיָשַׁר עליו באמת ובתמים בן כלפון המשורר:

לְבַב כָּל שָׂר וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שָׁוְא, וְנַפְשְׁךָ אַחֲרֵי חֶסֶד דְּבֵקָה²⁷.

ואת מיטב חסדו מָשַׁך לבני ישראל. ותקטן בעיניו להשביע מטובו את אֶחיו אנשי עירו ואנשי ארץ מושבו ויעש “טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ואפריקי ובארץ מצרים ובאִי סִקִילא ועד ישיבת בבל ועד עיר הקדש”²⁸. ויתמוך ביד נדיבה ורחבה מאד את כל חכם ואת כל תלמיד, אשר יִחֵד את לבו אל תלמוד התורה בכל הארצות ההן²⁹. אין זאת כי אם נתן אל לבו לבנות בית לתורה בארצות המערב, אחרי אשר מטה בארצות הקדם. וגם לתלמידים אשר מצאו את לחמם, אך קָצוֹר קצרה ידם לקנות ספרים, אשר בימים ההם היו דמיהם יקרים מאד, קנה הוא ספרי מקרא משנה ותלמוד לרוב מאד, ויתן אותם להם מתנת חנם. אף הושיב לפניו סופרים אשר היו כותבים כל ימיהם משנה ותלמוד, למען הפץ אותם בקרב התלמידים; ולבתי הכנסת אשר בירושלם היה הוא הנותן שמן למאור³⁰. ולא רק בכספו לבד הביע את אהבתו הגדולה לתורת ה', כי אם גם בהיותו ראש שרי הממלכה ושר צבא מלחמה³¹ מצא לו עוד דֵי שְהות לקבוע לו עתים להורות לקהל תלמידים את התלמוד כאחד ראשי הישיבות בכל דור ודור³². וקרוב הוא, כי בתלמידיו אשר העמיד, הגדיל והֶאְדיר תורה בספרד בדור הבא, ככל אשר שִׁחֵר אותה בדור בנדבת ידו ובספרים אשר העניק לתלמידים חנם. כי תלמידים אשר לקחו תורה מפיו “הם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”³³. ועל כן יֵאָמֵר כי רבי שמואל בְכֹח מעשיו “חִזֵק כח התלמוד בארץ ספרד”³⁴. אף הוציא כסף רב מאד לכונן בביתו אוצר ספרים רבים ויקרים ולכרוך אותם בפאֵר רב³⁵.

ומלבד אשר תמך את חכמי ארץ מושבו וחכמי הארצות אשר מסביב כִּבֵּד והעריץ את אדירי התורה אשר מרחוק, ויהי המעט ממנו כי לְשֵׁמַע מות רב האי נשא עליו מִשְׁנֵה מלך גְרַנַדָא זה קינה רבת נֶהִי³⁶, כי כלתה נפשו לדעת מפי העומדים לפני רב האי, את כל הליכות הגאון ההוא. וַיֵעָתֶר לו רבי מצליח בן אלבצק דַיָן בסיציליא, אשר ירד בימי נעוריו בבלה, ויהי אחד מתלמידי רב האי, ויכתוב לרבי שמואל את כל פרשת גדולת רבו הנאדר³⁷.

גם את השירה העברית תמך מאד, בהעניקו ביד רחבה את משורריה ואת חכמי תורת הלשון כיד המלך³⁸. עד כי השירה אשר בימי השר בן־שפרוט, התומך אותה גם הוא, היתה עוד בוסר, הבשילה את פִּרְיָה בימי השר נגדילא. וַיֵאָמֵר על משוררי ישראל בספרד: “בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי רבי שמואל הנגיד נתנו קול”³⁹.

בשנה העשירית לשבת שמואל על כַּנוֹ מת המלך חבוש (4897 – 1039). ובמותו התרגשה מהומה בבית המלך. יד שמואל היתה עם באדיס הבכור בן המלך להמליכו, ויד מרבית השרים וגם נכבדי ישראל היו עם בלקין הקטן להושיבו על כסא אביו. פתאום נהְיְתָה רוח אחרת עם בלקין, וישק את יד אחיו וימליכהו, ויהי באדיס למלך לגרנדא. ולא ארכו הימים וימת בלקין והממלכה נכונה ביד באדיס, ושמואל אשר עמד לפני אביו, עמד גם לפניו⁴⁰. ויגדל כבודו מאד גם בעיני באדיס, ככל אשר גדל כבודו בעיני חבוש אביו, עד כי לא נעשתה קטנה או גדולה בדברי הממלכה בלתי אם בידו. הוא היה הפותח והחותם, האומר והגומר, עד כי המלך היה המולך היושב על הכסא, והמושל בארץ המוציא והמביא היה שמואל⁴¹.

האהבה הזאת, אשר אהבו אותו מלכי גרנדא, הצמיחה לו פרי איבה וקנאה. כי הקימה לו לאויבים את זָהִיר הערבי, מלך אַלְמֶרְיָה ואת עַבָּס משנהו, אשר צרה עינם בממלכת גרנדה ההולכת מחיל אל חיל בְכַלְכְּלָהּ את מעשיה על פי יועצה הנאמן והנבון. וישלח זהיר את משנהו, אל חבוש מלך גרנדה בעודו חי, להִתַּמֵם עמו ולהשיא לו עצת אוהב לשלח את היהודי הזה, את שמואל, מעל פניו, ולא שת חבוש לב אליו ואל דבריו. ולא ארכו הימים וימת חבוש, ובאדיס בנו מלך תחתיו⁴². וַיָעַז מלך אלמריה את פניו, וַיָעַר למוסר את אזן המלך באדיס כי חטא גדול הוא חוטא בהחיותו את שמואל היהודי הכופר. וירע הדבר בעיני מלך גרנדא, ויכתוב אל זהיר כי אוסר הוא את נפשו בשבועה לבלתי שמוע לקול שונאי שמואל משנהו, וימלא זהיר מלך אלמריה חֵמָה, ויאסוף את מחנהו ערבים ונוצרים⁴³, ויצא לקראת באדיס גרנדא למלחמה⁴⁴. ויתיצב שמואל בראש צִבאות אדֹניו מלך גרנדא (4798 – 1038) ויעש נפלאות במלחמה. ותהי יד חיל גרנדא על התחתונה עד תֹּם חֹדש אב, וביום הראשון לחדש אלול אחרי הצהרים היתה לו תשועה גדולה⁴⁵. ויהי שמואל אומר: “לפני בא שנת תשע ותשעים תשועה שֻלְּחָה אֵלַי ואורה”⁴⁶. ויהי ה' עִמו, ותעל ידו על אויביו, וינגפו במלחמה ומשנאיו כמעט נפלו כלם בחרב. אך קרוב הוא כי נמשכו ימי המלחמה עד אחרי תֹם השנה⁴⁷. ויחשוב שמואל את התשועה, אשר נתן לו ה' לתשועת ישראל, יען כי זממו אויביו להשחית גם אותו גם את עמו⁴⁸. ועל כן קרא למושל אַלְמֶרְיָה אגג⁴⁹ ולעמו עמלק⁵⁰. וגם כשתי שנים אחרי כן (4802 – 1040) פשטו הערבים והפרנקים למלחמה על עיר לורקא. וַיֵחָלֵץ לקראתם שמואל בראש הצבא למלחמה וַיִחַן באחד המקומות, ויכתוב משם צַוָאָה לבנו, ויקם וַיַסַע את מחנהו. ויהי באשמורת הבקר, כשמוע האויב את שֵמַע בואו, וַיִבָּהֲלו מאד וינוסו על נפשם, ורוח רעה שֻלְחָה ביניהם, ותהי חרב איש ברעהו, ושמואל שב לשלום אל ביתו⁵¹. גם איש גבור סְלָוִי פשט בראש גדודיו על מַלַגא, וַיֵהָרֵג שם וגדודיו נפוצו⁵². אך בכל הגבורות אשר עשה שמואל במלחמותיו, כשל כחו ושערות ראשו הלבינו ביום אחד⁵³.

אחרי המהומות האלה הוסיף שמואל לשבת לבטח לפני מלכו, ויהי לרוח עצה וגבורה לאדניו ולמעוז ומחיה לאחיו בני עמו כבראשונה.

עם הגולה אשר גלה רבי שמואל בן נגדילה מקורטובא, גלה עוד אחד מאנשי השם⁵⁴ מן העיר ההיא, הלא הוא רבי יונה בן גָנַח⁵⁵. וככל אשר התענה שמואל עד בואו עירה מלגא הדרומית, ככה התלבט יונה עד בואו אל סרגוסא הצפונית⁵⁶. בקורדובא עיר מולדתו קבל בן גנח תורה מפי חכמי העיר ההיא בהלכות התלמוד, אף למד שם את תורת הרפואה להחיות את נפשו, גם נִסה לערוך שירים בשפת עמו ככל משכילי הדור ההוא. אך בכל שלש אלה לא הרבה לעשות חיל. בפה מלא העיד על נפשו כי לא השיגה ידו לעשות גדולות בתלמוד⁵⁷. ותורת הרפואה, אשר כתב על אודותיה ספרים אחדים, היתה לו רק למשען לחם; וגם במלאכת השיר ראה עד מהרה, כי נפשו לא נוצרה לה וימשוך את ידו ממנה. וישם את כל לבו רק אל המקצוע האחד, אשר רק בו דבקה נפשו מעודו, הלא הוא תורת חֻקי הלשון העברית. את התורה הזאת לקח בנעוריו מספרי יהודה בן־חיוג⁵⁸ ומפי יצחק בן גיקטיליא, אשר היה גם הוא תלמיד למנחם כבן חיוג רעהו⁵⁹, ומפי יצחק בן שאול המשורר, אשר שפתו היתה בידו כחומר ביד היוצר⁶⁰. וישקוד על חקר הלשון יומם ולילה⁶¹, ותהי היא לבדה כל שיחו והגיונו, כל חלקו וחשקו⁶², עד כי האמין כי רוח ה' אל אמת תוֹרֵהוּ להכיר את הנכונה ואת הישרה בשפת האלהים⁶³. בדעתו הרחבה ובעיני החדה הכיר שני דברים, אשר לא העמיקו להכיר רבותיו ורבי רבותיו המדקדקים הספרדים ההולכים לפניו: האחת, כי רב גבול אוצר הלשון העברית מן הגבול אשר גבלו לו הם, כי ככל אשר שפת המקרא עברית טהורה היא, ככה טהורה וברורה גם שפת המשנה⁶⁴ והבריתא וכל המאמרים אשר אינם ארמית, אשר בפי אמוראי התלמוד הבבלי והירושלמי והמדרשות. ובכן הגדיל לעשות לנו מאד מאד, בהרחיבו בדבר הזה גבול שפתנו כגבול אחת הלשונות הגדולות והרחבות אשר לא יחסר כל בהן; והשנית, כי מלבד ספרי הדקדוק אשר נכתבו מימי מנחם והלאה יש לנו מקור עתיק ואיתן לתורת לשוננו גם מימים קדמונים, הלא הוא המסורה⁶⁵. ואין ספק כי המקור הטהור הזה, הנקי מכל סיגי נֵכָר, העמיד את טעם בן גנח לבלתי תעות גם הוא הרבה בחקירותיו מעצם טבע לשוננו.

את פרי חקרי לבו הביע בשבעה ספרים⁶⁶, אשר הנבחר מהם הוא ספר השרשים⁶⁷ ואליו נלוה ספר הרקמה⁶⁸, המדבר על כל חֻקי הלשון⁶⁹ מקציהם ועד קציהם.

ואנשי העיר סרגוסא, אשר בחר בה בן גנח לעיר מושבו, היו נופלים הרבה מאד בחכמה ובמדע מאנשי ערי דרום ספרד, הלא הן קורדובא וגרנדא ובנותיהן. ובדעתם כי גם הקראים מטפלים בתורת הלשון היתה בעיניהם כדבר האסור. על כן היה לרבי יונה להוכיח לאנשי עירו, כי המעט מתורת שפת הקדש כי רב סעדיה ובן חפני והגאונים האחרים הרבו לעסוק בה, כי אם גם רבותינו חכמי התלמוד העמיקו לחקור בה⁷⁰. אך גם ממקום אחר, אשר לא יעלה על לב איש, קם עליו איש ריב. בן־גנח היה איש אשר עצם הענין לבדו היה לו לעִקר. על כן בכל היות כבוד רבי יהודה בן חיוג גדול בעיניו, חלק עליו בלי משא פנים. הדבר הזה היה למורת רוח לתלמיד הגדול אשר העמיד חיוג, הלא הוא רבי שמואל הנגיד, אשר מורא רבותיו היה עליו כמורא שמים, ויתגלע ריב בין שני החכמים האלה וילחמו מלחמת סופרים גם בספרים אשר בקר איש את רעהו בקורת עזה גם בפתגמים שנונים⁷¹. אך בכל זאת לא נגרע משני החכמים דבר, כי זכה עוד רב יונה בן גנח לראות את ספריו מתבקשים ונקראים במרחקים⁷².

וככל אשר היו האחרונים לכל גדולי בבל מדור דור שני חכמים אנשי מופת, הלא הם רב שרירא ורב האי אשר רַבּוּ וַיִגְדְּלוּ מעשיהם ממעשי כל ההולכים לפניהם, ככה היו גם המאספים לכל חבל חכמי קירואן, אשר היו לשֵׁם כמאתים שנה, שני חכמים אנשי מופת אשר כל חכמי מקומם נשכחו כמעט מפניהם.

אחרי מות רב חושיאל נָסַבָּה רַבָּנוּתוֹ אל שני תלמידיו, אל בנו רבנו חננאל ואל רבנו נסים⁷³ מעיר קלעה חמד⁷⁴ – בן רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיהו לבית אבן שאהין⁷⁵ – אשר היה גם הוא תלמיד מובהק לרבנו חושיאל. אולם תחת אשר עמד רבנו חננאל רק לפני אביו בלבד, ירד רבנו נסים אחרי כן לבבל, ויקח תורה מפי רב האי ויהי אהוב ונחמד לפניו יען כי היה “חכם גדול, חסיד ועָנָו מאד וּשְפַל ברך”⁷⁶. אף תמך הגאון ביד נדיבה את יד רב נסים המָטָה⁷⁷. וגם בשובו אל קירואן לא חדלו האגרות ההולכות ובאות בין רב נסים ובין רב האי⁷⁸, ויהי רב נסים למקור תורת רב האי לרב שמואל הנגיד⁷⁹; ורבי שמואל היה למעוז ולמשען כל ימי חייו לרב הזה, אשר לא חלק לו ה' בעֹשר⁸⁰. אולם אף כי דל היה חלקו במשמני הארץ, גדול היה כבודו בעיני הנגיד משנה המלך, עד כי השיא את בת רב נסים לאשה ליוסף בנו בחירו⁸¹, אשר היה אחרי כן למשנה תחת אביו.

מלבד אשר הרביץ רב נסים תורה על יד רבנו חננאל בישיבת קירואן בדורו, הנחיל את דברי תורתו גם לדורות בספריו אשר כתב, הלא הם ספר הַמַפְתֵּחַ⁸², אשר יפתור בו את המאמרים הסתומים בתלמוד בבלי מתוך מאמרים אחרים המפורשים הדומים אליהם או מתוך דברי הירושלמי. גם כתב ספר אשר נותרו ממנו לפלטה שלשה פרקים המדברים על דעת אלהים ורוח התורה⁸³. גם סדר ספר המצות, וגם שם נשא את דֵעוֹ על החכמה והמוסר⁸⁴. כי נטה לב הרב הגדול הזה אל החקר ואל המדע וספרי חכמי יון וערב היו שגורים על פיו⁸⁵. וקרוב הוא, כי שם את לבו למלא את מחסורי ספרות ישראל גם במיני ספרי שעשועים, למען אשר לא תשעינה עיני קהל הקוראים אל ספרות הנכר. וכאשר הֻגד לו, מפי חֲתָנו המתאבל על נפש מת, כי יש בספרות הנוצרים ספרי נחומים לאיש אשר קרהו אסון, מִהֵר לאסוף את כל ספורי התלאות אשר מצאו את גדולי ישראל, הנמצאים בתלמוד ואשר נהפכו עליהם מיגון לשמחה, בספר קטן כתוב בכתב ערב, אשר קראו לו מתרגמיו העברים בשם “ספורי מעשיות” או “חבור יפה מהישועה”, למען ימצא לב כל איש ישראל תנחומים מבית לגבול תורתו, מבלי היות לו חפץ לנוע אל באר נכריה לשתות ממנה מים זרים⁸⁶.

עין הרב הגדול הזה היתה חדה ופקוחה להבדיל בין רוח דעת האלהים, אשר נחה על עם ישראל, נביאיו חכמיו וסופריו, ובין רוח הדעת הזאת אשר נחה על בחירי חכמי יון וחבריהם. כי תחת אשר לחכמי העמים פרי חקר היא, כענין כל מדע הנקנה בדרך משא ומתן אל השכל ומובא לו מן החוץ, נעשתה דעת האלהים לאט לאט מוטבעת בלב עם ישראל, יצוקה ברוחו ונבלעת בדמו, למן היום אשר נִתנה לו התורה⁸⁷. על כן לא תנוע בו הדעת הזאת הנה והנה כדבר המֻטל בספק, כי וַדַי ברור ומֻכרע הוא לנביאי העם הזה וגדוליו⁸⁸. ובגלל זה נחשבו בני ישראל לעדים נאמנים לדעת ה‘⁸⁹, המודיעים את כבודו ואת גדלו, את פעלו ואת הדרו, גלוי לכל העמים. ועל כן יפקוד ה’ רק את חטאת עמו, בשכחו את שם ה' ללכת בשרירות לבו, יען כי העם הזה הוא היודע הוא העד, על כן גדול עונו מעון כל העמים בדבר הזה⁹⁰.

דעת רב נסים זאת, כי נבדל עם ישראל מיתר גויי הארץ בטבע דעתו את האלהים, היתה בדור הבא אחריו לאבן פנה, לשיטה שלמה ביד אחד גדולי חוקרי רוח עם ישראל ורוח תורתו⁹¹.

מלבד ספר המפתח לא נותרו בידנו כיום ספרי רבנו נסים. כי זה גורל מרבית ספרי גדולינו הכתובים מעִקרם ערבית, או בלשון נכריה אחרת, כי רק המעט מהם זוכים לתרגום עברי ולתפוצה הגונה בתפוצות ישראל, אשר הלשון האחת, אשר כל לומדי תורתנו העתיקה מכירים אותה, היא רק שפת תורתם העבריה. על כן היתה שארית לספרי רבנו חננאל רעהו, כי יתרון היה לספריו, כי כתובים היו עברית לעברים.

ולרבנו חננאל יצא שם גדול בישראל, כי לא ארכו השנים ויעברו ספריו גם לצרפת ולאשכנז עד כי היו לעינים לכל גדולי ישראל אשר קמו גם בארצות ההן⁹². מרבית ספריו הם באורים לתלמוד⁹³. גם תשובות רבות יצאו ממנו לשואליו מקרוב ומרחוק. ויען כי גם הוא גם אביו מילידי איטליא ומחניכי חכמיה היו, אשר שם קָדַם כמעט תלמוד ירושלמי לפוץ לפני תלמוד בבלי, היו בידו שני התלמודים לאחדים, ככל אשר היו גם ביד חברו רב נסים, אשר היה גם הוא תלמיד לרבנו חושיאל. ואולי על היות שני מקורי התורה האלה ושתי השיטות, שיטת גאוני בבל אשר מָשלה מִמְשָל רב בקירואן עירו ושיטת חכמי איטליא, למזג אחד בידו, יצאה לפעמים ממנו הוראה שונה משל חבריו⁹⁴. גם לחמשת חָמשי תורה כתב רבנו חננאל ספר פתרונים, אשר מתוכו תרָאֶינה דעותיו ודרכי רוחו. בהיות רוח רב האי נאצלת גם עליו, בקבלו גם הוא ממנו תורה⁹⁵, שקד כמוהו גם הוא להרחיק כל דמיון דמות מראה עין מפתרוני מליצת הכתובים ומליצת רבותינו⁹⁶ ולהכחיש בכל עוז את כח הכשפים⁹⁷. ועל פי אמונתו הצרופה הזאת פתר את האגדה בהשכל ודעת, וישם את כל לבו ללמד דעת את קהל ישראל “להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים מודיעים שיש בישראל נותן דמות לבוראנו”. וקצף גדול קצף על סופרי הקראים הנרגנים “חלוקי לב, רשעי ארץ, המינים המחפאים דברים אשר לא כן” על תורת רבותינו.

אך לעומת זה לא נטה לבו מן הרמזים⁹⁸ ומן הנפלאות⁹⁹. וחוט משוך על כל פתרוניו לתורה, הוא חפצו לבלתי תֵת לכל אבק שמץ דֹפי לנוח על מעשי הקדמונים¹⁰⁰. וישכל למצוא גם בעצם דברי התורה הכתובה את טבע התורה המסורה¹⁰¹, ולמצוא גם בדבריה הנאמרים לתֻמם, מקור עמוק ונאמן למִצוֹת המסורות לנו בפי רבותינו¹⁰². ומה נפלא הדבר כי גם לזכרונות דברי הימים לגוים מר למצוא רמזים בתורה¹⁰³ ולהוכיח מתוכם על תשועת ישראל, כי נכונה היא לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו¹⁰⁴.

ועל דבר המשנה הוציא את משפטו, כי כל דבריה מן הקצה אל הקצה דברי אלהים המה, הלכה למשה מסיני¹⁰⁵. אך בדבר אחד נטה מדעת מרבית החכמים, בהחליטו כי קִדוש החדש אינו אלא על פי החשבון, ולא על פי ראִיַת הלבנה"¹⁰⁶. וקרוב הדבר כי אמר בלבו כי טוב לו לעמוד על דעתו בדבר הזה למען הַסִיעַ את הקרקע מתחת רגלי הקראים אשר החשבון על פי הראיה הוא כל איתן מעמדם.

ורבנו חננאל ורבנו נסים ורבי שמואל הנגיד היו החוט המשולש בדור ההוא “הראשון ברבנות”¹⁰⁷ לאמר. הדור הראשון אחרי האסף מרכז המתיבות בבבל. ויהיו שלשה אלה גדולי הדור¹⁰⁸ אשר נקרא על שמם¹⁰⁹. ואף כי היה גורל שלשתם שונה: רבנו נסים איש מחסור כל ימיו, רבנו חננאל איש עשיר אשר הונו עלה לעשרת אלפים דנרי זהב¹¹⁰ ורבי שמואל משנה למלך גרנדא, בכל זאת היו כלם חברים אהובים¹¹¹. אך באחת הצליח רבי שמואל משני חבריו, כי תחת אשר לרגליו “חזר כח התלמוד בארץ ספרד”¹¹² ארץ מושבו, היו שני גדולי ישראל החכמים האחרונים בארץ אפריקא¹¹³, ככל אשר היה רב האי הגאון האחרון בבבל, ומלבד תלמידם האחד, אשר נותר עוד בארצם ויצא אחרי כן לספרד ויהי שם לאור גדול, לא נמצא עוד תופשי תורה כי אם מעט מזער, הלא הם מר שלמה הדַיָן בן פורמש במדינת קלעה חמאד, ובנו זוגמאר במדינת אלמהריה, אך לשניהם לא יצא שֵם¹¹⁴.

ובארץ פרס הקרובה לבבל נותר עוד שריד לתורת ישראל, הלא הוא רב חפץ אלוף בן מצליח¹¹⁵ האשורי¹¹⁶ מעיר מוצל¹¹⁷. אף כי מנע ה' ממנו את אור עיניו כי איש עִוֵר היה¹¹⁸, עשה לו שם גדול בתורתו ובחכמתו אשר בהם האיר את עיני דורו. קרוב הוא כי כתב באור גם לתורה. אך הספר אשר נזכר הרבה בפי חכמי דורותיו, הוא ספר אשר כתב על דבר המצות¹¹⁹. על כל הלכה אשר הורה בספרו, הוסיף את תמצית דבר המצוה ההיא בלשון ערב, בסגנון דומה לסגנון תרגום רב סעדיה לתורה¹²⁰. אך בכל היות גופי הלכות עקר מעשהו, נתנו לו הלכותיו אלה דברי מדע בפיו, על אודות חכמת התורה וחקר הלשון¹²¹. ויהיו דברי החכם הזה אשר היה משיָרי חכמי המתיבות¹²² כדברי האורים גם בעיני הפוסקים מורי ההלכה¹²³ גם בעיני חוקרי רוח התורה וחוקרי הלשון¹²⁴.

וככל אשר היתה הלכתו ברורה לרב חפץ, ככה התבררו לו גם דעותיו בחקרי דעת אלהים. מראה הבריאה ברִבי רבבות נפלאותיה היא לו העדות הנאמנה המוכרעת מתוכה הכובשת את הלבבות להכיר בכל תוקף את בורא הבריאה הבאת אף כי את עצם כבודו לא תראה עין בשר¹²⁵. ורגשת רוח החיים המתרגשת ביצורים וניב שפתי האדם אשר בו יביע את הגיון לבו, הם מבחר תרומת הבריאה אשר מתוכה נשקפת החכמה העליונה והחסד העליון במראה זך מכל זך¹²⁶.

מלבד דעותיו הנשגבות והנאמנות בחכמת אלהים, אשר היו לעינים לכל חוקרי ספרד המובהקים¹²⁷, הורה גם תורת מוסר, אשר היתה לעינים לאחד מן החכמים הגדולים אנשי השם¹²⁸. אף כתב ספר תשבחות בחרוזים מעין ספר תהלים¹²⁹.

ובעיר סרגוסא, אשר אליה החיש מפלט לנפשו יונה בן גנאח חוקר לשון עבר, עלה כיונק בן פורת, אשר שִוָה הוד והדר גם על הלשון ההיא גם על התורה אשר נִתנה בשפת הקדש ההיא; בסרגוסא נולד רבי שלמה בן יהודה גבירול¹³⁰. בעודנו נער רך בשנים ויחיד להוריו אשר אהבוהו ויפנקוהו¹³¹ מתו עליו אביו ואמו וישאר הנער יתום בודד וגלמוד. ותשתוחח עליו נפשו מאד וישפוך את לבו בשיר:

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעֵד             וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵש מְנַחֵם מְרַחֵם             עָלַי וְיֹאחַז יְמִינִי…

נִכְאָב בְּלִי אֵם ולֹא אָב,          צָעִיר וְיָחִיד אִָנְי;

נִפְרָד בְּלִי אָח,                  וְאֵין לִי רֵעַ לְבַד רַעְיוֹנִי¹³².

ככה כתב בשנת השש עשרה לימי חייו, עת אשר כל בני גילו משחק ירדופו¹³³. ואמת הדבר, כי תחת אב ואם ואח, החכמה לבדה “היתה אחותו מנעוריו”¹³⁴. והדברים אשר דבר עליה, דברי אמת הם:

אֵיךְ אֶעֱזוֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל          כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ.

אוֹ תַעֲזוֹב אוֹתִי? וְהִיא כְּאֵם          לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ¹³⁵.

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלַּד             לְבָבוַ כְּבֶן הַשְּׁמוׂנִים;

וְגֵוִי יַהֲלוֹךְ עֲלֵי אֲדָמָה,               וְנַפְשִׁי תַּהֲלוֹךְ עַל הָעֲנָנִים¹³⁶

והעלם הנחמד הזה, אשר לשמו ולזכרו כיום תאות נפש כל יודע חן בישראל ואשר שרים¹³⁷ ראוהו ויחמדו אתל יפי חכמתו ואת חין ערכו, היה בעירו כיונק בארץ ציה. כי נופלת היתה קהלת סרגוסה מחברותיה קןרדובא, גרנדא ומלגה ויתר קהלות ספרד. כי המעט מיושביה כי לא הטו חסד אל השורק הרך הזה אשר כמעט ילד יאָמֵר לו עוד, וימררוהו וישטמוהו. הליכות האנשים הקשים האלה הוסיפו עוד מרה על מרת נפשו אשר התנקמה בם בשיריה¹³⁸. אך מבין החוחים ההם עלתה לו שושנה אשר השיבה את נפשו בריח עדניה. שר גדול לפני אדוניו מלך סרגוסא, ושמו יקותיאל, נטה אליו חסד “וימשכהו בעבותות אהבה ויתמכהו עת צעדיו צָרו”¹³⁹. ויתיצב בפני צורריו ויבריחם מעליו¹⁴⁰. וימלא את כל מחסוריו בתתו לו כסף¹⁴¹ לכלכל מחסוריו. ותקָשר נפש שלמה המלאה שירה וזמרה בנפש יקותיאל השר, ויהלל את כבודו ואת גדולתו ואת צדקתו ואת חכמתו בשירים כלילי יופי, אשר לא נשמעו עוד כמוהם עד העת ההיא. והשירים ההם שִלוּמִים יקרים הם ליקותיאל הנדיב, כי חלף הרוָחה אשר העמיד לו השר, הציב לו ילד מסכן וחכם זה מצבת עולם בשיריו לשם ולתפארת בקרב עמו לדור דורים. כי בלעדי שירי בן־גבירול, לא נותר כל זֵכר לשר המרומם ההוא. ובכן היתה שירת שלמה לספר זכרונות ליקותיאל. מפי השירה הזאת תשמע כיום כל אזן עבריה, כי האיש הזה אשר היה “נשיא שרים ורוזנים”¹⁴², אשר “מִשְׂרַת מלכים על כתפיו היתה ולפי דבָרו הגבירים שָׂרו, ולמועצותיו יִדְּמו היועצים”¹⁴³, כי האיש הזה אשר כבודו “רב כים הוא קטן בעיניו”¹⁴⁴ וכי לא אל רהבים יפנה ורק שלשה היו משאת נפשו, הלא הם “נדיבתו אשר כים וישרו וחכמתו בדת אל הקדושה”¹⁴⁵, "פיהו לכל אדם בשוֹרה ונדבתו יקרה – – ברוחו חן ובלבבו נדבה¹⁴⁶, ולנער שלמה “עטרת הידידות הוא ונִזרה, תפארתה ואור סהרה ושמשה”¹⁴⁷. על כן התהלך שלמה, אשר היה בן שבע עשרה שנה¹⁴⁸ בעת ההיא, עם השר האדיר כהתהלך איש עם רעהו ולא ענה גאונו בפניו מאומה, עד כי נשאו לבו לכתוב אליו:

אֱמֶת כִּי אֵין לְךָ דִּמְיוֹן בְּתֵבֵל; הֲיֵשׁ שִׁיר בִּלְעֲדֵי שִׁירִי וְאַפְסוֹ?¹⁴⁹

אך מעט היו ימי רַוְחָתו ומנוחתו, כי פתאום לֻקח מעל ראשו מָגִנו ומעוז חייו. יד מרעים היתה ביקותיאל אשר קמו עליו ויהרגוהו. קרוב הוא, כי אנשי אָוֶן מתי סוד היו לעבדאלה, אשר קשר על בן דורו המלך יַחְיָא בן מונציר ויהרגהו, וַיַשקו העריצים האלה גם את יקותיאל את כוס החֵמה אשר מסכו לאדניו המלך האומלל¹⁵⁰ (4799/¹⁵¹ – 1039). מות השר הנקי הזה חִבֵּל את רוח המשורר הרך בשנים חבל נמרץ, ויהי לבו ככנור נשבר, אשר יש אשר יטיב קולו כפלים. ויקונן עליו קינה אשר אין ערוך ליָפיה ולעומק הגיונה ולרוך הגיגה¹⁵². ויהיו בעיניו השמים והארץ כאבלים חוגרי שק על אבדן איש נקי וצדיק:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה,          כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה;

תְּפַשֵׁט פַּאֲתֵי צָפוַן וְיָמִין,             וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה.

וְאֶרֶץ עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה,             בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה;

וְהַשַּׁחַק אֲזָי קָדַר, כְּאִלּוּ               בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה¹⁵³.

והתלאות אשר הציקו את שלמה מראשית ימי עלומיו, לא הקדירו את אור חכמת לבו, כי בהיותו בן תשע עשרה שנה¹⁵⁴ כבר הוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת, אשר היתה לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר, כי" ארג מחברת שירה שקולה, לא ישקל כסף מחירה“¹⁵⁵. המחברת הזאת קרא “ענק”¹⁵⁶, ובה ילמד את כל חוקי תורת הלשון העברית, אף כי ענינם קשה, בחרוזי חן נוחים מאד אשר כל קורא ירוץ בם. אולם יותר מאשר יתענג כל יודע חן על יפי מליצת המחברת, ייטב לבו לראות את הרוח הכבירה המתרגשת בלב “הנער מבני גלות ספרד” הזה, “נער לבער נחשב”¹⁵⁷ בעיני בני עירו הנחרים בו, ולשמוע את דברי הקנאה אשר קנא לשפת קדשו: ריב יש לי בכם, שארית יעקב! אם תשכחו שפה מאד נבחרת”¹⁵⁸, “הה לה אשר לא נטרה כרמיה אבל כרמי אחרים היא נוטרת”¹⁵⁹. ויחשוב את העם הנבער מדעת את לשון אבותינו למֻכה בעורון¹⁶⁰. ויאמר אל לבו: “לא טוב היות עֵין עַמְּךָ עִוֶּרֶת”¹⁶¹. וַיוֹדַע לעמו את “יתרון לשון עברית, אשר היא מלשון כל עם יוֹתֶרֶת”¹⁶², כי בה ישיחו בני אלים בשמים ממעל, וכי היא היתה גם השפה הראשונה מראש ומקדם עד אשר נפלגה הארץ, ואחרי כן היתה למורשה לקהלת יעקב לבדה, ועוד יתרה בה, כי

בָּהּ נִתְּנָה אֵשׁ דָּת וְגַם בָּהּ נִשְׁלְחוּ         כָּל הַנְּבִיאִים לְחַבֵּשׁ נִשְׁבֶּרֶת.

יַד תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר הֲלֹא בָהּ נִגְּנָה,          יוֹם הָיְתָה צְבִי אֶרֶץ לִגְבֶרֶת¹⁶³.

ומה יקר לנו מאד להזכיר כי עצם הדברים הנכוחים האלה אשר יצאו מפי עלם כליל יופי זה, כבר יצא מפי בחור חמד אחר זה כמאה ושלשים או ארבעים שנה, מפי רב סעדיה בספר האגרון¹⁶⁴, אשר כתב גם הוא בימי בחורותיו ואשר ספרו זה היה ראשית בכוּרֵי מעשיו, ככל אשר מחברת הענק היא ראשית מפעלות בן גבירול. ומגמת ספרי שני אנשי מופת אלה אחת היא להחזיר נשמה לשפת אבות בשוב כל העם לדבר בה ולכתוב בה, לבלתי היות “חֶצְיָם מדבר באדומית וחצי בלשון בני קדר הקודרת”¹⁶⁵. וגם בדבר הזה היו דומים שני הגדולים בשתי עבודותיהם אלה, כי שניהם כתבו את שתיהן בלשון אשר קנאו לה, כי בלעדי שניהם ובלעדי מנחם, כתבו כל חוקרי הלשון העברית בדורות ההם את ספריהם ואת מאמריהם ערבית¹⁶⁶. אולם ככל אשר רב סעדיה בכל אהבתו את שפת עמו כתב את ספריו אל קהל העם ערבית על כרחו, מדעתו כי את העברית עוד יבינו רק מעטים, ככה כתב גם בן גבירול את ספרו “תקון מדת הנפש” בערבית (4805 – 1045)¹⁶⁷. מקורי תורת המוסר אשר בספר הזה שנים המה: מוסר התורה ככל אשר הוא יוצא מן המקרא והתלמוד ומוסר חכמי יון וערב. והרבה מתורת המוסר אשר הורה רב חפץ אלוף חן מצליח, אשר הוא קורא לו בשמו הערבי אלקוטי¹⁶⁸, נכונו על שפתיו. בספרו הזה נגע בן גבירול בקצה עטו השנון בדרכי אנשים, אשר בדמותם אשר ערך להם הכירו אנשי סרגוסא עירו את מראה פניהם, כי את אשר פֵּרַש תמיד בשיריו על דבר דרכם הקשה ועל הליכותיהם עמו¹⁶⁹, העלים כיום ברמזים, אשר כל רואיהם הכירום ויקומו עליו האנשים הקשים ההם ויגרשוהו¹⁷⁰.

והדבר האמור בטוב טעם ובהגיון לב טהור בפי רבותינו: “אין שרביטו של הקדוש ברוך הוא ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנים”¹⁷¹, יֵאָמֵן על גורל המשורר הזה, אשר עצבונו לא סר ממנו כל ימי חייו. הן לבו בקרבו היה כנור המנגן מאליו מדי געת בו כל רוח נושבת. על כן עַזו אף עמקו העלילות אשר עוללה כל חליפה עוברת לנפשו. גם חסדי איש נדיב כיקותיאל לא הגדילו שמחת נפש אחרת גם נכלי אנשי סרגוסא לא מלאו זעם נפש איש אחר, כאשר הרנינו אלה וכאשר הדאיבו אלה את לב משוררנו והוא למען מצוא גם מעוז גם נחומים לנפשו הרכה, לא היתה לו דרך אחרת בלתי אם להעלות במשקל את ערך חכמתו וכשרונו בכף מאזנים ואת ערך נכלי צורריו בכף שניה ולהבזות אותם בלבו. אולם זרע גאונו זה שגשג עד מהרה כי גבה לבו מאד, כאשר יביע זאת הרבה בשיריו¹⁷². ואם אמנם, כי יש אשר דִּבֶּר גם באזני מְגִנָיו דברים כאשר עם לבבו מבלי נשוא להם פנים נשאו הם לו פנים ברוחם הנדיבה,¹⁷³ ובדעתם כי קשי חמת רוחו היא רק הבהרת הכהה האחת בשמש הגדולה הזאת הזכה¹⁷⁴. לא כן משנאיו בני עירו. הם בלבם הקשה ובעיניהם הכהות לא הכירו אורו, ויבזו לו וישטמוהו בהיותו עוד נער בן שש עשרה. ועתה, אחרי אשר זה כחמש או שש שנים סר מעליו צלו במות יקותיאל השר, והוא לא חדל עוד מהָשֵׁב אל חיקם מנת בוז מֻגֶשֶׁת אליהם בכלי טהור בכל חמדת השיר, קצרה רוחם ויגרשוהו מעיר מולדתו.

עד כמה נגע העלבון הזה בלב המשורר המתרגש, בראותו עוד צרה חדשה נוספת על צרותיו הראשונות, הלא היא צרת הגלות¹⁷⁵, הביע בשיר ימים רבים אחרי כן:

אֲהָהּ כִּי רִדְּפוּנִי הַתְּלָאוֹת          וְהָיִינוּ לְעֵין יָמִים שְׁדוּדִים;

בְּזִיתִים, וַאֲנִי שָׁלֵו בְּבֵיתִי,        וְהֵם הָיוּ לְהִנָּקֵם עֲתִידִים.

בכל זאת דומה הדבר כי הוא גם הוא כבר אמר לעזוב את עירו בטרם בִּצעו הסרגוסים עוד את מזמתם¹⁷⁶. כי מאס בכל ארץ ספרד כֻּלה ויקרא לנפשו: “שימי ספרד אחרי גֵוֵך”, ויכסוף להאחז באחת משלשת הארצות האלה: ארץ ישראל, מצרים או בבל¹⁷⁷, אשר היתה נכבדה בעיניו¹⁷⁸ יען כי בשתים מן הארצות הרחוקות האלה כבר יצא שם לו ולחכמתו בהיותו בן שבע עשרה¹⁷⁹. בכל זאת לא השלים חפצו זה, וילך וידוד ממקום למקום, וקרוב הדבר כי מצא לו גם אוהבים ומכבדים אשר דבק בהם בכל לב¹⁸⁰.

אולם בהיותו איש אשר יֵאָמֵר עליו “אוהב אהבה לא ישבע אהבה”, נחשב לו כל רפיון קל ברוח ידידיו לבגד ומעל אשר העמיק להכאיב אותו. אך ככל אשר שבע הוא ממרורים, ככה ישעשעו הנכאים אשר הגה בשיריו, על המכאובים הנדמים האלה, את נפש קוראיהם עד היום. על לב אוהב כזה אשר נמצא לו בצר לו ערך שירה קטנה, אשר הביע את רוך הגות לב המשורר הנחמד, הכואב מצרת נדודיו והאוהב אהבה עזה את אוהביו:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד,                עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי זָנוֹחַ.

יוֹם שֻׁלְּחָה רַגְלִי לְשׁוֹטֵט בֶּאֱנוֹשׁ          לֹא מָצְאָה כִּי אִם בְּךָ מָנוֹחַ.

בַּמֶּה תְּכַבֶּה אַהֲבַת לֵבָב? וְאֵל             נִשְׁבַּע בְּרוּחוֹ מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ¹⁸¹.

דומה הדבר כי בעיר גרנדא, מקום רבי שמואל בן נגדילה כָּלו מסעותיו, אך לא עד מהרה הגיע שֶׁמְעוֹ אל אזן השר הנדיב ההוא, כי עוד שומעים אנחנו את בן גבירול מתענה במחסוריו ובמצוקותיו. אך נֹחַם ממין אחר העמיד מעט רוָחָה אל לבו. כי בעיר ההיא ישב בימים ההם רבנו נסים אשר בא מקַירואן הוא ובתו להשיאה ליוסף בן הנגיד, וינהרו אל הגאון הנהדר הזה תלמידים רבים, ויבא גם שלמה וַיֵשֶׁב בתוכם¹⁸². וישמח לקחת תורת התלמוד מפי חכם אשר לא ראה כמהו בסרגוסא, ולהוסיף את מקצוע תורת ההלכה המובהקת, על אוצר חכמתו הרַבה. ותקָשר נפשו ברבו הזקן הנכבד הזה, ותדבק בשני בניו אלחנן ויעקב¹⁸³. וידבר רבנו נסים טובות אל שלמה, וינחמהו ויחזקהו. וישם בן גבירול זֵכֶר עולם לאהבת הרב הנעלה אותו בשיר נחמד:

שְׁאֶלְתֶּם עַל לְבָבִי מִי תְמָכוֹ          וְכִרְבוֹת הַתְּלָאָה מִי סְמָכוֹ? – –

ויען כי הוא – –

רַב נִסִּים אֲשֶׁר שָׁכַן בְּתוֹכוֹ¹⁸⁴ – –          וְלֶב אִישׁ בַּעֲבוֹת אַהֲבָה מְשָׁכוֹ¹⁸⁵.

בְּךָ אֶהְגֶּה אֲנִי תמָיִד; וְאִם אַתְּ             כְּמוֹ אֶחָד – אֲנִי הַמַּאֲרִיכו¹⁸⁶.

וְחָלִילָה לְנַפְשִׁי מִשְׁכֹחַ                   בְּרִיתְךָ אֲנִי הָלֹךְ וּבָכוֹ¹⁸⁷.

וכמעט אין ספק בדבר כי הרב הנערץ ההוא היה המביא את תלמידו זה, את משוררנו, ויציגהו לפני המגן האדיר לכל איש אשר חלק לו ה' בחכמה, לפני רבי שמואל הנגיד אשר היה לו למשען ולמעוז¹⁸⁸. אך לא בעיר גרנדא בחר המשורר למושב לו כי אם במלגא וישב בה כל ימיו¹⁸⁹, עד כי נקרא בפי הסופרים הבאים על שם העיר הזאת¹⁹⁰.

והשירים והקינות אשר שלמה ויקונן על נפשו, לא ישיגו בערכם את השירים והקינות אשר שר ויקונן על גורל עמו. רבנו גרשם באשכנז נתן את קול האות הראשון לשירת הקינה הזאת המקוננת על מצוקות עמו¹⁹¹, ומשוררינו הגדולים בספרד הרחיבוה וירוממוה בעֹמק הגיונם וברום חזיונותיהם. לחבל המשוררים בעלי השירה הזאת היה בן־גבירול כמעט לאב ולראש. הגיגו הבוער כאש בלבו, הוסיף מראה עינים ושלל צבעים, אשר יתנו לחן ולחסד את בתולת בת עמו הנָוָה והמעושקה, ואת הגוים העריצים אשר התעמרו בה וישימוה למרמס, יתנו לזעוה ולקלסה. בדברו על לב בת ציון יחוס עליה ועל בחירי בניה לבלתי קרוא להם בשמות מלאי אהבה והדרת כבוד¹⁹². ולאדום וישמעאל וכל הגוים הקדמונים אשר הרֵעו לנו, יש אשר לא הזכיר את שמותיהם כי אם קרא אותם על שם מעשיהם¹⁹³ או על שם שבטיהם, אשר לא שם להם על פני חוץ ולא כבוד עָם להם¹⁹⁴, או על שם חיות הטרף אשר המשילו אותם להן הנביאים. לעומת המליצות המפורשות אשר הביע בהן המשורר את כאבו ואת חמתו:

הֲפוֹךְ כִּסְדוֹם                     אֶרֶץ אֱדוֹם,

אֲשֶׁר אֲנִי הֲדוֹם                   לְרַגְלֵיהֶן¹⁹⁵.

מָשַׁל בִּי שַׁשַּׁךְ עַד אֲשֶׁר קָרָס,       לְכָדַנִי שֵׂעִיר וְיָוָן וּפָרָס,

הֱפִיצַנִי בְעֵילָם, מֶשֶׁךְ וְתִּירָס,       גַם עוֹד יִשְׁמָעאל הָרַס וְגָרָס¹⁹⁶

לעומת מליצות מפורשות כאלה, העביר על פני עמו את מחנה צורריו בחזון, אשר אין למלל את עוז החיים המתרגשים בו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן                   מִצָּפוֹן¹⁹⁷

         כְּמוֹ כַדּוּר צְנָפָנִי;

וְגַם צַיָּד¹⁹⁸                   שָׁלַח יָד¹⁹⁹

         וְהַצָּפִיר²⁰⁰ וְהַשְּׂעִיר²⁰¹.

ובחזון עוד עַז מזה יסַפֵּר את המוצאות את עמו המֻרדף:

לָבִיא²⁰² פְּגָשַנִי,             קָם אַחֲרָיו נָמֵר²⁰³;

וָאֶבְרְחָה מֵהֶם                וָאֶעְזוֹב גַּנִּי.

מִדֵּי עֲבוֹר אֵלֶּה              הִנֵּה דְּמוּת פֶּרֶא²⁰⁴

קָם בַּחֲצוֹת לַיִל²⁰⁵,          יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי²⁰⁶.

הָאֵל יִקְרָא אֵלָיו             כִּקְרֹא אֶל אִמּוֹ²⁰⁷:

קוּמִי וְשׁוּבִי אֶל             גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי²⁰⁸.

– – לִי לָעֲגָה ִׁשִׁפְחַת         אִמִּי וְרָם לבָּהּ,

יַעַן שְׁמוֹעַ אֵל אֶל            קוֹל הַנָּעַר²⁰⁹.

מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה             פֶּרֶא רְדָפָנִי,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָמַס             אוֹתִי חֲזִיר מִיָּעַר²¹⁰.

בכל השירים האלה נתכו מרת נפש והדר גאון, המתגאה בתפארת עמו, למוצק אחד.

אולם ככל אשר ידע המשורר הזה להתעצב ולהתקצף, לקונן ולקנא לנפשו ולעמו, ככה ידע להתרומם ולהתנשא עד שמי שמים בחדות ה' מעוזו ומשושו, ולהתרונן ולהשתעשע בנשאו את משלו על חסדי ה‘, אשר אצל מכבודו על עמו ועל יראיו. ואז ימלא גיל ורעדה. ואז יַשוה כעפר נפשו מפחד ה’ ומהדר גאונו²¹¹, אשר לשמו ולזכרו היתה כל תאות נפשו הבוערת כאש בעצמותיו ואשר לא יכול למלט משאה בלתי אם בהביע את רוחו המלאה, בשירי קדשו:

לִבִּי בְּךָ חָשַק לִמְאוֹד,                וְלֹא יוּכַל

לַסְתִּיר עֲדֵי יֵרָאֶה                   חֶשְׁקוֹ בְּמִלָּתִי²¹².

מְאוּמָה אֵין לְבַד לִבִּי וְסוֹדִי;          וְזוּלָתִי שְׂפָתִי אֵין בְּיָדִי²¹³.

ורבי שלמה בן גבירול, אשר קרוב הוא מאד כי טעמו בדבר ערך לשוננו היה דומה לטעם רב סעדיה²¹⁴, ודבר תורת המוסר גרע אליו חכמה מתורת הרב האלוף הנהדר רב חפץ בן יצליח²¹⁵, ואת תורת התלמוד לקח מפי גדול הדור רבנו נסים²¹⁶, עד כי גדול כחו בתורה כדי היות לאל ידו לערוך את ספר אזהרות בדבר מנין המצות בדרך שיר נאה מאד בתבנית הענק²¹⁷ אשר כתב על תורת הלשון, ובכן הלא היה תלמיד ותיק לחכמי ישראל, בכל זאת שעו עיניו גם אל חכמת יון, כמרבית חכמי הדור ההוא, ויבחר משיטותיה השונות את שיטת הָאַפְלַטונין המחודשת²¹⁸, יען כי בצפונותיה ותעלומותיה, ברזיה ורמזיה, הרנינה את לב משוררינו, שכֻּלו נגינות ונגוהות גם הוא ויקָרֵב בן גבירול, עד כדי מצוא ידו, את השיטה הזאת לשיטת היהדות ויאמר לשום את שתיהן לאחדים בספרו “מקור חיים”, אשר כתב בשפת ערב, ואשר תֻּרגם אחרי כן לשפת רומי ויהי למקור לחכמת אירופא למאות שנים, מבלי אשר ידע איש כי חכם מישראל הוא בעל הספר²¹⁹.

מלבד הספר הערבי הזה, המכיל את כל שיטת פלספת בן גבירול, צמצם הפלסף המשורר הזה את שיטתו בשירת כתר מלכות העברית, אשר אין ערוך לעֻמקה ולרומה בתבנית תהלה ותפלה לה' אלהי ישראל, ויתן את השיר הזה עליון על כל שיריו²²⁰. פֵּתַח דברו הוא מקרא המביע את המתכֹּנת ההדוקה והנפלאה אשר בין נפש האדם ובין כל העולם כֻּלו המתוַדעים זה לזה בדעת עזה עמוקה מאד, המבֻטאה במליצת הכתוב “נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד” אשר הוא השער לשיר השבח לחי העולמים, אשר כמעט אין דומה לרוממותו… ראשית דברו הוא, כי הגדולה והגבורה, הנצח וההוד, העוז והיסוד, הכח והיכלת, הם “הסודות, אשר לא יכילם שבח ורעיון, והחיים אשר לא ישלוט עליהם כִּלָיון”, לה' לבדו הם, וכי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כצללים עוברים הם, אולם על יד “הגבורה הגמורה” רב מאד חסד ה' הגובר, וטובו הצפון לברואיו וליראיו²²¹. כי רחמי ה' וחסדיו ואורך אפו הם הם עצם גבורתו ומיטב פִּריָּה:

אתה גבור ולך הגבורה הגמורה – –

אתה גבור ומרוב גאותך תמחול בעת זעם אפך,

ותאריך לחטאים זעמך;

אתה גבור ורחמיך על כל ברואיך כלם,

המה הגבורים אשר מעולם²²².

אחרי אשר יעביר על פני הקורא את רוממות ה', כי אחדותו, הוָיָתו, עָצמת חיָתו, גדולתו וגבורתו²²³, אורו ורוממותו גבוהות הן כגבוה שמים על הארץ על כל הסגולות האלה הנראות לעיני האדם, הביע את דעתו כי כל הסגולות אינן הֲוָיוֹת נצבות לבדן, כאשר חשבו רבים מחכמי הדורות ההם, כי אם כלן נִתָּכות ובטלות ועולות באחדות הפשוטה והחלוטה²²⁴. ולמען הֵראות חפצו הנעלם לעיני בשר פרי חכמתו²²⁵, הבדיל כעין צל מֵאורו²²⁶, והצל הזה הוא צל עצם הבריאה, אשר היא מקום החיים לכל יציר נוצר²²⁷. וכל העולם הזה לוא נעזב לנפשו כי עתה התפרקו ויתמוללו כל פרודותיו ויפוצו ויעלו בתהו ויאבדו. אך האל האחד הוא הסומך והסועד אותו ושם את כל מוסדותיו לאחדים²²⁸ בידו הגדולה²²⁹ ובכחו הסובל אותו על בלימה²³⁰ וממלא את כל יצוריו עצמה ותושיה מן גדול הגדולים עד קְטַן הקטנים אשר במערכותיהם ובמחלקותיהם²³¹.

וכל המון היצורים הרבים והעצומים השונים למיניהם עובדיו ועֵדיו המה²³². עובדיו הם, כי עושים הם את רצון קונם; ועדיו הם, בהיותם בני חלוף, ובהֵרָאות בכל דרכיהם ומעשיהם כי להם החסרון והכליון ולה' לבדו הנֵצח וחיי העולמים²³³. אולם מכל היצורים הפליא ה' את חסדו אל יציר אחד אשר ברא לכבודו, בעשותו “מזיו השכינה זהר הנשמות”²³⁴. וכה אמר משוררנו בשירתו: “מי יכיל עָצְמָתֶךָ בְּבָרְאֲךָ מזיו כבודך יִפְעָה טהורה מִצוּר הצור נִגְזָרָה – – ואָצַלְתָּ עליה רוח חכמה וקראת אותה נשמה”²³⁵. “ואתה נשמה לנשמה”²³⁶. והיא לא תראה מָוֶת²³⁷, בהיות החכמה מקור החיים היוצא מאת פני ה‘²³⁸, משקה אותה כל ימי עולם²³⁹. הן אמנם כי אין סוף ואין קץ ליתרון חכמת האלהים, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוה, על חכמת אנוש דלה²⁴⁰, בכל זאת רב מאד ערך הנפש אשר תערג לדעת את ה’. אף כי רק מעט מן המעט יֵאָצֵל עליה, ממראה עיניה ומהגיון לבה רוח דעת את ה‘²⁴¹, טוב בעיני ה’ מעט האור הזה, אשר לא תראהו בלתי אם הנפש הטהורה אשר לא כשלה בעוֹנה:

"אַתָּה אוֹר, וְעֵינֵי כָל נֶפֶשׁ זַכָּה יִרְאוּךָ; וְעֵינֵי עֲוֹנִים מֵעֵינֶיהָ יַעְלִימוּךָ²⁴².

ונפש אדם כזאת קרובה היא להיות דומה ליוצרה נם בחייה²⁴³ ולשכון עמו שם במרומים במקום אין עוד יצור מבלעדי ה' לבדו²⁴⁴, עד כי השכינה חביון היא לנשמה, והנשמה מעון לשכינה.

מְקוֹמוֹת לֹא יְכִילוּן שִׁבְתֶּךָ;          וְאוּלָם יֵשׁ מְקוֹמְךָ תּוֹךְ שְׂעִפָּי²⁴⁵.

לְךָ עַצְמָהֻ וְאַתָּה מְקוֹמָהּ;           וְאַתְּ עִמָּהּ בֻכָל קוּמָה וְשִׁבְתָּהּ²⁴⁶.

וגם יתר הנפשות, אם רק לא הרבו לחטוא, לא תמקנה בעונן, כי אחרי אשר תשאנה את ענשן תטהרנה מכל חטאותיהן ושבו לאור באור החיים²⁴⁷.

וככה היה בעיניו יָצוק ומֻטְבָּע שרש דעת אלהים בלב כל האדם מקצהו עד קצהו, עד כי החליט כי אין איש גם בקרב העמים הבוערים, אשר לא ישאף אל ה' אל אמת, אף כי טָפַש לבו להכיר את הנכונה במלא טהרתה ואמתה. וכה היה דברו:

"אַתָּה אֱלוֹהַּ, וְכָל הַיְצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ;

וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ

בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶךָ,

כִּי כַוָּנַת כֻּלָּם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ²⁴⁸.

השירה הזאת בכל היותה תמצית הספר הגדול, מקור חיים, שעלו בו הרבה מִדֵעות חכמי יון²⁴⁹ שכִיַת חמדה היא לישראל גם ברום הגיונה, אשר סיגי חכמת הנכר²⁵⁰ לא עכרוה הרבה ולא השביתו אותה מטהרה, גם באוצר יראת ה' הטהורה הגנוז בה. שפתה היא שפת בני אלים. מעין שיח שרפי קדש, אשר כל אשר יאזין אותה יֵהָפֵך לו לב אחר, כאיש אשר לקחה אזנו שירת מלאכי מרום העומדים לפני ה'. חזיונות כאלה לא מצאה עוד יד כל משורר ומליץ, מבלעדי בן גבירול, לשוות נגד עיני בני עמו בשפת קדשו²⁵¹.

והדברים לא משו מנגד עיני החכם הירא הזה, בהיותם מזכירים לו תמיד את כבוד ה‘, הם מראה השמים והארץ והלב. שלשה אלה היו לו מקור דעת ויראת ה’ תמיד בכל עת:

שְׁלֹשָׁה נוֹסְדוּ יַחַד לְעֵינָי,                יְשִׂימוּן זִכְרוֹן תָּמִיד לְפָנָי:

לְשָׁמֶיךָ²⁵² אֲנִי אַזְכִּיר שְׁמֶךָ,              וְהֵם עָדַי לְעֵדַי נֶאֱמָנָי;

מְקוֹם שִׁבְתִּי²⁵³ יְעוֹרֵר מַחֲשַבְתִּי,          בְּרָקְעוֹ²⁵⁴ אֶזְכְּרָה רֹקַע אֲדָנָי;

הֲגִיג לִבִּי, בְּהַבִּיטִי בְקִרְבִּי                בָּרְכִי נַפְשִי אֲדֹנָי²⁵⁵.

ככל אשר נבדל חזון השיר הקטן היקר הזה, אשר דבריו קרובים מאד בפי כל איש כקטן כגדול, מן החזיונות וההגיונות הרמים והנשאים, אשר חזה ואשר הגה לבו בפיוטו כתר מלכות המלא תעלומות²⁵⁶, אשר לא אמר להשליט בהן בלתי אם עין יודע דעת עליון, ככה נבדלו דעותיו בדבר שלטון הרע ושלטון הטוב בעולם. יש אשר ראה את כל העולם כעמק עכור מקור כל צרה ויגון, ואת האדם כאסיר עֹני מבטן ומהריון, אשר מרחם אמו יצא אל בית הכלא להתענות שם כל ימי חייו ויקרא במר נפשו: “לוא חכמו בני תבל אזי יעצו לַהֲשִמָּהּ”²⁵⁷. ויזעף לבו ויבטא בצר רוחו: “אלִי לא אהֵבַני, כי בסוגר הביאני”²⁵⁸. ויש אשר לעומת התלונה המרה והקשה הזאת,

הנכונה כמעט תמיד על שפתיו. תגיל נפשו באלהיו, ובאהבת ה' את האדם אשר יצר, עד כי גם בהשתפך עליו שיחו, ובהתוַדותו על חטאיו, תטופנה שפתיו לאמור: “בראתַני לא לצֹרך רק נדבה, ולא בהַכרֵחַ, כי אם ברצון ואהבה”²⁵⁹; “וטרם היותי בחסדיך קדַמְתַּני – – כאב חומל גדלתני – – ובנעימותיך השבעתני”²⁶⁰. ותעז אמונתו ברחמי ה', עד כי הכיר כי גם התלאות מקור טובה הן לאדם²⁶¹ ותָּשב נפשו למנוחתה גם בעבוֹר עליה רעה²⁶². ולבלתי הנקש להאמין כי ישא אדם בעון אביהו הראשון ולהתיאש מכל טובה ואחרית ותקוה, דִבר אל נפשו לאמר: “אודה עלי פִשְׁעי ולא אֹמַר לָךְ כי הֶעֱרִים נָחָש וְהִשִּׁיאָנִי”²⁶³. ואנחנו, אם יפלא בעינינו איככה תכלכל רוח אחת שתי מערכות דעות כאלה, הרחוקות אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, לא נמצא לנו פתרון אחר בלתי אם כי שתי הרוחות אשר משלו בלב החכם הנערץ הזה, רוח תורת ישראל ורוח פלספת יון, השונות מן הקצה אל הקצה, קלעו את נפשו מעֵבֶר אל עֵבֶר.

לעומת החכם הזה אשר היו עיניו להתחקות על שרשי הדעות, להשכיל באמתן ולחקור על פיהן לכל תכלית מעשה השמים והארץ, קם בימיו איש חכם אשר יִחד את כל לבו אל לב האדם לבדו לטהרו מכל סיג ומכל דופי, ולהקדישו לה' אֵל אלהי הרוחות. שֵם החכם הזה הוא רבנו בחיי הספרדי בן יוסף אבן בקודה, איש אלהים קדוש, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש חסיד בישראל עד היום הזה. רבנו בחיי הכיר כי חובת טהרת הלב, אשר קרא לה “תורת חובת הלבבות”²⁶⁴ או “חכמת המצפון”²⁶⁵, מתבארת גם מתוך דברי התורה והנביאים גם מתוך דברי רבותינו גם מתוך השכל. על כן השתומם מאד בהתבוננו כי בכל “ספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד” נמצאו ספרי פתרונים לכתבי הקדש ומערכות חקי תורת הלשון או ספרי הוראה ותשובות בדבר הלכה או תוכחות מדע פרי חקר עמוק, להגן על אמתת התורה, כספר האמונות והדעות לרב סעדיה וספר “שרשי הדת”²⁶⁶ וספר רבי דוד המקמץ²⁶⁷, אפס כי מכֻּלם לא נמצא אף ספר אחד על דבר חובת הלב. ויהי כי כן, ויהי עם לבבו לכונן ספר כזה רק לצרך נפשו לבדה, אך עד מהרה גמר בלבו להכשיר את הספר למקרא לרבים, וככל אשר שם למופת בחקרי לבו את רב סעדיה אשר העריץ מאד²⁶⁸, ככה החזיק בדרכו גם בכלכלת הספר, לבלתי העמיק וגם לבלתי הגְבִּיהַּ את סגנונו מכדי צֹרך מרבית קהל העם, ויכתוב את ספרו במליצה ערבית נוחה אשר ירוץ בה כל קורא²⁶⁹. על כן זכה הספר היקר הזה הכתוב ערבית להיות נקרא בפי בני ישראל בכל הדורות ובכל הארצות בתרגומו העברי עד היום.

להגיון לב החסיד הזה לא נוכל למצוא מבטא נאוֶה ונאמן כראוי לו, בלתי אם באמרות הטהורות אשר יצאו מפי משוררי הקדש בימי קדם “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ: כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים, לעולם”²⁷⁰, באשר הוא לבדו

      תַּכְלִית כָּל־תַּאֳוָה וְקֵץ־כָּל תִּקְוָה;

      מִמֶנּוּ הַתְּחִלָּה וְאֵלָיו הַתִּכְלָה²⁷¹.

אולם יען כי עצם כבוד ה' מרום ונשגב מדעת אנוש, אין לנו דרך לדעתו ולהכירו בלתי אם מתוך עולמו אשר ברא²⁷², על כן הורה לבני עמו לחקור את כל הנפלאות הנראות לנגד עינינו, ולהתבונן אל צבא השמים השמש הירח והכוכבים, אשר בכל חליפות מעגלותיהם ותקופותיהם השונות ונבדלות אשה מרעותה עד מאד, יתלכדו יחדו להשלים חפץ אחד. אז נראה רמות ונשגבות אשר תלאה רוח חכמי תבל לכלכל אותן במלא גדלן ונוראותיהן²⁷³. ואם נסב עין מגבהי המרומים ההם להשפיל לראות אל הרמש השורץ על הארץ, ואל הנמלה, אשר מרוב קָטְנה לא תשורנה עין איש, אז נוסיף להשתומם למצוא כי כח החכמה והיכֹלת הנראה ביצירתה הדקה מכל דק, איננו נופל במאומה בערכו מן הכח המתוַדֵּעַ במאורות הגדולים אשר בשמים ממעל²⁷⁴. ומדי חקרֵנו עוד טבע כל יסוד למינהו עד כמה הוא בודד לנפשו וצורר לכל יסוד אחר זולתו, ובכל זאת יש אשר יתלכדו היסודות השונים והיו ליציר אחד, הלא נשאל יד מי עשתה את כל הנפלאות האלה? יד מי חוללה מצוקי ארץ ומוסדות שמים? מי צוה ונבראו? יד מי יצרה צורה בתוך צורה, את התולעה אשר מקוּר עכביש דקה, ותטל בה קרבים ובני מעים? מי השלים בין איתנים סוררים ואונים צוררים ויצמידם לצמד אחד לעבוד שכם אחד עבודת צמח אחד או עבודת בשר אחד²⁷⁵. או מי נטע כח בזרע רך ורפה להרבות זרעו כעפר הארץ²⁷⁶ או בביצה רכה אשר אצבע תזוּרֶהָ, לחולל תנין אשר כל החי אשר בים וביבשה לא יערכו אליו בקומתו וברב כחו²⁷⁷. ונפלאות כהנה ויותר מהנה תחזה עין החוקר בכל מערכות הבריאה מקצהן עד קצהן²⁷⁸. למראה היצירה הדקה המכֻוֶנת והמתֻכֶּנת אשר תֵּרָאה בכל הנברא למן הרמה הרומשת עד השמים ושמי השמים וכל צבאם. הלא ישאל האדם לנפשו לאמר: לוא אמר איש על מכתב אחד אשר בידו כי את מכתב זה לא כתבה יד איש בעט סופרים ועניָנו לא עלה על לב אדם לסדר אותו כי אם מקרה קרה ודיו נשפך על הגליון מאליו ויֵצֵא ממנו הכְּתָב הזה וכל סדר כתבו המתֻקן וחפץ עניָנו לא היה פרי כל מחשבה, האם לא היה נחשב האיש הזה למשוגע²⁷⁹. ואנחנו רואים יום יום אנשים מתהללים בחכמתם, אשר לוא שמעו גם הם דברים כאלה היו מכזיבים גם הם את אומרם על פניו, באים ומחליטים בשגעונם או במשובתם וזדון לבם, כי היקום כלו, אשר אין ערוך ליתרונו על מכתב מעשה אנוש דל, פרי מקרה הוא. אולם “למי שיבין ויודה על האמת”²⁸⁰ די להוכיח להכריע מתוך מראה העולם הגדול הזה, כי אין בו אף תולעת אחת, אף ציץ אחד, אף גרגר חול אחד, אשר איננו כליל נפלאות כֻּלו ואשר איננו פרי רוח חכמת אלהים מלאכת חושב ומכַוֵן, אשר לרצונו ברא אותו. ומראה העולם הזה בכל גדלו ובכל תפארתו הרוממה²⁸¹ הוא מראה דמות כבוד ה' הנראה לכל עין בשר, ואשר לא ילוז מנגדה²⁸², כי הוא

      קָרוֹב מִכָּל קָרוֹב מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו;

      וְרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק מִצַּד עֶצֶם כְּבוֹדוֹ²⁸³.

ולא רק את דבר ההוָיָה לבדה, כי יש אלהים, יוכיח מראה הבריאה, כי אם גם את דבר האחדות כי אל אחד הוא ואין זולתו, וראשון אשר אין ראשון לפניו. הנה כל מוסדות הבריאה, למן האבן הכבדה הדוממה עד הנפש החיה אשר בבשר האדם ולמן האבק הפורח עד השמש הגדולה, חֵיל צבא אחד הם, אשר רוח מושל אחד מחיה את כלם ועל פי חוק אחד יחנו ויסעו ינוחו וינועו²⁸⁴, בהיותם מקבילים ומשולבים איש אל אחיו, ומחשבה אחת נִכֶּרֶת מתוך מלאכת כֻּלם וכלם זקוקים זה לזה, ממלאים זה לזה ומתמלאים זה מזה בכל מחסוריהם וצרכיהם²⁸⁵. והמתכֹּנֶת הזאת הַמַתְאֶמֶת הַמְכֻוֶּנֶת והמדוקדקת מאין כמוה, הלא תכריע ביד חזקה את כל איש אשר עינים בראשו ומוח בקדקדו, להכיר ולדעת כי מעשי העולם כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד הם²⁸⁶, אשר בהתלכד כלם בכל חליפות הליכותיהם ועלילותיהם אל חפץ אחד תעֵדְנה התולדות הרבות והעצומות ההן על יוצרן כי אחד הוא, וכי הן הן האות על אחדותו, גבורתו וחכמתו²⁸⁷. מלבד העדות הנאמנה הזאת תכבד גם יד מראה מערכות הבריאה לסדריהן ולמדרגותיהן, להעיד כי יוצר הכל אחד הוא, בראותנו כי כל אשר בשמים וארץ שואף אל האחדות העליונה. הנה כל הנמצאים הבודדים איש איש לנפשו הם באלפי אלפיהם וברִבֵּי רבבותיהם בני מין אחד. כל הארזים הנפוצים בכל הארץ בני מין הארז הם ומין הארז הזה איננו בלתי אם משפחה אחת במערכת הצומח, ומערכת הצומח איננה בלתי אם מחלקה אחת משלשת מחלקות היצורים, הלא הם הדומם והצומח והחי, ושלשה אלה הם מוסדות הארץ, והארץ איננה בלתי אם גרם אחד בגרמי השמים, שכל צבאם הֻטבע בטבע אחד בידי בורא אחד, יחיד ומיוחד שהוא מחוללן²⁸⁸, “עִלת כל העילות”²⁸⁹. ומלבד אשר מערכי כל היקום כלו תואמים יחדו אל הראש האחד, הנה גם הנפש המשכלת מדי נשאה דעה למרחוק תכסוף ותערוג אף בחקרי לבה אל סוף תכלית האחדות²⁹⁰. על כן חזה רבנו בחיי הספרדי במראה המון היצורים הרבים והעצומים מחזה שדי, ויברך את ה' “אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו, ויצר יצירות לעֵד על גבורתו והחל חדשות לעֵד על חכמתו”²⁹¹. מלבד אמִתת ההויה והאחדות הוכיח גם דבר הנצח, כי אלהי עולם ה', אשר אין תחלה לראשיתו ואין קץ לאחריתו וכי מאפס ואין ברא את עולמו²⁹², בשיטת רבנו סעדיה ועל פי ראיותיו הנכוחות²⁹³.

גם בדבר הזה החזיק בעל הספר בשיטת רב סעדיה, כי האדם הוא בחיר כל היקום “אשר הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול”²⁹⁴, וכל היצורים רק בגללו נוצרו וכלם נִתְּנו לו לעבדים²⁹⁵. הוא כליל תפארתם, וחלף עבודתם אותו הם משתכללים בידו ומוצאים בו גמר תיקונם²⁹⁶, בו תתעלה הבריאה, בהיות הוא היצור האחד אשר “חושי נפש” נוספים בו על חושי הבשר אשר לו ולכל החי²⁹⁷, ומבחר בחיר היקום הזה ומיטב טובו, הם נפשו ולבו²⁹⁸; “והעטרה הגדולה הזאת אשר עִטֵר בה”²⁹⁹ את בני האדם היא “החכמה, אשר היא חיי רוחם ונר שכלם המביאה אותם אל רצון האלהים”³⁰⁰, האוהב את האדם והמטיב לו בכל מיני טובה³⁰¹, אשר את המעט מהן פרט בעל הספר בשער השני “שער הבחינה”³⁰² אשר אין ערוך לטובו, ליפיו ולאמתו.

אולם ככל אשר ידע החסיד הזה, אשר אין ערוך לטֹהַר לבו, להמליץ את אחדות ה' בדברים נכוחים מאין כמוהם, ככה נכחדה ממנו אחדות אחרת אשר גם היא חשובה לנו מאד מאד, הלא היא אחדות התורה. דעותיה הלא נראו מעולם בישראל ומצותיה כמִקשה אחת זהב טהור – ובשיטת החכם הזה שסועה היתה האחדות החלוטה ההיא. את המִצות חלקה השיטה הזאת לשתי מחלקות: ל“חובות האברים” ול“חובות הלבבות”, ותבַכֵּר הרבה את חובת הלב, לאמר, את מצות המחשבה על חובות האברים שהן מצות המעשה³⁰³, אף כי באמת שתיהן מוצק אחד הן, כאשר התברר לכל חכמי ישראל מעולם לכל חכמי המשנה והתלמוד ולכל תלמידי תלמידיהם עד היום הזה וגם לכל החוקרים למן פילון החכם האלכסנדרוני³⁰⁴ עד רב סעדיה הגאון הפיומי³⁰⁵. אך לא המצות לבדן נחשבו בספר זה כשתי מערכות, כי גם מוצָאי דעת אלהים, אשר הוא מקור כל המדות הטובות, היו לו לשנַיִם, התורה היתה לו מוצא אחד לבדה והחכמה היתה לו מוצא אחד לבדה³⁰⁶. ומלבד כי התורה והחכמה נדמו כשתי רשויות נבדלות, נראה שם המוסר הנובע ממקור החכמה גדול ממוסר התורה³⁰⁷, אשר לא היתה בלתי אם מעלה שעולים ממנה אל החכמה הגבוהה ממנה" (?)³⁰⁸ ועל היתרון הזה הקרוב לבַכר מבלי משים חכמת בשר ודם, בתבנית חכמת יון או בתבנית חכמת כל חכם ומתחכם, על חכמת האלהים הגנוזה בתורת משה בחוקותיה ובמשפטיה, הביא בעל הספר ראיות מתמיהות אשר באמת תעֵדנה על ההפך הגמור, כי התורה הנתונה לנו מסיני היא היא הקדושה והטהורה והרוממה מכל חכמת אנוש דלה³⁰⁹. הדעות אשר יצאו כשגגה מלפני החסיד בעל הספר, אשר לתֻמו לא עמד על סוף תוצאותיהן, עקשו את הדרך הישרה והטובה בעיני אבותינו מעולם עד כי תורת ההלכות אשר לִמודה היה מעולם קדש לכל כִּתֵי החכמים שעמדו בישראל גם לחוקריהם³¹⁰ משורריהם³¹¹ ולמוכיחיהם, נחשבה לפי שיטת הספר הזה למצוה קלה ששכרה יוצא בהפסדה³¹². ולמצוה האחת השקולה כנגד המצות כלן, אשר כל אדם מישראל חייב בה, חשב את החקירה על דבר האחדות המחלטת בכל דקדוקיה הדקים מן הדקים³¹³. אך יען כי לחקירות החמורות ומדוקדקות האלה לא יכשרו בלתי אם “הסגולה מאנשי היחוד, שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא וחוקי האחד האמת”³¹⁴, בא בעל הספר לכלל דעה, כי “אמת אמר הפילוסוף באמרו: לא יוכל לעבוד עִלת העלות ותחלת התחלות, אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה אבל זולתם עובדים זולתו”³¹⁵. ובכן היה כרגע לשַמָּה כל הבנין הגבוה הזה, כי פתאום נדחפו ויצאו כל האלפים והרבבות מישראל מכלל עובדי ה' אֵל אחד על לא דבר, על בלי היות דעתם חריפה כתער מלֻטש. ואיפה נמצאו עובדי ה‘? הלא רק בין נביאי הדורות ובין הפילוסופים המובהקים! ואם גם אלה אין כיום בקרבנו, האמנם יאבד גוי אחד המיחדים שם ה’ אחד? והלא ה' כרת ברית עם כל ישראל בהיותם נצבים לפניו הם, טפם ונשיהם והגר אשר בשעריהם, מחוטב עציהם עד שואב מימיהם³¹⁶ – והם לא נביאים ולא פילוסופים היו.

ככל אשר החמירה השיטה הזאת בדעות, ככה החמירה במדות ובמעשים ותשם למופת את האנשים “המצפים אל המות”³¹⁷, אשר “אֶבלם בלבם” כל הימים³¹⁸, וַתַּדרך את שומעיה לחַסר נפשם מטובה³¹⁹ ולהרבות צום³²⁰ ולחשוב את השמחה גם בעבודת ה' לעצת היצר ולבלתי הנזר מן היגון והדאגה³²¹. אולם ככל אשר לא ימצאו רבים או גם מעטים אשר יוכלו לקַים מצות השיטה הזאת להעמיק חקר ולעמוד על תכלית האחדות, ככה לא יוכל רוב הצבור, וגם לא המעט ממנו, לעמוד בגזרות הפרישות המופלגת הזאת אשר תסגף את הגוף ותדכא את הנפש. על כן נשא רבנו בחיי הספרדי את נפשו ליסד כת פרושים העומדים בכל הנסיונות האלה אשר יהיו למופת לכל הקהל³²².

דרכי חסידות כזאת היו משא נפש חסידנו הגדול. אולם לא דרך רבותינו היא מעולם. כי המה מצאו את תכלית מצות ה' בהפך הגמור מן הקצה לדרך הזאת. את הכתוב האומר: “שמעתי בקול ה' אלהי, עשיתי ככל אשר צויתני”³²³ פתרו המה: “שָׂמחתי ושִׂמחתי!”³²⁴ ויחליטו פה אחד כי המצוה היא מקור השמחה, היא היא הגורמת האחת לשכינה שתשרה בישראל, באמרם: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות – אלא מתוך דבר שמחה של מצוה³²⁵.

אך מדוע צררה רוח כזאת את החכם החסיד הזה, אשר רבותינו יקרו בעיניו ואמונתו רבה היתה בהם מאד³²⁶, בהעמיקו להכיר מה עזה אהבתם אל הישר והטוב ואל המרום והנשגב, אשר לא סרה מלבבם אף שעה קטנה גם בהיותם עסוקים בגופי הלכותיהם³²⁷ ואשר עינו הזכה בחנה לפעמים גם את דרך הפרישות היתרה הנוטה לסגופים כי לא לרצון היא אל תורת ישראל ולא לפי רוחה וטעמה היא³²⁸. אין זאת כי אם הפלספה היונית, אשר עלו בה בדורות ההם גם סיגי תורת נזירי הודו, אשר שפכה מרוחה גם על חכמי ישראל וחסידיו בספרד, יש אשר הטתה את לבבם אחריה ללכת בדרכיה האבֵלות ולראות אותה בדמיונותיה, אשר באמת רק חזיונות ושגיונות תדע מבלי היות לה שרש מתחת ופרי ממעל, כסופגת אל תוכה גם את החכמה גם את המוסר, את חובות הלבבות אשר בתורה, עד כי בספר התורה לא נותרו בלתי אם “חובות האברים”, אשר רק אותם לא תדע הפלספה היונית, מבלי התבונן כי התורה תרבות אחרת היא במינה, שונה ונבדלת מן הקצה אל הקצה, תורת חיים היא אשר תוֹרֶה לבני האדם “את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו”. המעשה הוא הגחלת, אשר שלהבת הדעות והמדות אחוזה בה ובאין גחלת נדפת השלהבת ונדעכת כרגע ואיננה, ומעשה לא יֵעשה בלי אברים, על כן יקרו בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו “חובות האברים”, כי הם ראשי המכשירים לדעת ה' ולתורת חסד בישראל ובאדם. את זאת הכירו חכמי ישראל בכל ימי שבתם בארץ ישראל ובבבל, אשר שם היתה התורה ככתיבתה וכמסירתה מקור הדעת והמוסר, וגם אלה אשר ידעו את פלספת יון, כרב סעדיה ורב האי, לא לקחו מידה בלתי אם תכסיסיה, אך אותה לא השליטו עליהם ומטעמה לא אבו לקלוט, בדעתם כי תורתנו חטיבה נבדלת היא וכל תערובת פוסלת בה, על כן עמד טעמם בם. לא כן מרבית גדולי חכמינו בספרד. גורלם היה כגורל אבותינו באלכסנדריא בימי בית שני. ככל אשר בהתהלכם לפני מלכי היונים שמו לבם אל פלספת יון ולהתאמץ להשלים ככל אשר מצאה ידם בין תורתם ובינה למען גַדֵל כבוד התורה הישראלית בעיני התקיפים היונים, ככה עשו גם גדולי ספרד המתהלכים גם הם לפני מלכי הערבים ושריהם³²⁹ ויתאמצו להוכיח להם כי רוח אחת תְחַיֶה את תורת ישראל ואת פלספת יון וערב, החשובה מאד בעיני הכליפים וחכמיהם, למען תת בעיניהם את היהדות לחן ולכבוד. והדבר הזה אשר חשבו נבוני העם לטובה, היה ברבות הימים למוקש גם לחכמים ולחסידים.

אך בכל זאת לא יֵחָשֵב המִשגה הזה אשר בספר חובות הלבבות, בלתי אם לעב קטנה אשר לא תעצר כה להעיב את אור השמש הגדולה. כי אין בכל ספרי המוסר, אשר נכתבו אחריו, אבן חן אשר תמשוך כמוהו אבירים בכחו, בקסם יפיו, ברום הגיונו וברוֹך הֲגִיגו, מלבד אשר דעתו רחבה, בינתו חדה ושיחתו ערֵבה ונעימה ואהבתו עזה גם לאלהים גם לאדם על כן היה למקור חיים לכל איש מבקש אלהי אמת. וכמעט ברית כרותה לכל איש אשר ירבה להגות בספר הזה כי יהפך לבו לאהבה וליראה את ה' יראה טהורה ולהתרומם אל תור האדם המעלה³³⁰.

ככל אשר נגלו דרכי רוחו, אשר אותם הורה לבני עמו בספרו הנכבד מאד, ככה נעלמו כל המוצאות את האדם הגדול הזה. גם שם מקומו נכחד מאתנו ולא נודע לנו בלתי אם דורו כי היה דור רבי שמואל הנגיד³³¹.

בדור ההוא אשר חכמיו היו כלם שלומי אמוני ישראל, קם איש חוקר את טבע שפתנו העברית, ושמו יצחק בן יֵשוּש מעיר טולידו ויכתוב את ספר הצרופים³³², ויש אשר קראו לו היצחקי. אך האיש הזה לא הלך בדרך החכמים התמימים וַיַחְלֵט בלי כל טעם כי יש פרשות בתורה אשר נכתבו אחרי דור המדבר ויקרא אחד החכמים הבאים על יצחק זה: “כל השומע יצחק לו” כי “פרש הדורות כרצונו”³³³.

וקרן רבי שמואל היתה רמה בבית מלך גרנדה כל ימיו. ונראים הדברים כי היתה לו מנוחה מסביב, אף כי רבו השרים אשר במסתרים צרה עינם בשר הישראלי. וַיֶּרֶב לעשות צדקה וחסד ולהטיב בעין יפה ורוח נדיבה ולאזור חיל את כל איש אשר רוח בו ללמוד ולהשכיל³³⁴ ולהיות למגן ולמפלט לכל איש מצוק ומֻרדף. וגם שני אחי המשורר יוסף בן חסדאי, אשר היתה בהם יד הגורל לרעה, מצאו בצל השר האדיר מנוס, מנוח ומחיה על כן הציב המשורר הנערץ הזה מצבת זכרון אהבה וכבוד לרבי שמואל וליוסף בנו, בשירתו הנעלה אשר קראו לה “השירה היתומה”³³⁵, הנחשבת על מבחר שירי משוררי ישראל אשר בספרד. וימת רבי שמואל בן ששים ושתים שנה³³⁶ (1055־4815)³³⁷. ויספדו כל ישראל מקרוב ומרחוק על האיש הדגול מאלפי רבבה אשר “הרביץ טובה הרבה”, אף כי כבדה עליו עבודת המלך, ואשר "זכה לארבעה כתרים: כתר תורה, כתר גדולה, כתר לויה וכתר שם טוב³³⁸; ואשר עליו נאמנה לכל דבריה התהלה אשר הִלל אותו בן כלפון ידידו:

נְדִיבוֹתְךָ רְחָבָה וַעֲמֻקָּה;       וְצִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל חֲזָקָה³³⁹.

ונמלצים ונשגבים מאד דברי הקינה אשר קונן עליו רבי שלמה בן גבירו

הֲכִינוַתָ מְקוֹמְךָ בֵּין כְּסָלַי       וְתָקַעְתָּ לְךָ אֹהֶל בְּלִבִּי.

אֲבַקֶּשְךָ גַּם אֶמְצָאֲךָ שָׁם,       כְּמוֹ רוּחִי אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי³⁴⁰.

ובאדיס מלך גרנאדא, אשר אהב מאד את משנהו שמואל בן נגדילה, הִטה את חסדו אל יהוסף בנו וישם אותו לראש השרים תחת אביו. ויהוסף לא ירש מאביו בלתי אם את גדולתו בלבד, כי אם את כל מדותיו הטובות ואת כשרונותיו הגדולים יָרש; אפס כי באחת היה נופל מאביו, כי לא היה עָנָו כמהו³⁴¹. חִנּוֹ ועֻזו אשר היו בו לאחדים, השיאו לו בילדותו שֵם “גור אריה וילד שעשועים”³⁴². וישכל ויצלח בהיותו עוד נער בתורה ובכל דבר למוד, אשר לעֹנג נחשבו לו³⁴³. ויהי בטרם מלאו לו ימי נעוריו ויהי לסופר וליועץ לבלקין בן המלך יורש העצר³⁴⁴. אף כי היה יפה תואר להפליא ורב כח, לא רמו עיניו לפזר כסף רב לתענוגות מלכי הישמעאלים³⁴⁵. לעומת זה הלך בדרכי אביו, אחרי רִשתו את גדולתו, לעשות צדקה וחסד, ויתמוך ביד נדיבה ורחבה בידי חכמי התורה ואנשי המדע³⁴⁶, גם אשר בקרב ישראל גם אשר בקרב בני הנכר, עד כי שר עליו אחד המשוררים הערבים לאמר: “בַּקֵש את פניו ומצאת ברכה ותקוה, כי דורשיו מעודו ריקם לא שבו”³⁴⁷. ויהי למנוס ולמשגב לעשוקים ולמֻרדפים. ויחישו שני בני חזקיה, הנשיא האחרון אשר בבבל, מפלט לנפשם מפני העריצים הורגי אביהם אל אוהבו אל יהוסף. ויאסוף אותם אל עירו, ויכלכלם ברוב חסדיו בכל מחסוריהם עד יום מותו. גם השר הגדול רב יהוסף משנה למלך גרנדא עמד בראש ישיבה, ככל אשר עמד אביו, וילמד לבחורי עמו את התלמוד³⁴⁸.

מלבד אשר נבדל יהוסף מבית אביו כי גאה לבו, נבדל ממנו גם בדבר זה כי הרבה להפקיד פקידים מבני ישראל בממלכת אדוניו ואת הפקודה הקרובה בערכה אל משרתו הגדולה, נתן לאחד מקרוביו. אף היה זורק מרה בכל הפקידים הסרים אל משמעתו לדקדק מאד לעשות את חובתם בכל פרטיה. הדברים האלה הקימו לו אויבים אורבים גם בקרב שרי המלך גם בקרב העם. ויהי היום וימת פתאם בלקין יורש העצר, אשר לפנים היה יהוסף סופרו ואיש ימינו. ויחלט אביו המלך באדיס, כי אין זאת כי אם נתנו אנשי ביתו מָוֶת במאכלו או במשקהו, ויבקר את הדבר, ויצו להמית את אחדים מעבדיו ומנשיו, אשר נחשדו בעיניו. אז מצאו להם אויבי יהוסף ידים להוציא דִבָּה בלט כי יד השר הישראלי היה במות בן המלך, יען כי רחק לב שניהם איש מרעהו כל הימים. וישם המלך באדיס את הדברים בלבבו. אך בכל זאת לא עזב עוד את חסדו ואמונתו מיהוסף. ובממלכת גרנדא ובכל ממלכות המושלמנים הקטנות אשר באספמיא, היתה רוח רעה שלוחה בין הברברים אשר גם בית מלכות גרנדא מהם היא ובין הערבים הגמורים. ותהי התחרות הולכת הלוך וגדול, כי נִתְעַב הדבר לערבים אשר היה להם עשר ידות גם בראשית הִוָסד האִשלם גם בתרבות הערבית, לסור אל משמעת הברברים. ויהיו אנשים מן הערבים אשר נשאו את נפשם, כי יבא מלך סִוילא הערבי הטהור, למלוך על גרנדא. ויחמוס המלך מזִמה לצַות את גדודי צבאו להתחרש בארמון אחד הקרוב לבית המסגד הגדול, אשר שם יבאו הערבים להשתחוות ביום שַׁבַּתָּם, ביום הששי, ולפשוט עליהם בטח ולהכותם לפי חרב לבלתי הַשְאֵר מהם שריד. כשמוע יהוסף את הדבר, הניא את לב המלך מעשות את הרעה הגדולה הזאת, אשר גם לנבלה גם לאולת תחשב, כי עד מהרה יתגודדו עליו כל משפחות הערבים אשר בארץ והשמידו אותו ואת ביתו ואת ממלכתו – ולא שמע אליו המלך, ויצו את גדודיו להתאסף חרש ולהיות עתידים. ויְגֻנַב הדבר אל אזני גדולי הערבים, ולא בא איש מהם אל בית המסגד ביום ההוא. ויקצוף המלך מאד על יהוסף, באמרו אין זאת כי אם הוא גִלָה את סודו, ויגער בו. ויהוסף אמר כי לא מפיו נגלה הדבר, כי אם מראה הגדודים הנאספים בלט פקח את עיני הערבים. אך בכל זאת לא הכחיד תחת לשונו, את אשר עם לבבו, ויאמר: “עוד יבא יום אשר יברך אדני המלך אותי על עצתי אשר יעצתי לטוב לך”, ואחד מזקני שרי הברברים מלא אחרי דברי השר בן נגדילא, וחמת באדיס שככה. בכל זאת ראו אויבי יהוסף כי נבאש באדוניו. אז מצאו שרי מלך אלמֶרְיָא את היום שֶּׁקִוֻהו. הן גדולת ממלכת גרנדא היתה, מיום היותה, כעשן לעיני הממלכה ההיא, ותֵּצֶר עינה משנה צרה, לראות את ממלכת גרנדא הולכת וגדֵלה, בהיות לה שמואל בן נגדילה בחכמתו ובישרת לבו המוציא והמביא, עד כי פרצה בגלל הדבר הזה מלחמה עזה מאד בינה ובין גרנדא, אשר נגפו האלמֵרים לפני שמואל המצביא אז את צבאות אדֹניו³⁴⁹. האיבה הזאת ליהוסף בן שמואל והקנאה הזאת לראות יועץ חכם ונאמן כזה בממלכת גרנדה, לא סרה עוד מלב האלמרים, אפס כי נבצרה מהם כל מזמה כל ימי היות כבוד יהוסף גדול בעיני אדניו. אולם היום, כאשר ראו כי סר צל מלך גרנדה מעל ראש יועצו, חִבלו תחבולות אָוֶן וישלחו גדוד פתאם, ויפשטו על גבול ארץ גרנדא ויבֹזו בֹז, ויצוום להעביר שמועה בין אנשי המקום, כי יד יהוסף נכונה עמם. עצת האלמרים עשתה פרי³⁵⁰, כי בהשמע הדבר בעיר הממלכה פרצו משנאיו והמון עם מן האספסוף אל היכלו בערב היום ההוא, בליל שבת, בתשעה לחדש טבת (4826 – 1066) וימיתו את רב יהוסף בן שמואל בן נגדילה, ויוקיעו את גופתו בשערי גרנדה³⁵¹, בשנת השלשים וחמש לימי חייו, ויהרגו את כל איש ישראל הנמצא בעיר הממלכה אשר לא מצא את ידיו לברוח על נפשו בלילה ההוא. ויפלו ביום ההוא כאלף וחמש מאות משפחות מישראל³⁵², ותבא מזמת האלמרים הרשעים, אשר זממו מאז להשחית עם רב בישראל³⁵³, ורק מתי מספר הצליחו למלט את נפשם מן ההרגה, ובתוכם היתה גם אשת יהוסף החסידה והענוה בת רבנו נסים ובנה עזריה החכם אשר ילדה ליהוסף אישה. אך עשרם הרב היה למשִׁסה ולמבוסה ואוצר ספריו היקרים ומחמדיו הטובים, אשר אצר הוא ואביו הנגיד, נפוצו בכל הארץ³⁵⁴. ותבא אשת רבי יהוסף ובנה אל עיר אליסנא. ויכלכלוה נדיבי העיר בכבוד גדול עד יום מותה³⁵⁵. גם אחד מבני רבי חזקיה ראש הגולה, אוכלי שלחן הנגיד, היה בתוך הנמלטים, וינס אל עיר סרגוסא, והאחד נספה יחד עם מָגִנוֹ הנגיד³⁵⁶.

ויגדל המספד בכל קהלות יעקב על הרב הנגיד, אשר תורה, גדולה ונדיבות היו בו לאחדים. ועל כל קהלת גרנדה הנהדרה והנכבדה כי נפלה בחרב. וַיֵאָמֵר בימים ההם כי כבר חזו קדמוני רבותינו כי עתיד לבוא שבר גדול על ישראל בתשעה לחדש טבת, על כן קבעו בו תענית³⁵⁷. אף משורר אחד נכרי מבני ערב באלמריא, ממלכת צוררי היהודים, כתב שיר קינה על מות רב יהוסף ועל גורל עדתו לאמר: "יִשְׁרָתִי היא תורתי והיא תְצַוֵּנִי להקדיש ליהודי [יהוסף] את דמעתי³⁵⁸ ". ושיר כזה אות ומופת הוא כי גם אנשים ישרי הלב מבני הנכר הכירו את טהרת לב השר הישראלי, כי רק דבות שוא טפלו עליו אנשים נמהרים נבהלים מקנאתם לגדולתו.

קרוב הדבר כי מכל ממלכת גרנדא גֹּרשו בני ישראל. אך בני הממלכות הצוררות לממלכה ההיא אספו אותם אל תוך ארצותיהם³⁵⁹ ואת בעלי הכשרון בהם שמו לשרים ולפקידים³⁶⁰. וגם רבי שלמה בן גבירול גלה ממקומו מלגא, אשר גם היא מערי ממלכת גרנדא היא, ואשר אולי מצא שם מחיתו מיד רבי יהוסף ככל אשר שבע מדֶּשן בית רבי שמואל. ויִדוד משם וישם פניו אל בַלֶנְסְיָא עיר החוף, אשר קרוב הוא כי שם מִלא את ימיו³⁶¹. אך נראים הדברים, כי גם שם לא היתה לו מנוחה שלמה, מפני משורר ערבי אשר קִנֵא בו ובמתק שפתיו. כי כן תספר עליו שמועה מהלכת בפי העם, כי משורר ערבי ארב לו בקנאתו ויכהו ויקברוהו בגנו תחת עץ תאנה אשר בִּכרה את פריה בקיץ ובחרף, וַיִפָּלֵא הדבר בעיני המלך, ויחקור וימצא את עון המשורר הרוצח, ויצו ויתלו אותו על התאנה אשר גלתה את עונו.

ובכן ספה כל הגדולה, אשר נחלו שנים מישראל רבי שמואל ורבי יהוסף במלכות נגדילה, ולעמם לא הורישו בלתי אם את חכמת גדולי תלמידי רב יהוסף, אשר גם הם נפוצו בארץ גראנאדא ביום עברה ויהיו “לרבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”³⁶².

מוצא דבר

זאב יעבץ

א. ראשי הגולה לתולדותם

זאב יעבץ

¹

כארבעים שנה חלפו משנת 4542 שעסקנו בה², מבלי הזכר במקור הנאמן, אגרש“ג, שֵׁם או מעשה מראשי הגולה כאשר נראה במשך דברינו. לעומת זה נזכרו במקום אחר כמה שמות של יהודים שבמשפחה זו, ביחוס חוזר מסופו לראשו, בימי רב צדוק גאון (4583־4581). הנה בענין שאלה על דברי ירושה מצאנו בתשובת הגאונים לאמר: “כך עשה אדוננו באלמנתו של איסקוי ראש הגולה, שהיתה כתובתה מרובה ובא חכליה בנו וצוח בישיבה ואמר איני יכל לעמוד בכתובתה ובהוצאה ונתנו לה כתובה וכו'” (תה“ג זכל”ר 205). “ושם אדוננו” הנזכר סתם, מתפרש שם מעבר לדף: “רב צדוק גאון [מתא] מחסיה נ”ע דן לחכליה ברי' דאיסקוי נשיא למיהב לה כתובתה וכו'” (206). ושם איסקוי הזר לנו מתפרש בפסקת “אילן ראשי גלותא” פעמַים על שני נשיאים “ויצחק הוא איסקוי” (סדר החכמים ח“א 196 ותקונים לתה”ג זכל"ר 378). וכיום מצאנו עוד מקור נאמן, אשר המעט ממנו אשר יקיים שם זה, כי אמנם איסקוי זה הוא יצחק, מודיע הוא לנו מי הוא יצחק זה, וגם את שם שני בניו וקרוביו הוא מודיע.

הנה תשובת גאון מספרת לצורך הלכתה לאמר: “כך היה מעשה באחד מן בני נשיאה, ושמו נתן בר שהריאר, והיו לו עבד ושפחה, וצוה ואמר: פלוני עבדי ופלונית שפחתי לא ימליכהום אחר מן בעדי³, ולא קנין הוה, ולא גט חרות הוה, ואתא חקמי אדוננו מאר עינינו מר רב צדוק, ניחא נפשי' בגן עדן, ופסק להו דינא דיצאו לחרות, וכפיי' ליורש דנתן שמעיה ברי' דיצחק ראש גלותא וכתב להון גיטא דחרותא” (שו"ת הגאונים מן הגניזה גאוניקא 83). הצד השוה שבשתי תשובות אלה, שבטיב עניָנן הן שונות: זכרון שם רב צדוק גאון וזכר שם הנשיא האחד הנקרא בשני שמות, בשם יצחק בתשובה זו ובשם איסקוי בתשובה שם זכל“ר. והנה שם רב צדוק קובע את זמן שני המאורעות האלה כי לא קדמו לשנת 4581 ולא אחרו משנת 4583, כי רק שתי שנים נמשכו ימי שררת גאון זה. ואם בשנים אלה ידובר על יצחק־איסקוי זה כעל מת, יש לנו לקבוע את שמנו בדור שלפני שררת רב צדוק ז”ל. אך לידיעה חשובה עוד מזו זכינו, כי נודע לנו כי נשיא זה היה משלשלת שהריאדא, כי בימיו מת איש “מן בני נשיאה, ושמו נתן בר שהריאר”. והנה “נתן” הוא שם מצוי בבית הנשיאים מעולם, אך שהריאר אינו אלא שהריאדא – כי חלופי קריאה אלה הנמצאו גם בסעדיינא שהבאנו – ובכן המעט מבני שהריאדא כי קמו מהם לנשיאים גם בדורות ההם, עוד אנחנו רואים כי בן יצחק ראש הגולה היה יורש לנתן, ובכן הלא היו כלם ממשפחת שהריאדא. ולא עוד, כי אם עוד גם זאת אנו רואים, שבני המשפחה ההיא נקראו “בני נשיאה”, כלומר המשפחה שממנה יקימו לנשיאים. ולפי דרכנו נודעו לנו ארבעה אנשים משלשלת שהריאדא בדור רב צדוק ובדור שלפניו הלא הוא נתן מבני נשיאה. ובכן אפשר להחזיק כי גם בדור שלפני נתן, שהוא לפני פניו של דור רב צדוק "ישבו מצאצאי שהריאדא לכסא הנשיאים, והנשיא יצחק־איסקוי שמשל בדור שלפני רב צדוק הרי שנים, ושני בני הנשיא הלא הם שמעיה (שו"ת הגאונים מן הגניזה) וחכליה (תה“ג זכל”ר 205): יצחק ונתן בדור שלפני דור שרָרת רב צדוק, ושמעיה וחכליה בדור שררת רב צדוק.

אחרי מות הנשיא יצחק מזרע שהריאדא, בראשית ימי רָאשוּתו של רב צדוק, או לפני היות עוד רב צדוק לראש המתיבה, התרגשה מחלוקת על דבר הנשיאות בין שני אנשים ממשפחת ראשי הגולה. את דבר המחלוקת יזכיר הרב שרירא, לא לשמה, כך לפי דרכו בספרו לאמר: “וקם – – מ”ר אברהם בר רב שרירא [לגאון בפומבד‘] בשנת קכ“ז־ לשטרות: 4576 – ומלך י”ב שנים, והוה מר רב יוסף בר מר חייא אב בית דין ובפלוגתא דדניאל ודוד בן יהודה נשיאים, אקרי מר רב יוסף בגאונות ולבסוף נתפייסו עם מר אברהם וכו’" (אגרש"ג 110). ובכן יודעים אנחנו, כי בשנות מר רב אברהם (4588־4576) התעורר ריב, שנקרא בזכרונותיו “פלוגתא דדניאל ודוד בן יהודה נשיאים”. במקור זה לא נזכר בלתי אם דבר עצם הריב ופעלו שנראה במתיבת פומבדיתא. אך מחוץ לספרותנו, נמצא מקור שבו נתפרש מאורע סתום זה ונתפשטו קפליו. אבולפַרֵג בר עִבְרָאָה, הסופר הנוצרי בלשון סורית, בדברו על הקטטה שנפלה בדור ההוא בין בישופי הנוצרים שבבבל, מוסיף הוא על ספורו זה לאמר: “גם היהודים היו נדונים בעת ההיא על דבר הנשיאות: בני טבריא (?) הקימו לראש איש אחד ושמו דוד; ובני בבל הקימו לראש את דניאל מן העננים” (מובא גד"י של גרץ V נאטע 12). והנה “טבריא” האמורה פה היא לפי הגהת גרץ הנכונה “אנבראי”, כי בשם “אנבר” נקראה פומבדיתא, גם בפי סופרי הקראים גם בס' “מסעות בנימין” (ע' הערה שם) ו“בבל” היה בימי הגאונים כנוי מיוחד לבגדד. ובכן בחרו אנשי פומבדיתא וסביבותיה בדוד לנשיא ואנשי בגדד בחרו בדניאל. על דניא מודיע בר עבראה כי היה מכת העננים, לאמר: מן הקראים, ודבר זה כפשוטו שבוש גמור הוא. כי הקראים, שהם קראים ממש, יצאו מכלל ישראל יציאה גמורה זה יותר מחמשים שנה מבלי היות להם שום זכות ויכולת לבחר באחד משלם להיות לראש לקהל הרבנים שנואי נפשם. רק דבר זה מתקבל ומסתבר, כי נטה דניאל בחשאי אחר הקראים, ככל אשר נטו אחריהם עוד אנשים ממשפחת ראשי הגולה מבית חסדאי. ואפשר הדבר כי דניאל היה משלשלת חסדאי, שממנה יצא ענן, וכי דוד היה משלשלת שהריאדא, שהדעת נותנת כי היה מנוקה מדעות הקראים. כי מדברי רב שרירא כבר אנו שומעים כי בני אב אחד ודאי לא היו שניהם. כי לדניאל הוא קורא דניאל סתם ולדוד הוא קורא בן יהודה. ובכן היה דניאל בן אב אחר. ומי יודע, אם לא בזדון דניאל ואנשיו התעוררה עוד הפעם דבת הפסול על בית שהריאדא, על כן בחרו אנשי בגדד להקים להם נשיא מבני חסדאי⁴.

מאיזו שלשלת יצא דוד בן יהודה אין בידנו להגיד נכונה. מן המעשה האחד הכתוב על דבר מחלוקת הנשיאים שהניחה שבטה על גורל מתיבת פומבדיתא, אף כי נקלטו שמות שני הנשיאים יחדו, מבלי להודיע מי מהם היה המתחזק עם רב אברהם גאון ומי היה קורא את רב יוסף אב בית דינו להיות לגאון תחתיו, בכל זאת נותנת הדעת להחזיק כי יד דוד, שהוא עצמו היה נבחר בידי אנשי פומבדיתא ושאלו היה בעצמו איש פומבדיתא היה המתחזק עם רב אברהם, המוקם בידי זקני המתיבה עצמם, הקמה כדרכה וכמנהגה מאז, כעדות המליצה “ומלך – רב אברהם – י”ב שנים וכו'“. הנה “מלך” היא מליצה שגורה בפי רש”ג לגאון עומד תחת גאון עמידה כדרכה. לעומת זה נראה, כי הקורא בגאונות את אב בית דינו של רב אברהם להדוף את גאון זה, המשמש ובא זה כמה, ממעמדו, לפי האומד המתקבל על הדעת, היה דניאל הבגדדי, אשר בחרות אפו בגאון המתיבה שבחרה בדוד, ולא בחרה בו, אמר להורידו מגדולתו – כמעשה שלמה בן חסדאי זקנו, אשר משנאתו את החסיד רב אחא משבחא הקים את רב נטרוי תלמידו ומשמשו לגאון במקום רבו זה – אך לא הרבה להצליח דניאל במעשהו, כי קל מהרה פִיֵס רב יוסף אב בית דין את רב אברהם הגאון וַיָשָׁב לשבת לפניו כתלמיד לפני רבו: “מתני מר רב אברהם ויתב מר רב יוסף קמי” (אגרש"ג 111). ובכן תחת אשר קרא דניאל לרב יוסף להשפיל את רב אברהם, הרים את כבודו אף הוא לעיני כל הקהל בכל עת: “כד הוו מכנפין תרוייהו בחדא דוכתא” (שם), עד כי לבסוף “קם – ר”י – על רגלוהי ואמר: סלקית נפשאי מגאונות ואהדירת לאבות ב“ד” (שם).S ובכן שבה מזמת דניאל ריקם. ולא רחוקה היא, כי גם במתיבת סורא נגעה “פלוגתא דנשיאים” וכי על זה חוזרים דברי רב שרירא: כי בימי רב קימוי גאון, שהתחילו 4586, “הויין פלוגתא דליכא למיסמך עליהון” (שם 115), לאמר: השמועה מספרת כי גם שם היו מחלוקות אך אין יודע נכונה את טיבן. וקרוב הדבר, כי לרגלי המעשים האחרים של דניאל, שיצא עליו קול כי מכת העננים הוא וכי דבריו ומעשיו מטין לצג מינות, התרגשו מחלוקות. כי כשם שלפי ידיעתנו אין אנו מוצאים בין ראשי גליות איש ששמו דניאל זולתי דניאל זה, כך אין שם זה נמצא אף בשלשלת הנשיאים (?) הקראים שיצאו מענן (לק"ד, נספחים 53). ובכל זאת שומעים אנחנו את רב נטרונאי גאון בר מר רב הילאי, שהיה סמוך לדור זה, מקנא קנאה גדולה וקורא: “– – תלמידי ענן, ירקב שמו, אבי אביו של דניאל, חוט המשולש ברשע ובמינות” (סדר רב עמרם, ד' ווארשא ל"ח.). ואם אינו ענין לבן בנו ממש של ענן, כי נכד מפורסם לענן ששמו דניאל אין אנו מוצאים, תנהו ענין לדניאל זה בעל מחלקתו של גוג, שעליו נתפרסם אפילו בין הגוים כי אין לבו שלם עם תורת רבותינו. ויען כי הוא מצאצאי חסדאי שממנו יצא ענן, ולפי הנראה עוד כמה אנשים שלא נאמנה רוחם עם תורתנו שבע"פ, שם רב נטרונאי את ענן לאבי דניאל לענין זה. והנה גם פינסקר מתקשה על דניאל זה שלא מצא אותו לא בצאצאי ענן ולא בתוך שאר הקראים שהיו בדורותיו של רב נטרונאי בר הילאי (לק"ד נספרחים 189). וגם צונץ כתב “שלדעתו מלות “אבי אביו של דניאל” צריכות שיובנו רק בדרך העברה, כלומר שדניאל היה מתלמידי תלמידי ענן – – ולא שהיה מיוצאי חלציו” (שם). ובכן גם לפי דעת שני חוקרים אלה, המובהקים ביותר במקצוע זה, אין לדברי רב נטרונאי מקום לחזור אלא על דניאל זה, שאמנם היה בסתר לבו מתלמידי תלמידיו של ענן.

אך ביד מי קמה הנשיאות ברבות הימים? לפי דברי רש"ג התקימה ביד דוד בן יהודה, כי עוד נמצאהו סומך גאון בפומבדיתא בשנת 4593: “בשנת תקמ”ד (אגרש"נ 112). גם לדורות נתפרסמה נשיאותו של דוד ולא נשיאות דניאל, עד כי רב שרירא בדברו על המאורע הגדול של השפלת הנשיאות בימי דניאל ודוד יחד איננו קורא על הדור ההוא שם דניאל כי אם את שם דוד, באמרו: “ובאמצע ימי ישמעאלים בימי דוד בן יהודה וכו'” (שם 93). הא למדת, כי דוד הי' העיקר המתקים ודניאל לא הי' אלא הטפל העובר.

בימי רב כהן צדק בר איכומא, שהיה ר"מ בסוסרא 4613־4602, היה נשיא ושמו עוקבא, שאמר להסב אל כיסו את רָשות כרסאן לאמר, את התרומות הבאות מיושבי המקום ההוא אל קופת המתיבה, ויתיצב הגאון בפניו. ויהי הדבר הזה לראשית מדון לעוקבא. באחרונה כבדה עליו יד האדירים הנדיבים בני נטירא ויד כל העם מקצה לעזוב את בבל, וילך אל קירואן (ע' דבר זה בפרורוט בגוף הספר ובמ"ד מעשה עוקבא ורב כהן צדק). ימי נשיאותו נמשכו עד אחרי השנים הראשונות לתחלת ימי גאונותו של רב עמרם, שהיתה בשנת 4631. אך אימתי היתה תחלת נשיאות עוקבא אין יודע עוד. בימי רב שר שלום, שחלו להיות בשנות 4623־4613, שהן אמצע שנותיו של שררת עוקבא, נקרא איש אחד בשם “נסי ברי' דריש גלותא” (תשובת רב האי מכ“י פאריז, שראשית דבריה מובאה באגרש”ג הוצאת לעווין 115 הערה א'), אך אנחנו לא נדע ליחסו ולהגיד את שם אביו.

אחרי צאת עוקבא למערב “נשארה השררה כמו ארבע או חמש שנים בלא ראש” (קונטרס אלה המעלות). דבר זה בחזקתו הוא עומד ואין לנו עִלה להרהר אחריו. אך הדבר האמור אחרי כן, כי אחרי מעט השנים האלה כבר היה דוד בן זכאי לנשיא, אין לו רגלים. כי גם בן זכאי וגם בנו כבר מתו לפני 4702, כאשר יתבאר לקמן. ולמן העת ההיא לא קם עוד ראש גולה – – אם לא נחשוב את חזקיהו, שנהג נשיאותו אחרי 4797, כחמש ותשעים שנה אחרי כן – ואם נתכוף את דור בן זכאי אל עוקבא הלא אין עוד מקום פנוי בין שניהם, ובין דור בן זכאי ובן בנו ודאי אין עוד רֶוַח להכניס עוד נשיא. ובאמת הלא עוד אנחנו מוצאים באמתחת ספרותנו נשיא, או שני נשיאים נקובים בשמותיהם דוקא בזמן הזה. נקרא נא ראשית תשובה זאת: “זה טופס התשובה שהשיב רב צמח, ריש דייני דבבא, שמרותא חסדאי ריש גלותא ברי' דמרותא נטרונאי ריש גלותא, לרבנא ברי' דרבנא חנני‘, לכל תלמידים חכמים וזקנים ושאר אחיהם הדרים בקירואן במדינת אפריקה, אהובים וחנונים. שאו שלום ממני ומן האלופים ומן רבנן קשישי דדרא רבא, שעומדים במקום סנהדרי גדולה ומן רבנן [שעומדים במקום סנהדרי קטנה] ומכל תלמידים וחכמים שבבבל, שתמיד ששים בשלומכם ומתפללים עליכם וכו’” (מובא בהערות ותקונים זכל"ר 389). ובכן זכינו למצוא, כי בימי רב צמח ריש דייני דבבא נקראו בשם שני ראשי גולה, בן ואביו: חסדאי ריש גלותא בן נטרונאי ריש גלותא. אך מי הוא רב צמח זה ומי דורו? – “ריש דייני דבבא” הוא שם לאב בית דין. והנה אנחנו מוצאים את רב עמרם גאון בראש סדורו כותב: “שלום רב, ורחמנות מן השמים יהי' עליך ועל זרעך, ועל כל החכמים והתלמידים ואחינו ישראל השרוים שם. שאו שלום ממני ומן רב צמח אב בית דין ישראל ומן אלופים וחכמי ישיבה שלנו ושל עיר מחסיא, שכלם בשלום, חכמים ותלמידים ואחינו ישראל השרוים כאן, שתמיד אנו שואלים בשלומכם וכו'” (סרע"ג ד' ווארשא א'). ואם מעט לנו סגנון מכתב זה הדומה כמעט במרבית פרטיו אל תשובת רב צמח, נשים לפני הקורא עוד סגנון תשובה אחת: “עמרם בר ששנא ר”מ דמתא מחסיא לכל רבנן ותלמידיהון ולשאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברגלונא, יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני וממר רב צמח דיינא דבבא, ומן רישי כלה ומכל חכמים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה ומן בני קיומי, שהם במקום סנהדרי קטנה ומשאר חכמים ותנאים ות“ח שבישיבה כֻלה, שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם וכו'” (תה“ג ד' ליק סי' נ”ו). ובכן יש לפנינו שלש אגרות חתוכות הדומות בכל פרטיהן, אפילו במערכת סדרי כִתֵּי החכמים שבמתיבה, ושתים מהן גם בכוון כתי חכמיהם אל הנסנהדראות הגדולה והקטנה, ובשתים האחרונות אנו מוצאים עדות חתומה מאליה מיד רב עמרם גאון בכבודו ובעצמו, כי רב צמח ריש דייני דבבא ששלח את דברו לקירואן (הערות ותקונים לתה“ג זכל”ר שם), הוא אב"ד שלו, שכן הוא פורס בשמו ותוכף במכתביו את שם דיינא דבבא זה לשם עצמו. ומעתה יוצא לנו כנֹגה, כי רב צמח זה, אב בית דינו של רב עמרם, בשם חסדאי בן נטרונאי. ובכן חצצו בין עוקבא, שסוף ימי היותו נשיא בבבל חל גם הוא בימי רב עמרם ובין דוד בן זכאי, שני נשיאים נטרונאי האב וחסדאי הבן, – כי גם נטרונאי נקרא בפי רב צמח ריש גלותא – או לכל הפחות, אם גם נאמר כי רק משום כבוד הבן נקרא “ראש גלותא” גם האב, שלכל הפנים הי' גם הוא ממשפחת ראשי הגולה, הלא יהיה מכל מקום "הנשיא חסדאי לבדו חוצץ בין עוקבא ובין זכאי. וקרוב הוא בעינינו לדבר הברור, כי חסדאי הרשום אחרי דוד בן יהודה בפסקת “אלין ראשי גלותא” (סדה“ח ח”א 196), שהפרוץ מרובה בה על העומד ושבו היא חותמת את שמות הנשיאים הידועים לה, הוא חסדאי בן נטרונאי, שבין עוקבא ובין דוד בן זכאי, הנודע לנו מפי רב צמח דיינא דבבא.

דוד בן זכאי נראה לעינינו בפעם הראשונה בשנת 4677, אחרי מות יהודה גאון אבי אביו ושל רב שרירא “הוות פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ודוד הנשיא” (אגרש"ג 119). חכמי פומבדיתא בחרו ברב מבשר לגאון ודוד בן זכאי בחר ברב כהן צדק בר יוסף ובשנת 4683 השלימו. ובמתיבת סורא הסמיך נשיא זה לגאון בשנת 4684 את רב יום טוב כהנא (אגרש"ג 118). ובשנת 4688 הסמיך את רבנו סעדי' (119) ומקץ שנתים התגלע הריב המפורסם בינו ובין רב סעדי‘, אשר ישרת לבו עמדה לשטן בפני הנשיא, "וקריי’ רבנא סעדי' לאחוהי דדוד הנשיא, דמתקי יאשיה, להיות ריש גלותא, ולא עלה בידו ואדחי יאשיהו לכרסאן" (שם). “ונחבא מר רס”ג כמה שנים וכו‘, ולבסוף אפסייס רב סעדי’ עם דוד הנשיא" (שם 120). “דנפטר ראש גלות ובקשו להנהיג בנו [יהודה] במקומו, ולא עמד אחריו אביו אלא ז' חדשים בלבד ונפטר גם הוא, והיה לו בן קטן כמו בן י”ב שנה, ואספו רב סעדי' אל ביתו ונתן אותו בבית הספר עד שנפטר רב סעדי‘" (קונטרס אלה המעלות)? פטירת רב סעדי’ היתה בשנת 4702. ולמן העת ההיא לא עמד עוד ראש גולה עד אחרי מות רב האי כתשעים ושש שנה אחרי כן בשנת 4798. אז לקחו “בני ישיבת רב האי והקימו את חזקיהו ראש גלות, בן בנו של דוד בן זכאי, והושיבוהו על כסא רב האי ז”ל ועמד שנתים, והלשינו בו אל המלך מלשינים, ואסרו אותו בברזל וכו‘, וברחו שני בניו לספרד לרב יהוסף הלוי הנגיד וכו’, שהיה אוהב לחזקיה ר“ג וראש ישיבה וכו', ונהרג ר”י הנגיד, וברח האחד מבני חזקי' לארץ סרקסטא וכו‘, ואח"כ נכנסו בני בניו לארץ אדום, ומהם ר’ חייא בן אלדאודי, ונפטר בארץ קשטיליא – – בשנת ד“א תתקי”ד (4914). ואחריו לא נשאר בארץ ספרד איש מפורסם שהוא מבני דוד" (סה"ק ס' גאונים דור ז').

בפרשה קטנה זו מסר ראב“ד הלוי ז”ל הסתוריא מקוצרת מאד, אך גם מפורטת מאד של מאתים ושתי שנים של צאצאי משפחת הנשיאים למיום מות יהודה בןדוד בן זכאי עד מות האיש האחרון לבית דוד, שזכה עוד להשתמר בשמו עד היום, בספר הקבלה. הדברים האלה הם בעינינו להכריע את המאורע האחד שתכף בעל קונטרס “אלה המעלות” למיתת רס“ג. אלה הם דברי הקונטרס: " – – עד שנפטר רב סעדי‘, ולא נמצא באותן הימים מי שהי’ ראוי להיות ראש גלות אלא איש אחד שהי' מבני הימן (?) שהיה בנציבין, ולא הספיקו למנותו עד שאירע לו דבר שנתקוטט עם גוי אחד בשוק, והעידו עליו שקלל את אלהיו ונהרג” (קונטרס אלה המעלות). היחס “מבני הימן” נעלם ממנו. אף מתמיה בדבר, כי אחד ראשי הגולה, שנהגו כבוד וגדולה בעצמם בכל הליכותיהם, יתקוטט עם גוי אחד בשוק. אך אולי אפשר למצוא בדברי העדות שקלל את אלהי הערבים כלומר, את מחמד נביא הערבים, מעין פירוש לדברי הראב"ד “והלשינו בו אל המלך מלשינים”, כי עלילות דברים כאלה היו מצויות מעולם בקרב המושלמנים, אך לא “שנתקוטט עם גוי בשוק” כי לא אנשי השוק היו הנשיאים.

כנגד זה יש להתבונן, כי מליצת “חזקיה ראש גלות בן בנו של דוד בן זכאי” לאו דוקא היא, כי לא “בן בנו” היה, אלא לכל הפחות בן בנו של בן בנו. כי אפילו אם נאמר, שמעשה “והי' לו – ליהודה בן דוד בן זכאי – בן קטן כמו י”ב שנים ואספו אליו רב סעדי‘" (קונטרס אלה המעלות) אירע בשנה האחרונה לחיי רב סעדי’, או סמוך למיתתו ממש, לא תאחר משנת 4702. ואם כן, נולד בן זה בשנת 4690. ובכן היה בשנת מות רב האי (4798) בן מאה ושמונה שנים, ואז הקימו אותו לראש ישיבה. ודבר זה זר ומשונה מאד. אלא על כרחנו כך היה דבר זה: בנו של יהודה בן דוד בן זכאי זה, שאספו רס“ג אל ביתו, כבר הלך לעולמו לפני שנת 4748, שבה כתב רב שרירא: “והשתא לא אשתייר מכלהון דבית נשיאה אלא חד יניק” (אגרש"ג 93). כי על איש בן חמשים ושמונה שנים לא יאָמר “יניק”, אלא על כרחנו אנו אומרים כי בן בנו של ד”ב זכאי זה שנאסף אל בית רס“ג היה אביו של זה או אבי אביו, כי אם אתה חולק חמשים ושמונה לשנים הלא תהיה המחצית האחת קרוב לשלושים, ושלשים הם סתם דור שלם לדברי הכל. ולפי זה יש להחזיק, כי חזקי‘, שהגיע לנשיאות סמוך לשנת 4800, היה בן הילד הזה, שהיה בשנת 4748 כבן שמונה. ואם כן, היה חזקי’ בשנת מנויו כבן שלשים או כבן ארבעים. ובמותו, בעוד שתי שנים ביד שונאיו הערבים, כבר היו לו שני בנים נערים, שהיה בהם כח ודעת לברוח לאוהב אביהם, והם היו, לפי המתקבל על דעתנו, דור ששי לבן זכאי: דוד, יהודה, הבן שנאסף אל רב סעדי', בנו אבוהי דחד יניק, חד יניק וחזקיה. אך ברשימה שהעתיק ידידי החוקר רב”מ לעווין בקאירא במצרים נמצא יחס זה: “זכאי [אבי דוד], דוד [בן זכאי], יהודה בנו, חזקיה בנו, דוד בנו, חזקיה בנו ראש גלות” (נוספות אגרש"ג 136). ובכן נפרטו פה חמשה דורות. ושני דורות ושמותיהם הרוַחנו ברשימה זו בין יהודה בן דב“ז ובין חזקיה הנשיא האחרון, הלא הם חזקיה, שאולי נוכל לקרוא בשם זה על הבן הנאסף לרס”ג, ודוד, שאפשר והוא חד יניק. אך לרַוחא דמילתא אפשר לשער, כי נשמט פה דור אחד, כדרך הרשימות ההן שהפרוץ מרובה בהן. עוד שלשלת אחת קטנה השתמרה ברשימת קאירא זו מזכאי אבי דוד, וזאת היא: “יאשיהו בן זכאי שלמה בנו”. יאשיהו בן זכאי זה הוא אחי דוד בן זכאי, שרס“ג קרא אותו בשעת המחלוקת להיות נשיא, ולו היה בן ושמו שלמה. ושלמה זה היה נכבד מאד בישראל ודבריו נשמעים וכחו רב להכביד ידו על תקיפים ולהוציא גזלתם מידם, ומרוב כבודו קראוהו גם בחירי העם “נשיאנו שלנה ראש הגולה, יחי לעד” (לקוטים לאגרש"ג XXIV ). ומחזקיה המומת בידי הערבים יצאו עוד בנים ובני בנים אנשי שם עד כבות הגחלת במות ר' חייא אלדאדי, שבודאי נקרא כך על שם בית דוד בשנת תתקי”ד.

על יד המציאות שנמצאו בשנים האחרונות, בדבר בת המלך אשת בוסתנאי ובניה, שמן המקורות החשובים לענין זה תתפרשנה לנו סתומות הרבה בדורות ראשי הגולה – על יד המציאות הטובות האלה נמצא עוד גליון או גליונות בשפת ערב, אשר אלה הם דבריהם המקֻטעים: – – “אח”כ נתן לה שפחת הקסר [כי עמר] בן אלכטאב לכד עיר ה‘“. – – “אח”כ נתן לו עלמה שפחת הקסר [כי עמר] בן אלכטאב לכד כיר הקיסר וקטלו. ויאחז בשתנסי הדָוִידי את העלמה וירם אותו אליה, – – בן אלכטאב ויבקש להוליד ממנה בנים, ולא שלח אותה חפשית, [והיה] זה ממנה אִוֶלת וגאוה, ויצאו בני בסתנאי מן העלמה ולא נשא אחרת, ולא הוליד מן רעותה, ויצא מן דרעה ענן ושאר בֹּעז ובי זכיי ראשי גלליות בגדד והמון רב באנדלוס. כלם הגיעו ליחוסם לבוסתנאי ויאמרו כי בדורות (?) מפרס הדויידית אנשים נודעו בבני מרות[ה], אשר אינם מזרע בסתנאי ואף כי – – – מ[זרע] דוד אחד מן – –”. “בני מרותה לנקיון יחוסם וסור זרעם מן המום הזה – – ר”ל, שהם שרים מתיחסים אל דוד, והם אצל אנשי (הדירות?) [הדורות] נאהבים כנגד שנאת אנשי בדאד בזרע(?) – – בסתנאי למה שנכנס בהם מה שנכנס אשר השחת הזרע. והאל ישלח את המחוכה לאמתה הנקיה מהמום הזה אשר לא בלול בצואה, כי היה נמצא לפני חרבן בית שני, כאשר אמרו קדמונינו ז“ל, כי הקב”ה לא יחריב מקדשו עד אשר [יברא את הרפואה] קודמת למכה, כמו שנא’ כפאי לישראל" (הודפס בגוף לשון הערבית J.O.R. כרך 120 ותורגם לצורך ספרנו ביד החכם הנכבד דר הירשפעלד מורה בימ"ד הרבנים בעיר לונדון).

אם נתבונן בקונטרס ערבי זה, נמצא אותו כלו מלא שבושים, דברי בורות ורכילות. תחת “כרסרו”, שהוא שם מיוחד למלך פרס, השתבש לכתוב “הקסר”, שהוא שֵם כולל בשפת יון ורומי למלכי רומי וביזנתי וגרמניא שבאירופא. מלבד השבוש הזה, שאינו מביא לא לידי זכות ולא לידי חובה ושנִתן להמחל ללבלר הדיוט, שאינו בקי בשמותיהם של מלכי אומות העולם, משבש הוא בזדון את יחס ראש הגולה, בכתבו “ויצא מן דרעה [בת המלך] ענן ושאר (?) בעז ובני זכיי ראשי גליות”. והנה “בעז” זה לא ידענו מי הוא. – אך להחזיק את יחס ענן לבת מלך פרס בחזקת שגיאה אי אפשר, כי הכל יודעים, כי ענן היה בן דוד בן חסדאי, ואין חולק על זה גם בתוך הרבנים וגם בתוך הקראים. כי אם למען הטל פסוּל במשפחת אזדאדואר בעיני הרבנים, שִקֵר לעיני השמש במדה מרובה ומגונה כזו. אך לא את זרע אזדאדואר אשר ילדה לבוסתנאי בלבד אמר הכותב הנעלם לתן לשמצה, כ“א הטיל שמץ פסול בכל משפחת בית בוסתנאי גם בשלשלת שהריאדא בן אזדאדואר גם במשפחת חסדאי, בהוציאו לעז כי בוסתנאי “לא נשא אשה אחרת ולא הוליד מן רעותה”, ובכן היו כל בני בוסתנאי פסולים לדעתו, ומעתה היו כל ראשי הגולה פסולי משפחה, יען כי “כלם הגיעו ליחוסם לבוסתנאי”. ואם כן אין קונטרס זה כתב פלסתר רק על בית אב של שהרידא בלבד, כי אם גם על בית אב של חסדאי, וא”כ אי אפשר לחשוב אותו למעשה ידם של נשיאי בית חסדאי או שולחיהם. ובכן מי הוא הכותב שקרים כאלה?

על השאלה הזאת אמר החוקר עפפענשטיין להשיב כזאת: “לפי הנראה, אין לנו עסק בזה בלתי עם איש אחד הקרובים לבית [רב] שרירא, בהיות גם הגאון הזה מרחיק מעליו כל יחס שהוא למשפחת בוסתנאי”⁵.

לא אשאל הפעם איך יעלה על לב חוקר הגון להחזיק כי יעוז איש להרבות כזבים מגונים ותהפוכות נלעגות כאלה בשמו ובטעמו וברצונו של הסופר המובהק והנאמן ואיש האמת רב שרירא גאון, ולנבל את לשונו בליצות כאלה “הזרע הטהור – – הבלול בצואה” וכיו“ב. אך זאת תקשה בעינינו: הלא זמנו של הכותב מתברר ועולה מתוך דברי “ראשי גלות בגדד והמון רב באנדלוס”, ואנחנו הלא ידענו, כי לאנדלוס לא קדמו לבא מבני ראשי הגולה, כי אם בני חזקיה האחרון לראשי הגולה, כדבר האמור: “וברחו שני בניו לספרד אל רב יוסף הלוי הנגיד” (סה“ק: סדה”ח 67), וזה לא היה קודם לשנת 4815, שנאמר בה: “ובשנת דתתט”ו וכו' ועמד על כנו רב יהוסף הלוי נגיד” (שם, שם 73).S ובכן היתה ראשית בוא בני הנשיאים לאנדלוס שבע וחמשים שנה אחרי מות רש"ג בשנת 4758, ואיך יכתוב איש בשם רב שרירא, בטעמו וברצונו, קרוב לששים שנה אחרי לכתו בדרך כל הארץ וקרוב לשלשים שנה אחרי לכת השריד האחד למשפחתו, הלא הוא בנו היחיד, אשר לא היה לו עוד בן, הלא הוא רב האי בדרך כל הארץ?

הסבר האחד אשר נִתַּן לשער, כי היתה בדִבה הנתעבה הזאת יד משפחת אביתר ואנשיו שבירושלם, שהחזיקו בדרכי בן מאיר, שקנאו קנאה גדולה במשפחת ראשי הגולה גם אחרי שכבר עברה ובטלה שׂרָרָתָהּ מן העולם, ושכל מְגַמָתָם ומזמָתָם היתה לטול עטרה זו לעצמם, ושלא יראו בזמנם אלא מפני שרידי בית דוד שבאנדלוס, כלומר שבספרד, הם ראוים להוציא את הלעז המגונה הזה על שני בתי בוסתנאי, גם על בית חסדאי וגם על בית שהרידא, שֶשִקרו וזיופו נראה מתוכו.

ב. מעשה עוקבא ורב כהן צדק.

זאב יעבץ

מאורע זה מסופר בפי כותב נעלם, בשם איש ושמו ר' נתן בר' יצחק הבבלי, בקונטרס “אלה המעלות” המודפס, בספר יוחסין תכף אחרי אגרש“ג. במאמר ההוא נקבצו לקוטי זכרונות ע,ד שתי המתיבות במתכֻּנתן אשה אל אחותה, ע”ד סדריהן בפנים ועל ספוקי ממונם הבאים אליהן מן החוץ וע,ד אחדים מן הנשיאים. עקר הענינים לעצמם חשוב הוא לנו. אולם כמה מן זמני המאורעות ושמות מקומותיהם נשתבשו שם מאד. מתוך המעשים המסופרים שם, אין לנו ענין עכשו אלא למעשה עוקבא הנשיא ורב כהן צדק הגאון.

הכותב הנעלם מספר דבר שעקרו המתקַיֵם זה הוא: עי בימי רב כהן צדק התנשא עוקבא ראש הגולה להסב אליו את רשות כורסאן – לאמר את התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כורסאן – המוקדשת ובאה משנים קדמוניות אל קופת המתיבה ולהורידה אל כיסו. אך רב כהן צדק עמד בפניו ולא נתן לו להקים את מזימות לבו. תמצית של המאורע שגרם למאורעות הרבה נכונה היא. אך הכותב החליף גאון בגאון ותוך זה החליף מתיבה במתיבה וזמן בזמן. על שם עצמו של הגאון רב כהן צדק הוסיף את שם האב “בר מר רב יוסף”, וע שם האב הוסיף את שם מקום המתיבה שבראשה עמד “מפומבדיתא”. ואמת הדבר, כי היה גאון בפומבדיתא ששמו רב כהן צדק בר מר רב יוסף. אך הגאון ההוא ידענו כי נמשכו ימיו משנת 4677 עד 4696. והנה הכותב עצמו קובע לפי דרכו את ימי ראשותו של רב עמרם גאון אחרי רב כהן צדק, והדבר הלא ידוע כי שנת מיתת רב עמרם, שהיא ש' 4649, כבר קדמה כשמונה ועשרים שנה לתחלת מנוּיוֹ של רכ“צ דפומבד'. ומכל שכן שתחלת שררתו של רב עמרם, שנמשכה שמונה עשרה שנה, הלא היא קדמה לראשית גדולתו של רכ”צ ההוא כארבעים ושש שנה. ובכן קדם הרבה ר' עמרם לרכ“צ ולא רכ”צ לרב עמרם. וגם רב האי גאון ראש מתיבת סורא [שנשתבש הכותב לקרוא אותו בר קימוי, ובאמת אינו אלא ברי' דרב נחשון גאון], שקבע אותו הכותב לא רק אחרי רכ“צ כי אם אחרי אחריו שנים רבות מאד, הלא ידענו כי קדמה מיתתו גם היא לתחלתו של רכ”צ חמש שנים. ועוד הלא יספר הכותב דברים שאֲמִתָּתָם נִכֶּרת מתוכם, כי בימי רכ“צ עמדו בראש העם הנדיבים האדירים יוסף סן פינחס וחתנו נטירא. והנה כיום כבר ידוע לנו, כי נטירא מת בשנת 4676 (מאמר “נטירא ובניו” הרכבי בס' ברכת אברהם לכבוד מו"ה אברבם ברלינר צד 39), ורכ”צ דפומבד' הלא עלה על כסא מתיבתו שנה שלמה אחרי שנה זו של מות נטירא, ואיך יהיה נטירא המת מן המתחזקים עמו? ובאמת יעלה לנו גם מדברי הכותב, כי בתחלת ימי רב סעדי‘, שחלו להיות בימי רכ"צ דפומבד’, לא הי' עוד נטירא חי, כי בניו הנדיבים כבר עמדו אז תחת אביהם ותחת יוסף בן פינחס אבי אמם בראש ישראל.

כל הערבובים האלה מסתלקים סלוק גמור, בהוכיחנו כי רק דבר אחד נעלם מעיני הכותב או נשכח מלבו: כי מלבד הגאון רכ“צ בר יוסף מפומבד' היה עוד גאון בסורא ששמו רב כהן צדק בר איכומאי, שקדמה פטירתו (4613) ארבע וששים שנה לתחלת ראשותו של רכ”צ בפומבדיתא (4677). ובין רכ“צ בר אכומאי דסורא ובין רב עמרם עברו באמת ימים רבים, ובימי רב עמרם כבר עמד באמת נטירא ברום מצבו, כי שנות רב עמרם הגיעו עד 4649, ובעיני הכליף אלמתעצד היה נטירא חשוב גדול בעיניו עד כי שמהו לנאמן ביתו (מאמר נטירא ובניו שם). כי עקר מחלוקת נטירא וחותנו אוהבי רכ”צ עם עוקבא והוצאתם אותו מבבל היו בימי רב עמרם ימים רבים אחרי מות רכ“צ. כי כן יספר הכותב: “היו לו עוזרים, יוסף בן פנחס וחתנו נטירא וכו' עד שהוציאו עוקבא מבבל, ובעת ההיא הי' עמרם בן (שלמה) [ששנא] ראש ישיבת סורא” (קונטרס אלה המעלות). ואם היה עוקבא בן דורושל רכ”צ בר איכומאי, אפשר לרב האי דסורא לחול ןלהיות באחרית ימי עוקבא הרבים והארוכים. אך אלו היה עוקבא זה בן דורו של רכ“צ בר רב יוסף דפומבד', הלא יהיו ימי סופו, שחלו להיות בימי רב האי דסורא, שהיו לכל המאוחר שנת 4647 קודמים לתחלתו, שהיו לדברי הותב בימי רכ”צ בר יוסף, שתחלת ימי גאון זה היתה שנת 4677.

הסופר גרץ, שקבל מאורעו של עוקבא מקונטרס אלה המעלות ככתובתו, מתפלא על אשר אבד כל זכר לראשי הגולה לשמותיהם שנים רבות מימי דניאל ודוד, שסוף זמנם הידוע לנו הוא ש' 4590. עד עוקבא, שהיה, לדעת גרץ, גם הוא בימי רכ"צ דפומבד', שתחלתו היתה 4602 ושנת מחלוקתו עם עוקבא היתה בשנה התשיעית לגאון זה, שהיא שנת 4611, לא עברו בין דניאל ויהודה הנשיאים ובין עוקבא הנשיא בלתי אם אחת ועשרים שנה ולא שבע ושמונים שנה כדעת גרץ – ואחרי כי יש לנו להחזיק על כרחנו, כי לא סוף זמן דניאל ויהודה הידוע לנו סוף זמנם ממש ולא תחלת מעשה עוקבא הידועה לנו תחלת תחלת זמנו ממש, מסתבר הדבר מאד, כי סופם של אלו ותחלתו של זה תכופים היו בלי כל הפסקה כלל.

מלבד הטענות הערוכות בזה המספיקות לכל אשר מוח בקדקדו, יִחֵד ר“י הלוי בקורת מפורטת ומדוקדקת בכל פרטיה ודקוקיה, ששם הקביל את שגיאות הכותב האלמוני ואת סתירותיו אל מול אגרת רב שרירא גאון המדויקים והמדוקדקים והמוכרעים מתוכם, ויוֹכח עד כמה נשתבשו החוקרים גרץ ורצ”ה ווייס, שהחזיקו במקור המסופק והמפוקפק הזה ועד כמה טשטשו בדבר הזה את כל מראה פני דורות הגאונים האלה (עי' דורה“ד ח”ג 262־250).

רחוק ממנו הוא להחזיק את כל קונטרס “אלה המעלות”, המשובש בקצת מקומות, בחזקת משובש מראשו ועד סופו. אך לעומת זה רשאים אנחנו וגם חיבים אנחנו לכַוֵן את דבריו אל דברי הסופרים המובהקים המוחזקים כי כל דבריהם דברי קבלה הם גם במקצוע ההסתורי. והנה הסופר הנעלם מספר על רכ“צ לאמר: “ודברו על דוד בן זכאי, שהוא בן דורו של עוקבא נשיא שעבר, שיעשה אותו ראש גלות. והיה כהן צדק, שהוא ראש ישיבת פומבדיתא, קשה עליו הדבר, שלא רצה בשררת דוד בן זכאי, לפי שהי' קרובו של עוקבא ר”ג שעבר, אבל ראש ישבת סורא הנהיג אותו על עצמו וכו', ועם כל זה היה ממאן כהן צדק ר”י ואינו רוצה הדבר עד שלש שנים" (קונטרס המעלות). וסוף הדבר היה לפי ספור זה, כי חסיד אחד, נִסִי נהוראי, איש עִוֵר, בא אל רכ"צ פתאום באישון לילה וַיָעַר למוסר אזנו, אז נעתר אליו ויתן גם הוא יד תחת בן זכאי.

כנגד דברי סופר זה, העושה את רכ“צ לרודף ואת דוד בן זכאי לנרדף ואת שניהם לאנשי רב, יספר רב שרירא הראש לבקיאים בדברי ימי המתיבות וגאוניהן את מתכֹּנת נשיא זה לגאון זה כדברים האלה: “והוַת פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ודוד הנשיא, דרבנן דמתיבתא אכנפו וקריוהו מבשר כהנא גאון בר מר רב קימוי גאון ודוד הנשיא קריי' למר רב כהן צדק כהנא גאון בר מר רב יוסף, והות פלוגתא ביניהון וכו'” (אגרש"ג 119). ובכן היתה מחלוקת בין נשיא ובין גאון, אך גאון זה היה רב מבשר, אבל רב כהן צדק לא די שלא הי' איש ריבו של בן זכאי, אלא שהי' יקר ונכבד בעיני נשיא זה עד שבשבילו בא במחלוקת עם רב מבשר ועדתו. ועדות זו חוזרים אנחנו ושומעים מפי עד שני הנאמן מאד, הלא הוא ראב”ד הלוי: “ואחריו – של רב יהודה גאון – הוקם רב מבשר הכהן בר רב קימו גאון, והנשיא דוד בן זכאי הקים רב כהן צדק בר רב יוסף, ולפיכך נחלקים” (סדר הקבלה ס' גאונים דור ו'), כלומר בשביל דבר זה התעוררה מחלוקת בין הנשיא ובין רבנן דמתיבתא. ואמנם אין הקמת בן זכאי את רכ“צ לגאון מאורע בודד במעשי נשיא זה, כי כן הקים בסורא את רב יום טוב כהנא לגאון ואח”כ את ר' סעדי' לגאון, כאשר יתבאר עוד בגוף הספר, ומנהג זה נהג בימיו גם הנשיא שלמה בן חסדי, שהקים את רב שמואל מזרע אמימר לגאון ואח"כ את רב יהודאי לגאון.

אך בכל היות הדבר ברור בעינינו כי דברי רש,ג וראב“ד הם הנכונים ודברי בעל קונטרס אלה המעלות משובשים ודחוים, בכל זאת אין כח בנו לבטל את דברי ספּורו על דבר החסיד רב נסי הנהוראי שעשה שלום בין דוד בן זכאי ובין גאון בעל מחלֻקתו. אך אחר שהתברר הדבר על הגאון רכ”צ, כי לא איש ריבו של בן זכאי היה, כי אם רצוי נפשו, הלא יש לנו לבקש גאון אחר שעליו יִכּוֹן ספור זה יותר. וגאון זה על כרחנו איננו אלא רב מבשר, שעליו נאמר: והות פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ובין דוד הנשיא דרבנן דמתיבתא, אכנפו וקריוהו למר מבשר גאון. ולפי זה היתה מחלקתו של הנשיא עם רב מבשר ולא עם רב כהן צדק כי אם בשביל רב כהן צדק, ככתוב שם: “ודוד הנשיא קרא למ”ר כ“צ וכו'”. ובכן זכינו להכיר את המחלוקת אשר השתבש הסופר הנעלם לתלותה ברכ“צ, כי עם רב מבשר היה. אך לא הגאון רב מבשר היה המתגרה בנשיא כי אם הנשיא היה המתגרה ברבנן דמתיבתא וברב מבשר גאון אשר נמנו עליו ויקימוהו, וכסא הגאונים נקי גם מאמשת תגרה זו. אך מלבד המחלוקת ההסתורית הזאת, אשר אולי לא ראה הסופר הנעלם בלתי אם אותה, מצאנו גם שלום הסתורי יבא אחריה, כדבר רש”ג: “והות פלוגתא בינהון עד אלול שנת רל”ג ועבדו שלמא דוד נשיא עם מר רב מבשר גאון (אגרש"ג שם). ואם כן יספר רש“ג הסופר המובהק כי היו מחלוקת ושלום בימי דוד בן זכאי ורב כהן צדק בין נשיא ובין גאון, ואם אינו ענין למחלוקת דוד ברכ”צ, שלא היתה ושלא יכלה להיות מעולם, תנהו ענין לדוד ברב מבשר, כמפורש מפי רב שרירא. ואם היתה יד החסיד רב נסי נהוראי ריש כלה באמצע לעשות שלום בין אנשי הריב, לא היתה אלא בשלום זה. ודבר זה מכריענו להחליט החלטה גמורה, כי לא לרב מבשר גאון הוכיח החסיד את דרכו על פניו, כי הגאון הזה לא מקרא מעולם לריב על בן זכאי, כי אם את אזן בן זכאי העיר רב נסי למוסר. ובן זכאי אף כי אדם קשה היה, בכל זאת היה נכנע לפני החסיד הזה, כי גם בדבר בחירת ר' סעדי' לא עשה נשיא זה דבר, עד אם נמלך באיש הטהור רב נסי.

השבוש שנשתבש בעל קונטרס אלה המעלות הוא וכל הנתעים אחריו, לשום את רכ“צ דפומבדיתא לבעל מחלוקתו של עוקבא הנשיא התיר את יד הח' גרץ לתלות בגאון זה כל קלקלה שתבא לידו. והמעט כי טפל בו את כל עון דלדול מתיבת סורא ומטמוט בית ראשי הגולה אשר ידו לא נגעה בהם ואשר לא עלתה על רוחו (גד"י V), חשד אותו גם בעווּת הדין ובמקח שׁחד בחתמו על פסק בית דינו של דוד בן זכאי שרב סעדי לא רצה לקימו, ושבשביל זה התגלע הריב בין הנשיא ובין רס”ג. נבקרה נא היטב את הענין: מאורע זה, שכֻּלו אומר כבוד לרבדנו סעדי‘, מסוספר בשלשה מקורים: באגרש“ג 117 לא נזכרה כי אם המריבה בכללה בסגנו כבוד לרס”ג, מבלי הזכר את סבתה; ראב“ד הלוי מקנא קנאה גדולה לרס”ג ומגלה את קללון בית הנשיא ומזכיר את סבת הריב בקצרה. והאחד המודיע ת הריב בפרוטרוט הוא בעל קונטרס אלה המעלות – ועל דבריו הצלולים בענין זה יש לסמוך. הוא מספר כי יורשי הון רב לא יכלו להתפשר בדבר חלוקת ירושתם ימים רבים, ויגמרו לתת את המעשר מן הירושה לאיש אשר יסדר את חלוקתה, ויזדקק בן זכאי לדבר הזה ויפשר בין היורשים, ויתן בידם את כתבי הפשרה וישלח אותם לרב סעדי’, ראש המתיבה לקים אותם בחותמו. וכשהגיעו הכתבים אל רב סעדי' עמד עליהם וראה מהם דברים שלא ישרו בעיניו, ואף בכל זה אמר להם בסבר פנים יפות: לכו אצל כהן צדק וכו‘. ולאחר שחתם בהם כ“צ חזרו אצל ר”ס שיחתום וכו’, אמר להם ר“ס: למה תבקשו את כתב ידי? הנה בידכם חתימת ראש גלות וחתימת כ”צ ראש ישיבת פומבדי‘, אינכם צריכים לחתימת ידי… אמרו לו: למה אינת חותם? א’ להם: איני יודע… עד שהשביעוהו כמה פעמים, ולא יכול לעבור על השבועה ולכחד מהם, והודיע מה שראה בשטרות ומאיזה טעם נפסדו. חזרו אצל ר“ג והודיעוהו וכו', הלך יהודה בנו של ר”ג ואמר לו בשם אביו שיחתום את השטרות. א“ל (רב סעדי'): חזור אצל אביך ואמור לו כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט (קונטרס אלה המעלות יוחסין ד' קאֶניגסברג ק"ז). ומדברי רס”ג אלה, הנאים למי שאמרם, מלא גרץ את ידו לשום את הגאון כ“צ למטה דין ומכיר פנים. אולם אם באנו ללמד חובה על גאון ישראל, מבלי העמק הרבה בעצם הדברים, הלא יש לנו להקשות ולשאול על רס|ג אם באמת ראה און במשפו זה איך כתיר לעצמו לשמוט את הקולר מצוארו ולתלותו בצוארי רכ”צ? הלא ראוי היה לאיש כרס“ג, אשר החסיד רב נִסִי העיד עליו “שאינו מתירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם, לגזור ולאמר בדברים נמרצים: לא יפה דנתם! משפט מעוקל הוצאתם! בלי שום משא פנים שבעולם. – אבל באמת אין שום ספק כי דבר זה לא היה אלא מילתא דתליא בסברא שיש לה פנים לכאן ולכאן, לדעת קצת היה פסק זה כדין, כלומר גוף הפסק היה נכון, אך מקום היה למהרהר להרהר, וע”כ לא רצה רס”ג ולא הי' רשאי לקים בחתימת ידו פּסק שלבו נוקפו להסכים עליו. אבל שופט אחר שאינו רואה רעותא בפקפוק זה רשאי לקימו. על כן, כמו שיעץ ר' אבהו וחבריו, שלא דנו דינא דגרמי לר' אבא: “זיל לגבי ר”ש בן אליקים ורא“ב דדייני דינא דגרמי” (ב“מ קי”ז:) או כמו ר' אמי דסבר יש בגידין בנותן טעם ואסורין, ששלח את השואל “לקמי דרב יצחק בן חטוב דמורי בה להתירא” (חולין צ"ט:), שלח גם ר' סעדי' פסק זה לחברו להורות בו לשיטתו. אע“ג דלי' לא סבירא לי' הכי” ולא בשביל סרובו של ר' סעדי' בקיום הכתיבה התלקחה המחלוקת, כי רס"ג הסתלק מכל הענין הזה, כי אם בשביל עלבון בן הנשיא שגרשוהו אנשי רב סעד' מן הבית בשביל חוצפתו (קונטרס אלה המעלות שם).

אלדד הדני

זאב יעבץ

על דבר זמנו של אלדד מוסר לנו בעל שה“ק בשם רב צמח גאון בתשובתו לאמר: “דעו שיש לנו בקבלה מרבני יצחק גאון שבשנת כמו דתר”מ ראו אלדד ההנזכּר (שלשלת הקבלה). אבל שנת דתר”מ, שהיא 4640, היא מאוחרת למיתת הגאון האחד ששמו יצחק – הלא רב יצחק בר חנניה דפומבדיתא – אחת וארבעים שנה. כי בשנת אלף ק“ן לשטרות, שהיא 4599, כבר קם תחתיו לר”מ ר' יוסף בר רב אבי (אגרש"ג 112). ובכן יש לבטל את גירסת תשובת בעל שה“ק מפני גירסת תשובה שבידנו המספרת: “ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו את אלדד זה” (אלדד הדני הוצ' ר"א אפשטין 8)¹ ורבנא יצחק ורבנא שמחה איננו יודעים מי היו, אם משפחת הנשיאים שנקראו רבנא, לפי דברי ת' רש”ג ורה“ג בערוך ע' “אביי”, או חכמים אחרים בני בבל או בני ארץ אחרת, אבל לכל הפנים סתם שֵם רבנא איננו לגאון. ובכן בטלה גרסת “מרבנו יצחק גאון” שבשה”ק, וסתירתה למנין השנה שבצדה הרי היא כאלו אינה. ומנין השנה הזה לא די שאינו בטל אלא שהוא מסתייע סיוע גמור ממקום אחר. כי בסוף ספור אלדד הדני ד' וויניציאה שנת ש“ד כתוב: “ושגר אגרות הללו מר אלדד שנת ארבעים ושלש (אלדה"ד עפשט' 53), ושנת מ”ג זאת היא על כרחנו שנת ד”א תרמ“ג (4643) ואינה מאוחרת אלא שלש שנים “לשנת כמו דתר”ם” (4640) ושלש שנים או יותר משלש הלא אפשר לשנות מסעי אלדד הדני להמָּשך.

מפרטי השנים של מעשה אלדד אנו עוברים אל בירור זמן הגאון האחד מתוך השלשה שנקראו “רב צמח”, כי שם גאון זה הוא השם ההיסתורי האחד המפורסם במאורע של הנודד הדני הזה. והנה האחרון שבשלשת הגאונים הנקראים בשם זה הוא רב צמח בר רבכפנאי, שהי' לגאון בפומבד' משנת אלף רמ“ז לשטרות (4697), ובזמן זה אי אפשר בשום פנים לקבוע את מעשה אלדד, אחרי כי השר חסדאי בן שפרוט הנשיא הספרדי, שעלה לגדולתו בשנת 4700, כתב אל מלך הכוזרים כדברים האלה: “ובימי אבותינו נפל אצלנו איש מישראל נבון דבר, היה מתיחס משבט דן עד שמגיע לדן בן יעקב והיה מדבר בצחות וקורא בכל דבר בלה”ק”. ועקר דבר זה כי יכַון ר' חסדאי בדבריו אל אלדד הדני הלא ברור הוא כשמש. והסופר גרץ השכיל להחזיק כי מליצת “אבותינו” סתמה, היא נאמרת לכל הפחות על שני דורות לאחור על דור האב ועל דור אבי האב. ובכן נאמרה כאן על זמן אבי אביו של חסדאי הנשיא, שהוא לכל המועט חמשים שנה לפני הכָּתב מכתבו. ובכן היה אלדד בספרד בשנת 4659, ואם כן הלא קדם זמן אלדד, לפי המקורים שהבאנו, לזמן רב צמח בר כפנאי יותר מחמשים שנה. ובגלל זה מוכרחים אנחנו לקבוע את מקצת זמן אלדד בימי רב צמח בן פלטוי דפומבד', שמת בשנת 4650, או בימי רב צמח בר רב חיים דסורא, שמת בשנת 4657. אך בין שני האומדנות השקולים, יכריע הזמן השמור בפי בעל שלשלת הקבלה, שאין דבר עומד כנגדו לבטלו. בראש שאלת אנשי קירואן “אל מר צמח גאון שבמתא מחסיא” שהיא סורא, והוא הלא בר רב חיים. תוצאות דברנו אלו הן: כי כבר נודע אלדד בשמו דתר“מ 4640. “ושגר אגרות לספרד בשנת תרמ”ג 4643, ובמשך השנים האלה שמעו חכמים את שמעו מפי רבנא יצחק ומפי רבנא שמחה. ובקירואן התגורר בין שנות 4649 ובין 4657, שהן שנות גדולת רב צמח ב”ר חיים בסורא.

הסמן המובהק בזכרונות מעשי אלדד, המבדיל אותו מזכרונות של שאר מעשי אנשי השם שבכל הדורות, הוא זה, כי לב רואיו ושומעיו היה חלוק עליהם. מעבר מזה נכספה נפשם להאמין בספוריו ולבלתי אבוד מהם התנחומים אשר בהם שעשע אלדד את נפשם, ומעבר מזה התקוממה לרגעים רוחם בקרבם להטיל על כרחם ספק באמונתו ובישרת לבו. אנשי קירואן הנבונים והנכבדים, אשר נהו אחריו מאד, ורוחם הציקתם לקיים את דבריו בכל תוקף ולהחזיקת בתורת ודאי, לא יכלו לדכא את החשד אשר נעור בסתר לבם. כי גם את השמות המשונים אשר הודיע ויאמר להם, כי עברית עתיקה וטהורה הם, חשדו כי מלבו בדה אותם, כאשר יעידו דבריהם: “ולה”ק שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענו מעולם. כגון ליונה הוא קורא תנתרא, צפור הוא קורא ריקות פלפל דרמוש", ומכלל זה הם מבטאיו “רפשות”, “כרתרמות” (112), “קטמסהו” (104), ויהרהרו אחריו ויבדקו אותו, כאשר כתבו לרב צמח: “כגון אלה כתבנו מפיו הרבה – – ואחר ימים הרבה חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדבור הראשון” (7). ובכן למדנו לפי דרכנו כי הרהרו אחרי אמתת ספוריו.

אך הקלקול בלשון אינו מעלה ואינו מוריד הרבה. כי יצירות משובשות וחסרות טעם נפלטות מאליהן והלשון חוזרת לטהרתה. והשנית, כי בכל היות לשון אבותינו חביבה עלינו מאד איננה עוד הכלל הכולל את הכל. אך זרות אחרות גדולות מקלקולי הלשון, ראו עינֵי מקצת אנשי הדור בספורי אלדד. כי בתוך ההלכות והאגדות המקובלות שהיו שגורות בפיו, מצאו כעין סִגים, שמקצתם היו קלים בעיניהם, ומקצתם נראו להם כגדולים קשים וכבדים. זה מעט הם מלמדים זכות וכותבים: “וראינו שתורה אחת היא אלא מקצתם מחליפים” (5); ובתוך כדי דבור חזרו בהם וכתבו: “והוצרכנו לפרש וכו' מה שכתבנו במקצת התלמוד, לפי שיש בו תמיהה גדולה” (שם). ולא אנשי קירואן בלבד תמהו את התמהון הגדול הזה על הערבוב הזר שבדבריו, כ"א גם החכמים שבבבל, אשר ספרו לרב צמח גאון על אודותיו הגידו כי גם “רבנא יצחק ורבנא שמחה שראו ר' אלדד הדני זה היו תמהים, שהיו במקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין” (6).

התמיהות וההפלגות האלה המטילות עצמן מאליהן על עין הקורא, הן הדבר השנוי והמשולש בפי אלדד, כי השבטים שגלו לכוש “יש להם המקר כלה” (6). ואם כן הלא שלומי אמוני ישראל הם המחזיקים בתורת ה' המקובלת למשה מסיני. ולפי זה הלא יש לנו להוחיל כי מחזיקים הם בה ככתבה וכפירושה, כי לפי אמונת כל ישראל שניהם מרועה אחד נתָּנו. ותורה שבכתב בלי תושבע“פ, בלי משנה וגמרה אינה חשובה להם. ומה יספר לנו ר' אלדד? ככה יספר לנו במליצות שונות: “וכל תלמיד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה” (6). התלמוד שלהם בלה”ק מצוחצח ואינו מזכיר בו שם חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי תלמוד אלא כך אומר בכל הלכה: “כך למדנו מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה” (5); “כך היה אומר: עתניאל בן קנז קבל מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה” (מכתב רב חסדאי למלך הכוזרים); “ואינם יודעים תנאים ואמוראים שהיו בבית שני, מפני שלא השיגום ולא ידעום” (אלדה"ד 49).

“התלמוד המצוחצח” הזה “שאינו מזכיר בו שום חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי תלמוד”, מזכיר לנו מאליו את מליצת רב נטרונאי גאון הנמרצה על מי שאמר: “עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי” (סרע“ג ל”ה). ואיש זה הוא ענן, אשר “תקן תלמוד של רֶשע ושל עָוֶל לעצמו” (שם) ומימראות כמאמר: “אמר רבנו יהושע בן נון מפי משה בן עמרם מפי הגבורה” (111) או “עתניאל בן קנז קבל מפי יהושע מפּי משה מפי הגבורה”. מימראות ככאלה וזכרון שם מין ספר הנקרא “הלכות שחיטה ובדיקה ליהשוע בן נון שקבל משה וכו'” (שם). מעלים כמעט מאליהם זכרון דומה להם, הלא הוא זכרון נוסח המשנה שנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה ע“ה” (לק"ד ח'), שהקראים ספרו על ענן כי הוא הביא נוסח זה עמו “בבואו מן המזרח” (שם). וגם בשנויים הגדולים בחומרות הרבות בהלכות שחיטה המקובלות בישראל, שמצא אלדד “בתלמודו המצוחצח” וב“הלכות שו”ב" לרבנו יהושע בן נון“, ימָצא קצת דמיון לשנויים ששִנו ולחומרות שהחמירו בהלכות אלה ובכל התלוי בהן בכל דור ודור הכתות הצוררות שהתנכרו לנו ולתורתנו המסורה: המינים שבימי המשנה החמירו לשחוט רק לתוך גומא דוקא (חולין מ"א.); יעקב מינאה הצריך כסוי הדם גם לבהמות (פ"ד). יעקב איש כפר נבורייא הורה בצור: “דגים טעונים שחיטה” (ב“ר ז' וע' ח”ח 89־88). ו”הקראים זובחים הבעה“ח מן העורף” (לק"ד ח'). סוף דבר, בעיני כל המינים למיניהם לא ישרו הלכות שחיטה המקובלות לנו. כלם פשפשו בהלכות אלה, שנו וחדשו, החמירו והוסיפו חומרות על גבי חומרות. ואם נראו כל המאות האלה במעשה אלדד, אין להתפלא על רואיו הראשונים רבנא יצחק ורבנא שמחה כי “היו תמהים מדבריו” ועל בני קירואן שהיו שואלים את פי רב צמח אם ראוי להאמין לדבריו (שה"ק).

אולם כנגד הספורים המתמיהים וההלכות המשונות, עמדו ספורים אחרים והלכות אחרות להתיש את מראֵהם הזר. הלכות בדיקה, שלא נהגו כלל אצל הקראים ואצל המינים הקדמונים, שגם אותן סדר אלדד בצד הלכותיו על שחיטה, ודם חמשה דברים שהיה דרסה וכו' בהל' שחיטה עצמן והאגדות העבריות הקדמוניות של נהר סמבטיון ושל הלויים קצוצי אצבע על נהרות בבל, שהרבה להזכיר כל אלה “היו נראים כדברי חכמים שלנו” בעיני רואי אלדד והם שעמסו לו להוציאו מחזקת קראי, גם ספור אלדד כי עשרת השבטים מתפללים בשלומם של גאוני בבל, גרם לרועע את חזקת החשוד של הקראות האויבת והעוינת את הגאונים. אף דברי בני משה “בני מוסי בן עמראן” כבר נזכרו גם במעשה משיח השקר אבועיסי, שהלך להשמיעם דבר ה' (חלק ט' 183). בן שתי המאזנים המכֻונות זו כנגד זו, הכריעו הגעגועים לחזון גדולת ישראל, חרותם ותקפם בארצות המרחק, להפך בזכותו בכל עֹז למען תת מקום בלבם הנדכה להשתעשע בתנחומות נֹעם, אשר הוצרכו להם מאד ואשר מסכו באמת רוח תקוה על אבותינו המיוגעים המדוכאים בגלותם המרה. אך אם רב צמח גאון טרח במדת טובו ליַשב את ספורי אלדד בדרך מתקבלת ולהרחיק מעליו כל אוֶן, הזהיר את בני עמו לבלתי לכת אחרי הלכות האיש ההוא, בכתבו בתשובתו: “התחזקו במה שהחכמים דורשים לכם ובתלמוד שלמדו [הם] לכם ואל תטו ימין ושמאל, שכן כתוב: ע”פ התורה אשר יורוך וגו‘“. ובכן בטלו למעשה כל חדושי הלכותיו, אף כי בגופו ובספוריו לא הטיל הגאון דופי. וכל הפוסקים שקמו לישראל, אף כי לרגל המלאכה אשר לפניהם, לאמר לרגל מלאכת ההוראה, לא שמו לב לחקור את אמתת ספוריו, מאין היות חקירה כזאת עסקם כלל, לא נחשל אף אחד מהם אחרי הלכותיו: בעלי התוספות הוציאו עליו משפט בלשון רכה: “ונרא, שהם חומרות דעלמא, שהיה אומר אותו חכם מדעתו שכתב הלכות א”י”² (תוס' ד“ה ,שהשחיטה” זבחים לאי' כגי' ש“מ; וע' גם תוס' ד”ה “הכל” חולין ב'.). וכן כתב גם הרא“ש ז”ל: “ואותו חכם שכתב הלכות א”י כתב חומרות מדעתו" (רא“ש ריש חולין וסמ”ג סוף הל' שחיטה ומרדכי ריש חולין ואור זרוע ח“א סי' שפ”ז). ובאמת יש במלת “מדעתו”, שנזרקה מפי כל הפוסקים פה אחד, מעין מחאה מפוצצת בולי קולות לדברי אלדד, המוסר תמיד את הוראותיו בשם יהושע ובשם משה רבנו, ומספר כי הלכות אלה מתקימות הלכה למשה זה אלפי שנה בידי רבבות אלפי ישראל מעבר לנהר כוש. והנה מלה זעירה באה ומחלטת כי לא היו דברים מעולם. כי “מדעתו” אמר האומר מה שאמר, וכתב הכותב מה שכתב, ולא מפי משה ולא מפי יהושע ולא מפי שום נביא וחכם אלא מדעת עצמו. ומכל שכן לא נהגו הלכה למעשה בשום מקום בישראל, ושלא היו מסורים ומקובלים כלל וכלל, אלא “הרוצים לחדש והשמחים ללא דעת כתבוהו” (שו“ת מהר”ם בר ברוך ס' קצ"ג). והפוסקים, אשר מלבד גופי הפרטים שמו לב להעמיק בטבע חומרותיו בכללן ובטיבן המיוחד, שערו כי "אפשר כי כוָנתו היא בקדשים, כי הם חומרות שהנהיגו בקדשים, וראי’ מלשונו שכתב כל הזובח לה‘, ע"ד הכתוב זובח לא’ יחרם בלתי לה' לבדו" (האגור ריש דיני שחיטה). אך לפי דעתנו העמיק ספרו של אלדד את גזרותיו אפילו מאסורי שחיטת קדשים. הוא אסר את הבהמה הנשחטת בידי נשים, ומשנתנו העתיקה פוסקת “שהשחיטה כשרה בנשים אפילו בקדשי קדשים” (זבחים ל"א) “ואפילו לכתחילה” (ל"ב).

ובכן, גם אחרי כן אשר הוציא רב צמח גאון האוהב לצַדק את הבריות, את אלדד מחזקת פסול, וגדולי ישראל התעלמו ולא בדקו עוד אחריו, לא חדלו בכל זאת להרהר אחרי מלת “מדעתו” השנויה והמשולשת בפיהם, והחותרת את כל בנין ספוריו. לא כן הקראים, הם ראו את המציאה שמצא אלדד ונפלו עליה ויחזיקו בה בכל כחם. להם ולשטתם היתה נחוצה קבלה אחרת, שונה ורחוקה מקבלת רבותינו המסורה לכל ישראל מיד הסופרים, התנאים והאמוראים והמשומרת בטהרתה בידי הגאונים ומתיבותיהם, וישישו על אלדד אשר חזה להם חזון. “צדקת אנשים מכל שבטי ישורון, מסותרים מעבר לנהר סמבטיון, המה הגנוזים השוכנים באהלים, אשר יצאו מאהליהם חברים חברים בטרם גלות ירושלם עירך” (אשכל הכפר להקראי יהודה הדסי א“כ ס' וס”א). ומי מעיד על אמת זו? – על זה תעיד ספרות הקראים: “קושט ראִיָתי בדברי הימים (?) נזכר, ובספר אלדד הדני נ”ע היוצא מבינם, זכרונם מגיד ונכתב לישרים ישרותם וצדקתם בתורת אל בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים כתקון רועיך" (שם). ובכן זהו העקר היוצר מספורי אלדד הדני “תורת אל בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים”.

מסורת זו שעלתה ביד הקראים המסופרת מפי יהודה הדסי אינה חוזרת אלא על שלשה שבטים, ככתוב מפי אלדד: “אבל נפתלי גד ואשר לאחר חרבן בית (שני) [ראשון] באו וכו'” (אלדה"ד אפשטיין 6) – אעפ“י שקצת קשה, שהרי יותר ממאה ושלשים שנה קדמה גלות עשרת השבטים לחרבן הבית. אך אין חכמי הקראים חוששים לדקדוקים קטנים כאלה – אך מסורת אחרת שביד אלדד, כי שבט דן עזב את ארץ ישראל וילך לכוש בתחלת ימי ירבעם היא מסכמת עם השקר הנלעג והבליעל שהקראים מספרים על עצמם “כי לא יאמינו בתורה החדשה (?) הקרואה תושבע”פ והיא לא כתובה נביא וחוזה כי אם בזמן מכשילי התורה וכו' קבלוה יחידים וכתבוה להם והם הנקראים רבנים מדור דור” (חלוק הקראים והרבנים, נספחים לס' לק"ד 100). ואימתי היה זמן זה של מכשילי התורה ומי היה אביהם וראש להם? – דבר זה יספרו לנו הקראים ברוב חסדם לאמר: כי מיום בית ראשון עד שקם ירבעם שר“י ונחלקו ב' מלכיות, מאז החליף ירבעם מצות התורה ונחלקו לשתי כתות וכו' וכו‘. ומהיום ההוא והלאה כראות זה המעט כל הירא וחרד אל דבר ה’ מתוך עשרת השבטים נפרדו מבין ישראל אחיהם והלכו מעבר לנהרי כוש וכו‘, כי נתפחדו שלא יתפתו עמם וכו’ ולא נשארו עמם מן החרדים כי אם בעיר הקודש” (שם). השקר המגונה והחצוף הזה נגלה בספרות הקראים לראשונה בספר הקראי הקרקסני (ע' לקורות הכתות בישראל הרכבי צד 2), שכתב את ספרו בשנת ד“א תרצ”ז 4697 (שם צד 1), שנים רבות אחרי שהבליע אלדד דבר זה בנעימה ובאמת אם נעיין ברבים מדברי אלדד הדני, הנראים בסקירה ראשונה כשיחה הבאה לפי תומה, כהבל פיהם של תינוקות שאין בהן חטא, נראה כמה מוקשים טמונים בה לתורתנו שבע“פ. על “ההלכות שהיה אומר אותו חכם מדעתו”, ושמצא את הדבר כשר לפניו לקרוא עליהם את שם “ההלכות שהיה אומר אותו חכם מדעתו”, ושמצא את הדבר כשר לפניו לקרוא עליהם את שם תפארתו של משה רבנו ע”ה, כותב הוא כדברים האלה:,ובהלכות שחיטה וטרפות בדברי סופרים החמיר משה רבנו יותר מדברי סופרים" (אלדה"ד עפשט' 50). המאמר הזה המסורס והרעוע בסגנונו אינו בא אלא ללמדנו דבר מתוך דבר: אם משה רבנו החמיר יותר מן הסופרים הלא התירו המה מה שאסר הוא! משה גוזר גזרה וסופרים מבטלין אותה! ומי הם הסופרים הלא חכמי המשנה והתלמוד. ובכן מקימים תורת משה רק אלה שאין להם משנה ותלמוד. זאת היא התולדה המוכרעת מהלכותיו של “אותו חכם שכתב – – חומרות מדעתו”.

גם דרכי מוסרו רחקו מדרכי מוסר הפרושים, התלמידים הנאמנים של הנביאים ויקרבו אל דרכי הצדוקים רבותיהם של הקראים.

רבותינו הטהורים, אשר לא קראו לנפשם בני מקרא, הם הם זכרו היטב את המקרא ואת הרוח הקדושה אשר תפעמהו. הם זכרו תמיד את דבר ה' אשר היה לדוד לאמר: “דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” (דהי“א כ”ד, ב'); “לא תבנה בית לשמי, כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת” (כ"ח, ג'), והדמים ההם דמי עמי הנכר, דמי שונאי ישראל היו, ובכל זאת פסלה שפיכת דמיהם את המלך הנקדש הזה מבנין ביהמ“ק. ע”כ שנאו רבותינו תכלית שנאה את המלחמה ויורו דרכי שלום וחוקי אהבת הבריות גם בשעת מלחמת חובה, אשר לא שמָעָתַן עוד אֹזן מעולם, ויחרצו משפט קשה גם על גדולי העם אשר לא שמו מעצור לרוחם במלחמותיהם (ע' מאמריהם בענין זה ח"ח 196־195). ומה אנו שומעים מפי אלדד, אשר יספר על אחינו הטובים ממנו, “שזכו לתורת אל בלי משנה וגמרות” “ואינם יודעים תנאים ואמוראיּם, שלא השיגום ולא ידעום”? כל משוש דרכו ושמחת גילו היא להודיע או לשקר כי המלחמות הקשות והשלל והבז הוא כל עסקם וכל חלקם בחיים, כאלו נתקיימה בהם ברכת עֵשו דודם “ועל חרבך תחיה”. ולמען הודיע כי אינם ח"ו רחמנים בני רחמנים, יספר הוא בנחת רוח כי עושים הם כלה את הכושים אשר אל ארצם באו “והרגו מבני כוש עד אין מספר” (אלדה"ד עפשט. 45). ויש אשר מרוב חדוה יתן כמעט בשיר קולו: “ושפכו דמי אויב בלא חמלה; וכמה פעמים עשו בני כוש בכי על נפשם ויקוננו; ובתולת ישראל תפרח ותשיש” (57). וכן תתענג נפשו בהזכירו “שִביַת נשי כוש” (39). רבותינו הפרושים בעלי המשנה והתלמוד קראו את דברי הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וגו' ולא ישא גוי אל גוי חרב” (ישע' ב‘, ד’; מיכה ד‘, ג’) ויוציאו על כלי משחית אלה את המשפט הנמרץ “אינן אלא לגנאי”, ויורו על פיהו את הלכתם (שבת ס"ג.), ולאלדד היתה שמחה אחרת בעולמו, וישא משלו על בחורי עשרת השבטים: “ובחדוד חרבו תשמח רוחו בקרבו וירבה משושו בפרסות סוסו” (39). במקום אשר רבותינו הטהורים התנאים והאמוראים שקדו להטות לפעמים גם את פשטי הכתובים המדברים על המלחמה, למען הסב את כל כבוד ישראל אל התורה ואל המוסר ולמעט מאד מאד את גבורת זרוע הבשר (ע' ח"ח 176 הער' 2־1), יספר אלדד לפי תומו לאמר: “וכל איש זרוע נותנים אותו לחלק המלחמה; ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה' " (אלדה“ד עפ”ש 4), פי' נחלת ה' במליצת אלדד היא למוד התורה – ממליצה זו אנו למדים, כי איש זרוע הוא “ראשון שבראשון שאין למעלה הימנו” וכי האדם השפוף הנרפה אשר לא יצלח לכל, פסח וחולה אותו ירימו תרומה לה‘, כי לולא זה היה לו לאמר: וכל איש אשר חננו ה’ חכמה וכשרון נותנים אותו לנחלת ה‘; ומי שאין לו בלתי אם כח הזרוע נותנים אותו לחלק המלחמה. – אבל עכשו שכתוב מה שכתוב הרי מי שנוהג כך ישנו בכלל "ארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה’”.

כיוצא בדבר אנו מוצאים, כי ממשמרת כל המצוות שבתורה אין אלדד מספר כמעט כלום ורק מצוה אחת חביבה עליו ביותר, מצוה אשר המעיטו אותה רבותינו בתכלית המעוט ואשר מעוטה היה כמעט האזהרה הראשונה של אנשי כנסת הגדולה, הלא הוא המאמר הראשון של רבבות אלפי המאמרים של תורתנו המסורה: “הווּ מתונים בדין” (אבות א‘, ב’). ותולדות ראשונות לאזהרה זו, שיסודה בתורתנו (דבר' י“ג, ט”ו; י“ז, ד'; י”ט, י"ח), הן כל התקנות ששקדו חכמי ישראל לתקן בכל דור ודור כדי למעט דיני נפשות בתכלית המעוט האפשרי ואשר הן הן הממלאות כמעט שלשה פרקים ד‘, ה’, ו' במס' סנהדרין בבלי ירושלמי ותוספתא, המכריזות בקול גדול ההולך מסוף העולם עד סופו, כי “המקום מצטער [גם] על דמן של רשעים שנשפך”, ותולדה אחרונה לאזהרה ראשונה של אכנה“ג היתה כי “הסנהדרין ההורגת אחת בשבוע – כלומר בשבע שנים – נקראת חובלנית. ראב”ע או' אחת לשבעים שנה” (מכות ז'). ותולדה אחרונה שבאחרונות כי ר' טרפון ור' עקיבא חתמו את כל הענין באמרם: “אלו שדרכיהן דרכי נעם וכל נתיבותיהן שלום ומכל התורה שהיא נותנת חיים לעושיה, לא העלה בידו לאֶחיו הכבושים בגולה, כי אם בשורת נחמה זו מיופה בכל מיני גַונין של מליצה, כי מצוה אחת הם שומרים מכל משמר ועדיין עושים אותה בשמחה, וזאת היא: “ודנין בארבע מיתות בית דין” (אלדה"ד עפשט' 4), “וארבע מיתות ב”ד בידם” (24), “ויש להם ד' מיתות ב”ד עומדים על אפניהם" (שם), “ודן ד' מיתות ב”ד: סקילה, שרפה, הרג וחנק" (48). ובכן משנה ותלמוד אין בידם: “תנאים ואמוראים לא ידעום ולא השיגום” ומה איפה יש בידם? ארבע מיתות! ומיתות אלה בלי עדים והתראה הן, בלי חקירות ובדיקות, כי כל אלה הלא נמסרו בידי התנאים והאמוראים, בעלי המשנה והתלמוד, אשר לכם התכחש הסופר המספר הזה. ואם נמאו ענשי מיתות אלה ב“תלמוד המצוחצח”, שהפליג אלדד מאד בשבחו, על כרחנו שוים הם לדיני “ספר גזרתא”, שהיה כתוב ומונח לצדוקים (מגלת תענית ה'), שגם להם לא היו משנה ותלמוד ותנאים ואמוראים ויהיו מרבים לקַיֵם מִצֱוַת ד' מיתות בלי עדים והתראה וחקירות ובדיקות (ע"ש). ומתוך שמחתו שכח אלדד כי לכל הפנים אין לחיֵב מיתה אלא את החוטא, כי כך הוא מספר על בני יששכר: “אין [בהם] מי שיושיט ידו לדבר עברה” (אלדה"ד עפשט' ספור ה'), ותוך כדי גבור הוא מוסיף ומספר: “ודנין ד' מיתות ב”ד" (שם), והלא הדבר קשה: וכי יש מיתה בלא חטא? את מי דנו במיתת ב“ד אם כל הקהל הם חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון? הא למדת, עד כמה היו מיתות חביבות עליו עד ששכח בסוף דבריו את תחלת דבריו. ומלבד חבתו המוטבעת הזאת לא רחוקה היא כי נחשבו דיני נפשות בעיניו ליתרון גדול, ע”כ רצה לזכות בהם את “תופשי התלמוד המצֻחצח” למען בַּכֵּר אותם גם בזה על פני רבותינו בעלי התלמוד שבידינו.

בכל ספוריו אין בהם אבק של ממש כי אם דבר זה, כי שמע מרחוק את שמועת הכוזרים בכללה, אך שמה לא בא. לעומת זה אפשר כי בא אלדד אל הררי ניַשבור במדינת כרסאן אשר למלך פרס, או אולי היה אלדד יליד המקום הזה. כי על נִיַשבור מספר הַתַּיָּר הנאמן ר' בנימין מטודלא, כמאתים וששים שנה אחריו, כי שם ישכנו בני ישראל גבורי חיל אנשי מלחמה המתיחסים לארבעה שבטים, דן זבולון ונפתלי ועוד אחד. אולם לא מעבר לנהר סמבטיון הם יושבים כי אם בטבור הארץ, וקרובים הם לכל אחיהם יושבי ארצות פרס ובבל “וביניהם תלמידי חכמים” (מסעות בנימין, הוצאת אשער צד פ“ג – פ”ה), ובודאי תלמידי חכמים של רבי בנימין “בעל תורה ואיש אמת” אינם ת"ח של אלדד. ואפשר כי אנשי נישבור, שאינם יצורי דמיון. שר' בנימין מספר על אודותם בסוף אלף החמישי, היו בני בניהם של אלה, שאולי ראה אלדד את אבותיהם במקום ההוא. אך אלדד לצורך ספוריו שִנָה את מקומם ויטפול עליהם דברים כאשר אִוְתָה נפשו.

ד. תקון במספר השנים.

זאב יעבץ

בֵּרוּר זמן אלדד דני, היוצא משלשה מקומות ושחל להיות בימי רב צמח גאון בר רב חיים ר“מ דסורא (ע' מ"ד הקודם) מוסיף להעמיד את זמנו של גאון זה על חזקתו, כי נמשכו ימי שררתו משנת 457 עד 4664. וגם שמנו של מנוי רב סעדי' לגאון, שהי' בשנת 4688, הוחזק גם הוא לברור ומקוּים באין כל מערער. ואם כן, עברו בין סופו של רב צמח ובין תחלתו של רס”ג ארבע ועשרים שנה. ועתה אם נמנו שנות הגאונים שעמדו בין ר“צ ובין ר”ס: “מר מלכא חד ירחא – – מר רב האי ברי' דרב נחשון שבע שנים, ובתרי' מר רב הילאי בר רב נטרונאי גאון שמונה שנים, ובתרי' מר רב שלום בר מר רב מישאל שבע שנים, ובתרי' – – מנוהו לרב יעקב במ”ר נטרונאי שלוש עשרה שנה, ובתרי' וכו' רב יום טוב כהנא במ“ר יעקב – – ארבע שנים” (אגרש"ג 117־116), הלא תעלינה שנות חמשת הגאונים האלה שבינתים בצרופן תשע ושלשים שנה. ואם כן, הרי חמש עשרה שנה עודפות אל המספר המוכרע של ארבע ועשרים שנה שבין ר“צ לר”ס. אך את מספר י“ג שנות ר' יעקב קשה להוציא מחזקתן, אחרי אשר גם בספר הקבלה נמנו כן. תחת זה עורבים אנחנו את לבנו להטיל ספק בדיוּקן של שנות רב האי ורב הילאי ורב שלום. כי כנגד שנותיהם המנויות באגרש”ג לא קרא ראב“ד ולא מנה לפי מראיתץ העין, אלא את שם גאון אחד ואת שנותיו: “ואחריו – של רב מלכיה – רב הילאי בר מישאל שבע שנים” (סדה"ק סדדר גאונים דור ה'). אך אם נתבונן היטב נראה כי שני שמות התנגשו שם לשם אחד, וכי אין ספק כי כך היה כתוב שם בראשונה: “ואחריו רב הילאי [בר רב נטורנאי ורב שלום] בר רב מישאל וכו'”, כי רב הילאי בר מישאל לא נמצא בתוך הגאונים. ויען כי אנו רואים, כי מספר שנים אחד עולה ודאי לשני גאונים רצופים ויען כי רואים אנחנו עוד, כי חסרה פה חוליה אחת של רב האי בר נחשון בין רב מלכא ובין רב הילאי, רשות בידנו לדער כי עצם הגירסה בראשונה כך היה: “ואחרין – של רב מלכיה – רב [האי ב”ר נחשון ורב הילאי ב”ר נטרונאי ורב שלום] בר רב מישאל ז' שנים“. ועכשו יעלה הכל יפה, כי שבע שנות שֱלשֶׁת הגאונים האלה וי”ג שנה של רב יעקב וארבע של רב יום טוב הרי הן עשרים וארבע שנים הנכנסות בנחת ובלי כל דחק דין סופו של רב צמח לתחלתו של רס"ג.

ור’י הלוי אמר למצוא את מקום המספר העודף, במקום אחר, ולמעט את מספר השנים שבין רב משה גאון (4590 – 4601) עד רב עמרם גאון, ולהשיב, ע“י מעוט זה, אחורנית את השנים כדי הַקְדֵּם גם אחרית שנות רב יום טוב לשנות עלות רס”ג על כסאו. ועקר טעמו הוא, כי קשה עליו להחליט, כי בין רב הילאי בר מר רב, שסוף ימיו הי/ שנת 4559, ובין רב נטרונאי בנו, שתחלת גדולתו היתה, לפי המספר המקובל, בשנת 4623, עברו שלש ושבעים שנה. וגוף מרחק השנים איננו מתמיה כל כך גם לפי דברי ר“י הלוי, בהיות הדבר ידוע כי מרבית הגאונים עלו לגדולתם לעת זקנתם. ובכן אפשר הדבר מאד כי רב נטרונאי הי' בן שנה או שנתים במות אביו רב הילאי גאון, ובכן היה רב נטרונאי כבן שבעים וחמש ביום מלאו את ידו לגדולתו. אך קושיה אחרת הכריעה את ר”י הלוי להחלטתו ההיא, כי מצא כתוב בתשובת רב נטרונאי שבס' האשכול כדברים האלה: “ודכירנא משום אבא” ודייק ר“י הלוי הלא אנו רואים כי זכה עוד לראות את אביו והבין את הלכותיו ואת הוראותיו. ובכן יש להחזיק, כי היה כבן עשרים שנה או יותר במות אביו, ולפי זה עלה לגאונות כבן תשעים, ודבר זה באמת קצת רחוק. אך לדעתנו אין משמע “ודכירנהא משום אבא”: זוכר אני את אבי באמרו דבר זה, כי משמע “משום” הוא תמד “בשמו” ולא מפיו ממש. ובכן אפשר הדבר מאד כי הי' רב נטרונאי ילד רך במות אביו ואת שמועתו שמע מפי אחרים בהיותו כבר לאיש. ומבלעדי זה, מלבד שמליצת “ודכירנא משום” קשה ומשונה מאד, זכינו למצוא כי מליצה זו שבוש גמור הוא, כי את התשובה הזאת בעצם עניָנה ובכל פרטיה אנו מוצאים בלשון זה: “ודִכְתַבְתֶּם משום אבא מר גאון ומר גאון רב יעקב מאחריו ומר רב (איקומאי) [אבומאי] מאחריו ומר רב צדוק מאחריו וכל הגאונים מאחריהם וכו'” (תה“ג חמדה גנוזה ד' ירושלם צד י”ז). ובכן המעט ממנו שאין זכר פה למליצת “ודכירנא” אלא שכתוב שם “ודכתבתם”, ואם כן אנו יודעים ממי שמע רב נטרונאי את הוראת אביו זו ואימתי שמע – בימי היותו כבר לגאון שמע אותה מפי שואליו, שאליהם יכתוב תשובתו. – ומאחר שאין תשובה זו מַכרַעתנו למעט את מספר שנות הגאונים שבין רב משה ורב נטרונאי אין דבר עומא בפנינו עוד לסתור את החלטתנו כי מקום השנים העודפות הוא בין רב צמח ורב סע”ג, או ביתר דיוק בין רב מלכה ובין רב יעקב בר רה נטרונאי.

ה. ארבעת השבוים.

זאב יעבץ

ראב“ד הלוי מספר, כי בשלוח הכליף עבד אלרחמן אלנאצר מקורטובא שבאספמיא את השליש אבן ראמאהין (ibn Rumahus) אחד משרי חיל הים באניות ללכוד את אניות מלכי הנוצרים מצא ראמאהין בים יון “אניה ובה ארבעה חכמים גדולים [ש]היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין, וחכמים אלה להכנסת כלה היו הולכים, וכבש אבן ראנאהין את האניה, ואסר את החכמים, האחד ר' חושיאל, אביו של רבנו חננאל, והאחד ר' משה אביו של ר' חנוך, אסרוהו עם אשתו ועם ר' חנוך בנו, ור' חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמרי' בר' אלחנן, והרביעי איני יודע שמו וכו' וכו' וכו‘. והשליש – ראמאהין – מכר את ר’ שמרי' באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש, ומכר את ר' חושיאל באפריקר אשר בחוף הים, ומשם עלה למדינה אלקירואן וכו‘, ושם היה ר’ חושיאל לראש, ושם הוליד את ר' חננאל בנו, ובא השליש לקורטובא ומכר שם את ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא” (ס' הקבלה: סדה"ח א', 67). ואת ר' משה זה “מנוהו על קהל קורטובא [ל]דיין… ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב” (68). את המאורע הזה חשב הראב”ד “לסבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של הישיבות" (שם), כי “כל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות – שבבבל – שאלו ממנו” (68), כלומר מר“מ חנוך וחבריו. והנה גרץ מחליט כי חכמים אלה שלוחי מתיבת סורא שנתמוטטה היו ומבבל היו הולכים. והוא ולעברעכט פותרים את מליצת “להכנסת כלה היו הולכים” לתמיכת המתיבה הנקראת לפעמים “כלה” וכי הם הם העמידו תורה בארצות אירופא, אשר עד העת ההיא היו כל יושביהן נבערים מדעת אותה (גד"י V 493). והרב שי”ר שער כי חכמים אלה אנשי איטליא היו. כנגד החלטה זו של גרץ, כי כל ארבעת החכמים בני בבל היו ותלמידים מובהקים לגאוני בבל, נגלתה היום מחאה נמרצת המתבארת מתוך מכתב רבנו חושיאל הכתוב לרבנו שמריה בר אלחנן שמצא מר שכטר (643/9 xi J.Q.R). שם יגיד רבנו חושיאל באהבה עזה לר' שמרי‘: "– – ולהודיע לאדירנו וכו’ כי יציאתנו מארץ מולדתנו לעבור ולהתגורר בארץ ישמעאל לא היתה זאת בלתי על ראית מגמת פני הרב“. ועתה אם בארץ ישמעאל הוא בעיניו כגר מתגורר, על כרחו אין “ארץ מולדתו” שהזכיר אלא אחת מארצות הנוצרים, שנקראו בדורות ההם מארצות “אדום” ולא בבל, שהיתה מכל ארצות ישמעאל, כלומר ארץ ממשלת כליף ערבי. ומתוך מכתב זה מתרועעת חזקת כמה דברים מדברי ראב”ד הלוי. הוא כותב על ר' חושיאל: “– – ומשם עלה אל מדינת אלקירואן וכו' ושם הוליד את ר' חננאל בנו” (סה"ק שם). כנגד זה מעיד ר' חושיאל עצמו כי אין הדבר כן, כי בהיות כבר רבנו חננאל איש עומד על דעת עצמו ומוסמך לרב, ואולי גם שרוי בבית עצמו וסמוך על שולחן עצמו, המתין עליו ר' חושיאל אביו במצרים עד בוא אליו בנו זה, ואז הסכימו האב והבן לשמוע לקול נכבדי קירואן ללכת שמה יחדו ולקבוע שם דירתם, ככתוב באגרת ר' חושיאל: “ועוד הייהו מתמהמהים על ביאת ר' אלחנן בננו בבואו אשתקד אמרנו וכו'. ובראות כן בני קהל קירואן, יזכרו לטובה, כי הסכימה דעתנו ללכת, התחילו לדבר אלינו עבור עָמדֵנו [שם]”. ור' אלחנן בן ר' חושיאל זה, אינו אלא רבנו חננאל, ואשר רק הבדל בינו ובין חברו הגדול ר' אלחנן בנו של רב שמריה בן אלחנן שנו את שמו לשם חננאל בבואו לקירואן, כאשר הבחין היטב מר שכטר (J.Q.R. ש0 643). וגם ביאת רבנו שמריה בן אלחנן כגר שבוי לקירואן המסופרת בפי ראב“ד נפרכת מצד אחר: כי מצאנו את רב אלחנן בן רבנו שמרי' נקרא בדורו “אלחנן ראש הסדר של כל ישראל בן שמריה אב”ד של כל ישראל בן אלחנן הרב הראש" (729 XX J.Q.R.). ובכן למדנו, כי כשם שרב אלחנן בנו של ר' שמריה היה ראש הסדר בקירואן, כך היה רב אלחנן אביו של רב שמריה הרב הראשי בקירואן. ועדות זו הנאמנת למַדַי גם מצד עצמה, מתקימת גם ממקומות אחרים: כי היה גם רב אלחנן אבי רב שמריה מופלג בחכמה ראינו מדברי ר' חושיאל, שמלבד שהוא כותב לרב שמרי' רעהו האהוב “בר אבהן ובר אוריא” (אגרת ר' חושיאל שם), קוראו “בן הרב אבי הרב בן כמוך ואבי כמוך” (שם). ובכן השוה ר' חושיאל את כבוד האב ר' אלחנן לכבוד הבן ר' שמרי‘. ועל היות הרב ר’ אלחנן אבי ר' שמרי' רב וראש בקירואן יעידו דברי רב האי באחת מתשובותיו, שהוא קורא גם לרב יעקב בר' נסים מקירואן “הרב הראש” (עשצ“ד צ”ד:), שומע אני כי שֵם גדולה זו נהג בקירואן. ובכם יֵצא לנו מכל זה, כי עיר קירואן היתה עיר מולדתו של ר' שמרי' ועיר מולדתו או לכל הפחות עיר מושבו של אביו ור' שמרי' יליד קירואן היה ולא גר יליד ארץ אחרת הוא. ועל בלתי היות גם ר' משה בן חנוך מבבל ולא מארצות ישמעאל כי אם מאשכנז, מוכיח החוקר עפפענשטיין מהיותו מחזיק במנהג אשכנז לענין אמירת מזו”ש במוספי ר“ה גם בתפלת היחיד – טוש”ע א“ח הל' ראש השנה – (מאנאטשר‘, ש’ 56 צד 93). לרגלי כל הטענות המכריעות האלה בטלה החלטת גרץ שהחכמים האלה בבלים היו וכי רק הם היו המביאים את התורה מבבל לארצות אירופא, ואף דברי ראב”ד ז“ל שרב חננאל נולד בקירואן אחרי בוא שם ר' חושיאל אביו שמה בטלו; ומכל שכן שעלה בתהו הדבר שקבע גרץ לודאי גמור, מבלי שום יסוד כל שהוא, שכל החכמים הם רַוקים פנוים היו, חוץ מרמ”ב בן חנוך שהיה נשוי – ומה רפה ורעוע אומדן כזה, וכי מפני שלא נזכר כי נשואים היו חכמים אלה נבא להכריע כי פנוים היו? והלא גם אשת ר' מ“ב חנוך לא נזכרה אלא בשביל חסידותה, שמסרה נפשה על קדושת טהרת גופה (סה"ק שם) – אולם אף כי נעקרו כמה פרטים מן המאורע הזה שבסה”ק, ואף כי נטלה ממנו כל חשיבותו הגדולה שתלו בו כי הוא הוא היה תחלת יסוד התורה בארצות אירופה, בכל זאת יש לקַים בידנו את הכלל המסור לנו מרבותינו “חכם שאמר דבר אין מזיחין אותו”, וסופר נאמד כראב“ד ז”ל אם אמר דבר, אע"פ שטעה בפרטים, עקרו אינו נעקר. ואם מאורע חשוב מאד לא היה, מכל מקום מעשה שאירע היה. הנה עקר ספורו שהוא מאריך בו הוא צניעות ר' משה בר' חנוך והכרת החסיד ר' נתן אותו ומנוי לדיין, שהוטל ברבות הימים במדרש תנחומא ונבלע שם בתוך האגדות הקדמוניות. נקבילה נא שני הזכרונות שבידנו זה כנגד זה:

ובכן שמענו גם ממקום אחר את עצם הענין הזה מסופר בכלל ובסתמו ככל אשר ספרו ראב“ד בפרטיו ובפירושו. ואין בכלל מה שנמצא במדרש, אלא מה שבפרט שבס' הקבלה לרא”ב. אלא שלדרשני הדורות בישראל שבאו להורות מתוכו את שכר הצניעות וידיעת התורה גם בעולם הזה, לא היה צורך לפרוט את שם החכם ואת שם המקום. ולנו חשוב רק דבר זה כי גם במקור שבמדרש נזכר כי חכם זה הוטל לעיר מספינה שנפלו עליה לסטים, ובכן בא מקור סתום והעיד לפי תומו, כי אמנם היתה ביאת רמ“ב חנוך לקורטובא ששם עלה לגדולתו, מן הספינה הכבושה שכבש ראמאהין הערבי בדרך לסטות. אך אין הדבר נדחה כי אמנם היה גם רמ”ב חנוך ואשתו ובנו גם ר' חושיאל ור' שמריה בעיר בארי שבאיטליא, בעיר המלאה חכמים וסופרים, שעליה משלו המושלים “כי מבארי תצא תורה”, ושם היו מזדמנים יחד לנסוע לשמחת נשואין של אחד מחבריהם או מקרוביהם או של אחד מרבותיהם או מתלמידיהם, שנועדה להיות במקום אחד, “במדינה הנקראת ספסתין”. ומליצת “הכנסת כלה” היא כפשוטה ממש: הכנסת כלה לחופה, שהיתה מעולם אחת המצות הגדולות שמבטלין תלמוד תורה בשבילה (ע' כתוב' י"ז.), ומשתתפין בה הרבה מאס (שם). וביחוד היה גדול כבוד שמחת נשואי בת ת“ח לת”ח בעיני חסידי איטליה וחכמיה, כי מצאנו כאשר כסיאה בת ר' שפטיה היתה לאשה לחסדיה בן ר' חננאל אחיו, פִּייט ר' אמִתַּי אחי הכלי פיוט “אדון מגיד מראשית” בשבילה (אגרת ס' יוחסין: סדה"ח ב' 123). ואם גדל כבוד מצות שמחת חתן וכלה עד שהיתה כדאי לעשות לה זכר עולם במקדש מעט, נכון היה בעיני חכמים ומופלגים אלה להוָעֵד אל העיר ההיא ולנסוע משם לשמחת הנשואין. ובכן אין שום דבר מוצא מחזקתם את גופי הדברים הכתובים והמסורים לנו מידי הראב“ד בדבר אניה ובה ד' חכמים.. הולכים ממדינת בארי וכו' להכנסת כלה”. ודבר זה אפשר להתקים ולעמוד בפני הבקרת, כשם שנתקים ממקום דבר צניעותו ומנויו של רמ“ב חנוך. וגם דבר פדיונו של ר' שמרי' במצרים ושל ר' חושיאל באפריקא מתישב בדרך מתקבלת מאד. כי אין ספק שהתחכם ראמאחין להרבות מאד בּמחיר שבוייו היקרים. ובכן לא מכר כולם בעדת עיר אחת אשר ידה תקצר לפדות את ארבעתם בדמים מרובים אשר דרש הוא בעדם, על כן מכר בכל נמל ונמל שבא שמה שבוי אחד, ואולי לא הראה לנדיבי ישראל שבכל קהלה כי אם שבוי אחד בלבד. על כן בבואו אל הנמל הראשון אל אלכסנדריא מכר את ר' שמריה באלכסנדריא של מצרים” (סה“ק שם סדה”ח ב' 68), כי עדת אלכסנדריא היתה עשירה מאד ובכן נתנה לו את כל המחיר אשר הרחיב את נפשו לשאול. ומשם על “[ר' שמריה] למצרים והיה לראש” (שם). וסתם מצרים בפּי סופרינו היא עיר פוסטאט. ובאמת מצאנו חתום על קיום שטר “בבי דינא רבא” בפוסטאט B “מצרים שעל נילוס הנהר” את “שמריה הרב ברבי אלחנן הרב הראש” בשנת 1313 לשטרות, שהיא שנת 4762 לימות עולם (ע' שכטר: X1 J.Q.R צד 646 הערה 2). ומאורע זה כמעט הוא אומר דרשני: איככה יצא רב שמריה, שהיה גם הוא גם אביו גם בנו אנשי קירואן ובעלי שררה וגדולה בעדתה – איככה יצא אל קהלת פוסטאט שבמצרים, הנופלת הרבה בימים ההם בערכה מקהלת קירואן, ולהיות שם מספר שנים. אבל עתה הדבר מתישב מאליו. כי לא מרצונו בא שמה, כי אם על כרחו ביד עריצים הוטל לתוכה, ואחרי אשר עשירי ישראל במצרים פדאוהו ברוחב ביד נדיבה, נדרש אף הוא עמם להתעכב בתוכם זמן חשוב לכבודם. או עוד יותר מתקבל הדבר כי ירא רב שמריה למסור את נפשו לסכנת דרך ים כל עוד אשר החרידו אותו גדודי הפירָטים הערבים. ואחרי אשר מכר ראמאהין את ר' שמריה במצרים “מכר את ר' חושיאל באפריקא אשר בחוף הים” (סה"ק שם). וסתם אפריקא היא תוניס הבנויה קרוב לקרתגא העתיקה הנקרא גם בלשון העמים Africa propria. ובכן חשך ראמאהין את שבוי חרבו זה למכור לעדת ישראל בעיר החוף, אשר על פניו עבר בלכתו לאספמיא. ואין ספק כי עדת העיר הזאת, אשר מכר לה רק את השבוי האחד הזה הרבתה מאד במחירו “ומשם עלה [ר' חושיאל] את למדינת אלקירואן” (סה"ק שם). כי אלקירואן זהיתה בימים ההם “החזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב” קרובה היא לחוף הזה ויושבת לו מדרום. ודבר זה יפרש לנו מאמר חתום באגרת רב חושיאל הכותב אל רב שמריה: “וכל אלכ השנים שנתעכבנו בקירואן כבר הודעתיךְ על איזה דרך נתעכבנו” (אגרת רב חושיאל: X1 J.Q.R. 649). והלא הדבר קשה: הלא “בשנים שנתעכב בקירואן” הלא היה יכול ר' שמריהו הקירואני לדעת “על איזה דרך נתעכב ר' חושיאל” שם ואם לא ידע רב שמרי' את הדבר מאליו הלא היה יכול ר' חושיאל להודיע לו את הדבר בעת ההיא פה אל פה, אלא על כרחנו אנו אומרים כי “כל אלה השנים שנתעכב ר' חושיאל בקירואן” נתעכב רב שמריה בפוסטאט שבמצרים, על כן אפשר היה לרב שמריה, הרחוק מעיר מולדתו, לבלתי דעת “על איזה דרך נתעכב” שם רב חושיאל, ולרב חושיאל לא היה אפשר, ולא היה חפץ להודיעו מפה אל פה, עד אשר רבו הימים והסדרים התחילו לחזור למקומם. ובכן מתקימים דברי הראב“ד בדבר פדיון ר' שמריה ורב חושיאל מתוך זכרונות אחרים וחוזרים ומקַימים את הזכרונות ההם קיום מסתבר מאד, מסַיעים ומִסְתַּיעים! – משם “בא השליש לקורטובא ומכר שם את רב משה ואת ר' חנוך בנו ופדאוהו אנשי קורטובא” (סה"ק שם). ובכל כלכל ראמאהין את עסקיו בערמת סוחרים: את שני שבוייו מכר לקהלות ישראל העשירות היושבות על החפים, אשר עבר על פניהם בשובו אל ארץ אדניו לאספמיא, הלא הן עדת אלכסנדריא ועדת תוניס ואת האחרון חשך למכור בקורטובא עיר הממלכה המלאה נדיבים עשירים. ובכן יוצא ספור ארבעת השבוים של ראב”ד הלוי נקי בכללו; ומכל הגלויים שנגלו לנו בדורנו, הנראים לפי הסקירה הראשונה כסותרים לדבריו, לא נפגעו בלתי אם פרטים מעטים, קטנים וטפלים.

אך לעומת זה יש לנו לגזור ולאמר כי מאורע זה אף כי עקרו אמת גמורה הוא, בכל זאת איננו מאורע הסתורי חשוב כל כך, שנתן פנים חדשות לכל ההסתוריא הישׂראלית ואינו ראוי לשום אותו למולד תקופה חדשה, כי איננו אלא מאורע ביוגרפי, אשר לא העלה ולא הוריד מאומה בתפוצת התורה בשאר ארצות אירופא, כי איטליא כבר היתה מקור נאמן לתורה כמה מאות שנה בימי אבות אבותיו של ר' משה בן ר' קלונימוס, שקרא אותו קרל הגדול בימיו (4574־4528) מלוקא שבאיטליא למגנצא, והוא הגדיל בימיו את התורה בארץ אשכנז; ור' מכיר, שקרא קרל הגדול בימיו מבגדד ויושיבהו בנרבונא, החל להרביץ תורה בימים ההם בצרפת. ואם אמנם נוסדה ישיבה בידי ר' משה בן חנוך בספרד, ובה הוסיף הרבה על למוד התורה אשר היתה גם לפניו, הנה תוספות כאלה נוספות בכל המקומות ובכל הדורות, ואין כל חדשה כוללת בזה למנות ממנה תקופה חדשה לכלל אומה או לרוב מנינה ובנינה.

אומדן דעתו של גרץ, כי השבוי הרביעי היה ר' נתן הבבלי, אשר באו דברים בשמו בקונטרס “אלה המעלות” וכי ר' נתן זה הוטל לנרבונא והוא היה ראשון למרביצי תורה בצרפת כשם שהיו לדעת גרץ רמ"ב חנוך ור' שמרי' ור' חושיאל הראשונים למרביצי תורה בספרד מצרים ואפריקא – אומדן זה פורח באויר הוא מאין כמֹהו. ראשית, כי מאמר “ובערוך ר' נתן הבבלי מנרבונא בערך שגש” (יוחסין השלם 174:), שעליו כונן הח' גרץ כל בנינו, עדייו מוטל בספק גדול אל לא הזדקר ואם אין בדרך שבוש שם “בבלי” תחת שם “רומי”, כי סתם ספר ערוך לר' נתן, הוא ספר הערוך לר' נתן הרומי המצוי בידינו מעודו עד היום, ומכל שכן שנמצא מאמר זה ממש בערוך שלנו בערך “שגש”, וכנוי “הרומי” וכנוי “מנרבונא” יוכלו להתקיים זה בצד זה ככנוי “הבללי” וכנוי “מנרבונא”. ואם יש ממש בדברי החוקרים המחליטים כי מקצת סופרים קדמונים נהגו לכנות ברמז את רומי בשם “בבל” (ברלינר, פליטת סופרים), תתחזק עוד דעתנו חזוק כפול כי ר' נתן בבלי זה ר' נתן הרומי הוא.

ואם גם נאמר כי ר' נתן בבלי זה, הוא הנזכר בקונטרס אלה המעלות הוא, ושהוא גם הוא חִבר ערוך כדוגמת הערוך שחבר בדורות שאחריו ר' נתן איש רומי, הרי אין לנו ללמוד מזה אלא שחוקר מלין בלבד היה. אבל איככה נוכל להחליט כי מופלג בתורה היה כרבמב"ח ור' שמרי' ור' חושיאל, והלא כלל הוא בידינו: ראיתי בני עליה והם מועטים, ולא כל עוסק בתורה גאון אדיר הוא, והלא כלל גדול הוא בידנו “כל דפריש מרובא פריש”?

ומלבד כל אלה, הלא ידענו כי מחכמי בבל היה “והיה שם לגאון רב טודרוס – – מזרע זה ר' מכיר” (תוספות לסה“ק לראב”ד: סדה"ח ב' 82). וע' שם עוד חבל “חכמים גדולים ראשי ישיבה” (83). ואם כן, למה לנו לתלות אילן גדול בנוף שאין כחו יפה ולגזור ולומר: “ואם היה ר”נ הבבלי בנרבונא הלא הי' ר' יהודה הנקרא רבנו לאונתין תלמידו, ותלמידו של זה הלא הי' רבנו גרשום, עד שכל תלמודו של רבנו גרשום הוא פרי הבבלי הזה“, כאשר החליט גרץ¹ (גד"י V 495)? הלא מוטב הוא לנו להחזיק כי רבנו גרשום, שהיה תלמיד מובהק לרבנו יהודה ליאונתין מתלמידי משפּחת ר' מכיר היה, ולא רחוקה היא כי גם רבנו גרשום עצמו היה קרוב למשפחה ההיא, כי כן מצאנו את אחיו נקרא בשם ר' מכיר, ובכן למה לנו לעזוב את הקרוב המתקבל ולבקש את הרחוק שאינו מתקבל? והכל בשביל מה? בשביל למלא פגימה אחת בספור ראב”ד ע"ד השבוי הרביעי, שהוא לא ידע אותו ואנחנו אומרים להחזיר לו את אבֵדָתו? דַי לנו להציל מן הספור הזה, שלָקָה בכמה מקומות, מה שאפשר להציל, ולא לעקור מעשים קיָמים ומיוסדים, כמעשה למוד התורה של ר' מכיר בנרבונא כדי ליַשֵב בדוחק ישוב של ספק ספקא, שאין אנו חיבים בפירוקה.

* * * * * *

והיום – יום ט“ז אדר תרע”ח – כשנתים ימים אחרי כתבנו דברינו אלה, זכינו למצוא זכרון זה: “נפטר הר' נתן הבבלי בעל הערוך שנת ד' אלפים תתס”ו" (קצור זכר צדיק לרב יוסף בן צדיק: סדה“ח ח”א 93), ולר“ג הבבלי ההוא, שלדעת גרץ הוא אחד מארבעת השבוים שנשבו, גם לדעתו, קודם לשנת 955² למספר הנוהג, אי אפשר להאריך ימים עד ד”א תתס“ו שהיא שנת 1106: מאה ואחת וחמשים שנה אחרי כן. אמור מעתה, כי הוא רבנו ר' נתן רומי בעל הערוך שבידנו, הוא ר' נתן הבבלי הנזכר בס' יוחסין השלם, ולר”נ הבבלי הנזכר בקונטרס “אלה המעלות” אין זכר שם, ובכן נעקר כל האומדן של הח' גרץ מעקרו.

מָחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה

זאב יעבץ

תוספת לחלק תשיעי ועשירי ל“תולדות ישראל”

התוספת הזאת, שאנו מוסיפים על חלק תשיעי ועשירי לספרנו תולדות ישראל, מאמר הוא לעצמו ולא יחשב על פרקי “מוצא דבר” הבאים לצרף או לברר מאורע פלוני או אלמוני בפרטו. כח מאמר זה לבדוק ולבקר הוא בא את טיב השיטה שהנהיגו חוקרינו שבדור הקודם בכלכלת תקופת הגאונים, שהיא גם תקופת הקראים הראשונים, שחלקנו התשיעי והעשירי עוסק בה, ולהכריע מתוך גופי המאורעות והודאותיהם של בעלי הדין, כי השיטה הנוהגת הזאת שיטה מוחלפת היא מראשה לסופה וכי רבות הן הפעמים אשר תַּימִין או השמאל תשמאיל את הימין.

I. הקראים

ימי צאת ספר “לקוטי קדמוניות” לר“ש פינסקר, בעצת בעלי החלוץ, לאור, שהם ימי תחלת פרסום דבר הקראים בדורותינו במדה מרובה, חלו להיות בשנים אשר השכלת פרידלנדר וחבריו, האויבת את רבותינו ואת התלמוד איבת עולם, לא תַמה עוד למות כֻּלה גם מקרב מחנה המשכילים הנוחים. אף רבים מאלה אשר לרגלי חקירת הרב שי"ר צונץ וש”דל נפקחו עיניהם לראות כי גדול ערך התלמוד וחכמיו, לא נתנם עוד לבם לחזור מדעתם בתשובה שלמה, כי מכל מקום היה עוד התלמוד בעיניהם דבר שרק מעוטו יפה אבל רבויו קשה, ואלו היה אפשר ליהדות להתקיֵם בלי תלמוד, כי עתה ששו לקראתאפשרות זו כאיש רואה עולמו בחייו. ומה גדלה שמחתם בהראות פתאום לנג עיניהם בשנת תר“כ מין יהדות כזאת מתוך ס' לקוטי קדמוניות, הלא היא תורת הקראים לכל רוחב גבולה. אז החלו החוקרים הזריזים לנצל בחפזון את בית ישראל מכל עֶדיוֹ ולשום אותו על בני מקרא אלה. לא היתה מדה טובה ומרגלית טובה משל רבותינו, שלא חטפו מהם ותלו אותם בצוארי הקראים: המסורת מעשי ידי הקראים היא. הנקוד והטעמים מעשי ידי הקראים הם! הבקיאות במקרא והבינה במקרא הלא ודאי מעשה ידי הקראים הם, כי על כן קראו את שמם בני המקרא. והסגנון העברי הלא רשות היחיד הוא להם, כאשר יראה הקורא מתוך מאמרי הסופרים שנביא פה במשך דברינו. וגם אם הם רואים כיום את החיל הגדול שעשו גדולי הדורות בישראל, לאו מילתא היא, כי כל אלה לא היו דברים לשמם ולא “ע”י החפץ להתדמות אליהם – אל הקראים העושים מאהבה – אלא ע”י ההכרח“¹, כלומר “שהרבנים היו מוכרחים ע”י השתדלותם של הקראים לתפוש גם הם בלמוד הלשון והדקדוק”² “ולשום עינם על פשוטי המקראות, שתהיינה הידיעות בידם כלי נשק להלחם בם נגד ההורסים אל הקבלה”³.

הרוח הזאת אשר צררה אז את חוקרי הדור ההוא היתה לשיטה שלמה, אשר משכה בכחה גם סופרים מתונים וזהירים וַתָּסֶב את עיניהם מראות נכוחה. ואנחנו בבואנו הפעם לכונן את לבנו לחקר ענין זה, אין את נפשנו לפגוע בכבוד עצמם של פלוני או פלוני, כי אם לבקר בלי משא פנים את השיטה הזאת, שעדיין היא נוהגת בתוכנו. ואם יתמלט לפעמים מפינו דבר מר או דבר שנון אל נא יֵרַע בעיני איש, כי אין אנו מכַונים רק אל עצם השיטה הנוהגת הזאת בלבד.

עד כמה יש אמת בטענות ההשיטה הזאת, שהבאנו זה מעט, על רבותינו חכמי ישראל מעום, הלא הם: התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, ועד כמה קדם להם אדם בעולם בדעת המקרא והלשון ובכלכלתן המובהקת, יתברר לקורא הדורש את האמת, מתוך גוף ספרנו בחלק תשיעי בשנים מפרקיו: פרק ה' “משמרת המקרא ותקוני מכשיריה” ופרק ו' " משמרת הלשון" וכו‘. ועד כמה שחרו רבותינו את משמרת המקרא בקרב כל קהל העם מקצה בכל לבם ובכל נפשם, בכל כחם ובכל עֻזם, לנפיץ את מַעְיְנֵי כתבי הקדש עד האחרון שבישראל ימצא הקורא ביחוד בצד 154־150 בפרק ו’. ומלבד זה נקוה עוד להוסיף דברים בענין זה במשך מאמרנו. ובכן נתברך בלבבנו כי כבר היה, ועוד יהיה ה' עם פינו לגול מעל רבותינו את החרפה אשר נשאו עליהם שוטניהם הקראים השוטנים האלה, בשגגה או בזדון.

ועתה נבואה נא לבדוק לאור המציאות המוחשת את הגדולות אשר עשו הקראים בכל המקצועות המנויים בפי מחבביהם. האומנם “להם משפט הקדימה בזמן בידיעת תהלוכות לשון הקדש בשיר ומליצה ואגור האגרונות וחבורי ספרי דקדוק”? (לק"ד III).

בהיות לנגד עינינו הכלל הקדמוני הקל הקל תחלה, נפשפש נא בראשונה בכלכלת דגנונם ע“פ “ידיעת תהלוכות לה”ק”, שבה “להם משפט קדימה”. הכל יודעים כי בדקדוק המלה היחידה היו הקראים מטפלים כל ימיהם, ובכל זאת נכשלים הם בכללי דקדוק שכל תלמיד קטן יודע אותם. הנה בפועל עומד אין לשמש בבנין נפעל, ויהודה הדסי יכתוב: “הַנֶּחְכָּם תחת החכם (אשה“כ ס”ח:); תחת החסר יכתוב בנימין נהודאי: “הנחסר” (זכל"ר ח' 179); תחת הקודם או המֻקדם יכתוב טוביה העובד: “הנקדם” (לק"ד נספחים 150). מלבד אשר בהליכותיהם אלה נשתנו המלות העבריות מעין בְּרִיָתָן ונתבטלה צורתן ופניהן היו לזעוה. יש מלות אשר התעמרו בהן סופרי הקראים ויכבשו אותן לשמש בהן לאונסן שלא כדרכן. תתחת כתוב וימצא חן בעיניו כתב בעל חלוק הקראים והרבנים “ונמתק לו” (לק"ד נספחים 103), מליצה שלא שמעה אותה אזן עבריה מעולם. במלות הבטול – פערניינונג – ימירו מלה במלה. בטול תאר בינוני הלא יבא תמיד במלת “אין” והמספר של מלת “אין” כמספר שם העצם. ובנימין נהודאי כותב: “לא נכרות” תחת אינן נכרות (זכל"ר ח' 179). מלה “כמו” סתמה אף היא באה לפני שֵׁם, אבל לפני פעל תבא מלת “כאשר”, והסופר ההוא יכתוב:,כמו פתרנוהו” תחת כאשר פתרנוהו (שם 175). וגם בתשמישי במלות שגו מאד, כגון תחת “הֵאָמֵר”: כל האומר כל עוף וכו‘, יכתוב דניאל הקומסי: "כל המדבר: כל עוף וכו’" (שם), מבלי דעת כי דבור אינו נוהג אלא בשיחה בעלת מאמרים רבים, אבל בהגדה בעלת מאמר אחד נוהגת אמירה. וגם בלשן המשנה, שגם בה הם משמשים, ילאו למצוא את המלה הראויה ויבראו להם לפי שעה מלה שלא כדרכה, כגון תחת אמור: ויש שחולק אח על אחיו, יאמר הנהואנדי “ויש שמחליף אח על אחיו” (לק"ד כ'), אע“פ שמעולם לא שמשה מלה זו לשם מחלוקת אף לא נדמכה למלת “על”. עוד יותר זר הוא בעיני קורא טוב־טעם תשמיש מליצה נשגבה בענין שהדעת הצלולה מרובה בו על ההרגשה. כגון תחת מליצת “עֲוֹנוֹ ישא” או “עתיד ליתן את הדין” על מי שעבר עברה זו או זו, יאמר הסופר הקראי: “ונפרע ממני שדי” (זכל"ר ח' 186). תחת המליצה הפשוטה והברורה "כתוב בתורה וכו' ללמדך שאסור וכו'”, יכתוב ההדסי: “נואם ובגד כלאים וגו' מענהו שאסר האל וכו' " (אשה“כ זכל”ר ח' 149). סוף דבר, לא היו פלס ומאזנים בידי סופרי הקראים לתַכֵּן את מליצתם העברית במדה לכל ענין וענין לפי השעור הראוי על פי ובעו המיוחד לו. הטעם התפל הזה יֵרָאֵה גם בצרופי פסוקים לענין אחד. ברכות ההנאה שלנו, הנמרצות והמחוטבות בטוב טעם שאינן באות אלא להביע את עצם עניָנן במלות מכֻוָּנות ומבוארות מאד, לא זכו למצא חן בעיניהם וישימו תחתיהן שני פסוקים לאחדים בידם לשם ברכת המוציא, ושני פסוקים לשם ברכת המזון, וכל שנו במשנתם: " על אוכל מאי מברך? כי מתחיל מברך: ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה⁴, שעיני כל אליך ישברו ואתה נותן לנם את אכלם בעתו⁵. ובתר דאכיל מאי מברך? ברוך ה' מציון וגו' שפותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”⁶ (ס' המצות לענן צ"ו). עד כמה עלה יפה זִוֻּגָן של פסוקים אלו, תבחן נא אזן הקורא! –

המלות היחידות אינן אלא אבני הבנין, אולם עצם הבנין הוא מִבְנֵה במאמר היחידי, ומערכת כמה מאמרים לבנין אחד כליל ומשוכלל. אך ענינים עצמם שונים הם מיניהם. יש ענין שלא נברא אלא ליופי בלבד, לגלות את המאור שבעולם, לרומם את הלב, להרחיב את הדעת, לעורר את האהבה, להגביה את העין כלפי מעלה. ענין כזה הוא פיוט גמור – פאעזיא – יען כי כל עצמו יופי הוא, נאה הוא לו להשתמש בחרוזים, שגם הם מוסיפים יופי על יפיו. לא כן הענין שאין עיניו אלא לתועלת בלבד, שאינו בא אלא להועיל לאדם בהורותו לו גופי הלכות פסוקות קטועות וקצובות בתורה, במדע ובדרך ארץ, אז צריך החכם לכַוֵּן את מליצתו כחוט השערה, ולבלתי הוסיף עליה שום כחל וסרק, כי כל אבק דק הנוסף עליה, פוגם בה עד שכל הענין לוקה. ואם יבוא ענין כזה, של תועלת ושל למוד מכֻוָּן ומדויק, בחרוזים, המעו ממנו כי יזדַּיף כֻּלו, כי אם יביא את הקורא לידי גחוך ואת בעליו יתן לצחוק וללעג. את זאת לא זכרו, או לא הרגישו, סופרי הקראים, ויכתבו את מרבית ספריהם שבדקדוק הלשון ובבאורי המקרא בחרוזים. נשמעה נא את סגגנון משה בן מוחה, אחד מגדולי גדוליהם: בדברו על שנוי הטעמים של שתי תבות, יתן בשיר קולו באמתע ענינו: “למה הטעמים האלה שונים, הגידו נא חכמים ונבונים, ובאמת תודיעו פתרונים, אולי יחנכם שוכן מעונים” (לק“ד כ”ט). סמוך לזה בסוף שאלה אחרת על הנקוד: “למה לא היו אלו טעם אחד באמת חַוֵּה, כי לפתרונך נקוה, ואיבך באש יכָּוה” (ל'). ואחרי שאלה אחרת קצרה: “והבינני למה הראשון בנקודה אחת, והאחרון בשתי נקודות ולא באחת, הגידה באמת הגידה באמת ובנחת, אולי תנצל משחת”. סוף דבר, על כל שאלה בדקדוק פזמון כזה (ע"ש). ויש אשר תחת חרוזים שלמים יוצא סופר זה ידי חובתן בגבוב מלות יחידות בעלות צלצול אחד “הודיעני והגידני והשמיעני ובונני” (שם). כמעט כל ספרי הקראים הראשונים העוסקים בדקדוק, בביאורים ובפילוסופיה כתובים בסגנון זה. ומשפט מליצתם זה הקהה את טעמם עד כי בם במלאכת הזיוף, שכחו את מקומו ואת זמנו של הענין אשר לפניהם. דוגמה לדבר הוא מין ברייתא, שבדו להם לצרכם ושקראו עליה את שם ר' פינחס בן יאיר. עליה אומר יהודה הדסי: “ועוד ספר פנחס בן יאיר נמצא, והוא מאנשי הברייתא הקדומה וכו'. על ספרו כתוב: כי חג השבועות מעולם לא נפרצה, מיום מחרת השבת החרוצה, ברה כחמה יפה כתרצה, מחמשים יום עד חמשים יום בגילה ועלצה, מביאים בכורי ארץ ממחרת שבת שביעית להתאמצה” (אשה“כ דף פ”ו). ומליצה זו, ומליצה זו, לדברי סופרי הקראים, מליצת עצמו של רפ“ב יאיר היא, כעדות מליצת ההדסי “ועל ספרו כתוב”. ועוד יותר עולה דבר זה מסגנון סלומון בן ירוחים, הקודם כמאתים שנה להדסי, הכותב רפ”ב יאיר: “וכן אמר – – רפב”י במליצה, כי שבועות מעולם לא נפרצה, מיום מחרת השבת וכו‘" (לק"ד נספחים 17). ולא זכרו סופרי הקראים בחפזם כי אף חרוז אחד לא נמצא בכל דברי התנאים והאמראים ובכל ספרות המשנה והברייתא וכו’ וכי עד אחרי בוא הערבים בארצות מושב אבותינו, לא נראו ולא נשמעו חרוזים בכל גבול ישראל. ומה נאמר על חכם מפורסם כר"ש פינסקר, אם באמונתו התמימה ירא הוא להטיל ספק “בברייתא” זו. אתמהה!

מהיות הסגנו נעזב מאד בתוך הקראים, יתבאר הדבר איככה היה אפשר לאחד מגדולי סופריהם להתעלל בלשון אבותינו ולבור לו דרך זרה, סרת טעם ונלעגת עד מאד. יהודה הדסי בעל הספר הגדול, גדול הדפים ורב הגליונות מאד “אשכול הכפר”, נהג לכתוב כל שם בתוספת סמן קנין היחיד לגוף שני. על רועה גמלים כתב “רועה גמליך” (לקורות הכתוב הרכבי 11), “ומאמיניו אמרו כי הוא חי זלא מת ועתיד לבוא ולהורות ולהציל מנקמת עתיריך” (ח"ט 183 הערה 6),“ומליצה נגברת כל המקום בפירושך” (אשה“כ פ”ו), “כמספרת תורת ה' בבית מקדשך” (שם), “וכראות אנשי קירואן – – הם הם מפרשיך ורועיך” שם). ומליצתו על ספורי אלדד “אנשים – – אשר יצאו מאהליהם חברים חברים טרם גלות ירושלים עירך – – בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים כתקון רועיך – – עוברי נהרות בנהר סמבטיון מגלגל אבנים וכו' ועומד ביום שבתך” (אשה“כ: אלדה”ד הוצ' עפשטיין 64). ובספרו כי לפי שבועת אבו עמרן התרנגול עוף טהור הוא וכשר להקרבה, השלים [הדסי] את דברו: “ואמר כי היה נקרב במזבח אלהיך” (שם זכל"ר ח' 145. וע' דרך זה בספרו פעמים אין מספר). ואת כל הדברים האלה כתב לרבים, ולא ליחיד העומד לפניו לשמוע את הדבור המיוחד אליו. ועל מיני סגנון כאלב, אשר אין מתום בם מכף רגל ועד ראש, תְּנַשֵּׂא ההשיטה הנוהגת את ספרי הקראים עד לשמי שמים. ועל בלי היות בתוך הרבנים תלמידי התלמוד מיני סגנון נוהגים בשגעון כאלה, ימצאו אנשים, אר את אנשים אנשי טעם חלקם, את לבם להשפיל את רבותינו עד עפר.

מדריכ המליצה של סופרי הקראים אנו באים אל פתרוניהם במקרא: “ולטוטפות – דבר' ו‘, ה’ – מגזרת הַטֵף אל דרום – יחז' כ”א, ב' –" (ראב"ע דברים בשם הקראים). כי מאהבתם את הפשט לא כלכלה רוחם כי יצוה הכתוב מצות למעשה במליצה המשמשת לדברים שבלב. “וכן אמה משה ע”ה במשל סתם: וקשרתם לאות" (אשה“כ זכל”ר ח' 146). הא למדת, כי הבדילו הקראים הבדלה גמורה בין הרמז⁷ ובין הפשט לענין המצוה, כי אין רמז נוהג במקום שיש בו צִווי למעשה, ועל כן בטלו מצות תפילין, באשר המליצה המצַוָּה אותה – לדעת הרבנים – נותנת מקום לרמז, ואים רמז במקום מצוה. אך נראה עד כמה השתמר הכלל הזה בבאוריהם, ועם זה יֵרָאוּ לנו גם דרכיהם בבאור מקרא בכללו: “ומזרעך לא תתן להעביר למלך – ויקר' י”ח, כ“א – לאפוקי שכבת זרעא לרעותא דנפשי' – – דמולך רעותא דלבא היא, כדכתיב: וַיִמָלֵךְ עלי לבי – נחמ' ה' ג' –” (קונטרסים לסה"מ לענן קמברדש 32). – “שעטנז – דב' כ”ב, י“ב – בהמה קרי שעט, דכ' מקול שעטת פרסות סוסיו – ירמ' מ”ז, ג' – בהמה קרי שעט, דכ' מקול דבמַיָא מתרבו – – ומיא אתמר בהו נז דכ' מים זרים קרים נוזלים – י“ח, י”ד –" (סה"מ לענן 5). בשתי או בערב – ויקרא י“ג, כ”ג – בשתי, כל דשתי מיא, דכ' (למען אשר לא יגבהו בקומתם כל שותי מים⁸ [ולא יעמדו עליהם בגבהם כל שותי מים] – יחזק' ל“א, י”ד – או בערב, איהו כל בהמות דאקר' ערוב, דכ' ויהי ערוב כבד וכגו' – שמות ח‘, כ’ – " (סה"מ לענן 6). “אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער – ישע' ד‘, ד’ – אמא⁹ ברוח משפט: עבדה לרחיצתך – רחיצת נדה – כמשפט. וקא אמא ברוח בער: אמר לך חַוְרֵיה שפיר להאי דם [נדה] (שם 27) – – שופ' י”ד, י“ח –” (סה"מ לענן 4). – “ויתד תהי' על אזֵנך – דבר' כ”ג, י“ד – דבעי למהוי לי' סכתא על מכנסי וקרי אזנך מל' מאזנים, דמכסנא לערוה מכסי לה, דכ' ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה – שמות כ”ט, מ“ב – וערוה באי אינש למנקט נפשי' בנויה כמזבניתא¹⁰, דכ' פלס מעגל רגלך – משלי ד', כ”ו – ומעגל רגליך, מידי דאיתי בעגילת רגלים והיינו ערוה ופלס מזבניתא, דכ' משפט – משלי ט,ז, י“א – וכ' אזנך ולא מאזנך, דלא על מזבניתא קאים ולא על מכנסא קאים דמכסי ערוה דבעית מנקט נפשך ובגוה דמזבניתא כת' (?) וקרינן אזנך דעל מכנסא קאים” (סה"מ שם 31). – “לא יחבול רחים ורכב – דבר' כ”ד, ו' – רחיים היא האשה ורכב הוא האיש, ומענה¹¹ החבילה, שלא ימנע אחד מהם את חברו להגיע אל תאותו ויאמר כי נפש הוא חובל – שם – וירמוז אל התאוה – – מן אל תתני בנפש צרי – תהל' כ“ז, י”ב – ואכלת ענבים כנפשך – דבר' כ“ג, כ”ה – והיא התאוה שהיא מורכבת מהם" (ענן זכל"ר ח' 135). – מלב פתרון מלות “לטוטפות” הננו נותנים בזה עוד שני פתרוני מלות לדוגמה: “והנוצה היא מקום אספת המאכל”¹² (דניאל הקומסי זכרון לראשונים ח' 188); “גיד הנשה – ברא' ל”ב, ל“ג – הוא מגזרת נשים וכתב, כי זה גיד הוא הערוה שצריכות בו הנשים ומתעצבות (?) בו” (אשכל הכפר: מובא בזכל"ר ח' 149).

ובכן הפשטנים הקראים האלה, המתהללים באהבתם את הפשט הברור העולה מאליו לכל קוראו והבורחים מכל רמז כברוח איש מפני הארי, לא מצאו לבהמה מדויק בלתי אם מלת “ערב” ואת חצי המלה “שעט” כאלו לא היה כל עקר וכל סימן מובהק של חיה ובהמה בלתי אם שעטת פרסות רגלים בלבד וכאלו לא היה השם הפשוט בהמה מצוי בלשוננו כלל. – ולזרים לא מצאו שֵם אחר בלתי אם מלת שֶתִי ואת חצי המלה “נֵז”. – לתאוה לא מצאו מלה אחרת בלתי אם “מולך”, שהוא אינו אלא שם עבודה זרה בכל מקום. ופעל “הִמָלֵך”, שממנו יוצא להם פתרון זה, הלא פירושו עצה, שהוא גמר מחשבה ילידת הרוח למעשה, ותאוה הלא היא תשוקה להנאת חושי הבשר. והחוש הגס והעכור והמחשבה הזכה והברורה, הלא שונים הם למיניהם ונבדלים בטבעיהם הרבה מאד. – חרישה כנוי למשכב האשה, המובאה מן לולא חרשתם בעגלתי, הלא מופרכת היא מתוכה, כי במעשה המסופר שם לא נזכר שום דבר זמה, כי אם תחבולה להציל מפי אשת שמשון את פתרון חידת בעלה. קושיות כאלה נוהגות עוד יותר בפרושי המלות: חרישה: רביעה, מעגל רגליך: ערוה, אזֵנך: מכנסים, רחים: אשה, רכב איש, אלא שאין דורשין בסתרי עריות בפרהסיא. מלבד כל פרטי הקושיות על כל באור לעצמו, הלא תקשה לנו הקושיה האחת הכוללת, על כל הבאורים המובאים פה יחדו: איך יעלה על לב מי שדעתו מיושבת עליו כי התורה הבאה לפרש ולא לסתום והאומרת “כי לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – – כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך”, כי התורה הזאת תבחר במליצות סתומות ורחוקות, זרות וקשות, כאלה? –

וגם על דקדוק המלה היחידה נלאים אנחנו הרבנים לעמוד בקוצר דעתנו. הנה הקראים האלה אשר עוד יותר ממאתים וחמשים שנה בטרם כוננו ברחם, כבר עשו גדולות בכל מקצועות הלשון, כי “מיד אחרי חתימת התלמוד¹³ נגלו לפנינו מחברים מבעלי מקרא¹⁴ שעמלו בשדה הרחב הזה וזרעו וקצרו ועשו פרי בכל מין ממיני ידיעות החיצוניות בתכונה ובפילוסופיאה והמליצה והשיר והדקדוק והערכת שרשי לה”ק בסדא א“ב” (לק"ד ד'), הנה הקראים האלה, אשר זה מעט ראינו כחם במליצה ושיר, יטעו בדקדוק המלה בדברים אשר גם בר בי רב דחד יומא לא יכשל בם: “נֵז” הבאה בסוף מלת שעטנז, מוצאה לדעתם ממלת “נוזלים”, מבלי דעת כי לַמֶד של שרש נזל היא ל“פ, שלא תפול לעולם בגזרת השלמים? – ולענין ע”פ ול"פ הלא יֵחָשֵב שרש זה על גזרת השלמים. גם לגזור מלת “נָשֶה” משם נשים אי אפשר, כי עקה השרש הוא “אשה” בל' יחיד ולא נשים בל' רבים.

עוד מצאנו לענן, כי “יחשוב לדבר פשוט שהמלה בתולים – דבר' כ”ב, י“ד – נגזרה מן תלם – איוב ל”ט י‘" – (הרכבי לקורות הכתות בישראל 14). ודעה כזאת הלא תוכיל כי לא ידע להבדיל בין אותיות השרש לאותיות השמוש, בין מֵם השרש ובין מם שלפניה יוד ששתיהן יחד סמן הרבים לזכרים. – וסלומון בן ירוחים, אחד מגדולי סופריהם, כתב במליצתו: “לא סרתי ולא אטתי” (לק“ד קט”ז) – תחת ולא נטיתי – ע“פ הכתוב “דרכו שמרתי ולא אַט” (איוב כ“ג, י”א), מבלי דעת כי האלף אינה אלא שמוש לעתיד בשרש “נטה” שבגזרת נחי ל”ה, והוא נהג בה מנהג אות של שרש מגזרת נע"ו. – והדסי פירש "ומלת גדי [בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו] אמתתה בבירורה ל’ מגדים – שה“ש ד', י”ג" – (אשה“כ: מובא זכל”ר ח. 152). ואחרי כל אלה כותב ר“ש פינסקר, במליצה נשגבה, עד שמים תַּגִיע, כמלא שמחה על גבורת גבוריו וכשוחק על משבתינו אנחנו היהודים האומללים, על “תורה שבע”פ” כי הקראים “הרסו אליה להפיל חומתה ולשברה כשבר נבל יוצרים כתות ולא יחמול והכו אותה בשבט הדקדוק ושמוש הלשון כר' בנימן ור' דניאל ורס"ב ירוחים וכו'” (לק“ד קט”ז). כמו חלב ודשן תשבע נפש החכם הזה לשֵמע שקשוק שבט הדקדוק המכה ולמראה עלבון תושבע“פ, שהוא רואה אותה בחלומו הרוסה ושבורה, כתותה ומֻכָּה בשבט בידי מחמדי נפשו. ואנחנו הלא ראינו זה מעט את חרבותיהם ואת קשתותיהם של שלשת הגבורים הנוראים האלה, ה”ה ר' בנימן ור' דניאל ור' סלומון, אשר גם כקש נדף לא יֵחָשֵבו. ואם עליהם נאמר כי “להם משפט הקדימה בידיעת תהלוכות לה”ק" כאלה לנו רבנים, לא תֵצר עיננו בהם מאומה.

אחרי אשר ראינו את דרכי הקראים בכלכלת גופי תורת המקרא והלשון, נסורה נא להתבונן מתוך הדוגמאות שהבאנו בזה, אל החזון אשר חזו חכמיהם על הנבואה ועל הרוח המחיה אותה ועל פרי תועלתה לישראל ולאדם. והנה במתכנתם אל הרבנים, היתה ראשית מעשיהם לתת ספר כריתות למדרש ולאסמכתא, ולכלל הנוהג לנו בהשתמשנו לפעמים בדברי הנביאים לצורך דבר בירור דבר הלכה: “לאו מילף הוא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא” (ב“ק ב”:), ומכל הפנים שבתורה שבידי הרבנים לא הותירו הקראים בלתי אם את האחד של הפשט הגמור בו החזיקו בכל עז. ואת כל אשר כתבו בבאור המקרא כתבו לשם פשט שהוא מוציא ממחיצתו כל דרך אחרת זולתו. ועתה נבקרה נא את באור הפסוק שהבאנו בזה: אם רחץ וגו' – ישעי' ד‘, ד, – לפי דרכנכו ולפי דרכם. אנחנו, בכל היות גם מדרש האגדה חביב עלינו, שומרים אנו תמיד את הכלל המסור לנו מידי רבותינו “הדרשה תִדָרֵש ואין מקרא יוצא מידי פשטו” והנה בפסוק שבישע’ נזכרו שתי חטאות של גלוי עריות ושפיכות דמים במליצת צואת בני ציון ודמי ירושלם. הנה עֲוֹן ג“ע, או מאבק של ג”ע, כבר נכתב בספר ההוא בפסוק: “יען כי גבהו בנות ציון וגו' – י”ג, ט“ז – " וענשן הוא “ושפח ה' את קדקוד ב”צ וגו' – י”ז – והיה תחת בשם מק יהי' וגו' – כ“ד” – וענש זה ההופך את היופי לגועל נפש גרם לשם צואת ב“צ. ומליצת "דמי ירושלם" שבפי הנביא חוזרת אל דבר מוסרו לעיר ההיא “קריה נאמנה… ועתה מרצחים” – א', כ”א – העונש הכולל על שני גופי עברה אלה היה סִלוק כל לחלוח וכל זרמת חיים מקרב האומר: כי תהיו כאלה נובלת עָלֶהָ וכגנה אשר מים אין לה – א‘, כ"ט – אך בשוב ה’ להאיר את פניו אל האומה, יחדל החורב הזה והלחלוח ישוב להפריח את עץ יהודה וכל ישראל חבריו: “ביום ההוא יהי' צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת – ד‘, ב’” – צואת בנות ציון תֵּרָחֵץ ודמי ירושלים יודחו, כלומר עונם יסור וחטאתם תכפר. והנקיון הזה לא יהי רק בכח ענש לבד הנקרא “רוח בָּעֵר – ד‘, ד’ –” הנזכר במליצת “ובערו שניהם – א', ל”' – והיה לבער – ה‘, ה’ – והיתה לבער – ו‘, י"ג " – כי אם נקיון זה יהיה גם “ברוח משפט” – ד’, ד' – בשכר תשובה שישובו לעשות צדקה ומשפט, שרק הם הם תנאי הגאולה והפדות, כאשר יעד ה' ביד נביא ההוא: “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה – א', כ”ד – “, וטיב מליצת רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה – י”א, ב' – ובכן חזה הנביא בנבואתו חזון תקון עולם מרום ונשא וגבוה מאד, אחרי אשר יֵרָפֵא משתי חטאותיו חטאת זמה ודמים אשר הם כעש וכרקב לתרבות האדם וצדקתו עד היום הזה. ומה חזו הקראים בנבואה זו? חזון הלכה מקופחת מהלכות רחיצת נדה שבדו להם חכמיהם. מלבד הגרעון הגדול של פירוש זה, הנה הוא מוכחש מתוכו, כי מלת “דמי” אינה חוזרת על בנות ציון כי אם על עיר ירושלים, מעין הטעם העולה מפירושם לפסוק זה הוא הטעם העולה מפירושם לפסוק מעגל רגליך – משלי ד', כ"ו – שהבאנו למעלה.

מלבד כשרון הקראים במליצה, בשירר, בדקדוק ובבינה במקרא הורם עוד דבר אחד על נס, הלא היא חרות החקירה בכתבי הקדש, לאמר: הרשות הנתונה לכל אדם כקטן כגדול לדרוש את הכתובים על פי טעמו ולכלכל ע“פ טעמו זה גם את מעשה המצוה מבלי כל משוא פנים ומבלי היותו בגלל זה לחרפה ולקללה בפי חבריו אף בנטות דעתו משלהם, שהרי המקרא מלא דבר הכתוב בשם ענן: “חפשו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי” (אלמחצדא לרמב“ע: זכל”ר ח' 139). ויתרון כזה, אף כי יש להימין ולהשמאיל בערכו, הנה רבים הם אוהביו, ומי יודע אם לא היה הוא אבן חן בעיני אוהבי מין חרות כזאת, אשר מרבית סופרי הדור הקודם עליהם נחשבו, להטות את לבבם אחרי הקראים. אך נחפשה נא מעט ונחקורה, האומנם נהגו הקראים טובת עין יפה באחרים הפותרים את הכתובים בדרך אחרת ומורים הלכה על פי עצמם? הן מן הכתוב האומר: עשה לך חרבות צורים ומול את ישראל שנית – יהוש' הה‘, ב’ – הורה ענן אין מילה אלא בּמִסְפְּרַיִם, שהם שתי סכינים זו על גבי זו; עוד הורה כי אסור כניסת שתויי יין ןמקדש נוהג גם בזמה”ז בבתי כנסיות. אך בהוראה הלכות אלה בלבד לא הסתפק כי אם גזר ואמר “והמוהל שלא במספרים חיב מיתה” (סה"מ לענן 83). “כל מאן דשתי ועייל לבי כנישתא מחייב קטלא" (22). ולא רק על דברים שבמעשה גזרו כך, כי אם גם את המהרהרים אחרי דבריהם בדברים שבפה או בלב נתנו את מנאצי ה' חלקם” “כל המדבר על עוף אשר לו אות כן או כן הוא טהור דבר סרה על ה'(!)” (סה“מ לדניאל הקומסי: זכל”ר ח' 187). אף לא נמנעו לחדש מלבם חיובי ארבע מיתות חדשים גם רק על דבר עקימת שפתים: “ומאן דאמר ציצית לאו מידי אינון – – מחייב קטלא ורגמין לי' כל ישראל” (סה"מ לענן 13), וסלומון בן ירוחים מחייב סקילה את כל הרבנים בשם ענן¹⁵. מלבד קניסת סקילה זו בידי אדם, זכינו לקניסת דין שפרה בידי שמים מפי בית דינן של קראים. כי הוציאו רוח קנאה מאוצרות חדושי הלכותיהם וגזרו ואמרו: “ואסור לנו לדרוש ולחשוב את חשבון הקוסמים” (דניאל הקומסי: זכל"ר ח', 189). ועדיין אין אנו יודעים מה ענין קוסמים לחשבון? והרי הקוסמים הם בעלי שגיון ודמיון, שכל עצמם אינם אלא לרַמות או להטעות את הבריות ולעקור את האמת, והחשבון הרי אינו בא אלא לברר את האמת ולהכריע אותה מתוכה, וכיצד מצטרפים שני הפכים אלה כאחת? עד שבא שמואל הרופא ולִמד מי הם הקוסמים האלה ומה הם הקסמים אשר בידם, באמרו: " – – העִבּוּר שהם – הרבנים – היום הולכים אחריו, הוא שחִבְּרו ר' יצחק נפחא(?), חִבּוּרוֹ כדרך המכשפים והמעוננים" (לק"ד נספחים 150). ובכם האיר הקראי את עינינו בהלכה זו לדעת אותה מעקר: “ואין מותר לנו לדרוש חדשי ה' ומועדיו בחשבון הקוסמים והוברי השמים” (דניאל הקומסי, זכל"ר שם) – ובכן מי הם כת מכשפים אלה, הגיד לנו שמואל הרופא, והפוסק הקומסי נתן את מתן שכרם בצדם וחתם את גזר דינם, באמרו: “ועוד הזמין ה' – להוברי השמים לשרפת אש” (שם). למען עמוד על עקרה של הלכה, על אזהרתה ועל ענשה, יש לנו להערות את מקורה, ועם זה נכיר את המדות שבהן תורה כזאת נדרשת. מהיות תכסיסי מלחמת כל החולקים עלינו מעולם ולתלוש פסוק אחד מידי חבורו, מבלי הבט אל אשר לפניו ואל אשר לאחריו ולשומו ליסוד שוא לבנין רעוע, טשו כנשר על פסוק זה:,יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים, מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" (ישע' מ“ז, י”ג). מציאה מצאו ונפלו עליה! פסוק שיש בו ללקט אותיות כדי צרוף פרשה קטנה ראויה לחפצנו, האח נפשנו! מליצת “מודיעים לחדשים”, סמוכה למליצת “הוברי שמים” ולמליצת “וברוב כשפיך” (י"ב), יפה היא לדרשה של דופי, לשום אותה לרמז מלא בוז ומשטמה על בחירי חכמי ישראל. ואף כי אין דבר לחזון ישעיהו זה ולישראל וחכמיו, כי תוכחה הוא לבני בבל הכשדים ולמכשפיהם, אשר התעו את עמם בתרמית לבם ובחזון שוא שחזו להם באיצטגנינות שלהם, באסתרולוגיא ולא באסורטנומיא, אין בכך כלום, לכסות עינים הוצרכו הקראים, לכסות על מזמת בטול העבור שבטלו, למען מצוא חן בעיני תקיפי המושלמנים, וכסות עינים כזאת נמצאה להם במליצת פסוק זה, ומה להם עוד? ולא עוד, אלא שתכף למציאה זו מצאו את שאהבה נפשם, הלא היא קללה נמרצת לרבנים. את דבר הנביא על מכשפי הכשדים כי כבר היו לאין כקש הקלוי באש: “הנה היו כקש, אש שרפתם” “(י"ד). ואף כי פסוק זה כֻּללו לְשֶעָבַר ועל גורל הכשדים בני בהנכר, אין בכך כלום, כי עוד תמצא יד חכמי הקראים לחטט מתוכה קללה לעתיד לחכמי ישראל שנואי נפשם. ובכלל הדבר שָמֵן היה יחקם בכשרון הקללה, ובכשרון קללת האש, היה תָפְתֶּה ערוך להם מאתמול, עד כי היה להם להט אש של גיהנום למין יפוי גם בשיריהם: משה בן מוחה נתן תקוה בלב בעל הדקדוק, אשר יזכה לעמוד על סוד טעם של שנוי מספר הנקודות בשתי תבות סמוכות: “אולי תנצל משַחת” – כוילי האי ואולי? – ואת האיש אשר ישנא בלבבו את בעל הדקדוק היודע משפט הטעמים, קלל קללה נמרצת: “ואויבך באש יִכָּוֶה” (לק"ד ל'), ובכפל ענין במלות שונות: “ושונאך באש יכוה” (ל"א). ובכן אנחנו רואים עד כמה הגיעה חרות החקירה והסבלנות המובטחת מן המחוקק הקראי: “חפשו באורייתא שפיר, ואל תשענו על דעתי”, כי לא שמרו הבטחתם, כל כל הנוטה מדבריהם שמו את חלקו עם “דובר סרה על ה'” ויחתמו את גזר דינו: “מחייב קטלא” “חיב מיתה” “ורגמין לי' כל ישראל” “ומזומן לשרפת אש”. אמת הדבר, כי קטלא מיתה וסקילה לא נהגו בתוכם למעשה ממש בזמה”ז, כשם שאינה נוהגת בתוכנו, אך גזרה גזרו על “מחייבי קטלא” אלה, שהיא מרה ממות: “ועל דעבד מעשה דמחייב קטלא פרשינן מניה, אי גברא הוא מפרשינן לאיתתי' מניה, ואי איתתא היא מפרשינן לגברא מינה, ולא משתעינן בהדי‘, ולא עבדינן בהדי’ משא ומתן, ולא שיילינן מני‘, ולא מושלינו לי’, ולא קבלינן מני' צדקה, וחשבונן לי' כמאת דמית” (סה"מ לענן 14). ואילו היה עונש זה רק לשם אִיּוּם עד שיחזור הפושע מוטב, ואילו היו חיובי קטלא אלה חטאים קשים, החרשנו. אך מה הם חיובים אלה הלא ראינו, והקשה בכל זה כי גם תשובה לא הועילה: “ואם ישובו לומר חטאנו לא נקבל מהם, שנאמר ולארץ לא יכופר וגו'” (אשכ“ה; זכל”ר 152).

הנה ר"ש פינסקר הודיענו, כי “מיד אחרי חתימת התלמוד” עמלו בני מקרא “בכל מין ממיני ידיעות החיצוניות בתכונה ובפילוסופיה וכו'”. והנה על דבר עמלם במדעים אלה “אחרי חתימת התלמוד” לא נדע להגיד דבר. אולם על חבתם שחבבו ראשיהם את התכונה הלא ראינו, כי שמו את מכשפים חלק מחשבי תקופות ומזלות, שחשבון זה הוא אחד העקרים הגדולים במדע זה. אהבתם לפילוסופיא הלא מעט מזער היא: “דניאל הקומסי אמר שאין להשתמש בשכל בעניני הדת” (קרקסני: לקוה"כ בישראל להרכבי 17 ) – “הקראים שבפרס יחשבו את העסק בפילוסופיא וחקירה לדבר מזיק לאמונה” (שם 2). סלומון בן ירוחים היה “שונא החכמות והלשונות וקורא תגר על כל המשתדלים בהם” (לק“ד קט”ז:). כגורל שני המדעים האלה, התכונה והפילוסופיא, גורל מדע תורת הרפואה, כי סגר ענן מפניה את דלתות קהל הקראים בהורותו: “וחיות ורפואה אם היא בגיף – כלומר: לאפוקי רפואת הנפש שהיא מותרת – לא יכשר לעשותה שנא' כי אני ה' רופאך” (אשה“כ: זכל”ר ח' 148. ועי' עדות הקרקסני עם אסור זה של ענן בהערה שם). אף כי לעצמו קשה הדבר בעינינו מאד, כי אם באנו להחזיק בדרך המעוט הזה העולה לדעתם מן הפשט הפשוט, כי קבלה ואסמכתא אין לקראים, הלא עתיד דור אחר לחדש גם הוא מתוך הפשט ולהורות כי אהבת הגזל מצוה, ושנאת הגזל אסורה, ושנאת המשפט מצוה ואהבת המשפט אסורה, שנא' כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל (ישע' ס"א, ח') = אני ולא אתם)(?).

אך נשובה נא לעניננו. אם בשלשת ראשי המדעים, בתכונה ובפילוסופיא ברפואה, היו מזלזים – איזהו “מין ממיני הידיעות החיצוניות” שאותו היו מחבבים?

ונפלא הדבר עד מאד, כל בכל משא הפנים שנושאים מקצת החוקרים את פני הקראים ומבכרים אותם הרבה על הרבנים, לא זכינו למצא בקראיים אפילו אחת מן המדות שחוקרים אלה מחבבים ביותר. הן יפה לנו לענין זה עדותו של ר“ש פינסקר אוהבם הנאמן ממאה עדים. אלה הם דבריו על הקראים: “שהם מטים אזן לתוכחותיו של הרס”ב ירוחים, שהתרחק מכל למודי חול, יהי למוד חכמה או לשון או דקדוק, כמספרי חיצונים עד שלא נמצאו באמת קראים מדקדקים מביני לשון חוברי אגרונות כ”א בהיות קדמונים שבהם עד כמאה שנים אחרי הרסב“י [ – עד סמוך לשנת 4800 – ] ומאז נסתמו ארובות החכמה ומי הלשון והדקדוק חרבו וכו' וכו'” (לק"ד ג'). ככה העיד רש“ף על הקראים המאוחרים. ואת כחם ןאת כשרונם של “היותר קדמונים” ושל אחריהם הלא ראינו. ואם כן, לא נוכל להחליט כי על יתרון חכמתם בכרו אותם סופרינו החדשים על פני הרבנים. אך אפשר הדבר כי בהיות חוקרי ההסתוריא בני דור ההומנות – הומאניטאֶט – חבבו את הקראים ביותר, על הסבירם פנים אל הדתות ואל מחוקקיהן, בעוד אשר הרבנים על עמדם יעמודו. אך באמת אין גם בדבר הזה יתרון לקראים. אמת הדבר כי בכל הנוגע לעצם הדת או למעשה מצות לא יצאו הרבנים אף פחות מפסיעה אחת חוץ למחיצתם הסגורה והמסוגרת בידי תורתם, נביאיהם וחכמיהם מפני שום משא פנים לשום תקיף שבעולם; ואמת הדבר, כי בהכבד עריצי גוים את ידם על עמם, התמלט לפעמים מפיהם דבר מר, אך בכלל הדבר, במקום שאין בו משום נדנוד דת אחרת היתה חִבַּת העמים שיטה מַכרעת ומדה אחת מן המדות הקבועות והמיוחדות לרבותינו החסידים הטהורים באמת. (ע' מוצא דבר “חובב עמים”, חלק ח' מספרנו תולדות ישראל 194). ואת הקראים אנו שומרים משפרים את אמריהם על הדתות באזני המושלים התקיפים, להסביר להם עד כמה קרובה דתם לדת השלטת, וכי שוים הם להם בקביעת חדשי השנה. ולעומת זה לקחה אזננו דברים קשים על העמים, בדברם את דבריהם בסתר “והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה – יחזק' י”א, י”ח – שקוציהם של בני עֵשָׂו ותועבותיהם של בני ישמעאל" (סה“מ לענן: זכל”ר ח' 138 הערה 5). ובספריהם שכתבו ערבית: “כשמדברים על המחמדים דברים מקציפים דולגים הם מלשון ערב ללשון הקדש” (לק“ד קנ”ח). והרכבי, ראש הבקיאים בספרותם, יאמר: “כי הקראים היו מצוינים בקנאת הדת ואי סבלנות אל הנוצרים יותר מהרבנים” (הערה די“י שפ”ר ח"ג 192), ודבר זה מתבאר מאליו, כי התלמוד נתחבר הרחק מאד מארצות מושב הנוצרים, וקודם הרבה מא לפני הִוָּסֵד דת האישלם, על כן אי אפשר לדברים הקשים שנמצאו בו על הגוים לחזור על הנוצרים ועל המושלמנים. ומטעם זה הורו רבותינו חכמי הגולה בדבר הנוצרים: “הגוים שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודה זרה” (תו' ד“ה “אסור” ע” ב'), כי “דעתם לשם עושה שמים וארץ” (תו' ד"ה “שמא” בכורות ב':), אף כי משתפים הם שם שמים וענין אחר, בהיות כלל זה מסור להם מרבותיהם: “לא הוזהרו בני נח על השתוף” (עי' תוס' סנהדרין ס"ג:). וכשם שטרחו גדולי הרבנים לבלתי תת על קוים שבזמננו, חומרי עובדי ע"ז, כך טרחו הקראים להחמיר ולאסור איסורים כגון אלה: “לא שרי למשקל כך טרחו הקראים להחמיר ולאסור איסורים כגון אלה: “דלא שרי למשקל מגוים אלא זרעים ומים, אף קמחא שרי לן למשקל מגוים” (סה“מ לענן: זכל”ר ח', 3). אבל כל מיני מזון אחרים, כגון דגים וביצים ושֵכר ושמן ודבש אסורים. “ומַיָא דאחמינון גוים אסור לן, דאשתנו ביד גוים” (שם). ורוק הנכרי כי יבוא בין עור הבהמה לבשרה אסורה היא באכילה (סהל בן מצליח: לק"ד נספחים 32). והנה כל הדברים האלה אין אסורם בגופם, גם שום חשש נדנוד ע”ז או תערובות אסור אין בהם, אלא שרשות הנכרים ונגיעתם אסרתם, ונכרים אלה אינם אלא המושלמנים שהיו במקומם והנוצרים שהיו בזמנם. אמור מעתה, כי נוחים היו הרבנים לנוצרים ולמושלמנים מן הקראים (וע' מוסר סהל בן מצליח על דבר זה לק"ד שם). ובכן אי אפשר לאמר כי בגלל הסבלנות היתרה לדתות אחרות של הקראים נתנו סופרינו החדשים להם את היתרון.

גם את מדת אהבת האמת החביבה על כל אוהבי דעת ותבונה לא ידענו איפה מצאו חוקרינו בתוך הקראים במדה מרובה מאשר מצאו בתוך הרבנים. מלבד דבריהם על “נוסח המשנה שהנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה ע”ה¹⁶ שהי' ביד ענן והברייתא החרוזה שעלתה בידם מר' פינחס בן יאיר¹⁷ ועל “גנאי ברוך ראש בית דינו של עזרא הכהן הסופר ע”ה“¹⁸, הננו מוצאים את גדוליהם מקיימים שמועות אלה בשבועי שבועות. ע”ד סדר קריאת התורה שתקן ראב“ד של עזרא לקראים כתב יפת בן סעיד: “בשבועה אני אומר לך” (נספחים 187 לק"ד); אבו עמראן התיפליסי קפץ ונשבע כי הזרזיר הוא התרנגול וכי התרנגול היה קרֵב ע”ג המזבח, או במליצת ההדסי “כי הי' נקרב במזבח אלהיך” (אשה“כ; זכל”ר ח' 135 לק"ד נספחים 84).

ממדת האמת לא היתה נופלת מדת השלום. את שנאתם לכל קהל ישראל, שעמד באמונתו אל מעשה אבותיו, שהיו גם אבותיהם, הלא שמענו גם ראינו, אך גם איש את רעהו גדפו ראשיהם יוסדי עדתם גדופים, אשר לא יתנו אותם לחן ולכבוד: “ישמעאל אלעכברי השתדל לבזות את ענן ולהציגו כאיש בער ופתי” (קרקסני: לקוה"כ בישראל 15). “בראשונה כבד דניאל – הקומסי – את ענן – – והיה מכנה אותו ראש המשכילים, ואח”כ נהפך לו לשונא ומגנה והיה קורא לו ראש הכסילים" (שם 2). והסופר הקראי הזה “מתאונן על התנגדות ראשי הקראים זה לזה, אם מקנאה ואם מתַּאֲוַת ההתנשאות על חבריהם” (שם).

הנה פשפשנו בכל המדות הטובות החביבות ביותר על סופרי דורנו, ולא מצאנו כי נעלו בהן הקראים עלינו. ובכן לא נותר לנו בלתי אם לבקר את הפרט האחד הזה ולשאול: אולי לא מצאו הרבנים חן בעיני סופרי דורותינו על הרבותם להחמיר עם עמם בהלכותיהם, כי כן שמענו כי הרגישו הרבה בצערן של ישראל שהם מצטערים בעולם הזה “בתלי תלים של חומרות המושמים עלינו מאחרוני הרבנים” (לק"ד III) וכי לעומת זה יפיקו הקראים רצון על אשר פרקו מעליהם את סבל החומרות, בשברם את עול התלמוד מקור כל חומרי ההלכות? – גם דבר זה אי אפשר להאָמר! כי רק מראה עין אחד בספרי המצות לענן, לחבריו ולתלמיגיו ובתרעומת סהל בן מצליח (לק"ד נספחים 46־25) יוכיח לנו, כי מלבד חשכת ליל שבת, מספד ימי הפורים, אֵבל יום הכפורים בשק ואפר, שבעים ימי הצום, לזכר צרת ישראל בימי המן ותענית כל יום שביעי לחדש, אסור בשר ויין בזמן הזה, גזרו הקראים חומרות אשר ידכאו עד עפר את חיי שומריהן, גזרות שאי אפשר לבשר ודם לעמוד בהן. ותחת אשר הלכות רבותינו, שחומרותיהן אינן אלא מדומות, לא כבדו מנשוא, יען כי כל חיינו הוכשרו להן, בהיות ימי שנות מרביתן כימי שנות אומתנו ואין אדם ואין דור זוכר את ראשיתן: לעומת זה כל חומרות הקראים פתאום נעשו ותבאנה, בלי שום מסורת אבות ובלי שום עטרת יוֹשֶן אשר תשוה עליהן הדרת קודש. ואנחנו הלא ידענו את חוקרינו, כי אנשי טעם הם המבחינים והמרגישים כי חוקים שבין לילה היו אינם מתקבלים על הדעת ואינם מתחבבים על הלב. וע"כ יִפָּלֵא ממנו שבעתים, איככה יכלו למצוא חפץ בתורת חיי הקראים, אשר תמול ימיה ולבכרה על פני תורת חיי עמנו המסורה לנו מאבותינו מעולם. אין זאת כי לא מיתרון הקראים נטו אחריהם כי אם מאשר מצאו את ערך רבותינו ומעשיהם נגרעים מֵעֵרֶך הקראים ומעשיהם. על כן יש לנו להעביר על פנינו ולבקר את מעשי רבותינו ואת מתכנת סופרינו ומברינו אליהם.

II הרבנים ¹⁹

השיטה הנוהגת פותחת בטענותיה על רבותיהם של אבותינו לאמר בשש מאות השנים שעברו אחרי אבדן האומה (?)²⁰ הישראלית, אבד מן היהודים כל טעם היופי והחן במליצותיהם, התרשלו בשפתם מבלי שים לב אל נקיון הדבור, ולא חששו להביע את מחשבותיהם ואת הגיוניהם במליצה מכֻוֶּנֶת אל ענינה. עם נלעג לשון, אשר שפתו היא תערובת עברית, ארמית ויונית משובשת – עם כזה לא היה לאל ידו לחולל ספרות ואף כי למשוך אליו בעבותות אהבה בת השיר המפונקת. יוצאים מן הכלל הזה הם… רק יהודי ערב. הם הביאו טעם וחבה ללשון ערב רבת הפיוט אל הארצות אשר באו שם, ומטעמם וחבתם אָצלו על אחיהם בני ישראל (גרץ: גד"י V 152).

בכלל הדבר גדלה מאד חבת הקודש שחבבה השיטה הנוהגת את יהודי ערב, עד כי לוא היה לאל ידה, כי עתה בחרה בהם לשומם לרבותיהם של ישראל, אשר על פי טעמם המובא מערבות ערב יכלכלו גם את העם גם את מורי תורתו. כי ככה יסופר לקהל העם, כי “התלמוד היה בימי סבוראי והגאונים גם ספר חוקי האלהים גם ספר משפט העם לכל צרכיו, דבריו היו נשמעים בכל תפוצות ישראל מהודו עד ספרד ומהררי קוקז עד ירכתי אפריקא, וכי כל יושבי הארצות האלה סרו למשמעת הגאונים בכל דבר דת ודין: אנשי בבל, יען כי כבר הסכינו מימי אבות אבותיהם אל המועקה(?) אשר שמה תורת התלמוד במתניהם, ולא הרגישו עוד בצערם, ויהודי אירופא ואפריקא קבלו את דברי הגאונים מהיותם נבערים – אונגעבילדעט – בדעת המקרא והתלמוד, ולא חששו לבקר את דברי בעלי התלמוד המסכימים הם אל המקרא אם סותרים הם לו” (??). ככלות הדברים האלה יוצא קול מכריז ואומר:

“שונים מאלה מן הקצה אל הקצה היו היהודים הבאים – – מארץ ערב, הלא הם בני קַיניקה בני נדיר ובני חֵבָר, הם המה היו בני הערבה! תופשי חרב! פרשים רוכבי סוסים! מלומדים בחֵרות ובאמץ הגוף, מתהלכים ומתרועעים עם הערבים אנשי בריתם מאז. הן אמנם כי היהדות יקרה היתה גם להם – – ולא המירו אותה בדת האישלם, אך בין היהדות הנשמרת בערב ובין היהדות של התלמוד ושהמתיבות עושות חובה, רב המרחק מאד, כי על פי הלכות התלמוד נאסר עליהם למסוך יין ושכר עם הערבים. סוף דבר, לא יכלו לשאת את המועקה אשר שם עליהם התלמוד” (שם 161).

הַמִדְבֶּרֶת הזאת תכה את שומעיה בתמהון! השומעים אנחנו נכונה? יהודי בבל שומרים את התורה יען כי שוטים המה ואינם מרגישים ואינם נפגעים; יהודי אירופא ואפריקא שומרים אותה, יען כי נבערים הם ולא יֵדעו להבדיל בין אמת לשקר; גאוני המתיבות, אשר מפיהם אנו חיים, מעיקים ומציקים את מרעיתם עד לבלי הכיל; ונקיים כמלאכי השרת, חשוכים מכל דופי ומנוקים מכל שאשמה, “שונים מן הקצה אל הקצה” (גאנץ אנדערס"), היו רק היהודים הבאים מארצות ערב, ולא עוד אלא שגם יהדותם הערבית טובה וטהורה היתה מן היהדות אשר יוקה התלמוד.

והנה את כל עצם יתרון היהדות הערבית של “דור המדבר דור דעה” ההוא על דבר התלמוד כבר זכינו לשמוע, כי התלמוד בגזרותיו הקשות ממעט את השכרון, והיהדות הערבית, בעינה היפה, אינה מחמרת כל כך. ובכן לא מצאו, לפי דברים אלה, חכמי יהודי ערב דופי בתלמודנו “ודקדק בכל תורתנו ואמת היא חוץ מדבר זה” של משתה היין עם הערבים שהיא אוסרת. כי כך עולה מסגנון המאמר שהוא מחזיק כלל אחד שאין בו אלא פרט אחד זה: “אסור היה להם להשתתף במשתה יינם – – כללו של דבר, כי ראו עצמם נדחקים מאד ע”י התלמוד" (“זיא דירפטען ניכט אין איהרען וויינגעלאגען – – טהיילנעמען, קורץ זיא פיהלטען זיך דורך דען תלמוד זעהר בעענגט”, גד"י שם 162). זכינו לדין, כי בשביל לגימה אחת בשביל עכוב קטן שאמרו גאונינו לעכבם מן השתיה יצא גזר דינם מלפני בית דינה של השיטה הנוהגת להשפילם לפני יהודי ערב אלה. לשֵמע דברים כאלה אנו עומדים משתוממים ושואלים: האומנם נכון הדבר כי גאוני ישראל הנעלים והטהורים רב יהודאי ורב אחא משבחא יֵרדו מכסאותם, ויהודי ערב, רוכבי הרכש האחשתרנים, ירדו מעל סוסיהם ויעלו על כבא ישראל להורות ולהדריך בטעמם את עם עולם לדורותיהם? האומנם ראוים היו יהודי המדבר האלה להיות לאותות ולמופתים בישראל? הן אמנם כי גם הם בני עמנו הם, עצמנו ובשרנו, ויש לנו להעלות גם את זכרונם על דברי הימים, אך ככל אשר יֵרָאֶה כתועה מדרך השכל האיש היועץ לגאוני רוסיא והונגר ולחוקרי אשכנז, לשמש בבית מדרשם של הבּיקים, הם היהודים המזוינים מכף רגל ועד ראש הרוכבים המהירים והאבירים בהרי קוקז שבדורנו, אשר גם בחוריהם ישירו על חמדת נשים ועד תענוגי מרכב הסוסים וגבורת הצַיִד, כן יֵרָאֶה בעינינו המעלה את ערך יהודי ערב, אף כי ידעו היטב להכות שוק על ירך, על רבותינו אילי הצדק, גבורי הרוח והלב.

בכלל הדבר נעשתה בדור שלפנינו כשיטה קבועה חקפח את שכרם ואת זכותם של רבותינו בכללם בכל האפשר ולחשוב אותם לאנשים שאינם יכולים ואינם רוצים בתקנת רוח עמם בכשרון ובמדע כדבר האמור “שבעל כרחם של הרבנים היו מוכרחים גם הם לתפוש בלמודים אלה” (לק“ד קט”ז), לאמר: הקראים היו המתנדבים בעבודת החכמה העושים מאהבה והרבנים אפילו כשהם מְפַנים את לבם אל החכמה אינם עושים מאהבה וברצון אלא מאונס ועל כרחם כעבדים כפויים. ודברי הכלל העלוב הזה העניים במקומם, עשירים הם במקום אחר, כי לא הקראים בלבד נעלו עלינו כגבוה משמים לענין זה, כי אם כל אומה ולשון, כי לא לחכמי ישראל יש לנו להחזיק טובה על הלשון המתוקנת ועל הבקיאות בכתבי קדשנו, כי אם לנוצרים ולמושלמנים. לנוצרים כיצד? “בדבר זה אין חולק כי קדמת הלשון לא התחילה אלא לרגלי הוכוחים על הנוצרים” (גרץ גד"י IV 396); למושלמנים כיצד? “היהודים הוצרכו להתודע יותר אל לשונם, למען אשר לא יבושו בההתוכח המושלמנים עמהם, כי בעלי הקוראן החליטו כי מחמד ודתו מרומזים בתורה, וביחוד במליצת המקרא הופיע מהר פראן – דבר' ל”ג, ב' –" (ווארען דיא יודען דארויף אנגעוויזען, זיך מעהר מיט דער הייליגען שריפט פערטרויט צו מאכען, אום אין שטרייט־פראגען צווישען איהנען אונד דען מאָהאַמעדאנערן ניכט בעשאֶמט צו זיין. דיא אנהאֶנגער דעס קאָראן פפלעגטען דען יודען געגענאיבער צו בעהויפטען אין דער תורה זייען מאָהאמעד אונד זיינע אָפפענבארונג אנגעדייטעט. נאמענטליך בעריעפען זיא זיך אויף דען פערז – – אונד אָפפענבארטע אויף דעם בערגע פּארן – –“, גד”י V 153). בפה מלא נודה ולא נבוש כי דעתנו קצרה מהבין דרכי אבותינו הקדמונים: בשביך אסור קטן של שתיַת יין במסב עם ערביים נכון היה – לפי דברי סופרי זכרונותינו – בעיני קהל גדול של יהודי ערב לפנות עורף לתורת רבותיהם אשר אבותיהם הלכו בה. ובשביל שיחה אחת בטלה, תפֵלה ונלעגת, של משוגעי המושלמנים יֵשבו להם רבבות אלפי ישראל על ספסל בית הספר ללמוד את המקרא, אשר לפי דעת סופרי זכרונותינו, לא למדו אותו לא הם ולא אבותיהם עד העת ההיא, ובשביל מה? בשביל ליַשֵב למשוגעים ההם את פסוק “הופיע מהר פארן”. אבל האומנם אפשר אפילו לבקי שבבקיאים, למדקדק שבמדקדקים ולמליץ שבמליצים להסיע בכח בקיאותם ודקדוקם ומליצתם אִוֶּלֶת קשורה כזאת אשר לא שורַש גזעה במשמע הלשון. ולוא היתה בקיאות ראויה באמת לבטל שטות כזאת הלא היתה מספקת בקיאות בפסוק זה בלבד או בשלשת המלות לבדן, ולמה להו כל הטורח הזה להתוַדע עם כתבי הקדש כֻּלם?

הבולמוס הזה שאחז את דורותינו האחרונים להפשיט את כבוד גדולינו מעליהם ולשום אותם, אפילו במעשים שיתרונם בהם גלוי ומפורסם, לקופים מחקים מעשי אחרים, הדיח מישראל כל תושיה, הכחיד ממנו כל עָצמה. בכל חזיון אשר יֵרָאֶה בגבול ישראל ובכל מעשה אשר עשו חכמיו יֵשבו חוקרינו לדון מִשֶל מי לקחו אבותינו דבר זה וממי למדו אותו: המן הפרסים או מן היונים? אם מן הסורים או מן הערבים? כאדם האומר: אם רבותינו בני הנכר האלה הפרסים והיונים, הסורים והערבים לא שנו, אנו היהודים האמללים זו מנין לנו? חכמי ישראל דומים בעיני החוקרים כאיש מסכן אשר נמצא בידו כלי זהב נתפש ביד שוטרי העיר: “נאין לך כלי זה, דל נבזה, הלא אין זאת כי גנוב הוא מיד אחד העשירים, ועתה הגידה נא כרגע מיד מי גנבת אותו”? וביאן מענה תחל הבקורת לענותו. ומה הפכפך וזר דרך זה! הגוי האחד הנבדל בכל דרכיו מכל משפחות האדמה, גם בגורלו גם בכל דרכיו מיום היותו עד היום הזה; הגוי האחד, אשר הוא ולא אחר נתן לכל העמים את תורת האמת, לאמר את כתבי הקדש אשר שתי הדתות המתוקנות אשר יצאו ממנו תענינה ותתהללנה בפה מלא כי רק ברוח תורתו הן דוברות; הגוי האחד, אשר מרבית עבודת רוחו, הלא הוא התלמוד, לכל גבולו מסביב, חטיבה אחת היא בעולם בכל דרך משאו ומתנו, בכל יצירתו החיצונה והפנימית מעידה על קוממיות²¹ העם הזה המסוגלת לו לבדו והמיוחדת לעצמה בכל מעשיה; הגוי האחד הזקן הזה היושב בישיבה, אשר הצדק והמוסר ודעת האלהים אשר נחלו גויי הארצות רק מידו לבדה הם להם, הנה זְקַן לאומים זה לֻקָּח ביד חזקה ממרום כסאו ביד החוקרים החדשים להושיבו לרגלי העמים, אשר זאת תפארתם ואחריתם הטובה כי הוא “יורם מדרכיו ויוליכם באורחותיו” ולשאול את פיו בלי ענוה יתרה: זו מנין לך, זקן, מַהֲרָה הגידה! המפי תינוק בן יומו הוא זה או מפי דרדק בן שנתו זה? – אוי לאותה בושה, אולי לאותה כלימה!

ובשל מי לישראל הגורל המר הזה להיות תלמיד קטן כפוף לאחרים כל ימיו? הלא רק בשל התלמוד, – לפי תמצית שיטת חקרנינו – ומדין גמור לא יפתור ישראל כי אם עזבו את תורת רבותיו, וזה לנו האות כי רק התלמוד הוא המעכב, כי כת קטנה מקרבנו, הלא היא כת הקראים, הרימה יד ברבותיה מלפנים, והנה פתאם נהפכה לעדה אשר כל חכמתה מקרבה יצאה, בכורת פטר רחם אשר לֵדה אחרת לא קדמה לה, יחידה לאמה, אשר כל אחיה מלפנים רק כעבדים ילידי בית נחשבו לה וכל מה שקנה עבד קנה רבו, ולמען החלט את כל העושר והכבוד ליורשת היחידה הזאת, נֻטל כבוד, ביד מאהביה, מבית ישראל, באמור לנו כל היום כי כל "עשות ספרים בידיעת הלשון וכלליה ודקדוקיה וחבור השירים השקולים גם בין הרבנים שמהם ראו ועשו כמוהם, לא ע"י החפץ להתדמות אליהם אלא ע"י ההכרח" (לק"ד ד').

נראה נא עד כמה נכונו דברים אלה:

אמת הדבר, כי “לא ע”י החפץ להתדמות אליהם" לאמר, אל הקראים, עשו גדולי הרבנים מעשיהם ב“ידיעת הלשון וכלליה ודקדוקיה”, כי איכה יכלו להתדמות אל הקראים אם מלאכת הקראים עצמה בחקר הלשון היתב דלה וגרועה מאד, או לא היתה ולא נבראה כלל, כי לפי המסקנות האחרונות הוגרר הדבר, כי “כל הכתבים אשר עליהם בנה פינסקר ואחירו גרץ את משפטם [שקדמו הקראים את הרבנים בחקירת הלשון] נמצאו אח”כ מזויפים. רואים הנני, כי סופרי הקראים בזתי מאות שנה (האחרונות) לאלף החמישי וראשית האלף הששי: הדסי ב“אשכול הכפר” ואהרן בן יוסף בספר “המבחר” שואבים מי תורת הלשון העברית מבאר חפרוה גדולי הרבנים, בוני השפה העברית, מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג, יונה בן ג’נאח ואבן עזרא. כל איש היודע את דרכי סופרי הקראים (השנים הנזכרים למעלה), לא יכחיש כי ידעו את הספרה הקראית העתיקה. ועל כן בהשתמש הקראים האלה רק בתורת חכמי הרבנים, או כי נתנו משפט הבכורה להרבנים על הקראים הננו רואים מופת חותך כי לא מצאו במקצע הזה די־ספקם בספרי בני דתם ויהיו אנוסים לקבל תורת לשון עבר מפי חכמי הרבנים" (הערת הרכבי, די“י גרץ־שפ”ר ח"ג 449).

ובכן נהפכו הדברים כי לא הרבנים “עשו כמוהם [כמו הקראים] – – ע”י ההכרח כ“א הקראים היו “אנוסים לקבל תורת לשון עבר מפי חכמי הרבנים”. אך כל השמועה הזאת, כי הרבנים עבדו את עבודת לשוננו “על ידי ההכרח”, אמורה במקום זה ומתפרשת במקום אחר בדבת שוא לא נשמעה עוד כמוה, הלא היא “דבת הרדיפות והבזיונות שסבלו מני אז(?) עד זמננו בעלי הדקדוק והלשון מאת אחיהם הרבנים, כמו שנראה (?) מר' מנחם בן סרוק, וזה מפני שהי' למוד זה נחשב בעיני התלמידים כלמוד מיוחד אל הקראים” (לק“ד קט”ז). ועתה, אם אחרי כל אלה הביאו הרבנים את צוארם בעול הלמוד הזה “המיוחד אל הקראים”, לא עשו זאת “אלא ע”י ההכרח”. נבדקה נא מעט את הלעז הגס והמגונה זה לאור האמת: על הרבנים בעלי הדקדוק והלשון, שהביא החכם הנכבד הרכבי בהערתו לעיל, הלא המה מנחם, דונש, חיוג, אבן גנאח ואבן עזרא נוסיפה נא את הגאונים רב סעדי‘, רב שמואל בן־חפני ורבנו האי והרבנים המשוררים רש“ב רבירול ור”ש הנגיד (ע' לק"ד שם). הנה על החכמים האלה יש לישב בדוחק, כי רק על כן הם לא “סבלו הרסיפות והבזיונות – – מאת אחיהם הרבנים”, מפני “שבעל כרחם של הרבנים [האלה] היו מוכרחים גם הם לתפוס בלמודים כאלה”, כלומר לתפוס “באותה הקשת עצמה אשר דרכו הקראים” (שם). ויען כי ההכרח לא יגונה, חשכו “אחיהם הרבנים” מהם את “הרדיפות והבזיונות” רק בתורת “הוראת שעה”, כהתר במה לפי שעה לאליהו בהר הכרמל וכיוצא בזה. מיהו קצת קשה! תינח חכמי ספרד, הואיל וקראי הוו התם, אמרינן בהו אניסי נינהו ראניסי רחמנא פטרינהו; חכמי צרפת דלא הוו התם קראי מאי איכא למימר? אם “הרדיפות והבזיונות” לבעלי הדקדוק והלשון מנהג ישראל הוא “מני אז”, היכן הן רדיפותיהם ובזיונותיהם של חכמי צרפת, שבעיניהם ודאי היה מנהג ישראל תורה – לרש“י ז”ל שהחזיק בתורת הדקדוק והלשון ולא סר ממנה בכל באוריו לתורה לנביאים וכתובים, ולרבנו תם, רבן של כל בעלי התוספות, אשר המעט ממנו כי פָסק לכמה שעות או לכמה ימים מתלמודו וישב לכסא משפט לדון בכובד ראש ולהכריע בין שיטת מנחם ובין שיטת דונש, כי אם שִׁוָּה את נפשו לתלמיד להם, בחתמו: “והנני תלמידם, צעיר מעשי ידם” (הכרעות רבנו תם ד' לונדון 99). ובכן היכן הן הרדיפות והבזיונות לרבנו תם ולאחיו רשב"ם, אשר לא קם עוד כמוהו פשטן גמור בבאור התורה? וגם את גדולי חוקרי הפשט שבצרפת ר’ יוסף קרא ור' מנחם בן חלבו מי רדף ומי בזה? ובצרפת הרי לא היו קראים ולא לשם תשובות המינים הוצרכו שם, ובכל זאת דבקו גדוליה בתורת הדקדוק ובכלכלת הפשט בכל כחם, עד כי יש בין גדולי החוקרים המבכרים את באורי הצרפתים למקרא על פני באורי הספרדים. אמור מעתה, כי “מני אז” לא נהגו “הרדיפות והבזיונות – – שסבלו – – בעלי הדקדוק והלשון מאת אחיהם הרבנים”. ועתה נראה נא עד כמה הן נוהגות “עד זמננו זה”? – כלומר עד שנת תר“ב, שנת צאת ס' לקוטי קדמוניות לאור – היכן הן “הרדיפות והבזיונות שסבל” הגר”א מווילנא ז“ל, שלמוד המקרא בדקדוק ומסורת בתכלית העיון היה לו לעקר שבעקרים ולתנאי קודם שאי אפשר בלעדיו, ללמוד כל התורה שבע”פ (ע' הקדמת בני הגר“א לבאוריו לשו”ע א"ח) ושסבל החסיד המופלג ר' זלמן מוואלאזין ההולך בדרכיו ושסבלו כל גדולי הדור בליטא ורייסיו, ארצות למוד התלמוד, גם אלה שהיו לפני הגר“א גם אלה שהלכו בעקבותיו (ע' ס' קריה נאמנה, שאיננו כעת בידנו)? ומי מזקני הדור הזוכרים עוד את חיי בני ישראל במדינות ההן, אשר החזיקו באמונה רבה בדרכי אבותיהם ולא נטו מהן ימין ושמאל, שאינם יודעים כי ספרים כספר המסלול, צהר התיבה, ספרי ר' אליהו בחור וגם הקונקורדנציא היו חביבים ומבוקשים, מצויים ונקראים, בבתי הלומדים החשובים. ואם יש קורטוב של אמת בשמץ דופי זה, שהיה דקדוק הלשון”נחשב בעיני התלמודים כלמוד מיוחד אל הקראים“, הלא יקשה לנו, איככה החמירו פוסקינו בשעור מעולה כזה להזהר בכל מיני זהירות בדקדוק הלשון, באחת מן המצות הנעלות והרוממות, הלא היא מצות ק”ש, שעליה נאמר “וצריך לדקדק באותיותיה. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה את החזק ולא יחזק את הרפה, ולא יניח הגד ולא יגיד הנח” (רמב“ם הל' ק”ש ב‘, ט’ וש“ע א”ח ס“א כ”ג), וכך הוא גדול כחה של חובת דקדוק הלשון במצוה זו עד כי גם “הקורא בכל לשון צריך לדקדק בדברי שבוש שבאותה לשון ומדקדק בדקדוק הלשון בכל מצוה של קריאה ושל דבור”. ועתה, אם היה באמת הדקדוק “נחשב בעיני התמודים כלמוד מיוחד אל הקראים” כלומר, כלמוד שרבותינו הזניחוהו מפני מעוט ערכו או מפני פסולו, ושרק הקראים החזיקו בו ויקדשוהו מדעתם, כי עתה חשבוהו פוסקינו בלי שום ספק למינות גמורה, כאשר חשבו את שאר מנהגי הקראים ולא היו מנהיגים אותו בשום פנים, ככל אשר בטלו קדמונינו דברים גדולים אחרים, אף לאחר שהיו נוהגים כמה דורות, ואין טעם אחר אלא “מפני תרעומת המינין”.

לראיה לדבר כי הדקדוק והלשון היו שנואים על רבותינו, הובא מעשה מחְלֻקתו של חסדאי בן שפרוט ומנחם בן סרוק: “כמו שנראה(?) מר' מנחם בן סרוק”. תמה תמה נקרא על מופת כזה “שנראה”: מה נראה? ומי נראה? האמנם יש אפילו בבואה דבבואה של צל דמיון במאורע זה לענין המדומה והמרומה של שנאת הרבנים את הדקדוק והלשון? חסדאי קרא למנם לבא אל עירו ואל היכלו, רק לשם יחוד דבר זה, לשום עליו את עבודת תקון הדקדוק והלשון, ששני אלה היו משוש דרכו ושמחת גילו של השר הזה ואח"כ יָרד עם מנחם לחייו בגלל מה? בגלל שעשה חכם זה את רצונו? בגלל אשר יגע בעבודה ההיא אשר היתה יקרה וקדושה גם בעיניו? הנשמעה עוד תהפוכה כזאת? – והשנית, אם מֵרֵר וישטום בן שפרוט את מנחם על היות הדקדוק והלשון כל מלאכתו, מדוע לא רדף גם את דונש, שגם כל עקרו היו שני אלה? והשלישית, הנה כמעט דבר העולה מאליו הוא, כי ברדיפות שרדף שר זה את חכם זה, היתה גם יד דונש באמצע, ברב או במעט. ועתה לוא היתה חטאת מנחם חקירת הלשון העברית, איך לא ירא דונש להדיח עליו את הרעה? הלא האי גברא בהאי פחדא יתיב, בדעתו כי גם הוא הרבה לחטוא (?) כמוהו.

על תלונות ותנואות, חלומות והבלים, זדונות ושגגות, כאלה כי הדקדוק והלשון נכסים מיוחדים הם לקראים כי רק הם הרו וילדו אותם, יהיו לתשובה נצחת פרק ה' ופרק ו' שבחלק ט' מספרנו זה. אך מלבד הפרטים שפרטנו אנחנו שם למאות, כדי הוא לשמוע דברי חכם מובהק מחוקרי דורנו, שגם הוא בא לידי כלל זה. החוקר הנכבד פרופ' באכער ז"ל החליט גם הוא, כי מקור הדקדוק העברי הוא המסורה (“דיא מסורה איזט די אייגענטליכע וויעגע דער העברעאישן גראממאטיק”, Z.D.M.G. חלק 29 צד 8) וכי המסורה כבר היתה למקצוע מיוחד ונבדל לעצמו בימי התנאים והאמוראים (" – – דיא צוואר שאָן צור צייט דער טאנאעטען אונד אמאָראֶער אלס בעזאנדערע דיסציפלין עקסיסטיערטע", 7) וכי מקצתם של

חכמי המסורה, הם הם חכמי המשנה עצמם (" – – דיא מסורה דערען טראֶגער צום טהייל מיט דען טראֶגערן דער משנה אידענטיש זינד", שם).

מלב ה“דברים והאמת” בס' לקוטי הקדמוניות ע"ד “הרדיפות והבזיונות” שרדפו ושבזו גדולי התלמוד “מני אז ועד זמננו זה את בעלי הדקדוק והלשון”, עולה עוד קול שבר באזננו, כי “התלמוד הוא הדיח את תורה שבכתב מתוך האומה וַיַּסַח אותה מדעתה” (דער תלמוד האט דיע ביבעל אויס דעם פאלקס בעוואוסט זיין פערדראֶנגט“, גד”י V 175). נראה נא עד כמה נכונים הדברים האלה! בגוף ספרנו יראה כל קורא אשר עיניו אל האמת, מה רבו ומה גדלו מכשירי תפוצת המקרא ומשמרתו בקרב כל העם מקצה גדול ועד קטן, שהתקינו רבותינו חכמי המשנה והתלמוד: ולא לקריאה בלבד, שאדם קורא ומתנמנם, הדריכו את קהל עמם, כי אם לקריאה מתורגמת ומבוארת; וכי גם במתיבה, מקור התורה לכל תפוצות ישראל, קָדַם בכל יום ויום למוד המקרא, בפי ראשי החכמים באזני העם, לכל למודי המשנה והתלמוד; וכי בבית הספר לא היה למוד של חובה לכל ילד בישראל כי אם למוד המקרא בלבד, ולמוד המשנה והתלמוד לא היה אלא רשות, עד כי חמש שנים הראשונות שבבית הספר לא היו מיוחדותרק למקרא לבדו וכי תנאי ראש וראשון לכבוד תלמיד חכם ולערכו הראוי, היה רק המקרא, כדבר הרשם והמפורש: “תלמיד חכם צריך שיהא רגיל בכ”ד ספרים ואם חסר אחד מהם אינו כלום". וכל תלמיד שכל ידיעתו במקרא אינה אלא “שטפא דתלמידאי תרביצאי”²² היה נחשב בעיני חכמי המתיבות ותלמידיהם על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא” (ת' גאונים קדמונים, תשובה ע"ח). ותשע הידות מישראל יצאו רק למקרא בלבדו מבית הספר ורק העשירית יצאה למשנה ורק אחד ממאה יצא לתלמוד (גוף ספרנו שם). ואת כל התקנות האלה, להרבות דעת המקקרא בקרב העם, לא התקין אלא התלמוד לבדו; התלמוד בעצמו! ואחרי כל השבח הזה, הרי אנו קוראים בספר דברי הימים כתוב לרבבות אלפי שראל, כי “התלמוד הור הדיח את התורה שבכתב מתוך האומה ויסח אותה מדעתה”, ואנחנו מה נאמר ומה נדבר לשמע הדברים האלה?

הקטרוג על רבותינו, רועי ישראל הנאמנים, הולך ומוסיף ומתאונן וקורא: “המאור שברוח, החמימות שבלב, גם רוח האמונה הפנימית, גם השירה העליונה נובעת ממעין כתבי הקדש תמו נכרתו מקרב הקהלות וראשיהן – – והרוח הכבירה אשר תעבור את המקומות הכלואים והמעופשים מֵאֲנָה עוד לבא” (“דיא ערלייכטונג דעס גייסטעס, דיא ערוואֶרמונג דעס געמיטהעס, דער צוגלייך אינניג רעליגיאעזע אונד פאָטישע הויך, וועלכער דען הייליגען אורקונדען ענטשראֶמט, וואר דען געמיינדען אונד דען הויפטפערטרעטערן אבגעקאָממען – – עס פעהלט דער שארפע לופטצוג וועלכער דיא פערשלאָססענען דומפפען ריימע דורכוועהען זאטללטע”, גד"י שם). דברים אלה אינם חוזרים עוד על עצם כתבי הקדש, כי אם על המאור והחמימות, האמונה והשירה, הנאצלים מהם ואשר עקבותיהם לא נודעו בישראל (?), עד כי לפי דברי הקינה הזאת, היה שר העולם כביכול, או שר האומה, יושב ומצפה, עד אשר יבא אל היכלו האדון המבוקש “לכבוש בחוזק יד את הדעת הקצרה, להשיב את התורה שבכתב אל משפטה הראשון ואל כבודה מקדם, ולפחת רוח חיים בדת ישראל” (“דיא איינזייטיקגקייט איבערווינדען, דיא ביבעל אין איהרע רעכטע אייגעפיהרט אונד דאס רעליגיאזע לעבען פערגייסטיגט ווערדען”, שם). והאדון המבוקש זה איננו אלא ענן, “איש אשר משרה על שכמו, שהתיצב בראש מחנה עורכי מלחמה לקראת [חכמי הדורות שלפניו]” (“זא מוססטע אָפפיצציעללען כאראקטער בעקליידענטען פערזאֶנליכקייט געטראגען – – אנגעפיהרט ווערדען”, שם).

עד כמה הוצרכה, ועד כמה רצתה כנסת ישראל מִיָּמֶיה לְשַטֵּחַ את כפיה אל התקיפים, אשר משרה על שכמם וחרבם על ירכם, כי יואילו הם לחוש לעזרתה, לחדש את רוחה בזרוע עוזם ולטהר את לבם בידם הקשה, ישפטו נא יודעי העתים. ואנחנו אין עינינו הפעם כי אם לדון על דבר טענת חוסר המאור והחמימות, האמונה והשירה שבכתבי הקדש אשר כָּהו ואשר פָּגו, אשר נכרתו ואשר נָדַמו בידי רבותינו, לפי דעת השיטה ההסתורית הנוהגת ששמענו זה מעט. אבל אנחנו יודעים לקרוא שם מלא, על כולם מלא קדשים וקדשי קדשים, אשר נאצלו עלינו מרוח כתבי הקדש ועדיין הם חיים וקיימים בתוכנו, ומחדשים בטובם בכל יום תמיד את רוח עמם מקטן עד גדול, הלא הם גנזי השירה והזמרה, העוז והחדוה, שגנזו לנו רבותינו באוצר סדור התפלה, אשר רוח ה' היצוקה בכתבי הקדש מרחפת על כלם ומחיה את כלם. הנה תפלות החול, השבתות והמועדים, הפתיחות והחתימות למלכיות, זכרונות ושופרות, ברכות ק“ש של שחרית ושל ערבית שלפניהןושלאחריהן, ברכת השיר הגדולה [:נשמת], ברכות נשואין וברכת המברך לברית מילה אוצר של יראת שמים הן, מלא אורה ושמחה, וכל הקדשים האלה אינם אלא תמצית התורה, הנביאים והכתובים²³. ועל כנסת ישראל, אשר אלה הם נחל העדנים אשר ממנה רוחה שותה בכל עת ובכל שעה למני אז ועד היום הזה, יתאוננו המתאוננים כי "המאור שברוח, החמימות שבלב, גם רוח האמונה הפנימית, גם השירה העליונה הנובעת ממעין כתבי הקדש, תמה נכרתה” ממנה? ועל למוד מקרא כזה אשר יָצַק את רוחו על יוצרי הצורות הנאות שזכרנו, שאין דוגמתן בכל ספרותנו למיום סתום החזון, יעלה על לב לאמר “הדעת הקצרה (?) של דרך התלמוד, הפך את טעם המים החיים הנובעים ממעין זמרת כתבי הקדש לתִפְלָה” (דיא איינזייטיגקייט דער תלמודישען ריכטונג, האטטע דאס לעבענדיגע וואססער דער ביבלישען פאָזיא אונשמאַקקהאפט געמאכט“, גד”י V 3־2). אולם שתי שיטות הן בחקר המקרא ובכלכלתו והבדרך משפט החכמים על ערכו. האחת הנוהגת כיום היא שיטת אלה, אשר שמו את המקרא לגיא הרגה, לבקעה מלאה עצמות יבשות, שיטת בעלי בקרת המקרא העוקרת היא – ראדיקאלע ביבעלקריטיק – אשר יבאו להיכל התורה והנבואה בקרדומות כחוטבי עצים, לנתוש ולנתוץ, לגזור שאֵר סופרי הקדש מעליהם ולגרם את עצמותיהם; שיטה אשר פרי אחרית תוצאותיה היא מסקנה שהעלו הפרופיסורים והפסטורי האריים, כי אין ספר “ברית הישנה” (“דאס אלטע טעסטאמענט”) כי אם “אסקופה קודמת” (פאָרשטופע") לתורה אחרת, אשר ערך תורתנו נגרע (?) ממנה (“מינדער ווערטהיג”); שיטה, אשר אף כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום ומרבית חדושיה סרי טעם הם, מעוררי צחור ושאט נפש²⁴, נלכדו בשחיתותיהם גם סופרים הגונים והתמימים. השיטה הזאת כבר רבו ימיה בעולם ההבל הזה, זקנה כבת אלף שנה היא, ואבי השיטה הזאת הוא ראש צוררי תורתנו, אשר מקרבנו יצא, חִוִּי חבלכי היה ראש בעלי בקרת המקרא הפשטנית והחלוטה (“דער ערסטע ראציאָנאליסטישע ביבעלקריטיקער”, (גד"י V 286). השיטה הזאת, של אפיון היוני ושל חוי הבלכי, באה להרוס ולהאביד ולא לבנות ולנטוע, היתה תועבה בעיני משה רבנו, היודעת ומכּרת כי כל התורה מראשה ועד סופה יצוקה ומוצקת במוצק אחד, אשר נשמת אלהים חיים, אל אחד, תחיה את כלה, וכי זרם אחד של חיים מזנק ופורץ ויוצא ממנה, שופע והולך וממלא את כל דברי הנביאים והכתובים, שבזמנם נכתבו ובעצם תומם נמסרו לנו, ומשם הוא משתפך אל הים הגדול, ים התלמוד המַפרֶה, המפריח, המחיה והמחמם את כל קהל ישראל עד היום הזה. כי רוח חיי הָאֵיתן אשר אנחנו שואפים מן התורה וממצותיה עד היום, היא רק פרי הבינה הישרה, בתמימה והבריאה אשר התבוננו רבותינו בתורה. ובמה בחרו המתאוננים אשר מחמדי אבותיהם, לאמר, תורת רבותיהם, קלו בעיניהם, ובמה רצו הם לזכות את ישראל בעולם הזה ולעולם הבא? באיפה זעומה של רזון וחורב, במלוא חפנים עמל ורעות רוח, ובאוצרות שלג וברד אשר ישיליכו קרחם על כל עובר, הממלאים את ספרות הקראים פה לפה. ועין מדריכינו אלה, לא תראה ואזנם לא תקח, את קול דברי יועצנו מקדם ר' יהודה הלוי, החוקר הגדול הזה ברוח תורתו ובטבע עמו, האומד מרחוק ומזהיר: “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם – דבר' ד' ו' – ומי שרוצה להכזיב הפסוק הזה יראה ענין הקראים ומי שרוצה להאמין בו יראה חכמת המשנה והגמרא ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם” (כוזרי ג', ל"ט), וראשי פרשת שתי הדרכים האלה הלא היא חליפת שיטותיהם בכלכלת המקרא.

עוד תצִילנה אזנינו מן השאון הזה העולה מארץ ממלכת המדע על דבר כתבי הקדש, כי השכיח התלמוד, ועל הרוח הנאצלת מהם כי נָבֹקָה, והנה קול צוָחה עולה מחוף ים השחור, קול שחֶציוֹ זעם לחכמי התלמוד וחציו נחמה ופיוס לעדת בני מקרא. הקול הזה משבח ומגדף כאחד, מספר הוא והולך על נסי בן נח הקראי, כי בעונותינו הרבים “קשה לשונו מאד ומליצותיו לפעמים בלתי מובנות”. אך מי אשם בדבר? האם נסי עצמו? חם ושלום! או עדת הקראים אשר ממעיה יצא? חלילה וחלילה! ומי איפוא חייב בדבר הגדול זה? העדה החַיֶבת בכל דבר אשר היתה בכל רע היא החיבת גם בדבר הזה: עדת הרבנים, המה ואבותיהם ורבותיהם הם רק הם אשמים בדבר לשון נסי כי קָשָתָה ובשפת בן נח כי כבדה מאד, ונסי מה הוא כי תלינו עליו? כי “בהיותו נאבק עוד עם הלשון שהיתה עוד בימי המחבר בימי נעוריה, שאז התחילה להתחדש כנשר שנית אחרי בלותה, ואחרי שגורשה מצרתה בגודה אחותה הארמית, כל ימי השמה בזמן חכמי התלמוד ולפיכך ראינוהו – את נסי – מנהג את עטו בכבדות” (לק“ד מ”א). ובכן נהפך מקל נעם שביד הסופר לקראים, למטה זעם לרבנים ולתלמודם, ונסי בן נח ועטו נקי. ואנחנו לפי דרכנו למדנו כי נגזר גרוש גדול בגזרת חכמי התלמוד – הלא הם התנאים והאמוראים, הסבוראים והגאונים עג ימי הוסד דת הקראים – על הלשון הקדושה, ולא עוד אלא שהכניסו זרה תחתיה, הלא היא צרתה הארמית. דילטוריא זו תסמר שערת שומעיה, וביותר בצאתה מפי פרקליט מושבע לקָרָאוּת ככותב הדברים ההם. אך נפרטה נא את הדבה לפרטיה ואחרי כן נדבר על הכלל כֻּלו: אם תֵּחָשֵב הלשון הארמית לצרה לעברית, הלא תחשב הערבית לצרה לעברית על אחת כמה וכמה! כי הארמית קרובה הרבה יותר אל העברית מן הערבית, כאשר הוכיח החכם המובהק ביותר לענין זה שד“ל ז”ל, בהקדמתו לס' מעשה אפוד ובמקומות אחרים, וכאשר חרץ משפט ראש יודעי שלשת הלשונות האלה ר' יונה בן גנאח על “הלשון הערבי – – שהוא אחר הלשון הארמי דומה ללשוננו יותר מכל הלשונות” (רקמה בהקדמה VIII ). ובכן, הלא הארמית היא הלשון הקרובה שבקרובות לשפת אבותינו, והקראים הלא ידענו כי השתקעו הרבה הרבה יותר בערבית הרחוקה יותר מן העברית, עד כי שקעו בה את מרבית ספרותם, ומדוע לא יאמר הכותב על הקראים שבידם גורשה העברית מצרתה בגודה אחותה ערבית – וכי משא פנים יש בדבר? ובאמת הלא הפוכים הדברים: הקראים הם המה המרבים בספרותם בערבית וממעטים בלה“ק, ולעומתם הלא הרבנים הם הם המדברים במבחר ספרותם, הלא היא המשנה וכל הברייתות עברית יצוקה ונמרצה מאין כמוה, כאשר העידו והוכיחו ראש חכמי לשוננו רי”ב גנאח בהקדמתו לס' “הרקמה” ורבנו הגדול הרמב“ם ז”ל, ראש בעלי סגנון המשנה, בפי' המשניות שלו, כי לשון המשנה עברית צרופה ומובהקת היא, שאמנם נתחדשו בה צורות, אך הצורות ההן מתוכה ומטבעה ובלי כל אונס נוצרו! כדרך כל לשון חיה ההולכת ומתחדשת כל זמן שהיא חיה. ואחרי שני העדים הנאמנים ההם ימלאו כל חוקרי הלשון המובהקים, אשר רק שנים מהם נקרא בשם הלא הם ר' חיים קעסלין במאמרו “נחל הבשור” ור' שלמה לעווינזאהן במאמרו “שיחה בעולם הנשמות”. ואנחנו בני ישראל העומדים באמונתנו לאבותינו מעולם מאשרים את כחנו ושמחים במתנת חלקנו, כי זכינו לראות את לשוננו שירשנו מאבותינו, מתוקנת ומחוזקת בצורה נאה ובולטת כזאת המוספת לה כח ויופי. וגם במרא הבבלית והירושלמית ובמדרש האגדה, לא נגרע הרבה מחלק לשוננו העברית, כי כמעט בכל דף אתה מוצא את המאמרים העברים התמימים והמוצקים, היוצאים בנחת טבעית מפי אומריהם, מרובים על המאמרים הארמיים שגם הם לא באו מתחלתם בלשון זאת, אלא כדי לשמור את מליצת החכם בעצם תומה כאשר יצאה מפיו, למען ידעו התלמידים לדרוש ולבקר אותה בכל דקדוקי מַשְמָעָה לצורך בֵּרור ההלכה, כמנהג בעלי כל מדע לבחון את דבר החכם בעצם הלשון אשר הביע הוא אותו, וכמנהג השופטים לקבל את העדות ששמע העד את דברי בעל הדין בעצם הלשון ששמא אותו מפיו. ובכלל הדבר נמצא את לבבנו להחליט כי גם השארית הארמית שבתלמוד, המעט ממנה כי לא הזיקה לספרותנו כי אם היתה כמעט למחיה ולאוצר חיים לשפתנו העתיקה. כי כשם שהוא שבח לעיר חשובה להיות לה “מגרש” הנקרא “עִבורה של עיר”, למען הרחב משם את גבולה לעת הצורך, כך הוא שבח לספרות כל עם אם בצד האגרון – וואֶרטערבוך – האוצר את מלות שפת מולדתה, יש לה עוד אגרון חיצון – פרעמדוואֶרטערבוך – האוצר מלות רבות מן הלשונות האחרות שעמה רגיל בהן, למען הרחב גם גם היא את גבולה לעת הצורך או להחליף לפעמים מלה מולדת בית, אחרי אשר תש כחה מרוב עבודה, במלה בת לשון אחרת. והדבר ההוא אשר עמד ללשונות האירופיות להעשיר את אוצרן במלות לשונות יון ורומי הקרובות להן, עמד ללשוננו העברית להעשיר את אוצרה במלות הלשון הארמית הדומה לה והקרובה לה מכל הלשונות שבעולם. והיא שעמדה לסופר העברי הרבני הבקי בלשונו ובספרותו העתיקה כי לא ידע בה כל מחסור, והיא תהלתנו.

ועתה נבואה נא לבקר את המליצה העזה שנמלצה על חכמי ישראל ועל גורל לשון ישראל לאמר: “אחרי בלותה ואחרי שגורשה מצרתה בגודה אחותה הארמית כל ימי השמה בימי חכמי התלמוד”. ובכן, רוב ימיה של לשוננו העברית ימי בְלִיָה, ימי גרוש, ימי שממון היו לה, ומיד מי היו לה כל התלאות האלה? מיד חכמי התלמוד. אך נשאלה נא: מי הם חכמי התלמוד האלה? הנה הם חכמי המשנה והגמרא, שכל גופי תורתם קבלו מן הסופרים אנשי כנסת הגדולה, ושכל עבודתם לא היתה כי אם להרחיב ולהעמיק את גופי תורה אלה, לסדר אותם וללמד אותם לקהל העם. ועד כמה נאמנו תלמידים אלה, התנאים והאמוראים, לכל דרכי רבותיהם הסופרים אכנה“ג, הלא גלוי וידוע לכל איש ישראל. ועתה נשאלה נא עוד: כל עצם כתבי הקדש גופם, מיד מי הם לנו? מי הציל אותם מתוך ההפכה אחרי חרבן בית ראשון וימלט אותם מן האבדון לפלטת עולמים? הלא הסופרים אנשי כנה”ג; ומה הוא הגוף לנשמת הכתבים המקודשים האלה, הלא היא לשון אבותינו, אשר על כן קדשו אותם ואת הלשון בקדושה אחת ויקראו ללשון ההוא “לשון הקודש”, ככל אשר קראו לספרים ההם “כתבי הקדש”. והנה השטה ההסתורית הנוהגת באה ושמה את חלק רבותינו הנאמנים, מקדשי המקרא והלשון, עם בוגדים פריצים המחללים את הקדשים, המסורים להם לפקדון ולמשמרת מיד רבותיהם, אשר היה מוראה עליהם כמורא שמים. רוח מי מיודעי ערך חכמי ישראל תכלכל תהפוכה כזאת ולעז כזה! אך לא לשקול הדעת ולשודא דדייני אנו צריכים בדין זה. הנה המעשים המוחשים באים ומעידים על עצמם, כי יד אנשי כנה“ג הסופרים, התנאים והאמוראים היתה שוה בעבודה אחת רצופה שהעשירה את שפת אבותינו מאד מאד. והמעט מִכִּתֵּי רבותינו אלה כי מלטו וישמרו את הקדשים המוצלים והמסורים בידם, אשר הם לבדם הם אוצר הלשון, כי אם יצרו גם הם בדמותם ובצלמם קדשם כלאה אשר היו לאוצר יקר מאד ללשוננו, כי “אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל תפלות וברכות, קדושות והבדלות”, שהן הן מוסדות סדור התפלה, אשר זה מעט דברנו עליו. והסדור הזה הלא משנה הוא לכתבי הקדש בעומק הגיונו, ברוב חזיונותיו ובחמדת משכיותיו הרכות והענוגות, אשר כיום לא יצלח עוד ביד איש לעשות כמתכֻּנתן. והסופרים אכנה”ג היו רק היוסדים הראשונים לבין זה והממלאים אחריהם היו התנאים והאמוראים, אשר בתפשנו אנחנו רק את המועט מתוך המרובה כבר עלו בידנו עשרים מבחיריהם אשר העשירו איש איש בדוקרו את אוצר הסדור (ע' מ“ד לתולדות התפלה בח”ט), מלבד התפלות והתהלות מעשה רב ושמואל (ח"ז 52־48) ור' יוחנן (77־76), אשר אין ערוך לרוממותן ולתפארתן, ולמבד תחנוני היחיד לרבותינו התנאים והאמוראים ותוכחות מוסרם לנפשם הנמלצת מאד (ברכ' ט“ז: י”ז. ירש' שם ד‘, ב’). וכבר בימי האמוראים, ואולי עוד לפניהם²⁵ בימי התנאים, החל פיוט התהלה הקדמוני לפַעֵם את אנשי הלב בקרב ישראל, אשר אִמְרָתו היתה טהורה מזוקקת ומוצקת כעין הבדולח, והמאסף לכל הפיטנים הקדמונים ההם היה המליץ הדגול מרבבה יוסי בן יוסי בדור רבנן סבוראי²⁶. סוף דבר, ספרות הסדור ראויה היא, ועתידה היא, לנחול כסא כבוד על יד ספרות המקרא ולהיות למקצוע חשוב במדעי ישראל, כי מלבד אש כֻּלה רוח מרוח המקרא היא, הנה לכל דבר מראיתה החיצונה לכל דבר החן והיופי אחות מבטן היא לה, ובני אדם הללו באים בעינים טוחות מֵראות ובחיך קהה מִטעום, ומחליטים כי בימי חכמי התלמוד, אשר הם טפחו ורבו את לשוננו הקדושה, הם הם רוממוה ויגדלוה, ישבה שפתנו שוצצה, ושחוק יעשו לנו באמרם להשיב את ה“שוממה” הזאת אל כבודה ואל נחלתה מקדם, בגרשם את הצנועה הרעננה הזאת מחדר הורתה ולהושיב תחתיה ספרות חרֵבה אשר אין לה לֵחַ ואין כח בה, אשר אין בפיה בלתי אם אָלה וקללה, קטטה ונאצה לנו ולרבותינו ולקדשינו, אשר אליהם כל תאות נפשנו, ובה יתהללו, כי לרגלי הספרות הזאת אשר קפצב עליה זִקנה בטרם מלאה עוד ימי נעוריה “התחילה [לשוננו] להתחדש כנשר”.

ולא רק בגבול בתפלה והתהלה התכנסו יצירי הלשון אר יצרו רבותינו חכמי התלמוד – אשר גם על בירורו הלכותיהם חרצה שיטה הנוהגת את משפטו כי נעשו “בדעת קצרה וצנומה” (“אין שטאררעראיינזייטיגקייט”, גד"י V 2) – כי אם גם בשירי חול, גם בשירים אשר תוכם קדש וגבם חול עשו נפלאות: שירת בר קפרא הקטנה והשנונה, אשר שר על בן אלעשה (ח"ו 259. 260), הקינה הנשואה על מות ר' זירא (ח"ז 199. 200), לֶקַח יהודה בן נחמני (159) נעלו לא רק על המליצות הנגובות והנבובות אשר הוצגו למופת בלקוטי קדמוניות, כי אם גם הטובים והנעלים בשירי רש"ב גבירול ור' יהודה הלוי לא ישיגו אותם בטעמם העברי האיתן והעתיק היצוק בם וברוח הטהרה העברית המרחפת עליהם, מעין הטעם העולה מכתבי הקדש ומעין הרוח השפוכה עליהם, ולא יערכו עליהם בכחם המשומר ובטעם העומד בם בלתי אם פיוטי יוסי בן יוסי ואגרת בן מנחם.

ביותר וביותר יצא הקצף על רבנן סבוראי, שהטילו עליהם מבקרי הדור הקודם כל מיני אחריות וישיאו אותם עון כל אשמה, עד שטבעו מטבע מיוחד למעשי רבותינו ההם ויקראו להם,הרזוֹן הסבוראי" ("סאבוראישע דיררע); “מלאכה שאין רוח בה” (“גייסטלאסע טהאֶטיגקייט”, גד"י V 2) ו“תרדמת החורף בכל הגבול מסביב” (“ווינטערשלאף אוין אללען געביעטען”, מאגאזין פיר דיע וויסענש' דעס יודענטומס שנה 2, צד 28) ועוד ועוד ועוד. עד כמה יש אפילו צל של ממש ושל הֵתֵּר לכנויים האלה למעשי רבותינו ההם, – שרב האי ז“ל קורא להם “איתני עולם”, לעקר תעודתם, שהוא השכלול האחרון לתלמוד ולכל התלוי בו – ימצא הקורא בדרך כלל, בפרק הראשון לחלק ט' שבספרנו ובפרוטרוט במוצאי דבר “מעשי רבנן סבוראי” וראה מה גדלו מעשיהם. אך גם לענין המקרא, הדקדוק והלשון, המעט כי לא היו דורותיהם נופלים מן הדורות האחרים, נמצאו סמנים מובהקים כי חכמים אלה דוקא שמו את לבם ביחוד, בשארית האחת המסוימת שנמצאה להם בתלמוד, אל דקדוק המלה לכל צדדיה וצדי צדדיה, אשר רק מעט נמצא מעין דוגמא זו במקום אחר. הנה דבר ברור ומקובל הוא בידנו מרב שרירא כי “גמרא דהאשה נקנית דתנינן ברישא: מנה”מ – קדושין ב''. – עד בכסף מנלן, רבנן סבוראי בתראי תרצצינהו וקבעינהו” (אגרש“ג הוצ' ד”ר לוין, 71 וע' עוד בעל העטור וריטב"א המובאים במ,ד “מעשי רבנן סבוראי”). והנה כל משא ומתן של סבוראי בענין ההוא הממלא שלשה עמודים, שרב שרירא קורא לו “קושיי ופירוקי” (אגרש"ג שם), אינו עוסק אלא בבירור פרטי המשנה על פי תורת הלשון וסדור הסגנון: א‘) בכִוֻן המליצות בכללן זו כנגד זו. ב’) באחדות הסגנון. ג‘) בדיוק הסגנון המוציא מכללו כל משמעות אחרת. ד’) בבירור שנויי הלשונות של לשון המקרא ולשון המשנה. ה‘) באסמכתא דקראי ו’) בפתרון המלה, בדקדוק הלשון, בחלוק סמן זכר ונקבה, גם בעצם השם גם בתבנית מלות המספר (ע' דבר זה במלוא בירורו מ"ד “מעשי רבנן סבוראי”). והנה מלבד אות ה' המדבר על אסמכתא דקראי, שהיא מדה אחת ממדות מדרש הכתובים לצורך ההלכה, הלא כל השאר אינן אלא חקירות ברורות וצלולות מאד בטבע לשון העברית ודרכיה. ומשא ומתן כזה הלא נאמן הוא לנו ממאה עדים, כי הלשון וידיעתה ומשמרתה היו חשובות מאד בעיני רבנן סבוראי, ולא עוד אלא שחשבו אותן למכשירי הבירור בתורתם. ובכן המעט מהם כי לא הרחיקו את תורת הלשון ולא הזניחוה, כי אם קרבוה ויכבדוה וינצרוה וישימו אותה לכלי חפץ בידם לברר בה גם את הלכותיהם.

מלבד כלכלת מליצות המקרא בדקדוק הלשון שעסקו בם בבית מדרשם באזני תלמידיהם ויעלום על התלמוד, החלו הסבוראים, הם ולא אחרים, לשום את מליצת שפת המקרא בעינן וכתומן לשפת המכתבים והאגרות בין המתיבות ובין הקהלות הקרובות והרחוקות ובין איש ישראל לרעהו, כאשר העיד רב האי ז“ל לאמר: “ואנן קא חזינן גאונים ז”ל, מן יומי דרבנן סבוראי, דכתיבי לכל אתרוותא פשוטי ודיאקסי וכתבי פסוקי כמות שהן וכו'” (תה“ג ליק מ”ו ותה“ג איי הים ל”ט). אף את החומרות שהחמירו הראשונים במלות הכתובים לבלתי כתוב אותם כסדרם הראשון שבמקרא לצורך חול, הנהיגו הם להקל. ובכן היו הם – ולא אחרים – אבות סגנון האגרות, אשר אין קץ ליצירי החמדה שיצר סגנון זה בפרותנו מיום הוסדו בידם עד היום הזה.

ומלבד סמני הדיוק והדקדוק המובהקים מאד, הנראים בדבריהם והמעידים על ידיעתם את הלשון ומלבד מנהגם לשמש במליצות המקרא באגרותיהם, המעיד על טהרת הלשון היוצאת ממקורה הראשון מכתבי הקדש אשר שתי אלה דַיָּן לבטל כחרס הנשבר את דברי המזלזלים, היה סגנונם בכללו צרוף ומבוקר מאד, הן זאת מודעת לכל איש אשר יד ושם לו במלאכת סופרים, כי לא הנקוי המוחלט (Purismus) המוציא כל מלה נכריה וכל מאמר נכרי מגבול ענינו – שהכחם צונץ קורא לזה “עניות שאדם בורר לו לרצונו” (“זעלבסט געוואֶהלטע ארמוט”, זינאגאָגאלע פאָעזיא) – כי לא הנקוי הזה הוא מיטב הסגנון. כי כל אשר חיך טועם ואזן בוחנת לו, אשר דברי רש“י בפירושיו ונפסקיו ידועים לו, הלא יכיר כרגע, כי סגנונו נמרץ ונערץ, מועט המחיזק את המרובה מאין כמהו, אף כי הרבה מלות ארמיות מעורבות במליצותיו. ורק סגנון כזה ולא אחר אתה מוצא בתשובותיהם ובפסקיהם של רבותינו גאוני בבל, תלמידיהם של רבנן וסבוראי, מראשוני הראשונים עד אחרוני אחרוניהם. בכל דבר הלכה ובכל דבר למוד ידעו רבותינו כי ללמוד וללמד הם באים, לבאר ולהסביר ולא להתהדר ולהתגדר. על כן נזהרו מאד לבלי שים שום כחל וסרק על ענינם ויבחרו רק במליצה פשוטה ברורה ומבוררת, המחזקת במעוטה את המרובה. ככה הוא סגנון ס' הלכות גדולות, אשר מרבית דברעו הם דברי רבנו יהודאי גאון המדייק הגדול וככה הוא סגנון כל הגאונים אשר אִמרתם צרופה ובולטת, עד כי נתקיימו בה כל המדות שמנה רב שרירא ז”ל בסגנונם של ר' עקיבא ור' מאיר תלמידו, שהוא יסוד משנתנו: “אורחא דר”מ דהיא אורחא דר' עקיבא, קצרה וקרובה ללמד, ודבריה מחוברים חבור יפה, כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה – – ואין בהם שפת יתר, וכל מילתא ומילתא מסקא לטעמה בדלא אמר בה מילטא דטופיינא דלא צריכא ולא מיחסרא ולא מייתרא מדעם – – ובכל מלה גדולות ונפלאות, ולאו כל מאן דחכים ידע לחבורי מילי הכי" (אגרש“ג הוצאת ד”ר לוין 29). ובפה מלא נערב את לבנו להגיד כי מעין “שופרא דתרצתא דמתנינן ואמתת טעמה ודיוקא דמילא” (30), שהבחין רבנו הגדול רב שרירא בעינו החדה, נחה על סגנון הגאונים תלמידיהם המובהקים של רבנן סבואי בכל דבר ודבר שיצא מפיהם. ומה מהוֹלל ומה מעורבב הצחוק המכאיב את הלס, בראותנו סופרים מובהקים אנשי טעם, שקבלו הרבה מיפיותו של יפת, באים ומזלזלים את טעם רבותינו הסבוראים והגאונים, שכל דבריהם קב ונקי, מנופה ומסונן, ומשבחים ומפארים ומעריצים את טעם מליצתם של סופרי הקראים אשר את מָתקו ואת דִשנו כבר טעמנו במליצת משה בן מוחה (לק“ד כ”ט) ובברייתא החרוזה של ר' פינחס בן יאיר, אשר שמו לפנינו (נספחים 17) ובסגנון יהודה הדסי בספרו האשכול ובכל המאמרים והשירים הממלאים את ס' לקוטי קדמוניות. האם לא תכון על משפט טעם כזה הקריאה אשר קרא הנביא: “הוי שמים מר למתוג ומתוק למר!” – מעין השממון הזה השתוממנו גם בראותנו כי מתוך השבח שנשתבח אחד מגדולי סופרינו מסוף ימי הגאונים בא לידי גנות. הנה בעינינו ברור הדבר, כי מנחם בן סרוק הוא האחד המיוחד אשר רק בו לבדו עמד עוד טעם מליצת כתבי הקדש בעצם תומו ובטל ילדותו. ובמה נשתבח הסופר הנשגב הזה? בהַמְשֵׁל אותו אל סהל בן מצליח [:אבולסארי]: “מנחם יחשב כמעט לבעל הראשון ונעלה הוא עוד בזה על אבולסארי סהל” (“מנחם קאַנן אלס דער ערסטע העבראישע סטיליסט אנגעזעהען ווערדען אונד ער איבערטראַף נאךאבולסארי סהל דארין”, גד"י V 336). יתבונן נא הקורא באגרת מנחם לחסדאי, אשר אין כמוה ליופי, להדר ולרוממות (ס' תשובות תלמידי מנחם לר,ז שטערן XXIII), וכנגד זה יתבונן נא בס' תוכחת מגולה לסהל בן מצליח (לק"ד נספחים 27), וראה כי כגבוה שמים על על הארץ וכיתרון האור מן החשך, גבוהה מליצת מנחם הטהורה כעצם השמים על מליצות סהל הקפויות והקלושות, המצוררות והמטולאות, הסוחפות ושוטפות כמבול מים שאין להם סוף.

האהבה היתרה, שאהבה ההשיטה הנוהגת את דבר הקראים, קלקלה את השורה להבזות את גדולי ישראל שבכל דור ולהחזיק בשתי ידים בכל קנה רצוץ אשר יושיט להם כל מאן־דהוא, ושומו לתואנה בפיהם לגזול את כל עמל אבותינו ואת כל יגיעם ולתתם במתנה גמורה ובעין יפה אל הקראים, אשר לא עמלו ולא יגעו בו. הלא הוא אברהם פירקאוויץ הקראי ישב על האבנַים ויחבל וילד כתב קראי, אשר קרא עליו שם אברהם בן שמחה מעיר ספרד [הלא היא עיר קגרטש בפי הקראים] ואשר שם בפיו את הדברים האלה, כי בלכתו במלאכות דוד נשיא הכוזרים לקנות בעדו ספרי תורה בעיר אספאהאן בפרס, ראה שם ס“ת אחד אשר “בסופו כתוב ספור מסעות כ”ה יהודה המגיה, והודיענו שאביו ר' משה הנקדן מזרחי, בן יהודה הגבור איש נפתלי, היה הבודה הראשון להקל לתלמידים הקריאה בהם” (אריענט 1841, צד 222 וציון ח“א הערה 5 וגרץ גד”י V 499). ובכן היה הקראי אבי הנקוד, וחכמי ישראל הנזונים תמיד משל אחרים, אינם נזונים אלא בזכותו של אותו קראי. ועל קנה זה שנעץ פירקאוויץ, המלאך הבורא נפשות ויוצר עולמות בַּיָּם והעלה שרטון, נבנה כרך גדול, כי באה ההסתוריא הנוהגת ותחתום את הספור בחותם האמת, ותקבכהו בדפוס מאורע גמור של ודאוֹ אין לערער ואין לפקפק, כי הקראי למטה נפתלי היה אבי הנקוד (גד"י V שם וצד 154). ועד מהרה נספחו ביד ההסתוריא גם בן נפתלי ובן אשר, נוטרי המסורת, על עדת הקראים (307/8) והרבנים נשמטו גם מנחלתם זאת. אך לא ארכו הימים והנה החכם ר“א הרכבי בא ומוכיח כי כל המסופר בכתב ההוא, וגם הנקדן בן הגבור למטה נפתלי בכלל לא היה ולא נברא, כי כלו שקר גמור הוא “וזיוף אחד גדול”²⁷, ו”הבודה הראשון" לא למעשה הנקוד כי אם למאורע זה ולכל הדומים אליו, הוא הראש לכל הבדאים, אבי כל עושה שקר למינהו, ר' אברהם פירקאוויץ בכבודו ובעצמו, וממילא חזרה גנבה זו לבעליה הראשונם, לחכמי ישראל, אשר לא בגדו בתורת אבותיהם, אשר כל כתקונים באמת מידם הם לנו גם בתלמוד התורה וגם במשמרת הלשון וכל צבאה.

כיוצא בדבר שָׂשָׂה הבקורת הנוהגת לרועע את חזקת רבנו סעדיה, שהיה הראשון אשר מצא את כל המצות שבתורה מרומזות בעשרת הדברות, בהציגה לפנינו את נסי בן נח הקראי וכתבו בידו “פי' עשה”ד" (לק"ד נספחים 2), ובהודיעה לנו כי נסי זה היה קרוב בזמנו לתלמידיו של ענן, ואם כן היו ימיו באמצע המאה הארבעים ושש (לק“ד ל”ז). נמצא כי קם הרבה לרבנו סעדיה, שנולד בתחלת המחצית השניה של המאה הארבעים ושש בש' 4652. ובכן הלא מוכרע הדבר מתוכו, כי קדם קראי גם בכלילת המצות בעשה“ד, את הרבוי הגדול רס”ג, ובכן זכתה הבקורת ההיא להנחיל עוד נצחון לקראים מחמדי נפשה על הרבנים. והנה חכמים קשי עורף באים ומפריעים את כל השמחה הזאת: ר' פנחס פרענקעל הוכרע מתוך חקירתו לבוא לידי כלל זה, כי “נסי [בן נח] לא היה כלל בעולם המציאות כ”א בעולם המצאת זייפן או שהיה אחרי הדסי [אחרי ד“א תתק”כ] (אחר רשף לבקר, השחר שנה שמינית), והרכבי בא ומוכיח ומחליט כי ימי חיי נסי חלו כשלש מאות שנה אחרי ענן, שהם לכל הפחות אחרי שנת 4820 וכמאה ועשרים שנה אחרי מות רס“ג. ועכשיו חזר הדבר ליושנו: חזקת רס”ג במקומה עומדת וקדימת נסי בן נח חזרה לתהו ובהו והוא עצמו זכה לקפיצת הדרך של מהלך חמשים ומאתים שנה.

ולא משה הקראי למטה נפתלי בלבד, שלא היה ושלא נברא, זכה להקדים את הרבנים במלאכת הנקוד, ולא נסי הקראי בלבד, שחלו ימיו להיות מאה ועשרים שנה אחרי מות רס,ג, קדם לגאון זה בשיטת רמזי המצות בעשה“ד, כי על כל הקראים העידה הבקורת “שלהם משפט הקדימה בזמן בידיעת תהתוכות לה”ק בשיר ומליצה ואגור האגרונות וחבור ספרי דקוק וכו' " (לק"ד III), “שעוד זמן רב לפני הרס”ג היו בבני מקרא משוררים ע”ד משקל הערב ואוגרי אגרונות ומחברי ספרי דקדוק ופותרי מקרא" (IV ), כי “מיד אחרי חתימת התלמוד נגחו לפנינו (?) מחברים בני מקרא שעמלו וכו' וזרעו וקצרו ועשו פרי בכל מין ממיני ידיעות החצוניות בתכונה בפילוסופיאה והמליצה והשיר והדקדוק והערכת שרשי לה”ק בסדר א“ב” (ד'). אך נחושה נא לשום קץ לסכרון מאמרים כאלה ואל נתמהמה, פן נזכה לשמוע עוד מאמר היסתורי אשר יקבע את מועד תחלת חכמתם של הקראים קודם בריאת העולם, כי כמאתים וששים שנה לפני תחלתם של הקראים עצמם²⁸ כבר זכינו לראות את תהלת חכמתם נקבעת. אך זו רעה חולה, כי בצד בקורת וַתְּרָנִית זאת, אשר את כל הו ביתה תתן באהבה שהיא אוהבת את הקראים ואת חכמתם, מתרגשת ובאה בקורת קפדנית שבמדת דינה הקשה עינה נותנת לא לאהבה ולא לשנאה לקלקל את השורה, כי אם על פי בירורי המאורעות ובקור הזכרונות תוציא משפט. ומבלי נשוא פנים גם להחלטת הבקורת הנוהגת שהוקבעה גם בהיסתוריא, כי קדמה הפילוסופיא בין הקראם, והרבנים רק גרור נגררו אחריה – גד“י V 201 – תוכיח בבקורת הנאמנה כי,הראשון בפילוסופי ישר אל בימים ההם היה רבני ולא קראי והוא חי במאה תשיעית לספה”נ [שסופה היא שנת 4660], והסד היותר קדמון בחקר אלוה שחגבר אחד הקראם הוא כתטב אלמנואר אלקרקסאני [יוסף בן יעקב] והוא נתחבר בשנת 937 – תרצ“ז [4697] – כארבע שנים אחרי אשר הוציא רס”ג את ספר “האמונות והדעות” (הערת הרכבי, די“י ח”ג 216). ובכן קדמה תחלת הפילוסופיא בתוך הרבנים שלש ושלשים שנה. אך באמת אין יתרון גדול שערכו עומד לעד אם קדמו גדולינו בחקירה הפילוסופית בצורתה שהיתה לה אז לסופרי הקראים, אחרי אשר בדורותינו אבד עליה כלח. ונעלה הרבה מזה הוא יתרון התועלת שהועילו סופרינו הקדמונים שהיו בעתים ההם מורי דעה כל משפחות האדמה בכל מיני מדע ומלאכת מחשבת, במסור הם להם את דברי חכמי העמים הקדמונים כי “עתה נתבררו הדברים, כי הרבנים הקדימו את הקראים בלמודי המדעים וחקרי הפילוסופיא, ולקחו חבל בעבודת העיון להעתיק את חכמת יון כפי שמצאו בספרי הסורים והפרסים באותה העת אשר הקראים לא נמצאו עוד בעולם” (הערת הרכבי שם 263).

כל מאמצי כח הבקורת להגדיל את תפארת הקראים על הרבנים לא הגיעו בלתי אם עד ימי דור רב סעדיה והבאם אחריו, ומאז והלאה רפו כנפיה. ר“ש םינסקר מודה ואומר “שלא נמצא באמת קראים מדקדקים, מביני לשון, חוברי אגרונות כ”א בהיותר קדמונים שבהם עד כמאה שנים אחרי סלומון בן ירוחים [4800 לערך] ומאז נסתמו ארובות החכמה ומי הלשון והדקדוק חרבו וכו' וכו'” (לק"ד נ'). וההסתוריון גרץ, בדברו על חכמת רב סעדיה, גוזר הוא ואומר: “בדרוך רגל הרבנים על סף מקדש הפַּלְסָפָה רחקו ממנו הקראים כאשר ירחק איש מן הבית המנוגע” (אלס די ראבביניטען דען טעמפעל פהילאזאפהיע בעטראטען, מיעדען איהן דיא קאראֶער וויא איין פעסטהויז“, גד”י V 277). ובכן זה אומר כי לא האריכה חכמת הקראים ימים בלתי אם עד כמאה שנה אחרי רס“ג, וזה אומר כי לא הגיעו ימי חייה בלתי אם עד עשר שנים לפני מות רס”ג, שהיא שנת 4692. הצד השוה בהודאות שני בעלי דין האלה, שאחרי ששניהם מודים כי אחרי ימי רס“ג אבדה חכמת הקראים לבלי שוב עוד, לא היו ימי גדולתה בלתי אם לפי רפ”ג. אך גם על הצד השוה הזה הניפו בעלי הבקורת הקפדנית החמורה את ידם, כעת הראשון הקל והאחרון הכביד. החכם המובהק באכער ז"ל ערער על קדמות חכמת הקראים באמרו: "עד הנה לא הוברר עוד בשום בירור, כי חכם קראי, פלוני או אלמוני, זכה לפני רב סעדיה ליסד את דקדוק הלשון העברית בטעם תורת הלשון הערבית, כאשר עשה רב סעדיה (ביזהער איזט דורך ניכטס ערוויעזען, דאס שאן פאר איהם – פאר רב סעדי' – דער איינע, אדער דער אנדערע קאראֶישע, לעהרער, אונטער דער איינווירקונג דער אראבישען שפראכוויססענשאפט, צו אֶהנליכען אנפאֶנגען דער העבר' גראממאטיק געלאנגט ווארען וויא סעדיה", Z.D.M.G. 1895 צד 2).

הדבר המפוקפק בידי חכם זה בדבר הענף האחד של הדקדוק העברי נתאושש ביד החוקר הרכבי לענין כל ענפי המדעים שנהגו בימים. ומתוך גופי הכתבים העתיקים הרבים שבידו הכריע כי לא קדם איש מתוך הקראים לרס“ג בשום דבר מדע שבעולם (זכל"ר ה', בסוף המבוא). ובכן הודו החכמים פינסקר וגרץ כי אחרי רס,ג היתה חכמת הקראים דלה או לא היתה להם חכמה כלל. ולפני רס”ג, כבר הרגיש באכער במקצוע חשוב אחד והרכבי הוכיח שבכל המקצועות, לא היה להם כמעט ולא כלום. ובכן מה היה להם ואימתי היה להם דבר אשר הונח להם מקום להתגדר בהם? לא אחרי רס“ג ולא לפני רס”ג. הוה אומר: כי מעולם לא יצא מתחת ידיהם דבר מסוים. ודברי ראב“ד שכתב עליהם “לא עשו שום טובה לישראל ולא ספר שיש בון חזוק תורה או דבר חכמה ואפילו שירה אחת או פיוט אחד או נחמה אחת” (סה“ק: סדה”ח 81), אע”פ שאינם כפשוטם ממש, קרובים לפשוטם הם, כי כל אשר הוציאו מתחת ידם, היו דברים שאינם מתוקנים כל צרכם, שהטובים שבהם אינם אלא בינונים שמכלל זיבורית יצאו ולכלל עדית לא באו.

מתברכים אנחנו בלבבנו כי היה ה' עם פינו להוכיח נגד כל קהל עמנו כי רוח רבותינו לא היתה נזונה, ולא שנו את רוח עמם משל אחרים, ואף כי משל אלה אשר קמו עליהם לאורבים מתוך ביתם וכי לכל עקרי המדעים אשר הורו על דבר כתבי קדשם ולשון עמם לא הוצרכו לשום בריה, כי הם לא היו הגרועים בכשרון ודעת כי יחזרו על הפתחים. ונהפוך הוא, כי הם היו הנעלים והנבחרים בכל ישראל ואנשי מופת לכל דבר מוסר וטהרה לכל אדם. ויזכרו נא אנשי הלב עד כמה ידאב לב איש ישראל, בכתוב סופרי הנכר, אשר עינם צרה בתפארתנו העתיקה, כי אנחנו ותורתנו הקדושה הם “הגרועים” – מינדערווערטהיג – במתכֻּנתם אל עמים אחרים ותורתם. ואת העוקץ המכאיב הזה המוחץ כמחט בבשר החי הרגשנו ועוד אנו מרגישים עד היום, מִדֵי קראנו את דברי הבקורת הנוהגת על דברי רבותינו ותלמודם במתכֻּנתם אל הקראים וספרותם. על כן יש אשר מרוב שִיחַ וכאֵב לב נזרקו מפינו דברים שונים. אך חלילה לנו לכַוֵּן את דברינו אל כבוד החכמים עצמם, כי רק על דבריהם באנו לחלוק ורק על דבריהם בענין זה. כי יודעים אנחנו להוֹקיר מאד את ערך סופרי זכרונותינו שבאשכנז ואת תועלת חקירותיהם העמוקות והרחבות בגבול ההסתוריא בענינים אחרים ובפרקים אחרים. וגם בענין שלפנינו אין אנו תולים את הקלקלה שיצאה מתחת ידם בלתי אם בּמַאֲפֵל אשר הבדיל ביניהם ובין הַקַבְּלָן הזריז אשר סִפק את כל מכשירי החקירה ההיא ואת כל צרכיה ואשר בהיות מקומו ומעשיו בארץ רחוקב ביַרְכְּתֵי קרים לא ידעו את דרכיו ואת מעלליו. רק צעד אחד הֶעֱוָה את דרל חוקרינו שבאשכנז, והֶעָוֹן הקל הזה גרם לכל העִוֻּת הגדול שנתעַוְתו פני דברי הימים לישראל בפרק החשוב מאד, פרק ימי הגאונים. והעון הזה לא היה עון בקורת עזה וחמורה מאד כי אם עון אמונה גדולה ויתרה. אך לא אמונה בצדיק כי אם אמונה שלמה באיש עושה רמיה אשר לפניו לא קם עוד איש זיפן כמהו ואחריו לא יהיה כן. שם האיש הזה הוא אברהם פירקאוויץ הקראי, שכבר הזכרנו אותו בזה, שהיה חותם את שמו ושם שמואל אביו בסימן “אבן רשף”²⁹. וזאת היא פרשת תולדותיו: איש עשיר, ושמו באַאָוויץ הקראי, מצא חן בעיני שרי המלכות ברוסיא על חריצותו הגדולה, ויסמיכוהו שרי צבאות רוסיא, ויתנו לו התרת הוראה, ויקימוהו לחכם הכולל לכל עדת הקראים שבארץ קרים. החכם הזה, ההדיות בדברי תורה ודת, חרוץ וזריז היה בעסקי צרכי החול של הקראים וישתדל בכל עוז להבדיל את זכֻיות הקראים לטובה מזכיות היהודים הרבנים, אשר בכל מדינות מלכות רוסיא. ויוֹכח תמיד אל השרים, כי נעלים הם הקראים על הרבנים מאד מאד. ויהי בדרוש השרים מידו ראיות מתוך דברי הימים לקראים כי דברוֹ כן הוא, ויפן בשנת 1839־5599 אל פירקאוויץ, הצעיר מאד בעת ההיא, כי יכתוב אליו את אשר הוא יודע על דבר קדמות הקראים אשר במדינת קרים וכי ישלח לו את ספרי דברי הימים המדברים על אודותם. ויען פירקאוויץ את באבאוויץ, כי איננו יודע עד מה מן ההיסתוריא של הקראים יושבי קרים (Hark. Jüd. Denkmäler 272 ) וכי כל הקראים לא קבלו שום דבר מאבותיהם על ראשיתם (שם 275). וכשם שהודה בן־רשף במכתבו זה על האמת וכי גם הוא גם כל הקראים אינם יודעים מאומה על דבר ראשיתם, לאמר, כי אין להם הסתוריא כלל וכלל, כך העמיק להרגיש כי חסרון זה עומד לשטן לכת הקראים, ויגמור בלבו למהר ככל האפשר ולהוליד הסתוריא עתיקה לקראי מדינת קרים ולהקדים את שיטת כפירתם בתושבע“פ הרבה לימי ענן. ולחפצו זה מצא דרך קצרה מאד: הנה יושבי קרים ומלכיהם לפנים הלא היו הכוזרים שהתיהדו. ואם כן איו לו בלתי אם לזיף את המַצֵבות הישנות אר בקברות היהודים בערי קרים או לברוא מצבות עתיקות ולחוק עליהן בתבונות כפים זמנים קדמונים ולהוציא קול כי המתים הקבורים בזמנים הקדמונים ההם, קראים היו מעולם. יען כי ארץ קרים מקום קראים הוא, ע”כ לא קבלו גם הכוזרים יושבי הארץ ההיא את תורת משה אלא מיד הקקראים שבזמנם, שהם בניהם ותלמידיהם של הקראים הקדמונים נוחי הנפש ההם, שקדמו הרבה לענן. ואת הדבר הזה הסביר ההסתוריון הצעיר בן רשף לבאבאוויץ, וכה כתב אליו: “ואם תמָצאנה במדינת קרים מצבות עתיקות, אז יכירו – הגוברנאטור ופקידיו – כי אנחנו היהודים הקדמונים ולא בני כת ענן [אנחנו}” (שם 276). ויוסף להסביר באר היטב: כי “אם נִתָּפֵש כתלמידי ענן שנפרד” בימי [הכליף] אֲבִי־גֶפֶר, מן הרבנים, נהיה בעיני הנוצרים כמשתתפים בהרגת ישו, ודבר זה לא טוב הוא לנו" (שם). “אך אם ימצאו כי האבן [היא] בת שנת שלש מאות לאלף הרביעי [4300], אז יחלקו לנו הנוצרים כבוד גדול” (שם). עכ“ל בן רשף. ובכן עלה במחשבה לפניו לברוא הסתוריא יש מאין, לא למען האמת, כי אם למען הגובערנאטאר. ועד מהרה יצאה לאויר העולם מצבה להמנוח יעקב התימני שהלך לעולמו בשנת 4300, כארבע מאות וששים שנה לפני לידת הנוצרי. אך לרַוְחָא דמילתא, למען בַּצֶעַ א תכלית מזמתו הוצרך לחולל עוד מצבה אחרת, אשר שם יצחק סנגרי, אשר יחד את הכוזרים, יהיה חקוק עליה, למען יֵחָשֵב החכם ההוא על קראי קרים. גם מצבה זו חוללה חיש מהר ברוח פיו ובמעשי ידיו. ועתה אחרי אשר מלאה יד בן רשף להוכיח לגובענאטאר את קדמות הקראים הקרימים מְלָאוֹ לבו לפרסם כי ר' יצחק סנגרי, אשר שם אותו בן רשף לקראי, כתב הוא, ולא ר' יהודה הלוי, את ספר הכוזרי ואחרי כן נתגלגל ובא ספר זה ליד הרבני ר' יהודה הלוי, וַיְשַנֶה ריה”ל אץ כל דברי סנגרי אשר דבר הוא בטעם הקראים וישם בפי סנגרי דברים בטעם הרבנים. ובכן היה לפנים ספר דברי הימים לקראי קרים, הלא הוא ספר הכוזרי הקדמוני, ואם אין כיום לקראים ההם ספר דברי הימים, עתידים הרבנים ליתן את הדין, כי ר' יהודה הלוי רבם בא ושבש וקלקל את הספר היקר ההוא והקראים נקיים.

ככלות בן רשף את מלאכתו, שם מהרה את פניו לאכול ולהאכיל את בני דתו מפרי עמלו, להגדילם ולהבדילם בזכיותיהם לטובה במלכות רוסיה מאחיהם מקדם מקהל הרבנים. כי בהחליטו, כי בני מקרא קדמו ת“ס שנה ללידת מחוקק הנוצרי, הלא אפשר לשום גם אותו לתלמיד לבני מקרא, על כן מהר ויעש כן. ויוצא ההסתורין הנאמן הזה לעז מסוכן על היהודים הרבנים בספרו “חותם תכנית”, כי רק הם לבדם הרגו את המחוקק הזה ורק על היותו בן מקרא (עי' אלטיידישע דענקמאֶלער להרכבי 212), “כי הרגו את יש רק על המרותו את פי המשנה” (שם 274). ויהי המעט ממנו כי שמט את הקולר, הנתון על צוארי עמנו האומלל מאז ומקדם, מעל בני דתו, ויכבידהו עוד פי כמה וכמה על הרבנים, אף כי ידע כי בדבתו הנתעבה הזאת הוא מתיר את דמם ונותן אותם להרג ולאבדן, ויתחכם לבלתי הוצא לבטלה שעה כזאת המוכשרת לחולל שקרים, ויתנכל ויוצא עוד רוח שקר מאוצרותיו כי הרוג הרגו הרבנים את ענן. ובדבר הזה אמר להשתכר מִשְׁנֶה שָׂכָר כי אָצל מכבוד המחוקק הנוצרי גם על המחוקק הקראי, ונמצא כל הכת מכובדת ומקודשת בעיני הנוצרים, ועל קהל ישראל, אשר לא בגד בתורת אבותיו, נתן חרב בידי אויביו. ולמען אשר לא יִתְמַהּ וישאל איש תמים ונכבד מקרב הנוצרים: האומנם אחיכם הרבנים אנשי דמים הם, הלא היהודים השוכנים בתוכנו אנשי שלום הם? הביא בן רשף עוד שני שקרים להעיד עדות אמת על רשעת הרבנים, כי היהודים הרבנים הרגו את הקראים בארצות המערב, ע”כ מעט הוא מספרם (שם), וכי בימי הגאונים היה “הרג רב ואבדן שהרגו ואבדו [הרבנים] את עניי הצאן [הקראים]” (שם213). הבדאי המהיר והחריף הזה, המצליח בשקריו בכל אשר יפנה, מצא לפי דרכו בשקרו החדש הזה מחסה לשקר הישן של הקראים המשקרים ואומרים כי הם היו לפנים רוב בני ישראל והרבנים היו המעטים – ואם אלה מעללי הרבנים, הערים בן רשף לעשות שקר בלב שומעיו, הלא כשחוק הוא לקחת נפש מחוקק אחד כענן. ככה ידע החכם הקראי לספות שקר על שקר ולהוסיף נבלה על נבלה, למען הסגר את אחינו קהל ישראל ביד מבקשי נפשם בשביל ספק־ספקא של הנאה כל שהיא ל“עניי הצאן” אשר בעדרו. אוי לנו מצאן קדשים כאלה ומשן בהמות אשר בפיהם המשולחת זה כאלף שנים לבלע ולהשחית, לרַגֵּל ולהלשין, לחרף ולגדף את מערכות ישראל, הצוררים לישראל מכל צורריו אשר קמו. כי גם איבת הכותים והמינים כאין הם למול עברת “עניי הצאן” האלה אשר קנאתם קשה משאול. ומה נאמר לחוקרי ספרותנו, אשר עינם הַחַדָה המלוטשת שבעתים לבחון כל נקודה דקה בכתב יש ישן נונשן, טוחה היא מראות את כזבי אחינו מנדינו ואת שקריהם המסוכנים סכנת מות ממש ואשר לא נמנעו מהאמין בדעת קלה לכל זיופיהם ומהתחזק עם זה להצהיל להם פנים ולקפח בשבילם את זכות רבותינו הישרים והתמימים, ולנצל את כל עֶדְיָם מעליהם ולשומו בצוארי “עניי הצאן”, אשר אנשי אמת כבן רשף המה רועיהם אותם לצדקה.

אולם עוד לא תמו אנשי הלב, אשר עינים להם לראות, מישראל וגם מקרב העמים, אשר עד מהרה הכירו את הזיופים הגסים והמכוערים, אשר כל קהל בני ישראל התמימים בערי קרים כמעט עדי ראיה היו להם ויתרעמו על זה ((ע' אלטיי"ד דענקמאֶלער 175) – ויָּחֶל הרב שי“ר להטיל ספק גדול ולפקפק מאד באמתת חקקי המצבות אשר פרסם בן רשף. וגם גייגר, אשר עינו לא היתה ראה בתוצאות חקרי בן רשף, ערער על אמתת אבניו. אך את כל שולי החכם הקראי הזה גלה על פניו אחינו הגדול ר' אברהם אליהו הרכבי ז”ל במקומות אין מספר, וביחוד בספרו הנכבד הכתוב אשכנזית “אלט־יידישע דענקמאֶלער”. גם החכם הנוצרי הנכבד פרופיסור שטראק כתב ספר, אשר זה הוא שמו המכריז על ענינו: “א' פירקאוויץ אונד זיינע ענדעקונגען: איין גראבשטיין דער העב' גראבשטיינע דער קרים” כלומר: ספרו של שטראַק הקים “מצבת קבר למצבות הקברים של קרים”, שבדה בן רשף מלבו. וַיְבֻקַּש הדבר וַיִּמָּצֵא כי חקיקת מצבת יעקב התימני מעשה רמיה היא (הערת הרכבי, די“י שפ”ר ח"ג, 316) וחקיקת מצבת ר' יצחק סנגרי, שעליה תלה אבן רשף את כל כלי זינו, מעשה רמיה היא, וכל המצבות והחקיקות שפרסם בקולי קולות זיופים גמורים הם, עד כי כל משאות שוא אלה ברחו כצל כֻּלם.

מלבד מצבות האבן שם בם רשף את פניו אל הכתבים ואל הספרים הגנוזים מימים קדמונים בבתי הכנסיות ובבתי הקברות, ויתחזק ויחטט אותם ממקום גניזתם בכמה קהלות בארץ קרים וביותר בעיר טשופוט קַליי, וימצא בם אוצר יקר מאד של ספרי גדולי הרבנים ושל קראים, וימכרם ברבות הימים בכסף רב מאד אל אוצר הספרים למלכות אשר בפ“ב. ובהתפרסם הדבר כי אוצר רב שך ספרי קראים, אשר לא נודעו מתמול שלשום נגלו לו, מצא טת לבו לכתוב כתבים מלבו ולתלותם בקראים קדמונים, או להוציא בכחו זה דברי שטנה על רבותינו גם מספרי קראים שהודפסו כבר, אשר ידע בם כי מעטים קוראיהם, ולתלותם בשם חכם רבני³⁰, ולשלוח כתביו אלה, שבדה מלבו או שזייף את חותמם בקראו אליהם שם אחר, ליד החוקרים שבדורו בתורת העתקות מכתבי יד עתיקים. ורבים מחוקרי הדור הקודם, וביותר החכמים גרץ גרץ בספרו גד”י ופירסט בס' געשיכטע דער קאראֶער, נמשכו לתומם אחריהם ואחרי כל הכתבים הבאים מיד בן רשף שהודפסו בידי ר“ש פינסקר בס' לקוטי קדמוניות ויאספום אל תוך ספריהם, ויתנום למוסדות לדברי הימים אשר לעמנו. ועד כמה רעוע בנין של דברי הימים כזה כבר שמענו מפי החכם המומחה ביותר לדבר זה ר' פינחס פראנקעל ז”ל, המזהיר והמעיד לאמר: “כל אשר אסף ר”ש פינסקר בלקוטיו ממה שהעתיקו לו אבן רשף מתוך כתבי יד שלו, מבלי הראותו את הכ"י בעצמם, צ“ע היטב אם כבר בא לבית העקד אשר בס”ט פ“ב ואם עוד לא בא שמה וגם איננו בתוך האספה אשר ראה גם בחנה הרכבי בסלע היהודים³¹ הוא בדוי בהחלט גמור – – ולדאבון נפשי ראיתי בתוך עזבון פנסקער, אשר נתנו בני ד”ר פינסקער לבית המדרש אשר בעיר וויען, כי רבו אלה הדברים וכוללים כמעט שני שלישים של הנספחים³², ואם כשל עוזר ונפל עזור (אחרי רשף לבקר, שחר שנה ז' 649). ולא רק מלבו בדה בן רשף מאמרים ויקראם על שם קדמונים, כי אם בכל מקום אשר מצא זכרונות גם ברשות אחרים שלח אליהם יד לשנותם לצרכו, או למחות שם חכם רבני ולכתוב שם קראי במקומו: בתנ“ך שישנו עד היום בארם צובה, המנוקד והמוטעם ביד בן אשר והנקרא “כתר ארם צובא”, כתוב בסופו שהוא כתב יד של “מרנא ורבנא שלמה הנודע בן בויאטא”, השתדל בן רשף למחות את השם “בויאטא” ולכתוב תחתיו “בן ירוחים”, הלא הוא סלימון בן ירוחם הקאי הנודע (אבן ספיר ח“א י”ב, הערה 2), למען גנוב את לב איש ישראל כי מיד סופר קראי ולא רבני אוצר החמדה הזה לנו אשר אין ערוך לִיקָרו. וגם מכתבי הקדש לא השיב את ידו לשנות את הכתוב בם לפי צרכו, כי שאל מיד ר' יעקב ספיר תנ”ך כ“י, אשר קנה בארץ תחמן ואשר קרא אותו ע,ש מוכרו “שר שלום”, ויהי בהשב אבן רשף את התנ”ך וימצא ר“י ספיר כי בשני מקומות – – חלו ידי החכם הזקן הזה: במקום “מצות” – מ”ב כ“ג, ט' – כתב “מניות” ועל מלת “ליום” – דהי”א כ“ו, י”ז – כתב על הגליון בכתב נראה כקדמון: “צ”ל לוים“. ויוכיחהו ר”י ספיר על פניו “מדוע שלח ידו במה שאינו שלו למחוק ולכתוב כרצונו”? וַיָשֶב לו בן רשך “כי מתקן הוא”, “ומאותו מעשה” כותב ר“י ספיר “נחשד בעיניו על כל חדושיו ורשימותיו כי ראיתיו אומן גדול במלאכה זו” (אבן ספיר ח“ב קע”ב בהערה). וע”ש ע“ד מחיקות כאלה של אבן רשף בתורה בתיבת “אחר” – ברא' כ”ב, י“ג – ובתיבת “וערפתו” – שמות י”ג, י"ג – וע' ע,ד מלאכת בן רשף במקצוע זה בכללו בהקדמתו האשכנזית של פרופ' שטראק הגרמני לס' דקדוקי הטעמים של בן אשר.

אלה תולדות בן רשף ואלה מעשיו, ןמה עלובה אומתנו אם מפיו ומפי כתבו של רמאי זה יאמרו סופריה להתקין לה בנין עדי עד של הסתוריא ישראלית! –

ואחרי הדברים והאמת האלה גלוים וידועים לר“ש פינסקר, אשר כל ספרי הקראים מתחלת ימי ענן עד סוף בן רש”ף היו פתוחים ומונחים לפניו, כשר היה הדבר לפניו להפוך את ידו ברבותינו הגאונים והתגולל עליהם ש“הרס”ג היה הראשון אשר הֵסַב המרירות הזאת בלב הקראים נגד הרבנים" לק“ד נספחים 13). על זאת אנו שואלים: האומנם נעלמו מעיני הסופר הבקי הזה בכל ספרות הקראים, הזלזולים והנאצות, האלות והקללות שהמטירו על הרבנים ועל תורתנו שבע”פ גם הקראים שהיו לפני רס“ג? האומנם נעלם ממנו כי ענן עצמו, שהוא ודאי קודם לרס”ג, “גזר ואסר לתלמידיו ולכל “רעיו ומיודעיו עדת הצדוקים” להנזר ולהבדל ולהגזר מעדת הפרושים מכל וכל בתכלית ההבדלה וההפרשה וההגזר במוחלט ואסר לנו לאכול את מאכלם וכן אסר לנו להתחתן בהם” (אורח צדיקים לשמחה יצחק הקראי: דוד מרדכי י"ח, וע' בגוףספרנו 192 הערה 2), וכי הכריז ענן על רבותינו ואבותינו הרבנים כי “אינם נשמרים מכל טומאות שבעולם ואוכלים את הנבלות וכו' יען שפרצו גדר בעריות כי בנים זרים ילדו”(אורח צדיקים שם י"ט). ובכן נתן את חלקנו עם ומאים אוכלי נבלות פרוצים בעריות ואת בנינו נתן לממזרים. הגם את “המרירות הזאת בלב [ראש] הקראים נגד הרבנים” הֵסב הרס“ג? אך את הקורה הגסה והכבדה התלויה בין עיני הקראים כָּהוּ עיני ר”ש פינסקער מֵראות ואת הקיסם הדק שהיה – לפי דמיונו – בין עיני הרס"ג בָּחנו עפעפיו הָדֵק היטב! על מי צקטרג סופר זה ועל מי הוא מחפה. את דקיון מי הוא תובע ועל עלבון מי הוא מוחל? בתועבות מי הוא בודק ועל מערומי מי הוא תופר עלי תאנה? – אולם את אמתת דברי הימים ימים ידברו.

על גורל הקנאים “עניי הצאן” התאונן ר“ש פינסקער כי “במעמדם ובמצבם [היו הקראים] נרדפים מהם [מן הרבנים], כנראה מקבלת הראב”ד” (לק"ד II). ובכן לא היה ביד הסופר הבקי אלא פרט אחד זה שעשה אותו לכלל גדול. והנה אמת הדבר כי ראב“ד הלוי מספר כי השר יוסף אבן אלקבר, שהי' תקיף בחצר מלך קשטיליא, השפיל את הקראים בימיו (סה"ק סדר החכמים I 79), ויהודה בן עזרע, שהיה כבודו גדול בעיני הקסר אלפונזו בספרד, בקש מאת המלך “לבלתי תת למינים [:לקראים] פתחון פה בארץ קשטילי, ויאמר המלך להעשות כן ויכנעו המינים” (שם 81). והנה על עצם המאורע הזה עוד נדבר. אך בכלל הדבר, אין אחריות מעשה תקיפים כאלה על רבותינו ועל קהל ישראל, כאשר אין אחריות הרעה, אשר גמל בן שפרוט למנחם, על חכמי תורתנו שבדורו או אחריות רעת הונא ראש הגולה, שגמל לחותנו מר חנינאי, על רבנן סבוראי שבדורו. וכל אשר עשו התקיפים מדעת עצמם עשו. ובכל היות מרבית גדולי המלכות שקמו בישראל בבבל ובספרד נכבדים בעינינו על מעשיהם הטובים, מתחממים אנחנו רק כנגד אורם אבל יודעים אנו לְהִזָהֵר מִגַּחַלְתָּם. כי הרבה יותר מדי קבלו לפעמים דרכים ומדות שאינן הגונות מן אדוניהם הפרסים והערבים שעמדו לפניהם. אנו אין לנו אלא דרכי רבותינו, שרק מפיהם אנו חיים ולאורם אנו הולכים. את הקראים ואת דרכיהם נפרוט אי”ה בקרוב, אך נשובה נא עתה להוסיף ולבדוק את חשבון העונות שעוינו ושפשענו אנחנו ואבותינו וכל בית ישראל לעדת הקראים:

ר“ש פינסקער פוקד עלינו עוד עון זה: “והיתה כמו כן אחת מן הרדיפות(?) שלא הניחו הרבנים לתלמידיהם להשתמש בספרי הקראים ואפילו בספרי האגרונות והדקדוקין שלהם” (לק"ד שם). אולם לעצם הענין כבר נעקרה תרעומת זו מעקרה, אחרי שכבר הוברר הדבר בבירור גמור כי לא קדמו הקראים לרבנים לא “בספרי האגרונות והדקדוקין” ולא בשום מקצוע אחר שבמדעי ישראל וכי בגלל הדבר הזה שמשו גם סופרי הקראים הקדמונים, כגון בעל האשכול ובעל המבחר, רק בספרי הרבנים. ואם כן איך היו הרבנים יכולים ואיך היו צריכים לשמש בספרים כאלה של קראים, אחרי שבראשונה לא היו ולא נבראו כלל, וכשנתחברו הלא כבר קדמום ספרי הרבנים רב סעדיה, מנחם ודונש, חיוג ובן גנאח, ולמה לרבנים לשמש בזבורית ובינונית של אחרים בעוד אשר לפניהם עִדי עִדית משלהם? ואם כן, לוא גם היתה תלונה כזאת תלונה של ממש, הנה חזרה כל עצמה לתהו ובהו. ואף כי אחרי אשר מתחלתה לא היתה בלתי תואנה להתגולל עלינו, כאשר נשמע עוד מעט מפי חכם אחד הרחוק ממנו בדעותינו. אך התואנה הזאת בכללה נפלאה היא ממנו. הלא יודע ר”ש פינסקר בקראם כי ארוב ארבו לספרי רבנו סעדיה וגם בִּעֲרום, כאשר מסר רש“פ בעצמו, בספרו את דברי סהל בן מצליח על גורל ספרי רס”ג, כי “אחד מהם נפל ביד בן משיח {הקנאי הקראי] – – ואחרי מותו [של רס”ג] נפלו ספריו ביד בני מקרא בכל מקום ומקום" (לק"ד נספחים 37). והרי הדבר גלוי וידוע לפני ר“ש פינסקר כי נפילה זו נטילה שמה, ולא נטילה ברצון ולא נטילה על מנת להחזיר, כי אם נטילה באונס, כלומר בדרך גנבה או בדרך גזלה. ועתה ישפוט נא יד מי היתה בשל מי? היד הרבנים בספרי הקראים? או יד הקראים בספרי הרבנים? אבל גזרה היא מן השמים כי חֲטָאָה כעבות עגלה שביד הקראים אינה נראית בעיני רש”פ, וכל קור עכביש, כל חוט שהוא דק מקרני חגבים אשר עין לא תשורהו, הנמצא בגבול הרבנים הולך ומבהיק בעיניו, מסוף העולם ועד סופו כאור שבעת הימים.

והנה את דברי רש“פ שמענו כי קורא הוא את סלוק יד הרבנים מספרי הקראים בשם “אחת מן הרדיפות”, אמור מעתה כי הרדיפות רבות היו, וזו אינה אלא אחת מהן, כדברו הפורש והמוחלט כי “במעמדם ובמצבם נרדפים” היו הקראים ביד הרבנים. ועתה נשמעה נא את דברי חוקרים אחרים על הרדיפות בכללן: מי היו הרודפים ומי הנרדפים. ואם לוא גם היו ח”ו רבנים נכשלים בעון סלוק יד מספרי הקראים האם אמנם נחשב סלוק זה “לאחת מן הרדיפות”?

“יה”ש בהחלוץ, חלק ז' 71, 72, מוכיח כי הרבנים לא רדפו מעולם את הקראים, אם לא קמו הקראים עליהם, רק שקדו ע“י החרם שיהיו בני העם בדלים מהם ולא ילמדו ממעשיהם” (הרכבי די“י שפ”ר ח"ג 311 בהערה). ובכן מוכיח סופר זה, שאינו חשוד כלל וכלל במשא פנים לרבותינו, כי הרבנים לא היו רודפים מעולם את הקראים. ואם ארע לפעמים כעין דבר זה, לא היתה רדיפה מעקרה כי אם תחבולה להגן עליהם מפני רדיפת הקראים שרדפו אותם ואת קדשיהם. לפי דרכנו למדנו כי אפשר כי גם הרדיפה האחת שזכר ראב“ד בסה”ק (לעיל ל"א), אע“פ שאין אחריותה עלינו ועל רבותינו, לא היתה גם היא אלא להנצל מהם, כאשר תוכיח מליצת “לבלתי תת למינים פתחון פה” (שם), שהציקו אותם במלשינות או בויכוחים על כרחם, כסהל בן מצליח וחבריו. גם סלוק יד העם מספרי הקראים נראתה גם בעיני הסופר הזה כדבר הלמד מאליו, כי רק את חובתם עשו גדולי הרבנים בסלוק זה. ואם אין ספר החלוץ והוכחת יה”ש שבתוכו לנגד עינינו נאמנה לנו עדות ידידדנו החוקר הנאמן הרכבי המביא אותה, כי בקר את ההוכחה, וחזקה לחכם מובהק כזה כי יפה בקר ויש לסמוך עליה.

ובכן לא הרבנים היו הרודפים. ואם יש כאן רדיפה, אינה אלא מצד הקראם. ועל טבע קנאתם הגלויה והמסותרת, הגלוי לנו הרבנים והמסותרת לבעלי הדתות התקיפות, כתב הרכבי כדברים האלה: “הקראים היו מצוינים בקנאת הדת ואי סבלנות אל הנוצרים במדה יתרה מהרבנים וכו' אף כי – – חותרים הקראים מאז ועד ימינו להוכיח כי דעתם יותר קרובה להנוצרים מהרבנים. ומעת לעת יתמלטו מפיהם מלשינות והרבנים, בנקיות דעתם ותורת מוסר הנטועה בם, ימנעו מעשות כזאת ולא יוכיחו את ההפך וכו' – – רואים אנחנו, שנשמרה תחבולה הזאת להלשנה בעת הצורך אצלם עד שמננו להגדיל מעלתם בעיני הממשלות ובעלי דת אחרת” (הערת הרכבי די“י שפ”ר ח"ג 192), “ונשמרה התחבולה הזאת להלשנה… עד זמננו”, הלא ראינו זה מעט בס' “חותם תכנית” לבן רשף, שבהלשנה זו הוא מוסר עמו של אלהינו להריגה ממש בתתו חרב ביד הגוים להשמידנו. ורדיפה של הלשנה מזקת ומסוכנת היא יותר מרדיפה של סלוק יד מכל “ספרי האגרונות והדקדוקין” שבעום. ובדבר הזה, בדבר המלשינות, הלכו בדרכי המינים הקדמונים שבאחרית ימי קסרות רומי העתיקה. כשם שהיו לאלה המינות והמלשינות לאחדים בידם, עד כי נקראו “המינים והמסורות” בנשימה אחת, כך היתה הקראות והמלשינות על הרבנים לאחדים ביד הקראים.

אך מה יועילו דברינו! אחרי אשר ידע ר“ש פינסקר כל אלה כסה באהבה על כל פשעי הקראים, אשר נבדלו מאחיהם בזעם ובשאט נפש, באיבה ובבוז ובמשטמה אשר לא תחָקר, ועל גאונינו התמימים אשר לא שלחו יד בראשי הקראים כי אם נִדו אותם על הרימם יד בתושבע”פ, אע“פ שאחר כך העלימו עיניהם מהם, הבליע רש”פ בנעימה את משָלוֹ כי דמו במעשיהם אל האינקוויזיציאן (לק“ד ט”ו), ואת כל הסופרים והקוראים המחזיקים במעוז עדת אבותיהם מבלי הסבר פנים אל הקראים כמהו קרא “חנפים” (נספחים 13) ואת דרך רוחם "חמת המקנאים מורדי אור האומרים בלבבם שהם הם הקרובים אל האמונה בקנאתם העוזרת לה והם רחוקים ממנה וכו' " (לק"ד III), ובכל זאת לא ערער אדם מעולם על אהבתו זאת המקלקלת את השורה, לבד מן האחד הלא הוא ר' פינחס פראנקעל, אשר כתב נגדו מאמר אשר קורא אותו בשם מלא דבר “אחר רשף בא לבקר”, ומה נכון שם זה, וכמה יש ללמוד ממנו!

ועתה אחרי אשר הכרנו למדי את איבת הקראים לרבנים, נרֶא נא את דרכי הקבנים עמם. על לבנו לא יעלה להכחיד תחת לשוננו את דעת כל גדולינו מימות רב יהודאי ורב דודאי הגאונים עד זמננו זה על עצם הקראות לענין הדת, כי נחשבה בעיניהם לכפירה גמגורה בדת משה וישראל, כדברי ראש פוסקינו רמב“ם ז”ל: “שלשה הם הכופרים בתורה: האומר וכו' וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה” (הל' תשובה ג'), ודבר זה נעשה עקר בכל כִּתֵּי בעלי הדעות שבאומתנו, עד כי לא רק הגר“א ז”ל מווילנא, אבי גאוני רוסיא, והחכמים החסידים רי“צ ברנהייס ותלמידו הגדול ר/ שמשון הירש ז”ל, אבות היראים בדורותינו באשכנז, ור“מ בן מנחם מענדעלסזאהן, אבי מחבבי המדעים בדורות החדשים, הורו איש איש לפי דרכו כי תושבע”פ היא העקר הגדול בדתנו ובלעדה אין מעמד ואין בסיס לתורה שבכתב, כי אם הפילוסופים שבדורנו, השונים והרחוקים הרבה בכמה מדעותיהם מן אנשי השם שהזכרנו פה, כגון הפילוסופים מ' לאצארוס והרמן כהן, מודים בעקר זה: כי באין תושבע“פ אין תורה כל עקר. ואם כן, הלא הקראים הכופרים בתושבע”פ כופרים גמורים הם. בכל זאת, המעט מרבותינו שבכל הדורות, כי לא הדפו אותם באיבה ובבוז, כאשר קטרגו על גדולינו רש"ף בכתביו ובן רשף בכזביו, כי אם הרבו לחשוך את פיהם מהטֵל קנאה בין הרבנים עם מרעיתם ובין הקראים וידברו עליהם טובות. תחת אשר מלא כמעט כל פירושו של הקראי סלימון בן ירוחים מן הקצה אל הקצה נאצות וקללות וחרמות על הרבנים ועל תושבע“פ, כאשר העיד גם רש”ף כי “בפירושו למקרא כמעט אין פסוק שימצא בו מלת רשע או זד וכדומה מתארי הגנות שלא יפרשוהו על הרבנים ועל למודם וכו'” (לק"ד נספחים 134), ותחת אשר אחד מארבעה שבכל ספרות הקראים מתחלת ימיה עד זמננו זה הוא, לפי עדות הרכבי, דברי ריב ורגז, חרופים וגדופים, על הרבנים ועל תושבע“פ – תחת זה יעיד כל בקי בינוני כי בתשובות הגאונים, שהן הנ כל עקר ספרותנו בימי החמום בדורות הראשונים לקראים, יזכרו הקראים רק מעט מזער. ובכן לא היו עיני רבותינו הגאונים להרבות בגנותם של בעלי מחלוקתם ולא היו ח”ו מכלל אלה שנאמר בהם “ושונה בדבר מפריד אלוף” כי אם מכלל “מכסה פשע מבקש אהבה”.

מדרכי רבותינו עם הקראים בשב ואל תעשה אנו באים על הליכותיהם עמם בקוש ועשה: ראש חכמי הגולה מעיד על משפט הגאונים עם הקראים: “והכי אשכחן לרבנו האי גאון זצ” דאמר הכי: ‘ולענין מילה, לעולם לא נמנעו רבותינו עליהם השלום מלמול את בניהם של קראים בשבת, כי אפשר שיחזרו אל המוטב. ודברים הללו וכל כיוצא בהם, שמלין כדת חכמים וכמנהגותיהם והמוהל הממונה בבית דין ומתכנסים לבתיהם ת"ת ומתפךךין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום’. אלו גברי רב יהודה ורבנו האי גאון זצ“ל” (תשובת הרמב“ם קס”ג ד' ליפסיא 35). ובכן העיד רמב“ם ז”ל עדות זו בשם רבנו האי, ובשם זקנו של רב שרירא אביו, שנעשה ר"מ בשנת 4666. ואם הוא כתב אז, כי “לעולם לא נמנעו רבותינו ממנהגם זה”, לא נגזם אם נאמר כי יש למשער לשער כי מאה וחמשים שנה או סמוך לזה, נהגו הגאונים כך. ואם נעלה על זכרוננו כי הקראות לא התחילה כי אם מאה וארבעים ושש שנים קודם לכן, בשנת 4520, הלא יעלה בידנו כי לא היה אפילו דור אחד שגרשו רבותינו את הקראים מהסתפח בנחלת ה'. ונראים הדברים כי היתה לרבותינו שיטה קבועה, שיטה של חנינה ומאור פנים לאחיהם הנפשעים, ומתוך זה נראה המון את רחמיהם ואת לבם המלא אהבה מאין כמוהו.

בדברי תשובת הרמב“ם אנו מוצאים דברים אלה, שסגנונם מעיד עליהם כי דברי הגאונים הם:”כל אימת דלא פקרי – הקראים – בחציפותא לא חשבינן להו כותייהו – כמו מינים – ופלגינן להו יקרא, ומהלינן לבנייהו בשבתא, כל שכן בחולא איכא דגזיר להו גזירתא דידן ועביד להו מילה ופריעה, דדילמא נפק מנייהו זרעא מעליא והדרו בתשובה" (שם). ובכן רואים אנחנו כי לא דחו אבותינו את האבן אחרי הנופל, אף לא נואשו כי עוד יבא יום ושבו אחיהם התועים או בני אחיהם אל חיק הורתם, ועד העת ההיא לא בקשו מידיהם בלתי אם את הדבר האחד הזה לחשוך את פיהם מדבר עורת בתושבע"פ שהיא קדש קדשים לנו, והם מצדם לא מנעו מהם כבוד. אף צוו את עמם לתת להם כבוד ולבלתי שים עם מינים חלקם.

ובכן נהגו רבותינו עמהם כאב צדיק וחנון שיצא בנו לתרבות רעה; שאע“פ שהוא כועס על דרכיו זוכר הוא את הרחמים וזוכר את תורת החסד והאהבה והחנינה של רבותינו: “חטא ישראל – יהוש' ו', י”א – אע”פ שחטא, ישראל הוא".

ור' יהודה הלוי, הגדול בחוקרי רוח תורתנו ובחיר משוררינו, אף כי חולק הוא בכל עוז על שיטת הקראים (כוזרי ג' כ"ב ואילך), בכל זאת נוהג הוא בהם כבוד ומשתדל להבדיל ביניהם ובין הצדוקים³³, ואינו תולה בהם חטאת זדון כ"א דן אותם כשוגגים: “– – הצדוקים אינם כי אם אפיקורסים מכחישים עולם הבא, אך הקראים משתדלים בשרשים, מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השרשים רק מסכלותם³⁴, לא בכונה מהם” (כוזרי ג', ס"ה).

והרמב“ם ראש הפוסקים, אשר חלק גם בכל עוז על דת הקראים, השיב לשואליו: “הקראים, השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראוים הם לחלקם מחלקי הכבוד ולהתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שינהגו גם הם עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים ולדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכל שכן שישמרו את לשונם מהלעיג ומהתלוצץ בדברי רז”ל הקדושים, התנאים חכמי המשנה והתלמוד, שבדבריהם ובמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה ומפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת: יכּוֹן לנו לכבדם ולמול את בניהם אפילו בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם” (תשובות הרמב"ם, שם). ובצותו את עמו להטות חסד לאחיהם אלה, אף כי רחקו מהם, הביא ראיה מתורת החסד שהורו רבותינו לגמול גם לבן הנכר; “ואם בעובדי ע”ז כך, ק“ו במי שכופר בכל חוקי הגוים ומודה באל אחד יתברך, שמותר לנו לשאול בשלומם ואפילו בבתיהם” (שם), “ותניא: ‘מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום’, וכל שכן אלה שהם מתולעת יעקב” שם). אלה דברי רבותינו החסידים הטהורים, אשר היה לנגד עיניהם תמיד המאמר הנשגב: “יתמו חטאים – תהל' ק”ד, ל“ה – מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב” וידעו להבדיל בין החטא ובין החוטא.

ודעות רבותינו אלה לא היו גלי רוח עוברת כי אם הוטבעו, ככל הדעות הנובעות ממקור תורת ישראל, במטבע של הלכות קבועות וקימות: “הקראים אין ביינם שום אסור, ואע”ג דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, מהימנו אחמרא" (שם), “הקראים אין להם דין מומרים, ואסור להלוותם ברבית, ואצ”ל שאסור ללוות מהם ברבית" (טוש“ע יור”ד קנ"ט, ג').

הדעות וההלכות האלה, שהורו רבותיהם של הרבנים, מעידות עדות גמורה, כי בכל מאמצי כחם התחזקו רבותינו החסידים לבלתי הפר שארית האחוה עם הקראים, אף כי את שיטתם חשבו לכפירה בתורה. ואם אל דברי החן והכבוד השלום והמישור האלה נכַון את דברי סהל בן מצליח, שהקראים קוראים לו “רבנו הקדוש”, היושב ודורש: “לאחר קראתי נעם – זכר' י”א, ז' – הוא מלכות הגוים – –שלא השחיתו הגוים את דת ודין שהוא ביד ישראל [ ולאחד קראתי חובלים – שם –] והוא עול שתי נשים בסורא ואנבאר – פומבדיתא – ויוציאו את ישראל מדרך התורה וכו'" (לק"ד נספחים 4). ובכן המעט מהם כי הדפו באיבה את הרבנים ממחציתם כי אם בכרו את כל עמי הנכר על פני אחיהם מקדם – ואם נכוין את דבריו ואת דברי שאר ראשי הקראים כנגד דברי ראשי הרבנים שפרטנו נראה מי הם הרודפים והעולבים ומי הם הנרדפים הנעלבים.

ואשר יפלא בעינינו עוד יותר כי חוקרי זמננו שעסקו הרבה בספרות הקראים נקלו לעיניהם אחיהם הרבנים עד כי למדו גם הם להטיל דופי במעשי הגאונים, אשר באמת להם חמדת כל ישראל. עם רב שרירא האיש אשר יֵחד כבודו בין ראשי גדולי הדורות שעמדו בישראל מני אז, יתהלכו כהתהלך עם איש אשר בצעו לנגד עיניו תמיד, ואשר בגלל זה עינו צרה בחבריו גאוני סורא, אשר באמת גדול כבודם בעיניו מאד ככבוד כל גאוני פומבדיתא, וככה נאמר עליו: “כשרירא הנושא פנים למתיבת פומבדיתא, נושא נתן הבבלי פנים למתיבת סורא” (ווי שרירא פיר פומבדיתא זא ניממט נתן הבבלי פארטייא פיר סורא“, גד”י 494). על הדברים הצלולים אשר יספר רב שרירא על מעשה רב סעדיה: “וכניף [רס”ג] מאן דאשתייר מבניהון דרבנן דמחסיא ומן עלולי, דסמיכי על רבנן דפומבדיתא ואותיב מתיבתא דמתא מחסיא" (אגרש"ג 117), שזה תרגומם העברי: “ויאסוף [רס”ג] את כל הנשאר מבני רבותינו שבמחסיא [כלומר: שבסורא] ומן הבאים מרחוק [עלולי], שעד העת ההיא נסמכו על רבותינו שבפומבדיתא וַיושב את מתיבת מחסיא“, על דברים אלה הנקיים והתמימים שנאמרו לתומם, נרמז רמז כי “את הדברים האלה הזכיר שרירא בקרץ עין צרה ואורבת” (“שרירא בעמערקטע דאס אין זיינעם זענדע שרייבען מיט איינעם האֶמישען זייטענבליק”, גד"י שם 277, הערה 3). הכלל העולה משתי הערות אלה ומשאר מקומות אשר בספר ההוא כי עיני רב שרירא היו רק למתיבתו שבפומבדיתא ובמתיבת סורא רעה עינו, ועל כן היה עויֵן את רס”ג על אשר הקים אותה. והנה על כבות מתיבת סורא, שהיה חביב עליו ככבוד מתיבתו, יתברר לנו ביחוד מתוך תביעתו את עלבון גאוני סורא בני המאה הראונה לגאונות, מיד הנשיאים הקשים, אשר קרא את דרך ממשלתם “חניפותא ונטירותא דנשיאים ומעברין להון ומהדרין להון” (אגרש"ג 105). ובאמת לא נמצא אף פעם אחת כי מדד באיפה ואיפה גדולה וקטנה למתיבה זו או זו. כי כבוד שתי המתיבות היה שוה עליו גם באגרתו גם בתשובותיו הרבות. וגם כל סגנון ספורו של רב סעדיה שהקים את מתיבת סורא הנופלת, נראים יותר לעיני כל איש טעם כעין ספור שבחו של רס“ג. ובנוסח ספרדי של אגרש”ג, המדויק הרבה יותר מן הנוסח הצרפתי, נזכר רס“ג בספור ההוא שתי פעמים בשם “רבנו” ופעם אחת בשם “רבנא”, מה שלא נזכר שום גאון אחר בשם כבוד זה באגרש”ג. וגם מן המשפט שחרץ רב שרירא על רב יוסף בר סטיא, שהקימו הנשיא לגאון תחת רס,ג שבודאי היה גם הוא חכם: “ותלמיד קטן היה לגבי מר רב סעדיה” (שם), אתה למד כי גדול מאד היה כבוד רב סעדיה גאון מתיבת סורא בעיני רב שרירא גאון מתיבת פומבדיתא ולקרץ עין צרה ואורבת (“איינעם האֶמישען זייטענבליק”) אין מקום.

ועוד עוֶל מצאו סופרי הדור בגדולי ישראל, בדבר “השבחים הרבים [שכתבו הגאונים במכתביהם לנדיבי אחיהם] למען יקבלו נדבות” (" – – איבער שווענגליכע לאָבפרייזונגען – – בעהופס ערלאנגונג פאן שפענדען", מאנאטשר' ברעסלויא ש' 56, צד 86) ולא שמרו את שפתם מדבּר על דבר Captatio benevoletiae “בעהופס עמפפאנגענס רייכעררער שפענדען”, כלומר, על דבר “גנבת דעת בחלקת לשון למען השג נדבות גדולות יותר”.

מתוך מליצות כאלה אשר תסמרנה שערת בשר שלומי אמוני ישראל, תלמידיהם הנאמנים של הגאונים הנעלבים ההם, אנו רואים ע כמה היה כבוד רבותינו הפקר בעיני קצת וספרי הדור! הנה במנהג הזה של סופרי ערב להגידל שבחים במכתביהם שלא היו הגאונים האחרונים יחידים בו, כי גם הנגידים חסדאי בן שפרוט ור“ש הנגיד, גם מנחם ודונש, וגם כל גדולינו בספר ר”י הלוי ורמב“ם, הרבו שבחים הרבה יותר מן הגאונים ובכל זאת לא ערב איש את לבו להטיל עליהם Captatio benevolentiae, שהוא עון גנבת דעת ממש. רק לגבי גאוני בבל הותרה הרצועה. ועל דבר הנדבות אנו שואלים: לצורך מה נשאלו ולצורך מה נשלחו הנדבות ההן? לצורך המתיבות שמהן יצאה תורה לכל ישראל מימות התנאים האחרונים ושנתמוטטו באחרית ימי הגאונים. ולגאונים אלה לא היו שוטרים מזוינים כשוטרי המלכות לגבות פרס קבוע מכל אזרח בחזקה ובדרכי ראשי הגולה אשר,הוציאו פתיחות וחרמות והודיעו למשנה והמשנה הודיע למלך” לנגוש את העשירים לתן לו מתנות (קונטרס אלה המעלות; יוחסין ד' ק“ב קכ”ב:) לא הלכו הגאונים ולא אבו ללכת. ובכן לא היה כחם אלא בפי עטם, אשר אותו שמו למליץ בינם ובין עמם לבקש, לא על נפשם, כי אם על תורה שלא תגלה מאכסניא שלה שממנה יצאה לכל ישראל. ועל המוצאים דופי בדרך זו אנו שואלים: מה היו הם עושים לו עמדו הם, לא בראש מתיבה בת שמונה מאות שנה כי אם בבית בית מדרש לרבנים או למורים בן שמונה עשרה שנה או בן שמונה שנים וזהיה עומד להסגר על מסגר מאין תומך בו עוד. האם לא היו מאמצים את כל כח עטם בכל מיני מליצות של פיוס ושל דברי כבוד להטות את לב הנדיבים להוסיף לשלוח נדבותיהם אל קופת בית המדרש שהם עומדים בראשם? ובמה הורע כחם ובמה נגרעה זכותם של הגאונים הקדמונים מכחם וזכותם של ראשי כנסיות ובתי מדרשות שבדור הזה? – קשיא!

ומה רבו עוד האשמות אשר טפלו על הגאונים “איזה כותבים חדשים אשר שלחו רסן מעל פיהם – – לדבר עתק על הגאונים ראשי הישיבות”³⁵, “שפקרו להעליל”³⁶ עליהם “וילכו בעקבות המחרפים מכת הקראים”³⁷. על האשמות ההן כי בשקר יסודן, שוא הן, של תהו הן, העמיק להוכיח החוקר הנאמן הרכבי ז“ל במקומות אין מספר, וכמעט את כלן חרז בחוט אחד במבואו לתה”ג (זכל"ר ד' צד IX).

אך מדוע זה פרץ המנהג הזה בין סופרי אחינו שבאשכנז, אשר חלילה לנו להרהר אחרי אהבתם הנאמנה לעמנו וליהדותנו, לתלות קלקלה במתוקנים שבמתוקנים שבנו בגאוני בבל, אשר על קצות דרכי מוסרם כבר דברנו במאמרנו “התלמוד ותלמידיו” (כנסת ישראל שנה ג')? התשובה על שאלה זאת נראיה לנו פשוטה ונכונה מאד. הנה סופרי ההיסתוריא הישראלית, קדמו, בבית ספרם ובבית מדרשם שהיו משמשים בהם, לעסוק בלמוד ההסתוריא הכוללת של הגוים הקדמונים ושל עכשו, אשר מבחר אנשי השם שעליהם היא מדברת, היו גבורים עריצים לוכדי ארצות, אלכסנדר מוקדון בשעתו ויוליוס צאֶזאר בשעתו והעריצים ההדיוטות מריוס וסולא בשעתם, לודויג הי"ד בדורו ונפוליון בדורו והיעצים הערומים מטרניך בזמנו וביסמרק בזמנו. והנה כל גדולי ההסתוריא האלה, שהם וכל בני מינם נעשו בה עקר, לא היו עיניהם בלתי אם איש אל זרועו ואיש אל מזימתו. ושבח גדול לכל חוקרי הסתוריא זאת היא מעולם להתחקות על שרשי תחבולות הגדולים ההם ולהכיר את סתרי מועצותיהם ואת יצרי מעלליהם אשר המריצו אותם לעשות את מעשיהם השונים. את שיטת החקירה הזאת הביאו עמם חוקרי דברי ימינו בכל סוביהה ומורסָנה מבית הנשק הסואן ברעש אשר בגבול הפוליטיקי והאסתרטגי ההוא של בית המדרש השקט והצנוע של חכמי ישראל וימושי במשב לגדולי הנכר ולגדולינו. וישכחו את הדבר האחד הזה כי חכמי ישראל שמשו בבית מדרש התורה התמימה הנתונה בסיני ולא שמשו מעולם בבית מדרשם של Macchiavelli ושל Tallcyrand, אילי השקר והמרמה, ולא נשאו את נפשם כל ימי חייהם כי אם להיות ענוים וחסידים מתלמידיו של אברהם אבינו ומתלמידיו של אהרן, מתלמיסיו של עזרא ומתלמידיו של הלל. והאיש אשר לא אלה היו דרכיו לא זכה מעולם לקנות את לב קהל ישראל עמו ולהיות לו לאב ולמורה ולנחול בתוכו שם עולם. כי מאמר רבותינו הנעלה מאד “אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, קבל תורה מפיו; ואם לאו, אל תקבל” היה מעולם לקו ולמשקולת ביד ישראל. וסופרינו אשר קלטו הרבה מטעם ההסתוריא הנכריה הוציאו משפט מעוקל, לא מרוע לב, כי אם משגגת תערובת טעמים הבאה לרגלי חלופי שיטה בשיטה.

והפלס האחד למעגל רגלי חוקרי ההסתוריא הישראלית הוא הצביון הראוי להיות לנגד עיניהם תמיד, להכיר את עצם היהדות בטהרתה, מתוך כל הרוחות הנושבות וסוערות בעולם גם מחוץ גם בבית. והעצם ההוא העומד כסלע איתן בלב ים, אשר כל משבריו וגליו המתמרמרים אליו בשאון קצפם נדפים מפניו ואינם, והוא קים לעד, היא משמרת תורת משה, כשהיא מתקימת במעשה מצותיה, שהן קִדוש חיינו, מתוך הלכות תלמודנו, וכשהיא מתבארת בדעותיה הצרופות והנעלות מתוך הנבואה והאגדה, העולם הזה של המעשים והדעות ברוח התורה, בטעמה ובדרכיה, עולם מלא הוא להו, אשר יש לחוקרינו לבחון ולהכיר אותו תחלה ולהתבונן אחרי כן ומתוכו אל כל אשר מחוץ לו – עולם קים הוא לנו, אשר כל הנוטים ממנו ימין ושמאל, גם מתוך גבולו, ספיים, תמים וחולפים כצל, גם המוסיפים גם הגורעים. גם המוסיפים ההולכים בגדולות ובנפלאות: האיסים, אנשי התרופה שבאלכסנדריא, השבתאים והפרנקיסטים וספיחיהם מעבר מזה; והגורעים, המסתפקים במועט, הלא הם ההלנים, הצדוקים וספיחיהם וספיחי ספיחיהם בכל הדורות מעבר מזה, מציצים ונובלים, נשכחים ואובדים מתוך הקהל. ורק כת הפרושים – שהקראים קוראים להם רבנים – אשר התורה שבכתב ותושבע"פ היו בידם לאחדות אחת נעלה ורוממה, לא נעו עוד מעגלותיהם אף כמלא שערה מתחלת ימי בית שני. אם את היהדות הזאת בת עולמים, השואפת את חייה מתוכה ישימו חוקרינו הנכבדים להם למצפה ולצור מעוז בחקירותיהם, לא יכשלו לנצח ודבריהם יהיו לתפארת, ושמם יהיה לברכה בתוך עמם!