עשר שנים אחרי שנחתם הספר תולדות־ישראל כלו ביד רבי זאב יעבץ ז“ל יוצא לאור החלק העשירי ממנו. “כי היום אשר נחתם בידי מלאכי ברית־העמים שטר משפט הירושה לישראל לארץ אבותיו, ו' אב תרפ”ב, נחתם ספר תולדות ישראל ביד הקטן זאב יעבץ”¹. צביונו המיוחד של הספר הגדול הזה הלא הוא: “מתן ציור נאמן לחכמת היהדות והַכשר הלבבות להכרתה, במדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאמתן”². אך הנה כמו מאליו הולך ומסתַים מחלק לחלק גם חפץ ימי נעוריו של המחבר ז“ל: “לכתוב ספר על דבר שיטת החכמה והמוסר של היהדות, הנבדלת במינה מכל הדתות ומכל הפילוסופיות, לפתוח באמתות שכל הדעות שוות בהן ולסיים באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”³. ומי שדעתו רחבה יקרא נא רק בחלק הזה לבד את מתן הציור הנאמן והעמוק שרבי זאב יעבץ מוסר בטוב טעמו המיוחד משיטתו הפילוסופית של רבנו סעדיה גאון הגאונים ז”ל בספרו “האמונות והדעות” ואת כלכלת דבריו על שיטת בעל “חובת־הלבבות”, ויוָכח “באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”! – מה רב הוא הנגוד הגמור שבין הפרק הנפלא הזה לאותו הפרק עצמו של גרץ על שיטת רב סעדיה גאון, ומאליו הקול יוצא: מה רבה הברכה לבית ישראל ב“תולדות־ישראל” של יעבץ ובחקירתן לאמתן!

מלבד החקירות לאמתן ש“במוצא דבר” בסוף כל חלק וחלק מצטרפת לחלק זה ביחוד, המתחיל בגאונים התיכונים, התוספת “מחלפת השיטה”, “מאמר מלא כח ועוז אמת ומשפט”⁴, המחזיק כשלשה גליונות דפוס. ה“מאמר הזה החשוב מאד מאד, המבקר בקרת גוזרת בסכין חריפה כלכלת גרץ, רש”ף ואבן רש“ף את מעשי הקראים, יגדיל את ערך החלק הזה בשעור מעולה”⁵ ויוסיף רוח חיים על חיי הרוח המתרגשים בכל הספר. החלק הזה גומר לפני ימי רבי יצחק אלפסי ורש"י. אחריו יבאו עוד שלשה חלקים עד חתום הספר הגדול, תולדות ישראל כולו. “האחרון לכל הזכרונות הסדורים בחלק האחרון, הוא זכרון מות אלכסנדר השני קיסר רוסיא. סתום החזון או החזיונות הבאים אחרי כן גרם את חתום הספר. כי המאורעות שהתרגשו לבוא למן היום ההוא בקרב עמנו סתומים וחתומים הם. ומי יודע מתי תמצא יד יודעי העתים לפתור אותם. אך זאת אנו יודעים, כי היום ההוא החל לתת פנים חדשות לצרות ישנות, ורק אז בהגיע קץ הפלאות נדע להוציא משפט על זרע התלאות שבדורותינו ועל פריָן”⁶.

כשנה ומחצה אחרי שנחתם הספר תולדות ישראל עלתה נשמת רבי זאב יעבץ השמימה בליל ח“י שבט תרפ”ד. וגם את חלל הזמן ההוא מלא והשלים בעמלו ובכשרונו והגדיל את צביונו השלם. וכך כתב אלי ביום ועש“ק כ”ח אדר תרפ"ג: “מנוחה לנפשי עוד לא נתתי. כי תקפה עלי השלמת חוברותי ומאמרי במקצעות שערכתי במשך שנות עבודות תולדות ישראל הרבות, בחקירת הלשון עמוקה מאד, בלכסיקוגרפיא, בכלכלת המקרא בפנים שונים ובקונטראביבלקריטיק ועוד ועוד”⁷.

בט“ו באב תרפ”ג, חצי שנה לפני פטירתו מסר לי רבי זאב יעבץ ז“ל בחוזה מיוחד את כל ספריו וכתביו: זכות הדפסת הספר הגדול תולדות־ישראל, וזכות עשיַת קצור ממנו, ואת הדפסת שאר כתביו וכל מאמריו בכל מקום שהם, ואף את מכתביו השונים אשר אתו בכתובים. וכבר במכתבו הנ”ל מיום כ“ח אדר תרפ”ג כתב אלי: “הנני מוסר לך את כל זה בבטחי בך כי מתחת ידך יצא הדבר מתוקן ומלובן ומזורז, באשר חבר היית לי מאז⁸ הבקי בטיב מלאכתי ויודע הליכות רוחי וטעמי, וכי תדקדק מאד בהגהה מנופה ובדרך הסדור שיחדתי לי”. ושלשה ירחים לפני סלוקו כתב אלי שוב: “את זאת אגיד לך ידידי כי תהיה צריך להגיה את גוף הכתב אתה במו עיניך ממש, אתה ולא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, כי אם מר ד”ר לוין בכבודו ובעצמו, כי גם המעתיק וגם אני איננו אחראי על דיוק העתקה ועל הגהתה האחרונה, כי עיני קרובות להיות כהות וערבוני ערבון צריך".

והנה את צואתו הגדולה של המורה הנאמן וידידי הנצחי ז“ל קיימתי עד כמה שידי השיגה ועיני ראה, ורק מפּני מרחק מקום שביני לבית הדפוס בתל־אביב ודוחק ההדפסה, לא יכולתי לקרוא כי אם הגהה אחת מכל גליון. אבל גם את הכתב קראתי ברובו לפני שנסדר בדפוס. וכל מה שהיה בידי להגיה הגהתי ותקנתי לפי הליכות רוחו וטעמו של המחבר הגדול ז”ל. ואף היה בדעתי להוסיף הערות שונות והוספות בסוף הספר, אך לצערי הגדול אל קמה מחשבתי זאת, בהיותי עסוק עכשיו לא רק בסדור “אוצר הגאונים” כרך חמישי, וגנזי־קדם ספר ה', כי אם גם בגמר ספר ה“מתיבות” הקדמון, ואף חושש הייתי בשעה זו לעכוב כל שהוא בדבר הגדול הזה.

התחלת ההדפסה של החלק הזה נעשתה כבר לפני כשלש שנים ונדפס אז גליון אחד ממנו, אבל מפני המצוקה הכללית שכבר החלה אז להקיף את העולם כולו וביחוד את מוכרי הספרים העברים נפסקה ההדפסה. וגם היום בכל המרץ הגדול והכביר של המו“ל מר ד”ר רוזנשטיין הראוי לשבח מיוחד, לא היה הספר הגדול הזה יוצא לאור, אלמלא ההבנה העמוקה שהראו לדבר הזה מנהלי הבנק “אשראי” בתל־אביב, המה אשר הבינו להציל כמה מפעלים חשובים בימים הקשים האלה, הבינו לתת יד גם למפעל הרוחני הגדול הזה! והיה גם המפעל הרב הזה לנושא פרי־ברכה להם, ומעכשיו בטוחה הדפסת שאר החלקים של הספר שיצאו לאור תכופים זה אחר זה.

והנני חותם באותה התפלה עצמה שסיים בה המחבר ז“ל את הקדמתו הראשונה לחלק הראשון בר”ח שבט תרנ"ד: יהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו יכונן לעד!

ד"ר ב. מ. לוין [1879 – 1944]

ירושלים, ערב “זמן מתן תורתנו” תרצ"ב.

4688 – 4545

ובעצם הדורות ההם, אשר למראה עין נתנה מחיה מעט כשבעים שנה ויותר בארצות הקסרות הנוצרית בימי כרל גדול ולודויג בנו ובירכתי נגד אירופא האירה היהדות באור פני מלך ממלכי הנכר אשר בא הוא וכל שריו וגבוריו בברית אלהי ישראל¹, החל כוכב ראשי הגולה ללכת הלוך ושקוע² בעוד אשר קרן התורה הלכה הלוך וחזק.

תחת רב הונא מר הלוי קם לגאון בפומבדיתא: קם מנשה בר רב יוסף (4548–788) ממשפחת בית עֻקבא מארץ גוכי או גובי הקרובה לבבל³, הוא רב מנשה אשר שת ידו עם רב הונא־מר בדבר תקנות להגבות חוב איש מיתומיו גם מן המטלטלים⁴. ואחריו מר רב ישעיה הלוי (4556–796) מעיר כלואדי הקרובה לבגדד. ואחריו מר רב כהנא בר רב חנינַי גאון⁵ (4564–804). ואחריו מר איכומַי (5470–810). ואחריו מר רב יוסף בן רב אבא⁶ (4574–814) איש זקן וחסיד גדול, אשר שקד בימי נעוריו על תורתו מאד מאד. ויברכהו רב שינוי גאון רבו⁷ כי יזכה להיות לאב ולמורה לעמו ויהי כן ויכבד שמו בישראל⁸.

ובימי גאוני פומבדיתא אלה עמדו ראשי מתיבת סורא: רב הילַי בר רב מרי (4550–790) תשע שנים; רב יעקב הכהן בר רב מרדכי (4559–799) ארבע עשרה שנה; מר רב איכומַי אחי רב מרדכי (4573–813) שמונה שנים, ורב צדוק בר רב אשי (4588–821) שתי שנים וחצי. גם ברב צדוק הגאון הנערץ הזה, אשר נקדש בעיני עמו כרב יהודאי בימיו⁹, נצנצה רוח הגאונים בעלי התקנות רב חנה ורב רבה בדורם¹⁰ ורב הונא־מר ורב ביבוי בדורם¹¹. וישם גם הוא את לבו אל החליפות אשר עברו בדורות ההם על דרכי התרבות והעסק גם על מוסר העם, ויתקן תקנה להשביע גם את האיש המכחש ברעהו הנשפט עמו על דבר קרקע, ככל אשר השביעו שופטי ישראל מעולם את המכחש ברעהו במשפט על אודות מטלטלים, כי רק על מכחש כזה הטילה תורה שבועה¹². ויקבלו חכמי המתיבות את התקנה הזאת וישימוה לחוק להורות ככה¹³.

ותחת רב יוסף החסיד היה לגאון בפומבדיתא רב אברהם בר רב שרירא (4576–816). והנה בימי הגאון הזה נבעה פרץ גדול בבית ראשי הגולה. ככל אשר בימי רב מלכא גאון הצה נטרונַי בן חביבַי עם זכי בר רב אחוני זה כחמש וארבעים שנה על דבר הנשיאות¹⁴, ככה רבו בימי רב אברהם, דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים על דבר השררה ההיא. ביד דוד החזיקה חכמי פומבדיתא ובדניאל מאסו בהרגישם בו כי לבו פונה אחרי הקראים¹⁵ ואנשי בגדד בחרו בדניאל. ויהי כי חזקו דברי הריב ויגישו הנשיאים את משפטם אל הכליף מאמון. אולם הוא תחת השפל את האחד, למען בכר את האחד, השפיל גם את שניהם יחד בהוציאו דבר מלך שלטון, כי רשות ביד כל מנין עשרה מבני ישראל להקים עליהם ראש גולה מאשר יבחרו. בדבורו המפוצץ הזה סר מעל ראשי הגולה הוד המלכות אשר היה חופף עליהם כל ימי מלכי פרס ומלכי ערב עד היום ההוא. ולא מצאה עוד ידם לקנות את משרתם בהון רב מבית המלך¹⁶ ככל אשר היו הכהנים המקולקלים קונים את כהונתם הגדולה בימי בית שני מיד מלכי יון¹⁷ ומיד עריצי בית הורדוס¹⁸.

ויד הנשיאים הנשפטים על דבר השררה נודעה גם על מתיבת פומבדיתא. כי אחד מהם, אשר ברור הוא בעינינו כי דניאל הוא, אשר חרה אפו על המתיבה ההיא אשר מאסה בו, לקח את רב יוסף בן רב חייא אשר היה אב בית דין לפני רב אברהם וישם אותו לגאון תחת רב אברהם. ויהי כי חרדו חכמי המתיבה גם לכבוד רב אברהם גם לכבוד רב יוסף וישלימו בין שניהם וישימו את שניהם לגאונים. אפס כי בכל הגדולה אשר עלה אליה רב יוסף לא מצא ברוב ענותו את לבו לשבת ראש על יד רב אברהם ויבחר לשבת לפניו כמשפט יתר זקני המתיבות החושבים את הגאון לרבם ואשר עיניהם נשואות ואזניהם קשובות לכל היוצא מפיו¹⁹. ויהי היום ויועדו כל חכמי המתיבה ותלמידיהם על עיר בגדד לבית הכנסת, הנקרא על שם בר נשלה ורב אברהם ורב יוסף בראשם, ויהי בהקהל העם ויתיצב שליח הצבור כמשפט ויקרא: שמעו נא לקול דברי התורה אשר יורו לכם ראשי המתיבה! לשֵמע הקריאה הזאת נתן העם את קולו בבכי מבלי הטות עוד אזן אל הדרשה, כי לא הסכינו לראות כזאת מתמול שלשום שני ראשים עומדים בראש מתיבה אחת. וגם רב יוסף נזדעזע ויקם ויקרא: ידי מסולקת מן הגאונות ואני שב להיות רק אב בית דין כבתחלה! – ויקם רב אברהם ויברכהו ויאמר: ישלם ה' את משכרתך לעולם הבא²⁰. ויהי במות רב אברהם וישב על כסאו רב יוסף בן רב חייא (4588–828). ומשנה לרב יוסף בן רב חייא, אב בית דין איש חכם, רב יוסף בר רב מרדכי. ויהי במות רב יוסף בר רב חייא ויהי משפט הראשות לרב יוסף בר רב מרדכי. אך דוד בן יהודה הנשיא²¹ הקים חכם אחר, את רב יצחק בר רב חנניה לגאון פומבדיתא (4593–839). ורב יצחק הזקן לימים מרב יוסף בר רב מרדכי ידע כי קשה הדבר בעיני רב יוסף זה, ויבא אל ביתו ויכפר את פניו לאמר: אל יֵרַע בעיניך, אישי, אב בית דין! הן גורלנו כרבה ורב יוסף²². בטוח אני כי אתה תאריך ימים ממני, וישבת על כסאי אחרי! וַיֵעָתֵר אליו רב יוסף בר רב מרדכי באהבה וברצון. ויתן את ידו תחתיו. ויהי אחרי האסף רב יצחק אל אבותיו ויהי רב יוסף בר רב מרדכי לגאון²³ בפומבדיתא (4599–839).

ועל כסא מתיבת סורא לא ישב רב צדוק בלתי אם שתי שנים ויעמוד אחריו בראש המתיבה רב הילַי בר רב חנניה (4583–823) שלש שנים וחצי. ואחריו רב קימוי בר רב אשי (4586–826) שלש שנים וחצי. נראים הדברים כי נגעה בימיו הרוח הרעה השלוחה בין דניאל ודוד בן יהודה הנשיאים גם במתיבת סורא. אך כל עלילותיהם חלפו כסופה עוברת, עד כי נבצרה מן החכמים הבאים אחרי כן להודיע את טיבן בספרי זכרונותיהם²⁴. אחרי כן ישב על כסא מתיבת סורא רב משה²⁵ כהנא בר רב יעקב (4590–830) עשר שנים וחצי. ויראו אוהבי נפלאות כי נטה לב רב משה אחרי הנסתרות, ויוציאו קול כי הוא “רגיל בקמיעין ובלחישות”, ויקומו זקני המתיבות ויחקרו וימצאו כי שקר הדבר וכי איננו עובר גבול באהבתו את הנסתרות²⁶. אחרי מות רב משה נותרה מתיבת סורה כשנתיים בלי גאון²⁷.

והשמש אשר האירה את קיסרות הפרנקים כל ימי כרל ולודויג נטתה לערוב. כשלש שנים אחרי מות לודויג נחצתה הקסרות הגדולה לארבע ממלכות הלא הן פרנקיא וגרמניא – הנקראות בפי סופרינו: צרפת ואשכנז – ולותרינג ואיטליא. וכרל הקרח מלך צרפת אשר ילדה הקסרית יהודית ללודויג הותיק לא הפיל עוד דבר מדרכי אבותיו ומדרכי יהודית אמו ולא עזב עוד את חסדו מישראל. ויעמֵד לפניו איש עברי ושמו צדקיהו לרופא נפשו ויאהבהו מאד אף כי הוציאו עליו הכמרים החשוכים דבה באזני עדתם כי קוסם הוא ורפואותיו מעשה כשפים הן²⁸. ואיש נכבד מבני ישראל ושמו יהודה היה איש סוד למלך אשר קרא לו “יהודה נאמני”²⁹ ולא הבדיל כרל הקרח את בני ישראל מן האזרחים בזכיותיהם, ויהיו להם עוד עסקים וקרקעות כתמול שלשום, אף היו בתוכם עשירים אשר חכרו את המסים מן המלכות. אך עין הבישופים, ראשי הכמרים, היתה לרעה בישראל ומכלם רדף אותם באף אמולון³⁰ אשר היה לבישוף בעיר ליאון תחת אגוברד רבו אשר אצל עליו משנאתו הקשה לישראל ולתורתו, ויד כל בישופי צרפת למקומותם נכונה עמו, ויועד אמולון סוד כמרים³¹ בעיר מוא³² הקרובה לפריז, ויתיעץ שם הוא וחבר כהניו, במה תמצא ידם להרים את קרן כהונתם ולשבר את עוז קרן מלכם הנוח, ולחדש את הגזרות הקשות אשר גזרה הכנסיה הנוצרית על היהודים למן היום אשר רמה זרועה. ויאמרו להפחיד את המלך בחזותם לו כי הרעות אשר מצאו את הצרפתים בעת ההיא במלחמתם עם הגרמנים ענש הן להם על האירם את פניהם אל היהודים. אך המלך לא שת לבו אל מועצותיהם ואל דבריהם, ויפץ אותם וישלחם איש לביתו, ובהועידו אותם לשנה הבאה לועד פריז לחשוב מחשבות לטהר את הכמרים מחטאותיהם אשר דבקו בהם, הפיל שלש ידות משמונים התקנות והגזרות אשר אמרו להתקין ולגזור ואשר מכללן היו גם גזרות שגזרו על היהודים, אך לשם שחד מעור עינים פקד כי ירימו היהודים אחת עשרה למאה לאוצר המלך מן ממכר סחורתם תחת אשר הנוצרים לא ירימו רק עשר למאה.

והבישוף אמולון, אשר הושב ריקם מאת פני המלך בועד עיר מוא, ערך אגרת אל כל ראשי הכמרים למקומותם לדבר השכם ודבר באזני השרים לקפח את הזכיות הנתונות לבני ישראל להשפיל את כבודם בעיני גדולי העם וקטניו ויאסוף אל תוך אגרתו את כל דברי האיבה לישראל הכתובים באונגליון ובספרי אבות הכנסת הנוצרית ואת כל פסקי הגזרות שנפסקו בכל ועדי הכמרים למקומותם ולדורותם, ויוצא על בני ישראל דבות נלעגות, אשר יתנו את כותבן לצחוק, ויקצוף מאד על הממשלה אשר נתנה לעברים פתחון פה לדבר כאשר עם לבבם בלי משא פנים, ויזעף על בני עמו ודתו על אשר ירוצו לשמע את הדרשות אשר ידרשו הרבנים בבתי הכנסת ומן הדברים אשר יטיפו כמריהם יעלימו אזן.

זרע המשטמה, אשר זרעו ידי הכמר הזה אשר היה לרקבון כי ימי שבת כרל הקרח על הכסא, החל לבצבץ ולתת פריו אחרי לכת המושל הישר הזה לעולמו (4637–877), כי אחרי אשר קרעו שריו האריסים איש איש את מדינת אריסותו אל נפשו וימשלו עליה, מצאו להם הכמרים ידים לצקת מרוחם המלאה חמה וקנאה על האנשים מקרב המושלים הקטנים אשר מצאו את אזניהם קשובות לפניהם ותגדל איבת הכמרים עד כי שמו להם בישופי בדרש³³ לחוק, להסית את האספסוף במדברותיהם אשר ישאו לשלוח יד ביום פסחם בבני ישראל, למען נקום מידם את נקמת משיח הנוצרים. אז יצאו בני דלת העם ופשטו על בני ישראל וסקלום באבנים והכום ופצעום, והבישוף יברך בצדקתו את מעשי ידי עדת צאן קדשו. ויש אשר יתיצבו היהודים בפניהם אז יפלו חללים מאלה ומאלה, כמשפט הזה יעשו קתולי עיר בדרש מימים ימימה כמה מאות שנה. ובעיר טולושא³⁴ הוציאו הכמרים דבת שוא כי זוממים היהודים להסגיר את העיר ביד הערבים. ולמען שים זכרון לשקר זה מלאו את ידי הגרף המושל שם להכות בערב חג פסחם את ראש קהלת ישראל על הלחי. פעם אחת זכה אחד הכמרים ברשות הגרף להכות מכה זאת את ראש הקהלה ויפול האיש מת ארצה. ימים רבים אחרי כן שמו כפר על העדה תחת המכה.

ולודויג השני – הוא בן לותר אשר הרים ידו באביו הצדיק לודויג הותיק להורידו מכסאו ולהקים את מזמת הכמרים אשר שטמוהו – לודויג השני הזה, המולך באיטליא, מלא את ידו ביום אשר חזקה הממלכה בידו לחתום על גזרת הכמרים לגרש מאיטליא את כל היהודים, אף כי אבותיהם קדמו להאחז בה בטרם דרוך איש לונגברדי על אדמתה. אך מזימתו לא באה, כי איטליא היתה מפוצצה בעת ההיא להמון ממשלות קטנות, אשר מושליהן לא שמו לב למלך הזה ולגזרותיו. גם המושלמנים פרצו פעם בפעם אל הארץ, כי שכרו אותם המושלים הקטנים להיות להם לזרוע במלחמותיהם אשר נלחמו איש באחיו ובמלכם. ובעזובה הרבה הזאת לא מצאה יד המלך להרע לבני ישראל כאשר עם לבבו. אך רוח עברה על הארכי־בישוף השוכן בעיר שנץ, אשר תקפה ידו מאד, לגרש מעיר מושבו גם את בני ישראל, גם את הנזירות הנוצריות מטירותיהן אשר בקרבה. וכל מלכי צרפת אשר מלכו בדורות ההם חשבו את בני ישראל ואת כל רכושם לקנין עולם לנפשם חלף הטובה אשר הטיבו להם כרל ולודויג אבותיהם, ויקם המלך כרל הפותה³⁵ בימיו ויתן את כל שדות ישראל יושבי נרבונה ואת כרמיהם לכנסת הנוצרים אשר בעיר ההיא ובוזו³⁶ מלך פרובינצא ובורגונד הנחיל את היהודים לכמרים. כל המשובות האלה חדלו כאשר נסבה מלוכת צרפת לבית כפט³⁷.

אולם הקסרות המערבית הזאת, קסרות הפרנקים, אף כי למימי התפוצצה שמה את עינה בישראל לרעה, הנה בראשיתה הלא היתה למגן ולמחסה לעם הזה ולתורתו, לא כן הקסרות המזרחית הבזנתית. היא עמדה ברשעתה מתחלתה ועד סופה. גם הקסרים אשר עמדו אחרי כן לא הפילו דבר ממעללי קוסטנטין וקוסטנטיוס עד יוסטינין ומדרכם הקשה. ולא קמה עוד כמעט רוח בישראל לעשות תושיה עד כי מעטים הם הזכרונות אשר נשארו לפלטה מאבותינו ההם. אולם אף כי בארץ הממלכה הבזנתית לאמר: בארץ יון העתיקה, כהתה מאד רוח התורה, הרימה התורה קרן עוזה בארצות הנכבשות על ידה, ועל כלן בדרום איטליא. ותהי עיר בארי היושבת על חוף הים האדריתי ואטרנטו³⁸ היושבת על חוף הים ההוא נגבה מזרחה, מלאות חכמים וסופרים, עד אשר היה לפתגם עוד מאות שנים אחרי כן בפי חכמי ישראל: “כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו”³⁹. באחת הערים ההן נאחז איש נשוא פנים, חכם בתורה ומשורר ושמו ר' אמתי⁴⁰ אשר היה לאב למשפחת אדירים ונדיבים, חכמים ומשוררים, ונכבדים בבית הקסר, אשר נמשכו ימיה שמונה דורות⁴¹. אך בדבר אחר נבדלו גדולי ארץ איטליא ובנותיה וגם גדולי ארץ־ישראל מחכמי המתיבות אשר בבבל, כי נטו מאד אחרי הנפלאות ומעשה לחשים⁴², אשר לא טובו בעיני רב האי גדול גאוני פומבדיתא, אשר כמעט גער עליהם באחת מתשובותיו⁴³. בכל זאת היתה יראתם טהורה, משנתם ברורה ושירת קדשם זכה בלי כל דופי⁴⁴. וכל הרעות, אשר הדיחו עליהם עריצי בזנתי, לא עכרו את רוחם הנדיבה⁴⁵, אף כי בכל צוררי ישראל אשר קמו עליו מיום גלותו מעל אדמתו מעטים היו מושלי הארצות אשר שקדו על רעתו בכל מזמותיהם ובכל נכליהם כקסרי יון אלה. ליאון האזורי, אשר בער את הפסילים המחוטבים מבתי כנסת הנוצרים אשר בארצותיו, הוציא דבר שלטון לגרש מארצו ומכל ממלכתו את כל היהודים אם לא יקבלו עליהם את דת הנוצרית היונית (4483–723). ויהיו רבים אשר לא עמדו בנסיונם וימירו את כבודם למראית עין ויקוו כי יבא יום אשר ישובו לתורת אבותיהם, ורבים מהם עשו להם כלי גולה, ויפוצו בארצות הסלוים אשר עבדו את אליליהם וינח להם בתוכם. אך ברבות השנים, שבו גם האנוסים לעבוד את אלהי אבותיהם בבזנתי לעיני כל. ויהי בשבת בסיליוס מקדון לכסא קסרי בזנתי ויועד את הרבנים להתוכח עם הכמרים, וכי תקצר יד הרבנים להוכיח את אמתת היהדות אז יכביד על היהודים את ידו כי יתנצרו. אך דומה הדבר כי היתה יד הרבנים בוכוחיהם על העליונה, כי מוצאים אנחנו את קסר זה פוסק גדולה לכל איש עברי, אשר יבא בברית הנוצרים ולוא רמה יד הכמרים בוכוח זה, כי עתה הכביד על היהודים את ידו הקשה. אך בכל זאת רואים אנחנו באחרית ימי בסיליוס יהודים רבים נאנסים בחזק יד להתנצר. ומה יפלא הדבר כי בעצם ימי הרעה ובממלכה הרשעה הזאת, נמצאו אנשים מבני ישראל אשר גדל כבודם מאד. רבי שפטיה בן אמתי, עשיר גדול ונדיב ומשורר שירי קדש, היה גדול בעיני הקסר והקסרת עד כי עלתה בידו להטות את לב בסיליוס להשיב את ידו מחמש קהלות לבלתי מתוח עליהם את גזרת השמד הכוללת⁴⁶. במות בסיליוס ערבו האנוסים את לבם לשוב לדת אבותם בגלוי. אך הקסר החדש אשר חנפי ביתו קראו לו ליאון הפלסף הרע להם עוד מבסיליוס אביו, כי הפר את כל הזכיות החקוקות ובאות לישראל בספרי חקי רומי הקדמונים. וישם משפט מות על האנוסים אם ישובו ללכת בדרכי ישראל (4660–900). אך קרוב הדבר כי במות העריץ בטלו גזרותיו⁴⁷.

וגם בבבל ארץ המרכז לתורה החלה קרן ישראל למוט בימים ההם, הן אמנם כי לא השיגו המושלמנים את הנוצרים בקנאתם ובשנאתם לישראל, בכל זאת לא היה נעים גורל אבותינו בימים ההם גם בממלכת הכליפים. הכליף אלמוטקיל חדש את גזרת עומר על היהודים, על הנוצרים ועל האמגושים ויכבד את ידו עליהם לשנות את מלבושם לעטות מעטה מכֻרכָּם⁴⁸ מעל לבגדיהם ולחגור פתיל עבה על מתניהם. ויהפוך את בתי תפלות היהודים והנוצרים לבתי מסגד לישמעאלים. ועל המושלמנים גזר לבלתי למד את היהודי ואת הנוצרי דבר אשר יכשירהו לכל דבר פקודה ומשרה. אחרי כן יצא דבר שלטון להרים אל אוצר הכליף את המעשר ממחיר בתיהם ולבלתי רכוב על סוסים כי אם על חמורים⁴⁹ ופרדים (4613–853).

אך לעומת המועקה הגדולה אשר מחוץ עמדה רוָחה קטנה מבית. כי פקודת הכליף אלמאמון ⁵⁰ פרקה מעל המתיבות וגאוניהן את העול הקשה אשר שמו עליהן ראשי הגולה שמרביתם “לא היו בעלי אמת והיו קונים נשיאותם כמו מוכסים”⁵¹ ויחלו חכמי מתיבת פומבדיתא לפרוק מעליהם עֹל הנשיאים⁵². ואף מתיבת סורא אשר אותה שמו ראשי הגולה תמיד למדושתם ולמשלוח ידם לא הוסיפה עוד לענות אמן על כל אשר יאמר הנשיא לעשות בה. במתיבת סורא, אשר קרוב הוא כי מכשלון כחה "עמדה שתי שנים בלא גאון⁵³ קם אחרי כן לראש רב כהן צדק (4602–842), בר רב אכומו, אשר גם הוא היה גאון במתיבה ההיא. ועֻקבָא ראש הגולה אשר היה בימי רב כהן צדק, היה איש חיל, מליץ מהיר בשפת ערב ורחב נפש מאד. ויאמר להתמלא מחרבן המתיבה, וישא את עיניו אל רשות כרסאן, לאמר אל התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כרסאן אל המתיבה להסב אותה אליו ולהחזיק בה לנפשו. ויתיצב בפניו הגאון ולא נתן לו לבצע את מזמתו וכל נכבדי ישראל אשר בבגדד עיר הממלכה הקרובים לסורא מתחזקים עם מר כהן צדק⁵⁴. אך ימי הגאון הזה לא ארכו, כי הלך בדרך כל הארץ כשנתים ימים אחרי אשר נשא עוקבא את ידו לרשת את רשות כרסאן⁵⁵. ואין ספק כי על דבר הרשות הזאת לא נמשכו ימי הריב שנים רבות⁵⁶. אפס כי עוקבא לא חדל רגז, וימצא לו תאנה לדברי ריב כל הימים, גם אחרי אשר נאסף רב כהן צדק אל עמיו גם אחרי אשר הלכו לעולמם גם רב שר שלום גאון גם רב נטרוני בר רב הילאי בר רב מרי, אשר מלכו זה אחרי זה אחרי רב כהן צדק ורב עמרם בר ששנא כבר שב לכסא מתיבת סורא (4631–817), גם אז לא שבת עוד עוקבא מריב, עד אשר קמו אדירי ישראל אשר בבגדד, אשר התחזקו עם רב כהן צדק בימיו, הלא הם יוסף בן פינחס ונטירא חתנו ויוציאו את עוקבא מבגדד וישב בקרמיסין הרחוקה מבגדד מהלך חמשת ימים⁵⁷. וקרמיסין ארץ חמדה מלאה כל עץ רענן נאות דשא ונחלי מָיִם. ותשחק השעה לעוקבא, ויבא הכליף לשכון בבית הקיץ אשר לו שם. והיה מדי התהלך המלך לשאוף רוח וְיָצָא עוקבא לקראתו יום יום וקדם פניו בשיר חדש. ואחר מפקידי בית המלך אשר קנה עוקבא את לבבו יעמוד מרחוק, ורשם בספר את שירי הנשיא מלה במלה. וַיָּבֵא הפקיד מקץ ימים את השירים אל אדוניו והנה אין בהם אף שיר אחד אשר ידמה לאחיו. וישתומם הכליף על כשרון הנשיא ויקראהו לבא לפניו וימצא עוקבא חן בעיניו וַיַּרְשֵׁהו לשוב לשבת בבגדד. ויהי בשובו וַיֵּרַע הדבר בעיני נטירא וחותנו ובעיני כל נכבדי העדה. וַיָּבֹאוּ לפני הכליף ויוכיחו לו את כל התלאות אשר יביא על קהל עמו ברחב נפשו, ויגרשהו המלך שנית משבת בבגדד. וגם כל העם למקטון ועד גדול התקממו ויערכו מכתב אל הממשלה להגלותו מן הארץ, וכי תחרים את רכושו אם ישוב לשבת שם. ויצא עוקבא במר נפשו אל ארץ אפריקא⁵⁸, ויבחר בעדת קירואן. ויזכרו לו אנשי קירואן את תפארת בית אבותיו כי נצר הוא מגזע מלכי בית יהודה, ויכבדוהו בכל הכבוד אשר יכבדו בני ישראל יושבי בבל את ראשי גליותיהם⁵⁹.

והאיש נטירא, אשר היה עוד רך מאד בשנים באחרית ימי רב כהן צדק ראש מתיבת סורא, היה הולך הלוך וגדל. ומלבד נדבת רוחו המופלגת מאד ורחב ידו לעניי עמו אשר כמעט לא נשמע כמהו⁶⁰, ומלבד אשר היתה תפארת ביתו בימיו לשם בישראל⁶¹, היה נטירא גם מעוז ומשגב לעמו בכבודו בבית הכליף ברוב חכמתו ובטוב טעמו. ויהי בראשית ימי הכליף אלמעתצד אשר משל בפרס ובבבל (4652–892), וַיֵּפְתְּ לב המלך הזה אל יועצו בן־אבי אֶלְבָּגִיל⁶², הצורר הגדול לישראל, לחתום על הפקודה הרעה אשר הגיש לו לדכא את ישראל עד עפר. ויהי בלילה ויך לב הכליף אותו ויציקהו חלומו⁶³. ויקץ וישלח לקרוא לנטירא הגדול בעיניו וידע נטירא לכלכל את דבריו עמו ולהטות לבו אל ישראל. וַיֵּהְפַךְ לב אלמעתצד ויסר את חסדו מבין אבי אלבגיל וימסור לנטירא את כתב הפקודה, אשר אמר היועץ הבליעל להוציא על היהודים, ויחרם את כל רכוש הצורר ויתנו לנטירא. אך נטירא ברוב חכמתו לא אסף אל ביתו בלתי אם מעט מן המעט מהון היועץ, רק כדי בלתי היות כבועט בחסדי הכליף, ואת כל הכסף והזהב אשר לבן אבי אלבגיל ואת עבדיו ואת שפחותיו, חלק אל משנה הכליף ואל שריו ועבדיו. ותעבור על הכליף רוח נדיבה, ויאמר לפרוק מעל צוארי בני ישראל את עול המס אשר ישלמו לגלגלת מדי שנה בשנה. וַיָּנֵא נטירה את לב המושל מהעביר את המס הזה, באמרו כי כל עוד אשר ישלמו אותו העברים לא יערבו הישמעאלים את לבם לנגוע בם, וכי גם מבלעדי זה טוב לבני ישראל לשלם כתמול שלשום לבלתי הֵחָשֵׁב להם הדבר למשא בשוב אחרי כן הגזרה להתחדש עליהם לשוב ולפרוע אותו כבראשונה. וַיַּתֵּר להם הכליף ללבוש בגדים שחורים כאשר ילבשו בני משפחת בית המלך. ויהי היום ויתגודד האספסוף על בני ישראל ויצו המלך ויתפשו את המתגודדים וישלחום אל נהר חדקל. ויחי עוד נטירא כל ימי הכליף אל מוכתפי בן אלמעתצד, וימת בשנה השמינית לכליף אלמוקתַדֵר בן אלמעתצד (476–916) ויקומו תחתיו בניו הנדיבים סַהַל ויצחק. ויהי סהל נכבד בעיני הכליף ככל אשר היה נטירא אביו. וישבו ישראל לבטח בארצות ממלכת הכליף בימי נטירא ובימי בניו⁶⁴

ורב כהן צדק ראש מתיבת סורא, אשר באחרית ימיו החלו דברי המריבות בין עוקבא ובין ראשי קהל ישראל, היה גאון נכבד מאד. ורבות הן תשובותיו אשר השיב ליחידים ולקהלות, מקרוב ומרחוק. המאור שבתורתו ירָאֶה בפסק הלכתו שפסק כי היורש אשר לא ישלם למלוה הנכרי את הכסף אשר לוה ממנו אביו המת עונו ישא⁶⁵. ורב שר שלום בן רב בועז ורב נטרונַי בן רב הילי⁶⁶ גאון בן רב מרי⁶⁷, אשר ישבו לכסא מתיבת סורא זה אחרי זה העשירו את ספרות ישראל בתשובותיהם הרבות והנכוחות. וַיֶרֶב רב נטרוני להורות דת ודין ותורה ומוסר לקהלות ישראל באירופא בתשובותיו אשר השיב להן, עד כי בדורות הבאים נחשב “לדבר ברור ומפרסם לאנשי ספרד – כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם ורבץ תורה וחזר”⁶⁸. תחת רב נטרוני קם לגאון תלמידו הנאמן רב עמרם בר ששנא. ורגלים לדבר כי קרא עוקבא הנשיא, בריבו עם אנשי דורו, את רב עמרם לשבת על כסא הגאונות בעוד רב נטרוני חי – ככל אשר קרא אחד הנשיאים הנשפטים דניאל ודוד בן יהודה בימיהם את רב יוסף בן רב חייא לשבת על כסא רב אברהם בן רב שרירא בעודנו חי – ונראים הדברים כי לא אבה רב עמרם לשמוע לעוקבא וימנא את רגליו מעמוד במקום רבו ולא עלה לגדולת הגאונים עד אחרי האסף רב נטרוני אל עמיו⁶⁹. רב עמרם עשה לו שם בשלחו לספרד⁷⁰ ליד איש נכבד יצחק בן שמעון “סדר תפלות וברכות של שנה כלה” “כמסרת שבידנו כתקון תנאים ואמוראים”⁷¹. ויהי רב עמרם כמעט ליוסד וקובע לתפלה המסודרת כהלכתה בכל קהלות ישראל באירופא אשר כבר התעתדה בעת ההיא להתרומם ולהיות ברבות הימים למושב התורה והיהדות.

בימי גאוני סורא אלה עמדו בראש מתיבת פומבדיתא רב פלטוי בן רב אביי (4602–842) שש עשרה שנה, ואחריו רב אחאי כהנא בר רב מרי (4618–858) ששה חדשים. במות רב אחאי נחלקו זקני המתיבה, מקצתם נטו אחרי רב מנחם בר רב יוסף בר רב חייא, – הוא רב יוסף אשר משך ידו מן השררה לבלתי הכאות את לב הגאון רב אברהם בר רב שרירא – ויד כל מבחר זקני המתיבה נכונה עם רב מנחם⁷². ומקצת הזקנים והתלמידים החזיקו ביד רב מתתיה בר רב רבי. וימת רב מנחם מקץ שנה וחצי, ויתנו כל אנשי המתיבה את ידם תחת רב מתתיה (4620–860). אחרי מות הגאון הזה, מקץ עשר שנים, קם לראש רב אבא בן רב אמי מצאצאי רב שמואל, אשר לקח שלמה בן חסדי הנשיא בימיו מפומבדיתא לשבת על כסא מתיבת סורא⁷³, ויעמוד רב אבא על כנו שלש שנים וימת. ויקם תחתיו רב צמח בן הגאון רב פלטוי לראש מתיבת פומבדיתא (4632–872). הגאון הזה כתב ספר אשר קראו לו ערוך⁷⁴ לבאר את המלות הסתומות אשר בתלמוד ולברר את שמות החכמים ככתבם וכדקדוקם⁷⁵. צדקתו הגדולה אשר לא הבדילה במשפטה בין איש ישראל ובין הנכרי תראה מתוך הוראתו שהורה לבני עמו “שיש להן רשות ומצוה לעשות כך – להציל גזול מיד עושק – אפילו אם היה הנגזל גוי והגזלן ישראל להעיד על ישראל לגוים אצל השופט שאינו חומס”⁷⁶. אחרי לכת רב צמח בן רב פלטוי בדרך כל הארץ, ישב על כסאו משנהו, אבי בית דינו, רב האי בן רב דוד (4650–880) שבע שנים וחצי אחרי היותו דיין בבגדד כמה שנים⁷⁷. ואחריו עמד בראש רב קימוי בן רב אחאי כהנא⁷⁸ שמונה שנים וחצי.

אחרי האסף רב עמרם אל אבותיו עמד תחתיו לגאון בסורא רב נחשון בן רב צדוק (4649–889). מלבד תשובותיו הרבות עשה שם גדול לו רב נחשון בספרו אשר כתב על דבר תקופות השנים והחדשים וסדרי מועדי בני ישראל הנקבעים על פיהם. וישכל למצוא כי מקץ שבע וארבעים ומאתים שנה תכלינה כל חליפות העתים החסרות והעודפות לשנותיהן לחדשיהן ולימיהן, והתלכדו בכל מותריהן ומחסוריהן למחזור גדול וכליל ומלא. שם הספר הזה הוא “עגול דרב נחשון”⁷⁹.

תחת רב נחשון עמד אחיו בן אמו רב צמח בן רב חיים לגאון בסורא שבע שנים. ויהי רב צמח איש מלא תום ונקיון עוצם עיניו מראות ברע. בימיו נראה איש בארץ קירואן באפריקי, אשר בא מארץ מרחק ואשר קרא לנפשו אלדד הדני. ויספר באזני שומעיו, כי מעבר לנהרי כוש הוא בא ושם ישכון לבטח שבט דן אשר בא שמה בקרוע ירבעם אליו את ממלכת ישראל וכי בימי חרבן בית ראשון התלקטו אל שבט הדני שלשת השבטים נפתלי גד ואשר ויאחזו בארצות חוילה ופרוים. ורוחב ממלכת ארבעת השבטים הוא מהלך שבעה חדשים. ויוסף לספר כי כל אלה גבורי חיל הם עד להפליא אשר על חרבם יחיו וכל מלאכתם בעולמם אינה בלתי אם מלחמת עולם בכושים. ומלבד עבודת האדמה יהיה כל משלח ידם הבז השלל והמלקוח. ואת הלוים בני משה הזכים והטהורים צאצאי הלוים, אשר קצצו את אצבעותיהם לבלתי שיר את שיר ה' על אדמת נכר, סובב נהר סמבטיון וכל חית טרף וכל קוץ וחוח אין בגבולם. הנהר הזה ההולך וסוער ומעפר בעפר וזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ונהפך לחומת אש ביום השבת, לא יתן את יתר שבטי ישראל לבא אל גבול בני משה כי אם לקרבה אליהם עד ששים אמה, במקום אשר צר רוחב הנהר. ועל נפשו ספר אלדד כי ירד באניה הוא ואיש אחד ממטה אשר ותִּשָׁבֵר ספינתו ויֻטל הוא ורעהו אל ארץ הכושים, ויראו אנשי המקום את האָשֵׁרי כי שמן ובריא בשר הוא, ויצלוהו ויאכלוהו ואת אלדד הרזה שמו במשמר עד אשר יתפטם גם הוא להם למאכל תאוה. ויהי בנפול תרדמה על שומריו הכושים, ויקם אלדד עליהם ויהרגם בחרב אשר מצא וימלט אל הנהר ויָשָׁט על פני המים ויבא מצרימה, ואויביו באשר רגלי ספוג להם לא יכלו לשוט ולרדוף אחריו ותנצל נפשו. בבואו אל נילוס יאור מצרים מצא עץ יקר מאד צף על פני המים ויקחהו ויעלהו עמו וימכרהו כפיסים כפיסים ויעש בדבר הזה עשר גדול. ככה ספר במקום אחד את הנפלאות אשר נעשו לו. ובמקום אחר ספר את הקורות אותו כדברים האלה כי גדוד עם אחר פשט פתאם על שוביו הכושים ויכום לפי חרב ואותו הוליכו כאחד השבוים ויפדהו איש יששכר בשלשים ושנים כסף ויביאהו עמו אל גבול נחלתו הנשען אל גבול ארץ מדי ופרס. ויששכר שבט שוקט ובוטח תם וישר, עובד את אדמתו רועה את מקנהו. ויספר עוד כי הראובני והזבולני שוכנים מזה ומזה להר פארן וסוחרים אל ארצות ארמניא ויש אשר יבאו עד נהר פרת ומלחמות להם בשכניהם. מקום מטה אפרים וחצי שבט המנשי הוא על יד מכה⁸⁰ ומדינה ערי ערב. והאנשים האלה גבורים מרי נפש הם, רוכבי סוסים, אורבי דרכים ומלחמה להם כל הימים עם אויביהם. ושמעון ויתר שבט המנשי ימשלו בארץ הכוזרים וחמש ועשרים ממלכות מעלות להם מס. מלבד השמועות האלה קרא שמות למלכי השבטים ולשופטיהם שהיו בימיו. שם מלך השבטים אשר מעבר לנהרי כוש עדיאל⁸¹ או עוזיאל בן מלכיאל⁸² אשר אליו יביאו את השלל ושם הנשיא הגדול אלצפן⁸³ או ניקולי מבני אהליאב⁸⁴ ושם השופט עבדון מן מישאל⁸⁵, אשר ידין הוא ויתר השופטים את בני עמו בארבע מיתות בית דין.

כל החזיונות האלה אשר חזה אלדד על עשרת השבטים, היו כמים קרים על נפש אבותינו העיפה והנדכאה בגולה זה שמונה מאות ושלשים שנה, עד כי לבם לא נתן להם להרהר אחרי המבשר הזה המטיף להם במתק לשונו גם דברי תורה⁸⁶ ושמועות טובות מארצות מרחק המשעשעות את נפשם בתנחומות נועם מאין כמוהן. אך בכל היות חזיונות אלה חביבים על כל שומעיהם, בחנה אזן אנשי קירואן שמץ דברים אשר לא ישרו בעיניהם, כי מלבד אשר טוב טעמם לא נתנם להאמין לרבים מן השמות הזרים והמשונים אשר קרא באזניהם ואשר העיד עליהם כי יצירי עברית טהורה הם, אשר ידברו עשרת השבטים, ויחשדוהו כי מלבו בדה אותם, זרו בעיניהם הלכות השחיטה אשר לא עלו מעולם על לב רבותינו חכמי ישראל הנאמנים הלא הם הסופרים והתנאים, האמוראים והגאונים ואשר בעיניו נחשבו לעקרי עקרים, באמרו כי ככה הורה משה רבנו ליהושע בן נון. ותקטן עוד זאת בעיניהם ויוסיפו עוד להתפלא על סַפרו ברוב ענין וברוב דברים השכם וסַפר כי אין לעשרת השבטים לא משנה ולא תלמוד מעשה חכמי ישראל התנאים והאמוראים, וכי שִׁמְעָם לא הגיע אליהם מעולם כי אם “תלמוד בלשון קדש מצֻחצח” יש להם אשר רק אלה הם חכמיו משה, יהושע בן נון ועתניאל בן קנז⁸⁷. קרוב הדבר מאד כי מאמרים כאלה נראו בעיניהם כמכריזים בקולי קולות כי אין צרך במשנת חכמי ישראל ותלמודם, אשר באמת הם הם עקרי התורה, אחרי כי עשרת השבטים הטובים בעיני ה' בעלי הכבוד והעז, הנצח וההוד אין להם משנה ותלמוד ובכל זאת שלומי אמוני ישראל הם. והנה בדבר השמות העברים הנראים זרים מאד בדקו אותו אם לא ילידי הרגע הם וירשמו מפיו המון שמות כאלה ומקץ ימים שבו וישאלו אותו את פתרונם. אך בדבר אמתת ספוריו וערך הלכותיו ודבריו ועל ההלכות הנוהגות לפי דבריו בקרב עשרת השבטים ערכו אנשי קירואן שאלה אל רב צמח גאון בן רב חיים ראש מתיבת סורא. הגאון הזה טהור העינים מראות ברע לא מצא דֹפי באלדד, ויָשֶב לאנשי קירואן כי את שמע אלדד כבר שמע זה כמה מפי שני חכמים הלא הם רבנא יצחק בר מר ורבנא שמחה אשר גם הם נלאו לעמוד על דעתו. אך הגאון מצא לספורי אלדד ראיות ורמזים באגדות ואת שכחת הלכות משנתנו ותלמודנו מלב עשרת השבטים תלה רב צמח בשאון מלחמותיהם הגדולות והקשות בשבטי הכושים. והחלופים בהוראה הלא ימצאו גם בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי ובמסורת הלא ימצא חלופים בין אנשי מזרח ומערב – מדנחאי ומערבאי – ומלבד זה יוסיף רב צמח להחליט כי קרוב מאד כי מרוב התלאות, אשר עברו על ראש אלדד, שכח גם הוא דברים רבים ויחליפם. ובכן יצא אלדד נקי במשפט ראש מתיבת סורא. אך בסוף מכתבו העיד הגאון באנשי קירואן לבלתי הִנָּקֵש אחרי הלכות הדני הזה כי אם להחזיק בלב שלם ובכל נפש בתורת רבותינו המסורה ולבלתי נטות ממנה כחוט השערה ימין ושמאל⁸⁸.

מאין בא ולאן הלך הנודד הזה אין יודע עוד אל נכון. אך קרוב הוא כי ראשית הֵרָאותו היתה במצרים⁸⁹ ומשם שם את פניו אל ארץ המערב ויחן בקירואן עיר הממלכה, אשר משם הריצו חכמי העיר את שאלתם על אודותיו אל הגאון לסורא, ומארץ המערב עבר את הים ויבא ארצה ספרד וימצא גם אזנים קשובות⁹⁰. אך שם נעלמו עקבותיו מאין יודע עוד אנה בא.

תחת רב צמח קם לגאון בסורא רב מלכא (4664–904), וימת מקץ חדש ימים ותהי יד ה' במתיבה ההיא וימותו מרבית זקני חכמיה בימי שלשה חדשים⁹¹. בימים ההם החלה קרן סורא למוט וללכת הלוך וחסור. ומתיבת פומבדיתא לא הפיגה עוד מאומה מכח עלומיה.

וגם עד העת ההיא שונה היה גורל שתי המתיבות אשה מרעותה מראשית יסודתן עד אחריתן. מתיבת סורא נוסדה בידי רב יותר מששים שנה לפני הוסד מתיבת פומבדיתא בידי רב יהודה בר יחזקאל⁹². ואף כי המתיבה הכוללת חזרה עוד הפעם לסורא כל ימי עמוד רב חסדא בראשה, לא פסקה ישיבה גם מפומבדיתא, כי רבה בר נחמני התיצב בראשה אחרי מות רב יהודה⁹³. ותהיינה עשר שנות רב חסדא ראשית ימי היות שתי המתיבות נכונות אשה על יד רעותה, ככל אשר היו מתיבות נהרדעא וסורא בימי רב ושמואל. ובהאסף רב חסדא אל אבותיו נָסַבָּה כל הראשות לפומבדיתא לבדה, ומסורא שבתה מתיבה כשלש וששים שנה⁹⁴ ככל אשר נסבה כל הראשות מסורא לנהרדעא לבדה בשבע השנים אשר האריך שמואל ימים אחרי מות רב⁹⁵. ומתיבת פומבדיתא עמדה במלא תקפה גם בכל הימים הרבים ההם גם בימי רב אשי אשר פקד את מתיבת סורא מרוב ימים וירימֶהָ למעלה ראש⁹⁶. גם בימי כל האמוראים אשר עמדו אחריו עד אחרי מות רבינא האחרון. אולם משנת מות המאסף הזה לכל האמוראים עד אחרי מות הראשון לגאונים רב חנן מאשקיא בפומבדיתא, בכל חמש ושלשים ומאת השנה ההן⁹⁷ לא עמדה מתיבת סורא על כנה בלתי אם כשלשים שנה הלא הן ימי רב עינא ורב סמונא, וכמאה וחמש שנים נשמו מסלותיה. וגם במאת השנים הראשונות בימי הגאונים יש אשר היתה בה יד ראשי הגולה לרעה, כד כי קרוב הוא כי לפרקים פסקה כל עבודתה לימים רבים או לשנים, וגם דורות רבים אחרי כן היו ימים אשר מתיבה זאת “עמדה שתי שנים בלא גאון”⁹⁸ לעומת זה עמדה מתיבת פומבדיתא על תלה כל ימיה, ואף בגלות חכמי פומבדיתא לעיר פירוז שבור⁹⁹ הקרובה, הלא נעתקה רק ממקומה, אך ממעמדה לא נהרסה, כי חכמי המתיבה ההיא גלו שמה יחדו וישבו שם יחדיו, אף שבו משם יחד אל מקומם הראשון, אל פומבדיתא.

אך בכל היות ימי מתיבת פומבדיתא רצופים מתחלתה ועד סופה וימי מתיבת סורא מקֻטעים, היה בימי האמוראים משפט הבכורה לסורא הבכירה. כי נחשבה מתיבתה למרכז – והגאון העומד בראשה לראש חכמי ישראל. וראש מתיבת פומבדיתא, אף גם בהיותו גדול בחכמה כמהו, נחשב רב למשנהו¹⁰⁰ וליתרון זה לראש מתיבת סורא על ראש מתיבת פומבדיתא נתן מקום גם בסגנון מעשה בית דין¹⁰¹ גם בדרכי הנימוס¹⁰² גם בסדרי בית הכנסת¹⁰³ ובכבודם בבית נשיא הגולה¹⁰⁴. ויען, כי היתה מתיבת סורא המרכז למן היום אשר העתיק רב אשי שמה מנהרדעא את סדרי התעניות וסדרי ה“כלא” וה“רגלא”¹⁰⁵, וסדרים כאלה הלא יעלו לדמים יקרים, ואולי גם יען כי לא היה מספר בני ישראל רב בסורא הקטנה וסביבותיה כמספרם בפומבדיתא הגדולה וסביבותיה וכלכלת התלמידים קשה בה מכלכלתם בפומבדיתא, על כן שמו מני אז לחוק לתת למתיבת סורא את שתי הידות מן התרומות אשר ירימו בני ישראל מכל אפסי ארץ לתלמוד התורה ואת השלישית למתיבת פומבדיתא. וגם במות ראש הגולה יסוב כל הכסף הבא מכל המדינות אליו, אל קופת מתיבת סורא¹⁰⁶.

ואף כי אחרי ימי הסבוראים זכתה מתיבת פומבדיתא להחזיר את הגדולה ליוֹשנה, כי ראשית הגאונות נוסדה בה בהיות רב חנן מאשקיא לגאון בפומבדיתא כעשרים שנה לפני קום רב מרי בר רב הונא לגאון בסורא; ¹⁰⁷ ואף כי בדורות הראשונים כבדה מאד יד נשיאי הגולה על מתיבת סורא ובזדונם ובמשובתם העבירו והקימו את גאוניה הַעֲבֵר וְהָקם כאשר אִוְתָה נפשם¹⁰⁸ ומושב גאוני פומבדיתא איתן היה, לא עלה בכל זאת על לב ראשי מתיבת פומבדיתא לקַפֵּחַ את זכֻיות גאוני סורא המקֻבָּלות ובאות בידם מימי האמוראים אף כחוט השערה ויהי יתרון הגדולה לסורא כל ימיה. אולם בכל היות גאוני סורא גדולים מאד ומרבית השאלות מאפסי ארצות תבל באות אליהם, כאשר נחשבה מתיבתם למרכז התורה, בכל זאת היה יתרון עֹשֶר התורה לחכמי פומבדיתא. כי יש אשר משם יצאה תורה גם לסורא אחותה הבכירה, כי בהִפָּקֵד בסורא מקום חכם מופלג אחרי מות הגאון רב יעקב הכהן, נקרא שמה מר רב שמואל מפומבדיתא להיות שם לגאון¹⁰⁹. ובמות כשלשים שנה אחרי כן רב אחא גאון סורא לֻקח רב יהודאי גאון מפומבדיתא לְכַהֵן תחתיו, מאין בסורא חכם גדול כמוהו¹¹⁰. וגם בשתי תקנות גדול שתקנו הגאונים היתה יד גאוני פומבדיתא ראשונה וגאוני סורא היו הנלוים עליהם¹¹¹. אך לא רק לבבל ולא רק לדורותיה יצאה תורה הרבה מפומבדיתא כי אם לכל תפוצות ישראל לכל ארצותיהן ולכל דורותיהן. הנה שני הספרים הראשונים אשר נכתבו בבבל אחרי התלמוד הם ספר ההלכות הגדולות והשאלתות. והנה יסוד ספר ההלכות הגדולות, אשר סדר רב שמעון קיירא¹¹², ואשר היה למקור הוראה בעוד כסא הגאונים נכון במתיבותיהם בבבל¹¹³ משתיתו ומרביתו הלא לרב יהודאי גאון הוא. ואת ספר שאלתות כתב רב אחא משבחא. ושניהם הלא זקני מתיבת פומבדיתא הם¹¹⁴, ושני הספרים החשובים האלה אשר מקור תורה הם לכל ישראל עד היום הזה פרי חכמת חכמי פומבדיתא הם. אף הדעות היו משֻמָרוֹת בטהרתן העתיקה במתיבת פומבדיתא, היושבת במדינות אשר בני ישראל היו צפופים שם, מֵהִשָמְרָן במתיבת סורא אשר מרבית יושבי מדינותיה אשר מסביב לה בני נכר היו ¹¹⁵. אך בכל זאת רב הצד השוה אשר במעשי שתי המתיבות, בתורת פיהם ובתורת חכמתם וצדקתם, על הפרטים הקטנים אשר בהם נבדלה אשה מרעותה.

ואף כי למראה עין לא היו עיני הגאונים בלתי אם פנימה, אל תורת גופי ההלכות לבדה, בכל זאת אין הדבר כן, כי היו בקרבם אנשים אשר שמו את לבם לכל דבר חכמת בינה ויכתבו גם ספרי מדע¹¹⁶, וישקדו להעלות כל מקרה נכבד אשר קרה בימיהם על ספרי זכרונות דברי הימים¹¹⁷. אולם אל פסקי הלכותיהם ואל תשובותיהם שמו הדורות הבאים לב לנצור אותן מכל משמר ולדבריהם על המדעים לא חששו לשום משמרת למשמרתם. על כן אבדו ספרים יקרים לדאבון לב החכמים¹¹⁸. אך קרוב הדבר כי מרבית עבודת המדע בימי הגאונים היתה מלאכת החשבון ותורת תכונת השמים¹¹⁹. על ארחות החֵקר בכל גבולות תורת המדע אשר החלה להֵרָאות בראשי פרקיה בימי הגאונים, אצלה האגדה מרוחה בימיה האחרונים הרבה מאד.

כי הנה האגדה אשר תדמה במשא נפשה ובמרבית דרכיה אל הנבואה, דמתה אליה גם בדבר הזה, כי שתיהן הטיפו כל ימיהן את אִמְרָתָן במליצה זכה וטהורה, אשר מלבד עצם דבר תורתה ומוסרה הנובע והשופע כבאר מים חיים לא יֵרָאֶה מהן דבר. אך ככל אשר החלה הנבואה בדורותיה האחרונים, בימי יחזקאל ודניאל וזכריה לערוך את דבריה במשכיות ושלל צבעים בטעם בני עמה יושבי בבל¹²⁰ ככה החלה האגדה ביציריה אשר נולדו או אשר נגלו¹²¹ בדורותיה האחרונים לתאר את מערכי לבה בשרד ובמחוגה, ולשום את המדה¹²² ואת המספר¹²³ את התָוֶך¹²⁴ ואת המתכנת¹²⁵ את הגבולות¹²⁶ ואה הקצָוֹת¹²⁷ את הצמדים ואת ההפכים¹²⁸ את הסתומות¹²⁹ ואת הקצובות¹³⁰ את האותיות ואת הספירות¹³¹ לאותות ולרמזים לעמקי מחשבותיהם. וברור הדבר כי המנינים ויתר הסמנים אשר פרטנו פה הם ראשי מוסדי האגדה אשר הורו הגאונים¹³². ובהיות עצם דבר המניָן לפי טבעו, המעבר מגבול המעשה המוחש אל גבול הדעה המטהָרָה, היו חקרי רמזי המנין לפתחי השער לתורת חכמת בינה ברורה המתחזקת להכיר גם את כל המעשה החיצון והנראה על פי שרשו הפנימי הנעלם. ותצא לחכמי הדורות הבאים תורת פלספה¹³³ אשר על טיבה ועל תולדותיה עוד ידֻבר בזה.

גם מן הפיוטים, אשר העשירו את סדר תפלתנו עֹשר רב, לא הניחו רבותינו חכמי בבל את ידם¹³⁴. ובכל חכמתם לא שכחו גם את אחיהם הדלים אשר לא זכו לדעת. ויהי בדור ההוא איש חסיד וענו, ושמו רב נסי נהוראני ראש כלה איש עוֵר¹³⁵. הוא הביע את רוחו הטהורה המלאה יראת אלהים ענוה ויראת חטא מאין כָּמֹהָ, בודוי נמלץ מאד, אשר לא מש מפי עמו עד היום¹³⁶. ותבדל מלאכתו זאת ממלאכת יתר הפיטנים, אשר היה משפטם להעמיק את שפתם עד כי מלאו דבריהם חידות ורמזים, ותהי מליצתו אשר בחר בה, תמה ונקיה נכוחה וישרה לכל מבין¹³⁷. ותאצל עליו גם בדבר הזה מרוח רבותינו וחבריו מורי התלמוד, השומרים את לשונם מכל שפת יתר, בהיות לנגד עיניהם, בכל דבר סגנון, הכלל הגדול “לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש” וקרוב הדבר כי החסיד שליח צבור היה¹³⁸.

ותחת רב קימוי קם לגאון בפומבדיתא רב יהודה, בן רב שמואל ראש כלה (4666–906). הוא היה מצאצאי רב מרי בר רב דימי השני לגאוני פומבדיתא אשר כִּהן במתיבה תחת רב חנן מאשקיא הגאון הראשון לישראל. החֹטר הזה היה לראש בית אב לשני הגאונים האחרונים, אשר הכריעו בגדלת ותפארתם את כל אשר היה לפניהם, ככֹל אשר יכָּתב עוד בספר הזה. בימי רב יהודה גאון זה ישב לכסא ראשי הגולה, דוד בן זכי איש אביר לב אשר לא נפל בעֻזו ובקָשׁיו מעוקבא הנשיא. כל הימים אשר רב יהודה חי ישבה המתיבה לבטח עם בן זכי. אולם אך שכוב שכב רב יהודה עם אבותיו, וזקני המתיבה הקימו את רב מבשר כהנא, בן רב קימוי (4682–922) אשר כהן לפני רב יהודה, ויקם דוד הנשיא וישם את רב כהן צדק בן רב יוסף לראש מתיבת פומבדיתא¹³⁹. וימָשכו ימי המחלקת חמש שנים וחצי.

וירע מאד בעיני החסיד רב נסי נהרואני העִור דבר המחלקת אשר חצתה את מתיבת פומבדיתא לשני מחנות, ואשר קרובה היתה לקרוע גם את עדת ישראל כֻּלה לשני קרעים לאין מרפא. ואף כי השתבשו הזכרונות, ברור הוא כי ככה היה הדבר כי בא רב נסי יחידי ממקומו, ויבא בלָּט את בית ראש הגולה, ויעבור עבור וגַשש ארבעה עשר חדרים אפלים עד בוא אל חדר מושבו ויבהל הנשיא בראותו פתאם את החסיד העִור נצב עליו באישון לילה ויקם ויחרד לקראתו וישאלהו לחפצו. אז דבר רב נסי על לבו להשיב את ידו מרב מבשר, ויעתר לו דוד בן זכי¹⁴⁰ ויַשלם עמו. וישב רב מבשר עם זקניו ותלמידיו לבד, ורב כהן צדק ישב עם זקניו ותלמידיו לבד. ויהי במות רב מבשר לתקופות שלשה חדשים (4682–923) ויִסוב כל קהל החכמים אשר ידם היתה נכונה עם רב מבשר אל רב כהן צדק¹⁴¹.

ולמתיבת סורא לא עלתה ארוכה אחרי מות רב מלכא גם אחרי עמוד רב האי בר נחשון בראשה, ואחריו רב הילאי בר רב נטרונאי ואחריו רב שלום בר רב מישראל¹⁴². הן הגאונים האלה גדלו גם בתורה ולא היו נופלים בחכמתם מכל יתר חבריהם אך לא השיגה עוד ידם לעצור את כח המתיבה בקרבה ויִּדַּל כבודה מאד ויתמו כמעט החכמים והתלמידים מסורא¹⁴³. ויהי במות רב יעקב בן מר רב נטרונאי אשר ישב על כסא המתיבה תחת רב שלום שלש עשרה שנה לא היה עוד בסורא חכם הגון למלא את מקומו ויקח דוד בן זכי הנשיא את איש אורג יודע תורה מקרב העם ושמו רב יום טוב כהנא בר יעקב וישיתהו לגאון¹⁴⁴.

וככֹל אשר הלכה מתיבת סורא הלוך וחסור, ככה הלכה מתיבת פומבדיתא הלוך ורוב. כי מרבית זקני סורא ותלמידיה יצאו ממנה ויבואו לפומבדיתא. ובסורא לא נותרו בלתי אם מתי מספר. ומשפט סורא היה מעולם לקחת שתי הידות מכל התרומות אשר ירימו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם למתיבות בבל ולבלתי הניח לפומבדיתא כי אם את השלישית. ויהי בעלות מרבית בני מתיבת סורא לפומבדיתא והשלישית מן התרומות לא הספיקה עוד לכלכל גם את העולים החדשים אשר נקראו “עלולי”¹⁴⁵ ויקם רב כהן צדק ויבקש¹⁴⁶, כי יוסיפו למתיבת פומבדיתא על חֻקה אשר נתן לה מתמול שלשום, אחרי כי המתיבה הזאת מלאה היא כיום מפה אל פה ובסורא לא נותרו כי אם שרידים אחדים. ולא אבו ראשי סורא לשמוע אליו לגרוע מאומה אל פומבדיתא משתי הידות. אז נועדו נכבדי ישראל ויעמידו לחוק שתי המתיבות לקחת למן היום ההוא חלק כחלק. ויֵּעָתר רב כהן צדק לדבר הזה¹⁴⁷ אף כי צרכי מתיבתו רבו פי כמה וכמה על צרכי מתיבת סורא.

אולם גם השארית הקטנה הזאת, אשר נשארה עוד בסורא בימי רב יום טוב, כמעט נמוגה ותדוף אחרי מותו ויועדו חכמי ישראל ויוָּעצו להביא את הפלטה הנשארת מסורא עירה פומבדיתא ולהושיבה שם למתיבה לבדה, למען הַעמד שְמָה ולהקים בראשה לגאון את האלוף רב נתן, בן רב יהודה גאון אשר ישב על כסא המתיבה לפני רב מבשר ורב כהן צדק, ולרב נתן כבר יצא שם בישראל, כי שאלות היו באות אליו מרחוק¹⁴⁸ וראש ישיבה היה במקומו¹⁴⁹, אך עוד ראשי העם עושים כה וכה ורב נתן מת¹⁵⁰ ועצתם לא קמה. וירא דוד בן זַכי כי כן וישב אל לבו להתחזק ולהקים את הריסות מתיבת סורא הנופלת ולחדש את כבודה במקומה. ויקם וישלח מלאכים אל רב נסי ראש כלה ולבקשהו לעלות על כסאה וימאן החסיד ויאמר ברוב ענותו: הנה ראש מתיבה נר ישראל הוא, לאור עולם, ואני הלא עור אנכי ועולם חָשַך בעדי ואיככה אצלח להיות ראש מתיבה. וירא הנשיא כי ממאן רב נסי נהרואני לשים את משמרת הקדש הזאת על שכמו, ויגל אליו את לבו כי שם עיניו גם בשני חכמים אחרים לבחור את אַחַד מהם, הלא הם רב צמח בן שהין ורב סעדיה, ויגד רב נסי לבן זכי, כי לבו נוטה אל רב צמח אף כי יודע הוא את ערך רב סעדיה כי עצמה ישרת לבו וחכמתו רבה ולשונו צחה וירא את ה' מאד. ויענהו הנשיא כי כלה היא מעמו להקים את רב סעדיה. ויאמר לו רב נסי: אם כה חרצת יהי ה' עמך, ואני אהיה מן הראשונים לשבת לפניו ולשמוע בקול דברו. ויהי כן וילך הנשיא ויבַא את רב סעדיה בן רב יוסף ויקימהו לגאון בסורא בחדש אִיָּר 4688–928¹⁵¹. ופרשת הדברים האלה הלא הם כתובים בפרק הבא.

ויבדל המנוי הזה מכל מִנויי הגאונים אשר היו לפניו מאז עמוד גאון בישראל, כי כֻלם היו זקנים מלאי ימים במלאם את ידם למשמרת קדשם ורב סעדיה לא היה ביום עמדו בראש בלתי אם בן שלשים ושש שנה. כלם היו ילידי בבל ותלמידי מתיבותיה והוא היה יליד עיר פַיוֹם, או עיר דלץ הקרובה לה, מערי מצרים התחתונה. על כן יש לנו להקדים לזכרון מעשיו הגדולים אשר עשה בהיותו כבר לגאון, גם את פָּרָשת מפעליו אשר פעל בימי נעוריו לפני עלותו עוד לגדולתו למען נדע את יתרון חכמתו וצדקתו, אשר הכשיר אותו להיות לאב ולראש לעמו.

ב. רבנו סעדיה גאון

4675 –4702

והחזון אשר נראה בתולדות כל הגאונים הזקנים, יֵרָאה גם בתולדות הגאון הצעיר לימים רב סעדיה. הן כל הגדולות אשר עשה איש איש מהם בתורה, קדמו הרבה ליום מַלְאוֹ את ידו לגדולתו. וככה קדמו גם מעשי גאון זה ליום עלותו על כסא מתיבתו. הן רבים ונכבדים היו הספרים אשר כתב רב סעדיה במקצועות שונים, אשר רק שמות מקצתם באו אלינו, הלא הם פתרונים לכל ששת סדרי המשנה¹, דרכי התלמוד², ספר שטרות³, ספר הפקדון⁴, חבור טומאה וטהרה⁵, הלכות רבית, הלכות עדות, ספר טרפות ^*) וספר הירושות אשר כתב את כלם בלשון ערב⁶ כל הספרים האלה או מרביתם כתב עוד בימי עלומיו בפַיוֹם עירו. מי היו רבותיו אשר מהם קבל תורה שלמה זאת, אין לדעת עוד. אך לא בתורה לבדה הרבה לעשות חיל, כי אם בכל המדעים, אשר הורו חכמי דורותיו בכל ארצות ממלכות הערבים, הגה הרבה⁷. אף מן החכם הישיש יצחק הישראלי הרופא גרע אליו חכמה בהריצו אליו, בהיותו עוד צעיר לימים, אל קירואן עירו, מכתבי שאלה בדברי מדע⁸. אף קרא בספרי דברי הימים לעמים ולמלכיהם ⁹. שם מורהו במדעי החול אֲבִי כתיב¹⁰ איש חכם מבני ישראל, אשר התרועע עם סופרי ערב בהיותו בארץ ישראל¹¹. אולם מלבד חכמתו בדברי רבותינו ובדברי המדעים הרבה לְיחֵד את לבו אל המקרא ואל תורת הלשון העברית, מכל אשר היו לפניו, עד כי מנו אותו הסופרים הבאים ראשון ל" זקני לשון הקדש" ¹², לאמר: ראשון לחכמים אשר עשו את תורת הלשון קבע¹³. וקרוב הדבר כי ככֹל אשר היה הוא בעבודתו זאת ראשון לאחרים ככה היתה גם לו עבודתו זאת ראשונה ליתר עבודותיו הרבות האחרות אשר מִלאו את כל ימי חייו. בהיותו עוד רך בשנים כבר נשא עיניו מסביב לפקוד גם את כל אוצר המלאכה אשר עשו סופרי ישראל, למיום סתום החזון ולבקר אותה. וישם לו למופתים את ספר בן סירא ואת ספר החכמה אשר כתב אלעזר בן עִירַי כתבנית ספר הקהלת¹⁴ ואת ספר מגלת בית חשׂמונַי הכתובה בשפת ארמית צחה¹⁵ וישמח גם לקראת ספר היובלים בהמצאו לו¹⁶ וישם לו לעינים במלאכתו מלאכת השיר את הפיטנים הקדמונים הלא הם יוסי בן יוסי, יַנַי, רבי אלעזר הקליר, יהושע ופינחס¹⁷. וַיָרֶם את ערכם על משוררי דורותיו¹⁸ אשר ראה את מליצתם ואת שיריהם והנה נעזבו¹⁹. ויזכור כי בראות חכמי ערב עזובה כזאת במליצותיהם בקרב עמם וסופריהם, קם אחד מבחיריהם²⁰ ויערוך להם ספר להורות להם איככה יטהרו את מליצות שפת עמם, ויקם ויעש גם רב סעדיה כמעשהו ויכתוב בספר אשר קרא לו אגרון²¹ (4672 – 912) ללמד את בני עמו מלאכת השיר²² ויסדר את השרשים עד תֻמם לפי אותיותיהם הראשונות בסדר אַלְפָבֵית²³ במחלקה האחת ואחרי כן סדר אותם במחלקה שנית לפי אותיותיהם האחרונות למען ימצא המשורר את המִלות אשר צלצל קול אחד בסופן. והוא בן עשרים שנה בעת ההיא. אך לא עברו שנות מספר וירא הסופר הצעיר כי תקוני החרוזים אינם בלתי אם פְנֵי השיר הנראים רק מחוץ, וַיָשֶׁת את לבו אל הרוח אשר תחיה אותו, אשר קרא לה " נפש השיר" ²⁴ ויספח אל האגרון עוד ספרים, או חלקים, אשר היו כעין עצמות מעצמותיו. וידבר בפרקים אחדים על מוסדות הלשון, אשר בלעדיהם לא תִכון גם שיחת חול, אשר בפי כל העם מקצה²⁵. ובפרקים הבאים אחריהם כִלכל את דבר תורת המליצה הרומֵמה²⁶ ובאחרונה יִחד כמה פרקים להורות בהם את חֻקי תורת מליצת השיר לבדה. ולצרך חניכי המשוררים אשר בדורו הציג למופת את חרוזי שיר הפיטנים הקדמונים²⁷ ואת ספר האגרון כתב במליצת המקרא הצרופה והמטֹהרה עד להפליא: “וֵיָּכֶן אוֹתוֹ לָחוּד חִידוֹת וְלִמְשׁוֹל מְשָׁלִים וּלְהָכִין כָּל מַתְכֹּנֶת²⁸ וְלַחְרוֹז כָּל מַחְרֹזֶת²⁹ אֲשֶר יַעַרְכוּ בוֹ הַפּוֹרְטִים וְכָל שָׁרֵי שִׁיר” ³⁰.

ויספר רב סעדיה את כל המוצאות את

" לְשוֹן הַקֹּדֶש אֲשֶר בָּחַר בּוֹ אֱלֹהֵינוּ מִנִי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה" ³¹

עַד יְמֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעַד אֲשֶׁר הֵחֵלָּה הַתְּפוּצָה הַגְּדוֹלָה "

בְּכָל שַעֲרֵי אֶרֶץ וְאִיֵּי הַיָּמָּה, לֹא הָיָה גוֹי שֶלּא בָאוּ בוֹ

נִדָּחֵינוּ גַּם בְּתוֹכָם רִבִּינוֹ יְלָדֵינוּ לְשוֹנוֹתָם

לָמַדְנוּ וַתָּלֶט³² עִלְגָתָם³³ עַל שֶׁפֶר אֲמָרֵינוּ ³⁴.

ורק למען העלות ארוכה ומרפא ללשון הקדש התאזר הסופר הרך בשנים " לִכְתּוֹב אֶת הַסֵּפֶר לְשֹוּמוֹ מַדָּע לְכָל בּוֹחֲרֵי לְשוֹן הַקֹּדֶשׁ ³⁵.

וישא את נפשו ליום אשר

" שֹוֹחַ יָשִֹיחוּ בוֹ עַם

אֱלהֵינוּ בְּצֵאתָם וּבְבוֹאָם וְבְכָל מִשְלַח יָדָם וּבְחַדְרֵי

מִשְכָּבָם וְאֶל עוֹלְלֵיהֶם³⁶ כי ככה "

יָאֲתָב לָנוּ וּלְכָל עַם אֱלֹהֵינוּ וְלִדְרוֹש וְלָבִין וּלְחָקְרֵהוּ

תָמִיד גַּם טַפֵּנוּ גַּם נָשֵינוּ וַעֲבָדֵינוּ לֹא יִזַּח מִפִּינוּ³⁷ – –

דברים כאלה על דבר תְחִיַת שפת אבותינו, לחדש את כחה ולשומה בפי כל העם מקצה להביע בה גם קְטֹן צרכיהם לא נשמעו עוד מפי יתר חכמי הגולה אשר היו לפניו.

ועין החכם הזה שוטטה עוד בימי עלומיו בכל מרחבי התלמוד, אשר היה מקור מִחְיַת רוחו, למצוא גם שם מחמדים לאסוף אותם אל אוצר הלשון אשר אמר לחדש נעוריה, כי בדעתו הנקיה, התבונן כי שרשי המליצה העברית אשר בתלמוד יונקים גם הם מן המקרא, ויחפש וימצא תשעים מלין מן השגורות הרבה בדברי רבותינו, ויחשוף את מוצאן בכתבי הקדש³⁸.

ורבות היו התעלומות אשר הוציא לאורה בתורת הלשון. הוא היה הראשון אשר עבר בין צבא האותיות, וימנה מספר³⁹ גם לאותיות אשר תָבאנָה רק בעצם שרש התבה ואשר בלעדיהן לא תִכון כל מלה בלשון, גם לאותיות המשמשות⁴⁰ אשר תצלחנה לבא גם לפני השרש או לאחריו ויתן בהן סמנים⁴¹ ויקרא לאותיות השרש " יסוד" או יְסֹדֶת⁴² ולאותיות המשמשות יקרא " תוספת" ⁴³ ויבדל בין שני מיני אותיות אלה על פי טבעיהן השונים. אף שם את עיניו על כמה אותיות אשר טבען לא יתן להן לקרבה אל כמה אותיות אחרות. סוף דבר, לא היה דבר אחד בגבול הלשון העברית, אשר נכחד מעיניו, אשר לא שקל אותו בפלס וַיִבְחַן כבחון את הזהב, למן טבע האות הקטנה היחידה, עד הרוח המחַיָה את כֻלה. ועל כן רבו ספריו ומאמריו על הלשון, כמעט כרבות ענפי הדקדוק⁴⁴. אך מבלעדי ספר האגרון, ואולי גם מבלעדי ספר לשון עברית וספר צחות, היו כל ספריו על הדקדוק וגם מרבית ספריו אשר במקצועות האחרים, ערוכים ערבית ככתבה וכלשונה⁴⁵. אך רבים מהם תֻרגמו בדורו או בדורות הקרובים אליו, עברית⁴⁶.

ולא מהיות שפת ערב חביבה בעיניו משפת אבותיו בחר בה, להיות למליץ ובין בני עמו במרבית ספריו, כי אם בגלל היות הלשון ההיא ידועה לכל אנשי ארצות הקדם בדורותיו ושגורה בפיהם יותר. כי בעיניו היתה שפת הקדש יקרה מכל יקר וגם עשירה היתה בעיניו בכמה פנים משפת ערב הרחבה מאד מאד, בהוכיחו כי יש דברים אשר בלשון הערבית אין להם בלתי אם מלה אחת ובשפת עבר שבע מלין⁴⁷. ותהי לו שפתו לשעשועים ויאהב לטבוע כמה יצירות נאות בחותם אחד⁴⁸. אך לא רק את תורת הלשון הורה לבני עמו, כי אם הרה והגה להם מלבו ומרוחו יצירי עוז והדר בלשון ההיא. אך יצוריו אלה קדש הם: " שתי בקשות" ⁴⁹ חִבר, אשר בהן שפך את שיחו לפני ה'. את הבקשות השתים האלה שם אחד מגדולי משורר ספרד למופתים למליצת התפלה הזכה⁵⁰. אך סִדר רב סעדיה סדר עבודה ליום הכפורים⁵¹, אזהרות לחג השבעות⁵² פתיחה לאזהרות⁵³, מנין המצות⁵⁴ קרובות לשמיני עצרת שחל להיות בשבת⁵⁵ וסליחה לצום גדליה⁵⁶ ועוד פיוטים אחרים⁵⁷. ומליצת מרבית הפיוטים, מלבד שתי הבקשות, סתומה היא, עמוקה ומלאה רמז, כמליצת הקליר וחבריו. כי רב סעדיה הוקיר גם את מליצת הרמז הנקראה בפי רבותינו " לשון חכמה" ⁵⁸, ככל אשר נשא נפשו אל המליצה הצרופה כאשר ראינו. כי גם את יוסי בן יוסי בעל המליצה הברורה גם את יַנַי ואת הקליר בעלי המליצה הסתומה שם למופתים בתורת השיר⁵⁹. וידמה בדבר הזה לאמורא הקדמוני רבי אבהו, אשר גם הוא שם את שני מיני הסגנון לאחדים בידו⁶⁰.

ואת כל עבודתו בתקון הלשון העברית לא עבד בלתי אם להסיר מכשול מדרך דעת התורה כפשוטה אשר נעזבה במקומו⁶¹. על כן מלבד אשר הורה לעמו את דעת לשון אבותיהם בכל דקדוקיה, למען יטעמו את דברי תורתם ככתבם וכלשונם בכל נעימותיהם ובכל עֶדניהם, לא הוחיל עד הֵהָפך לכלם שפה ברורה זאת, ויבחר בשפת ערב, אף כי נכריה היא, לשום אותה למלאך מליץ לתורה. ויט את שכמו אל העבודה הקשה והגדולה לתרגם את התורה ואת מרבית יתר ספרי המקרא ללשון ערב הרחבה והעשירה, אשר דברו כל יושבי מצרים ארץ מושבו גם יושבי כל ארצות ממלכות ערב. ויקראו בני ישראל לתרגום הזה בשמו הערבי " תפסיר" ⁶² או " שרח" ⁶³. ותקטן עוד זאת ויכתוב גם באור ערבי למרבית ספרי המקרא⁶⁴. וישם את באורו למשגב ולמצודה למסורת הנאמנה אשר עלתה בידי רבותינו. על כן יש אשר נטה בדרכו, אשר אחז לבאר את עצם הענין, מעט מן המסלה להרחיבו יותר מכדי צֹרך פתרונו למען הַקְבֵּל את דברי התורה אל הדעות האחרות, לבעבור הוכֵח את אמִתה ⁶⁵. ויש אשר הפליג מאד לנטות בפתרונו מכל אשר היו לפניו ולעמוד הכן על דעתו, למען הוצא מלב הקורא אשר נדח אחרי האומרים כי יש שלטון בשמים ובארץ מבלעדי שלטון ה'⁶⁶. ויהיו תרגומי רב סעדיה ובאוריו לכתבי הקדש לעינים לקהלות ישראל אשר בארצות הקדם כמים רבים. מלבד הבאורים האלה כתב עוד באור לספר יצירה בשפת ערב.

את כל הספרים והמאמרים האלה, או את מרביתם, כתב בימי עלומיו⁶⁷ בעודנו יושב לבטח בפַיום. שקֵט היה האיש ושאנן, ולא אהב לפגוע בכבוד איש⁶⁸. כי על פי מזגו וכשרונו נוצר להורות את בני עמו את התורה הכתובה והמסורה, חכמה ומוסר ולהיות אומן פדגוג⁶⁹, ללמדם לשון וספר בשפת אבותינו העתיקה אשר אהב בכל לב. אך תעודתו זאת אשר יעד לנפשו לתקן את בית הספר, היא הוציאה אותו אל שדה המערכה. כי בימיו נשא זרע הכחש אשר זרע חִוִי הבלכי זה שנים רבות⁷⁰, את פריו הרע להרעיל את ילדי ישראל בעודם באִבם. כי את מדוחי משאות שוא אשר חזה מורה שקר זה " היו מלמדי תינוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות" לתלמידיהם הרכים לעיני השמש באין מכלים דבר⁷¹. טענות המתחכם הזה קפויות, קלושות⁷² ומלאות קדים הן, מעין הפלספה הנשמעת מפי קצרי דעת ורחבי פה בכל בית מרזח עד היום⁷³. ויקם רב סעדיה ויכתוב ספר אשר בו השיב אחור את כל הטענות האלה. וברור הוא כי תוכחות חכם עמנו זה היו מוכרעות, עד כי הֵתַם וַיַגְעֵל את הסיגים אשר העלה חוי, ויטהר מהם את בתי הספר אשר במצרים⁷⁴ אך לא לבית הספר בלבד החיש מרפא, כי בספרו זה וביתר ספריו אשר כתב להשיב על יתר הסופרים הכופרים⁷⁵ אשר קמו להסב את לב דורו אחורנית מאחרי תורת ה'. העלה ארוכה גם לכל הקהל אשר היה נגוע בדור ההוא בדעות כוזבות עד להשחית⁷⁶.

אך סכנה גדולה מזאת נשקפה ליהדות מעֵבר אחר. הקראים, אשר בעטו בימי ענן בתורת רבותינו ויצאו ויהיו לעדה אויבת לאחיהם מקדם, לא חדלו עוד רוגז, אך כי הרבנים⁷⁷ הִלכו מנגד להם, למן היום אשר פשעו בם ביד רמה, וישימו את פניהם בָּיְתה ולא שמו את לבם בלתי אם להרביץ תורה במתיבותיהם בכל עֹז, לחזק כל בדק מבית כתמול שלשום ולשַמֵר את סדר קהלותיהם כבראשונה. וכל צרך לא המריצם להפיל דבר ממעשיהם ולשנות את דרכיהם במאומה, אחרי כי לא שֻלַח רזון במערכותיהם גם אחרי צאת האחים הנפשעים ההם מקרבם. לא כן הקראים. הם מהרו לבדות מלבם תורת הלכה חדשה תחת ההלכה העתיקה והנאדרה המסורה למשה מסיני, אשר נמשכו ימיה זה אלפי שנה, אשר הֵפֵרו אלה אותה בזדונם ובמשובתם. אך השיטה המבוהלת הזאת לעזוב פתאם את ההלכה המקֻבלת ובאה מימות עולם והיצוקה בקרב העם, עד אשר נעשתה לרוח מרוחו ולעצם מעצמָתו, ולברוא הלכות חדשות לבקרים איש איש כפתרון חלומו אשר פתר את הכתובים על פי העולה על רוחו: השיטה הזאת אשר התהללו בה⁷⁸ התיקה כל מעמד מתחת רגליהם ותתן " תורת כל אחד ואחד בידו“, זה אוסר את המֻתָּר וזה מתיר את האסור. ענן אסר את התרנגלת⁷⁹ ומַשְוִי בעלבקי התיר את החֵלב⁸⁰. את אשר הטריפו אתמול הכשירו היום ואת אשר טִהרו זה מעט טמאו אחרי כן, כדבר רבי יהודה הלוי אשר כתב על אודותם: " הקראים – – ירבו התורות כפי סברת כל אחד מהם, ועוד כי [גם] האחד לא יעמוד על תורה אחת כי בכל יום תתחדש לו דעת [אחרת]” ⁸¹ עד כי יִכּוֹן על חזון העולמות הנבנים והנחרבים האלה משל הקיקיון " שבן לילה היה ובן לילה אבד“. מלבד החפזון הנמהר והעזובה הרבה, אשר נראו בגבול כלכלת דבר המִּצוה, ירדה הכת הזאת כמה וכמה מעלות אחורנית בכל דבר, למיום עזבה בשאט נפש את עמה ואת כל יצירי העוז והחמדה אשר יצרה רוח ה' אשר בקרבו. רוח הבינה החריפה הנוקבת והיורדת אל כל דבר חקר והחופשת חדרי כל ענין בכל מסתריו ובכל מעמקיו, אשר הלכה הלוך והשתונן בקרב ישראל מימי עזרא והלאה, עד כי היה העם הזה לעם התבונה והבקרת – הרוח הזאת נעלתה מעל עדת הקראים, אשר מרבית כל חִקריהם אינם בלתי אם דקדוקי עמל סרי טעם. אחות קטנה יֻלְּדה להלכה הישראלית, הלא היא האגדה, הרכה והמלאה, הנוה והמעֻנגה, אשר בשכל מליה ובשוד תנחומותיה תשעשע את נפש העם הגולה והנדכה עד היום הזה ותחדש את לבו לבקרים ליראה את ה' ולאהבה את הטוב והישר, וַתֵּיטֶב וַתְּתַקֵּן את טעמו במליצתה התמה והנוחה עד מאד. באגדה הענוגה והרעננה הזאת בעטו הקראים ברגל גאוה וַיַּלעיבו בה ויבזו את דבריה. את התפלה העתיקה והנערצה אשר ידי אנשי כנסת הגדולה יסדוה וכל חכמי ישראל עד חתום התלמוד הוסיפו על בנינה הלוך והוֹסֵף, ואשר אין חקר לאוצרות האהבה והיראה הגנוזים בה ואשר אין ערוך לכֹח האומה היצוק בה – את התפלה הזאת לכל מחלקותיה, אשר מִשְׁנֶה היא ברוח קדשה למקרא, הזניחו במעלם ובטעמם הקֵּהֶה, ככלי אין חפץ בו. לרגלי המשַמות האלה אשר הֵשַמוּ ביהדותם החדשה והקטנה בקקו את עדתם בוקה אשר עד עולם לא תמָּלא. לרגלי החרם אשר החרימו מגבולם את התלמוד, לאמר את חקר הלכותיו, האבידו מעט מעט את חכמת חכמיהם, ויהיו לעם לא בינות עד היום הזה. כאשר מנע התלמוד מהם את אורו ואת שפעת רוחו המתרגשת וההודפת מפניה כל קפאון וכל רקבון, ככה כָּלְאָה האגדה מהם את דִשנה את מתקה ואת תירושה המשמח את הלב. עד מהרה הקיצו מיין החֵמה אשר ממנו שתו ויתגועשו ויתהוללו לנתוש ולנתוץ בעברת זדון את כל אשר להם מסביב, ותפקחנה עיניהם ויבָּהלו לראות כי ערומים הם, כי ממרבית מחמדי האומה אשר אצרה מדוד דור לא הותירו להם כמעט מאומה. ויחלו לכונן גם להם סִפרות תחת הספרות העתיקה וישאו עיניהם ויביטו מסביב וימצאו להם רק שריד אחד אשר אותו לא רפשו עוד ברגליהם, הלא היא משמרת המקרא, וימהרו ויחזיקו בו. ואף כי גם את מקצוע זה כבר הרחיבו הלוך והרחב הרבנים בעלי המסורת הנִקוד והטעמים זה כמה, בכל זאת החליטו הקראים את העבודה הזאת רק להם כאילו לא היה לרבנים כל חלק בה, אף כי באמת לא השיגו בכל מעשיהם ופלפוליהם את המסורת⁸² הנפלאה אשר בידנו. אך לוא גם היו הם הראשונים והיחידים בדבר זה ולוא גם לא קדמו להם הרבנים, אשר הגדילו אף במקצוע הזה הרבה מאד, כי גם אז היה חלקם דל מאד בישראל. כי בכל היות משמרת לשוננו יקרה לנו מאד, עלובה כנסיה ישראלית שאין לה בעולמה מלאכה אחרת מבלעדי זאת. הן זאת היא תעודת תורת ישראל למלא ברוחה את כל העולם מפה אל פה ולשקוד על כל חיי האדם מקצֵהם עד קצהם, למן דעת חכמת האלהים עד קטֹן עסקי הגוף. ומה קטן הוא בעיני המתבונן ערך כת אשר זאת היא כל תעודתה לטפל רק בלקוטי אותיות, בחסרות ויתרות, בנקוד וטעמים, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יטהרו את הלב בהיותם רק מכשירי תורה ולא גופי תורה, לא דברי חכמה ולא תוכחות מוסר, ולקהל העם אשר עיניו אל החיים והמעשה אין חלק בם. וגם בסגנון העברי, אף כי התאמרו כי המקרא מקור הסגנון הזה הוא כל משא נפשם, לא עשו הקראים חיל. ונהפוך הוא, כי סגנונם היה מְעֻשֶֹּה ודומם ומרבית דבריהם הם תרגום מעֻוָּת ומסֹרָס למליצה הערבית שנהגה בימיהם. יש אשר מליצתם יתרה הרבה על הענין ויש אשר לשונם קצרה להכיל את הענין ולהביעו במלואו. תחת אשר סגנון הגאונים הראשונים, בני דור ענן ובני דורות תלמידיו, אשר לא התהללו מעולם בשפתם, נמרץ ומספיק, מועט מחזיק את המרובה, אין מלה חסרה ואין מלה עודפת בלשונם השגורה והפשוטה. ומדוע? יען כי לשון המשנה והתלמוד, אשר נכונה על שפתם תמיד, רחבה היא ומלאה להביע את כל מיני צרכי הרוח והגוף הנוהגים בתוכנו בדורותינו. לא כן שפת המקרא, בכל טהרתה ורוממותה ובכל היותה לנו קֹדש קדשים, בת דורות הראשונים היא, אשר אין עוד זכרון להם לדרכיהם ולמעשיהם בכל פרטיהם. המראה הזה הנראה בגבול הלשון ישוב יֵרָאָה בגבול הפיוט⁸³. כי פיוט האגדה יצלח יותר להרנין כיום את לב הישראלי בעולמו ואשר סביבותיו מפיוט המקרא⁸⁴, ובהבצר מסופרי הקראים מקור רוח חן כזה לשפוך אותו על פרי רוחם אמרו לכסות את מערומיהם בחרוזים, מבלי הבט אם ראוי הענין לצלצול כזה אם לא, ויחרזו חרוזים ריקים וסרי טעם בצלצלי חילק ובילק גם באגרותיהם ומאמריהם גם בחקריהם ובחדושי תורתם⁸⁵. ובהֵאסף מהם נֹגה זיו פיוט האגדה, אשר שפך רוח חן על העם לחַיות את רוחו ולמלא אותו מנוחה ושמחה גם בימי החשך, נדחו אחרי מין פיוט אחר, פיוט קודר מלא יגון ואנחה, ותוָּסד בתוכם אגודת ששים איש, מתאבלת יומם ולילה על החרבן וינזרו מן היין ומן הבשר וימאסו בחיים⁸⁶ ויקראו לנפשם אבלי ציון והקראים קראו להם " ששים גבורים” ⁸⁷. ואיש לא היה בתוך הקראים להתיצב בפני שיטת העצבון כרבי יהושע בן חנניה אשר שם מעצור לרוח כזאת אשר החלה להתחולל בימיו בישראל⁸⁸, ועדת שוכני גלמוד הולכי ערירי אלה אשר ישבו בירושלים⁸⁹ היו לעינים לכל הקראים וימסכו עליהם רוח יגון ושממון. וגם על כל עדתו אסר ענן את משתה היין ואת מאכל בשר וצאן בזמן הזה לאמר בימי הגלות⁹⁰. סוף דבר, תחת לכת באמת בדרכי הנביאים ואנשי הקדש אשר שמו למופת לצדק וליראת אלהים את האיש אשר " אכל ושתה ועשה משפט וצדקה" ⁹¹ ואשר על הדרך ההיא קראו בשם ה' " הלא היא הדעת אותי נאם ה‘" ⁹² ואשר זה היה דברם אל העם: " אל תתאבלו ואל תבכו – – ואל תֵּעצבו כי חֶדְוַת ה’ היא מעזכם⁹³ – תחת הנחות את עדתו בדרכי נעם אלה, הורה" ענן " חיב [אדם] לצום שבעים יום מן שלשה עשר לחדש ניסן עד שלשה ועשרים לחדש סיון, וחיב לצום ביום השביעי בכל חדש וחיב לצום בשני ימי המגילה – פורים ־" ^94. ותחת אשר יום הכפורים נחשב מעולם בישראל לקדוש ה' מכֻבד, עד כי נאמר עליו " לא היו ימים טובים לישראל

כיום הכפורים" ⁹⁵ ובמקום רעדה שם היתה גילה, הפך ענן את היום הנקדש הזה ליום שק ואפר⁹⁶ למרות דברי הנביאים⁹⁷. ולא עוד כי אם גם את ימי הפורים אשר קימו היהודים עליהם ועל זרעם לעשות אותם ימי משתה ושמחה בכל שנה ושנה הפך ענן לימי צום ובכי ומספר⁹⁸. גם את ימי החנוכה, ימי זכרון התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות לעמו העביר וַיַּשְׁבֵּת מבני עדתו. אך כל אלה כאין נחשבו אל מול הקדרות האפלה אשר הֶעטה את המצוה הרוממה והנהדרה השקולה לנו כנגד כל התורה כלה, את נֹגַהּ זיו השבת הממלא את כל בתי ישראל אורה ושמחה עָכַר וַיַחְשֵך באסרו להעלות נר גם ביום הששי למען הָאֵר את הבית בליל השבת⁹⁹. בדבר הזה הפך את מקור הברכה לקללה, לקללת הנביא על כת כשדים: " שבי דומם ובאי בחשך". גם את הנחמה הגדולה נחמת אחרית הימים וימות המשיח המובטחה לנו מפי ה' ביד נביאיו אשר היא נתנה בנו רוח חיים וגבורה להבליג על כל צרותינו ולהתקים עד היום הזה עקרו רבים מהם מלב עדתם¹⁰⁰. ככה הוביש ענן ששון מכל הדבקים בו ויכס כענן כבד על תורת ה' התמימה משיבת נפש ומאירת עינים. ותנח רוח כהה על כל הליכותיהם. גם בתפלתם אשר לא היתה בלתי אם המון פסוקים לא מצא עוד הלב את כל צרכו. כי למן יום סתום החזון, לאמר, למראשית ימי בית שני, התהפכו המסבות הרבה, חזיונות חדשים נראו בקרב האדם, צרכים רבים התחדשו, ועוד רבים נוספו על הראשונים. ובדבר הזה הֵמישו כמעט בידם את כל פרקי הדורות הרבים למימי ראשית בית שני עד דור ענן רבם. ותבָּקע גיא גדולה מאד בין שני סדרי הזמנים האלה הרחוקים זה מזה מאד כאלף ומאתים שנה. וכל דברי הימים הרבים אשר ביניהם, אשר כל עקרם איננו בלתי אם מערכי מעשי הסופרים התנאים והאמוראים מורי התורה היו להם כלא היו. ולמען מַלֵא את מקום דברי הימים אשר נמהרו לעקרו בחמת אפם, בדו מלבם מין הסתוריא מזויפת אשר תגעל הנפש בשקריה ובכזביה. ויהי המעט מהם כי

לא בושו לספר באזני קהל אנשיהם, כי נמצא ביד ענן " נוסח המשנה שנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה עליו השלום" ¹⁰¹ ויוסיפו להוציא רוח שקר מאוצר דמיונם המהיר במלאכתו ולקרוא לו בשם " גנאי ברוך" ולתתו " לראש בית דינו של עזרא הכהן הגדול¹⁰² הסופר" ולשומו למסדר סדרי קריאת התורה לשבתות ולמועדים לקראים¹⁰³. אך לא תמיד יצרו להם רוחות בעולם הדמיון " יש מאין" וילבישום בשר ויעשום לחכמי קדם לעדתם, כי יש אשר גנבו נפשות מישראל ביד חזקה מקרב התנאים אשר עלה עליהם הגורל לשַוֹת אותם להם לראשים ולמחוקקים. וימצא יהודה בן טבאי חן בעיניהם וישיתוהו לאבי הצדוקים אשר מהם יצאו הקראים ויתנו את קדושים חלקו¹⁰⁴ ועל שמעון בן שטח חבֵרו חִפאו דברי גדופים אשר יסַמרו את שערת שומעיהם ויתנוהו לאבי הפרושים הרבנים¹⁰⁵. שמאי הזקן זכה להקרא בפיהם " הצדיק החסיד שמסר את התורה לבני מקרא" ¹⁰⁶ ואת הלל שמו לראש כל קהל הרבנים ויקראו לכל דורותיהם בית הלל¹⁰⁷. ויהי המעט מסופרי הקראים האלה כי הרבו בפחזותם שקרים עד אין מספר ותקצר ידם וַיֵּקֵה טעמם ליפות את שקריהם עד כי נראה הכזב בכל גֹעַל מערומיו. גם בשם התנא החסיד רבי פינחס בן יאיר התעללו לחלוק לו מכבודם ולהקימו לעד שוא על הלכותיהם אשר חדשו מלבם, ויעשו שקר בלב אנשי עדתם כי משנה חיצונה עלתה בידם מיד החכם הקדמוני הזה. אך דבר אחד שכחו בחפזם, כי סגנון התנאים במשנתם היה קב ונקי ויערכו את משנתם הבדויה בסגנון נלעג ובחרוזים סרי טעם, מבלי זכור בשעת זיופם כי בימי חכמי המשנה גם ארבע מאות שנים אחרי כן לא נראו ולא נשמעו עוד חרוזים בכל גבול ישראל¹⁰⁸. ותקטן כל זאת בעיני כת שקרנים זאת, עדת סופרי הקראים וַיָּעֵזוּ את מצחם לשום את ירבעם בן נבט ליוסד את התורה המסורה¹⁰⁹ למען הַכְעֵס ולמען הַכְאֵב את לב עם עולם העתיק והנהדר אשר פשעו ויבעטו בו. כמשפטם להוציא מקהל חכמי ישראל הקדמונים איש פלוני או אלמוני להתעמר בו לצרך תחבולותיהם למען השביח את מקחם, היה משפטם עם אנשי השם אשר קמו בישראל אחרי כן, להעביר קול כי חכם זה או זה אשר עמד בקרב הרבנים תלמיד הוא לאחד הקראים¹¹⁰ למען הודיע לכל באי עולם כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. כי מקור החכמה היא עדת בני מקרא. אך בכל תחבולותיהם ותהפוכותיהם, ראו את ההסתוריא הגנובה אשר בדו להם כי דלה וריקה היא. ויערימו למלא את התהו בשלשלות קבלה רבות וארֻכות מימות עזרא ועד ענן בסדרי שמות שלא היו ולא נבראו¹¹¹. אך גם בעמל הזה לא נראתה ברכה, כי יגעו בְדֵי ריק וכל עין אשר לא הֻכתה בעִוָּרון לא תראה בלתי אם המון רפאים אשר חוללו חכמי הקראים, מחנה צללים אשר יצרו בחכמתם תחת נפשות רבותינו אנשי העוז והעָצמה], למען הַשְׁכֵּחֵ את כל תור ימי חכמי המשנה והתלמוד. אך גם מלבד הדורות האלה, אשר כל מגמת הקראים היתה לשנות את פניהם להדיח מהם כל תושיה ולמלא אותם קדים, נשא להם זרע השקר הזה, אשר למדו את ידיהם לזרוע, פרי כחש גם בדברי ימיהם אשר מימי ענן והלאה, כי דבק השקר בכל זכרונותיהם ולא סר מהם¹¹². החכמים הקראים האלה אשר הרחיבו פה על האגדה הטהורה והתמימה על אשר מצאו לפעמים דברי הֳבָאִי בחזיונותיה אשר גם רבותינו לא כחדו כי דברי הבאי הם¹¹³ – הקראים ההם היה משפטם להגדיל בספוריהם כל דבר לבלי חֹק גם במקום אשר אמר הקורא לשמוע דברים כהוָיָתם¹¹⁴. סופר זה כותב על אחד ממנהגי הקראים " מזמן אדוננו משה בן עמרם עליו השלום אלף אלפי שנה למדו אותו ממנו" ¹¹⁵ וסופר אחר בהודיעו לאחד שרי הגוים את מספר הרבנים במתכנתו אל מספר הקראים כתב אליו " שהם רבים ממנו אלף אלפי פעמים" ¹¹⁶ כאִלו אין מנין פחות מאלף אלפים. כמשפטם להאליף ולרַבֵּב את כל מספר, ככה היו נוהגים בתהלות גדוליהם ליחד לאיש איש מהם שֵׁם תפארת אשר לא ימוש ממנו מדי זכרם אותם גם לתֻמם, גם במליצת חול בסדרי דורות אשר קֹֹצר המליצה תחָשב שם כמעט לחובה. הגוזמות המופלגות והתשבחות היתרות הבאות במקומן ושלא במקומן תוֹכחנה עד כמה היתה בכל דבריהם התוספת מרֻבה על העקר¹¹⁷. והדרך המודדת במדה כפושה לכל דבר ולכל ענין הלא היא כָעֶש וכרקב לכל מדע ולכל דבר חכמה גם בתורה גם במדעי חול.

אך כל החזיון הזה לא העלה ולא הוריד מאומה בגבול הרבנים, אשר למיום פשע בם ענן נואשו מכל עדתו ולא אמרו עוד לשוב ולמשוך אותם אליהם, באשר לא היתה מגמת גדולי ישראל מעולם להרחיב את גבולם ולהרבות גרים ואף כי גרים חשודים. וישיתו את כל לבם פנימה, להעמיד תלמידים הרבה לתורה, ככל אשר תמצא ידם. ובכן היו עיניהם להחזיק ולקים את שלהם בכל עוז מבלי הבט החוצה. לא כן הקראים, אשר שיטתם היתה הֵפך גמור משיטת הרבנים, הם נשאו כמעט את נפשם להמעיט את דעת התורה בקרב עדתם בכל כחם, עד כי לא בושו להפיץ בתוכם שמועת שוא כי משה רבנו " הזהיר אותם שלא תהיה ספר התורה נמצאת ביד כל איש קטן וגדול לעוצם קדושתה ומעלתה, כי אם בידי הסנהדרין ושלא ילמדו פירוש התורה והמצות וסודותיהן לכל מי שירצה ללמוד כי אם לאנשים הקדושים" ¹¹⁸. ויכזבו באזני עדתם עוד כי ירבעם בן נבט ברשעתו היה אבי כל מרביצי תורה בקרב העם כקטן וכגדול¹¹⁹. ועל שתי המתיבות אשר מהן תצא תורה לכל אפסי ארץ שפכו את לעגם התפל כי הן הנה שתי הנשים אשר ראה זכריה הנביא בחזון¹²⁰. סוף דבר כי בדרכיהם אלה היו תלמידים ותיקים לכהני הדתות האוסרים על עדתם לקרא את ספרי המקור אשר לדתם, למען הוֹלֵך אותם בחשך ולמען יאמינו רק בהם, לטוב לכהנים גם בעולם הזה. אך גם הדרך הנכריה הזאת לא הניאה הרבה את עדת ישראל אשר עיניה אל מעשיה פנימה, לולא החזיקו הקראים בדרך אחרת מדרכי הכנסיות הנכריות, הלא היא דרך צֵיד הנפשות מן העמים האחרים ומן הכתות האחרות בחלקת לשון או ביד חזקה ולהביא אותן אל תחת כנפי דתן. כי שולחים היו הקראים את ציריהם אל כל ערי מושב ישראל¹²¹ להקהיל קהלות ברבים, להחליק לשון אל שומעיהם, לרומם ולנשא את דת ענן עד שמי שמים ולחרף ולגדף ולנבל את תורת רבותינו, להשליך עליה שקוצים ולהסב מאחריה את לב המוני העם. מן הדבר הזה לא יכלו עוד גדולי ישראל להתעלם. ויבאו הקראים אל חכמי הרבנים להתוכח עמהם. ויבא חכם קראי ושמו בן זוטא אשר פתרוניו למקרא תפֵלים ונלעגים הם¹²² לסתור את דברי רב סעדיה, אשר הוכיח מתוך פשט הכתוב ומִטֶבַע הענין כי דברי רבותינו הנכון וַיָשֶב רב סעדיה אחור את כל דבר מדבריו בטוב טעם ושכל טוב¹²³. אך אם נשתה גבורת חכמים קטנים אלה בפני אנשי התורה והחכמה, הרבו לשחת ולשכל בקרב המון העם הנבער, ברחב פיהם ובטענותיהם השדופות והרֵקות. וירא רב סעדיה את הדבר הרע הזה ויעזוב את חדרו השקט והשאנן אשר השתעשע בו בתלמוד תורתו ובחקרי לשון עמו, וינער כגור ארי ויקם ויכתוב ספר להשיב אחור את דברי ענן, ולמען קרוא אותו כל העם מקצה, ערך אותו בשפת ערָב¹²⁴, והוא עודנו רך בשנים בעת ההיא בן שלש ועשרים שנה¹²⁵ (915־4675), וקרוב הדבר מאוד כי לא אמר רב סעדיה להסב את פני המלחמה החוצה אל מחנה הקראים, וכי לא חשב כי אם לבצר את חומת ישראל מבית, לבלתי פרוץ האויב האורב פנימה, כי איש שלום היה החכם הזה מעודו¹²⁶. אך הקראים השקט לא יכולו, ובדרך גסה מאד פרצו על כרחו אל חדרי ביתו ויארבו לספריו¹²⁷ ומכלם הֵעֶז את פניו סלימון בן ירוחים¹²⁸ " אבי כל המנאצים והמגדפים" ¹²⁹ אשר קרא לריב על רב סעדיה, על החליטו כי סוד העבור וקִדוש החדש הנוהג בימינו מימי חכמי המשנה מוצאו וימלא פיו דברי בוז ואיבה על התורה המסורה בכללה, על סדרי המועדים וראשי חדשים הנוהגים בישראל ועל מצות נר שבת וילעג על האגדות בלב טח מהשכיל את אוצר החיים והאור הגנוז בהן¹³⁰. ואת דברי מחלקתו לא ערך בנחת ובדעת צלולה כראוי לאיש מדבר דברים לשמם, כי אם התנפל על איש ריבו בפה דובר נבלה ובלשון מלאה חמת עכשוב אשר תסמר שערת שומעיה¹³¹. והמעט כי חֵרַף ויגדף ויקלל קללות נמרצות את החכם הצעיר, שלח את פיו ברעה לחלל ולקלל בפניו את רבותינו חכמי המשנה והתלמוד ולהשליך עליהם שקוצים. ובדרך הזאת, במדת השנאה הכבושה לאחיהם מקדם, לא הרחיק ללכת מכל הקראים ההולכים לפניו ואשר קמו אחריו כי לשון כלם היתה מלאה זעם חֵמה ורעל על בני ישראל ההולכים בדרכי אבותיהם מעולם, עד כי לשון אויבינו הכותים בימיהם והמינים בימיהם תחשב בפניה ללשון מרפא מדברת רכות ונעימות. כי המעט מהם אשר הוציאו את כל רוחם לנאץ את רבותינו הטהורים והתמימים בכל מיני נאצה, נתנו את חלק כל בני ישראל מִקָצֶה אשר עמדו באמונתם העתיקה עם טמאים, אוכלי נבלה, פורצי גדר ערוה, ואת בניהם שמו לממזרים¹³². אך סלימון בן ירוחים היה חותם תכנית לדברי שטנה ונבָלה כאלה אשר הם המה היו כמעט הרוב הנראה והעקר המכריע בספרותם. מלבד סלימון עָרך לקראת רב סעדיה גם הקראי יוסף בן סאקויה¹³³ ויוסף הרואה¹³⁴ וחסין בן משה¹³⁵ וישרצו אנשי הריב האלה השוקקים כגוב גובַי ויפרצו מאד עד כי נשמרו עוד שמות תשעה וארבעים מהם בידנו¹³⁶. אך הטענות והנאצות האלה לא הבעיתו את החכם האמיץ הרך בשנים כי אם פתחו את לשונו ממסגרותיה וַיִנָעֵר ויך אחור כגבור משכיל את כל עלילות דבריהם אשר שמו על תורת רבותינו בספריו אשר כתב למקרא לכל העם, בשפת ערב השגורה בפי כלם, שם האחד הוא ספר המבחן¹³⁷ והשני הוא ספר תשובות על בן סאקויה וחבריו אשר חרפו את דברי רבותינו וישב רב סעדיה אחור את טענותיהם בתוכחות נכוחות מאוד¹³⁸. מלבד אלה כתב עוד " ספר נכבד על החולקים על קדמונינו על [דבר] נר שבת" ¹³⁹.

ספרי רב סעדיה אלה אשר לדאבון כל נפש לא ימצאו עוד אתנו, היו לתורת הקראים כאש אוכלת סביבותיהם ולמגן ולמשגב לתורתנו הכתובה והמסורה. עד כמה הרבתה ספרות החכם הזה לדלדל את כח הכת הקטנה הבת הסוררת הצוררת לאמה, יֵרָאֶה מן האיבה הכבושה והנזעמה לרב סעדיה ולכל רבותינו אשר תמלא כמעט את כל ספרות הקראים.

קרוב הדבר כי אחרי אשר מררוהו וישטמוהו הקראים בזעם לשון אפעה לא נשאה אותו ארץ מצרים עוד לשבת בה אל עקרבים, ויעזוב רב סעדיה בשנה ההיא¹⁴⁰ בשנת כתבו את ספרו על ענן את ביתו ואת ילדיו הקטנים אשר המה לבו אליהם ואת בחירי תלמידיו אשר כבר מצאה ידו להקים בימי עלומיו¹⁴¹ וישם פניו ארצה ישראל, הארץ אשר נכספה נפשו אליה " באשר היושב בה והמתפלל בה נשוא עון הוא" ¹⁴². אך קרוב הדבר כי הקראים היושבים שם היו גם שם לצנינים בצדו ויסע משם ארצה בבל מרכז התורה, וַיְנַשֵֹא את נפשו לשוב במהרה אל נָוֵהו במצרים¹⁴³ ואחרי שבתו די חפצו בבבל הפך את ידיו לשוב דרך ארץ ישראל אל עירו ואל ביתו " ויסע מֵעדינה¹⁴⁴ שמונה ימים ויחנה בארבל, ויסע מארבל ימים שנים ויחנה באשור" ¹⁴⁵ ויבאו ישמעאלים עוברי דרך ויגידו לו כי רב השלג והצִנה עזה מאד בארם צובה ובסביבותיה ויאמר להוחיל באשור עד עבור הקרח ולמהר אחרי כן למקומו. אך תקותו זאת לא מהרה לבוא, כי שומעים אנחנו מפי כתבו, כי סובב היה אחרי כן בבבל ונוחל כבוד במתיבותיה אשר רִבְרְבו אותו בשם אלוף¹⁴⁶. אך קרוב הוא כי יד המסבות תקפה עליו להשאר בארץ ההיא על כרחו למען הלחם בה מלחמת מצוה בַקָמִים על רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו הגאונים מקרב ישראל מבית, ככל אשר נלחם במצרים בעדת הקראים אויבי תורת רבותינו אשר כבר פשעו בנו ויצאו מתוכנו ביד רמה.

הן למימי זרובבל והלאה כל ימי הבית השני וכל ימי התנאים והאמוראים נחשבו חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל לתלמידי בית מדרש אחד. והמעט כי לא צרה עין אלה באלה, כי אם תלמוד הבבלי מלא הוא דברי חכמי ארץ ישראל והתלמוד הירושלמי מלא גם הוא דברי חכמי בבל. וככל אשר החזיקו גדולי רבותינו טובה גדולה בענוה רבה לרבותינו שבבבל על היותם מקור נובע לתורה " בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל" בארץ אבותיהם בימי הפחות הראשונים ובימי אנטיפטר והורדוס ואחרי חרבן ביתר¹⁴⁷, ככה שמחו אנשי ארץ ישראל בהמלט לטבריא באחרית ימי הסבוראים החכם מר זוטרא, בן מר זוטרא ראש הגולה המומת, להרים שם את קרן התורה אשר מטה וַתִשַׁח עד עפר מימי חרבן צפורי¹⁴⁸ ויקימוהו לראש ולמורה, אותו ואת בניו אחריו שבעה דורות¹⁴⁹. ואין ספק בדבר כי בעלות שמה אחרי כן החכם החסיד רב אחא משבחא¹⁵⁰ שתו בצמא את דבריו ויסורו בכל לבבם ובכל נפשם אל משמעת החכמים הנהדרים אשר עלו מבבל ואשר הפיצו משם את התלמוד הבבלי גם בכל ארצות ארופה הקרובות הלא הן איטליא וסביבותיה. ועל לבם לא עלה להביט צר מעון בגדולת מתיבות בבל, אשר משם יצאה תורה לישראל בדורות הרבים ההם או לקנא בגאון תפארת ראשי הגולה, אשר אף כי לא תמיד הטיבו את דרכם, הלא היו שארית לתפארת בית דוד. אך בדורות האחרונים התנשאה משפחה אחת בירושלם אשר התאמרה כי מצאצאי נשיאי ארץ ישראל היא¹⁵¹ ותצר עינה מאד במתיבות ובגאוניהן ובבית ראשי הגולה. ויקם איש המשפחה ההיא ושמו אהרן בן מאיר, איש גדול בתורה אך רחב נפש ועז מאד ויתהפך בתחבולותיו למצוא ידים להסב אליו את גדולת בבל, וַיוֹשֶׁב לפניו בארץ ישראל סנהדרין גדולה¹⁵² וסנהדרין קטנה לכל סדריהן ופקודותיהן, כתבנית הסנהדריות אשר לפני גאוני מתיבות בבל¹⁵³. ובכל זאת לא כִהו בו אנשי המתיבות ולא חשבו אותו לנוגע בנחלתם¹⁵⁴. ויהי במוט קרן מתיבות סורא ובהֵחָלק אחרי כן מתיבת פומבדיתא לחצי, בהשלח רוח רעב בין רב מבשר גאון ובין דוד בן זכי ראש הגולה, ויקם בן מאיר וירד בבלה ויבא אל בגדד וַיִלָוֶה אל אנשי רב מבשר למען קנות את לבם, ויקרא ריב על אנשי מר כהן צדק ועל דוד בן זכי וישם עם קושרים חלקו. ובשובו לירושלם צוה את חזני המקום הסרים למשמעתו, לקרוא חרם על ראש הגולה ועל רב כהן צדק ואנשיו. ולבניו ולסנהדרין צוה להכריז את שֵם אנשי רב מבשר בקולי קולות בראש הומיות. אך אהבתו היתרה לרב מבשר, לא היתה בלתי אם מוקש טמון לבבל ומתיבותיה¹⁵⁵ כי בעודנו בבגדד באו תלמידים מבעל גד אל רב סעדיה המתגורר בעת ההיא בארם צובא (4681 – 921), ויגלו את אזנו כי זומן בן מאיר לשנות בשנים הבאות את סדרי המועדים, לחסר בשנה הבאה את כסלו וטבת אשר לפי החשבון המקֻבל הם מלאים בשנה ההיא ולהקדים עם זה את כל מועדי השנה, וגם את חג המצות ואת יום הכפורים שני ימים לאחור עד כי בימי הפסח שחל להיות בחשבון הנוהג יאכלו בני ישראל את החמץ וביום הכפורים אשר יקראו גאוני בבל במועדו יאכלו בני ישראל את לחמם ויעשו מלאכה. וימהר רב סעדיה ויערוך מכתב בנחת ובכבוד אל בן מאיר בבגדד. ויהי כי לא ענהו ויכתוב לו עוד מכתבים¹⁵⁶. ויוחל עוד וירא כי אין קול ואין עונה ויקם וילך לבגדד ולא מצאהו שם עוד. ולא ארכו עוד שם הימים לרב סעדיה והנה שמועה באה¹⁵⁷ כי כבר בחדש תמוז של בן מאיר את בנו לפניו ירושלמה להכריז על כסלו וטבת הבאים כי חסרים הם ולהשיב שני ימים אחורנית את מועדי השנה הבאה¹⁵⁸. ויחרד כל העם מאד על הפֶרץ אשר פרץ בן מאיר בישראל, כי ידעו כי אחדות העם היא כל עֻזו ומעוזו¹⁵⁹. בכל זאת היו גדולי בבל מתונים במעשיהם וַיִוָעֲדוּ ראשי המתיבות וכל חכמיהן ונשיא הגולה בראשם, וַיִוָעֲצוּ לכתוב לו להשיבו מדרכו בנחת " כי אמרו אולי משגה הוא" ¹⁶⁰ ויוסיפו וישלחו לו עוד מכתבים שניים ושלישים וַיֵאותו לשית ידם עמו לבחר שופט רצוי לשניהם ולהגיש אליו את משפטם וכאשר יורה כן יקום. ויאטום בן מאיר את אזנו ויען עזות לאמר: " לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל“. אך גם כל עוד המכתבים נכתבים ונשלחים לא טמנו גדולי בבל את ידם בצלחת, וככל אשר נסו לשלוח לבן מאיר דברי שלום ואמת, ככה הפיצו אגרות בכל תפוצות ישראל להזהיר אותם מסור מדרך אבותיהם בדבר סדרי החדשים והמועדים. ורב סעדיה חתום גם על המכתבים השלוחים אל בן מאיר, גם על האגרות השלוחות אל הקהלות. אף כתב רב סעדיה אל שלשת תלמידיו מצרימה להשיב גם שם את רגלי העם מלכת אחרי בן מאיר ואחרי חשבונותיו¹⁶¹. ויהיו אנשים בארץ ישראל אשר נטו אחרי בן מאיר מיראתם אותו¹⁶². וירחב לב בן מאיר ויערוך מאמר אשר קרא לו ארבעה שערים ואשר בקש לעקור בו את הקביעות הנוהגת ובאה בישראל מימות עולם. ואל מיודעיו בבגדד¹⁶³ ערך מכתב מלא ברכות ותשבחות, חלקות ומחמאות. ובתוך המליצות התְפֵלות והנעתרות הבליע להם כי כח כל חכמי התורה בבבל " המכניסים עצמם במה שלא הנחילם חי העולמים” ¹⁶⁴ כאין הוא לעַבר שנים למול כחו וכח בית דינו שבירושלים באשר הם הם " סנהדרי ישראל הנאמנים, הקובעים מועדים וזמנים, – – עם מקום אגן הסהר הקדמונים, המעברים ימים (?) ושנים, ועל פיהם המועדים מתוקנים" וכי " אין רשות לאדם מישראל להשיג גבול ראשונים" ¹⁶⁵. מלבד אשר השמיע את דעתו הנמרצה הזאת כדברים הנזרקים מפי איש מסיח לפי תֻמו, הִפְלִיט מפי עטו במתק שפתיו רמז זכרון, כי לא מתנת חנם הוא מבקש מיד אנשי רב מבשר כי אם את שכרו הוא תובע שהם חיבים לשלם לו כגמול ידיו ולהתעבר על ריבו ככל אשר התנדב הוא להתעבר על ריבם¹⁶⁶. וככל אשר החליק אל מיודעיו בבגדד ויתרפס לפניהם למען הַמְתֵק את רסיסי המרורות אשר זרק בלט גם בהם בשומו לאל גם כח בית דין המתיבה אשר רב מבשר עמד בראשה¹⁶⁷, היה הנקל בעיניו לערוב את לבו לשים את כל המועדים שקבעו רבותינו שבבבל במאות השנים עד העת ההיא כדבר הבטל מעִקרו ויתבזה מאד למלא פיו אלות ונאצות על ראש הגולה ועל רב כהן צדק¹⁶⁸ ועוד הרבה יותר על רב סעדיה¹⁶⁹ אשר הוא דבר אליו שלום בכל מכתביו. ויתן את נפשו לצחוק עד עולם בכתבו על רב כהן צדק ועל רב סעדיה אשר תהלת תורתו וחכמתו מלאה הארץ, לאמר: " אשר אתם ידעתם בכבודכם כי פירוש [אות] אלף אינם מכירים" ¹⁷⁰. את אגרתו ופרשת דברי חשבונו כלה בפקודה עזה לרב מבשר וחבריו לבלתי התנשא עליו: " שמעו, האזינו, אל תגבהו!" ובקללות נמרצות לרב סעדיה.

אך החצים האלה אשר קלע אל המטרה התמוללו ויהיו לאבק דק פורח כי כבר הקדימו חכמי בבל את פני הרעה ובעצת החסיד רב נסי נהרואני השלים הנשיא ורב כהן צדק עם רב מבשר וישבו שניהם לבטח זה על יד זה, וישיתו את ידם יחדו עם רב סעדיה¹⁷¹. ובכן סֻגר פתאם מפניו המקום לשַלח מדנים לחרחר ריב ולסכסך חכם בחכם. וגם שרידי אנשי בריתו אשר קנה את לבם בהיותו בבבל, נפקחו עיניהם לראות את משוגתם. ויערוך איש מהם מכתב אליו ויוֹכַח את דרכו על פניו ויבאר לו בטוב טעם ודעת כי אך לשוא הוא מתנשא להשתרר על חכמי בבל בבכרו את נפשו על פניהם כי לכל הראיות אשר הוא מביא אין רגלים עוד¹⁷². כאשר הֵרֵך חכם זה את לשונו אליו, ככה הקשה חכם אחר את דברו במכתבו אל בן מאיר. ואחרי בקרו היטב את חשבונו העיר למוסר אזנו כי ישוב מחטאתו אשר חטא, להמיט רעה גדולה על ישראל לא בשגגה כי אם בזדון, וכי אין בכל משפטו לא תורה ולא חכמה לא יראת ה' ולא בשת פנים, ואפילו דרך ארץ אין בו. מכתבים ושמועות כאלה¹⁷³ אשר באו אליו חִבלו את רוחו. וַיָשֶב אל מיודעיו אשר בבבל דברים כאיש אשר נכזבה תוחלתו. ואף כי התחזק עוד בכל מאמצי כחול הזהר בכבודם, כתב להם כעין ספר כריתות " אין אנו [רוצים] להכאיבכם באגרותינו ובנו ובכם נתקיֵם: ולא יסף שמואל לראות את שאול¹⁷⁴. אך בכל שמרו את לשונו הפעם לדבר קשות למיודעיו מִלֵא את אִגַרְתו דברי נבלה וקללות על רב סעדיה ודבה נתעבה על אביו המת, אשר תסמר את שערת הקורא, עד כי צדקה על בן מאיר תלונת בעל התשובות שכתב: " הכסיל הזה אשר חבר את האגרות האלה נשא ידו בחכמים וידבר דברי נבלה שכמותו ראוי להם וכיוצא בו אמרן" ¹⁷⁵. ובכן שבה מזמת בן מאיר ריקם, וישראל שב להיות גוי אחד כתמול שלשם. וקרוב הוא כי לרגלי מות איש נשוא פנים ושמו אהרן בן עמרם¹⁷⁶, המתחזק עם בן מאיר, בבבל, שֻדַר כל מָעֻזו בארץ ההיא. הן אמנם כי בארץ ישראל לא חדל לקבוע את המועדים עוד שנות מספר אך ביתר תפוצות ישראל לא הי' שומע לו עוד.

ורב סעדיה וחבריו לא נחו ולא שקטו גם אחרי אשר התמוטטה קרן בן מאיר. " ויאמרו לאמר לא נוכל לבער את כל כתביו מן החוץ והחדר. אבל נכתוב ספר זכרון לדורותינו אחרינו בל יקומו מקצותם ויהבלו בדבריו ובל יתעו בנתיבותיו עם נברא" ¹⁷⁷. ויקם רב סעדיה ויכתוב בשפה צרופה ומזֻקקת עד מאד את ספר המועדים על דבר חשבון העִבור, אשר לדאבון נפשנו לא נמצא כיום אתנו בלתי אם שארית פלטה, אשר גם לה לא זכינו בלתי אם בדורנו זה¹⁷⁸. ויגדל ערך המקרה הזה, ערך ערעור בן מאיר, אשר קרוב היה לפרוץ פרץ בישראל עד כי העלו הגאונים את כל פרשת דברי הריב על ספרי הזכרונות אשר למתיבות, מלבד אשר רשמו גם היחידים אנשי הלב את הקורות האלה לפניהם על ספר. ואת המכתבים אשר כתבו אליו ראשי ישראל העתיקו לזכרון ולמשמרת¹⁷⁹. אך כלם כמעט אבדו ולא נמצאו מהם כיום בלתי אם פליטים אשר חשפו לנו חכמי הדור הזה מן הגניזות. ואם אמנם חדל כל השאון הזה כעבור סופה, עד כי נשכח מישראל, עד שובו כיום להגלות לעינינו, בכל זה הֵרַע הריב הנתעב הזה בחבלו את רוח האיש הדגול ברבבות אלפי ישראל, את רוח רבנו הגדול רב סעדיה אשר לבו התחמץ מאד לשֵמע הדבה המכוערה והנבלה אשר הוציאו אנשי האָוֶן על אביו התמים, וַתֵּמַר נפשו ולא עצר עוד כח למשול ברוחו וַיוֹצֵא אף הוא מפיו על אנשי ריבו דברים אשר לא יִכונו ולא יאותו לאיש חכם וחסיד כָּמֹהו.

הגדולות אשר עשה רב סעדיה בשומו ברוב עֻזו מחסום לפי המסיתים והמדיחים הקראים, אשר הרבו לשחת בגבול ישראל ובהכריעו ברוב כחו את בן מאיר אשר למען הסב את הגדולה¹⁸⁰ אליו התאנה לחבל את רוח עמו חבל נמרץ, שתי הגדולות האלה נוספו על ערך גדלו בתורה לבכר אותו על פני יתר הגדולים אשר בימיו, ולהקימו בראש מתיבת סורא. ונראים הדברים כי אחרי קום סערת בן מאיר לדממה, שב רב סעדיה אל ביתו למצרים וכי שמה שלח דוד בן זכי ראש הגולה לקחת אותו אחר כבוד לעלות על כסא מתיבת סורא¹⁸¹. ויאסוף הנשיא את כל זקני התיבת פומבדיתא ואת תלמידיה ואת ראש מתיבת רב כהן צדק ויקימו כלם בלב שלם את רב סעדיה לראש מתיבת סורא. וככל אשר הביא ראש הגולה את הגאון הזה מארץ אל ארץ מאין גאון בבבל, ככה הביא הגאון רב סעדיה מתיבה מעיר אל עיר לסורא, אשר מטה קרנה ואשר כל שרידי זקניה ותלמידיה יצאו לשבת בפומבדיתא¹⁸². ויקם רב סעדיה בשובו ממצרים וילך אל פומבדיתא ויאסוף משם את כל בני החכמים ילידי סורא, אשר עזבו זה כמה את מקומם ויכינו שם את מושבם, ויספח אליהם את כל התלמידים אשר לא מפומבדיתא הם כי אם מרחוק באו להִלָוֹת על תלמידיה, ויוצאם ויביאם אל סורא ויכונן שם את המתיבה הנופלת וישיבנה אל משפטה הראשון¹⁸³. וישקוד לחדש בה את הרגלים וסדרי התעניות¹⁸⁴ אשר הסב אליה רב אשי מנהרדעא למען שַׁוּוֹת על המתיבה הוד והדר¹⁸⁵. וקרוב הדבר כי בימי דלדול מתיבת סורא גלה כבוד גם מבית דינה, כי עיר סורא הלא קטנה היתה, וכל יתרונה הוא רק המתיבה לבדה, אשר בערוב שמשה אסף גם בית דינה את נגהו. אך בהִפָּקדה מתיבה לטובה, ביד רב סעדיה, נפקד עמה גם בית המשפט, ויתחדש כבודו כבראשונה במבחר ימי האמוראים והגאונים, וַיִקָרא בית דין זה היושב בשעה מתיבת סורא על שם רב סעדיה¹⁸⁶. ויהי הוא המקום אשר יצאה ממנו הוראה לכל ישראל. וגם המשפטים אשר חרצו דַיְנֵי ראש הגולה בבית משפטו אשר נקרא שער השררה (" בבל דמרותא" ) עברו דרך שער המשפט אשר לרב סעדיה להתקיֵם בידו וביד בית דינו¹⁸⁷, אך תָּקפוֹ זה היה לו למוקש, כי פעם אחת הגיש הנשיא את משפטו, אשר שפט, אל רב סעדיה, ולא אבה הגאון לקַיְמו. וזה דבר המשפט ההוא: שני יורשים לא יכלו להתפשר על דבר חלוקת ירושתם הגדולה, ויהי כי נלאו לריב ולהתקוטט ימים רבים, ויגמרו להרים את המעשר מכל העזבון לאיש אשר יוכיח בין שניהם. וַיִדָרש להם הנשיא דוד בן זכי בשכר שבע מאות דינרי זהב, וישלח את הכתבים אשר כתב ליורשׁים אל רב סעדיה לחתום עליהם. ויתבונן בהם הגאון ויבחן בם בדעתו הנקיה דברים אשר בעיניו לא זַכּוּ, ולא אבה הוא לחתום. וַיֵטֶב את פניו אל בעלי הדברים וישלחם אל רב כהן צדק גאון פומבדיתא לחתום עליהם. ויהי בשובם אליו עוד הפעם לבקש את חתימתו, וישאלם בלשון רכה " מה חפץ לכם בכתב ידי, אחרי אשּר חתם הנשיא וראש מתיבת פומבדיתא¹⁸⁸. ויהי כי הפגיעו בו האנשים מאד וַיַגֵד להם כי מצא בכתבים דברים אשר לבו לא יתננו לקיֵם אותם בחותמו. אז שלח הנשיא את יהודה בנו אליו, להכביד עליו אַכְפּוֹ לשמוע בקולו, ויענהו רב סעדיה לאמר: לך ואמור לאביך כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט. ויהי כשמוע הנשיא את הדבר הזה וימלא חמה, וישם בפי בנו דברי עזות, וישלחהו השכם ושלוח אל הגאון להמריצהו לעשות את חפצו. ויהי כי נלאה הנער ללכת הלוך ושוב ותקצר נפשו, וירם יד ברב סעדיה. אז קמו כל היושבים לפני הגאון ויחזיקו בנער הנועז, ויוציאוהו מן הבית ויסגרו את הדלת מפניו. וירא דוד בן זכאי ויזעף מאד¹⁸⁹. ויבא הוא ואנשיו אל בתי הכנסת הגדולים אשר בבגדד ויקרא חרם על רב סעדיה בקללות ובגדופים, ובעצם החרם ההוא נשא את ידו להכריז על הגאון הנהדר, אשר זה מעט לא חדל להעריצו ולרוממו על כל ברכה ותהלה, כי מוּסָר הוא ממשמרתו, ולטפול עליו פתאם עונות אשר יסמרו את שערת השומע, ולהקים תחתיו לגאון איש צעיר לימים ושמו רב יוסף בר יעקב בר סטיא, ולהקביל את התהלה והתפארת אשר לצעיר לימים זה, אל החרפות והנאצות אשר חרף וינאץ את רבנו הגדול¹⁹⁰, אף כי בר סטיא לא נחשב בלתי אם לתלמיד קטן למול רב סעדיה¹⁹¹. אך גם הגאון לא היה כמחריש, כי קם ויקרא חרם על דוד בן זכַּי וַיָקֶם תחתיו לנשיא את אחיו יאשיהו בן זכי, אשר נקרא בפי הערבים חַסָן¹⁹² (4670 – 930). בימים ההם היה בבבל עשיר גדול ושמו כֵלַף בן שרגדו, גדול בתורה חכם ומליץ. אולם אף כי בכל כשרונו היה נופל הרבה מרב סעדיה, היה עוין אותו הרבה מאד על יתרון חכמתו אשר עממה אותו ועל שררתו. ויהי בהתגלע הריב בין הנשיא ובין הגאון, ויתחבר רחב הנפש הזה אל בן זכי וַיָרֶם מהונו ששים אלף זוז לשחד להוריד את רב סעדיה מכסא כבודו. וַיָרַע עוד בן שרגדו לשטום את הגאון מבן זכי, ויהי המעט ממנו כי נבל את פיו בגדופים אשר לא נשמעו עוד כמהם, בדברו על האנשים אשר נטו אחרי רב סעדיה, הלא הם אפרים בן שטיא דַיַן עיר מוצל¹⁹³ ועמרון בן זְלָלָה ובני בעז¹⁹⁴, ויערֵם לבא בכתובים עם בן מאיר היושב בארץ ישראל הנוקם והנוטר ולחקור מפיו למולדת הגאון, ותבא לו דִבה כאשר אִוְתָה נפשו, משאת חרפה, על האיש המרומם כי לא מבני ישראל מוצאו " כי בן גרים הוא" ¹⁹⁵ " מכפתורים היוצאים מכפתור" ¹⁹⁶ וכי אביו, אשר גאוני ישראל קראו לו רב יוסף¹⁹⁷, סַפָּר וְטַבָּח הוא¹⁹⁸. ותהי הנקלה בעיני בן שרגדו האויב המתנקם כי השליך על גאון ישראל שקוצים אשר תגעל בהם כל נפש ויהתל על ערבו את לבו להתיַחֵש אל שלה בן יהודה¹⁹⁹ ויתלוצץ על הצום אשר קרא רב סעדיה בימי המגפה באמרו כי ביום ההוא מתו כמה אנשים²⁰⁰. ולא בוש כֵלַף לספר בנחת רוח כי נועזו אנשיו הנבלים לשלוח יד ברבנו חמדת ישראל וַיַכוהו²⁰¹, עד כי לא היה לרב סעדיה מנוס מפני מבקשי נפשו כי אם להתחבא²⁰². ומשנאת כֵלף את רב סעדיה, זמם להשחית את מתיבת סורא, אשר ידי הגאון הזה שבו לקומם ולכונן אותה וַיָשֶת ידו עם דוד הנשיא, אשר צרה עינו בה על אשר חִדֵש רב סעדיה את כבודה אשר היה לה מימי רב אשי ואשר בדבר הזה הגדיל את תפארתה על תפארת בית הנשיא וַיַט אליו גם את לב בני שאון אשר במתיבת פומבדיתא לחרוש רעה על סורא²⁰³.

אך כל הנבלות והמזמות הנתעבות האלה וכל עשׁר כלף בן שרגדו לא עמדו להדיח את רב סעדיה ממרום כבודו לימים רבים. כי עם הגאון הנהדר הזה נכונה יד כל " עשירי בבל ותלמידי הישיבות וחשובי המקום" ובראשם האדירים הנדיבים בני נטירא²⁰⁴ הגדולים מאד בעיני הכליף²⁰⁵ ויהיו עליו סתרה בעשרם הרב ובכבודם בעיני המלך והשרים²⁰⁶. וקרוב הוא כי לא נתנו אוהבי הגאון אותו לשבת עוד בסורא בלי מגן ומחסה וכי המה לקחוהו אליהם לבגדד. ותהי שם עין האדירים האלה עליו וישמרוהו מכל פגע ופחד. וישב שם שבע שנים כי ארב בן זכי לנפש הגאון אחרי אשר חזקו ידיו בעזרת שרי המלך לגרש מפניו את יאשיהו אחיו²⁰⁷.

בשבתו בבגדד שם עוד הפעם את פניו אל מלאכת סופרים אשר שקד עליה בשבתו עוד לבטח בפַיום עיר מולדתו. ויכתוב ספר אשר קרא לו ספר הגלוי²⁰⁸. ויחלקהו לעשרה פרקים, אשר מרביתם הם פָרָשַת דברי הריב אשר קרא עליו בן זכי ובן שרגדו וכל המונם, והמוקשים אשר יקשו לו מבקשי נפשו אלה ותפלתו ותשועתו²⁰⁹ ופרשת רשעת מרדפיו וחרפתם²¹⁰. אף חזה שם חזון גורל העם במשול בו איש אשר עיניו אל הַוַת נפשו ואל שרירות לבו כל היום²¹¹. ויברך את ה' אשר לא השבית מכל דור ודור מישראל מורה נאמן חכם לב ואמיץ כח אשר יעצור בעד רעת עריצים. ויפרוט את כל מעשיו אשר עשה הוא כל ימיו לצאת את ידי החובה הגדולה הזאת, להאיר את עיני עם מרעים²¹². ומלבד זה דבר בספר הגלוי על תהלת החכמה על שוחריה ועל מנדיה²¹³. וַיַצב גבולות עִתִים לימי הנבואה, לימי התנאים שוני המשנה ומסדריה ולימי האמוראים עורכי התלמוד וגומריו²¹⁴. וידבר גם על ערך ספר בן סירא ובן עירַי²¹⁵. וַיָבֵא בספרו את משליהם הכתובים בלשון צחה עד מאד²¹⁶. וגם על ערך מגלת החשמונאים הארמית ועל ספר אנשי קירואן אשר כתבו במליצה מְטֹהָרָה²¹⁷ דִבֵּר, ואף את הספרים אשר כתב הוא בשפה מזוקקת, ספר המועדים וספר האגרון²¹⁸ מקביל אל הספרים ההם, אשר כמתכֻּנתם עשה אותם²¹⁹. גם יִחֵד פרק לטעמי המצות ולמועד קץ הגאולה לאחרית הימים²²⁰. ושלשה פרקים כתב על המליצה הצחה, על משפט השיר ועל הסגנון המסֻדר בקנאו ללשון אבותינו אשר נעזבה בדורותיו מפני שפת הערבים אשר גברה בארצות הקדם ותהדוף מפניה את כל לשונות הגוים²²¹.

והנשיא וכלף איש ימינו לא חדלו רגז. וירא כלף כי קצרה ידו מעשות רעה לרב סעדיה, וישב לנבל את כבודו בכל השקוצים אשר השליך עליו מתמול ומשלשום ולטפל עליו עונות חדשים כי מֵפֵר תורה הוא בהתנשאו לנביא. ויתן דֹפי במליצותיו אשר בחר לו בספרו ספר הגלוי. וישם אותו למתלוצץ בדבר ה'²²². וירע הדבר בעיני הגאון, וישם את פניו אל ספר הגלוי לתרגמו ערבית ולבארו ערבית²²³. למען יהיה מעשהו כשמו גלוי לכל העם מקצה. שם ערך אל כלף ואנשיו את חציו כגבור ויוכַח על פניהם את שקריהם, עד כמה נואלו בפחזותם לחפא עליו דברים אשר אין להם שחר²²⁴. אולם גם לכל מראה הנצחון אשר נִצחה רוח האדם הזה את משנאיו אשר נראו כחגבים למולו ידאב לבנו לראות כי לרגלי המלחמות האלה אשר סבבוהו גבר עליו עצבון²²⁵, אשר שם בפיו דברים שונים אשר לא יֵאותו לצדיק כביר גאון ישראל כמֹהו²²⁶. כי מרה עליו לפעמים נפשּו מן המרורים אשר השביעוהו אנשי ריבו אשר אמת ומשפט רחקו מלב כלם וישליכו שקוצים על זכר אביו התמים אחרי מותו. על כן גם בהסיעו מלבו את זכרון האנשים האלה ואת עלילותיהם יש אשר תתעטף עליו נפשו לחזות חזון קודר, כלו אומר נואש, על כל האדם כי כל צדקתו וחכמתו וגבורתו מאפס ותהו הנה ויפיו וגבורתו כצל יחלופו. את רוחו המרה הזאת יצק אל תוכחה²²⁷ אשר ערך בתבנית תפלה, אשר בכל היות הרוח המחַיה אותה נכֵאָה, מעשה מופת היא במליצותיה הנמרצות ובצורותיה הבולטות מאין כמוה.

על בשר האדם כי כאין הוא נחשב נשא משלו ויאמר כי הוא

" לְפִי בִנְיָנוֹ וְרִקְמוֹ – – מַעְיְנוֹת דָּם וָרִיר

מְעוֹנוֹת רִמָּה וְתוֹלַעַת

גּוּשׁ בָּאוּשׁ גָּלְמֵהוּ, זִרְמַת תָּעַב מִקְפֵּהוּ,

זַעַף אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ אוֹיְבָיו

אוֹרְבָיו הֵמָּה ־ ־ תּוֹעֶה כְּרוֹכֵב עָרוֹד

וּמֻשְׁלָךְ כּאֳנִיָּה בְּלֶב־יָם מְטֹרֶפֶת²²⁸

[וּסְבִיבוֹתָיו] בָּרָד וְשַֹעַר קֶטָב, חֹם חֹרֶב צָרֶבֶת

בְּתוֹךְ לְבָאִים לוֹהֲטִים²²⁹

ולעומת רפיון בשר אנוש וקֹצר ידו ערך את מראה רום עיניו ואת שרירות לבו:

בַּיִת בְּבַיִת הוּא מַגִּיע וְדַיּוֹ אַרְבַּע אַרְבָּע אָמּוֹת אֲחֻזַּת קָבֶר.

יָדוֹ בְּכָל יְצוּר לְשַׁחֲתָם וְיַד כֹּל בּוֹ

לְהַשְׁחִיתוֹ.

כְּמוֹ פְרָאִים וּבְנֵי שַׁחַץ יְמַלֵּא חֹרָיו

הַטֶּרֶף הַשִֹּיחִים עַד כְּלוֹתָם.

הָרוֹמֵשֹ וְהַשָּׁט עַד תֻּמּו, וְהוּא כַמָּוֶת לֹא

יִשְֹבַּע וְכַאֲבַדּוֹן

לֹא יֹאמַר הוֹן²³⁰.

בִּרְאוֹתו טוֹבָה [לִבְנֵי] גִילָיו: תָּמֹת

נַפְשוֹ עִמָּם יְאַב²³¹. יָנוּחַ

הַכִּבְשָׁן מֵעֲשָׁנוֹ וְהוּא בְקִנְאָתו כְּיוֹקֶדֶת²³² ,

וְעַל כָּל חַי יִתְיָהֵר וּפֶתַע נוֹקֵשׁ

וְנִלְכָּד²³³.

"טֶרֶם יִמְשׁוֹל כָּלָה מוֹשֵׁל

יִזְכּוֹר זֹאת וְיֵבוֹשׁ וְלִפְנֵי יוֹצְרוֹ יכָּנַע.

אך קרוב הדבר כי פתאום גמר בלבו להסב פניו בשאט נפש מן הריב הנתעב ולהסיח את דעתו גם מן המרורות אשר השביעוהו כל ימי חייו סלימון בן ירוחים, בן מאיר ובן שרגדו גם מרוח העצבון אשר באה אליו לרגלם, ויקדש את כח רוחו ואת יתר שנותיו להעלות את כל אשר הגה לבו הטהור בכל ימיו, בחקר אלוה ודעת קדושים, על ספר אשר קרא " האמונות והדעות" ²³⁴.

הספר הזה הכתוב ערבית²³⁵, אשר החל הגאון לסדר בבגדד בשנה החמישית ליום עלותו על כסאה מתיבה²³⁶ (4693–933), הוא פרי הרוח אשר הציקתהו מנעוריו להיות מורה את דבר ה' לעמו, בהאמינו כי זאת היא התעודה אשר יעד לו ה‘²³⁷. וכאחד הנביאים הקדמונים האמין בלב שלם, כי האמת העומדת לעד, לתורת ה’ לבדה היא, ואנשי הלשון הקמים עליה להכזיבה יהיו לאכזב²³⁸. ויען כי ראוים דברי חכמת האלהים אשר בתורה להיות נכוחים לכל איש אשר דעת ישרה בו, לא אמר להעמיק את מחקר ענינו, ויתאמץ בכל עוז למנוע כל מלה חריפה וכל מליצה קשה אשר לא תבחן אותן בלתי אם אזן חכמים. ויבחר להסביר את דבריו בסגנון נוח ובראיות מתקבלות אשר רבים שומעיהן ומביניהן²³⁹. וה' האיר את עיניו למצוא את המעמד הנכון ואת המוצא האיתן למערכת מחשבותיו בעצם טיב רוח האדם, וַיַכר כי הידיעה אשר נפש האדם יודעת את עָצמת הויתה היא יסוד כל הידיעות כלן וכי עדות החושים העומדים לפניה, כל עוד אשר את תפקידם הם שומרים, עדות אמת היא אשר כל הדמיונות וכל הספקות המשבשים את הדעות אובדים ועוברים ובטלים מפניה²⁴⁰. את האמת הזאת אשר כשבע מאות שנה אחרי כן בִּערה אחרי כל שיטות החכמה היוָנית, אשר כל מעמד קבוע לא היה לה, ותחדש את הפלספה מִמַּסַד עד הטפחות; את האמת הזאת שם רבנו סעדיה ליסוד לפלספת תורת ישראל ואדם לא זכר את חכמת הגאון הישראלי במַלֵּא חכמי הנכר כל הארץ את תהלת החכם, אשר קם אחריו ימים רבים מאד, להורות את האמת ההיא²⁴¹. יסוד זה לכל הוַּדָּאות, אשר אנחנו קוראים לו " דעת נפש" ²⁴² לאמר דעת אדם את נפשו קרא רב סעדיה " עין האמת הברורה" הנתונה לאדם מידי ה‘²⁴³ ואותו שם למצפה להתיצב עליו ולהתבונן משם על ראשי הודָאות אשר קרא להם " מִשְכֵי האמת נותני הבֵּרור" ²⁴⁴ וימצא אותם שלשה הלא הם " ידיעת הנראה" הנתפשת בחוש אשר עדותה נאמנת מאד ו" מדע השכל" והוַדַי המֻכרע מתוכו המפגיע את אמתתו בנפש האדם, אשר לא תוכל להֵחָלץ ממנו אף כי לא תדע להסבירו²⁴⁵ את שלשת העדֻיות האלה אשר תעיד האמת על עצמה חשב רב סעדיה לתנאים גמורים לאמונת דברי התורה המתיַסדת עליהם²⁴⁶ כי האמונה אשר ידרוש ה’ מיד האדם אמונת אמת היא ולא משאת שוא²⁴⁷. על כן תבא אמונת האמת כמים וכשמן בקרבו והיתה לרוח מרוחו²⁴⁸. דעותיו הצלולות האלה היו למאכֶלֶת ביד הגאון לנתח בה לעצמותיהן את השיטות השונות אשר נהגו בימיו במקצוע הפלספה ואשר נוקשו בהן המתחכמים בישראל – ולכלי חפץ לערוך אותן לעיניהם ולהוכיח כי רעועות ומחֻלחָלות הן, כי לא הבינה הצרופה והמבֻקרת ילָדָתַן, ונהפוך הוא כי הדעת הישרה עומדת כנגדן והחוש חולק עליהן ובגעת בהן יד הבקֹרת החריפה והנאמנה תעלינה בתהו. על כל השיטות ההן אשר בנות אם אחת הן, הלא היא שיטת בעלי הקדמות, השכיל להוציא את משפטו, כי " תחלת טעותם [היא] שאחר שאמרו שלא נודה כי אם במה שיפול עליו חושנו, הודו במה שלא נפל עליו חושם" ²⁴⁹ ובגלל זה באו לכלל דעות " שאין ראיה מעמדת על [שום] דבר מהם אבל הם מחשבות וסברות" ²⁵⁰. ומאהבתם לטפל בדעות שכחו כי " אמִתת הדברים לא היו בעבור הדעות אבל הדעות היו בעבור הדברים שיבינום על אמִתם" ²⁵¹ " ואין החכמה שיהיו הדברים כאשר יחמוד החומד ויתאוה" המתאוה"²⁵² וכי “החכם המשֻבח [הוא] מי ששם אמִיתת הדברים שרֹש ומנהיג עליהם דעתו – – והכסיל – – מי ששם דעתו לשרש, וחושב כי אמתות הדברים הולכות על דעתו”²⁵³. אמת הדבר כי העדות הראשונה המתודעת בכֹח אמִתה לכל אדם, כְּחָכָם כַּסָכָל. עדות החושים היא אשר כל המעלים אזנו ועינו ממנה לא ינָּקה, אך בכל זאת יש לדעת כי היא לבדה איננה מספקת עוד באשר עדות זאת הנקראה “ידיעת הנראה”²⁵⁴ איננה בלתי אם “תחלת המדע” ולא המדע כֻּלוֹ²⁵⁵.ומשם אחז החכם את דרכו לעלות בחקירתו הדקה והעמוקה “מידוע אל ידוע”²⁵⁶ “מענין אל ענין, וכל מעלה אשר יעלה עליה היא דקה מהמעלה אשר לפניה עד שתהיה המעלה האחרונה דקה מן הידיעות כלן”²⁵⁷. ולוא עברו כל החוקרים את הדרך הזאת באֹרך רוח, לשום את החוש לבסיס למוצא חקירתם מבלי הסתפק בו לבדו, כי אם לעבור ממנו אל הדעה המסתברת וממנה אל הוַדָי המתוַדע מאליו אשר אין לנטות מפניו, כי עתה השיגו את הנכונה ולא נתעו בעקרלקלות ותהפוכות. אך זאת היא רעה חולה “כי הכפירה יותר ממהרת אל הנעלם מאֶל הנראה”²⁵⁸ בתחלה יעזבו החוקרים הנחפזים לדרכם את הדעה הברורה באשר ידם לא תמושֶנה, ושמו את פניהם אל הנראה, אך יען כי הנראה לעין בשר איננו בלתי אם תחִילה, יעזבו את הנראה הזה שיֶש בו ממש, ושלחו את ידם אל נראה מדֻמֶה, אל מחזה שוא אשר חזו בחזון לבם²⁵⁹. ואת הדמיונות האלה עשו המתפלספים איש איש כשגיונו לשיטות זרות ומתמיהות. את השיטות האלה אשר עיני כל אחת מהן פקוחות לראות רק את מומי חברותיה, מנה רב סעדיה שתים עשרה, ויפרוט אותן לכל פרטי גפרטיהן בעין חדה מאין כמוה וַיוכַח את זיופן מתוכן בבקורת חריפה מאד, עד כי לא נותר מהן דבר. גם אחרי השיטות היוָניות אשר לא השביתו אותן גם חוקרי ישראל, בער עד תֻּמן. על בעלי חזון ארבעת היסודות הוכיח כי “עזבו דרך הראויה ותעו מדרך האמת”²⁶⁰ כי הדמיון הזה הוא "בהפך המכוחש, כי אנחנו והם לא ראינו מעולם מים שיתחברו עם האש ולא אש שתתחבר עם המים²⁶¹ וגם את דבר הגשם החמישי אשר הוא לדעת היונים היא השתיָה שממנה הֻשתתו השמים, ככל אשר ארבעת היסודות הם השָׁתות אשר מהם הֻשתתה לדעתם הארץ, וגם את דברי היולי²⁶² אשר גם חוקרי ישראל לא המישו את צואריהם ממנו ימים רבים פַרק לפרקיהם וַיראה כי אין להם שחר²⁶³. המקור האחד לכל התהפֻכות השונות והמשונות, הוא הפחזות האחת הקטנה הזאת, אשר תחת שמוֹעַ קול הוַדָי המוכרע מתוכו, כי כל היקום הגדול הזה הנראה לעינים, הלא הוא השמים והארץ וכל צבאם, פָעוּל הוא ולא פועל, יָצוּר הוא ולא יוצר. פחזו הם לשום רק את המוחש לבדו לעֵד על ההוָיה ולהקיש ולדון לאמר: עיננו לא תראה בלתי אם את גבול המוחשות הגסות לבדו. ובתוך הגבול הזה הלא אין דבר נולד בלתי אם מדבר גס כמהו, ועתה איככה נוכל להאמין כי היקום כלו פרי רוח אלהים הוא אשר ברא אותו מלא דבר? – הסברה הפוחזת הכוזבת הזאת, חוללה את כל התעתועים ההם אשר הוליכום שולל ומאומה לא העלו בידם, כאשר היטיב רב סעדיה לבקר: “הם אומרים כי כבר התברר לנו שאין – לגשמים – תחלה וסוף, ועל דבר זה הם מעידים את החוש, והלא ענין זה לא יתכן שיראוהו בחוש”²⁶⁴. כי התחלה הלא קדמה על כרחנו לכל חוש, ולכל בעלי החוש, והסוף הלא יאֻחַר לכֻלם, ואימתי תוכל עין בשר לראותם ודעת אנוש להשיגם? וישתומם על רפואות האליל אשר אמרו לרפוא את קשיותיהם וישאל: “בָּרַח מהיות דבר לא מדבר²⁶⁵ שלא ראה כמֹהו והוא מאמין בטבע חמישי שלא ראה כמוהו”²⁶⁶ ויַכַּר כי ראשית משוגתם הוא החפזון אשר בהחלטותיהם הנמהרות: "בעבור – – ספק חלוש חִיֵב את נפשו להאמין בדבר – – שאיננו מושכל²⁶⁷, ויוכח כי שקר הדבר אשר הם אומרים כי מכַונים הם את דיעותיהם רק על פי המציאות המוחשת, ונהפוך הוא כי כל פרי חקירתם “איננו נופל כי אם במחשבה ולא יתכן שיפל בפועַל”²⁶⁸ על כן נהפכו להם דעותיהם “הברור ספק והספק ברור וקיָם”²⁶⁹.

אל כל הבקרת החמורה הזאת, על השיטות המשֻבשות והמשַבשות, שהיא מעשה פַלְסָפָה עומדת לנס, לא ירד הגאון בלתי אם לחלץ את התלמידים מבור השאון אשר הדעות המזֻיפות שוקקות בו²⁷⁰ ולהעמיד במרחב רגליהם ולהוכיח תוכחת בלתי סרה, כי הדעה האחת, אשר תיַשר את כל ההדורים ותפַתח את כל החרצֻבות המסֻכסכים בידי שיטת הקדמות ובנותיה וחברותיה, היא הדעת אשר הנחילה אותנו תורת ישראל²⁷¹, כי רוח האלהים חוללה את הבריאה כלה לדעתו ולרצונו מאפס גמור, ובלי כל אֹנֶס, והדעת הזאת היא הנכוחה לכל מבין דבר לאשורו²⁷².

ודעת החדוש, אשר לבֵרורה יחֵד הגאון את הפרק הראשון לספרו, הלא תעיד מאליה על המחדש כי הוא האלהים אשר מאפס ותהו ברא עולם מלא²⁷³ ורצונו האחד הנראה בכל חלקיו ורוחו האחת המחַיה את כלם יכריעו בכל עוז את הבינה הישרה להכיר כי אחד הוא ואין שני²⁷⁴. והבינה הצרופה והמבֻקרת תשבית ברוח בער כל שמץ דבר רבוי מגביל דעת האלהים²⁷⁵ ואת שרש המשענת הרצוצה לשארית דעת הרבוי, אשר לא תמה עוד מקרב הארץ עד היום, מצא רב סעדיה לא בעצם טבע התבונה, כי אם בקֹצר לשון האדם אשר יפלא ממנה לבטא או למלל את גדולות ה' בשם אחד, על כן הפרידו בין הגדולות האלה, אף כי קלוטות הן כאחד וישימו את כל אחת לבדה לאלהים²⁷⁶.

מלבד שני העקרים האלה, הלא הם האחדות והחדוש, אשר אותם שם הגאון לסמנים מובהקים המבדילים בין תורת ישראל ובין הדתות והפלספות האחרות, שם לו לענין את האדם, אשר אין החקר על אודותיו נופל בערכו מחקר דעת האחדות והחדוש ²⁷⁷. והמעט מנפש האדם כי היא יחידה במינה ונבדלת מכל החי אשר על פני האדמה²⁷⁸ והמעט אשר " תבא [רק] ממנה החכמה הגדולה הזאת ואלה התכונות הנכבדות אשר בהן תקון העולם²⁷⁹, הנה היא תמצית טהרת הבריאה כלה סוף תכלית מעשה שמים וארץ²⁸⁰ " שאף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ כי מדעו כולל כל אשר בם, מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם²⁸¹, לאמר, לדעת את ה' אשר בדבריו יעמודו. וככֹל אשר רב ערכה זַכה עצמתה " שהנפש עצם זך מעצם הכוכבים והגלגלים" ²⁸² וכל יתר טובה וחכמתה מתוכה ומעצם טהרה היא לה לא מיד הגוף²⁸³. אך בכל רוממו את ערך הנפש הוקיר גם את הגוף מאד, ויבָּדל בדבר הזה מחכמי הודו, יון וערב, ויחלט בשפה ברורה " כי הנפש והגוף יחדו פֹּעַל אחד" הם²⁸⁴ " מפני שהנפש המשכלת לא תפעל כי אם עם גשם האדם" ²⁸⁵. ולא עוד כי אם גם " התחלת נפש האדם בלבו" אינה באה בלתי " עם שלמות צורת גופו" ²⁸⁶. ויָשֶב אחור את דברי האומרים להעיד גם את התורה על הגוף כי מקור תועבה ועון הוא, בהאירו את עין המתבונן " כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור – – והתורה לא טִמאה קצת לֵחוֹת בני אדם כי אם אחרי הִפָּרדם מהם, ולא טִמְאָתַם [בעוד] הם בהם" ²⁸⁷.

וככֹל אשר נקי האדם גם בנפשו גם בגופו, ככה טהורה הבריאה כֻלה מכל דֹפי ומכל רעה ממארת, כי אין עָצמה ואין תושיה לרעה ורק לְאֵל יד האדם נִתנה לחבל את הטובה בסלפו את דרכו, והסֶלף הזה הוא הוא הרע אשר יָרֵעַ לנפשו²⁸⁸. אך רעה חלוטה לא תִמָצֵא, כי ה' אלהים הוא עצם הטוב וזולתו אין עוד, ומאין אפוא תבא הרעה או פגע אשר יפגעהו ולשנות את טעמו ולהטותו מדרכו, ולחולל את הרעה אשר אין שרש לה בעָצמת צור העולמים²⁸⁹. ולמען יגיע האדם אל מיטב הטוב, לעשות את הטוב מאהבתו אותו ומרצותו בו, הָטְבעה בו היכֹלת החלוטה לעשות גם את הטוב גם את הרע באין מפריע²⁹⁰, למען יזכה בבחרו את הטוב אחרי אשר היתה לאל ידו גם לבחור ברע והוא חשך את ידו ממנו בדעת נפש.

אך הטוב והרע במעשה האדם לא היו בעיני הגאון שני קצָוֹת רחוקים, שתי חטיבות מָחְלָטות, שכל אחת מהן בעינה היא עומדת ונבדלת מרעותה כהִבָּדל הֵפך מן ההֵפך. אין הדבר כן. כי גם המעשה הטוב גם המעשה הרע לא יִיטב ולא יֵרַע בלתי אם במתכֻּנתו אל יתר המעשים, אל מקומו ואל שעתו, ועוד יותר אל עושהו, או אל האיש או אל הדבר אשר בו יָחול המעשה ההוא. ואחרי אשר מנה שלש עשרה מדות טובות אשר דבקו בהן בני האדם החליט כי כל מעשה בודד או מדה בודדת, אף הפרישות²⁹¹, העבודה²⁹² או החכמה²⁹³ אם ישים האדם רק אותה לבדה לְקָו ולמשקלת בחיים לא תִיטַב לעולם. כי אם אז תיטבנה כל המדות, אף אלה אשר בנות יצר לב האדם הן²⁹⁴, בהתלכדן יחד למערכות צבא אחד מסֻדר במשמרותיו, אשר כל כח וכל כשרון ידע עת ומשפט למעשהו, לא יוסיף על תפקידו ולא יגרע ממנו²⁹⁵. על דעתו זאת, כי פרט יחידי בדעות או במדות, לא יצלח לאדם להטיב לו להצדיקו ולהחכימו, נשא הגאון את משלו גם מגבול החרושת²⁹⁶ גם מגבול מלאכת מחשבת²⁹⁷, כי אין מאכל אין מלבוש ואין בנין, אשר לא יתלכדו בו כמה מינים לכלול את ערכו הראוי²⁹⁸ וְצִלְצֵל יחידי רק קול הברה הוא, אך לכלל שיר זמרה לא יבא לעולם וְגַוָן בודד לא יהיה למראה נחמד תאוה לעינים²⁹⁹. סוף דבר, הבודד תָּפֵל הוא גם בגבול היופי, גם בגבול הצדק. אך ככל אשר מערכות הנגינות או מערכות הצבעים שונות הן לפלגות שעורי מיניהן, יש מערכה אשר לא תכשר בלתי אם יַרבו בה ממין זה וימעיטו ממין זה, ויש אשר המין הנגרע במערכה ההיא הוא הראוי להיות נוסף במערכה אחרת, ככה יש גם לאדם לשנות את סדרי תשמישי מדותיו מעשיו וכשרוניו להרבות בזה ולמעט בזה לפי השעור הראוי בעסק ההוא ובמקום ההוא³⁰⁰ ועל פי מצות התורה והחכמה³⁰¹. כי יש אשר יעשה האדם מעשה בפנים אלה ויִזְכה, וישוב ויעשה את עצם המעשה ההוא בפנים אחרים ויֶאשם³⁰². אך איזה הוא הרסן המתעה אשר יוליך פעמים את האדם בתהו לא דרך ואיזהו כלי החפץ אשר בו ימלא האדם את ידו לרדות ביצר לבו לבלתי תת לו לפרוץ כל גבול בתשוקתו הסוררה וגם לבלתי גרוע את חֻקו הראוי לו במשפט? על זה השיב רב סעדיה כי כחות הנפש שלשה הם: התאוה, ההרגשה וההכרה³⁰³. אין מעצור לרוחן " אבל כח ההכרה הוא אשר ידין" עליהן³⁰⁴. והאדם הרודה בכח הכרתו את שני הכחות האחרים הוא המושל ברוחו, הוא האיש אשר תמצא ידו לפלס את נתיבותיו ולכַוֵן את מדותיו אשה אל אחותה, אשר היא היא תמצית תרבות האדם³⁰⁵ " שיהיה האדם קונה בעולם הזה כפי תקונו ויאכל וישתה בְהַתֵּר כפי צרכו" וישים את לבו " על החכמה והעבודה והשם הטוב ויקח מכל אחת מן האהָבות³⁰⁶… על דבר בעתו" ³⁰⁷.

ואם אמנם נטע ה' את שרש האמת בלב בחירי בני האדם, לדעת את כבוד ה' ולהכיר את הטוב ואת הישר בעיניו, הנה רב מאד מספר הדורות אשר יעברו עד תת הנטע הרך הזה את מְלֹא פריו. על כן לא חכה ה' עד אשר תבשיל החכמה המֻטְבַּעַת בנפש האדם את תבואתה מאליה, כי אם שלוח שלח את נביאיו מתי סודו אשר נגלה עליהם בִדְבָרו, אל בני האדם להדריכם דרך הטובה והישרה³⁰⁸ ולא מנע דברי תורה ומוסר גם מן הדורות הקדמונים³⁰⁹ וַיוֹסֶף עוד להגיד את חקיו ואת משפטיו לאברהם אוהבו³¹⁰. ואת תורתו השלמה והמלאה נתן לישראל עמו, אשר בחר בו, בידי משה עבדו. היא תורת האמת, אשר הרבה יותר מאשר יעידו עליה האותות והמופתים אשר הפליא ה' לעשות ביום הנתנה, תָּעֵדְנָה עליה אמִתה וטהרתה³¹¹, כי נפלאות לבדן יש אשר תמצא יד נביאי שקר לעשות לקַיֵם בם את שקריהם ופחזותם³¹². ותורת האמת הזאת, לא תֵחָשֵׁב לקנין מקניני העם לישראל, ולמכשיר אחד ממכשירי צרכיהם כאשר יחשב ספר חֻקֵי כל עם ועם. כי התורה היא כל עצם עצמתו, היא הנשמה אשר תחַיֵהו, והרוח אשר תעמידהו לעולמי עד ואשר בלעדיה לא יִכּוֹן ולא יקום. ואת הדעה הנאמנה הזאת הביע רבנו הגאון בסגנון נמרץ:

אֻמָּתֵנוֹ אֵינֶנָּה אֻמָּה אֶלָּא בְתוֹרוֹתֶיהָ³¹³.

ויען כי תעודתנו שונה מתעודת העמים, שונה גם גורלנו מגורל כל העמים. כי למען צְרוֹף כל סיג בעם אשר בחר בו ה‘, להיות עושה דברו, יֵעָנֵש גם על עונות אשר כל עם אחר לא יענש עליהם. ולמען יֵצֵא באחרית הימים כזהב לַטֹּהַר יִבָּחֵן בכור ברזל במַצְרֵף הגלות הקשה³¹⁴. אך יען כי יודע ישראל מפי נביאיו, כי רק למען נסותו להיטיב לו באחריתו מתענה הוא בגלותו " על כן אנחנו סובלים ומְיַחֲלִים מה שֶיְעָדָנו לא נקוץ ולא נקצוף אך נוסיף חֹזק ואֹמֶץ" ³¹⁵. כי עתיד עולם זה להתחדש להִטַהר ולהתרומם באחרית הימים בשוב ה’ את שבות עמו. ויד החזון הזה חזקה על רבנו עד כי קרא בהמון לבו: " ומה נכבד עולם אשר כֻּלו שמחה וששון, כלו עבודת האלהים ויראתו, כלו גמול ושכר טוב" ³¹⁶, עולם אשר השלום יתן מרוחו על כל היצורים למגדוליהם עד קטניהם. וככל אשר תשָבֵר הקשת החרב והמלחמה מקרב האדם, ככה יחדל הטרף גם מן החיה העוף והרמש " שבעלי החיים ישלימו קצתם את קצתם עד שירעו הזאב והכבש ויאכל האריה התבן, וישחק היונק בפתן ובאפעה³¹⁷. בכל הדברים האלה האמין אמונה שלמה ולא הוציא אותם מידי פשטם, כדרך הבאים אחריו, אשר שמו את מליצת הנביא הזאת למשל לשלום העמים³¹⁸, והפרקים אשר כתב, על ימות המשיח ועל חיי העולם הבא, על דבר תחית המתים וגאולה האחרונה ועל הגמול והענש, הלא הם המאמר השביעי השמיני והתשיעי, מלאים הם אמונה עזה ותמימה מאד. ובהיות צדיק זה חי באמונתו שם את לבו גם לחַשֵׁב את הקץ³¹⁹, ובכל היות מבחר עדות האמת על התורה רוח קדשה וטהרתה לכל אשר לב אדם בקרבו³²⁰ היו לו הנפלאות אשר הפליא ה' לעמו במצרים ובמדבר לעדים נאמנים על יד ה' הטובה לישראל³²¹.

ואם אמנם היו ימות המשיח בעיני רב סעדיה ימי עולם שכֻּלו טוב³²² לא מאס גם את העולם הזה, אף כי יש אשר ינוח שבט רשעו על הטובים והישרים ועל ישראל יותר מכלם. כי העולם מלאכת אלהים הוא אשר בה תתוַדַע חכמתו וגבורתו בכל עֹשר כבוד תפארתן³²³, והוא המבַצֵר מקום לצלמי האלהים, לאמר לבני האדם לעבוד את ה' ולשמור את משמרתו³²⁴. אמנם מראה התקף והגבורה אשר יפיק מראה השמים והארץ בעזוז נוראותיהם לא ימלאו את נפש האדם בלתי אם יראה ופחד מפני ה' עושה כל אלה, אך אז תאזרהו רוחו שמחה וכל קרביו יתרוננו יחד בהתבוננו אל דרכי ה' ואל חסדיו אשר יפליא יום יום ליצוריו ואל אוצר רחמיו אשר אין להם קץ³²⁵. ולשַׁחֵר את אהבתה ולטהר את הלב ולהכשירו לשמוח בו נתן ה' את מצותיו לבני ישראל עם בחירו, כי " העבודות יוסיפו בעצמה [של הנפש] אור והעונות מקדירים עצמה ומחשיכים אותה" ³²⁶ והעבודות האלה, לאמר, המצות, אף כי גופי מעשיהן הם כל עקרן וכוָנה בלי מעשה לא תֵחָשֵב למאומה³²⁷, בכל זאת מיטב תמציתן היא הכוָנה הזכה והטהורה^328.

והכונה הזאת היתה תכלית ספר האדם הגדול הזה, תרומת האמונות והדעות אשר הורה רב סעדיה לחכמי ישראל. וזאת היא אחרית דבריו: " כל הספר הזה איננו מועיל כי אם לזכות הלב וכונת תקונו – שיזככו הלבבות ויכנעו לשם אלהינו" ³²⁹ והכונה הישרה בכל מעשה אשר יעשה תהפוך את לב האדם להיות טוב גם עם ה' גם עם אנשים, כאשר כתב גם בתחלת הספר לאמר: " ובזה ייטבו מצפוני בני האדם ותִזַך תפלתם ותתקים אמונתם בעסקיהם ותמעט קנאת קצתם בקצתם³³⁰.

והספר הזה אשר יעדו עושהו להיות " צולל שיעלה ממעמקיהם" את בני האדם אשר טבעו ביַמי הספקות וכבר כִסו אותם " מֵימֵי השבושים" ³³¹, היה לאב להמון ספרים אשר הוציאו רבים מחכמי ישראל הבאים אחריו, בארץ ספרד ובנותיה, למען העיד גם את הפלספה הנוהגת בימיהם על אמתת התורה כי איתן היא. הן צביון זה לשום את הפלספה למלאך מליץ לתורה צררה את חכמי אבותינו באלכסנדריא מימי אריסטובול הכהן³³² אשר היה כמעט ראש לכת חכמים זאת ואשר הקימה מקרבה איש חכם וצדיק כפילון³³³. אך המה בדעתם את התורה רק מעט וגם את המעט הזה רק מפי תרגומה היוני המתיש את כחה מאד, ואת חכמת יון ידעו הרבה מאד הרבו לשום כחל וסרק מאוצרות הנכר על יעלת החן העבריה עד כי לא נִכַּר עוד מראה פניה. לא כן ספר האמונות והדעות ומרבית הספרים הבאים אחריו, כי בהיות תורת כותביהם רבה ורחבה מאד וידועה להם מעמק מקורה, אות הפלספה היונית ידעו רק מפי תרגומי תרגומיה הערבים, גבר בם תמיד העקר העברי על הטפל הנכרי. ויתרון גדול נראה לרב סעדיה על כל בני גילו כי הוא לא אסף בספרו מעצם הפלספה היונית כמעט מאומה בלתי אם הליכות סדר החקירה אשר סדרו חכמי יון. ובדבר הזה יכשר ספר האמונות מכל חבריו להיות למקור חכמת עולם לישראל. כי בדורותינו אשר כבר הָדְפָה הפלספה המבקרת את הפלספה היונית הישנה ההיא אבד כל ערך למרבית הטיח היוני אשר טחו סופרינו בערב ובספרד ההולך ונפרך ומתמולל מיום ליום. ורק דברי החכמים האלה אשר הוציאו מרוחם השואפת את חכמתה ממעמקי התורה העומדת לעד, עודם למחיה למבקש דבר ה' עד היום וכן יהיו עד דור אחרון. ויתרון גדול הוא לחכמים אלה, כי בִּיפִי חכמתם וטוב טעמם השכילו למצוא כל דעה ישרה ונכונה נמלצת בשפה ברורה בכתבי הקדש. ודרך החקר הזה המעלה את כל הדעות הנכוחות בעֹמק פשטי הכתובים רבת תועלת ורבת שעשועים היא עד מאד.

ובימים אשר התחזק הגאון הזה להבליג על עָצבו ורגזו אשר שבע מיד אויביו, למען יַחֵד את לבו להשכיל ולהטיב לבני עמו עד דור דורים בספר האמונות והדעות, אשר כל דבר מר לא עָכַר את הרוח הטהורה והשאננה הנסוכה על הספר הזה, בימים ההם – לא הפיל עוד דוד בן זכי מדרכו הקשה ומבצעו, ובן שרגדו איש ימינו לא חדל אף הוא רוגז. ויהי היום, ויתגלע ריב בין אחד מאנשי הנשיא ובין איש אשר בא זה מעט מארץ נכריה לגור בבגדד. ויבחר האזרח באדוניו הנשיא לשופט, ואיש ריבו, אשר בהיותו בן ארץ אחרת היתה הרשות בידו לבחר את האיש הטוב בעיניו, בחר ברב סעדיה לְדַיָן. וירע הדבר בעיני בן זַכַּי וישלח את עבדיו להביא אליו את האיש הגר וּלְיַסְרו. וַיֵּחָלֵץ האיש מהם וירדפו אחריו וישיגוהו ויכוהו הכה ופצוע. כשמוע הקהל את הדבר הרע הזה, קנאו קנאה גדולה ויקהלו כאיש אחד אל הישיש הנכבד כָּשֵר בן אהרן, חותן כֵּלַף בן שרגדו, ויפקחו את עיניו לראות כמה רבתה השערוריה בקרב ישראל למן היום אשר הרים בן זכי יד ברב סעדיה. וימריצו את דבריהם כי רק בשל כֵלַף חתנו הרעה הזאת. ויאסוף כשר בן אהרן אל ביתו את כל גדולי בבל וגם את הנשיא בתוכם. ולא שם הזקן הנהדר מחסום לפיו ויוֹכַח את דרכו על פניו, ויערוך לנגד עיניו את כל הרעות אשר הוא הולך ומדיח על עמו בדבר הריב הנתעב הזה, זה שבע שנים ואת העון הגדול אשר הוא משיא על נפשו בהחזיקו במחלקת עד היום. ויחזק עליו את דברו לתקן את דרכיו ולהשלים עם רב סעדיה. וַיֵרַך לבב הנשיא וַיֵאוֹת לשלום. וימהר כשר בן אהרן ויקם מתוך הנאספים, וילך אל רב סעדיה וַיַט את לבו אל השלום, ויבא אותו ואת אנשיו בכבוד אל הבית השני אשר הכין בחצרו. וכשר הולך ובא אל הנשיא ואל הגאון לְיַשֵׁר את ההדורים אשר ביניהם, ויצלח הדבר בידו. וַיֵחָצו גדולי העדה הנאספים, ויבאו אוהבי רב סעדיה אל הבית אשר ישב שם, ויחזיקו בידיו מזה ומזה, ואוהבי ראש הגולה תמכו בידיו, ויצאו אל החצר אלה ואלה. ויגשו הנשיא והגאון יחדו וישקו איש את אחיו בלב שלם. ובהיות היום ההוא תענית אסתר 4698 – 938, הפגיע הנדיב כשר ברב סעדיה ובבן זכי, כי ילינו שניהם בביתו ויקראו שם את המגלה. וראש הגולה בקש את רב סעדיה כי יבא אל ביתו. ויטילו גורלות ויצא משפט הגורל כי לבית הנשיא ילך רב סעדיה. ויבא הגאון אל בית ראש הגולה אשר קדם את פניו בכבוד גדול מאד, ויעצרהו שם שני ימי הפורים וביום השלישי שב רב סעדיה לביתו, וישמח כשר האיש הנכבד על אשר הצליח ה' בידו להשיב את השלום למקומו³³⁴.

אך אם שב רב סעדיה לכבוד הראשון, למִשְֹרתו לא שב עוד³³⁵. ונראים הדברים כי לא אבה וגם לא יכול לשוב אליה, כי אף כי לא מלאו עוד ארבעים ושש שנה לחיי גבור הרוח הזה בשוב השלום למקומו, עָיְפָה כבר נפשו לעמל המלחמות אשר סבבוהו מנעוריו. סלימון בן ירוחים הנרגן הקראי בן מאיר המבעט ברבותיו ודוד הנשיא וכילף בן שרגדו נושא כליו, אף כי שלש כִּתות אויביו אלה שונות היו למיניהן, היתה יד כֻּלן שוה בכשרון הדִבה והמשֹטֵמה אשר תסַמֵרְנָה שערת הקורא את דבריהם. ולא עצר עוד האיש הגדול כח לצאת ולבוא, ויַנח בעין טובה את מקומו לרב יוסף בר סטיא³³⁶, אף כי בראשיתו הקים אותו בן זַכַּי לצר לו. וקרוב הדבר מאוד כי לא מנע רב סעדיה ממנו את עצתו ואת אור תורתו בדברים אשר נפלאו ממנו³³⁷. ותנח רוח חן וחסד על כל הליכות הגאון רב סעדיה למן היום אשר שקט בביתו ולא הוסיף עוד לצאת ולבוא ויגמול טוב וחסד גם לראשי אויביו אשר מֵררו את חייו וידכאו את רוחו. ויהי לבו תמים עם דוד הנשיא אשר לא האריך עוד ימים, כי מת בעוד רב סעדיה חי³³⁸, ויהיו עוד ראשי העם עושים כה וכה, להושיב את יהודה בנו על כסאו, והנה מת גם הוא, ולא נותר לו בלתי אם בן קטן בן שתים עשרה שנה. ולא זכר לו רב סעדיה את הרעה הגדולה אשר הדיח עליו יהודה אביו ודוד אבי אביו ויחֻנהו ויאספהו רב סעדיה אל ביתו ויהי לו לאב ויתנהו אל בית הספר ויעטרהו הוד ורחמים³³⁹. גם נדבת רוחו זאת תעיד עליו כי לבו היה נוטה מעודו אל השלום האהבה והרצון ורק איבת הקראים גם הות בן מאיר ואהבת הגאון את האמת והמשפט אשר לא שַחה מפני הנשיא התקיף הן הן הוציאוהו על כרחו אל שדה המערכה. הן אמנם כי קרוב הוא כי אחרי השלם הנשיא עמו בהיותו נקי לביתו, היה לו שקט מסביב. אך לרגלי הסערות אשר התחוללו על ראשו כל ימי חייו כבר חֻבלה רוחו מאד ולבו חלל בקרבו ויתקפהו עצבון אשר לא סר ממנו, וימת בשנת החמשים לימי חייו³⁴⁰ אחרי עָמדו בראש עמו ארבע עשרה שנה³⁴¹ (4702–942). וככל אשר שבע האיש הגדול, הדגול מרבבות אלפי ישראל, בוז ומכאובים כל ימיו מיד משנאיו, אשר לקרסוליו לא הגיעו, ככה נתנוהו בחירי חכמי הדורות הבאים אחריו עליון על כל אנשי גילו, גבוה מעל גבוה. בהיותו בן שלש ושלושים שנה, בטרם עלותו עוד לגדולתו כבר העיד עליו החסיד בדורו, רב נסים נהורני, ש" הוא אדם גדול, מופלג בחכמה, אינו מתיָרא מאדם מעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם מפני רוב חכמתו ורֶוַח כפיו³⁴² ואריכות לשונו³⁴³ ויראת חטאו³⁴⁴, ואדירי לשון אבותינו שמו אותו, מאות בשנים אחרי מותו, לראש ל" זקני לשון הקדש" ³⁴⁵, " ראש המורים ומיַשרי הלשון" ³⁴⁶, " ראש המדברים ותחִלת המפרשים שבאר את המקרא כתקֻנה והעמידה על מכֻּנתה, מחכמתו למדו כל המפרשים, והוא ידע לשון הקדש כתקונו³⁴⁷. כי בכל מקצוע וענין היה הוא " ראש המדברים בכל מקום" ³⁴⁸. ונכבדי זקני הפוסקים בדברם על כחו בפסקי הלכותיו העידו כי " מפיו אנו חיים" ³⁴⁹. אחד מראשי חכמי כל הדורות שעמדו בישראל חרץ את משפטו " על הטובות שעשה לישראל" ³⁵⁰ רבנו זה לאמר: " וכמעט שאבדה תורת ה' לולא הוא שהוא גִלה מן התורה מה שהיה נעלם וחִזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובקלמוסו והוא המכַון בכל מעשיו לשם שמים³⁵¹. ואחד מסופרי הזכרונות מִלא אחרי הדברים האלה, לאמר: " ורבנו סעדיה זכרונו לברכה נתחזק באלהיו והסיר הבעלים והשגעונות מן הארץ³⁵². והזך והטהור שבכל חכמי המוסר יעץ לכל חסיד בישראל את העצה הזאת: " התבונן בתורת אלהיך – – וְהֵעָזֵר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זכרונו לברכה, שהם מאירים השכל ומחדדים הבינה ומורים הפתי ומזרזים העצל" ³⁵³. וכשלש מאות שנה אחרי מותו, אחרי אשר קמו גם חכמים אחרים אשר היו לנס בתוכנו כתב אחד מאנשי השם כדברים האלה: " והיותר מפורסם מכל הספרדים³⁵⁴ הראשונים וחכמיהם שהגיע שִׁמְעם אלינו הוא הגאון הגדול רבנו סעדיה הפיתומי אשר האיר עיני הדורות אחריו בחבוריו היקרים³⁵⁵. זאת וכזאת היא התעודה החתומה על מפעלות רב סעדיה בטבעת ראשי חכמי עמו וחסידיו לדורותם.

ואף כי רפה בבבל היום לערוב, באבוד ניר לבית דוד במות ראש הגולה האחרון דוד בן –זַכַּי, ובְהֵרוֹם מעל ראש מתיבת סורא עטרת תפארתה, בְהִקָטֵף רב סעדיה בעודנו בְאִבו. בכל זאת עוד לא שקעה כֻלָה שמש בבל, כי עוד תראינה עינינו שני מאורות גדולים, אב ובנו, אשר עד היום לא אספו עוד את נגהם ואשר מכבודם האירה הארץ ההיא, עולים על חוג שָׁמֶיהָ. אך אור השחר אשר הֵחֵל לנגוה מעט מעט גם בארצות אשר מסביב לים התיכון, באחרית ימי הסבוראים ובדורות הראשונים לגאוני בבל, גבר מאד בדורות הגאונים האחרונים, ויהי לשמש צהרים זורחת בגבורתה במרום הרקיע.

ג. בארץ ישראל באפריקא ובאירופא.

4657 – 4774

על הזכרון הנאמן והנמרץ אשר העלו רבותינו על ספר זכרונותינו "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה¹, מלאה ידנו להוסיף "חזרה ונשתכחה עלה מר זוטרא בן ראש הגולה מבבל ויסדה², עלה רב אחא הבבלי משבחא ויסדה³. ומשם עברה את הים הגדול וָתִּבֶן לה בתי מדרש בארצות המערב ובארצות הנגב.

וכאשר נוסדה תורת ישראל בארצות הקדם ומשם פשטה על פני כל הארצות, כבר התחדשו גם מדָעֵי החול בקרב ישראל בארצות הקדם, ומשם יצאו אל יתר הארצות. עוד לא מלאו שבעים שנה לְמִן העת אשר פרשו הערבים את ידם על פרס ועל בבל, וכבר עשו בני ישראל חיל בשפת ערב עד כי רופא עברי ושמו מֶסֶר גוַיְה מבָּצרה תרגם את ספר הרפואות אשר לַכָּמָר אהרן מסורית לערבית (4443 – 683). ויהי חכם זה לאב לחבל מליצים חכמים מקרב ישראל אשר היו מתרגמים את ספרי המדע, הכתובים יְוָנית רומית וסורית, לשפת ערב השגורה אז בפי רבבות אלפי איש, עד כי יחשבו הסופרים היהודים ההם למפיצי המדעים בקרב העמים בימים ההם וכעין מורים לחכמי ערב אשר עשו להם אחרי כן שם עולם בחכמתם. וגם במלאכת מחשבת גברה יד ישראל. ויהי איש עברי אחד, שומר⁴ שמו, אשר טבע את המטבעות הראשונים לממלכת כליפי ערב, ויפַתח עליהם פתוחי חותם בטעם הערבים (4455 – 695). ואיש ישראל ושמו סַהַל אֶל טִיברִי מעיר טַבָּרִיסתַן אשר על יד ים כָּסִפְיָא⁵ היה, מלבד חֵילו בתורה⁶ רופא ומהנדס אשר תרגם את ספרי התכונה אלמגסתי אשר כתב תלמי⁷ התוכן הַיוָני לערבית. אך שם גדול עשה לו בהכירו לראשונה את חוקת הבזק בטבע האורה (4560 – 800)⁸. ונראים הדברים, כי נם מַשַלָה בן־אטרי, אשר הִרבה חקר על טבע צבא השמים, ויעקב בן־שארה, אשר הביא מארץ הודו את ספרי ההנדסה שכתבו חכמיה הקדמונים ויתרגם אותם לערבית, ואשר הוא הביא משם גם את הספירות⁹ הנהוגות כיום בכל ארצות תבל, כי שני החכמים האלה מבני ישראל היו¹⁰. רבים מן החזיונות האלה, אשר חזו להם אנשי המדע בדורותיהם הראשונים ההם, נאספו גם אל האגדות האחרונות ויהיו לעצם מעצמותיהן¹¹ ואחרי כן היו לאבני מוסדות גם בשיטות החוקרים המובהקים אשר קמו בישראל, למימַי רב־סעדיה והלאה, בארץ ספרד ובנותיה.

אך גם בעתים אשר צָצו מדעי החול בקרב ישראל, בארצות הקדם ובארצות המערב, היתה תמיד יד התורה ומדעי ישראל החונים על ידה, על העליונה. וכאשר היתה משמרת ההלכה המקצוע הגדול בקרב חכמי ישראל בבבל, אך כי שקדו הרבה גם על המקרא ועל כל המקצועות התלוים בו, ככה היתה משמרת המקרא המקצוע הגדול בארץ ישראל, אף כי שקדו הרבה גם על ההלכה, ותהי טבריה, העיר אשר יצאה ממנה תורת המקרא והלשון אל כל תפוצות ישראל, ככל אשר היו סורא ופומבדיתא הערים אשר משם נפוצה תורת התלמוד וההלכה עד קצות ארצות מושב אבותינו. וקרוב הוא כי רק על כן קראו חכמי טבריה בימים ההם לעירם מַעַזְיָה¹², למען דַמות אותה בכבוד ובגודל לסורא עיר המתיבה אשר נקראה גם מַחֲסֵיָה¹³, ולרמוז כי הערים הרחוקות ההן, המפיצות מקרא ותלמוד שתיהן הן מעוז ומחסה לתורת ה' כי לא תשָכח מלב עמה. ותהי מבחר משמרתם המסורת אשר קראו לה מסורה, ואשר בדבר הזה נחשבו בעיניהם לתלמידי עזרא וסופריו הנאמנים¹⁴ וגם בעיני חכמי ישראל לכל דורותיהם אחריהם, נחשבה מלאכתם לתורה שלֵַמה, למלאכת שמים, אשר תבדיל כל עַרב זר מן הקדש¹⁵. ויהי המעט כי אנשי ארץ ישראל עשו חיל במקרא מכל אנשי יתר הארצות¹⁶ ויהי ראש מושב החכמים בעלי המסורת אשר נקראו מַעַרִבָאֵי כמעט רק בטבריה לבדה¹⁷. וַיַרְבו חכמי טבריה לדקדק במלאכתם זאת בדקדוק רב מאד, אשר לא היה עוד כמוהן: ועל ספרים שכתבו אנשי טבריה “נשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר”¹⁸ על כן היתה מלאכתם למופת לכל ספרי המקרא בישראל לכל דורותיהם¹⁹. וכאשר נעלו על כל אחיהם במשמרת המקרא, ככה נחשבו בעיני כל אחיהם לראשי נוצרי לשון העברית בעצם תומה ובמלוא טהרתה, כאשר ירשוה מאבות אבותיהם הראשונים מבלי הַפֵּל גם ממבטאה כמלא שערה ודעת הלשון המדֻקדקת אשר לכל ישראל היא קנויה ומקֻבֶלת, היתה לבני טבריה, בלועה בדָמָם ויצוקה ברוחם²⁰. ותגדל תפארתם גם בדבר הזה על כל יתר אחיהם בכל ארצות פזוריהם, כי לשון אבותיהם היתה חיה בפיהם מבלי דבר בשפה אחרת. על כן לא היה נופל מבטא נשיהם וטפם העברי, ממבטא חכמיהם וסופריהם²¹.

מאנשי המסורת אשר בטבריה, נקבו בשמות החכמים האלה: צֶמַח אבי שיבה וצמח בן ציארה ורבי חביב בן רבי פיפיס ואחִיָהו הכהן אשר התחזקו עם אָשֵׂר הזקן הגדול²² אשר שנותיו חלו בתחלת המאה הארבעים והשש²³. אחריהם התחזק יקר ואברהם בן פראת עם רבי פינחס ראש הישיבה²⁴ אשר קרוב הוא כי היה מצאצאי מר זוטרא בן ראש הגולה²⁵ ואחריהם היו מראשי חכמי המסורת ריקאטי ואברהם בנו²⁶ מכל החכמים הנקובים בזה, לא נודעו לנו בלתי אם שמותם. אך מן “אשר הזקן הגדול” ידענו כי יצאה ממנו שלשלת גדולה מלאה חכמים וסופרים במקצוע המסורת והלשון²⁷. ויכתוב משה בן אשר, בן הדור החמישי לאשר הזקן את כל המקרא מראשו עד סופו בעיר טבריא בדיוק רב מאד (4657 – 897)²⁸. אך בן משה זה הלא הוא אהרן בן משה בן אשר, אשר קרא לנפשו על שם אבי אביו “בן אשר” סתם, הגדיל תושיה מכל אבותיו, גם ממשה אביו, גם מאשר הזקן הגדול, ראש בית אבותיו; הוא כתב את ספר דקדוקי הטעמים²⁹ אשר המסורת ודקדוק הלשון היו בו לאחדים. הספר הזה אשר תוכו יקר מאד מאד נשחת הודו בידי החרוזים אשר אין מקום להם בספר מורה דעת לקוראיו. אך בכל היות עִנְיַן הספר טוב, לא עשה לו שֵם כי נעלם היה מעיני מרבית העם מאות שנים, כי אם בדבר שָקְדו על כל המקרא לצרף ולטהר אותו מכל סיג קנה לו שם עולם בקרב עמו. כי את המצחף³⁰ של עשרים וארבעה ספרים שכתב אותו שלמה בן בויאטא הסופר המהיר לקח בן־אשר ונִקֵד ומסר³¹ אותו באר היטב³² “ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות”³³. ולא היה אהרן בן אשר בארץ ישראל יחיד בדורו בעבודתו זאת, כי קם בימיו בבבל איש חכם ושמו יעקב³⁴ בן נפתלי ממשפחת סופרים³⁵ אשר לא נפל בכבודו ובמספר הנוטים אחריו במקומו, מבן אשר³⁶, אשר נבדל ממנו בשיטתו³⁷. כי בן נפתלי היה המאסף הנוסע לאחרונה למחנה בעלי המסורת אשר בבבל, “מַדִנְחָאֵי”, ככל אשר היה בן אשר הדגול בהמון בעלי המסורת אשר בארץ ישראל. אולם אף כי היו “אנשי מזרח סומכין על קריאת בן נפתלי”³⁸ ואף כי גם רב סעדיה לא נטה אחרי בן אשר³⁹, בכל זאת נצחה רוח בן אשר בכל ארצות המערב ואחרי כן בכל ארצות תבל⁴⁰. וככל אשר נדחו התלמוד הירושְלֵמִי והתרגום הירושלמי מפני התלמוד הבבלי והתרגום הבבלי⁴¹ בכל תפוצות ישראל, ככה הכריעה דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בהן “אנשי המערב”⁴² הלא הם בני טבריא, אשר בארץ ישראל, ואשר בן אָשר היה להם למגן ולמליץ, את דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בה אנשי מזרח⁴³ הלא הם בני בבל, אשר בן נפתלי עמד לה למעוז⁴⁴.

בימי אהרן בן אשר היושב בטבריא, כתב בירושלם חכם אחד אשר לא נדע עוד את שמו, שמונה ספרים על דקדוק לשוננו העברית, אשר היו לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר⁴⁵. אולם ככל אשר היו אנשי ארץ ישראל בדורות ההם למורים מובהקים בכל דבר הלשון, ככה היו גדוליה אשר נוסדו לועד “חברים” אשר נכבדו מאד גם בבבל⁴⁶ מבקשים תורה מפי גאוני המתיבות בכל הדבר הקשה אשר יפלא מהם בתלמוד⁴⁷. גם תשובות יצאו מפי חכמי ארץ ישראל אשר מרבית הנמצאות מהן בידנו נוטות לעמוד למעוז לאשה המתגרשת⁴⁸. מעבר מזה גִדֵל למוד המסורת והדקדוק את אבותינו בארץ מכורתם לדיוק מְכֻוָן, קולע אל השערה מבלי הַחֲטֵא. וגם מדרש האגדה אשר מָשַׁל שם ממשל רב ברוח החכמים והעם, כִּלְכֵּל גם הוא את דבריו במדה ובמשקל, כי כל דבריו, אף כי יש אשר עמקו או גבהו עד מאד, היו כמעט נכוחים לכל מבין כקטן כגדול, לעומת זה נגלו שם בדורות ההם ספרים המדברים את דבריהם על כבוד ה' וגדלו ברזים וברמזים, כי מלבד ספר יצירה אשר היה למקור חכמה לחוקרי אֱלוֹהַּ כרב סעדיה וחבריו, הגו הרבה בימים ההם בספר הנודע בשם “פרקי היכלות” ואשר שם התנא הקדמוני רבי ישמעאל נקרא עליו, ואשר לשיטתו יִקָרֵא “שעור קומה”⁴⁹. הספר הזה מלא נסתרות אשר נפלאו מדעת מרבית הקוראים. אך רבים מראשי חכמי הדורות יוקירו את דבריו⁵⁰, ויש אשר ישימו אותם למוסדות לחקירותיהם הנשגבות⁵¹. מן הספרים האלה נאצלה על יושבי ארץ ישראל ועל יושבי הארצות אשר הלכו לאור תורתה, ועל כֻּלָׂן על אבותנו יושבי רומי ויתר ערי איטליה, רוח אהבת הנפלאות אשר האמינו כי עוד תֵּעָשֶׂינה לרוב גם בדורותינו וגם ליחידים וַיְשַׁמשו הרבה “בקמיעות ולחישות”⁵². אך במצרים, אשר בני ישראל היושבים בה בימים ההם קבלו גם הם תורה מארץ ישראל הקרובה להם, רפתה רוח יראת ה' מאד וירבו בקרבם “בעלי סברות רבות נשחתות”⁵³. וקרוב הוא בעינינו, כי מרבית כִּתֵּי המתחכמים אשר הזכיר רב סעדיה בספרו האמונות והדעות היו יושבי מצרים אלה, אשר גם רבים מן ההולכים בדרכי אבותיהם העלו סיגי הבלי נכר בדתם הטהורה⁵⁴ ואנשים היו אשר עִוְתו את הכתובים למען הוציא מהם דעות יְוָנִיות אשר לא עלו על לב⁵⁵. ותרפינה ידיהם וַיָנַע לבבם ולא התחזקו באמונתם⁵⁶. ומקצתם החלו לפקפק בְמַלְאֲכות הנביאים⁵⁷ ולכחש גם⁵⁸ באמִתת התורה⁵⁹ ובחדוש העולם⁶⁰. ויהי להם הכחש לרוח המושל גם במחשבותיהם גם בחושיהם, עד כי כחשו גם במראה עיניהם גם במשפט הבינה הישרה ובתֹקף חֻקי הדעת המוכרעים מתוכה⁶¹. ויהי המעט מהם כי שֻׁדַד מהם כל מעוז, נדחה כל תושיה, ויהיו אלה “המכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת”⁶² בשומם את קַו התהו אשר נטו בלבם לקָו ולמשקלת לכל מראה ולכל מעשה הנראה והנעשה בשמים ובארץ⁶³. ומי יודע אם לא בשל הקראים, אשר גם הם שמו את משכנם במצרים, ואשר הֵרֵעו מאד לפרוק מעל צואריהם בעת ההיא כל עול תורה ומוסר, וינועו מעיר אל עיר וישוטטו בשוקים וברחובות לבקש את דבר אחד הסופרים הפוקרים⁶⁴ – מי יודע אם לא היו פריצי הקראים האלה, למוקשים ולמדוחים גם לקהל הרבנים במצרים במַשְאות שָוְא כאלה, ככל אשר הדיחו הקראים האדוקים את קהל ישראל במצרים ובארץ אבותינו בפסקי הלכותיהם הבדויות, אשר נוקשו אחריהם בני ישראל ולא סרו מהן גם כמאתים שנה אחרי כן⁶⁵.

מורי שקר אלה אשר אמרו להתעות את ישראל בהלכותיהם המקופחות העמיקו לשַחֵת, מאשר הֵרֵעו אחיהם הכופרים בכפירתם. כי אחרי מות גבור המלחמה רבנו סעדיה, נעורו עוד הפעם אנשי הלשון אשר בתוכם וַיָסֹבו מעיר לעיר וממדינה למדינה להטות אחריהם את לבב שלומי אמוני ישראל. ויהי בהם “איש מלא חמה וקנאה דובר קשות ועזות, ושמו סהל בן מצליח אשר נחשב גם הוא על אבילי ציון “ששים הגבורים”⁶⁶ אשר על פיהם יצא ויבא כל דבר הקראים. ויקם וילך למסעיו וישא בכל מקום בואו מדברותיו בראש חוצות, וַיָעַר את כל חמתו על שתי המתיבות אשר נשא עליהן את מְשַל האפר “שתי נשים”⁶⁷ ויפתח את דבריו בשפת חונף “אני מבית המקדש⁶⁸ באתי להזהיר את בני עמי”⁶⁹ ויחרף ויגדף בעזות מצח נחושה את רבותינו ואת תורת פיהם. ואת העם הנבערים מדעת אמר לתפוש בלבם, בשומו לנגד עיניהם את מוקדי שאול השמורים להם ואת התָּפתָּה הערוך להם, בלכתם בדרך אבותיהם התמימים אשר מעולם, ואת רב טוב הצפון לפושעי ישראל בסורם מאחרי מוריהם הנאמנים לְהִדוֹחַ וללכת אחריו ואחרי קהל מרעיו. וַיַרְעֵש בזעם לשונו את השמים ואת הארץ על עדת הרבנים, על קנותם מן הנכרים את השמן אשר יביאו בנודות עור גמלים ואת המרקחים העשוים בידיהם ואת הקמח אשר יטחנו ועל נגעם בכתבי הקודש בהיותם לא טהורים ממקרה לילה⁷⁰. ועל צאתם ביום השבת וחריטים בידיהם ונשותיהם וְעֶדְיָן עליהן כיום חול (?) ⁷¹ ועל קנותם מן הבשר אשר נפח אותו טבח נכרי עד אשר “יבא רוק הגוי בין העור לבשר”. “ועקרו של דבר על אכלם בשר בקר וצאן [שהוא] אסור בגלות”⁷² ועל עברם את פי התורה להדליק נר שבת שהיא העברה החמורה שבחמורות ולשאוב מים ביום השבת, ולעשות את חג השבועות בששה בסיון⁷³. ועל חטאים אלה הגה המוכיח הזה נכאים ברוחו הנכאה והרחמניה: “ואיך אתאפק” “ואיך לא אדאג” “ואיך אחריש” “ואיך לא אֶהמה” “לא יקשה עלי” “לא יחרד לבי”⁷⁴ ובהמון רחמיו אשר נכמרו לעוונות בני ישראל אשר גדלו מנשוא “ובכתבו כל אלה כי אם בחמלה על אחיו ואהוביו”⁷⁵ לא שכח לפקוד במשאות חרפה ובקללות נמרצות את יעקב בן שמואל תלמיד רב סעדיה אשר עמד למעוז לתורת רבותינו בהשיבו בקהל העם על דבריו ועל דברי חבריו. ה”תוכחת המגולה"⁷⁶ הזאת מופת היא לכותבי פלסתר צודדי נפשות בתחבולות מרמה, ולפעמים גם בנכלי בליעל, למען השיבן מאחרי קדשיהן אל מזמות לבם. החנופה והחוצפה יצוקות שם במוצק אחד, רגע אחד ימלא פיו אלות ונאצות אשר תגעל בהן הנפש, ורגע יהפוך עיניו בתחנות ובקשות⁷⁷. סוף דבר “על הרב האלהי החכם והשלם והקדוש(?) רבנו סהל”⁷⁸ הזה נחה רוח מומוס⁷⁹ מתהולל בחוצות, היודע להתהפך בתחבולותיו לצודד נפשות אנשי השוק הגסים והבוערים. ככל אשר הללו הקראים את גבורם זה אשר הגביר ללשונו, ככה גדפו את יעקב בן שמואל התלמיד הנאמן אשר תבע את עלבון רבו הנהדר והנעלה, וינבלו את שמו ויקראו לו יעקב העקש⁸⁰.

אך בכל זאת לא היה אלמן ישראל מאנשי מדע יראי אלהים גם במצרים. כי מלבד רבנו סעדיה אשר ירד ממצרים בבלה, עלה איש חכם מבבל מצרימה⁸¹ הלא הוא הרופא דוד בן מרואן המקמץ הבבלי⁸². דומה הדבר כי גַר או בן גרים היה, ועל אהבתו את התורה שמו את חלקו עם עקילס הגר. וקרוב הוא כי חנפי מליצי דורו הקראים, אשר יחלו לנדבת ידו הרחבה והעשירה קראו לו במכתביהם בשם זה⁸³. אך לא מהם ולא מהמונם הוא, כי תלמיד נאמן היה לרב סעדיה, וילמד ממנו הרבה מאד⁸⁴ ויגדל שמו בקרב עמו, עד כי היו חכמים אשר נתעו לחשוב אותו לאחד הגאונים⁸⁵ וישם המקמץ את לבו לחֵקר תולדות הכִּתות הרבות אשר קמו בישראל ובערָב למיום סור ענן מעל תורת אבותיו, ויכתוב הרבה על אדותן⁸⁶ אף כתב דברים מלאים טעם ודעת על מַחְלְקוֹת המדעים השונים למיניהם, ובמה תבדלנה תכלית החכמה ותכלית מלאכת מחשבת⁸⁷, אשה מרעותה. אך מבחר מעשהו הם הספרים אשר כתב בשפת ערב להגן בתוצאות חקרי לבו על התורה ועל המצוה, מפני התואנות אשר ימצאו עליהם בעלי הדתות הנכריות. ודברי הספר הזה אשר תֻּרְגַם אחרי כן עברית⁸⁸, היו כחצים בידי גבורי הרוח בדורות הבאים⁸⁹. ועל גמול הנפש לחיי העולם הבא, החליט כי שכרה יהיה נחת רוח ושמחת עולם למראה צדקת ה' חסדו ואמתו⁹⁰, ועונש הנפש יהיה עצבון רוח אשר לא יסור ממנה⁹¹. וַיִּכָּבֵד שם המקמץ על דעותיו הנכוחות בדבר הדת. וידמו ספריו בעיני בחירי חסידי הדורות הבאים בכבוד ובגֹדל כספר האמונות לרב סעדיה⁹².

בימי החכם הזה אשר מוצאו מבבל ומושבו במצרים, ואשר חכמתו היתה ברורה ונכוחה לכל מבין, היה באיטליא איש חכם ושמו רבי שבתי בן הרופא אברהם בן דוֹנולו, אשר שם את פניו אל האסטרולוגיא החכמה הסתומה. תלאות רבות עברו על ראש רבי שבתאי דונולו. בהיותו בן שתים עשרה שנה הבקיע חיל הישמעאלים אל אַוָרְס⁹³ עיר מולדתו (4685 – 925) וַיִסָפוּ שם במלחמה עשרה חכמים וחסידים אנשי שם מקרובי ר' שבתי, ואבותיו וקרוביו הָגלו למדינת פַלֶרְמו ומקצתם לארצות אפריקה, ואת הנער שבתי הזה פדו ראשי קהל טָרֶנְטו. ויאמר הנער להטות שכמו אל כל מלאכת עבודה רק למען מצוא את לחמו, אך עד מהרה נִחַם מדרכו זאת, כי ראה כי יש יתרון לחכמה וישקד על תורת הרפואה אשר מצא בה את מחיָתו⁹⁴. אך את כל לבו שם אל האסטרולוגיא ואל חזיונותיה. ויערך את הדברים אשר כתבו על אודותיה אנשים מבני ישראל אל הדברים אשר כתבו חוזי יָוָן וערב בבל והודו במקצוע זה, ואחרי כן שם לו למורה איש נכרי מבבל ושמו בגדש חוזה חזיונות וחושב חשבונות לדעת אשר יִקרה את האדם ואת הגוים והממלכות. וימצא כי דברי כלם אחדים הם וכי יסוד כלם הוא משנת ר' שמואל הדורש (?) וכי תועים הם הארמורים כי נגרע חלק אנשי ישראל המטפלים בחזיונות אלה מחלק אסתרולוגי הגוים⁹⁵. את כל תוצאות חקירותיו אלה העלה על באורו אשר כתב לספר יצירה אשר קרא לו חכמוני⁹⁶ וַיֵצֵא לדונולו שם גדול גם בקרב שרי איטליא וכֹהניה אשר הוקירו את כשרונו כי “איש חרוץ הוא שוקד מנעוריו על תורת הרפואה וכי בעל חכמה ותורה הוא” ⁹⁷. ור' שבתי דונולו היה חֹטר מגזע המשפחה הנכבדה בישראל הלא היא משפחת ר' אמִתַּי בנגב איטליא⁹⁸ אשר גם אנשים מגדוליה עסקו באסתרולוגיא כמוהו⁹⁹. בעצם הדור ההוא פשט הגבור הערבי אֲבִי־תְמִים־אל־מעוז¹⁰⁰ על מדינת קַלַבַריא אשר בנגב איטליא ויבא עד עיר אוירו¹⁰¹ ויך את חיל הבִּיזנְתִּי החונה בה (4722 – 962) וידרוש למשפחת ר' אמתַּי ור' שפטיה ובנו ויתיצב לפניו ר' פלטיאל¹⁰² וימצא ר' פלטיאל חן בעיניו ויחבקהו וישקהו על ראשו ויָשם אותו ליועץ לו, ולא נטה מדבריו ימין ושמאל¹⁰³ ויהי במות מלך מצרים (4728 – 968) ויקראו השרים לאלמעוז וימליכוהו על ארצם. וילך פלטיאל לפניו להכין מעון ומזון וצידה לו ולחילו בכל הדרך הרחוקה. ויבא מצרימה וַיַשְכֵּן בתוכה מצב ומשמר. ואחרי כן בא שמה אלמעוז ויהי למלך אדיר. וימשול בכל מלכות מצרים וממלכת ארם עד ארם נהרים ובכל ארץ ישראל עד ירושלם¹⁰⁴. ואת ר' פלטיאל גִדֵל מאד ויעשירהו וישליטהו בכל ארצות ממשלת ידו¹⁰⁵, ויהי כי קרבו ימי הכליף אלמעוז למות, ויקרא לבנו אשר ימלוך תחתיו ויפקידהו ביד ר' פלטיאל ויצוהו לבלתי הפֵּל דבר מן המצוה ומן העצה אשר יצוהו ויִיעָצהו זקן ביתו זה. וירא משוח מלך זה אחרי מות אביו כי נצנצה רוח קנאה בלב השרים על גדולת ר' פלטיאל ויחבקהו וישקהו לעיניהם. וייראו השרים לנפשם ויחדלו ממנו. ויהי ר' פלטיאל נדיב גדול מאד. ויהי בעלותו לתורה ביום הכפורים וידור חמשת אלפי דינרי זהב, לישיבת ארץ ישראל וחכמיה אלף, לאבלי בית העולמים אשר נדחו בתֻמם ללכת בדרכי אבלי ציון הקראים אלף, למתיבת בבל אלף, לעניי הקהלות אלף, לכבוד התורה (?) ולשמן המאור בבית הכנסיות ובתי מדרשות אלף¹⁰⁶. ואין ספק בידנו כי גדולה היתה הנדבה, אשר התנדב בכל ימי גדולתו בחכמתו ובכבודו הגדול בעיני המושל להושיע לבני עמו יושבי ארצות ממלכת אדוניו, מן הנדבה אשר התנדב ברׂחב ידו בכספו ויען כי עמד ר' פלטיאל למעוז ולמגן קראוהו “ר' פלטיאל הנגיד”¹⁰⁷, “פקיד ונגיד”¹⁰⁸.

קרוב הדבר מאד כי ר' פלטיאל הנגיד הזה היה ראשון לראשי עדת ישראל במצרים אשר קמו דור אחרי דור ושקראו להם נגידים.

אך הקהלה הנכבדה בכל תפוצות ישראל בדורות ההם, מכל הקהלות אשר בארצות הנגב וארצות המערב, היתה עדת קַיְרואן אשר באפריקה היושבת על מפרץ הים למול איטליא. עליה נאמר “אנשי קירואן בעלי מקרא ומשנה חכמים גדולים”¹⁰⁹. ועל היות להם יד ושם גם במדעי החול קראו להם אחיהם אשר בארצות האחרות “בלולי תורה וחכמה”¹¹⁰. אף ביפי שפת אבותיהם עשו חיל, כי הם היו מן הראשונים אשר החֵלו לשום להם גם את מראה הסדר החיצון אשר לסגנון המקראות למופת ולפסוק את פסוקי מאמריהם כמתכֻּנתם¹¹¹. ובכל אהבתם את התורה ואת המצוה אהבה עזה מאד, לא נמנעו מֵהָביא אל אוצר ספרותם את דברי סופרי ארצות הנוצרים¹¹². ונפלא הדבר מאד כי בכל דבר תורה ומצוה, שהם היו להם העקר, לא קבלו חכמיהם כמעט מאומה מחכמי ארץ איטליא הקרובה לה מאד. ולא מחכמי ארץ ישראל מורי חכמי איטליא, כי כל משאם ומתנם לא היו בלתי עם ראשי המתיבות אשר בבבל הרחוקה מהן מאד, כאשר תָּעֵדְנָה שאלותיהם הרבות ותשובות הראשים עליהן, הנמצאות לרוב בתשובות הגאונים. על כן היתה תורתם זכה וצרופה ומשומרת בטהרתה¹¹³ כתורת חכמי בבל¹¹⁴. ויען כי היתה עדת קירואן לבית מדרש אשר משם יצאה תורת גאוני בבל רועי ישראל הנאמנים לכל אפסי ארץ אָצלו ראשי המתיבות הרבה מכבודם עליה, ויקראו לבחיריהם “רישי סדרא”¹¹⁵ ו“רישי כלה”¹¹⁶. ונראים הדברים כי ראש הסדר היה מעין ראש בית דין הגדול לקירואן עיר הממלכה ולכל קהלות המלכות הזאת¹¹⁷ וכי גדול היה כבוד ראש הסדר גם בעיני בית המלך¹¹⁸. הראשון לסופרי המדע בקירואן הוא יצחק שלמה הישראלי הרופא, אשר עסק הרבה בפלספה ובחקרי הלשון. מוצאו היה ממצרים ויהי כראות אותו המלך צְיַדה־אָלָה מבני אַגְלָב וימצא יצחק חן בעיניו על חכמתו ועל אמרותיו השנונות אשר ידע להשיב את חורפו ויביאהו אל היכלו וישיתהו לרופא ביתו. ואחרי אשר נִשֵל עוֹבִד־אֶלָה למשפחת בית פַטְמָה את המלך הזה מכסאו ויִיסַד את הממלכה הגדולה ממלכת הפַטמִים, לא הוריד את יצחק מעל כנו וישם אותו גם הוא לרופא נפשו. וידבר הכליף הזה על לבו ויכתב שמונה ספרים על תורת הרפואה, אשר מִכֻּלָּם נבחר ספרו על דבר הקַדַחַת, ואשר התברך בלבבו כי ספרו זה יעמיד לו שם טוב מבנים ובנות, אשר לא היו לו באשר לא נשא אשה מימיו. וירבו הימים ויתֻרגמו ספריו מַעַרְבית לעִברית ולרומית ומקצתם גם לאסְפַּמית. והרופא הנוצרי אשר יסד את בית מדרש הרפואה בעיר סֶלֶרְנו גנב ממנו דברים ויאספֵם אל ספרו אשר כתב הוא, מבלי הזכר את שמו¹¹⁹. אך במקצוע הפלספה כתב יצחק הישראלי את ספר הגבולים ואת ספר היסודות כעין מבוא לתורת הפלספה. ובגבול מדעי ישראל כתב פתרון לפרשה הראשונה לספר בראשית אשר הרבה לנטות שם מעצם הענין ולשאת את דֵעוׁ למרחוק על חקרי הטבע והפלספה אשר כמעט אין דבר להם עם המקרא¹²⁰. אף מחֵקר הלשון העברית לא הניח את ידו¹²¹. וירבו ימי שני חיי יצחק הישראלי וימת כבן מאה שנה (4700 – 940)¹²².

על אנשי השם בקירואן יחשב הסופר יהודה בן קוריש¹²³, אף כי עיר מולדתו ומושבו היתה תאהרת¹²⁴ אשר בצפון מערב אפריקא. הוא כתב את ספר היחש¹²⁵ על דבר יַחַש שלשלת ראשי הלשונות אשר למשפחות בני שם, הלא הן העברית הערבית והארמית ועל הדמיון אשר ביניהן. ויאמר להכיר גם את מוצא מלות רבות ממלות שפת הַבֶּרְבְּרִים בשפתנו העברית. אף הֶערה את מקור כמה מלות לשון ערב ומִלות לשון המשנה באוצר שפת המקרא¹²⁶. ומהיות הלשון הארמית יקרה בעיניו, קנא לה קנאה גדולה, בשמעו כי שָבַת התרגום הארמי מפי התורגמנים בבתי הכנסת אשר בעיר קַיְרואַן ויכתוב לראשי הקהלות אגרת תוכחת על הדבר הזה¹²⁷. אך טוב טעמו בטבע שרשי לשון עבר לא עמד לו להצילו משחיתות אלדד הדני, אשר ראהו בתאהרת עירו ויאמֵן באמִתּת המִלות הזרות אשר הורהו¹²⁸.

דומה ליהודה בן קוריש בדרך מעשיו היה דונש בן תמים הבבלי¹²⁹ או המזרחי¹³⁰. אף הוא כתב "ספר מעורב מלשון עבר וערב¹³¹ לאמר ספר מורה עד כמה קרובות מאד שתי הלשונות. ויכתוב ספר גם על תכונת השמים¹³² אשר שלשה חלקים לו, שנים על עצם התכונה והשלישי על האסתרולוגיא אשר נוקש גם הוא אחריה. את הספר הזה יִחֵד לשם איש נכבד ושמו יוסף בן חסְדַי¹³³ ואת ספרו הגדול “בתכונת הגלגלים” הגיש אל אֲדֹנָיו הכליף ישמעאל אלמנצור אלקאים¹³⁴ אשר עמד לפניו ויהי רופא ביתו¹³⁵. מלבד זה ערך עוד ספר על דבר הרפואה¹³⁶ ויכתוב גם הוא כרבו יצחק הישראלי באור סתום ומלא רמזי תורת הטבע על הפרשה הראשונה לספר בראשית¹³⁷ ובאור לספר יצירה. ויתהלל המתהלל הזה הרבה מאד באיפת רְזון חכמת היונית השדופה אשר קבל מסופרי הערבים, ויתן את לבו כלֵב ראשי חכמי תבל, כאיש אשר הוא לבדו עמד בסוד החכמה העליונה, נעלה מאד על “ההמון מבני אדם – – ועל דעותיהם המטונפות” (!) ¹³⁸ על “הפתאים שאין דעת להם”¹³⁹ אשר "האמת רחוקה מדעותיהם למעוט התלמדם והעדר עמידתם על סודות הענינים¹⁴⁰. את כל קהל רבבות אלפי ישראל אשר לא שקדו כל ימיהם על דלתות החכמה היונית, המתורגמת לערבית משובשת שִלח מעל פניו בחרפה¹⁴¹. אך את מי הוקיר ואת מי הִלֵל ברוב התשבחות? את נפשו ואת חכמתו! מאד מאד התעצב חכם זה על היות בני עליה כמהו מעטים בעולם הזה, כי רק מתי מספר יחכמו בכל דור ודור להבין את עומק חכמתו¹⁴². כי מה היא תורת האמת ונבואת האמת והצדק? הלא רק פילוסופיא! ¹⁴³ וגם משה רבנו ועזרא לא היו בלתי אם פילוסופים שלמים אשר עמדו על רמזי סודות החכמה היונית המתורגמת¹⁴⁴. אך על הסודות והרמזים ההם הלא עמד גם הוא¹⁴⁵. ולא עוד כי אם התברך בלבבו כי רק הוא ולא אחר כחו רב להבין את הסוד הגדול והחכמה הנכבדה ולגלות רזי־עולם מאין כמהו¹⁴⁶ ולא רק בדבריו אשר דבר ובכתבו אשר כתב, אמר למלא כל הארץ תהלתו, כי אם גם על שתיקתו אשר שתק מסר מודעה לרבים כי לא הַעֲלֵם דבר הוא, כי אם הַסְתֵּר דבר, כי יָדוֹעַ ידע את הכל, אך יש אשר ימנע דבר בתוך חכו¹⁴⁷, אך לוא התגאה רק למען עשות נחת רוח לנפשו אשר אהב סלה, ולמצא חן בעיניו לא שָׁת איש את לבו לזאת. אך מה ירגז לב כל איש ישראל לראות כי חכם קטן זה, אשר כמעט נשכח שמו זה כמה מקרב עמו, ערב את לבו להתכבד בקלון, אשר אמר למלא את פני איש, אשר שמו היה ויהיה לתפארת עולם בישראל ולמשוש דור ודור. חכמת רב סעדיה האדם הגדול בענקים, לא ישרה בעיני אבוסהל דונש בן תמים. אמת הדבר כי כגבוה שמים על הארץ רחקו שני האנשים האלה איש מרעהו. חכמת רב סעדיה היתה רחבה מני ים. כל אשר הגה לבו היתה תמצית התורה הטהורה והמזוקקה. תבואת רוחו השופעת מקרבו כנחל שוטף היתה מקור אורה, על כן לא שעה אל פלסֶפת יָוָן בלתי אם לקחת ממנה את תורת הסדר החיצון בלבד. לא כן דונש בן תמים. מִשֶׁלו לא היה לו בלתי אם התורה היְוָנית, אשר לקח מפי סופרי הנכר אשר במקומו ואשר בעיניו נחשבה לעולם מלא, על כן לא היו לו בעולמו בלתי אם ארבע אמות של תורה נכריה זו בלבד, וכל המפיל דבר מפלפוליה ודקדוקיה היה בעיניו כגבר לא יצלח, אשר המתכבד בקלונו לא יאשם. הגַמָד הזה התאמץ לעלות על ראש הענק, ולהציק לו כאשר יעקוץ הזבוב את השנהב. בנחת רוח ספר בן תמים כי בהיותו כבן עשרים כבר מלאה ידו לבקר את פרי רוח רב סעדיה ולמצוא בו דֹפִי לשמחת לב יצחק הישראלי מורהו הזקן¹⁴⁸ וכְשָׂש בתקלת חברו, היה משוש דרכו תמיד להגדיל את תפארתו הקטנה על כבוד רב סעדיה אשר עד קרסוליו לא הגיע, ולהקביל את דברי פתרונו לספר יצירה, אל דברי פתרון הגאון לספר ההוא¹⁴⁹. מדי דַבֵּר האיש הזה על ענין, אשר גם רב סעדיה נגע בו, והיו רוח גסה עין צרה וחמת קנאה לאחדים ברוח אבוסהל זה והתנודד כאיש אָמון עלי־תולע, אשר ינער את כפו הרכה והענוגה מנגוע באיש נופל ממנו בערכו¹⁵⁰. ומדי סַפרו את הגדולות ואת הנפלאות אשר עשה בפתרונו לספר יצירה לא ישכח לְהַבְלִיעַ גדופה ונאצה, כדבר הבא לתֻמו ולהוכיח כמה נעלו מעשיו על מעשי הגאון הנהדר¹⁵¹. אם באנו להתחקות על שרש העזות הזאת, אשר הֵעֵז בן־תמים לאיש נקדש באלפי ישראל, אשר לא עשה לו רעה מימיו, ואשר אולי לא ידע אף את שמו, אין לנו פתרון אחר לחידה זאת בלתי אם לשַׁעֵר כי הקראים, אשר אולי החניפו לרופא הכליף הזה – כהחניפם לכל תקיף – הטו את לבבו¹⁵² למלא אותו חֵמה על רב סעדיה גבור החיל אשר כבדה ידו עליהם.

אך מי הגדול בשני בעלי הריב הנבדלים הרבה מאד איש מרעהו? ומי הקטן מהם בחכמה? כבר הוכיח אחד מראשי חכמי כל הדורות כי גדולת רב סעדיה תעמוד לעד¹⁵³; וכי גם הרופא הנכבד יצחק הישראלי הרב המובהק לדונש בן תמים ואשר את כל חכמתו ירש ממנו, רק רופא מהיר היה ולא חוקר חכם¹⁵⁴.

נראים הדברים כי גם במלאכת סופרים לא היה טעם דונש בן תמים טוב ומתֻקן, כי לא נחה עליו רוח חכמי עמו אשר פִּלְפֶּלֶת אחת חריפה נבחרת בעיניהם מסל גדול מלא ירק תפל כי נטה אל הגֹדל הנראה במלא רחבו ובעוצם מספרו ולא אל הקֹצר הנמרץ¹⁵⁵.

ממפעלות בן־תמים ובן קוריש לא היתה שארית בלתי אם בחקר הלשון. אך גם לא השיגו חיל גדול כי לכלל דקדוק גמור לא באו עוד, ובכל מעשיהם לא עברו עוד את גבול חקר המלה היחידה¹⁵⁶.

יותר מאשר הצליחו חוקרי הלשון הראשונים בקירואן, עשו שם פֶּרי חכמי התורה אשר רבים היו במספר.

באחרית ימי היות רב סעדיה גאון בסורא, או בעשרות השנים הראשונות אחרי מותו, עמדו בראש עדת ישראל בקירואן רב אלחנן “הרב הראש” אשר היה שמו לתהלה גם בפי הדורות הבאים¹⁵⁷ וגם רב יעקב בן רב ניסים בן רב יאשיהו¹⁵⁸ בן שאהין¹⁵⁹ היה נקרא “הרב הראש”¹⁶⁰. וַתֵּרֶב תורתו וצדקתו מאד¹⁶¹ עד אשר קראו לו האלוף הקדוש¹⁶². ויכתוב גם הוא באור לספר יצירה¹⁶³ וישא ויתן הרבה בשאלותיו עם גאוני פומבדיתא אשר חשבוהו כאחד מהם ויוקירו את תורתו מאד “שאתה תלמיד חבר לנו והר גבוה בתורה”¹⁶⁴. ומכלל שאלותיו היתה שאלתו על דבר סדור המשנה, אשר התשובה עליה היא אגרת רב שרירא, אשר היא כיום המקור האחד הנאמן גם להליכות סדור המשנה וכל צבאה, גם לזכרונות דברי הימים לאמוראי בבל ולגאוניה ולמתיבותיהם¹⁶⁵. ועוד שאלה אחת הקרובה אליה בערכה היא שאלתו בדבר שמות החכמים וכנוייהם¹⁶⁶.

ותחת רב אלחנן הרב הראש קם ר' שמריה בנו לרב ולראש¹⁶⁷. הרב הזה¹⁶⁸ הנֹחַ לכל אדם¹⁶⁹ אשר גם תורתו היתה מלאה נעימות¹⁷⁰, היה איש לב אשר כח בו לעמוד על דעתו¹⁷¹. וַיוֹשֶׁב לפניו תלמידים אשר לקחו תורה מפיו ולפני בנו אלחנן [השני] אשר כבר מלאה ידו להורות¹⁷². ויגדל כח רב שמריה בכשרון פתרון כל תעלומה בתלמוד¹⁷³ עד כי קראו לו “הרב הפותר”¹⁷⁴. ואף כי למראה עין היו פניו רק אל תוך בית מדרשו פנימה¹⁷⁵ בכל זאת שם את לבו לכונן בתים לתורה גם ביתר ערי הממלכה ולחזק אשיותיה¹⁷⁶. ותצא משם תורה אל כל הארצות אשר מסביב¹⁷⁷, וייקר שמו בישראל מאד, ותשא מתיבת פומבדיתא את ראשו בתוך גדולי עולם ותפקדהו בשם “ראש ישיבת נהרדעא”¹⁷⁸. ונראים הדברים כי יד המלכות היתה עליו לטובה¹⁷⁹. על כן השיגה ידו להגדיל ולהאדיר את התורה בערי ארץ מושבו.

אך פתאום קרה אותו דבר אשר הטיל אותו אל ארץ אחרת וירחיקהו מביתו, מעדתו ומקהל תלמידיו. פעם אחת הלך רב שמריה לאיטליא לרגל עסקיו או לפקוד שם את אוהביו ואת קרוביו¹⁸⁰, וַיִוָעֵד שם עם החכמים אנשי השם רב חושיאל ורבנו משה בן חנוך וילכו יחדיו באניה אל ספסתין¹⁸¹, אשר היו קרואים שמה אל בית אחד מנכבדי מיודעיהם, לשמוח שם בהכנסת כלה לחֻפה¹⁸². ויפגע באניה זו שר צי ערבי ושמו בן רומאחיץ אשר שלחו אֲדֹנָיו הכליף עבד אל רחמן מקורטובא, ללכוד את ספינות הנוצרים, ויתפשה ויאסור את חכמי ישראל ההולכים בה. ויהי בעברו על פני אלכסנדריא ויָסַר שמה ויקח עמו את רב שמריה למכרו שם, ותפדהו קהלת ישראל בכסף מלא. וילך רב שמריה אל עיר פוסטט¹⁸³ וישב שם ימים רבים. אין זאת כי יָרֵא לשוב אל מקומו כל עוד אשר החרידו הפירַטים השודדים את הים, לבלתי יקרהו עוד הפעם האסון אשר קרהו. וַיֵשֶב שם ראש, בבית דין הקהלה ההיא (4762 – 1002) ¹⁸⁴. ומשם נסע רומאחיץ עם שבויי חרבו עד עברו את חוף תוניס, ויסר גם שם ויקח את רב חושיאל עמו למכרו, ותפדהו עדת ישראל אשר שם. ויעל רב חושיאל משם אל עיר קירואן הקרובה. ככה הוטל הרב הגדול הזה באֹנס, אל המקום אשר אִוְתָה נפשו מאז לבוא שמה ברצון, כי יליד ארץ איטליא או יליד ארץ אחרת מארצות הנוצרים¹⁸⁵ היה רב חושיאל, וַיַעְתֵּק משם ויאמר לעזוב את ארצות אדום אלה, ולבא ולהאחז בארץ ישמעאל, לאמר “לקירואן שהיתה בימים ההם חזקה מכל מדינות שבארץ המערב”¹⁸⁶, ולמען שית את ידו עם רב שמריה¹⁸⁷ הנערץ והנקדש בעיניו וליסד שם עמו יחד ישיבות¹⁸⁸, והנה עתה הובא שמה באזיקים ביד עריצים. וגם תקותו לשבת בקירואן שבת אחים יחד עם רב שמריה לא עלתה בידו¹⁸⁹, מהיות עוד רב שמריה עצור במצרים¹⁹⁰. אך היה ה' עם רב חושיאל, ויתנהו לחן גם בניני נכבדי העדה, גם בעיני שרי המלך¹⁹¹, כי בראשית בואו הפגיעו בו גדולי קירואן לשבת בתוכם ולהיות להם לראש, ולא אבה להֵעָתֵר אליהם¹⁹². ושני אנשים מבחירי העדה הלא הם רבנא יוסף ורבנא נסים¹⁹³ אמרו “אתמול בואו ועתה נפרידהו מעלינו?”¹⁹⁴ עוד הם נדונים, ועל רבנא יהודה ריש כלה¹⁹⁵ ורבנא יוסף בן ברכיה תקפה יד עסקיהם ללכת פתאם לעיר מחריאה. ויהי כשמוע רבנא אברהם בן רבנא נתן יושב העיר ההיא מפיהם את דבר רב חושיאל, וישם את פעמיו וישביעהו בשמו ובשם כל יושבי מחריאה כי לא יעזוב את קירואן¹⁹⁶ קרית ממלכת הארץ ההיא, וַיאות לו הרב וישב בקירואן¹⁹⁷. אך מקץ שנים הפך רבי חושיאל את לבו לעזוב את מקומו וַיוֹחל עד אשר בא רב חננאל בנו לקחתו משם. הם מכינים להם צדה לדרך, והנה ראשי העיר באים אל רב חושיאל ויפצרו בו לבלתי לֶכת מהם¹⁹⁸ ולא יכל להשיב את פניהם. אך רע היה הדבר בעיניו לשבת בתוכם ולהיות לרב ולמורה במקום המְשֻׁמר לרב שמריה. ויכתוב כמה מכתבים אל רב שמריה לכפר את פניו על הִדָרְשו לאנשי קיראון לשבת בתוכם¹⁹⁹. וקרוב הדבר כי לא יצא עוד רב חושיאל מקירואן כל ימיו, וכי גם רב שמריה שב ממצרים ארץ שִׁבְיוֹ לשכון כבוד בעיר אבותיו, וכי הפיצו שם תורה הרבה מאד, ורב חושיאל העמיד שני תלמידים אשר עשו להם שם גדול, הלא הם רבנו חננאל בנו ורבנו נסים, הלא הוא בן רבי יעקב בן רב נסים אשר כבר דברנו על אדותיו²⁰⁰, אך שניהם יחשבו על גדולי הדור הבא.

ועדת ישראל אשר בארץ אספמיא, אשר יקראו לה סופרינו מאז עדת ספרד ואשר עתידה היתה לעמוד בראש כל גָלֻיוֹת ישראל לארצותיהן כחמש מאות וארבעים שנה, לא קבלה את רֻבי תורתה מארץ ישראל ומארצות הקרובות לה כי אם מפי מתיבות בבל הרחוקה. רב נטרונאי גאון בן רב הילאי היה שולח להם את דברו כל ימיו, עד כי נהיתה “מסורת בידם” כי היתה הדרך קופצת לגאון זה²⁰¹ ומביאה אותו אל ארצם להורות שם דברי התורה, ורב עמרם גאון שלח “סדר תפלות וברכות של שנה כֻלה” לעדת ישראל בספרד, על פי בקשת יצחק בן שמעון אחד מנכבדי העדה ההיא²⁰². ויהיו מריצים את שאלותיהם לרב צדוק ולרב נחשון בנו גאוני סורא בדורותיהם ולרב פלטוי ולרב צמח בני גאוני פמבדיתא בדורותיהם²⁰³. וככל אשר שלח להם רב עמרם על פי שאלתם את סדר התפלה, המציא להם רב פלטוי גאון על פי בקשתם תלמוד כתוב ופתרונו²⁰⁴. גם מפי רב יהודה גאון ורב מישוי אלוף, ורב כהן צדק בר רב יוסף חכמי פומבדיתא, לקחו תורה, בתשובות אשר ערכו להם לאיש איש בדורו²⁰⁵. ורבות היו הקהלות הגדולות בספרד אשר פנו אל רב סעדיה בשאלותיהם לקחת מפיו תורה²⁰⁶. אך בדבר סדרי המועדים על פי חשבון תקופות, פנו אל גאוני בבל אשר היו שולחים להם סדר אחד מתֻקן לכמה וכמה שנים²⁰⁷. ומכל הארצות הקרובות לא נאצלה על ספרד, כי אם מרוח חכמי עדת קירואן לבדה, אשר גם הם לקחו מרבית תורתם רק מפי חכמי בבל²⁰⁸ אשר אליהם הריצו את שאלותיהם ותשובות הגאונים אשר באו מן המתיבות היו להם כדברי האורים. ויען כי מיד חכמי בבל ומיד תלמידיהם חכמי קירואן קבלו יושבי ספרד את תורתם על כן היה הדיוק הנמרץ החוט המשוך על כל ספרות התורה השמורה בידם, גם ספרי המקרא²⁰⁹. גם ספרי התלמוד²¹⁰ והספרים הנלווים אליו. ולמשמרת הספרים מכל דֹפי ולתקונם בתכלית היופי היו מתנדבים עשירי ישראל בספרד מעולם²¹¹. מרכז לישראל בארצות ספרד היתה העיר קורטובא²¹² העתיקה, אשר אל קהלתה כבר נקרו אנשים מנכבדי בבל בימי האמוראים²¹³. ובאחרית ימי הגאונים היה מספר בני ישראל אשר בתוכה רב ועצום מאד²¹⁴. ומושב חכמי תורה היה בעיר ההיא עד כי כוננו שם בית כנסת אחד אשר קראו לו “כנסת המדרש”²¹⁵, יען כי בית מדרש גדול לחכמים ולתלמידיהם היה נשען על ידו. והרב העומד בראש חכמי המקום, אשר הוא המורה לבחורים והוא השופט, יקרא בשם דַיָן²¹⁶, אשר היה לשם תפארת בקהלה הנכבדה ההיא²¹⁷. הדַיָן אשר היה בקורטובא בימי הדור הראשון אחרי רב סעדיה גאון סורא בבבל, היה שמו רבי נתן “חסיד גדול” ועָנָו מאד מאד. ואף כי לא השיג בחכמתו בתורה את חכמי בבל וקירואן וגם את חכמי ארץ ישראל ואיטליא ובנותיה, שקד מאד להורות את התלמוד²¹⁸ לתלמידיו אשר הכינו את כל לבם להבין ולדעת בו כל דבר לאמתו²¹⁹. אולם קרוב הדבר כי חיל גדול החלו בני ישראל בספרד לעשות בתורה ובכל מדע וכשרון, למן העת אשר רמה ידם, כי בראשית ממשלת מלכי הערבים למשפחת האוֹמֵיִים²²⁰ כבדה יד המלכות על ישראל ותנגוש אותם במסים אשר שתה עליהם²²¹. אך איש עמד בספרד אשר לרגלו באה הרוָחָה. שם האיש הזה הוא חסדאי בן יצחק בן עזרא²²². ודומה הדבר כי בית שפרוט, אשר על שמו יקרא חסדאי תמיד, היה בית אב אחד ממשפחת בן עזרא העתיקה והמיוחסת מאד בישראל²²³, אשר רוחם הנדיבה, טוב טעמם והליכותיהם הנעימות העידו על תפארת מולדתם²²⁴. ויצחק אבי חסדאי, לא הפיל גם הוא מדרכי משפחתו הנדיבה, ויהי איש חונן ומיטיב ומושך חסד לחכמי לב²²⁵, אף בנה כיד עשרו הטובה עליו בית מקדש מעט, בית כנסת לשם אלהי ישראל, וחכם אחד מראשי המליצים בשפת אבותינו, חקק על דלתות ארון הקודש את פרשת דברי צדקת הנדיב הזה²²⁶. לאיש היקר הזה, אשר היה עָנָו וצנוע לא יצא שם בישראל, לולא העמיד בן כחסדאי אשר על שם בן אבותיו יקרא בן שפרוט. איש החיל הזה היה רופא חכם לב, אשר התקין תרופת סמים אשר נחשבה בעיני חכמי רופאי הערבים לרפואה כוללת²²⁷, אף שם את פניו אל דעת הלשונות. ומלבד דעתו את העברית ואת הערבית ידע היטב גם את הרומית. וישם עבד אל רחמן השלישי, בוא עבדאל־רחמן־אלנציר את עינו אליו ויפקדהו לתורגמן לאמר: למליץ בין שרי יועציו ובין מלאכי מלכי הארצות הבאים אל היכלו לקורדובא בדברי הממלכות. בראשונה היה נלוה אל מלאכי אדֹניו הנשלחים אל חצרות מלכי הנוצרים הקטנים אשר בספרד התיכונה והצפונית. כי בדבר הזה היה נבדל מגדולי ישראל אשר כל דרכיהם היו תֹם יושר. ויהי איש מזימות ומעמיק להסתיר עצה וימצא חן בעיני אדֹניו:

בְּרֹב חָכְמוֹתָיו וּמָעֹז עָרְמוֹתָיו וְרֹב תַּחְבּוּלוֹתָיו בְּחֵלֶק מַאֲמָרִים²²⁸.

ותעמוד לו מזמתו להביא את רמירץ מלך ליאון ואת שריו וכהניו ואת טוטָה מַלְכַּת נַוָרָא אל בית מלכו לכרות עמו ברית שלום. אף עשרה מבצרים הסגיר ביד אדוניו²²⁹. ויגדלהו עבד־אל־רחמן וינשאהו, ויהי כעין ראש היועצים המֻפקד על המלאכה החיצונה²³⁰ לשאת ולתת עם מלכי הארצות, הלא הם קיסרי גרמניא ובזנתי ומלך הגִבְלִים²³¹ ומלכים אחרים ולקדם את פני מלאכיהם הבאים בשערי היכל המלך ולשאת את מנחותיהם ולהשיב להם מנחה ולהגיש את דבריהם אל מלכו ולהציג אותם לפניו²³², וגם כל מסחר הארץ לכל דבר הסחורות אשר תבאנה מארצות הנכר ולכל דבר המכס אשר ירימו סוחריהן מהן, ועל פיו יבא ועל פיו יצא²³³.

ויהי בשלוח קונסטנטין השמיני קיסר בזנתי מלאכים ומנחה אל היכל קורטבא, וישלח בידם גם ספר רפואות אשר כתב דְיוֹקרידס היוני, אשר זה כמה נכספה אליו נפש עבדאל רחמן ונפש חכמי רופאיו. ויהי כי נבצרה מסופרי הערבים לתרגם את הספר הזה מיוָנית לערבית, וישלח קוסטנטין נזיר נוצרי ויתרגמהו לרומית. וחסדאי תרגם אותו מרומית לערבית, וייקר שם בן שפרוט מאד בעיני מלכו²³⁴. מלבד אשר היה חסדאי המוציא והמביא את מלאכי קסרות ביזנתי לפני אדוניו, היה הוא המגיש אליו גם את דבר מלאכי אוטון הראשון קסר גרמניא. בראשונה שלח עבדאל רחמן מלאכים אל הקסר ההוא. אך יען כי נמצא באגרתו אשר בידם דברים שונים על הדת הנוצרית, על כן עברו שנים אחדות אד אשר נתנם הקסר לבא לפניו. ויהי בשלוח אחרי כן הקסר את מלאכי פניו אל הכליף באגרת אשר נמצא גם בו דברי קִנטור על האִשלָם, מדד עבד אל רחמן אל חיק הקסר במדה ההיא ולא נתן את שריו להֵרָאוֹת לפניו שנה תמימה, עד אשר השיבו שרי גרמניא בעצת חסדאי את האגרת אל אדוניהם; ואחרי אשר באה אגרת אחרת אשר לא היו בה עוד דברים מכאיבים, הציג חסדאי את המלאכים לפני עבדאל רחמן²³⁵.

את הגדולה הזאת, אשר גִדלו המלך שָׂם בן שפרוט לכלי חפץ בידו, להושיע את בני עמו בארץ ממלכת אדוניו, מכל צרותיהם אשר המיטו עליהם שרי הערבים אשר צרה עינם בם. וַיַרְחֵב להם וַיָרֶם את קרנם מאד עד כי מעט מעט החלו לקום מקִּרבם שרים בקרב הארץ ההיא²³⁶. וישירו עליו המשוררים:

וְהוּא הַשָּׂם חַיָּיו, יְשׁוּעָה לִפְדוּיָיו, וְדַלָּיו וַעֲנִיָּיו, בְּיָמָיו נֶעֱזָרִים.

וְהֵסִיר אֶת סֻבֳּלוֹ, לְעַמּוֹ גַּם חֶבְלוֹ, וְנַפְשׁוֹ עָגְמָה לוֹ, וְרַחֲמָיו נִכְמָרִים.

וְשֵׁבֶט נוֹגֵשׂ בּוֹ, שְׁבָרוֹ מִקִּרְבּוֹ, וְגַם מָנַע מִבּוֹא, עֲלֵיהֶם אַכְזָרִים²³⁷.

לְעַמּוֹ טוֹב דּוֹרֵשׁ, וְקָמֵיהֶם גּוֹרֵשׁ, וְשׁוֹבֵר רַע חוֹרֵשׁ, וְגוֹעֵר מִתְגָּרִים²³⁸.

וככל אשר התאמץ בכל עוז להחיש להם רוָחָה ולתת להם מנוחה וכבוד, ככה שם אל לבו להגדיל תורה בקרב ארצו ולשום את ארץ ספרד למרכז לה. וה' הופיע על עצתו וַיֻטַל אל קורטובא חכם אחד, אשר היה לראש וראשון לכל חכמי הדורות אנשי השם אשר קמו בארץ ספרד. שם החכם הזה הוא רבנו משה בן חנוך, אשר הלך גם הוא ואשתו הצעירה היפֵהפיה, ובנו הנער חנוך, עם רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן באניה אל עיר ספסתין לשמחת נשואים, ויהי כאשר לכד שר חֵיל הים רומאחיץ את האניה²³⁹, וירא את אשת רבנו משה כי יפה היא עד להפליא, וישא עיניו אליה ויאמר לענותה. ותצעק האשה ותשאל את בעלה בשפת עברית, היֵש חלק לעולם הבא ובתחית המתים לאשה קופצת בים למען הַצֵל את נפשה מתועבה. ויקרא רבנו משה את המקרא הנדרש בפי רבותינו: “אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים: מבין שִני אריה אשיב שבות הנפש המתה בפי חיות רעות על קדושת השם ומצותיו; אשיב ממצולות ים, אלו שטובעים בים למען הנָצֵל מתועבה”²⁴⁰). כשמוע האשה את הדבר הזה קפצה הימה ותמת בקדושה ובטהרה. ורבנו משה האלמן ובנו חנוך היתום נמכרו ביד העריץ אל עדת קורטובא, אשר פדתה אותם במחיר רב. ולא הגידו הענָוִים המדֻכאים האלה לאיש כי רבה חכמתם בתורה, ויהיו בעיני הקהל כהדיוטים. ויהי היום ורבנו משה יושב בבית כנסת המדרש בקרן זָוִית הרחק מן החכמים המתוַכְּחִים בדבר הלכה, וישמע את רבי נתן הַדַיָן משתבש בפתרון הלכה אחת מהלכות עבודת יום הכפורים, אשר פתר לתלמידיו. ויגש אל רבי נתן ויבאר אותה, ותפקחנה עיניו ועיני התלמידים, ויתמהו איש אל רעהו, ויגישו לפניו עוד שאלות אשר נפלאו מהם, ויפתר את כלן בנחת. ויקם רבי נתן הרב החסיד והֶעָנָו וימהר ויצא אל הפרוזדור, אשר שמה נקהלו בעלי הדינים – אשר יחכו עד אשר ישלים הרב הדַיָן את חֹק תלמודו אשר יסדר לפני תלמידיו יום יום, – ויקרא ויאמר: קָטֹנְתִּי מהיות עוד דַיָן, כי האיש השבוי הזה, לבוש השק, הוא ראוי לגדולה הזאת, הוא רבי, הוא מורי, ואני לא אהיה מן היום והלאה כי אם כאחד מתלמידיו, ועתה בֹאו ונקימה אותו לדַיָן, ראש לכל עדת קורטובא²⁴¹. הענָוָה הרַבה הזאת הנחילה כסא כבוד לַדַיָן החסיד רבי נתן על ידי עַנְוֵי ישראל, אשר יֵאמר עליהם כי “הניחו כתרם בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא”²⁴². האיש הטהור הזה בענוַת צדקו פִּנה את מקום כבודו לאחד בחירי גדולי התורה, אשר ממנו החלה השלשלת הגדולה המלאה חכמים וסופרים המושכת והולכת, אשר מבחר חכמי הגולה הם אבני הנזר הקבועות בחוליותיה. כי שמעו נכבדי קורטובה לקול מורם הנאמן ויקימו את רבנו משה לדַיָן ולמורה ויקבו לו פרס גדול, וילבישוהו בגדי חמודות ויעשו לו מרכבה וסוסים. ובהגיע השמועה הזאת אל אזני החכמים והתלמידים היושבים בערי המדינה ובאפריקה אשר בעבר הים מנגד, וינהרו אל קורטובא לשבת לפני רבנו משה ולשמוע את תורתו. ואת השאלות אשר נשלחו מן הארצות ההן אל מתיבות בבל עד העת ההיא, הריצו השואלים כיום אל בן חנוך. וייטב הדבר גם בעיני המלך עבד־אל־רחמן, אשר עינו היתה צרה בבבל²⁴³ ובממלכתה אשר משלו בה אבותיו מלפנים, ואחרי נשלו אותם מלכי העבַסים מכסאה. אז עמד השר הגדול חסדאי למגן אדיר לרבנו משה ולזרעו²⁴⁴, והמעוז הזה היה לטובה רבה לתלמוד התורה בספרד, ויפתח את ידו הרחבה וַיָשֶׁת את נדבת רוחו לאבן חֵן למשוך אל מקומו ואל בית מדרש רבנו משה את כל חכמי התורה אשר דל חלקם במקומם “ויאספו אליו כל גאון ורב, מארצות אדום וערב, ממזרח וממערב”²⁴⁵. ותָּחֶל אספמיא להיות למרכז התורה, אחרי אשר הֵחֵלו צללי עֶרב להִנָטות בבבל, ולהיות גם למרכז לכל מדע וחזון ושיר בשפת אבותינו מעולם. ובכל זאת לא הִרפה חסדאי את ידו גם ממתיבות בבל, ויתמוך את יד מתיבת סורא הנופלת בשלחו שמה הון רב בשכר ספרי התלמוד אשר בקש את חכמיה לכתוב ולהמציא לו ארצה ספרד²⁴⁶ למען תתו אותם לחכמי הארץ ההיא ולתלמידיהם. על כן כִּבדוהו ויפקדו אותו בשם “ריש כלה”²⁴⁷.

וככל אשר אהב חסדאי את התורה ואת שפת אבותינו, ככה אהב את עמו ורחמיו המו מאד על גורלו בארץ גלותו, ובהיותו מתהלך מרבית ימי חייו בקרב מלכים ושרים, ותפארת עֻזָם היתה לנגדו כל היום, לא בחנו עפעפיו את טיב הַיְקָר הנעלם הגנוז במעמקי רוח ישראל ובתעודתו בכל ערכו. ותתעטף רוחו בקרבו ויאמר אל נפשו “ומה יְכולֶת סרעף למצוא אמרי שפר [ב]הולכי גולה שוכחי רבצם אשר סר מהם הוד מלכות”²⁴⁸. “נשארנו מעט מהרבה ונרד מכבוד ונשב בגולה ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: לכל עם ועם יש מלכות ולכם אין זכר בארץ”²⁴⁹. ויחשוב גם הוא “כי אין עִם גולה דעת ולא עם בני שביה תושיה”²⁵⁰. לרגלי חזון לב כזה יש אשר שפלה נפשו ותקטן גם תפארת בית אביו בעיניו ויתאונן ויאמר: “ואני – – לא פקחתי עין כי אם בתוך גולה ודלות”²⁵¹. ולמען מצא מלא כף נחת לרוחו העצֵבה נתן החכם הנבון הזה לנפשו ללכת שולל בחזיונות אשר חזה אלדד הדני בדורות אשר לפניו²⁵². והיה מִדֵי בוא מלאכי מלכי הארצות הרחוקות, ידרוש מהם חסדאי הנמצא עוד בארצות הקרובות להם “שם ושאר לממלכה בישראל”? ולא ידעו להגיד לו מאומה, עד אשר הגידו לו שליחי סוחרי חֹרָסַן, ואחרי כן גם מלאכי קסר בזנתי על דבר מלכות הכוזרים, כי איננה שמועת שוא ולא חלום בטל, כי אם ממלכה חיה וְקַיֶמֶת היא, וכי שֵׁם המלך המולך בעת ההיא יוסף. ויזכור חסדאי כי אמנם לקחה אזנו זה כמה, כי שני אנשים חכמים מאנשי ספרד שם האחד רבי יהודה בן מאיר בן נתן "איש נבון וסַבָּר וגקסן ושם השני ר' יוסף (הגריס) [הגורס?] באו עד כוזריא ויזכו לְהֵאָסֵף גם אל בית המלך ולראות את גדלו ותפארתו²⁵³. אך גם בדורות הקודמים היו אנשים נכבדים בישראל, אשר למען התחקות אל שרש דבר ממלכת הכוזרים פנו אל מלכיהם במכתביהם, והמכתבים ההם נכבדו מאד בעיני המלכים ובעיני העם²⁵⁴. וחסדאי לא נח ולא שקט, ויגמור בלבו לשלח אגרת ומנחה אל יוסף מלך הכוזרים. ויתנדב איש אחד מר יצחק בן נתן שמו, להוליך את האגרת למקומה. ויכלכל חסדאי אותו ואת משרתיו בכל מחסוריהם ובכסף רב, וישלח בידו גם ספרים ומנחה לקסר בזנתי, ויבקש להחיש לו עזרה. וילך מר יצחק ויבא עד קושטא, ויתיצב לפני הקסר. ויאר המושל את פניו אליו, ויעצרהו עמו ימים רבים, ומקץ ששה חדשים השיב את השליח הזה אל חסדאי, ויתן בידו מכתב אליו לאמר: הנה מלחמת שבטי העמים אשר בין בזנתי ובין כוזריא נפוצה על פני על הארץ, והים סוער מאד, על כן תִּבָּצֵר מאיש להגיע כיום אל כוזריא. – ויֵרע הדבר בעיני חסדאי מאד. ויהי המעט כי לא רפתה רוחו, ויוסף עוד אומץ להקים את מחשבתו. ויהי הוא עושה כה וכה למצוא לו ציר אמונים להוליך את האגרת ארצה ישראל ולהעבירה דרך עיר נציבין ודרך ארמניא אל כוזריא, והנה שני אנשים מבני ישראל, מר שאול ומר יוסף, באים בתוך מלאכי הגִּבלים²⁵⁵ להֵרָאות את פני עבדאל רחמן. ויספרו לחסדאי כי זה שש שנים בא אליהם איש חכם מארץ הכוזרים, מר עמרם שמו, אשר היה שם מאוכלי שלחן המלך, וישלח חסדאי אנשים לבקשו ולא מצאוהו. ושני האנשים לקחו את אגרת חסדאי וישלחוהו אל אדוניהם מלך הגבלים, ואנשי המלך ההוא המציאוהו אל בני ישראל היושבים בארץ הונגר' אשר הריצו אותה דרך רוסיא ודרך בולגריא בידי אחיהם בני עמם²⁵⁶ עד בואה ביד איש ושמו יעקב בן אליעזר²⁵⁷ מארץ נמץ²⁵⁸ אל יד המלך יוסף אשר שמח עליהם שמחה גדולה מאד.

והכוזרים היו גוי עצום ורב. ויהי בבוא המלך הראשון בברית דת משה ויגר מפני הנוצרים והמושלמנים אשר נהפכו לאויבים לו, על מָאֲסוֹ בדתותיהם בבחרו בדת ישראל. וַיִוָעַץ עם חכמי עמו ויכרות ברית עם מלך הָאַלַנִים, אשר חזקו מכל העמים הקטנים אשר סביבותיהם²⁵⁹. ויהי המעט מן האלנים כי רבו גם בקרבם האנשים אשר דבקו בדת ישראל²⁶⁰, ויהיו חומה על הכוזרים מפני הבזנתים ובעלי בריתם, בהיות האלנים שוכנים על גבול תשעה גלילות מארץ הכוזרים, אשר דרכם יצא כל מותר יבול כוזריא אל הארצות הרחוקות, ודרכם תבא אליה כל סחורת העמים הרחוקים²⁶¹. ותהי חתת מלכי הכוזרים גם על קסרי בזנתי, והיה בכתוב הקסרים אל המלכים ההם וקראו להם במכתביהם “הכָּגָנים האצילים הנאורים”, ושָׂמו על אגרותיהם חותמת זהב, אשר יגדל משקלה ממשקל החותמות אשר ישימו על אגרותיהם הנשלחות אל האפיפיורים ואל קסרי הפרנקים²⁶². וכאשר היה עם לבב אחד הכגנים לבנות עיר מבצר על קרן מזרחה צפונה אשר לים הָאַזָוִי למעצור מפני הפצִינָקִים הפראים, שלח את דברו אל הקסר תיאופיל (4614 – 854) וישלח לו אדריכל ויבן לו את העיר הבצורה אשר קראו לה שרכיל²⁶³. ובפרוץ מקץ חמש וארבעים שנה התֻּרכים אל הארץ (4659 – 899) הִכו אותם הכוזרים מכה רבה²⁶⁴. וינח לכוזרים מכל אויביהם שנים רבות מאד, כל ימי המלך בולן וכל ימי יוצאי ירכו הלא הם עובדיה הצדיק, חזקיה מנשה וַחֲנֻכה אחי עובדיהו, ויצחק וזבֻלון ומנשה ונִסִי ומנחם אשר מלכו זה תחת זה²⁶⁵. אך בימי המלך בנימין בן מנחם הסית הקסר הבזנתי את מלך אסיא, ויבא הוא ומלכים אחרים ומחניהם, ויקהלו יחדו ויבאו למלחמה על כוזריא, ויפרץ מלך אלן אל ארצותם, ויכם מכה גדולה מאד, וינגפו לפני בנימין ולפני עמו²⁶⁶. אך בימי המלך אהרן בן בנימין נהפך לבב האלנים אל הכוזרים, כי קנה קסר בזנתי את לבב מלך אַלָן ויסיתהו, עד כי יצא להלחם בכוזריא ארץ ממלכת איש בריתו מאז, וישכור אהרן את מלך התֻּרכים, ותעל יד הכוזרים על האלָנים, וַיִלָכֵד מלך אלן חי ויובא לפני אהרן. ולא השיב המלך הנדיב הזה את גמול המושל האלני בראשו, ונהפוך הוא כי הגדיל אליו את חסדו ויקח את בתו ליוסף בנו לאשה, וישביעהו שבועת אֹמן וישלחהו לשלום אל ביתו²⁶⁷. ויוסף בן אהרן קנא קנאה גדולה לבני ישראל היושבים בבזנתי אשר הציק הקסר רומנוס מלכה להם בגזרותיו הקשות, וַיוֹדַע יוסף את הבזנתים היושבים במדינות מלכותו את ידו הקשה²⁶⁸ בחרות אפו בגוי האכזרי הזה ראש צוררי זרע יעקב. וישלח רומנוס מתנות למלך רוסיא²⁶⁹, ויבא המלך הרוסי בערמה, וילכוד את מדינת סמברי²⁷⁰, כי ידע כי יצא משם שר הצבא, ואין איש לעמוד בפניו. “וַיִוָדַע הדבר לבולשצי הוא פָסֵחַ” הגבור²⁷¹, אשר קרוב הדבר כי הוא שר הצבא, הנקרא בפי הסופר “הפקיד רב חשמוני”, ויפשוט על ערי²⁷² רומנוס בחרי־אף, ויך מאיש ועד אשה, וילכוד שלש ערים לבד מן הכפרים הרבה מאד²⁷³. משם הלך פָּסֵחַ אל שורשו²⁷⁴ ויך אותה וילכדה, וישם אותה למס־עובד. אחרי כן שם את פניו אל מלך רוסיא וילחם בו כמה חדשים, וישב את כל השלל אשר נשא האויב מסמברי, לבעליהם²⁷⁵. ויבקש מלך הרוסים את פסח להשלים עמו, באמרו כי רומנוס השיאו לשלוח יד בארצות כוזריא, ויענהו פסח: “אם כן, לך על רומנוס והלחם בו כאשר נלחמת בי ואלך מעליך. ואם לא, פה אמות או אחיה עד אנקום את נקמתי”. וילך מלך הרוסים אל קושטא וילחם בה ארבעה חדשים על הים. ותעל יד הבזנתים על הרוסים, כי לא יכלו לעמוד מפני האש אשר זרקו עליהם. ויהי כי בושו גדודי הרוסים לשוב על ארצם וילכו באניות אל פרס ויסופו שם, ולא יספו לבוא בגבול ארצות הכוזרים כל ימי המלך יוסף²⁷⁶.

ויהי גבול הממלכה הגדולה הזאת בימי יוסף נהר דון מצפון, וגבול הנגב יצא עד שערי קוקז בַּב־אל־בואַב עד מעבר לקוקז, ותוצאותיו עד חוף המזרחי אשר לים השחור, ועד נהר דנֶפֶר וכל אֹרך החוף הצפוני אשר לים כָּסִפְיָא²⁷⁷ ומעבר לנהר וָלְגָא עד הערבה, אשר ישוטו בה כיום הקולמוקים, הוא גבול ממזרח.

ובתוך ארץ הכוזרים היו שלש ערים גדולות, האחת היא אשר שם בית המלכות אשר המלכה וילדיה ונערותיה וסריסיה שוכנת בה, והיא העיר הרוכלת – לפי דעתנו – אשר רבים היו הסוחרים ואנשי המלאכה אשר ישבו בה “ישראלים, ישמעאלים ונוצרים ואומות אחרות מלשונות אחרות יושבות בה”²⁷⁸ ומדת הגליל אשר מסביב לעיר ההיא חמשים בחמשים פרסה²⁷⁹. והעיר הגדולה השנית יושבת בתוך גליל אשר ארכו ורחבו שמונה בשמונה. והעיר השלישית היא העיר אשר ישב בה המלך לבדו וכל שריו ועבדיו ויועציו וגבוריו והגליל אשר לעיר מסביב רק שלש פרסאות ארכו ושלש רחבו²⁸⁰, והעיר בנויה מזה ומזה על נהר ולגא במקום אשר ישתפך אל היָם²⁸¹, וחומות ומבצרים לעיר מזה ומזה לנהר²⁸². שם היה בנוי היכל למלך בתבנית אהל זהב ושער זהב לו²⁸³. אך המקום הזה לא רק מקום תענוג היה, באשר היכל אשתו וכל נפשות ביתו היו בעיר אחרת, כי אם מַצָב ומשמר. כי ברית היתה כרותה בינו ובין מלכי ארצות הקדם לבלתי תֵת לרוסים ולכל המון העמים אשר סביבותיהם להרוס ולפרוץ אל ארצות הישמעאלים²⁸⁴. ולמן היום אשר החלו הַוָרָגִים לבא המונים המונים לרוסיא ולהיות עמם לעם אחד רב ועצום, כוננו להם הכגנים חיל משמר, מפליטי המושלמנים אשר נמלטו אל ארצם, שנים עשר אלף איש רגלי תופשי כידון ופרשים רומי קשת חבושי כובע ועורכי מגן וצנה. שרי בית המלך וכל עבדיו וסריסיו וכל פקידי הממלכה היו רק הכוזרים ובני ישראל לבדם²⁸⁵. אך גם למלחמה יצאו בני ישראל באלפיהם וברבבותיהם²⁸⁶; וחיל הישמעאלים לא היו בלתי אם צבא תמיד הנכון לקדם את פני האויב הבא פתאם בכל עת. ומשלח יד הכוזרים היה גם עבודת האדמה גם המסחר. וקרוב הדבר כי רבים היו האנשים אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו את ידם. בימי החורף ישבו בעריהם ויעשו מסחר וקנין, ויעמסו באניות דגים ועורות וכל מיני סחורות ויוליכו אותם אל קושטא עיר רוכלת העמים²⁸⁷. ובהגיע ימי האביב יעזבו מרבית הכוזרים את עריהם ויצאו איש אל נחלת שדהו וכרמו ועבד את אדמתו עד בא החורף²⁸⁸, ותהי ארץ הכוזרים לנוֵה עדן ליושביה וששון ושמחה היו מנת חלקם. ובדורות ההם אשר כל מלכי מזרח ומערב נתנו חתיתם בארצותם, עד כי לא קמה רוח ביושביהן, לא נשמע קל נוגש וגערת עריץ בגבול כוזריא²⁸⁹, כי מלכיה לצדק מָלָכו, בהיות תורת האמת והמשפט, תורת אלהי ישראל, לספר חקי ממלכת הארץ ההיא. כי את כל הליכותיהם כלכלו על פי התורה אשר הורום חכמי ישראל, הלא הם גאוני המתיבות אשר בבבל והחכמים אשר בירושלם²⁹⁰. על כן היתה כוזריא ארץ חפץ ליודעיה ולשומעי שמעה מבני ישראל, אף כי רחוקה היתה מאד מארץ אבותינו²⁹¹. ויהי המעט ממלכי הכוזרים כי “היו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם”²⁹² בבואם להאחז בארצם. ויקנאו קנאה גדולה לאחיהם הגולים בארצות אויביהם. ויהי כשמוע אחד הכגנים כי שרפו הישמעאלים באחת מעריהם את בית הכנסת לקהלת ישראל, ויקם ויהרוס את מגדל בית המסגד לישמעאלים אשר בעיר ממלכתו, ובקנאתו היתרה צוה להמית את הקוראים המכהנים על המגדל, ועם לבבו היה להרוס את כל בתי המסגד בארצו, לולא ירא פן יכלו המושלמנים את חמתם בבני ישראל יושבי ארצותם²⁹³. ובכל הדר כבוד מלכותם נשאו מלכי הכוזרים את נפשם אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו, אשר הרגישו מאד את מכאוביו²⁹⁴. ועל כן שמח המלך החסיד יוסף על אגרת חסדאי השר. ראשית האגרת הזאת הכתובה בידי המליץ הגדול מנחם בן סרוק, היא מערכת חרוזי תהלה לכבוד המלך אשר אותיות שם חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט הן הן אותיותיהם הראשונות. בענוה רבה מאד פותח חסדאי את דבריו, ואחרי הודיעו אותו את מעמד בני ישראל בארץ ספרד ואת תֹּקף ממלכת הכליף, מדת הארץ ותכונתה ואת טיב משמרת פקודתו לפני אדניו ואת כל מאמצי כחו אשר התאמץ לחקור על דבר מלכות הכוזרים, ולמצא ציר נאמן אשר ימציא שמה את אגרתו אל נכון, ואחרי הביעו את תשוקתו העזה לראות עוד במו עיניו את כבוד המלך הישראלי ואת גדלו ואת תפארתו בביתו ובארצו, הפיל את תחנתו כי “תוקיר נא נפשו בעיניו ויצוה את הסופרים העומדים לפניו” להודיעו “שרש הסבר ויסוד כל המעשה” על דבר מלכות הכוזרים ומכורתם, על משפט המלוכה, על טבע אדמת הארץ, על מושבותיה למקומותיה ועל גבולותיה מסביב, ואם יש אִתם יודע דבר על אודות קץ הימין. – על האגרת הזאת השיב לו המלך יוסף אגרת מלאה אהבה וחנינה. ואחרי אשר הביע את הגיון כבודו לו ולעבד־אל־רחמן אדניו, וישתומם על חכמת חסדאי וטובו לעמו, הודיע לו את דבר מולדת עם הכוזרים ואת מעשה הַיִהוּד אשר התיהד בולן ראש בית אבותיו, ואת צדקת עובדיה המלך ואת מעשיו, ואת שמות כל אבותיו המלכים ואת מכון ארץ ממלכתו ואת מתכֻּנתו אל העמים אשר לו מסביב ככל אשר כבר פרטנו בספר הזה. ויחתום את אגרתו בדברי ברכה אהבה וכבוד לאמר: "ומי יתן והיה כדבריך, ולוא זכיתי לראות פניך הנעימים – – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן ועל פיך ישק כל עמי ובדבריך הייתי יוצא ובא בעצתך הנכונה²⁹⁵. באגרות אלה אשר כתב ואשר זכה לקבל מאת יוסף המלך הנחיל חסדאי לעמו אוצר זכרון יקר מאד לממלכת שבט אדיר מאד משבטי הסלָוים, אשר דבק בה' אלהי ישראל, ואשר תורתו היתה לו לרוח החיה בממלכתו התקיפה הגדולה והחזקה אשר נמשכו ימיה כשלש מאות שנה. אולם לא רק הגדולה והגבורה לבדן היתה התפארת האחת בעיני חסדאי, כי ככל אשר נכספה נפש השר האדיר הזה לחקור על דבר המלוכה הישראלית, ככה כלתה רוחו לדרוש מפי רב דוסא בן רב סעדיה את פרשת גדולת אביו הגאון לכל דבריו ולכל משפטיו²⁹⁶.

ובן שפרוט אשר עמד למחזיק ולמעֹז לתורה ולתופשיה היה לאב ולפטרון גם לשפתנו העתיקה והטהורה, עד כי היתה שנת עלותו לגדולתו בעיני הסופרים, לשנת הולדת השירה העברית המחֻדשת²⁹⁷. ויכתבו סופרי זכרונותינו על חניכי המשוררים, אשר כצפרי בקר החלו אז לנסות את כחם לתת בשיר קולם לאמר: “בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף”²⁹⁸. "בימים בהם זרח בספרד שמש התהלה ברקיע הגדולה הוא הנשיא הגדול ר' (יצחק) [חסדאי] “בן (חסדאי) [יצחק] ומן העת ההיא פרצו החכמות בספרד פרץ ומאלה נפצה בכל הארץ” – – “ומאז למדו לקח רוגנים – – קדמו שרים אחר נוגנים, כי חסדיו הרנינו לשון אלמים ופתחו הלבבות הסתומים, עד חברו עליו שירים נעימים; ובימיו פשטה החכמה בישראל, כי הוא היה למדע מודע וגואל”²⁹⁹. והדברים האלה נכונים הם מאד, כי אמנם פתח חסדאי בן שפרוט את ידו הנדיבה ויקרא לבא אליו ממקומותם את בעלי הכשרון אשר עשו להם שם בדעת חקי הלשון העברית ובמלאכת השיר, הלא הם מנחם בן סרוק ודונש בן לברט המפורסמים במעשיהם עד היום הזה.

ומנחם בן סרוק היה יליד עיר טורטוזא אשר באספמיא ומשם בא לקורדובא³⁰⁰. ואף כי קבע לו בן שפרוט פרס הגון כָּמַהּ לבו ויגעגע על השקט אשר היה לו בביתו הדל בעיר מולדתו, כי עיניו לא היו אל הבצע³⁰¹ כי אם תורת שפת אבותינו אשר שקד עליה יומם ולילה³⁰². הלשון הזאת היתה קדש קדשים בעיניו "כי כאשר הפליא [ה'] בין כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ובין האדם ביתרון שפת יתר, כמה הפליא בין עם סגולתו לגויי הארץ. וכאשר הפליא את האדם בניב שפתים ככה הפליא את לשון הקודש על לשון על עם ואֻמה³⁰³. על כן שם את כל לבו לצחצח את הלשון ההיא, כי מלא היה את הדעת, כי שפת העברים כֻּלה חותם תכנית היא, מלאה מתכנת ורן־יתד³⁰⁴. ובהיות טעמו מתֻקן מאד הכאיב כל סלף בחֻקיה, את אזנו הבוחנת, בהיות בעיניו “דמות הלשון הנלעג כדמות כנור אשר רעו יתריו”³⁰⁵. על כן שם את לבו על כל חלקי תורת הלשון למקטן ועד גדול³⁰⁶. אך כל מבחר תעודתו בחקר השפה היה להבדיל בין עצם המלה ושרשה ובין אותיות השימוש הנוספות עליה מלפניה ומאחריה, ככל אשר שקד לפניו גם רב סעדיה להבדיל בין אותיות השרש, אשר קרא להן “יסֹדת”, ובין האותיות המשמשות אשר קרא להן “תוספת”³⁰⁷, בהיות גם לגאון ההוא דברי רבותינו לעינים בדבר הזה³⁰⁸. ומהיותו מחמיר מאד בטהרת הלשון לא העמיק להכיר ולהוקיר את הפנים החדשות אשר נתנו לה חכמי המשנה³⁰⁹. וירע בעיניו מעשה החוקרים האוספים מלות ארמיות אל תוך אוצר הלשון העברית³¹⁰ והמקבילים אליה את הלשון הערבית³¹¹. על כן נקעה נפשו משיטת יהודה בן קוריש³¹² ודונש בן תמים, אשר כִּוֻן שלש הלשונות האלה היה כל עצם מעשיהם. ויהי בהביא בן שפרוט את מנחם אל עירו ויפקידהו על משמרת עבודת הלשון העברית³¹³, וישם מנחם את פניו אל סדור השרשים בסדר אלפבית³¹⁴ מראשיהם עד קציהם, ויבאר בשפה ברורה את כל מלה ומלה לפלגות תבניותיה ופתרוניה. ויש אשר מדי דברו על אחד השרשים ימצא לו מקום לחוּוֹת את דעתו על טבע הלשון העברית, כחה וטעמה בכללה. אף יזכיר לפעמים את החוקרים אשר קדמוהו, הלא הם רב סעדיה ובן קריש. הוא הכיר את כח האות העברית היחידה, כי יש אשר היא היא עִקַר השרש, על כן בא לכלל דעה כי יש שרשים אשר עקרם שלש אותיות או שתים, אך יש אשר אין עקרן בלתי אם אות אחת לבדה³¹⁵. ובגלל סגנונו הנעים מאד ובגלל הלשון העברית אשר בה ערך את ספרו, תחת אשר מרבית המדקדקים בדורות ההם כתבו את ספריהם ערבית, זכה מנחם להיות למורה לשון ומקרא לחכמי ישראל אשר קמו בדורות הבאים בארצות הנוצרים אשר לא ידעו ערבית. למערכת מלין הזאת המלאה חן טעם ודעת קרא “מחברת מנחם”³¹⁶.

מלבד רוב כחו בתורת השפה העבריה לכל משפטיה ולכל חֻקותיה יֵחָשֵׁב מנחם על בחירי המליצים אשר עמדו לשפתנו מדור דור. הוא ידע להמליט מכנור בת ציון צלצלי נעם אשר רק מעט נשמעו כמוהם אחרי סתום החזון³¹⁷. מאוצר נגינותיו אלה אָצַל על כבוד בית מָגִנוֹ האדיר. ויהי במות הנדיב יצחק אבי חסדאי, נשא עליו מנחם קינה אשר קראו אותה בבית הכנסת כל ימי האבל³¹⁸. ובהלקח מעל ראש בן שפרוט אמו הגבירה, עזב השר הגדול הזה את כבודו וילך אַט בלי מרכבה וסוסים ובאין איש אתו ויבא רגלי אל בית מנחם באישון לילה לבקש ממנו להכין לה שירת נֶהִי, והנה המשורר הזה כבר הוא יושב אל השלחן ועורך את שיר המספד, ויתעורר מאד בן שפרוט וישבע לו השר כי לא ישכח את מעשהו זה כל ימי חייו³¹⁹.

הפך גמור מן הקצה אל הקצה לתכונת בן מנחם הנֹח והתמים היה דונש בן לברט. האיש הזה, אשר גדול היה כחו גם הוא בתורת הלשון³²⁰, היה יליד בבל ותלמיד רבנו סעדיה³²¹. ומבבל הלך אל אפריקא וישב בעיר פאַס³²², ומשם נקרא אל בן שפרוט לקורדובא. ולא כלתה לו עוד שנת השלשים לימי חייו ויתנשא להיות למורה לאנשים אשר זקנו ממנו לימים³²³. ויעש דונש חדשה בישראל, בהנהיגו בשירה העברית את החרוזים הקצובים אשר יתאימו איש אל רעהו בכל הברותיהם ונקודותיהם כמשפט שירי יָוָן וערב, ויקראו למלאכה הזאת מַקְצֵב. וירם לבו מאד³²⁴, ויבז בעיניו את כל יתר חכמי ספרד³²⁵, ויהיו דבריו אליהם כחצים שנונים³²⁶. גם את פני רב סעדיה רבו לא הָדַר, כי בבקרו בספרו את הכללים אשר כָּלַל הגאון הזה בתורת לשוננו הִקשה את דברו במליצת עזות מאד³²⁷. הן אמנם כי גם מנחם ישיב לפעמים על דברי רב סעדיה, אך מה רב הכבוד אשר כִּבד את האדם הגדול הזה ואת דבריו³²⁸, אף כי לא היה תלמיד לו כבן לברט, אשר לא נשא פני רב ויתנשא גם עליו. ואם חכמי דורו לא זכו בעיניו וגם את רבו המת הנקדש באלפי ישראל מנע מכבוד, איכה יכון לנגד עיניו בן גילו הנוחל כבוד וטובה עמו חלק בחלק בבית מָגִנָם השר התקיף, ואף כי בן גילו זה איש שפל רוח ומצניע לכת כמנחם בן סרוק. הלא קרוב הדבר מאד כי צרה עינו בו וכי היו מזמותיו כל היום למצא לו תֹאֲנָה להשפילו לפני הנדיב אשר כל גורלו היה בידו. התֹּאֲנָה הזאת נמצאה לו בצאת מחברת מנחם לאור. אז שם דונש את כל פניו לבקר בה מומים ולמצא בה דֹפִי ולהכריז על כל מִשגה אשר ימצא, בקולי קולות. ויקם ויערוך מערכת תשובות בסגנון מלא קוצים מכאיבים ומחפירים על הדברים אשר לא ישרו בעיניו במחברת בן מנחם. ואף כי כתב למנחם “אחיך הדורש לאלהים בעד שלומך” מלא דבריו חֹנֶף ומשטמה גאוה ובוז. גם להג סר טעם מעורר צחוק לא יחסר שם, כי דונש העשיר ורחב הנפש מטיף למנחם העני מוסַר הבלים ומוסר אכזרי גם יחד, לבלתי הֵהָנוֹת מן העולם הזה³²⁹. הנאצות המפורשות והמֻבלעות אשר הדיח על האיש הַדַכָּא תַּכְאֵבְנָה עוד יותר את נפש הקורא בהיותן באות כאחד עם החלקות התפֵלות והנעתרות לבלי חק אשר החליק אל השר התקיף אשר לכבוד שמו הקדיש את תשובותיו.

ואגרת הבקרת הזאת החדה כחרב פיפיות למנחם הנדכה, והרבה משמן לחסדאי התקיף האדיר מתחלתה לא באה כי אם להבזות את בן סרוק בעיני בן שפרוט נותן לחמו. וכמעט ברור הדבר כי הבִּקֹרֶת הזאת לא היה הנשק הראשון והאחד ביד בן לברט כי אם מלבד זה התנכל הוא או חבריו³³⁰ להבאיש את ריח מנחם בעיני חסדאי כמעט מראשית שנות בוא מנחם לקורדובא. כי בעוד יצחק אביו הנדיב חי עזב חסדאי את חסדו מעם החכם הזה אשר קרא לשבת עמו, ולא הקים את דברו. ואף כי נגש אותו בדבר מלאכת הסופרים אשר היה נותן לפניו גרע מלחם חקו³³¹. ולולא חש יצחק הנדיב לעזרתו בחן ובחסד כי עתה היתה חרפת רעב חלקו³³². אולם אחרי מות הנדיב הזה סר צלו מעליו, עד כי עלתה ביד צורריו לעורר עליו את חמת בן שפרוט להדיח עליו רעה אשר תסמר את שערת שומעיה עד היום הזה, כי שכח חסדאי את חסדי אביו הנאמנים אל מנחם. אשר כהתהלך עם רֵעַ אהוב ידיד נפש התהלך עמו³³³. ביום שבת ומועד פשטו אנשי חסדאי על הבית אשר בנה או קנה מנחם בן סרוק ואחיו במעט הכסף אשר ירשו מאביהם ויהרסוהו עד היסוד³³⁴. ותקטן עוד זאת בעיניהם וישלחו את ידם אל עצמו ואל בשרו ויקרעו את בגדיו מעליו וימרטו את שערו³³⁵. על השערוריה הזאת הוסיף עוד בן שפרוט לעג אכזרי. אם בהגיע אל אזניו מרי שיח מנחם שלח אליו את דברו לאמר: “אם העוית כבר הביאותיך למוסר; ואם לא העוית כבר הביאותיך לחיי העולם הבא” ³³⁶. הנבלה הגדולה הזאת אשר עשה חסדאי, אשר לא נהיתה ולא נראתה עוד כמוה בקרב אנשי השם בּישראל למן היום אשר נזורו מדרכי הגוים ללכת בתורת ה' באמת ובתמים, תנַכה הרבה מזכֻיותיו ותשוֵהו כאחד מלכי אפרים אשר העוו את דרכם, ואת מנחם, אשר הוכיח את דרכו על פניו, תשוה כאחד נביאי האמת, אשר מלאו כח ומשפט וגבורה להגיד לרוזני ארץ כאלה את פשעיהם ואת חטאותיהם, בשפכו את רוחו באגרת תוכחה, אשר אין ערוך גם לְיָפְיָהּ גם לרוח האמת, העֹז והמשפט הדוברת בה מקצה ועד קצה³³⁷.

באגרת הזאת לא נגע מנחם בעצם בן שפרוט, אף לא ימנע ממנו חרוזי כבוד, אשר נהגו סופרי הדורות להקדים לכל מכתב, גם יקרא לו בראש דברו: “אדני בן אדני”, אולם את מעשי השר ואת הליכותיו יבקר בלי משא פנים. בראשית דבריו ישים את ה' לשופט בפתחו את דבריו: “אפקוד חמסי ביד אל ואליו עיני תבכינה”. ובכל היות אגרתו מלאה דמעת עשוקים, תאניה ואניה, לא יכוף את ראשו לפני התקיף וכה יקרא אליו: “שמע נא דברי, אדני – – מחמר קֹרצת כמוני ועושי עושך – – וכבירים אשר יְשֻׂגָּבוּ, ודלים אשר ידאָבו, יחד על עפר ישכבו”³³⁸. ובכל הצרות הרבות והקשות אשר השיגוהו לא נואש לבו בקרבו ולא אבד נצחו ותוחלתו, וַיָעַר למוסר את אזן רודפו האדיר ויאמר: “זאת ידעתי מני עד, כי כל מְשַׁוֵעַ נעתר³³⁹ וכל שופך שיח יִשָׁמֵעַ, מי הוא גזול נעזב, ואיפה דמעת עשוקים נכחדו. זאת תקותי לעניי ואלה תנחומותָי”³⁴⁰. “ואני ידעתי גואלי חי – – אקוה ליום תוכחה – – יום אשר ישוו בו שועַ ודל – – ולא יריבו גבורים בכח הזרוע”³⁴¹. ועל לעג השאננים, אשר הואיל האדיר חסדאי בן שפרוט משנה למלך קורדובא ללעוג ממרום כסאו על חכם ביתו העני הבזוז והשסוי ביד עבדיו הנבלים, ענהו כי יקר תפארת גדולתו ועזוז נוראותיו איננו נעלה עליו במאומה. ויקרא בעוז גבר: “וכי תחסום פי ברוח קדים ותאלים את לשוני בהבלי מהתלות? הלא מֵעֲפָרְךָ עֲפָרִי ואלהיך אלהי”³⁴². אך עוד הקשה את דברו להוכיחו על פניו על מלאו את ידו להיות לשופט ובעל דין כאחד, וַיַמְרֵץ את תוכחתו ויקרא: “שמע נא בן אדם – – אלהים היית במשפט, משפט אלהים שפטתני, דין אלהים דנתני, אשר הוא העד הוא הַדַיָן ולו הנסתרות והוא היודע תעלומות לב”³⁴³. ויוסף ויבאר את דבריו: “לא דין תורה דנתני – – כי אמנם התורה לא מְסָרַתְנִי בידך – – ואלו היו שופטים הלומי יין לא החניפו לעיני השמש ולא הטו דיני”³⁴⁴ – ויקרא בחמת רוחו: “ואם אני אגוע, חמסי לא יֵאָסֵף, ואם אני כרקב אֶבְלה, חמסי למרום יעלה”³⁴⁵ – "ואם עתה יש לה דממה, אחרי יום תשמע שאונה – – קָנים ימעטו, וימים יֶחְסָרו, וקלפים יצערו, בְּחָקְקִי משנאי ברוע מפעליהם³⁴⁶.

מי יודע את העלילה אשר עוללו דברים כאלה לנפש בן שפרוט, בְּפַתֵּחַ מנחם לו אזן לשמוע תוכחת מוסר כזה אשר רק בבית מדרש חכמי ישראל היא כדבר הלמד מאליו. השר הזה הלך בדרכי מלכי ערב הטובים לתמוך את החכמים ביד נדיבה, אך הכליפים ההם ראו תמוכי ידם כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ארצה לפניהם, ואומרים קדוש לכל הגה אשר יצא מפיהם. וחכם עני מישראל זה לא יכרע ולא ישתחוה, כי אם עומד נצב הוא לפני אדירו ומעיר למוסר אזנו יותר מאשר אִוְתָה נפשו, ואיננו נגרע בעיניו ממנו מאומה ואומר לו בפה מלא "ואם תֵּט אֵלַי – – כבודך לא יֵחַל³⁴⁷.

מלבד אשר האגרת הזאת היא ספר זכרון לכל הליכות בן שפרוט עם מנחם, ולפרטים רבים בתולדות השר האדיר הזה, ובתולדות משפחתו הנשאה בישראל³⁴⁸, אוצרת היא בקרבה חזון אחד אשר כמעט לא נשמע כמוהו, למיום תלות משוררי הקדש את כנור שירי ציון על ערבי נהרות בבל. הנה החכם העשוק והרצוץ מֵסֵב את עיניו מנגד עושקיו, והופך את פניו אל ההרים והגבעות, האפיקים וְהַגֵאָיוֹת לשפוך לפניהם את מרי שיחו:

"עַל חֲמַס עוֹשְׁקַי אָשִׂיחַ אֶל אָרֶץ: אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי – גַּם לְהַרְרֵי עַד דָּלְפָה עֵינִי: חֲמָסִי

וּשְׁאֵרִי שִׁמְעוּ הָרִים. גַּם לִגְבָעוֹת בְּשִׂיחִי

אָהִימָה: אָנָּא, גְבָעוֹת, שְׁמַעַן קוֹלִי, חֲמָסִי עֲלֵיכֶם אִם

תַּכְחִידוּהוּ, הֲלֹא לְנֶגְדְּכֶם סְבָבוּנִי בְכַחַשׁ וְלֹא לֶאֱמוּנָה

עֲשָׁקוּנִי מְרִיבָי! אֲבַדּוֹן וָמָוֶת שִׁמְרוּ יוֹם חֲמָסִי וְאַל

יְהִי סֶתֶר לִמְרִי שִׂיחִי – – מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ,

אֲשֶׁר מִמֶּנָּה רוּחִי נֻפָּחָה – – וְעַל מַר רוּחִי וָגֹחִי – – גַּם

קוֹלִי אֱלֵי מָיִם – – גַּם אַתֶּם צַעֲקוּ בְּקוֹל שָׁאוֹן וְאַל תִּדֹּם

הֶמְיַת צִוְחַתְכֶם, גַּם אַתֶּם לוּ שְׁמָּעוּנִי – –

בִּשְׁתוֹת אֶתְכֶם חוֹמְסַי הֱיוּ נָא לְמָרִים – –

לִשְׁמֵי קֶדֶם אָמַרְתִּי שְׁמָּעוּנִי, וְלִצְבָא מָרוֹם

חַנּוֹתִי.

בְּמוֹ פִי לְכֻלָּם אֶפְרוֹשׁ כַּפַּי וְאֶשְׁפּוֹךְ

שִׂיחִי, אוּלַי יָעִירוּ חֲמָתִי לְשָׂהֲדִי בַמְרוֹמִים הַשַּלִיט עַל

כֻּלָּם³⁴⁹.

הקינה הזאת אשר נשא מנחם על נפשו העשוקה, תדמה כאחות מבטן לתלונות איוב ולתוכחותיו. רוח המקרא בכל טהרתה ובכל גבורתה היתה לנשמת חיים באף המליץ הנשגב אשר תנובב את שפתו העבריה, אשר מלמד כי לא תדע כל מחסור וכל מעצור במליצתה יִסַבוּ כל פתגמיה ואמרותיה בכל חמוקי מעגלותיה כבימי היות שפתנו בעצם תֻּמָה בפי נביאי הקדם, תחת אשר כל יתר המשוררים והמליצים אף גדולי הגדולים אשר בתוכם, לא הצליחו עוד לתַכן את מליצתם כמַתְכֻּנתה התמה והעתיקה בלי כל ערב זר, כאשר היתה לה בימי הנביאים.

אם עשו דברי האגרת פרי, אם שב אף בן שפרוט מבן סרוק חכם ביתו וַיֵטֶב לו תחת הרעה אשר גמל לו אין בידנו לדעת אל נכון³⁵⁰, אך מנחם כבר התיאש מחסדי מָגִנוֹ מלפנים³⁵¹.

ולא האריך עוד מנחם ימים כי מת עוד על פני חסדאי בן שפרוט³⁵². ותרפינה ידי תלמידיו מליצי חכמי ספרד בהלקח רבם אהובם מעל ראשם. ודונש לא לקח מוסר ולא חדל רגז ויקרא עליהם בלעגי שפה: “ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו”³⁵³. ויקומו שלשה מנכבדי תלמידי בן סרוק, הלוא הם בן קפרון ויצחק בן גיקַטילאי ויהודה בן דוד, הוא יהודה לבית חיוג אשר עשה לו שם עולם בחקר תורת הלשון – כאשר יכתב עוד בספר הזה – וישיבו על דברי דונש אשר חִפֵּא על מנחם בתשובותיו בעודנו חי על השגיאות אשר אמר למצוא במחברתו. ואת תשובותיהם יִחֲדוּ בחרוזי תהלה אשר הקדימו לכבוד בן שפרוט. ומלבד אשר גננו על רבם הסבו את כלי המלחמה אל דונש, ויגעו אל אישון עינו, אל המקצב הערבי אשר הנהיג בשירה העברית, בהכירם כי על פיהו יעבטו בעלי החרוזים את ארחות המלות ונקודותיהן עקלקלות, לשחת את פני השפה העבריה, אשר היו לה מימי קדם³⁵⁴. ותלונתם זאת על טיב המקצב ההוא³⁵⁵ אמת היא ואחריהם מִלֵא בדורות הבאים ראש משוררי כל הדורות בישראל, אשר גם לו נודעו טבעי שתי הלשונות העברית והערבית³⁵⁶. אף את סגנון דונש העבירו תלמידי מנחם תחת שבט בקרתם³⁵⁷. כי אמנם בכל היות דונש חוקר גדול וחרוץ בחקי הלשון ושוקד מאד על משמרת טהרתה, נשאתהו רוחו באהבתו מאד את הערבית, מהלאה לגבול המליצה העברית וַיָמֶר לפעמים את חקותיה בחקי לשון שפת ערב³⁵⁸.

והמקצב הערבי הזה, אף כי מלאכתו מלאכת מחשבת היא עד להפליא, לא היה לברכה בשירתנו, כי זמורת זר היא בכרם שפת ישראל, השואפת לשוט במרחב והמואסת בכל מעצור ומצר. כי גם המקצב, גם כל חקי השירה הערבית אשר שמו אוהבי שפת ערב על השירה העבריה, כלאו את רוחה ויכבידו נחושתיהם על כנפיה הרכות והענוגות ויטילו עליה טרח על טרח³⁵⁹, ותחת אשר שעו עיני משוררי ישראל מימי קדם רק אל הענין לבדו, הֵסַבו המשוררים הבאים את עיניהם אל המלאכה החיצונה, אל המקצב, אשר קרוב היה להסיע את לבם מן הנשמה אשר תחיה את עצם הגיונם³⁶⁰. ואם אמנם עשו משוררים בארץ ספרד גדולות, אך מה רבו ומה עצמו מעשיהם פי כמה וכמה, לולא נִתנו הכבלים האלה על ידיהם. סוף דבר, ככל אשר לא הטיב אריסתובול הכהן האלכסנדרי בימיו לרוח תורתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם הפלספה היונית, ככה לא הרבה דונש בן לברט להטיב לשפתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם המקצב הערבי. וגם משפט בני ערב אשר החזיקו בו אנשי ספרד לכתוב גם את מכתביהם גם את מאמריהם חרוזים חרוזים נתנו עבותים על ספרותנו אשר לא ידעום אבותינו מתמול שלשום³⁶¹. עד כי רבים הם הענינים אשר יצאו מעֻוָתִים לרגלי החרוזים.

ותלמידי מנחם, אם אמנם קנאו את קנאת רבם הנעלב, שמרו את לשונם מפגוע בעצם כבוד דונש ככל אשר מצאה ידם³⁶². תחת שלשת המליצים אשר עמדו בתורת מלאכי חכמי ספרד לדרוש את משפט מנחם מיד אנשי ריבו בדברים נכוחים, התנפל אחד מתלמידי דונש ושמו יהודי בן ששת על שלשת האנשים האלה ועל רבם המת ועל חכמי ספרד המוקירים את שמו בחמת קנאה קשה כשאול. מימי סלימון בן ירוחים הקראי, אשר אולי למד יהודי זה את דרכיו³⁶³, לא נשמעו עוד גדופים גסים, נאצות נבלות וקללות נמרצות, כמליצות האיש הזה³⁶⁴. צחוק יעשה לנו בהטיפו לתלמידי מנחם מוסר השכל להזהר ממדת הקנאה אשר דבקה בם, ולהחזיק במוסר הטוב אשר רחק מהם: “התבוננו משוגעים, אשר כל מוסר טוב פורעים”³⁶⁵ “והתבוננו כלבים, אשר ברוב קנאתם נרקבים”³⁶⁶ “קנאתם קנאה גדולה ובה מהרה תמותון, מְרֻקְבֵי עצם, מְבֻקְעי בטן”³⁶⁷. מלבד תוכחות מוסרו אלה יגיד להם רק את אשר עם לבבו: “אני צעיר תלמיד לתלמידיו אשמיד”³⁶⁸. ומהם לא ישאל בלתי אם שאלה אחת קטנה: “והשפילו קומה, ואל תלכו רומה, ודִבקו בָאָבָק אלי רגלי דָבָק”³⁶⁹. ומליצות כאלה היו למסגרת לדבריו על אודות יתרון שיטת דונש ועל גרעון שיטת מנחם. אך לבן סרוק זה, המֻרְדָף בחייו והמֻלעָב במותו, קם כמאתים שנה אחרי הֵאָסְפו אל עמו, גואל חזק אשר שְׁפָטו מיד אויבו. הגואל הזה, אשר היה אחד מראשי גאוני כל הדורות³⁷⁰, ככל חכמי ישראל הנאמנים לתלמידי תורת אלהיהם אשר לצון ושנינה היו תועבת נפשם, הוכיח במישור בין שיטת מנחם ובין שיטת דונש. בענוה רבה ישב לכסא המשפט ולא התנשא עליהם כרב, כי אם שִוָה את נפשו כתלמיד להם, אשר שאב הרבה ממקור בינתם, באמרו על שניהם “הנני תלמידם, צעיר מעשה ידם”³⁷¹. אך פנים לא נשא להם בדין, יש אשר הוכיח מדבריהם כי דברי שניהם נכונים או מתאימים³⁷² או כי דברי שניהם לא יעמודו³⁷³, ויש אשר הכריע כדברי דונש³⁷⁴, ויש אשר את דברי מנחם ישיב אחור³⁷⁵. אך בכלל הדבר מצא את מרבית תשובות דונש על מנחם, כי עלילות דברים הם, עד כי נכלם בראותו את המסִבות אשר יתהפך דונש בתחבולות אָוֶן רק למען התכבד בקלון חברו ויקרא: “בושתי מדבריך, דונש החכם”³⁷⁶. וַיַכֵּר מאד את התֹּאנות אשר התאנה לו, בדברים אשר לא יעלה על לב כי ככה יחשוב איש נבון כדונש על איש חכם כמנחם ויאמר: “נשגבה פליאה עד כמה, על מלא חכמה כדונש, אשר חשב כזאת על עם האלהים”³⁷⁷ "ועמל הוא בעיני להשיב על זאת, כי כאין הוא בעיני כל רואה³⁷⁸. ויערוך דמות לעלילות דונש הנבהל למצא דֹפי במנחם למען תִּתּוֹ אותו לבוז: “ודונש אץ בדבריו, וגם בתשובתו נמהר”³⁷⁹. “עלילות דברים שם לו דונש למנחם” “ותשובות דונש עליו לְמַצָּה ותנואות עליו ימצא”³⁸⁰ “ושלום לְרַחֵק יְקָרֵב מאמרים”³⁸¹. ולמראה הגאות הגסה ההיא לא יכול הגאון האדיר לכלוא את רוחו מִיַסֵר את העם מלכת בדרך הזאת: “ענוה לא גאוה, לכל איש מה נאוה, ולבוז ולרַאֲוָה בגאות נדברים”³⁸². כי רק פרי גאוה סרת טעם היו תשובות דונש על מחברת מנחם, “וזה דרך קשתו, ונִחת לנחשתו לעומת מחברתו, כתחת סיר סירים”³⁸³. ויחשוף המבקר הנעלה הזה את תחבולות דונש אשר חבלה רוחו רק להפוך את דברי מנחם למען הכות את עיני הקורא בסנורים, וישתומם ויאמר: “בי ה', מה אומר אחרי דונש, אשר אמר להוכיח תחתון מעליון, מופלג הרבה מאד”³⁸⁴. ויחשוף אחת מדרכי הערמה אשר הערים דונש ללכוד את מנחם בחבלי השוא ויאמר: “דברי דונש נפלאו כי הניח המפורש ולקח הסתום כדברי ספר החתום”³⁸⁵. לעומת זה שש האדם הגדול הזה לקראת מנחם ולקראת דברי האמת והחן אשר בפיו. “ואשמח כי רב חֵיל מנחם, חֵן כוחֵל, דבריו לא אחַל, אמת הם נדברים”³⁸⁶, וכי דבריו היו “מחכמה שלמה ודעת נעימה”³⁸⁷. אף גִלָה גאון המערב הזה פנים חדשות במעשה מנחם. כי “בעל הלכה וסברה” היה ורק “מתוך דוחק המסורת והמקרא תפס דרך הישרה”³⁸⁸ לצאת ידי שניהם בדרך הפתרון המתקבל³⁸⁹. ועל כל המראות האלה, אשר העלים דונש את עיניו מהם, קרא המבקר הנאמן: "מה זה [היה] לדונש (היה) המנגח ימה צפונה ונגבה כאיל, אשר לא שם לב על דברי מנחם? "³⁹⁰. למראה השופט הנהדר הזה ולשמע דברי משפט המסולאים בפז תענה לשוננו: אשריך מנחם, כי מקץ מאתים שנה הקים לך אלהי הרוחות לכל בשר גואל אדיר ונערץ כזה! ראש כל גאוני המערב היה למנחם למליץ יושר וַיַצֵל את זכר כבודו מיד מחללי שמו ויכם אחור בשבט פיו וצדקת הצדיק הוציא כנֹגה.

וחסדאי בן שפרוט גדל גם בעיני אלחכים אשר מלך תחת עבד־אל־רחמן, ככל אשר גדל בעיני אביו, ובמועצותיו העמוקות רדד חסדאי לפניו גוים ויפתח לו שערי ארצות בלי תנופת חרב

וּפָתַח בְּנִיבוֹת וְנֹעַם מַחֲשָּׁבוֹת, בְּלֹא חֵץ וַחֲרָבוֹת מְדִינוֹת גַּם עָרִים³⁹¹.

וישב ישראל לבטח בימיו בכל ארצות ממלכת אדוניו, כי אמנם שקט האדיר הזה כל ימיו על טובתו בכל לב. כי המעט ממנו נדבת ידו לחכמים אנשי התורה והמדע, עד אשר באמת שרו עליו המשוררים כי היה “לבני התורה ישועה וגם אורה”³⁹² “וכפיו כעננים לעורכי השירים”³⁹³, היה מיטב מעשהו בעולמו כי “היה לכל שארית השביה חומה ובצרון”³⁹⁴. ולא בשקר התהלל באגרתו אל יוסף מלך הכוזרים: ש“בני הגולה – שרוים בשלוה בארץ מגורנו, כי אלהינו לא עזבנו ולא סר צלו מעלינו”³⁹⁵. וככל אשר נכתם עונו אשר העוה בדבר בן סרוק, אשר הטה אזנו לדבת אנשי בליעל, יֵאָמֵר עליו כעין הדבר האמור על ראש רוזני ישראל לדורותיהם: כי לבבו היה שלם אשר עשה את הישר בעיני תורת ה' ובעיני עמו, אשר לא סר מהם כל ימי חייו רק בדבר מנחם הטורטוזי, – יהי זכר מעשיו הטובים לברכה בקרב ישראל.

השר הזה אשר עיניו היו כל היום אל הליכות ממלכת אדניו בעמדו לפניו, לא גרע עיניו כל ימי חייו ממשמרת תלמוד התורה, אשר הכין לה נוה איתן בארץ ספרד למיום היות רבנו משה בן חנוך לרב בקורדובא. ויהי במות הרב הגדול ויהי רבי חנוך בנו לרב בקורדובא³⁹⁶. ויהי השר בן שפרוט למעוז לראש רבי חנוך³⁹⁷ ככל אשר היה מגן לרבי משה אביו. והאיש רבי חנוך היה ממלא מקום אביו הגדול בתורה וביראת אלהים ובחסד ובצדקה, עד כי העידו גם הנחרים בו על חכמתו “שאין כמוהו בספרד עד ישיבת בבל”³⁹⁸, לאמר כי מלבד רבנו האי גאון, היושב בעת ההיא על כסא מתיבת בבל, אין גדול בתורה כמהו בדור ההוא. וככל אשר הרבה ללמוד הרבה ללַמד: “שהעמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה בישראל”³⁹⁹. וכרבות תורתו רבתה צדקתו הטהורה, כי בכל היות יד נדיבי עדתו העשירה מאד פתוחה לפניו, חשך את ידו מקחת מתנותיהם “ולא היה הרב [הזה] בעל ממון מפני חסידותו, שלא היה רוצה ליהנות מכבוד התורה, לפיכך היו חייו חיי צער”⁴⁰⁰. ובכל היות ר' חנוך איש שפל רוח ושח עינים, קִנא איש חכם אחד מרעיו תלמידי אביו בכבודו, וישא את עיניו לרשת את כסאו. ואך הלוך הלך בן שפרוט בדרך כל הארץ⁴⁰¹ קם רבי יוסף בן יצחק בן אביתור, אשר גדל אתו יחד בבית מדרש רבי משה, על רבי חנוך לקרוע את השררה מידו. ויתגלע ריב בתוך העדה וַתֵּחַץ לשני מחנות אשר עמדו בראשן שתי משפחות. האחת היא משפחת בני פליאג, אשר היתה גדולה מכל משפחות קהל קורטובא⁴⁰², היא החזיקה בכל עוז בידי רבי חנוך, אשר אחת מבנותיה היתה לו לאשה ואשר לאחד מבני המשפחה הנכבדה ההיא נתן רבי חנוך לאשה את בתו. וגם שבע מאות איש מנכבדי העדה נדיביה ועשיריה "רוכבים על שבע מאות מרכבות, כלם לבושים לבוש מלכות וחובשים מגבעות כדת שרי ישמעאלים⁴⁰³ עמדו לימין ר' חנוך. ובראש המתחזקים עם בן אביתור עמדו שני אחים ושמותם יעקב ויוסף ממשפחת בן גו. האנשים האלה עשו עושר גדול בשלחם ידם במלאכת המשי בעשותם “בגדים יקרים ונִסֵּי ישמעאלים בראשי הדגלים יקרים מאד, אשר לא נעשו כמוהם בספרד”⁴⁰⁴. משלח ידם זה סלל להם דרך אל שרי המלך⁴⁰⁵. ותחזק יד אנשי רבי חנוך על יד אנשי בן אביתור וינדוהו ויקראו עליו חרם. וגם בן אביתור – אשר קראו לו בשפת ערב בן שְטָנָאש – היה איש נכבד מאד וחכם גדול. ומלבד אשר גדל בתורה עשה חיל גם בשפת עבר גם בשפת ערב, עד כי פתר כל התלמוד בלשון ערב לפני הכליף החכם אלחכים⁴⁰⁶, ותנח עליו רוח השיר ויערוך שירי תפלה קטנים וגדולים⁴⁰⁷, ויבאר את ספר התהילים ברוח האגדה ובמליצתה⁴⁰⁸ בלשון העברית אשר חִדש בה תבניות חדשות⁴⁰⁹. ויהי כראות בן אביתור כי כלתה אליו הרעה וילך אל המלך חושם⁴¹⁰ המולך תחת אלחכים אביו, אשר עמד לפניו בן אביתור, לבקש על נפשו. ויענהו המלך לאמר: לוא נשאו הערבים את ידם בי, כאשר נשאו בני עמך בך, כי עתה ברחתי מפניהם – אף אתה עשה כן. ויקם בן אביתור ויעזוב את עירו וילך אל עיר באגנה⁴¹¹ אשר על חוף הים. ויבוא אל בית הרב רבי שמואל בן יאשיהו הכהן, איש חכם מקהל פאֶס, ויסתר רבי שמואל את פניו מבן אביתור, כי ירא מבוא בדברים עם האיש אשר נקרא עליו חרם אל אשר בעט בכבוד רבי חנוך. ויצא בן אביתור מלפניו בחרי אף, ויכתוב אליו מכתב תוכחה בשפת ארם, וישב לו בן יאשיהו בלשון רכה, אף העיר את אזנו על השגיאות אשר שגה במכתבו. וירד בן אביתור באניה בבלה ויבוא אל סורא, ויְקַו כי רב האי גאון יקבל אותו באהבה והצדיק אותו והרשיע את רבי חנוך, אשר בשלו ובשל רבי משה אביו, המרביצים תורה הרבה מאד בארץ ספרד, חדלו נדיבי ספרד לתמוך את המתיבה עד אשר כמעט באה עד משבר. אך טעה שגה בן אביתור הרבה מאד, כי נעלה היה הגאון הנערץ הזה על חשבונות עסקי ממון כאלה. ויחש מאד לעלבון הרב הזך והטהור רבי חנוך ולא נתן לבן אביתור לבוא אליו ולהראות את פניו, וילך בן אביתור מר בחמת רוחו לדמשק.

עד כה ועד כה התהפכו המסיבות בעיר קורדובא. וַתָּמָט משפחת בני פליאג וכל אדירי העדה אשר נטו אחרי רבי חנוך, לפני משפחת בן גו וחבריה, אשר חִזקו בידי בן אביתור. יעקב ויוסף אחיו בן גו מצאו בחצר המלך אבדת הון רב, אשר אבדה שם, ולא מצאו את לבם לאסוף את הכסף הנמצא אל חיקם, ויוציאוהו לאט לאט במתנות אשר הגישו אל המלך חושם הרך בשנים מאד ואל אומנו המושל בשמו אלמנצור אבי־עמרי למען הטות את לבם אל עדת ישראל⁴¹². וימצאו חן בעיני אלמנצור האוהב מאד את הבצע, וינשא מאד את יעקב בן גו, וימצא את ידו בפקודה חתומה בטבעת המלך, להיות לנשיא ולשופט ראש לכל קהלות ישראל, אשר בכל מלכות ספרד מִקָצֶהָ עד קצה, וַיַעֲמֵד לפניו שמנה עשר סריסים מסריסי המלך, וירכיבהו במרכבת המשנה. וגם כל קהל ישראל אשר בקורדובא נתנו ידם תחתיו ויקבלוהו עליהם לנשיא. ויעש יעקב בן גו את הטוב בעמו, ויהי מעוז לעניי עמו ככל אשר היה חסדאי בן שפרוט. וקרוב הוא כי היה גם משען לחכמים כמוהו, אך לדאבון נפש היה גם אדון קשה רודה באף, כמשפט הכליפים והפַּחות, כמהו. כי ככל אשר מִלֵא חסדאי את ידו להתהלך עם מנחם, ככה מצא בן גו את לבו להתהלך עם החסיד הזך והטהור רבי חנוך. כי הזיד לשלוח קשה אל הרב העלוב הזה ולהעיד בו “שאם ידין בין שני אנשים ישים אותו באניה בלי משוטות וישליכהו בַיָם”. למראה כבוד השר בתפארת עֻזו, כהו גם עיני רבים מן האנשים אשר מלפנים נטו אחרי רב חנוך, ויטשוהו ויערכו מכתב אל בן אביתור כי ימהר לבוא ולרשת את כסא הרבנות, וכי נכונים הם להוריד את רבי חנוך מפניו. אך מזִמַת בן גו ואנשיו לא עמדה להם, כי ראה ה' בעלבון הרב הנקי ורֶוַח עמד לו משני מקומות. כי מבן אביתור באה אל קוראיו תשובה קשה מלאה קנאת צדק, על הליכותיהם אשר יתהלכו עם רבם הנהדר וַיַמְרֵץ את דברו במכתבו לאמר: “מעיד אני על עצמי שמים וארץ שאין כמהו – כמו ר' חנוך – מספרד עד ישיבת בבל”. ובכן הנחיל בן אביתור את איש ריבו כסא כבוד על יד רב האי. והאנשים אשר בגדו ברבי חנוך חפו ראשם. ולא ערבו עוד את לבם להעביר את הרב הנכבד והנהדר הזה מכסאו, למען עשות נחת רוח לתקיפים. אך גם התקיף הזה יעקב בן גו נחל את חלקו מיד אוהביו הנכרים אשר רוממוהו. כי מקץ שנה נהפך לב אלמנצור מָגִינוֹ לשנוא אותו, בהכירו בו כי לא איש כלבבו הוא, וכי לא הקים בן גו את מחשבתו: כי בהקים אותו אלמנצור, אמר בלבו כי יעשוק וינגוש הנשיא הזה וְיָרוֹץ את עַמו למען מלא את כל כספם אל אוצר מגנו הערבי, והנה נכזבה תוחלתו כי אוהב היה הנשיא הזה את בני עמו וחס על יגיעם. ויסר אלמנצור את חסדו ממנו ויאסרהו בבית הכלא, ויהי אסור שם שנה תמימה, עד כי נודע הדבר לחושם המלך, ויגער באלמנצור. ויקרא לו דרור כרגע, וישיבהו על כנו⁴¹³, אך לתקפו הראשון לא שב עוד. אין זאת כי אם יד אלמנצור היתה בזה לשית מוקשים לו על דרך מעשיו. מדרכי בן אביתור ובן גו, אשר שניהם היו צדיקים, יֶרָאֶה מה בין תקיפי חכמי ישראל ובין חסידי שריהם המתהלכים עם שרי הגוים: רבי יוסף בן אביתור, אשר עמד לפני רבי משה בן חנוך, זכר את דרכי חכמי התורה ויסוג אחור מפני רב חנוך, כאשר נָסֹגו אחור בני בתירא מפני הלל⁴¹⁴, רב מפני שמואל⁴¹⁵, רב חנינא דצפורין מפני רב מני⁴¹⁶, רב יוסף גאון מפני רב אברהם גאון⁴¹⁷; ויעקב בן גו אשר עמד לפני אלמנצור, אף כי נדיב ועושה חסד היה, התהלך עם ראש חכמי ישראל אשר בספרד ובנותיה, כאשר התהלכו ראשי גליות עם גאוני סורא הראשונים⁴¹⁸, מר ינקא עם גאוני פומבדיתא⁴¹⁹, הונא ראש הגולה עם מר חנינא חותנו⁴²⁰, בן זכאי עם רב סעדיה⁴²¹ וחסדאי בן שפרוט עם מנחם⁴²². מערכות מקבילות כאלה מודעה רבה הן באיזה גבול יש לנו לבקש את האנשים, אשר רוח ישראל עומדת בם בטהרתה. והמדה הזאת חוזרת ונראה בכל שפעת אורה ברבנו חנוך, המֻרְדָף ביד בן גו, כי בבוא חֲתָנוֹ מבני פליאג, לבשר לו כי מת יעקב בן גו בליל שבת, נתן רבי חנוך את קולו בבכי ויקרא במר נפשו: מי יכלכל כיום את המון העניים אשר היה לבם השר הנדיב למשען לחם כל ימי חייו? – ורבי יוסף בן אביתור מת בדמשק. ורבי חנוך האריך ימים אחרי בן־אביתור ובן גוי, ויהי בעלותו לְסַיֵם את התורה ביום שמחת תורה כמשפטו תמיד “וגדולי דור ועיני העדה” עמו, נשברה התבה ויפול הרב וַתִּשָׁבֵר מפרקתו וימת מקץ ימים מספר, אחרי העמידו תלמידים רבים, אשר אחד מגדוליהם היה השר הגדול והרב הגדול רבי שמואל הנגיד, אשר שמו ומעשיו היו לתפארת בישראל.

בדור ההוא נקבו בשמות שלשה משוררים בארץ ספרד, הלא הם יצחק בן שאול, אשר הלל בשיר את חסדי השר הנדיב יעקב בן גו ובניו, יהודה בן חנניא ויצחק בן כלפון אנשי קורדובא⁴²³.

ומתלמידי מנחם עשה לו שם גדול בדעת חקֵי תורת הלשון העברית יהודה בן דוד לבית חַיוג ממדינת פאס⁴²⁴ באפריקא, וימלא אחד מן החכמים בדור הבא את פיו, תהלתו ותהלת מפעליו לאמר: “חכם חרשי הלשון [היה], רב על כל חושבי מחשבות. ומחשבתו הולידה ארבעה ספרים, והם ספר הנֹח, ספר הכֵּפֶל וספר הרקחה. והילדים האלה ארבעתם נתן בהם האלהים חכמה”⁴²⁵. יסוד שיטתו הוא כי כל הפעלים העברים מקצהם ועד קצהם בעלי שלש אותיות הם⁴²⁶. ואם ירָאו מקצתם לעיני הרואה כבעלי שתי אותיות, אין זאת כי אם האות השלישית הנעלמת נבלעה בין חברותיה, או נתכה מרוב רפיונה, אך שארית יש להן בדגש או בנקוד אשר הפך את עינו למען שים לה זכרון ומשמרת בדרך מבטאו. ואף כי בעינינו אין השיטה הזאת, הנכונה בחקר תורת לשוננו, בכל זאת אין לכחד כי החֵפֶש אשר חפשו אוהביה את כל מלה ואת כל שרש בגבול שפתנו למען הוֹכֵחַ את אמתתה הועיל הרבה מאד לגַלות עמוקות ולחשוף צפונות בסתרי טבע לשון אבותינו.

ובדורות ההם, אשר בארצות המושלמנים הרימו בני ישראל ראש, דֻכאו אחיהם מאד בארצות ממשלות הנוצרים. ואף כי בתחלת ימי מלכי בית כַפֶט המושלים בצרפת, היו עוד לבני ישראל בארץ ההיא נחלות שדות וכרמים ואף כי שמו מלכי הבית הזה מעצור למשובת הכמרים והשרים הנוטים אחריהם, בכל זאת בערה שם כאש רשעת הכמרים, אשר שמו את כל לבם להצית באש קנאתם את חמת האספסוף על היהודים ולשום בעיניהם עם מכשפים חלקם. ובמות המלך הוגיו כפט האמינו דלות העם כי רופאו העברי המיתו. וסופרי נזירי הנוצרים אספו את דבת שוא זאת על ספרי זכרונותיהם⁴²⁷. ובהיות ידי המלכות רפה, והשרים מושלים איש באחוזתו כאות נפשו, היה כל גורל אבותינו וכל כבודם וקנינם כמשחק בידם וביד הכמרים והמון עם הארץ. במדינה אחת בצרפת היו בעלי קרקעות ובעלי מִכרי מלח, ובמדינה אחת התהלכו עמם כהתהלך עם עבדים. והכישוף אשר בעיר לימוזי⁴²⁸ גרש את עדת ישראל מעירו, על אשר לא שמעו בקולו להמיר את דתם, אחרי אשר הכביד עליהם את ידו חדש ימים לשמוע את מדברותיו אשר נשא באזניהם להוכיח להם את אמתת דתו (4470 –1010).

ומרכז התורה בצרפת היתה העיר נרבונא, אשר בה השיב קרל הגדול בימיו את רבי מכיר החכם הבבלי ויגדלהו⁴²⁹. על משפחת המכירי הזאת נאמר כי “לא פסקה מהם גדולה וממשלה ותורה”⁴³⁰ וכי “נר בינה בנרבונא לא כבה”⁴³¹. הקריה הזאת היתה עיר ואם לישראל היושבים בארצות צרפת ואשכנז ולבנותיהן, כדבר סופר קדמוני: “עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות”⁴³². בסוף ימי הגאונים קם חכם גדול בעיר ההיא ושמו ר' יהודה בן מאיר, ליאון או ליאונתין. מחכמתו הרבה מאד לא נותר דבר בכתובים. אך לעומת זה העמיד תלמיד, יורש נאמן לתורת פיו, הלא הוא רבנו גרשום בן יהודה⁴³³, אשר יקָּרא לו בישראל עד היום “מאור הגולה”. החכם הגדול הזה היה צרפתי⁴³⁴ מלדה. מסתבר הדבר, כי יליד עיר נרבונא המלאה חכמים היה, ושם לקח תורה מפי רבו, וקרוב הוא כי הוא היה מצאצאי משפחת רבי מכיר הבבלי⁴³⁵. מלבד אשר לקח את רובי תורתו מפי רבו הצרפתי רבי יהודה ליאונתין, קבל תורה גם מרב האי⁴³⁶. וכיד הרוח אשר נאצלה עליו משניהם, החל לבאר את התלמוד בסגנון נוח ונכוח לכל מבין, מועט מחזיק את המרובה⁴³⁷. ובדבר הזה החל התלמוד הספר החתום, להיות לספר גלוי אשר ירוץ בו כל קורא נבון. ולא ישב רבנו גרשום כל ימיו בצרפת, כי יצא משם וילך ארצה אשכנז וישב במגנצא⁴³⁸. וימצא שם איש נכבד מאד, העומד בראש הקהלה, ושמו ר' שמעון בר יצחק⁴³⁹, אשר קראו לו בני עמו יושבי אשכנז, רבי שמעון הגדול. ויהי רבי יצחק רב חכם בתלמוד ופיטן משורר שירי קֹדש, הממלאים עוד כיום מקום גדול בסדר התפלה. ותהי חכמתו וצדקתו ירושה לו, כי כבר היה אביו נקרא “החסיד”, ועל אבי אביו רבי אבון נאמר כי היה “גדול בחכמה, בתורה ובעֹשר”⁴⁴⁰. אף נטה רבי אבון אל הנסתרות⁴⁴¹. ורבי אבון הגדול⁴⁴² זה היה מצאצאי הרב רבי יוסף בן רבנו שמעון⁴⁴³, אשר גם לו יצא שם בפיטנים⁴⁴⁴. משכן רבנו שמעון היה בעיר מַנש⁴⁴⁵. בן איזה דור מששת דורות המשפחה ההיא יצא מצרפת לשבת באשכנז אין לדעת עוד. אך לפי סגנון היחש המסור לנו נראים הדברים כי רבי אבון כבר היה מיושבי אשכנז, ואולי מיושבי עיר מגנצא. מלבד רבי שמעון בר יצחק, קרוב הדבר מאד כי היה בימיו באשכנז רבנו אליהו הזקן חתן רב שרירא, וקרוב למשפחת רבי שמעון בר יצחק. כי כלם יחדו היו מצאצאי משפחת רבנו קלונימוס בן רבי משה הזקן, אשר זה כמאתים ושלשים שנה לפנים הביא אותו הקסר כרל הגדול מצפון איטליא ויושיבנו במגנצא⁴⁴⁶. ויאהב רבנו אליהו הזקן את רבי שמעון בר יצחק כאהבת אב את בנו⁴⁴⁷. ואין ספק כי רבנו אליהו היה המלמד גם אותו, גם את רבנו גרשום את התורה השלמה אשר העלה עמו מבבל מפי רב האי יְבָמו אחי אשתו, הגאון האחרון. ואולי על המסורת הזאת מפי רבנו אליהו לרבנו גרשום נאמר: "ורבנו גרשום מאור הגולה קבל מרב האי⁴⁴⁸ לאמר: מרב האי ביד אליהו. וקרוב הדבר מאד כי גם מרוח שירת פיוט התפלה אָצל רבנו אליהו על רבי שמעון בר יצחק, כי גם הרב הזקן הזה פיטן היה⁴⁴⁹. מלבד אשר גם במשפחת בר יצחק, מדור דור, היה כשרון מעשה הפיוט נוהג כי גם רבי יוסף בן רבנו שמעון ממַנְש אבי בית אבותיו “יסד אזהרות”⁴⁵⁰.

בבֹא רבנו גרשום ארצה אשכנז, היו בידו וביד חבריו ותלמידיו לאחדים תורת צרפת מיסוד רבי מכיר בנרבונה, אשר קבל רבנו גרשום ותורת גאוני בבל, אשר באה לאשכנז ביד רבנו אליהו הזקן ותורת איטליא, אשר באה בידי רבי קלונימוס מלוקא למגנצא זה כמה ותהיינה למוצק אחד מזוקק שלשתים. ויושֶב רבנו גרשום ישיבה במגנצא וינהרו אליה תלמידים מאשכנז ומאיטליא⁴⁵¹. אך יותר מאשר עשה לו שם גדול בישיבתו ובבאוריו לתלמוד נודע שמו בכל המון ישראל בתקנותיו אשר התקין ואשר קבלו אותן פה אחד כל בני ישראל יושבי ארצות המערב עד היום הזה⁴⁵², אף כי הוא לא גזר אותן בלתי אם עד תֹּם האלף החמישי. הגדולות והחשובות בתקנותיו הם החרמות אשר החרים את כל הנושא יותר מאשה אחת⁴⁵³ ואת כל המגרש את אשתו על כרחה⁴⁵⁴ ואת הקורא את אגרות חברו בלא רשות. וקרוב הוא כי בגלל התקנות הנחילו אותו בני עמו את שם הכבוד “מאור הגולה”⁴⁵⁵. אך ברור הדבר כי בכל התקנות האלה לא היה רבנו גרשום דן יחידי, כי הושיב בית דין וַיוֹעֶד ועד חכמי אשכנז⁴⁵⁶. ואין ספק כי רבני קהלות וַרמיזה ואשפירא⁴⁵⁷ היו מראשי הנמנים עמו, כי גדול היה כבוד שתי הקהלות בדורות ההם ככבוד קהלת מגנצא.

ככל אשר התנשאה גלות אשכנז בימים ההם בכבודה להמנות בחכמי תורתה עם גלות ספרד וקירואן, ככה החלה לרדת מטה מטה בכל דבר משפט אזרח. עד העת ההיא לא לחצו עוד הגרמנים את ישראל בחזקה. הן קרקעות לא היו להם, כי שיטת האריסות⁴⁵⁸, אשר על פיה נִתנה כמעט כל אדמת הארץ מיד המלך לשרים ולאלופים לאכול מפרי תבואתה בשכר מצער, לא הניחה עוד מקום לבני ישראל להאחז בה ולקנות או לשכור, ויחזיקו רק במסחר ויהיו נוסעים לירידי ערי המרכֹּלת. ויהיו מרימים מקטנם ועד גדולם תרומת כסף אשר שמו עליהם מלכי בית הכַּרליים הראשונים. ויתן אטון הראשון⁴⁵⁹ קסר גרמניה את תרומות היהודים ויתר הסוחרים מתנה לבית תפלת הנוצרים אשר במגדנבורג. והקסר אטון השני הרים נדבה “אות יהודי מֶרְזֶרבורג”, לאמר את תרומת כספם, לבישוף אשר בעיר ההיא. לקסר הזה היה אוהב יהודי ושמו קלונימוס. ויהי כי נגפו שריו וחילו במלחמתם עם היונים ועם הערבים על יד בַּזַנְטלוֹ והקסר היה צפוי לנפול שבי ביד צר, וישם קלונימוס את נפשו בכפו, וירד מעל סוסו ויתנהו לקסר וימלטהו על אניה אשר עמדה על החוף ותנצל נפשו⁴⁶⁰. אך בעלות הקסר האחרון לבית האטונים, הלא הוא הנריך השני, על כסא גרמניא, נהפך לב המלכות לרעה על בני ישראל יושבי ארצותיה. כי היה המושל הזה אדוק מאד בדתו ומִשחק ביד כמריו, עד כי שמה הכנסיה עם קדושים חלקו. ויִּקֶר בימיו מקרה אשר הכעיס אותו תמרורים, כי כהן אחד אשר היה כהן מוַדה⁴⁶¹ לנסיך קונרד בן משפחת הקסר ושמו וצֶלין⁴⁶², עזב פתאם את דתו ואת כבודו בבית הקסר ויתיהד. ויהי המעט ממנו כי דבק בתורת ישראל בכל לבבו ובכל נפשו, ויכתוב ספר מלא קשות ונאצות על דת הנוצרים וימרץ בו מאד את דבר הנביא “אני ה' לא שניתי” אשר היה לפתגם בפיו וידבר סרה על קדושי הקתולים. ותבער חמת הקסר על הנצחון הדל הזה שנצחה רוח דת ישראל על הכהן הקרוב אל בית המלך. ויהי מקץ שנים ותפרוץ חמתו העצורה, ויוצא דבר מלכות כי כל האיש מבני ישראל אשר לא יתנצר יעזוב את עיר מגנצא (4772 – 1012) ⁴⁶³. אם חלה הגזרה על מגנצא לבדה או גם על ערים אחרות, אין עוד להציל דבר מפי הזכרונות, אך ברור הדבר כי קשה היתה הגזרה וכי גם דמים נשפכו⁴⁶⁴. על כן נמצאו אנשים אשר לא עמד לבם ביום צרה ויקבלו למראית עין את דת הנכר. ועיני רבנו גרשום דאבו לראות כי גם בנו היה בתוך רכי הלב⁴⁶⁵. אך יען כי לא רק קנאת המלך לבדה הדיחה על ישראל את הרעה, כי אם גם יד אהבת הבצע היתה במועצה הזאת⁴⁶⁶, התחזק החסיד רבי שמעון בר יצחק העשיר ועוד איש אחד נדיב ואשתו הנדיבה אשר נקבו בשמותם מר שלמה ומרת רחל, אשר המה היו הקונים מכספם שדה הקברות לקהלת מגנצא, וישיתו שלשתם את ידם וישקלו כסף רב ויבטלו את הגזרה. ויהי שם שלשת הנדיבים לברכה ולתהלה בקרב עדתם⁴⁶⁷, וישובו גולי מגנצא למקומם בשנה הבאה⁴⁶⁸ והאנוסים שבו אל דת אבותיהם. ויוצא רבנו גרשום חרם על כל האיש אשר יזיד להזכיר לאנוסים האלה את מעשיהם אשר עשו, לא מחפץ לב כי אם מרפיון ידים⁴⁶⁹.

ורבנו גרשום, מלבד אשר היה מורה ראש לכל מורי דת ודין, שקמו בארצות אשכנז וצרפת ובנותיהן בדורות הבאים, היה לבו ער ורוחו מלאה געגועים אל חמדת עמו אשר בימי הקדם, אשר אין שארית לה עוד, ונפשו מרה על העריצים השאננים בגוים אשר ישיבו בלחציהם את עמו עד דכא, בארצות גלותו. מרת נפשו זאת שָׂמַתְהוּ לְאַחַד מראשי המקוננים בְפַיְטָנֵי אשכנז וצרפת, אשר מלאו סליחותיהם נְהִי, על אבדן הגדולה והתפארת, אשר היו לבת ציון בימי מחמדיה וּמְרִי שיח על העשוקים הנעשים לה כיום:

אַיֵּה כָל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר סִפְּרוֹ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, ה' צְבָאוֹת?
⁴⁷⁰

הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת הָיוּ לְחֶרְפָּה

וּלְבִזּוֹת; וְכָל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת וְאֵין שִׁיּוּר

רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת? ⁴⁷¹

וישא את כל לבו וכל נפשו ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום שוב נדחי ישראל אל ארצם ואל מקדשם⁴⁷², אשר כל לבו ובשרו ירננו לחזון היום הגדול ההוא⁴⁷³. אך מדי התבוננו אל הצרות המוצאות את עמו יהמו כל קרביו ויקרא:

גְרוֹנִי נִחַר זְעוֹק חָמָס רְאוֹתִי רָשָׁע נוֹתֵן קֹדֶשׁ לְמִרְמָס⁴⁷⁴.

סְגֻּלָּתְךָ דּוֹחֵק הַצּוֹרֵר הַצָּר; סִבְרָהּ לְהָמִיר בֶּאֱלִיל נוֹצָר⁴⁷⁵.

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה גָּלְתָה יְהוּדָה כֻלָּהּ; דָּוָה כָל הַיּוֹם וְכָלָה, דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ⁴⁷⁶.

בדור ההוא אשר נגזר השמד הראשון בארץ אשכנז, עלה על כסא ממלכת מצרים הכליף חַכִּים לבית הַפַטימִיּיִם, אשר לא היה נופל הרבה במעלות רוחו, מן העריץ קליגולה הרומי, בתִתּוֹ גם הוא את לבו כלב אלהים, בהתאמרו כי אותו שלח אלהי מחמד להכביד את אכפו על היהודים ועל הנוצרים, להמיר את דתיהם בדת האשלם, וכל איש יהודי אשר יַמְרֶה יִשָּׂא תבנית עגל על לבו לזכר מעשה העגל, ובגדים אחרים ילבש למען תכירהו כל עין כי לא מושלמני הוא, והאיש אשר יזיד לבלתי שמוע לקול פקודתו יָחרם כל רכושו והוא יגֹרַש מן הארץ. (4768 – 1004). ויהי כשמוע העריץ כי לא ימלאו היהודים אחרי מצוָתו לעשות לכל חוקתה, ויגזור עליהם לשאת איש על לבו בול עץ ששה מנים משקלו ולשום מצִלות בבגדיהם. ותעברנה עוד שנים וַיַהרוס את בתי כנסיות ישראל ואת בתי תפלת הנוצרים ויגרש גם את אלה גם את אלה מארצותיו (4774 – 1014)⁴⁷⁷. ותהי עת צרה לישראל, כי כמעט אבד מהם מפלט בהיות ארץ מצרים וכל צפון אפריקא וסוריא וארץ־יש1.ראל ארצות ממשלתו וגם בבגדד היה לאנשיו יד ושם. ותמשך הרעה עד אשר קצה גם נפש המושלמנים בשגעונותיו ובאכזריותו, ויקשרו עליו ויהרגוהו ותשקוט הארץ.

רב צמח בן כפנאי ורב חנניה בן יהודה גאונים בפומבדיתא. רב עמרם הראוי נדחה ורב אהרן בן שרגדו קופץ על כסא המתיבה. רב יוסף בר סטיא בורח מסורא מפני זממי רב אהרן. סדרי המתיבה בסורא בטלים. רב נחמיה חולק על רב אהרן ויורש את שררתו אחרי מותו. מעוט כבוד המתיבה בימי רב אהרן ורב נחמיה. כבוד המתיבה מתחדש בהיות רב שרירא לגאון. ערך רב שרירא ורב האי בני מולדתם. השתוף הגמור לאב ולבן בכשרוניהם ובמדותיהם. קדושת הדיַָנות בעיני רש“ד. צדקתו הנשקפת מהוראותיו. קנאתו על אנשי בצע הצבועים. מתכֻּנתו אל האגדה ואל הפלספה. ספרו מגלת סתרים. אגרת רש”ג וערכה. מצוק ומחסור במתיבה. רב האי מתמנה לאב“ד. שוטני המתיבה מלשינים את רש”ג עם האי למלכות. שניהם נאסרים ורכושם נבוז. נפטרים מִכִּלְאם וחוזרים לשררתם. מות רב שרירא ממחלת ידו ורב האי קם לגאון. רוחב דעת רב האי בלשון ובמדע. התורה היא העקר בעיניו. זהירותו מתערובת דעות חיצונות בחכמת התורה. הכרתו את עקרי הדעות הישראליות. משמרות מוסר ההלכה בטהרתו. עינו היפה בכל כִּתֵּי בני אדם. חששו לפסקי ב“ד של גוים ולעדותם. ערך המנהג המקובל וערך השלום בקהלה. טעמו ההסתורי. דעותיו הדומות לדעות רס”ג. שירת מוסר השכל. ערך ספריו, רוב תשובותיו ורוב תלמידיו. ר' דוסא בן רס“ג וחכמי דורו בסורא. גדלו בתורה ואהבתו לרב האי. ר' שמואל בן חפני גאון בסורה. מר יוסף בן ברכיה סגן הישיבה. חכמת רש”ב חפני בתורה ובמדע בספריו הכתובים ערבית. מת רבנו האי וערכו הגדול. שנת מותו היא שנת אחרית גדולת התורה בארצות הקדם.

4798־4696

ובשנה השמינית לשנת עלות רב סעדיה על כסא מתיבת סורא, מת רב כהן צדק גאון בן רב יוסף, ראש מתיבת פומבדיתא (936־4696)¹ ויקם לגאון רב צמח בן רב כפנאי, אשר לא נשאר ממנו כמעט מאומה באוצר ספרותנו, וישב על כסאו שתי שנים וחצי וימת (938־4698). ויהי לגאון בפומבדיתא רב חנניה, בן לרב יהודה אשר כִּהן במתיבה ההיא כעשרים שנה לפני כן² במעט התשובות אשר נותרו מיד הגאון הזה, בן גאוני קדם³, אשר מרביתן עוסקות בהלכות כתובה ודיני ממונות, תרָאה רוח סדר ומדע, מעין הרוח אשר תנוח על תשובות רב סעדיה⁴.

בהאסף רב חנניה אל עמיו (943־4703), באו על מתיבת פומבדיתא ימים כימים, אשר התרגשו לבא על מתיבת סורא לפני עלות רב סעדיה על כסאה. הגאונים האחרונים אשר קדמו לרב סעדיה, לא השיגו בגדולתם את הגאונים הגדולים אשר לפניהם, עד אשר בא רב סעדיה ויחזֵר בכבודו הגדול את העטרה ליושנה. ככה היה גם גורל פומבדיתא אחרי מות רב חנניה. בטרם עלה בן רב חנניה ובן בנו לשבת על כסא מתיבתא ולעשות לה בחכמתם שם עולם, קדמו להם ראשי מתיבה, אשר היו נופלים בערכם גם מכל הגאונים הנהדרים אשר היו לפניהם, גם מן הגאונים אנשי המופת אשר באו אחריהם. הן במות רב חנניה היה הכסא נכון לרב עמרם בן רב מנשה⁵ ראש כלה, אחי אשת רב חנניה⁶, איש חכם וצנוע הראוי לשררה הזאת. וקרוב הוא כי בימי רב חנניה האחרונים היה רב עמרם גם אב בית דין⁷. ומהיות שררת אב בית דין סמוכה ותקופה לשררת הגאון, באין בין שתיהן משמרת פקודה אחרת, היתה זכותו כפולה לרשת את כסא המתיבה. אך רב אהרן בן יוסף הלא הוא כַלף בן שרגדו, ־ אשר שת את ידו עם בן זכאי, בריבו עם רב סעדיה בקנאתו בגאון ההוא, ואשר יד ושם לו גם בתורה, בהיותו תלמיד רב מבשר גאון⁸ – היה איש “עז מאד” ויקפוץ על רב עמרם ויורידהו מכסאו וישב הוא עליו, אף כי לא נחשב על חכמי המתיבה כי סוחר היה. ובהיות רב עמרם איש תמים ושח עינים שונא דברי ריבות, עזב לו את מקומו, אף היה בא ויושב לפניו⁹ והעֹשר הגדול אשר היה לרב אהרן מִלא אותו עוז לבלתי תת שנה לעיניו עד עלותו אל הגדולה¹⁰אשר בשֶלה מרר וישטום את רב סעדיה¹¹ אף כי בכל היותו חכם, לא היה ראוי למשמרת הקֹדש הזאת¹² ונראים הדברים, כי בעשרו הרב תמך את המתיבה ואת תלמידיה, על כן היו בתוך חכמי פומבדיתא אנשים אשר בגלל כחו להחזיק את המתיבה במעמדה, בחרו להעלים עין מעלילותיו אשר עולל לרב סעדיה ולרב עמרם.

וקרוב הדבר מאד כי ככל אשר הוריד רב אהרן את רב עמרם מכסאו בפומבדיתא, ככה הבריח ממתיבת סורא את העומד בראשה וישם לה קץ. ואלה דברי הימים האחרונים למתיבת סורא. מבני רב סעדיה אשר ילד בשבתו במצרים ואשר הָמה לבו עליהם בצאתו משם¹³ אין אתנו יודע עד מה. לעומת זה גדול בישראל שם רבי דוסא בן רב סעדיה, אשר על פי תורתו וחכמתו יחד כבודו בין גדולי חכמי ישראל. אך דבר אחד מנע אותו מעלות על כסא המתיבה במות אביו, הלא היא ילדותו הרכה מאד. כי חשבון ימי חייו, אשר ארכו כשמונים שנה אחרי מות אביו¹⁴, יכריענו להחליט כי היה בן שתים או שלש שנים ביום שכב רב סעדיה עם אבותיו. על כן הוסיף רב יוסף בר סַטְיָא, אשר הקים אותו בן זכי בימיו לשטן לרב סעדיה, ואשר ישב אחרי כן עם הגאון ההוא לבטח¹⁵, לשבת על כסא מתיבת סורא אחרי מות רב סעדיה, אך כבוד המתיבה היה הולך ודל¹⁶. ובהיות רב אהרן בן שרגדו לגאון בפומבדיתא¹⁷ לא עצר עוד רב יוסף כח לעמוד בגדולתו בסורא, כי נבדל רב אהרן בן שרגדו גם בדבר הזה מן הגאונים אשר לפניו, אשר לא שמענו עליהם כי יחלוק ראש מתיבה אחת על ראש מתיבה השנית אשר בימיו, ובן שרגדו הרבה להציק ממקומו מפומבדיתא לרב יוסף העומד מתיבת סורא, עד כי צר המקום לרב יוסף בר סטיא ויקם ויעזוב את גדולתו ואת עירו ואת ארצו. ויברח אל בָּצְרה וישב שם עד יום מותו¹⁸ לרגלי עזוב רב יוסף את סורא בטלו סדרי המתיבה בעיר ההיא ימים רבים¹⁹, אך קרוב הדבר כי מושב חכמים מופלגים היה בסורא גם אחרי כן²⁰.

ואף כי לא קצרה גם יד רב אהרן בן שרגדו בתורה, בהיות שאלות באות אליו ותשובות יוצאות מלפניו כמשפט ראשי המתיבה אשר היו מלפניו²¹ ואף כי רחב לבו, עוזו²² ועשרו, בכל זאת עלה גם עליו מורא בשר ודם. כי קם אחד מתלמידיו, אשר לא השיג אותו בחכמתו, לחלוק עליו ולהסב את השררה עליו. שם האיש הזה רב נחמיה, בן לרב כהן צדק בן רב יוסף, אשר עמד בראש מתיבת פומבדיתא בימי רב סעדיה. אך מהיות ערך רב נחמיה נגרע מערך רב אהרן²³ לא נטה אחריו לב איש מן החכמים והתלמידים כל ימי חייו. אך במות רב אהרן (960־4720) נלוו אליו מקצת בני המתיבה²⁴.

אולם בעיני מרבית החכמים והתלמידים לא יָשַׁר הדבר לשום לגאון את אב נחמיה, אשר לא השיג גם את רב אהרן בחכמתו, ולראות את רב שרירא, אשר לא קם עוד בכל הגאונים כמֹהו ואשר עד העת ההיא היה אב בית דין לפני רב אהרן, עומד לפני רב נחמיה כמשנה לפני המלך. ולא נתנו יד תחת רב נחמיה ולא באו לפניו גם הם גם רב שרירא²⁵. וקרוב הוא, כי כל החכמים ההם כבר אמרו בעת ההיא להושיב את רב שרירא על כסא אבותיו הגאונים וכי לא אבה הוא להדרש להם לבלתי בוא בריב²⁶. וברור הדבר, כי רב נחמיה ואנשיו ואָחיו, אשר הקים לפניו לאב בית דין²⁷. “וטובי בחוריו שמואל, יצחק וחיים”²⁸ לא שתו לב אל מרבית החכמים ואל רב שרירא, ויועדו יחדו ויוציאו “אגרות פתוחות אל כל הקהלות”²⁹ אשר בכל תפוצות ישראל, להודיע כי אחרי מות רב אהרן נסבו כל החכמים שכם אחד אל רב נחמיה בהמון רב ובשבועה, וישבו לפניו כשבת מושב זקנים לפני גאון מעולם³⁰. ואיש ימין רב נחמיה היה איש זקן ושמו מר שלמה בן טבנאי, אשר בידו שלח רב נחמיה את האגרת אל נדיבי ישראל אשר בארצות הרחוקות³¹. אך בהיות יתר בני המתיבה אשר לא נטו אחרי רב נחמיה לצנינים בעיניו, ושני אנשים, הנקובים באגרתו “כחשון ושבירא”³², אולי שננו מעט גם את לשונם, רצף רב נחמיה באגרותיו הפתוחות גם “כתב נדוי על בורות שני הנערים הכלבים העזים, כחשון ושבירא, הרעים התועים”³³. ומר שלמה בן טבנאי יעץ את רב נחמיה לפנות אל נדיב גדול³⁴ מאוהבי רב כהן צדק אביו הגאון. אך עד כה ועד כה באה השמועה כי מת הנדיב ההוא³⁵, ויכתוב מכתב אל יורשי הנדיב, ויוכח בו את דרכם על פניהם על בלי השיבם על מכתבו אשר כתב אל אביהם זה שנה, ועל מנעם ממנו את משען הכסף אשר היה אביהם שולח תמיד אל המתיבה בימי עמוד רב כהן צדק בראשה³⁶. ובדעת רב נחמיה את נגע לבבו, כי לב מרבית החכמים פונה מעמו, התמלטו מפי עטו דברים אלה: “או שמא יש לכם ספֵקה באמתת שררתנו ובזקנתנו ובגֹדל משפחתנו עם חכמתנו ויראתנו”³⁷. ויספר שם במכתבו, כי כל העם מקצה נוטה אחריו ומתפללים בעד שלומו. אך קרוב הדבר, כי מכתבים כאלה לא הרבו לעשות פרי, כי לא קול ענוַת הגאונים הראשונים נשמע מתוכם כי אם קול מושל מתנשא על כל איש אחר זולתו³⁸. ומי יודע, אם גם עברתו השמורה על החכמים אשר לא נטו אחריו³⁹ נתנה אותו לחן בעיני הקהל. וקרוב הדבר מאד, כי מימי רב נחמיה, אשר לא השיג את הגאונים אשר היו לפניו, ואשר על כן שב לב הקהל מאחריו, נקלה כבוד המתיבה, כי קפצו הנדיבים יושבי הארצות הרחוקות את ידיהם ממנה, עד כי הגאונים שקמו אחריו, אשר עממו ברוב אורם את כל ההולכים לפניהם, הוצרכו גם הם למחול על כבודם ולהריץ אגרות מפצירות אל העשירים⁴⁰ להשיב אליהם את לבם, ככל אשר כתב רב נחמיה ביד בן טבנאי. אולם אף כי רבו המתהלכים לו מנגד, גם בעדתו ובמתיבת עירו, ישב על כסא המתיבה ההיא שמונה שנים אחרי מות רב אהרן. וימת רב נחמיה וישב רב שרירא על כסא מתיבת פומבדיתא⁴¹ (968־4728), אשר נקראה בדורות ההם “ישיבת גאון יעקב”⁴².

כמראה אשר ראינו באחרית ימי מתיבת סורא נשוב נראה הפעם באחרית ימי מתיבת פומבדיתא. כי ככל אשר ברפות שמש סורא לערוב בימי גאוניה האחרונים⁴³ עלה פתאום על שמֶיה המאור הגדול רבנו סעדיה, אשר לא כבה אורו עד היום הזה, ככה תחזה עיננו, כי עת אשר נטָיו צללי ערב בפומבדיתא בימי רב אהרן ורב נחמיה⁴⁴ בקעה השמש בגבורתה ותמסוך על התיבה אור יקרות, אשר לא יועם ולא ידעך מישראל, בעמוד בראשה שבעים שנה, שני חכמים המאספים לכל חבל הגאונים ההולך לפניהם, אשר על שניהם יִכון הדבר אשר כתב סופר נכבד על אחד מהם, כי “הרביצו תורה בישראל יותר מכל הגאונים [אשר היו לפניהם] ולאורם הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”⁴⁵.

כבר פקחנו את עיני הקורא כי למראשית ימי הבית השני למימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק רבו מאד הדורות, אשר לא יחידים עמדו בראש ישראל כי אם זוגות זוגות⁴⁶. ובני הזוג האחרון אשר היה מאסף לכל מחנה האלהים, הלא הם הסופרים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, לא היו שני אנשים רחוקים, אשר קרבו איש אל אחיו מעט מעט ברבות הימים ויתהלכו צמדים איש על יד רעהו, אף לא בני גיל אחד ודור אחד, השוים או קרובים במספר שנותיהם, כי אם אב ובנו הלא הם רב שרירא ורב האי בנו, אשר הפליא ה' להאריך את ימי איש איש מהם עד קרוב למאה שנה⁴⁷, ושבעים שנה היו שנות שבתם יחד, וכל שלשים שנות שבת רב שרירא על כסאו, היה רב האי לו לשֻתף גמור בכל מעשיו, ובארבעים שנות שבת רב האי על כסא אחריו⁴⁸ לא משָה תורת אביו מנגד עיניו, עד כי לא רק לזוג, כי אם לתָאֳמי רוח ולב, לִתיוֹמֶת אשר לא תחלק ולא תפרד יחשבו בעינינו. על כן לא יפָלא בעיני הקוראים אם תולדות שני האנשים האלה תרָאינה בעיניהם לפעמים בדברינו כנבלעות אשה ברעותה.

ורב שרירא בן רב חנניה גאון⁴⁹ בן רב יהודה גאון בן רב שמואל ריש כלה^,50 נין ונכד לרב אבא גאון בן רב דודאי⁵¹, מצאצאי רב מרי בר רב דימי מפירוז שבור, השני לסדר הגאונים⁵², היה נצר מגזע ישישים, מזרע רבה בר אבוה⁵³ ממשפחת ראשי הגולה⁵⁴. אך בטרם עלה עוד בוסתנאי על כסא אבותיו הנשיאים, ראו ראשי אבות משפחת רב שרירא כי השחיתו הנשיאים דרכם, ויעזבו את כבוד בית אביהם, וינזרו אל בית המדרש לבקש שם צדק וענוה ורוח נמוכה⁵⁵. עוד עיני רב שרירא רכות מנוער, כבר שבעו מכבוד בית אבותיו, כי בהיותו בן שבע שנים ראה את רב יהודה אבי אביו עולה על כסא מתיבת פומבדיתא ונוהג שררה עשתי עשרה שנה, ובהיותו כבן שלשים ותשע⁵⁶ ראו עיניו את רב חנניה אביו זוכה לגדולה זאת. ובקום רב אהרן תחת רב חנניה בשנת הארבע וארבעים לימי רב שרירא הקים אותו רב אהרן לאב בית דין (943־4703)⁵⁷. וקרוב הדבר כי רוב ימי היות רב אהרן לראש המתיבה היה רב שרירא משנהו, אב בית דין, ודָנא די בבא. ויעמוד בגדולתו זאת כשבע עשרה שנה עד עלות רב נחמיה על כסא המתיבה. אז מנע רב שרירא את רגליו מבֹא לפניו, ויהי נקי לביתו כשמונה שנים כאחד העם עד אשר מת רב נחמיה. כי אז נתנו זקני המתיבה ותלמידיה את רב שרירא עליון עליהם, ויהי לגאון בפומבדיתא בהיותו בן תשע וששים שנה (960־4720). ורב האי בנו בן תשע ועשרים שנה בעת ההיא⁵⁸. ויהיו ימי שבת הבן הזה למן העת ההיא, במושב אחד עם אביו, כשלשים שנה לבד מן השנים אשר ישב הבן החרוץ הזה לפניו עד העת ההיא, עד כי נִתכו רוחות האב והבן ויהיו למוצק אחד, כחמשים שנה תמימות. על כן לא יפלא בעינינו, אם רואים אנחנו כמעט מדה אחת וקצב אחד לכל מחשבות שני החכמים האלה, לכל דרכיהם ולכל מעשיהם. ראשית הדמיון האחד אשר לשניהם הוא רוח הצדק והמישרים אשר היתה לנשמת חיים בכל שיחם והגיונם ובכל תורת פיהם, אשר יורו לבני ישראל הקרובים והרחוקים ובכל משפטיהם אשר ישפטום, לברר ולצרוף את הדין אשר לפניהם מכל דֹֹפי ומשמץ כל דבר הַוֹת, לחשוף כל מצפוניו למען הוציא לאמת משפט^59.ואת הדרך הזאת קבלו מרבותיהם הגאונים אשר היו לפניהם⁶⁰ והמעט מהם כי את דרכם זאת שמו להם לקָו למעשיהם, כי אם שמו אותה לכל משא נפשם ולכל חלקם בחיים^61. וגם לגבי בעלי הדין היה מנהג רב שרירא ורב האי אחד ככל אשר קבלו גם מאבותיהם⁶². ותחָשב בעיני רב שרירא משמרת הדיָנות למלאכת שמים, לעבודת ה‘, אשר רק אז תתרומם ותתעלה בהיותה מסורה ביד “הצדיקים המושלים בחכמה וביראת שמים”⁶³. על כן ככל אשר היה לבו אמיץ להשיב אחור את הדברים הנאמרים בשם גדולי הגאונים⁶⁴, אף כי שִוָה את נפשו כתלמיד קטן להם⁶⁵, ככה מלאו גם משפטיו רחמים בהיותו מגן לכושל ככל אשר מצאה ידו. עד אשר השיגה ידו עמד למחזיק ולמעוז לאשה בריבה⁶⁶, ויהמו רחמיו על הילד אשר אמו מתה עליו ואביו הרחיק נדוד, לבלתי שמוע אל הקרובים אשר יאמרו למצוא לו מקום, איש כאשר עם לבבו, כי אם לתתו או בבית אחד הקרובים אשר הילד “מכיר אותו ושמֵח בו – – ודעתו מיושבת בו” או בבית אחד מקרוביו שהוא “עשיר אשר דעתו רחבה – – ויש לו נשים יכולות לשאת את התינוק”, ולבלתי הַכְרֵעַ על פי דעת איש, כי אם על פי טעם הילד הרך הזה, ולהבחין באיזה מקום משני אלה תרבה “נחת רוחו” שם יתנוהו. סוף דבר, טובת הילד היא המכרעת⁶⁷. וברוח החסד והרחמים ההיא כלכל את דבריו בבא אליו השאלה, אם מותר למול בשבת את הבן אשר ילדה ישראלית לבעלה אשר המיר את דתו בימי הֵרונה, ויָשָב רב שרירא כי הִמול ימול הילד הזה גם ביום השבת, כי אם הרשיע אביו לחטוא לה’ אלהי ישראל, הילד התמים והנקי הזה מה חטא? הלא “זרעו של אברהם ותולעת יעקב הוא”⁶⁸. אף הביע בהמון רחמיו את תקותו כי הבן הזה תמים יהיה עם ה‘, ואולי יהפוך ה’ עוד גם את לב אביו לשוב אל אלהי אבותיו⁶⁹. ותרב אמונתו בצדקת ה‘, אשר רחמיו על כל מעשיו, עד כי האמין כי גם לנפש הבהמה, אשר התיר ה’ את בשרה לאדם, ישֻלם שכרה בעולם הבא תחת מכאוביה אשר נשאה מיד זובחיה בעולם הזה⁷⁰. וככל אשר רכו דבריו משמן בעמדו למעוז לנדכאים ולנעלבים ולכל יציר נענה, ככה חדו נמרצו אמרי פיו על הנוכלים הערומים, אשר למען בצעם והות נפשם יחפשו ויאמרו למצא בדברי חכמים כאן סעד לטהר את החמס אשר בכפיהם. ויהי בבוא אליו השמועה מאחד המקומות “שמקצת התלמידים ששם סומכין על החיצונות⁷¹ ומתירין לעצמם ממון עם הארץ”⁷², ויבאר רב שרירא לשואלו המודיע אותו את השערוריה הזאת, כי משניות חיצונות כאלה “אין אלו דברי אסור והתר שצריכין לומר זו הלכה או אינה הלכה, אלא דברי מוסר כהלכות דרך ארץ ובספור גנותן של עמי הארץ היא⁷³ וכדברי הבאי”⁷⁴. ואחרי באורו זה התלקחה כאש קנאתו על התלמידים המקולקלים האלה ויכתוב בחרון אפו: “ואלו היו – ברייתות אלה – הלכות (ויש) [שיש] לסמוך עליהן כמשמען, היו התלמידים הללו שהזכרת, ראוים לנחרם ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולקרען כדג, ואלו היה ממון של עם הארץ מותר, היה ממון של תלמידים הללו מותר מפני שהן כעם הארץ, דהא פיסקא הלכתא⁷⁵ כאחרים, שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זה הוא עם הארץ, ואלו שמשו התלמידים הללו תלמידי חכמים לא היו אומרים כך ולא היו מתירין לעצמן ממון של ישראל שאפילו גוים ממונן אסור”⁷⁶.

וככל אשר רב סעדיה היה בגבול ההלכה הסופר הגדול לבני עמו בספריו אשר כתב על הרבה ממקצועותיה, ככה היה רב שרירא למורה נאמן לכל עמו בתשובותיו הרבות והעצומות אשר השיב על השאלות הבאות אליו מאפסי ארץ בכל דבר דת ודין. ענין המשפט אשר בין איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין היחיד לצבור, היה הרוב הגובר והמכריע בתשובותיו. וגם במקצוע הזה, מקצוע ממונות, הורה את עם מרעיתו נקיון כפים, בור לבב ונצור לשון מרָע. גם במקום אשר לא יאמר האיש להטיב לנפשו כי אם לגמול כעין חסד לחברו, בהשיאו לו עצה איככה ידבר לפני בית דין לגנוב את לבם למען יזכה בדין להפוך את ידו על בעל משפטו⁷⁷. וידריכם גם לשמור את פיהם מכל דבר שקר גם בעמדו לפני שופטי הגוים, אף למען הצל עשוק מדי עושקו⁷⁸. ובכל הורותו כי מומחה לרבים, אשר רק את ידו מלאו חכמים להיות גם דן יחידי איננו בלתי אם ראש המתיבה או אב בית דין"⁷⁹, בהיות הם לבדם הידועים לכל אנשי דורם. בכל זאת שם מעצור גם ליכלתם ולא מלא גם את יד הגאונים ראשי המתיבה, אשר גם הוא היה אחד מהם, להרחיב את גבול יכלתם בדבר הדין לבלי חוק, באמרו: "ואין אני כדַי להקרא אלהים בדבר זה, ולא לנו לשפוט כזאת אלא בתקנת חכמים⁸⁰. לעומת זה לא הֵצר את גבול כל חכם בישראל, אף כי לא נִתן לו רשיון מפורש מסוד המתיבה, לדון ולהורות בדיני ממונות, באמרו כי לא ברשות הנתונה הדבר תלוי, כי אם ברוב דעת ובסברה ישרה ובשמוש תלמידי חכמים⁸¹.

על רב שרירא יֵאָמר כאשר נאמר על מושלי ישראל הקדמונים: “והוא שפט את ישראל כל ימיו”, כי מכל אפסי תפוצות ישראל פנו אליו חכמי הארצות ודיני הקהלות להורות אותם את הדברים אשר נפלאו מהם, במשפט אשר בין איש לרעהו ובמשפט אשר על פיהו נקבעו סדרי הצבור לארצותם למקומותם. אלה הן מרבית השאלות אשר באו אליו, אך בלעדי אלה רבו גם השאלות הבאות אליו בכל מקצעות ההלכה אשר בדבר המצוה. אולם לא רק בדבר ההלכה בלבד דרשו מפיו תורה, כי אם את כל הדבר אשר יפלא מחכמי דורו יגישו אליו. מבחר דעותיו נשקפות בכל טהרתן מתוך תשובותיו לשואליו אשר שאלוהו על טיב הדעות המהלכות בימיו. על שאלת פתרון מאמר האגדה “מה הקדוש ברוך הוא עושה בשעה זו”⁸², השיב רב שרירא: “עקר הדברים רמז הוא, לא שאלו מה הקב”ה עושה בשעה זו, לפי שהוא מרומם ומעֻלה מלהתעסק בכלום, אלא כך שאלו: מה מעשים נעשים עכשיו בחפצו של הקב“ה?”⁸³. המאמר הזה הוא בטעם שיטת החוקרים אשר קמו לישראל מימי אריסתובול הכהן, אומן המלך תלמי פילימֵטור⁸⁴, אשר הלכו בה פילון האלכסנדרי ועקילס ואשר נטו אחריה מרבית חכמי ישראל בכל דורותם ואשר קראו לה “סֵבור האֹזן”⁸⁵. לעומת זה לא נטה אחרי הפלספה היונית הנוהגת בימיו, ועדות אחרת לא נאמנה לו בלתי אם עדות עצם אמתת הדבר המתבארת מתוכה ועדות חכמי ישראל המכלכלים דברי כל מראה וכל מדע חכמת אלהים הנובעת ממקור התורה, והחקירות אשר לא התאימו עם אחת משתי אלה הסיר מעל פניו⁸⁶. אך גם באגדה, אף כי כתב על עֹמק דבריה ספר אשר קרא לו “מגלת סתרים”⁸⁷. הבדיל בין דבר לדבר ולא מדד לכלם במדה אחת, ויש אשר חשב אותם לפרי מחשבת יחיד, אשר אין אחריותם על קהל החכמים ורשות ביד כל חכם להחזיק באגדה זו אם תישר בעיניו ולהניח את ידו מן אגדה אשר לא לפי טעמו היא⁸⁸. וככה היה משיב לשואליו בהתאמצם ליַשב את הכתובים על פי האגדה⁸⁹. ובבארו את דברי האגדה לא הלך בנפלאות, כי גם בהם החזיק בדרך הפשט הגמור ככל אשר מצאה ידו⁹⁰. ועל הרפואות הנמצאות באגדות בתלמוד הבבלי הזהיר את העם לבלי ישמש בהן, כי לא רפואות מֻבהקות מפי רופאים מומחים הן וגם לא דברי תורה ומצוה הן, כי אם עצת רופא בקי ידרוש איש בחלותו, כי חכמי תורה היו רבותינו ולא רופאים⁹¹. וגם על דבר השכינה אמר כי היא כבוד ה' המתראה בהדר גאונו בקרב למודי ה' הותיקים ומתוך חכמת האלהים אשר בלב בחיריו⁹².

התשובה החשובה מכל רעותיה, היא התשובה אשר השיב הגאון הזה על השאלה “ששאל רבי יעקב בן רבי נסים בן רבי יאשיהו לבית שאהין הרב הראש”⁹³ – אשר גם רבי נסים אביו כבר שם את לבו לכתוב ספר על “סדר מקבלי התורה”, ־ בשם עדתו עדת קירואן, בשנת העשרים לשבת רב שרירא על כסאו (938־4748)⁹⁴. התשובה הזאת הנקראה כיום בפינו “אגרת רב שרירא גאון”⁹⁵, נקראה לפנים על שם תחלת דברי השואל “כיצד נכתבה המשנה”⁹⁶. שאלת החכם הקירואני דרשה מפי רב שרירא פשר דבר על אודות ראשית המשנה והתלמוד ועל תולדותיהם, למיום הוָסדם עד הטָּבְעם במטבע האחרון, ככל אשר הם בידינו היום, ועל אודות סדר דורות החכמים אשר קמו אחרי האמוראים למימי הסבוראים וכל ימי הגאונים עד הדור ההוא. על השאלה הזאת השיב רב שרירא תשובה רחבה ומפורטת מאד, כי עצם המשנה מימי אנשי כנסת הגדולה יסודתה⁹⁷ על המשנה השלמה ההיא, אשר לדעתנו היא כל עצם “סתם משנה”, לא עברו עליה חליפות ולא רבתה בה מחלקת⁹⁸. אך לרגלי המהומות אשר התרגשו בימי מלחמות חרבן ירושלם וחרבן ביתר, אשר לרגליהן נפוצו החכמים לכל עבר, רבו התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם⁹⁹. ואחרי מלחמת ביתר עברו כמעט כלם בחרב רומי¹⁰⁰ ורבי עקיבא וחבריו מתו ביד הממלכה הרשעה ההיא, ולא נותרה משענת לתורה בדורות הבאים כי אם ביד "תלמידים שנִיִים אשר לרבי עקיבא¹⁰¹, אשר סמך עליהם רבי יהודה בן בבא את ידיו¹⁰², אשר המה קבלו את כל תורת רבותינו הקדמונים מפי רבי עקיבא רבם וישנו אותה איש איש על פי דרכו¹⁰³ ועל פי סגנונו, ככל אשר הורו כל החכמים מימות כנסת הגדולה איש איש בסגנונו כטוב בעיניו מבלתי שמור בעצם תֻּמוֹ בלתי אם את הענין בלבד¹⁰⁴. ויהי בקום רבי יהודה הנשיא התלמיד לתלמידי רבי עקיבא אלה, לטבוע ולחתום את המשנה ויבחר מכל דרכי רבותינו אלה ומכל סגנוניהם את דרך רבי מאיר, אשר היא היתה מבחר דרכי רבי עקיבא¹⁰⁵, הקצרה והמדוקדקת מאד¹⁰⁶. ומיטב פרי חִתום המשנה בעיני רב שרירא, הוא מתַּן הדרך האחת לכל חכמי ישראל ולתלמידיהם עד דור אחרון. ויחשב לו הדבר הזה כאחת הנפלאות¹⁰⁷, אשר הפליא ה' לעמו, כי למן היום ההוא היתה התורה המסורה דומה בדבר הזה לתורה הכתובה¹⁰⁸, כי היתה לנס לחכמים ולתלמידיהם לבלתי הפרדם איש מעל אחיו איש ללשונו ולסגנונו אשר יִקָּרֶה לו בפיו לשעתו¹⁰⁹. ועל דבר תוספתא החליט רב שרירא כי גמר חִתומה כאשר היא בידנו כיום מיד רבי חייא הוא לה, אפס כי אין לדעת אם עוד בחיי רבי חתם רבי חייא אותה או אם אחרי מותו¹¹⁰. ועל ספרי וספרא האיר את עיני שואליו, כי דרך מדרש הכתובים הנדרשים היא דרך המדרש אשר הלכו בה חכמי ימי בית שני¹¹¹, ובכן עתיקה הדרך הזאת מאד. וגם התלמוד אשר אנחנו רואים אותו כיום בסדורו האחרון, הנה בעקרו ובכללו כימי המשנה ימיו, כי מעולם לא זזו מתחת יד המשנה פתרוני חכמי כל דור ודור אשר נצמדו יחדו, ויהיו למערכת כללים שהם הם עצם התלמוד, ואשר נמסרו מפה לפה מדור לדור ככל אשר נמסרה המשנה. אולם למיום הֵחָתם המשנה נוספו פנים חדשות אל התלמוד, מלבד הפנים הראשונות אשר היו לו מאז ואשר לא סרו ממנו גם אחרי כן ואף סדר קבוע נִתן לו המתאים אל סדר המשנה¹¹². ויבדִל בין החכמים אשר הורו מימות אנשי כנסת הגדולה עד מות האמורא האחרון ובין החכמים אשר קמו לישראל אחרי כן, הלא הם הסבוראים והגאונים, כי תורת חכמי המשנה והתלמוד נקראה הוראה¹¹³ אשר הלכה הלוך ורוב עד מות רבינא האחרון לאמוראים, אז פסקה ההוראה¹¹⁴ ולא היתה עוד רשות ביד הבאים אחריהם לחדש דבר בלתי אם על פי התלמוד המסֻדר והחתום אשר לפניהם¹¹⁵. ואחרי כלותו לדבר על דבר המשנה והתלמוד סִדר רב שרירא ראשי פרקי דורות הסבוראים והגאונים עד ימיו בדברים מדֻיקים ומדֻקדקים מאין כמוהם. ובדבריו אשר ערך בתשובתו זאת על דבר תולדות המשנה והתלמוד, העמיק מאד לפרוט כל קטנה וגדולה בטבע השמועות ופתרונן, טעמיהן ודקדוקיהן, מַשָּׂאָן ומַתָנָן, שִטותיהן וסוגיותיהן, ומעמד הלמודים האלה, מלמדיהם ולומדיהם, בכל החליפות אשר עברו עליהם מדור לדור והיתרונות אשר היו פעמים לתורת ארץ ישראל ולתורת בבל אשה על רעותה¹¹⁶. עד כי כמעט לא הניח הגאון פרט אחד אשר לא חקר אותו עד תכליתו. על כן היתה האגרת היקרה הזאת כיום, למקור דעת לחכמים יודעי העתים חוקרי מעשי הדורות למראשית ימי האמוראים וימי הסבוראים וימי כל הגאונים עד ימי רב שרירא הכותב אותה. ולולא היא שהיתה לנו, כמעט אבד כל חזון ממנו בכל הדורות הרבים ההם החשובים שבחשובים, לחקר תולדות ישראל. אמנם חוקרי ההסתוריא כבר הכירו אף הוקירו את המקור הזה היקר להם מאד מאד. לעומת זה יפלא בעינינו כי קהל לומדי התורה אשר תורתם אומנותם, לא שמשו דַיָּם באור הגנוז הזה החושף צפונות אין מספר, בהליכות ההלכה כלליה ופרטיה המאירות עיני חכמים לפתוח לפניהם שערי בינה בדרכי המשנה והתלמוד.

מלבד התשובה הזאת השיב רב שרירא ורב האי בנו עוד תשובה טובת טעם ודעת על שאלת רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיה אשר שאל אותם על דבר שמות הכבוד השונים למיניהם אשר נוספו על שמות חכמי ישראל לדורותיהם¹¹⁷. ובימי הָשֵב רב שרירא את התשובה הגדולה מכל חברותיה כבר מלאו עשרים שנה לשבת הגאון על מתיבתו היחידה¹¹⁸. אך בכל היום שֵם רב שרירא גדול בכל תפוצות ישראל ושאלות באות אליו מכל קצוי ארץ לא הוסיפו עוד הארצות הרחוקות לתמוך את מתיבת בבל כבראשונה. יען כי כבר “רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרים”¹¹⁹, הלא הן הקהלות העשירות מאד קורטובא, קירואן ומצרים אשר נדחו אליהן רבנו משה בן חנוך, רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן אשר הפיצו שם תורה ויעמידו תלמידים רבים, וכל חכמי הארצות אשר סביבותיהם פנו אליהם בשאלותיהם. על כן נהגה מתיבת פומפדיתא בכבֵדות. חֹק חכמי המתיבה ותלמידה נגרע, עד כי מנעו רב שרירא ורב האי את פִּתָם מפיהם ומפי טפם ויחלקו עם בני המתיבה חלק כחלק¹²⁰ ורק “מתוך דחק וצער” היו “אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כַּלָה וכלה – – וקובעים פרקים ואוחזים את הגדר שלא יפרוץ”¹²¹. וקרוב הוא כי מהיות רב שרירא זקן מאד, כבן שמונים ושמונה, לא יכול עוד לשאת לבדו כל הטורח הגדול והמשא הכבד הזה, על כן סמך את רב האי בנו לאב בית דין¹²², למען ישא גם הוא עמו במשא המתיבה (968־4748), בהיות הוא, גם בטרם עלה לגדולה זאת, הנותן רוח חיים בתלמידים, עד אשר אהבו אותו ואת דרך תלמודו מאד¹²³. למן העת ההיא החלו חכמי ישראל לפנות בשאלותיהם לרב שרירא ולרב האי יחדו, ויש אשר כבר יִחדו את דבריהם לרב האי לבדו, בקראם אותו בחרדת הכבוד “רבנו אב בית דין”¹²⁴. אך הימים אשר עמדו שניהם, רב שרירא ורב האי, בראש כל ישראל לכל דבר אלהים וכמעט גם לכל דבר העם, אשר נמשכו כשתים עשרה שנה, ואשר יצאה משניהם תורה לכל אפסי ארץ, לא היו להם ימי חפץ. כי אנשי בליעל, אשר זממו לגדע את קרן המתיבה, יקשו לה ולא נתנו גם את מעט הכסף אשר נשלח אליה מנדיבי הארצות לבא אל ידה ויָסֵבו אותו אל כיסם¹²⁵. וקרוב הדבר כי שמו את לבם לעורר בתוך המתיבה מדנים, אשר הוסיפו להסב את לב הנדיבים מאחריה, עד כי לא הועילו גם מלאכי המתיבה אשר שלח רב שרירא, ויקם גם הוא ויָסָב לעת זקנתו בארץ למען תמצא ידו לכלכל את התלמידים¹²⁶. ותמעט כל התלאה הזאת הבאה עליו ועל מתיבתו מיד אנשי הבליעל, ויכו בלשון אותו ואת רב האי בנו לפני המלך, ויתפשו את שניהם, ויָבֹזו פקידי המלך את כל רכושם, מבלי השאֵר להם את כל¹²⁷. אך עד מהרה השיבו אותם אל כַּנָם וַיוֹסֶף רב שרירא לעמוד בראש המתיבה כבראשונה¹²⁸. אין זאת כי אם אדירי ישראל הנדיבים, הלא הם רבנא אהרן ואחיו רבנא משה בני רבנא אברהם בן אהרן ושלמה מבני הנשיאים בבגדד¹²⁹, היתה עמם לתת אותם להן לפני המלך ושריו, כאשר התחזקו להוציא מפי גוזליהם הנבלים את בלעם ככל אשר מצאה ידם¹³⁰. אך ככל אשר שב רב שרירא אל כבודו הראשון היה מחסור מנת חלקו, כי כל רכושו נמוג וילך, ואת שארית הפלטה הנשארת היה מוכר לאט לאט למען החיות את נפשו, ומכל מחמדיו לא היתה לו שארית בלתי אם אוצר הכתבים מבית אבותיו¹³¹. אך בכל זאת לא נואש ולא רפו ידיו ויברך את ה' על המעט מן המעט אשר נשאר לו ועל אשר נשאר לו ועל אשר נתן ה' לאל ידו להחזיק עוד את המתיבה. ויתנחם בזכרו את גורל רבותינו ותלמידיהם בימי חרבן ביתר, אשר היה עוד מר מגורלו ובכל זאת התחזקו בכל עוז להרביץ תורה¹³². ולא חס על זקנתו המופלגת ועל כבוד שררתו הנקדשת בעיני כל ישראל, ויהי עורך מכתבי תחנונים אל נדיבי הארצות הרחוקות לתמוך בידי המתיבה המָטָה והולכת, ואף כי לא חשך מהם כבוד אף לא מנע מהם מוסר יורד חדרי לב¹³³. וישב רב שרירא על כסאו שלשים שנה¹³⁴ וימת (998־4758) כבן מאה שנה¹³⁵מן הַחֹלי אשר הָנחל לו באחת מידיו¹³⁶ בימים אשר נתפש ביד אנשי הכליף, וישב על כסאו אחריו רב האי בנו.

ככל אשר גדול היה ערך האבדה בהלקח מעל ראש עם ישראל אב בחכמה כרב שרירא, ככה גדלה השמחה בעלות רב האי לשבת על כסא אביו. הֶגְיון הכבוד אשר רחש לב זקני חכמי בבל לרבם הגדול, מתבאר מתוך המליצה אשר לא חששו להבליע בפרשת דברי הנביא. כי בכלות המפטיר בשבת הראשונה לשררת רב האי לקרא את דברי הפטרת פרשת השבוע האחרונים “ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד”, קרא במצות זקני המתיבה: “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”¹³⁷. אך מלבד הכתוב הזה, נכון הוא מאד לשום את שֵם האי תחת שם שלמה ולברך את רב שרירא לפני מותו בברכה הכתובה: “ייטב אלהיך את שם האי משמך ויגדל את כסאו מכסאך”¹³⁸. כי אמנם השתבחו שמו ומעשיו בפי חכמי עמו לדורותיהם, וַיֵאָמֵר עליו “אביהן של ישראל”¹³⁹, “שהוא שקול כרובה של סנהדרין”¹⁴⁰. וסופרי דברי הימים לישראל רשמו לזכרון בספר לאמר: “הוא רב האי – – הרביץ תורה בישראל יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו – – וכמהו לא היה בגאונים”¹⁴¹. ומן התהלה הזאת אין להפיל דבר. כי אם אמנם כי גם לב רב שרירא היה נוטה אל כל דבר חכמת בינה, הִרבָּה רב האי ממנו להוסיף על תורתו השלמה את זיו המדע והחזון אשר יחד גם אליהם את לבו¹⁴². ונראים הדברים, כי למבחר הגיונו במדעים חשב את תורת ההנדסה, הרפואה והתכונה¹⁴³. ויכתוב ספר על תורת הלשון העברית אשר קרא את שמו “המאסף”, ואשר היה לתהלה בפי חכמי הדורות הבאים¹⁴⁴. אף סדִֵר תוכחת מוסר במליצה זכה ונכוחה, אשר קרא לה מוסר השכל¹⁴⁵. ויָאצל מרוחו גם על שירת התפלה ויָשַר פיוטים נמלצים¹⁴⁶. ויערב לו כל דבר משל ומליצה, אשר תמָצֵא גם בפי חכמי ישראל גם בפי חכמי עמים אחרים. וַיַחֲלֵט כי רוח אחת תהיה את משלי שועלים אשר לרבי מאיר¹⁴⁷ ואשר בספרי כלילה ודימונה אשר לחכמי הודו, ותיטב עינו גם באלה גם באלה, באמרו כי כלם מלאים “מוסרים ולמודים” “בדברי חכמה ומליצה”. ובכלותו לבאר משל אחד לרבי מאיר קרא בהמון לבו: “וכמה מיני מוסר יש במשל הזה וכן בשאר משָלות”¹⁴⁸. וגם אל יתר המדעים אשר נהגו בימים ההם שלח את ידו¹⁴⁹, ויקרא בספרי העמים אשר ידע את לשונותם, ויֵעָזֵר לפעמים בהם גם בפתרון הכתובים¹⁵⁰. ומהיות עינו יפה בלמודי המדעים ובדעת לשון וספר, התיר ללַמֵד לילדי ישראל בבתי הספר אשר לתורה שעל יד בתי הכנסת את שפת ערב, את כתבה ואת לשונה ואת תורת החשבון¹⁵¹.

אך בכל אהבתו את החכמה בכל מקום אשר תמָצא, לא נטה אחרי העושים את מקרא ספרי הנכר קֶבע, ולא ישרה בעיניו הדרך הזאת אשר הרחיק ללכת בה חותנו רב שמואל גאון בן חפני¹⁵², באמרו כי “לא תמצא יראת שמים אלא במתעסקים במשנה ותלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה בלבד”¹⁵³. ודרכו זאת עמדה לרב האי לבלתי הלָכד בשחיתות אשר נלכדו חכמים אחרים לעַוֵת לתֻמם את הכתובים ואת המאמרים למען הוצֵא מהם דברים ודעות אשר פרי רוח חכמי עמים אחרים הם ואשר לא עלו על לב נביאינו ורבותינו. על כן, אף כי גם הוא אהב להעיד על כמה דעות גם את חכמת חכמי ישראל גם את חכמת העמים¹⁵⁴, בבואו להסביר את רוממות האלהים מעל לכל תפקידי האדם, יען כי באמונת הרוממות דעת שתי הכתות הזאת שוה¹⁵⁵, בכל זאת שם לו לְקָו ולמשקלת לבלתי שים בפי קדמונינו דברים אשר לא מלבם יצאו, כי אם מלב חכמים אחרים בעלי שיטות אחרות, בהכירו עד כמה הדעות משתבשות בדרך הזאת. ואת דבר דרכו זאת מסר בתורת מודעה לשואליו לאמר: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותכן כונתו ואמִתת מה שהיה סבור”¹⁵⁶. ובהבדילו במשפטו זה כל עֵרֶב זר מתורתו התבררו ויתלבנו לו הדברים בכל פִּתוחי מראיהם, והיה בהסתַּיֵּם לו היטב ענין חשוב אחד בצורתו הבולטת מתוך שאר הענינים, ושם אותו לדבר מופת ללמוד ממנו את כל הדומה לו¹⁵⁷. ויען כי השבית כל סיגי הנכר מן התורה על כן השתמרה גם רוחו בעצם טהרתה, ויהי כל היוצא מפיו זך וטהור נאה ומתקבל. ואף כי בִּכֵּר את ההלכה על פני האגדה¹⁵⁸, היתה לו גם ההלכה בגופי תורותיה, לאוצר מוסר צדק ומשפט כמו האגדה, וישקוד עליה לנצור אותה מכל משמר לבלתי יבאו אליה פריצים¹⁵⁹ לחלל אותה באַוַת בצעם ובמזמותיהם. ויהי בערכו את ספרי משפטי שבועות ויירא מאד פן ילמדו בוצעי בצע מתוכם להערים ולהתנכל ולגנוב את לב בית דין, ויפתח את דברי ספרו ברוח נכאה לאמר: “לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון¹⁶⁰. אף על פי שהעושק והעשוק לא נכחד מהקדוש ברוך הוא, הואיל והוא סתור¹⁶¹ מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם: את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו – – ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת – – להרשיע רשע – – ולהצדיק צדיק”¹⁶². ובאחרית החלק הראשון שם את פניו אל בעלי הדין ויכתוב: “ואם יתלמד בעל דין ממנו¹⁶³ טענות לטעון (על) [את] העקוב להתנצל, גורם רעה לעצמו ואני נקי מזה לפני בוראי, לפי שלא פירשתי כתָבי זה אל למיַשרֵי נתיבות להבין ולהורות – – והקדוש ברוך הוא יפָּרַע מן כל הקורא כתבי זה, שלא ינהג אלא ביראת שמים ובדרך האמת, ואם יעבור על זה, אלהינו שכל נעלם לפניו הוא גלוי יהי בעל דינו ואנחנו נקיים”¹⁶⁴. ורוח המשפט והמישרים חזקה עליו עד כה, עד כי בשמעו כי עלתה על לב אחד השואלים לדמות כי יש ביד איש לשַמֵש בכח זכותו שבאה לידו במקום אשר יצא נזק לאחרים, לבשתהו רוח קנאה אשר נתנה בפיו דברים כגחלי אש¹⁶⁵. ותורתו אשר בה הגה יומם ולילה היא היא הורתהו, כי לא תלמוד התורה לבדו הוא העקר, כי אם דרכי הצדק אשר תדריך את האדם. ויהי דברו אל השואלים אותו “מהו בעל מעשים?” לאמר: “בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה – – חשובים הם כאילו נדבקו בשכינה”, כי “ירא חטא חשוב הוא מן המופלג ממנו בחכמה”¹⁶⁶. תורתו היתה תורת חסד דוברת שלום. ולשואלים על דבר העבדים הנמכרים לאיש ישראל, אם יש לנו לכוף אותם להתיהד ולשמור את השבת, היתה תשובתו אליהם לאמר: “כך ראינו ששמירת עבדים לשבת דבר שאינו בידנו ואין עלינו אלא לתת להם נפישה ומנוחה, ולהודיעם כבוד שבת, ואם משמרין מוטב, ואם לאו הרי אנו פטורין”¹⁶⁷, כי “נפישה ומנוחה אנו מצֻוין לעשות להן ושביתתן ביד עצמן היא¹⁶⁸ – – אבל לגַיֵר את העבד אין עלינו – – הילכך¹⁶⁹ מותר לקיים את השפחות הללו אף על פי שאינן מתגַירות”¹⁷⁰. ובכלל הדבר עולה כנֹגַה מכל פסקי הלכות רב האי על דבר בני ישראל במתכֻּנתם אל בני הנֵכר דעתו הברורה, כי חלילה לדברים המעטים הנראים קשים, שיצאו מפי רבותינו על הגוים אשר היו בימיהם להיות פרי איבה או בזיון לעמים בכללם, לא כן הדבר. כי אם יען כי השחיתו הרומים והבזנתים והחברים אשר בבבל, בימי התנאים והאמוראים, את דרכם ויעַוְתו משפט, על כן גִלו רבותינו על עֲוֹנם, ככל אשר לא כסו הנביאים בימיהם על עון בני עמם, וככל אשר הרימו רבותינו ההם את קולם מבלי כל משא פנים גם על אנשים משופטי ישראל אשר העוו את דרכם בימיהם¹⁷¹. אך בהטיב שופטי הגוים את דרכם, נשאו להם גם רבותינו פנים ויסמכו על מעשי בית דינם¹⁷². ובדרך הזאת הרבה רב האי ללכת. ומלבד כי הורה כאשר יורו כל חכמי ישראל, כי "נכרי שיש לו שבועה על ישראל ואינו רוצה להשביע בשבועת ישראל אלא בשבועת גוים, שהיא שבועה חמורה כשבועת ישראל ואין להקל בה מאומה¹⁷³, הוציא מן הכלל, שכללו רבותינו את שופטי הנכר אשר בימיהם, את דַיְנֵי בגדד אשר בימיו ויַכְשֵׁר את העדות המקֻיֶּמת בידם, גם לדיני ישראל, באשר הם שונאי גֶזֵל ודבר שקר ורחוקים מכל שחד וחוקרים היטב את דברי העדים¹⁷⁴, ורמיה לא תכון לנגד עיניהם¹⁷⁵. על כן הכשיר רב האי בבית דינו את השטרות ואת העדיות אשר הכשירו הם¹⁷⁶. ונפלא הדבר מאד, כי אחד מן הדברים אשר על פיהם הבדיל לטובה בין בתי המשפט אשר בבגדד “והמדינות האחרות הגדולות שבבבל” ובין בתי משפט הגוים אשר בשאר “מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה”¹⁷⁷, הוא מדת משמרת הדת, אשר חשב אותה לצדקה ולמושלמנים וממנה מוכיח על ישרת לבם, באמרו כי “הן מצוינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר”¹⁷⁸. כן היתה עינו יפה ודעתו נוחה גם בבני העם, אשר גם הוא גם אביו שבעו רעות מידם, אך בכל זאת הורהו לבו לבלתי האמן בתומתם אמונה שלמה¹⁷⁹. וכאשר בקשו אנשים מקרב המושלמנים את ראשי עדת ישראל לאסוף את בניהם אל בתי הספר אשר על יד בית הכנסת, ללמד גם אותם שם בתוך ילדי ישראל ערבית וחשבון, יעץ רב האי את ראשי העדה ההיא לבקש תחבולה להחָלֵץ בדרך כבוד מן הדבר הזה, אולם אם ידעו כי לרגלי הדבר הזה ישבות השלום יאספו אותם¹⁸⁰. גם בדבר האסורים הנוגעים אל חֻקֵי הנכר התחקה על שרשם ויתבונן בהם היטב עד כמה היתה להם עוד שארית קיֶמת בימיו, ועל פי זה הוציא משפט לאסור או להתיר, ויבדל לענין אסור אחד בין דרכי דור גויי פרס ובבל בימי רב יהודאי גאון ובין דרכי הדורות הנבדלות אשר בימיו¹⁸¹. ככל אשר נהגו הגאונים לפניו לשום את דרכי הדורות הנבדלות אשה מרעותה להם לקו ולמשקלת להקל ולהחמיר על פיהן¹⁸².

ולא רק משפט שופטי הגוים נאמן בעיניו, אם רק ידע כי ישרי לב הם, כי אם גם לא נמנע לדרוש פתרון מקרא סתום מפי ראש כהני הנוצרים בבבל, אשר בידו היה תרגום סורי, אשר ביד בני ישראל לא היה¹⁸³.

שיטה מסוימת נשקפת מתוך כל דברי רב האי ודרכיו, כי כל הקרוב קרוב אל הַמַמָש ואל התושיה היה נבחר בעיניו ואותו שם לעינים בכל תורת פיו. הן גם את האגדה ידע להוקיר במלוא ערכה, ורבות הן התשובות אשר ידבר עליהן בכבוד הראוי להן, אף יטרח לגלות את האור הגנוז בהן, ובכל זאת מבכר הוא את ההלכה על פני האגדות¹⁸⁴. וגם מבית לגבול ההלכה פנימה נכֶּרת שיטתו זאת להגדיל את כח המעשה על כח הסברה לענין ההוראה גם לשעה גם לדורות. ולגוף המעשה נחשב לו המנהג, לאמר המעשים הנוהגים ונעשים בקרב ישראל מאז אשר אותם שם למורשת קהלת יעקב¹⁸⁵, אף כי כמה מהם אין יסודתם בתלמוד¹⁸⁶. ולמען הנחל לכל העם את הדעת כי מנהג ישראל תורה הוא, הורה כי “אם יש מקום שיש להם מנהג קבוע, על מנהגם [יהיו] עומדים ואין רשות לאחד מהם לחלף המנהג”¹⁸⁷. ולא עוד, כי אם “מה שנוהגין במקומות אין משנין אותם אף על פי שמנהגים אחרים יותר מתוקנים”¹⁸⁸. וַיַאֲמֵן כי לא רק מוצא כמה הלכות, מקדם הוא, מימי הנביאים¹⁸⁹, כי אם כל המנהג הנוהג בישראל מקֻבל הוא ובא מן הימים הקדמונים ההם, כי “הדבר שאנו יוצאין [בו] ידי חובתנו ועושין (בה) [בו] רצון יוצרנו נכון הוא וברור בידנו, ירושה (משולשת) [משולשלת(?)] ומקֻבלת מאבות לבנים, דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשו”¹⁹⁰. וַיַעֲמֵק להתבונן ולהכיר כי המנהג לבדו הוא עֵד העולמים האחד והנאמן על קדמות כל מצוה בפרטה, ועל קדמות התורה בכללה. ומה נאמנו ומה נמרצו דברי תשובתו על שאלת איש, אשר הרהר אחרי דברים הנוהגים בתקיעת שופר בראש השנה, ויהי פֵתַח דבריו אלה לאמר: “תחילת תשובתי לומר: מִנַּין אנו יודעין כי מצוה לתקוע ביום זה? ועִקר התורה מנין אנו יודעין כי היא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל! – ודבר הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא. ויותר מכל ראיה, מזה: “פוק חזי מאי עמא דבר”¹⁹¹. זהו העִקר והסמך ואחרי כן אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה ובגמרא”¹⁹².

ככֹל אשר היה לו הדבר הנוהג ובא במעשה המצוה למעמד איתן אשר ממנו אין לזוע, ככה נחשב בעיניו לב האחד הנִתָּן לאנשי הקהלה בידי המנהג אשר ינהגו יחדו לעזרה ולמבטח למשמרת השלום בקרבה. על כן יעץ לשואליו לבלתי הַנְהֵג בתוכם את המנהג המתוקן אשר בבבל תחת המנהג המשובש המקובל ובא בידם, אם יש לחוש כי לרגלי התקון הזה ישבות השלום¹⁹³. ובמקום אשר הנהיגו העם מנהג אשר יש בו משום תקנת הרבים בעסקי משאם ומתנם לא חשש גם לנטות מן ההוראה הנוהגת מדורי דורות ולהורות “כמשפט התגָרים”¹⁹⁴.

ומשפט זה לחשוב את המנהג הקבוע לסלע מָצוק אשר יסודתו במעמקי עד, הטה את לבו אחרי רב סעדיה להחזיק כמהו, כי יום טוב שני הנוהג בגולה לא רק דברי סופרים הוא כי אם “מצות אלהים” מפי הנביאים"¹⁹⁵. וגם בדברים אחרים נראה אותו הולך בעקבי רב סעדיה ומוקיר את דבריו¹⁹⁶, ככל אשר הוקיר אותו רב שרירא אביו¹⁹⁷. וַיֵט אחרי טעמו להוקיר את ספרות דברי הימים¹⁹⁸ ולהכיר את דבריה הברורים במקום אשר אחרים לא הכירו אותה. את חלק “ספרא דאדם הראשון”, המובא בדברי רבותינו¹⁹⁹, לא שם רב האי עם ספרי נסתרות²⁰⁰, כי אם על פי הנאמר בשמו²⁰¹ חשב אותו לספר דברי הימים לחכמי הדורות בישראל^202. ויען כי ההסתוריא אחת היא בכל העתים על כן מדד במדה אחת לחסידי כל הדורות²⁰³, ככל אשר מדד רב סעדיה במדה אחת לסופרי כל הדורות²⁰⁴.

וגם זאת נאצלה מרוח רב סעדיה על רב האי לבלתי שים את הנפלאות לעדות על אמתת התורה²⁰⁵, לבלתי בקש נפלאות מיד ה' ולבלתי שים את מעשי הנפלאות למופת לצדקת איש, ככל אשר לא בקשו ולא שמו כזאת רבותינו²⁰⁶. על כן נטה לבו מאד מהאמין בכח “קמיעין ולחישות”, וַיָשֶב לשואליו כי “טענות הרבה יש בדבר זה, והדבר אֲמִיתִּי מועט הוא מאד”; ועל אשר “הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל” “כי יש אומרים שֵם ומגביהין עצמם מן הלסטים”. חרץ את משפטו “כי אלו וכיוצא בהן דברים בטלים” הם²⁰⁷. “ואם יאמרו לך: חולים שבאו לכאן נרפאין ואתה מוצא כן, לא תשמע כי כלם מרמות עשוית להטעות”²⁰⁸. ויגזור אֹמר כי האמונות האלה לא פרי תורת המתיבות, שהשתמרו בטהרתן, הן כי אם פרי רוח אנשי רומי השוגים ומשגים בתומתם את העם גם בדעותיהם גם בהוראותיהם, אשר שתיהן לא ישרו בעיני רב האי²⁰⁹. וגם על מקצת חכמי מתיבת סורא הקפיד רב האי על תִּתָּם מקום למעשה הקמיעין והלחשים בנטותם אחרי יושבי בגדד הקרובה אליהם המטפלים בזה²¹⁰. אך קרוב הדבר, כי הרוח הזאת החלה לנוח על בני המתיבה הזאת רק למן היום אשר שבתו הגאונים ממנה אחרי מות רב סעדיה²¹¹. ובטעמו זה בִּקֵר גירסה אחת שגרסו אנשי סורא בתלמודם, הנותנת מקום לדעות משובשות כאלה²¹². תולדה לדעותיו אלה, כי היה מבדיל בין הרפואות אשר היה העם מתרפא בבבל בימי האמוראים, ואשר רבות מהן נאספו אל הגמרה, ובין הרפואות אשר נהגו בימיו וַיַזְהֵר את הקהל לבלתי השתמש בהן²¹³. וגם בדבר הזה היו כמעט שפה אחת ודברים אחדים לו ולרב שרירא אביו²¹⁴, ומהם למדו רבותינו הבאים אחריהם²¹⁵.

פרקו הנאה וטעמו הטוב הורהו חן ושכל טוב גם בהליכות האדם בעבודתו את ה', וישם את גדולי חכמי ישראל למופת להשמר כמוהם לבלתי הַקְדֵר את אור תפלתם הזכה אף ברפרוף־עַיִן סר טעם²¹⁶.

מלבד אשר הדריך את אנשי דורו בדרכי צדק ומשפט בהשיבו את תשובותיו לשאלות הבאות מכל קצוי ארץ, הניח ברכה גם לדורות הבאים את שירו “מוסר השכל”, אשר אבן חן הוא בספרותנו. כי כשמו כן הוא, מוסר השכל או תורת חיים לכל מבקש צדק וענוה. מרבית דברי השיר לא באו בלתי אם להדריך את האדם בהליכותיו עם נפשו, עם ביתו ועם כל איש. מלבד אשר יורה את כל נפש לשמוח בחלקה ולבלתי בקש גדולות²¹⁷, ולהיות זריזה בכל מעשיה²¹⁸, ולמנוע רגל מנתיבות השרים והפקידים התקיפים²¹⁹, יעץ את שומעיו להתהלך עם אנשים חכמים²²⁰, למען “דרוש צדק ובקש נכוחה”²²¹. והמדות הטובות אשר ידבק בהן האדם, ואשר הן היו כל מוסדות תוכחות מוסר רב האי, אלה הן: טובת עין, מחילת עלבון בנפש חפצה²²², תֹּם ויושר ומשמרת אמונים בין איש לרעהו²²³, והתהלך בתֻמו לפני האלהים ובלתי לכת בנפלאות ממנו בדעת עליון²²⁴, ואהבת חסד וגמילות חסד לחיים²²⁵ ולמתים²²⁶ ושאֵת בדומיה את כל התלאה הבאה²²⁷. וגדולה מכֻּלן היא נדבת רוח הבאה עם הענוה כאחד:

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה; / וְאָחוֹת לִנְדָבָה הִיא הָעֲנָוָה²²⁸.

ומליצת השירה היקרה הזאת אשר נתנה את כל מדה טובה לחן ולכבוד בעיני קורא דבריה, היתה מליצת שֶׁפִי²²⁹ הבאה ללמד ולהועיל, ולא לעורר ולרומם. אך בדברו על ערך מוסר חיי המשפחה, על אהבת הדודים, על משמרת הבית ועל אֵמון הבנים התנשאה מליצתו לדברי שיר נאה ונחמד מאד:

וְיָמֶיךָ אֳהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים; / וְדוֹדֶיהָ בְּלִבְּךָ שִׂים קְשוּרִים²³⁰.

ואת הצניעות קרא: כְּבוֹד נָשִׁים / וְהָדָר לָאֳנָשִים²³¹.

וערך האשה וערך הבית נתכו לו למוצק אחד, כדבר התנא הקדמוני “ביתו זו אשתו”²³². ויזהר את האיש להיות נאמן לשניהם ולבלתי עזוב אותם אף יום אחד:

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנְךָ מִנְוָתְךָ / תְּהִי יוֹצֵא, זְכוֹר אֶת בַּת בְּרִיתְךָ

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָה אֶל מְזוֹנָה / תְּהִי שָׁבָה בְיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָה.

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נשֶר לְלַחְמוֹ, / בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֶש לוֹ מְקוֹמוֹ²³³.

וגם על אֵמון הבנים לתורה ולחכמה²³⁴ ולדרך ארץ²³⁵הרבה לעורר את ההורים. אולם הזהיר אותם מאד להדריכם במקל נֹעם ולא במקל חובלים:

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת / בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹּת²³⁶

אף הורה בטעם, כאחד רבותינו הקדמונים²³⁷, לבלתי הנקש אחרי טעם גויי הקדם, אשר גם הבן הרע היה טוב בעיניהם מן הבת:

וְיֵשׁ בַּת תְְּהִי מִבֵּן יְקָרָה / וְטוֹבָה לַאֲָבוֹתֶיהָ וּבָרָה²³⁸.

מתוך שירת המוסר הזאת, אשר עצם ענינה יקר הוא מפז ונעלה מאד על יפי לשונה, אשר בה לא עשה חיל, יגלה כשרון הגאון וטבע טעמו רק בדרך אחת מדרכי המליצה. כי מִדֵּי הִקָרוֹת לפניו משל הבא מחזון חיי חית השדה או עוף השמים אז תוָסֵף לִוְיַת חן על מליצתו, כאשר ראינו זה מעט בדבריו על מדת אהבת האדם את ביתו הלְמֵדָה גם מן היונה התמה גם מן הנשר האדיר²³⁹. ומשל נאדר כזה המשיל גם על משובת הרעה בהֵעָזְבה לנפשה:

לְשׁוֹנְךָ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסְרָה / וְכְאִילֵּם הֱֱיֵה בֵין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּּה אֲרִי אָסוּר בְּחַבְלְךָ / וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח – וַאֲכָלֶךָ²⁴⁰.

וגם על דבר האיש הבא להתגרות בעריצים התקיפים ממנו דבר במשל נמרץ מאד:

וְשׁוֹר עֵז אַל תְּהִי אוֹחֵז קְרָנָיו²⁴¹.

ועל מוסר למשל רב מַתְיא בן חָרָש האומר: הֱיֵה זנב לאריות וא תהי ראש לשועלים²⁴², הוסיף רב האי דברי משל נמלצים מאד:

הֱיֵה נָא לָאֲרִי זָנָב וְתַעַל; / וְתִשַּׁח, אִם תִּהְיֶה רֹאש לַשׁוּעָל²⁴³.

וִיפִי משכִּיותיו אלה היה פרי טוב טעמו ודעתו בחזון משלי שועלים אשר אהב ואשר הכיר ערכם²⁴⁴.

מלבד גנזי המוסר והזֹּך והטוהר הגנוזים בשירה היקרה הזאת, אוצר משמרת היא גם לטעם הגאון הנהדר הזה בתורה בדרך ארץ, גם זכרונות ימי חייו נשקפים מתוכה. לשלשה דברים נשא את נפשו בעולם הזה לנחלת שדה, למִחְיַת הבשר, חבר טוב לחיי הרוח²⁴⁵, וקִנְיַן ספרים טובים למקור תורה חכמה ומדע²⁴⁶. ותהי עצתו לכל איש:

שְׁלֹשָׁה תַּעֲשֶׁה תַּחֲשׁוֹב בְּשֶׁפֶר²⁴⁷ קְנוֹת שָׁדֶה, קְנוֹת רֵעַ וְסֵפָר²⁴⁸.

אך אהבת הָרֵעַ הקנוי לא תסיג את גבול האהבה לכל יתר בני האדם, אשר על פני האדמה. שֶׁכֵּן חובת כל איש ישראל לשום באהבה את נפשו ואת נפשות כל היצורים לנפש אחת, אשר לא תֵחָלֵולא תִפָּּרֵד. ואין קץ לנעימות המתרחשות באמרות הטהורות והתמימות האלה אשר יצאו מפי גאון ישראל:

חֲשֵׁב־לּךָ כָּל בְּנֵי אָדָם כְּאָחָד²⁴⁹ ושַׁוֵּה בֶּן חֲבֵרְךָ לְךָ כְבִנְךָ ואָבִיהוּ כְּאִלוּ הוּא זְקֵנְךָ²⁵⁰.

קרוב הוא, כי לא שיר רצוף היה מתחלתו כי אם אמרי מוסר אשררשם זה על יד זה, באין דבר לאיש עם אחיו. לעומת זה נכון הדבר כי מלאכת השיר בכללה אהובה היתה לו. על כן טרח לשמור את תבניתה במחברת המוסר הזאת. אף עמד לימין השירה גם לימין הזמרה ונגינותיה לבלתי השביתן מבית כל איש ישראל. וכאשר שאלו אותו אם מֻתר בגלותנו לשיר לזמר ולנגן, ויָשֶׁב: “כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם” ואף כי בשמחה של מצוה “(שמשמחין) [ששמחין] בקולות של שמחה ואומר[ין] דברי שירות ותשבחות – ופיוטין הרבה – בקול נגינות – ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה”²⁵¹. אולם שירת ישראל זכה וטהורה היא “זכרון אותותיו וחסדיו [של הקב”ה] עם ישראל מקדם וקִוֻּי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבשרו הנביאים את ישראל"²⁵². והשירות אשר לא ישרו בעיני חכמי ישראל החליט רב האי: “נגינות של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו²⁵³ ולקלס גבור בגבורתו”²⁵⁴. על שירים כאלה, אשר לא ינָקו מחֹנף מֻפרז שיש בו מעין שקר גמור, ואשר מרביתם נעשים לשם אחד הנדיבים העשירים התקיפים, הורה הגאון החכם הזה לשומעי דבריו: “ואם תאהב ענות שיר בנדיבים, דעֵהף כי אז תהי עונֵה כזבים”²⁵⁵. אך על השירים הנקיים מכל דֹפי ואין בהם “דברי גדופין ולא דברים מכוערין”, חרץ רב האי את משפטו לא אסרו אותם רבותינו מעולם²⁵⁶. ומה נפלא הדבר, כי מעולם היו עיני נבוני דבר בדורותינו פקוחות להתבונן רק אל קציר תבואות חכמי גדולינו בארצות יון בימי הקדם²⁵⁷ ובספרד וביתר ממלכות ערב באחרית האלף החמישי וראשית האלף הששי ולהוקיר את ערכם מאד בתורת חכמת ישראל, מבלתי הַכר כי הרבה מתוצאות חקריהם פרי רוח חכמי הנכר הם, וממבחר יצורי הגאונים, אשר יצרו גם מחוץ לבית מדרשם, ואשר הם לבדם מלאכת ישראל תמה וטהורה, בלי כל עַרב זר כמעט, העלימו עין. מעטים הם סוכני אוצרות ספרותנו העתיקה, אשר פקחו עיני הקהל וילמדום טוב טעם ודעת להכיר את הערך הנעלה אשר בפלספה שכֻּלה ישראלית, אשר בספר האמונות והדעות לרב סעדיה, אשר עצם דעותיו טהורות ומטֹהרות מכל סיגי דמיוני הנכר, ואת אמונת סופרים, הראויה להיות למופת לכל סופרי דברי הימים בישראל ובעמים, אשר באגרת רב שרירא ואת החן ושכל הטוב, את התֹּם ואת היושר, אשר בספר מוסר השכל לרב האי הבא בלי כל שפת יתר ובלי סערת לב כי אם בנחת ושקט²⁵⁸, עד כי יִמלָאֵנו לבנו להגיד לסופרי ישראל: אם ברוח תורתכם ובטעם עַמכם אתם באים להורות את שלשת המקצועות הנכבדים בדורותינו מאד מאד, הלא הן דעת אלהים, זכרונות דברי הימים ותורת המוסר²⁵⁹, יהיו נא שלשת הגאונים האלה לאותות ולמופתים לכם ולתורת פיכם, ככל אשר היו הם ורבותיהם וחבריהם דוגמה למורי הוראה לישראל בכלכלת תלמודם ופסקי הלכותיהם.

ודעת התורה הלכה הלוך וחסור בתוך קהל העם בבבל, ורק בגלל זה טרח רב האי לסדר בספרי תוצאות ההלכות למען הקל עליהם את למודן²⁶⁰. כי זה יותר ממאה שנה משכו רבים מן העם את ידם מעצם סוגיות התלמוד המסודר ובא, ויהיו “מטין אחר הלכות קטועות” אשר סדרו הגאונים הראשונים, באמרם: “מה לנו לקושיות התלמוד?”²⁶¹. לעומת זה היה הולך וגדל כבוד מתיבת פומבדיתא, היחידה בכל קצוי ארץ, עד כי גם איש כרבנו משה בן חנוך, אבי גדולי ארצות המערב לדורותם, כפף אליה את ראשו בחרדת קֹדש. גם הורה בשמה לשואליו “שכך כתבו ממתיבתא הקדושה”²⁶² והתשובות אשר היה לרב האי להשיב על השאלות אשר הגיעו אליו מכל תפוצות ישראל, רבו ממספר התשובות אשר השיב כל גאון אחר על התשובות שהגיעו אליו²⁶³. ממרבית תשובותיו אשר הרחיב את ענין השאלה ויבאר אותו באר היטב ויפרקהו ויפרטהו לכל פרקיו ופרטיו, נשקפת גם עין יפה כעין המורה החפץ בתועלת תלמידיו. אך אחת מדרכיו היתה להורות לשואליו להבדיל בין הענין החמור, אשר ראוי לשאול עליו שאלת חכם, ובין הענין הקל אשר יש להניח אותו בחזקתו וכמנהגו, ולא לטפל הרבה בפלפולים ריקים מאין צֹרך בם רק להרבות שיחה ולברוא חדשות²⁶⁴.

ולא רק בכתבי שאלותיהם שמו אליו בני ישראל את פניהם מאפסי ארץ²⁶⁵, כי אם שלחו מארצות מרחוק גם את בניהם למתיבת פומבדיתא לשבת לפני רב האי גאון ישראל ולקחת את תורת ה' מפיו; כי מוצאים אנחנו כמה תלמידים מיושבי עיר הממלכה קושטא בירת ביזנתי הרחוקה, עומדים לפניו במתיבתא בבבל, והוא דורש מפיהם פתרון על מלות יוניות הנמצאות בתלמוד אשר נעלם ממנו פתרונן²⁶⁶. ותלמיד חשוב מסיציליא עמד לפניו, ושמו רבי מצליח בן אל בצק, אשר היה לדיָן בעירו בשובו מבבל ואשר בא בכתובים עם רבי שמואל הנגיד²⁶⁷. ככה היתה עוד מתיבת פומבדיתא מרכז התורה, בימי רב האי, לכל ארצות תבל, אף כי כבר קמו בדורות ההם אנשי מופת וחכמים מובהקים אשר שם עולם להם בספרד ובקירואן. אך לא בפומבדיתא לבדה התכנסה כל תורת חכמי בבל, כי גם בסורא היה עוד מושב חכמים אשר יצאה מהם תורה²⁶⁸, אף כי לא קם שם גאון אחרי רב סעדיה, אשר מת חמשים ושש שנה לפני עלות רב האי על כסא מתיבת סורא. ונראים הדברים, כי הראש להם היה רב דוסא בן רב סעדיה, אשר הדעת נותנת כי היה עוד נער קטן במות עליו אביו²⁶⁹ ועל כן לא העלוהו על כסא אביו. ויהי רב דוסא בילדותו נער חם לבב²⁷⁰, ולא ארכו הימים ויצא שם חכמת רב דוסא למרחוק, ויחשב לסוכן אוצר זכרונות אביו, עד כי דרש השר חסדאי שפרוט מארץ ספרד הרחוקה מפיו את פרשת מעשי אביו הגדול וישב לו רב דוסא באגרת, אשר נחשבה בעיני סופרי דברי הימים למקור לתולדות הגאון ההוא, אשר איננו נופל בערכו מספר הגלוי אשר כתב רב סעדיה בעצם ידו²⁷¹, אף נחשב רב דוסא ליורש נאמן לתורת אביו, הנוצר את דברי הלכותיו בעינם ובטהרתם, ועל כן פנו אליו חכמי הדור בשאלותיהם על אדותיהם²⁷². ויהי רב דוסא לראש בית דין בסורא²⁷³. אולם לבד מבית דינו בעירו הקטנה, יצאה ממנו הוראה לכל ישראל, כי פנו אליו גדולי הדור ממרחקי ארץ בשאלותיהם²⁷⁴. אחת מחמשת תשובותיו הנמצאות בעינן אינה עוסקת בדבר הלכה נוהגת בזמן הזה, כי מדברת היא על ענין הלכה שאין לה מקום בלתי אם בימי המקדש²⁷⁵, אשר רב האי באר אותה ורבי שמואל הלוי – הוא רבי שמואל הנגיד – השיב על דבריו²⁷⁶. על מחלקת החכמים האלה הרחיב רב דוסא את דבריו בתשובתו הערבית ויעמוד בה לימין הגאון רב האי ויברר עד כמה נכונו כל דבריו, ורב מאד הכבוד אשר כבד אותו בכל לבבו²⁷⁷. ובכן יוָדע לנו מדברי התשובה הזאת כי אוהב נאמן ומוקיר ומכבד היה בן גאון סורא זה לרב האי גאון פומבדיתא וכי האריך ימים רבים, כי רבי שמואל הלוי היה לנגיד כשבעים ושמונה שנה אחרי מות רב סעדיה אבי רב דוסא²⁷⁸. מלבד אשר נכבד מאד שם רב דוסא בעיני דורו ובעיני הדורות הבאים על גדלו בתורה, עד כי קראו גם לו גאון²⁷⁹, אף כי לא עמד בראש מתיבה, נשא ראש חכמי הדורות הבאים את ראש רב דוסא בתוך חכמי החקר אנשי השם²⁸⁰.

ככל אשר לא רדף רב דוסא אחרי הגדולה ולא השתדל לנחול את כסא כבוד הגאונים בסורא, אף כי יורש נאמן היה לאביו גאון סורא וממלא מקומו, ככה שלח ידו אליה חכם אחר, אשר לא על תלמידי סורא יחשב כי אם על תלמידי מתיבת פומבדיתא. הנה רב כהן צדק בן רב יוסף, הלא היה גאון למתיבת פומבדיתא עד מותו בשנה השמינית לרב סעדיה²⁸¹ ובעשרים וארבע שנה אחרי כן החזיק רב נחמיה בנו בקרנות כסא הזה²⁸² וישב עליו שמונה שנים, אף כי לא היה נאוה לו באשר קֹטֶן האב היתה עבה ממתני הבן, ואת חפני אחיו בן רב כהן צדק שם רב נחמיה לאב בית דין בפומבדיתא²⁸³. ובכן הלא היו כל בני המשפחה הזאת מאנשי מתיבת פומבדיתא. ובכל זאת אנחנו רואים חכם אחד מן המתיבה ההיא, הלא הוא רב שמואל בן חפני אב בית דין אשר לרב נחמיה – בן רב כהן צדק, עולה כסא מתיבת סורא, אשר למיום צאת משם רב יוסף בר סטיא לא ישב עליו איש²⁸⁴. את עצם השנה אשר עלה הגאון הזה על כסאו לא ידענו עוד. אך דבר זה כתוב בכתב ידו באגרת אחת אשר היתה לפלטה, כי בימים אשר היה עוד רב שרירא חי היה רב שמואל לראש למתיבת סורא. אך עוד דבר אחד ישָמע מפי כתבו, כי “נעשה שלום בינו ובין רב שרירא ורב האי בנו”. ובכן אין זאת כי אם קדמה מחלוקת בינו ובינם. מתוך תנאי השלום אנחנו מכירים את דברי הריב כי דרש רב שמואל בן חפני מן גאוני פומבדיתא כי מן הכסף המעט מאד אשר ירימו נדיבי הארצות למתיבת בבל סתם יתנו את החצי גם למתיבת סורא אשר הקים את הריסותיה, אף כי מתיבת פומבדיתא רבה וגדולה ממנה. אך למען השלום, נאות רב שרירא לחלוק עם מתיבת סורא חלק כחלק. וקרוב הדבר, כי אשת רב האי מתה ויסבבו המפשרים את פני הדבר כי תהיה בת רב שמואל לו לאשה ויהי כן²⁸⁵.

קרוב הדבר, כי בכל היות חכמת רב שמואל רבה ורחבה, לא יצא לו שם בישראל בתחלת שבתו על כסאו, על כן לא נמנע מהגיד את תהלתו ואת כבודו במכתביו²⁸⁶. ויעמַד לפניו ל“סגן הישיבה ופקידה” את מר יוסף החבר בן מר בֶּרֶכְיָה. אך דומה הדבר, כי סגן זה לא היה רק למשנה אב בית דין, אשר תעודתו אף הוא היה גם ללמוד וללמד גם לדון ולהורות, כי אם הסוכן לאוצר המתיבה ומלאך שלוח אל נדיבי הארצות לעורר אותם, להרים לה את תרומת ידם, על כן נתן לו מאת רב שמואל “כתב בפקידות ונאמנות וגזב[רות]”²⁸⁷, ואיש נכבד ונדיב במצרים היה בתומכי מתיבתו, ושמו מר יוסף בן מר יעקב אלוף²⁸⁸.

ותרב חכמת רב שמואל בתורה כחכמת הגאונים אשר היו לפניו. “גם חבר ספרים הרבה”²⁸⁹, הלא הם ספר “העריות, המתנה, ההוצאה, המצרנות, התנאים, השותפות”²⁹⁰ והלכות ציצית²⁹¹ וספר המִצְות והלכות גטין²⁹², והלכות סמני נערות²⁹³, וכלם בשפת ערב²⁹⁴, אף כתב מבוא לתלמוד²⁹⁵, ויותר מששים תשובות נמצאו עוד כיום לו²⁹⁶. ויכתוב גם באור ערבי לתורה ברוב ענין, בהביאו שמה דברי מדע, אשר אין לפתרון הכתובים כל צרך בהם²⁹⁷, אף נמצאה כיום שארית לבאוריו לנביאים האחרונים²⁹⁸. ויקרא גם הוא ריב על הקראים, וברור הדבר, כי חִצָיו היו שנונים, בהיות כשרונו רב. על כן חרה בו אפם, וישימו בעברתם את רב סעדיה חלקו, עֹנֶש אשר נשא אותו רב שמואל בכל אַוַת נפשו²⁹⁹. ויהי לב רב שמואל תמים ונאמן מאד עם תורת ההלכה, ככל הגאונים אשר היו לפניו, מבלי נטות ממנה ימין ושמאל³⁰⁰, וישמח למצא יסוד לה בדברי המקרא³⁰¹, אך הדבר אשר בו נבדל הגאון הזה ממרבית חבריו הוא, כי הִרבה לעשות את קריאת ספרי חכמי הגוים קבע ולנטות אחריהם במקצת דעותיו³⁰². אף רָחַק לבו מהאמין במעשה הנפלאות יותר מכל אשר קדמו לו³⁰³. וימת רב שמואל בן חפני, אחרי שבתו על כסאו יותר משלשים ושש שנה³⁰⁴ (1034־4794).

ורב האי אשר היה כבן תשעים וחמש שנה בעת ההיא, לא נפל עוד אור פניו ולא כהתה עוד רוח חכמתו ויהי עוד מורה נאמן וחכם בתשובותיו לכל תפוצות ישראל כימי היותו בימי חרפו³⁰⁵, וכל הרעות אשר הדיחו עליו אנשי מקומו בימיו³⁰⁶ לא עכרו את רוחו הטהורה והרומֵמה. ויגוע ויאסף רבנו האי גאון בעשרים לחדש הראשון ביום הששי לחג המצות, בשנת התשעים ותשע לימי חייו³⁰⁷ ובשנת הארבעים לשבתו על כסא אבותיו במתיבת סורא³⁰⁸ (1038־4798), ובנים לא היו לו³⁰⁹. ומי יודע אם נותר עוד שריד לבית רב שרירא הנאדר הזה זולתי בתו אחות רב האי, אשר היתה לאשה לחכם ומשורר נכבד מאד, ושמו רבנו אליהו הזקן, אשר קרוב הוא כי האריך ימים אחרי יְבָמוֹ הגדול רבנו האי וכי נחשב לאחד מראשי תלמידיו מפיצי תורתו³¹⁰.

אולם אף כי מת רבנו הגדול רב האי מבלי הַשְאֵר לו בן יוצא חלציו, לא הלך ערירי, כי בנו אשר נשא אליו את נפשו עודנו חי, הלא הוא עם ישראל כלו אשר חשב אותו לו לאב³¹¹. על כן עשו לו מספד גדול בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. ויקונן עליו רב שמואל הנגיד, ראש נכבדי דורו, רבי שלמה בן גבירול אבי משוררי הגולה ורבנו חננאל הגדול בחכמי קירואן.

ושנת מות רב האי לא היתה חותמת שנות פרק אחד בספר דברי הימים לבני ישראל, בפרק ימי הגאונים, או פרק ימי חכמי בבל כלם, כי אם אחרית היתה לכל שנות דורות העם הזה הקודמות לה מימות אברהם אבינו, שכלן דומות אליה במינן ונבדלות מן השנים הבאות והדורות הבאים אחריה. כי אז כלה לישראל תור ימי הקדם, לֵאמֹר ימי היות מכון שבתו בארצות הקדם, אשר בהן עמד בו גם טעמו הקדמוני, ככל אשר עמד מרכזו הקדמוני. הן אמנם כי מרכז ישראל נעתק ממקום למקום: גלגל, שילה, נוב וגבעון לפני כבוש ירושלם ואחרי חורבנה: "יבנה, אושא וצפורי, נהרדעא, פומבדיתא וסורא. אולם עצם המרכז לא חדל וכחו לא סר. וגם בתורה אשר יצאה משם לכל אפסי הארצות עמד טעמה הראשון האֵיתן והעתיק, וגם אם עלה לפעמים עֵרֶב מן החוץ, מן הדעות והדמיונות אשר לעמי הנכר, אל גבול החכמה והמוסר אשר לישראל, לא עצר כח לעכור את הדעות העבריות, כי אחת מן השתים עלתה לו, אם קרוב היה במינו אל התורה, הָפך מעט מעט את עינו ויעל בה כליל, כי רוח התורה גברה עליו וַתְטַהֲרֵהו וַתְּשַוֵהו לעצם אחת מעצמותיה מבלי הִוָדַע כמעט כי באו אל קרבה³¹², ואם זר היה העֵרֶב ההוא לרוחה לא נתנה אותו להבקיע אליה. הֶחזון הזה יֵרָאֶה לנו בפרי רוח כל חוקרי רוח התורה עד רב סעדיה ורב האי, כי את הסדר המתֻקן קִבלו ברצון מיד בני יָוָן, אך את עצם דעותיהם לא נתנו לבא אל גבול שיטותיהם בתורת החכמה והמוסר. לא כן בארצות המערב בדורות הבאים, שם יש אשר עָיְפָה נפש החכם הישראלי, גם הטהור שבטהורים, לדעות בני הנכר, מבלתי יְכֹלת לקלוט אותן ולעכל אותן בקרבו עד כדי הפג מהן כל סיג, ומאין כח להדוף מפניה את הדעת הקשות על כן תראינה עינינו גופי דעות אשר מיָוָן, ערב והודו מוצָאם³¹³, צפים על פני שיטות בחירי חוקרי ישראל מבלי הִמַס ומבלי שקוע, סוף דבר, ככֹל אשר גלתה יהודה הָלֹךְ וגָלֹה מימי חרבן ירושלם, חרבן ביתר וחרבן צפורי, ותלך הלוך והתערב בגוים, ככה גלתה רוחה גלות התורה למיום אבוד ניר למתיבת בבל. וְעַנְוֵי חסידי ישראל בארצות המערב אשר היו לשם ולתהלה, אף כי מטעם המלך וברצון אחיהם עמדו בראש בני עמם בארצות מגוריהם ויקראו בפיהם בשם נגיד או נשיא, אסרו על נפשם מהתעטר בעטרת נשיאי ישראל הקדמונים אשר בארץ ישראל ובבבל ויורו כי “אין קרוי – – נשיא אלא ראש הסנהדרין או מלך, ולפי שראשי גליות שבבבל, במקום מלכים הם עומדים – על כן יקרא ראש הגולה נשיא”³¹⁴ ועל כן “כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה – – אין הפרש ביניהם לשאר העם”³¹⁵.

אולם אם באבוד ניר האחרון בבבל לאחדות עמֵנו גָּלָה יקרנו, עד כי דמינו באמת לבנים שגלו מעל שלחן אביהם מבלי היות עוד מקום מועד לנפוצותיהם, הֵחֵלו לרוחֵנו שנות עוז וגבורה ותפארת, כי המעט ממנו כי תורתנו נפוצה על פני כל ארצות תבל וחכמים עמדו לנו גם בתורה גם בכל דבר מדע אשר עשו להם שם עולם, לא היו לנו עוד דורות כדורות ההם אשר מִלאו כמעט כל בית ישראל אחרי ה' ללכת בתורתו ולעשות מצותיו בלב שלם מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ולהערות בכל רגע את נפשם למות על מצותיה. ומוסר התורה לא היה עוד מעולם לנשמת רוח חיים באף כל העם מקצה, כאשר היה בשמונה מאות השנים הבאות על הדורות ההם יֵאָמְנו דברי נביאינו ורבותינו, אשר מִלאו אחריהם: “כי רבים בני שוממה מבני בעולה”: “צדיקים העמידה לי בחרבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה”³¹⁶, כאשר יְסֻפַּר, ברצות ה' את מעשינו, בדברים הבאים.

ה. ישראל בארצות המערב

א. בארצות ספרד, צרפת ואשכנז.

1. תחלת רום קרן היהדות בספרד וסוף רום קרנה בקירואן.

4773 – 4830

ככל אשר היה רב האי גאון המאסף הנוסע לאחרונה לכל גדולי ישראל אשר קמו לראשים לעמם בארצות הקדם מיום היותם, ככה היה רבי שמואל הנגיד, אשר יחשב על תלמידי הגאון האחרון ההוא¹, אחד מראשי החלוצים הראשונים אשר עברו לפני חבל חכמי ישראל אשר קמו לדורותם בארצות המערב עד היום. כאשר היה רב סעדיה בימי נעוריו איש צנוע, אשר עיניו היו רק אל תלמודו ואל חקרי לשון עמו בסתר אהלו, ועל לבו לא עלה כי יבא יום כי יהיה לאחד מראשי אנשי השם, כן היה גם רבי שמואל בן יוסף הלוי איש דָבֵק אל מקום מולדתו, אל נפשות בית אביו ואל רעיו מנעוריו ולא הלך בגדולות. דומה הדבר כי משפחתו היתה נכבדה בישראל. יוסף אביו היה יושבי עיר מארידא,² ויצא משם, וישב בקורדובא, וילד שם את שמואל³. ויגדל הנער ויעמוד לפני רבנו חנוך⁴. ויקח מפיו תורה וַיֵחָשֵב לאחד מגדולי תלמידיו⁵. ואת תורת לשון אבותינו לכל עמקי תעלומותיה לקח מפי רבי יהודה חַיוּג. ומלבד למודי ישראל אלה שם את לבו אל ספרות ערב העשירה והרחבה, ויהי לאחד מבחירי סופריה ומליציה⁶. כל המדעים האלה, אשר נבלעו בדמו בעודנו נער, יצאו מפורשים מפיו ומפי עטו אחרי כן בהיותו לאיש ובבואו בימים ויהיו למקור תורה, מוסר ותורת הלשון לבני עמו. למען הָאֵר את עיני התלמידים למצוא את הסדר הנכון בתלמוד ולהתבונן אל בִּנְיָנוֹ, כתב את ספר “מבוא התלמוד”⁷, וגם ספר פסקי הלכות כתב, אשר קרא לו “הלכתא גבירתא”⁸. מלבד הספרים האלה שפך את רוחו לפני ה' בספר אשר קרא לו “בן תהלים”, אשר ערך את חרוזיו ואת נגינותיו על פי מלאכת הנגון, אשר לא עשה עוד כמוהו איש לפניו⁹. ואת רוח חכמתו, ואת פרי דעתו את רוח בני האדם הערה אל שתי מחברותיו, הלא הן “בן משלי ובן קהלת”, אשר שמה נקבצו על יד פרי רוחו גם אִמרות חכמי ישראל גם משלי פלספי יָוָן וחכמי ערב¹⁰, ועל תורת הלשון כתב עשרים ושנים ספרים או מאמרים¹¹, אשר מכלם לא נזכר בלתי אם שם “ספר הָעֹשֶר”, אשר מלא אחד החכמים אנשי השם את פיו תהלתו¹². לעומת זה עוד רב בידנו מספר השירים אשר שָר הלוי הזה. הן אמנם כי יש אשר מליצתם סתומה לפעמים¹³, אך ענינם מלא טעם ודעת ורגשת חיי רוח¹⁴. גם בגורל פרי מעשיו נדמה רבי שמואל הלוי לרב סעדיה, כי ככל אשר היו ימי נעורי הגאון בעודו על יד בית אביו בעיר מולדתו ימי בִּכּוּרי מעשיו אשר נשאו פרי אחרי עזבו את ארצו, ככה היו גם לרבי שמואל ימיו הראשונים בִנְוֵה עלומיו ימי הריון לכל תולדות רוחו ואשר נולדו לו בכל ימי חייו בארצות אשר באו שמה.

אך לא ארכו לשמואל ימי שבתו בבית אביו השאנן, כי בשנת העשרים לימי חייו (4773 – 1013) פשטו הברברים השוכנים מעֵבר לים על קורדובא, ויהפכו את כסא ממלכתה. ויברחו משם רבים מנכבדי ישראל, ורבי שמואל הלך וישב בעיר מַלַגָא¹⁵ אשר בממלכת גְרַנַדָא. ובממלכה ההיא היו לבני משפחת בן עזרא המיוחסה בישראל שרים פקידים¹⁶, גם יוסף בן מגאש¹⁷ ויצחק בן ליאון ונחמיה אשכפה נחשבו על גדולי ממלכת גרנדא אשר יד ושם להם בהליכות הממשלה¹⁸. אך נראים הדברים כי רבו המקומות אשר נִסָה שמואל לנטוע שם אהלו עד בואו שמה. וַתֵּמַר נפשו על נדודיו אשר נדד ממקום למקום, כי לא מצא מנוח כאשר אִוְתָה נפשו¹⁹. ויהי בעיניו כאיש אשר נגזר עליו להיות “נָע כמו קַיִן ובורח כיוֹנָה”²⁰. וַיִנָהֶה אל עיר מולדתו, אף כי מצא שם את מִחְיָתו במצוק²¹. ויזכור בגעגועי דְאָבוֹן את שני חברי נעוריו אשר היו לו שם, אשר יַחְדָו הטיבו את לבם ביין בַגָן לעת האביב, אשר הָמָה לבו אל אחריתם המרה²². ובכן אהב רבי שמואל את המנוחה השאננה בירכתי ביתו ובמסִבַּת רעיו, ולא הלך בגדולות ולא היה מְחַזֵר אחרי הגדולה.

אולם הגדולה היתה מחזרת אחריו, ותקחהו מאחרי התֵּבה אשר בחנותו, ותושיבהו עם רוזנים, ותעמידהו אחרי כן בראש ממלכה אדירה. הנה גם במַלַגה היה לחם ביתו צר מאד, כאשר היה בקורדובא, וימצא את מִחְיָתו הדַלָה בחנות קטנה אשר היתה קרובה אל היכל בן־אֶלְעָרִיף סופר המלך. ושפחה היתה בהיכל ההוא אשר תָּבֹא פעם בפעם אל רבי שמואל לבקש אותו לכתוב לה את מכתביה לאדוניה היושב בִגְרַנַדָה עיר הממלכה. וישתומם בן־אלעריף על יפי מליצת המכתבים, וישאל את שפחתו לשם הכותב. ותגד לו כי איש יהודי הוא מפליטי קורדובא. וימהר השר וישלח ויקרָאֵהו אליו, וַיֵט את לבו לעזוב את חנותו וללכת עמו ולהיות לו לסופר וליועץ, וילך עמו שמואל. ולא עשה בן־אלעריף למן היום ההוא דבר קטן או גדול בדבר הממלכה מבלתי שאול את פיו. וַיִצְלח אלעריף ויעש חיל בכל מעשיו, וַיִכָּבֵד מאד בעיני אדוניו חבוש מלך גרנַדא. ויהי היום וַיָחַל אלעריף, ותגדל מבוכת המלך כי ראה כי יועצו, אשר לרגלו באה הברכה אל ממלכתו, נוטה לָמות. וַיְגַל השר החולה את אזן המלך כי כל העצות הטובות, אשר היה יועץ לו לא מלבו יצאו, כי אם פרי חכמת שמואל איש סודו העברי היו, וידבר על לב אדוניו לקחתו אליו ולשום אותו תחתיו ליועץ ולמשנה, ויעש כן חבוש מלך גרנדה, וַיָבֵא את שמואל ואת ביתו, ויושיבה, עמו בהיכלו, וישם אותו למשנה המלך וּלְכַתִּיב²³ (4787 – 1027)²⁴, וימצא שמואל חן בעיני מלכו, כי הצליח מאד מאד במועצותיו²⁵, אף ידע לקנות את לבו בשיריו, וַיָשַר שיר לכבודו בשבע לשונות²⁶.

וַיַשְׂכֵּל שמואל וַיַצְלַח מאד וַיָרֶם את קרן ממלכת בית אדוניו, אשר כִּלְכֵּל אותה במועצות ודעת, וימצא חן גם בעיני המלך גם בעיני העם, כי רבה ענְוָתו מאד, ויתהלך עם כל איש כקטן כגדול בנחת, בעין טובה ובאֹרך רוח. וכגדול ענוָתו גָבַר חסדו לכל נפש. וַיָשַׁר עליו באמת ובתמים בן כלפון המשורר:

לְבַב כָּל שָׂר וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שָׁוְא, וְנַפְשְׁךָ אַחֲרֵי חֶסֶד דְּבֵקָה²⁷.

ואת מיטב חסדו מָשַׁך לבני ישראל. ותקטן בעיניו להשביע מטובו את אֶחיו אנשי עירו ואנשי ארץ מושבו ויעש “טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ואפריקי ובארץ מצרים ובאִי סִקִילא ועד ישיבת בבל ועד עיר הקדש”²⁸. ויתמוך ביד נדיבה ורחבה מאד את כל חכם ואת כל תלמיד, אשר יִחֵד את לבו אל תלמוד התורה בכל הארצות ההן²⁹. אין זאת כי אם נתן אל לבו לבנות בית לתורה בארצות המערב, אחרי אשר מטה בארצות הקדם. וגם לתלמידים אשר מצאו את לחמם, אך קָצוֹר קצרה ידם לקנות ספרים, אשר בימים ההם היו דמיהם יקרים מאד, קנה הוא ספרי מקרא משנה ותלמוד לרוב מאד, ויתן אותם להם מתנת חנם. אף הושיב לפניו סופרים אשר היו כותבים כל ימיהם משנה ותלמוד, למען הפץ אותם בקרב התלמידים; ולבתי הכנסת אשר בירושלם היה הוא הנותן שמן למאור³⁰. ולא רק בכספו לבד הביע את אהבתו הגדולה לתורת ה', כי אם גם בהיותו ראש שרי הממלכה ושר צבא מלחמה³¹ מצא לו עוד דֵי שְהות לקבוע לו עתים להורות לקהל תלמידים את התלמוד כאחד ראשי הישיבות בכל דור ודור³². וקרוב הוא, כי בתלמידיו אשר העמיד, הגדיל והֶאְדיר תורה בספרד בדור הבא, ככל אשר שִׁחֵר אותה בדור בנדבת ידו ובספרים אשר העניק לתלמידים חנם. כי תלמידים אשר לקחו תורה מפיו “הם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”³³. ועל כן יֵאָמֵר כי רבי שמואל בְכֹח מעשיו “חִזֵק כח התלמוד בארץ ספרד”³⁴. אף הוציא כסף רב מאד לכונן בביתו אוצר ספרים רבים ויקרים ולכרוך אותם בפאֵר רב³⁵.

ומלבד אשר תמך את חכמי ארץ מושבו וחכמי הארצות אשר מסביב כִּבֵּד והעריץ את אדירי התורה אשר מרחוק, ויהי המעט ממנו כי לְשֵׁמַע מות רב האי נשא עליו מִשְׁנֵה מלך גְרַנַדָא זה קינה רבת נֶהִי³⁶, כי כלתה נפשו לדעת מפי העומדים לפני רב האי, את כל הליכות הגאון ההוא. וַיֵעָתֶר לו רבי מצליח בן אלבצק דַיָן בסיציליא, אשר ירד בימי נעוריו בבלה, ויהי אחד מתלמידי רב האי, ויכתוב לרבי שמואל את כל פרשת גדולת רבו הנאדר³⁷.

גם את השירה העברית תמך מאד, בהעניקו ביד רחבה את משורריה ואת חכמי תורת הלשון כיד המלך³⁸. עד כי השירה אשר בימי השר בן־שפרוט, התומך אותה גם הוא, היתה עוד בוסר, הבשילה את פִּרְיָה בימי השר נגדילא. וַיֵאָמֵר על משוררי ישראל בספרד: “בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי רבי שמואל הנגיד נתנו קול”³⁹.

בשנה העשירית לשבת שמואל על כַּנוֹ מת המלך חבוש (4897 – 1039). ובמותו התרגשה מהומה בבית המלך. יד שמואל היתה עם באדיס הבכור בן המלך להמליכו, ויד מרבית השרים וגם נכבדי ישראל היו עם בלקין הקטן להושיבו על כסא אביו. פתאום נהְיְתָה רוח אחרת עם בלקין, וישק את יד אחיו וימליכהו, ויהי באדיס למלך לגרנדא. ולא ארכו הימים וימת בלקין והממלכה נכונה ביד באדיס, ושמואל אשר עמד לפני אביו, עמד גם לפניו⁴⁰. ויגדל כבודו מאד גם בעיני באדיס, ככל אשר גדל כבודו בעיני חבוש אביו, עד כי לא נעשתה קטנה או גדולה בדברי הממלכה בלתי אם בידו. הוא היה הפותח והחותם, האומר והגומר, עד כי המלך היה המולך היושב על הכסא, והמושל בארץ המוציא והמביא היה שמואל⁴¹.

האהבה הזאת, אשר אהבו אותו מלכי גרנדא, הצמיחה לו פרי איבה וקנאה. כי הקימה לו לאויבים את זָהִיר הערבי, מלך אַלְמֶרְיָה ואת עַבָּס משנהו, אשר צרה עינם בממלכת גרנדה ההולכת מחיל אל חיל בְכַלְכְּלָהּ את מעשיה על פי יועצה הנאמן והנבון. וישלח זהיר את משנהו, אל חבוש מלך גרנדה בעודו חי, להִתַּמֵם עמו ולהשיא לו עצת אוהב לשלח את היהודי הזה, את שמואל, מעל פניו, ולא שת חבוש לב אליו ואל דבריו. ולא ארכו הימים וימת חבוש, ובאדיס בנו מלך תחתיו⁴². וַיָעַז מלך אלמריה את פניו, וַיָעַר למוסר את אזן המלך באדיס כי חטא גדול הוא חוטא בהחיותו את שמואל היהודי הכופר. וירע הדבר בעיני מלך גרנדא, ויכתוב אל זהיר כי אוסר הוא את נפשו בשבועה לבלתי שמוע לקול שונאי שמואל משנהו, וימלא זהיר מלך אלמריה חֵמָה, ויאסוף את מחנהו ערבים ונוצרים⁴³, ויצא לקראת באדיס גרנדא למלחמה⁴⁴. ויתיצב שמואל בראש צִבאות אדֹניו מלך גרנדא (4798 – 1038) ויעש נפלאות במלחמה. ותהי יד חיל גרנדא על התחתונה עד תֹּם חֹדש אב, וביום הראשון לחדש אלול אחרי הצהרים היתה לו תשועה גדולה⁴⁵. ויהי שמואל אומר: “לפני בא שנת תשע ותשעים תשועה שֻלְּחָה אֵלַי ואורה”⁴⁶. ויהי ה' עִמו, ותעל ידו על אויביו, וינגפו במלחמה ומשנאיו כמעט נפלו כלם בחרב. אך קרוב הוא כי נמשכו ימי המלחמה עד אחרי תֹם השנה⁴⁷. ויחשוב שמואל את התשועה, אשר נתן לו ה' לתשועת ישראל, יען כי זממו אויביו להשחית גם אותו גם את עמו⁴⁸. ועל כן קרא למושל אַלְמֶרְיָה אגג⁴⁹ ולעמו עמלק⁵⁰. וגם כשתי שנים אחרי כן (4802 – 1040) פשטו הערבים והפרנקים למלחמה על עיר לורקא. וַיֵחָלֵץ לקראתם שמואל בראש הצבא למלחמה וַיִחַן באחד המקומות, ויכתוב משם צַוָאָה לבנו, ויקם וַיַסַע את מחנהו. ויהי באשמורת הבקר, כשמוע האויב את שֵמַע בואו, וַיִבָּהֲלו מאד וינוסו על נפשם, ורוח רעה שֻלְחָה ביניהם, ותהי חרב איש ברעהו, ושמואל שב לשלום אל ביתו⁵¹. גם איש גבור סְלָוִי פשט בראש גדודיו על מַלַגא, וַיֵהָרֵג שם וגדודיו נפוצו⁵². אך בכל הגבורות אשר עשה שמואל במלחמותיו, כשל כחו ושערות ראשו הלבינו ביום אחד⁵³.

אחרי המהומות האלה הוסיף שמואל לשבת לבטח לפני מלכו, ויהי לרוח עצה וגבורה לאדניו ולמעוז ומחיה לאחיו בני עמו כבראשונה.

עם הגולה אשר גלה רבי שמואל בן נגדילה מקורטובא, גלה עוד אחד מאנשי השם⁵⁴ מן העיר ההיא, הלא הוא רבי יונה בן גָנַח⁵⁵. וככל אשר התענה שמואל עד בואו עירה מלגא הדרומית, ככה התלבט יונה עד בואו אל סרגוסא הצפונית⁵⁶. בקורדובא עיר מולדתו קבל בן גנח תורה מפי חכמי העיר ההיא בהלכות התלמוד, אף למד שם את תורת הרפואה להחיות את נפשו, גם נִסה לערוך שירים בשפת עמו ככל משכילי הדור ההוא. אך בכל שלש אלה לא הרבה לעשות חיל. בפה מלא העיד על נפשו כי לא השיגה ידו לעשות גדולות בתלמוד⁵⁷. ותורת הרפואה, אשר כתב על אודותיה ספרים אחדים, היתה לו רק למשען לחם; וגם במלאכת השיר ראה עד מהרה, כי נפשו לא נוצרה לה וימשוך את ידו ממנה. וישם את כל לבו רק אל המקצוע האחד, אשר רק בו דבקה נפשו מעודו, הלא הוא תורת חֻקי הלשון העברית. את התורה הזאת לקח בנעוריו מספרי יהודה בן־חיוג⁵⁸ ומפי יצחק בן גיקטיליא, אשר היה גם הוא תלמיד למנחם כבן חיוג רעהו⁵⁹, ומפי יצחק בן שאול המשורר, אשר שפתו היתה בידו כחומר ביד היוצר⁶⁰. וישקוד על חקר הלשון יומם ולילה⁶¹, ותהי היא לבדה כל שיחו והגיונו, כל חלקו וחשקו⁶², עד כי האמין כי רוח ה' אל אמת תוֹרֵהוּ להכיר את הנכונה ואת הישרה בשפת האלהים⁶³. בדעתו הרחבה ובעיני החדה הכיר שני דברים, אשר לא העמיקו להכיר רבותיו ורבי רבותיו המדקדקים הספרדים ההולכים לפניו: האחת, כי רב גבול אוצר הלשון העברית מן הגבול אשר גבלו לו הם, כי ככל אשר שפת המקרא עברית טהורה היא, ככה טהורה וברורה גם שפת המשנה⁶⁴ והבריתא וכל המאמרים אשר אינם ארמית, אשר בפי אמוראי התלמוד הבבלי והירושלמי והמדרשות. ובכן הגדיל לעשות לנו מאד מאד, בהרחיבו בדבר הזה גבול שפתנו כגבול אחת הלשונות הגדולות והרחבות אשר לא יחסר כל בהן; והשנית, כי מלבד ספרי הדקדוק אשר נכתבו מימי מנחם והלאה יש לנו מקור עתיק ואיתן לתורת לשוננו גם מימים קדמונים, הלא הוא המסורה⁶⁵. ואין ספק כי המקור הטהור הזה, הנקי מכל סיגי נֵכָר, העמיד את טעם בן גנח לבלתי תעות גם הוא הרבה בחקירותיו מעצם טבע לשוננו.

את פרי חקרי לבו הביע בשבעה ספרים⁶⁶, אשר הנבחר מהם הוא ספר השרשים⁶⁷ ואליו נלוה ספר הרקמה⁶⁸, המדבר על כל חֻקי הלשון⁶⁹ מקציהם ועד קציהם.

ואנשי העיר סרגוסא, אשר בחר בה בן גנח לעיר מושבו, היו נופלים הרבה מאד בחכמה ובמדע מאנשי ערי דרום ספרד, הלא הן קורדובא וגרנדא ובנותיהן. ובדעתם כי גם הקראים מטפלים בתורת הלשון היתה בעיניהם כדבר האסור. על כן היה לרבי יונה להוכיח לאנשי עירו, כי המעט מתורת שפת הקדש כי רב סעדיה ובן חפני והגאונים האחרים הרבו לעסוק בה, כי אם גם רבותינו חכמי התלמוד העמיקו לחקור בה⁷⁰. אך גם ממקום אחר, אשר לא יעלה על לב איש, קם עליו איש ריב. בן־גנח היה איש אשר עצם הענין לבדו היה לו לעִקר. על כן בכל היות כבוד רבי יהודה בן חיוג גדול בעיניו, חלק עליו בלי משא פנים. הדבר הזה היה למורת רוח לתלמיד הגדול אשר העמיד חיוג, הלא הוא רבי שמואל הנגיד, אשר מורא רבותיו היה עליו כמורא שמים, ויתגלע ריב בין שני החכמים האלה וילחמו מלחמת סופרים גם בספרים אשר בקר איש את רעהו בקורת עזה גם בפתגמים שנונים⁷¹. אך בכל זאת לא נגרע משני החכמים דבר, כי זכה עוד רב יונה בן גנח לראות את ספריו מתבקשים ונקראים במרחקים⁷².

וככל אשר היו האחרונים לכל גדולי בבל מדור דור שני חכמים אנשי מופת, הלא הם רב שרירא ורב האי אשר רַבּוּ וַיִגְדְּלוּ מעשיהם ממעשי כל ההולכים לפניהם, ככה היו גם המאספים לכל חבל חכמי קירואן, אשר היו לשֵׁם כמאתים שנה, שני חכמים אנשי מופת אשר כל חכמי מקומם נשכחו כמעט מפניהם.

אחרי מות רב חושיאל נָסַבָּה רַבָּנוּתוֹ אל שני תלמידיו, אל בנו רבנו חננאל ואל רבנו נסים⁷³ מעיר קלעה חמד⁷⁴ – בן רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיהו לבית אבן שאהין⁷⁵ – אשר היה גם הוא תלמיד מובהק לרבנו חושיאל. אולם תחת אשר עמד רבנו חננאל רק לפני אביו בלבד, ירד רבנו נסים אחרי כן לבבל, ויקח תורה מפי רב האי ויהי אהוב ונחמד לפניו יען כי היה “חכם גדול, חסיד ועָנָו מאד וּשְפַל ברך”⁷⁶. אף תמך הגאון ביד נדיבה את יד רב נסים המָטָה⁷⁷. וגם בשובו אל קירואן לא חדלו האגרות ההולכות ובאות בין רב נסים ובין רב האי⁷⁸, ויהי רב נסים למקור תורת רב האי לרב שמואל הנגיד⁷⁹; ורבי שמואל היה למעוז ולמשען כל ימי חייו לרב הזה, אשר לא חלק לו ה' בעֹשר⁸⁰. אולם אף כי דל היה חלקו במשמני הארץ, גדול היה כבודו בעיני הנגיד משנה המלך, עד כי השיא את בת רב נסים לאשה ליוסף בנו בחירו⁸¹, אשר היה אחרי כן למשנה תחת אביו.

מלבד אשר הרביץ רב נסים תורה על יד רבנו חננאל בישיבת קירואן בדורו, הנחיל את דברי תורתו גם לדורות בספריו אשר כתב, הלא הם ספר הַמַפְתֵּחַ⁸², אשר יפתור בו את המאמרים הסתומים בתלמוד בבלי מתוך מאמרים אחרים המפורשים הדומים אליהם או מתוך דברי הירושלמי. גם כתב ספר אשר נותרו ממנו לפלטה שלשה פרקים המדברים על דעת אלהים ורוח התורה⁸³. גם סדר ספר המצות, וגם שם נשא את דֵעוֹ על החכמה והמוסר⁸⁴. כי נטה לב הרב הגדול הזה אל החקר ואל המדע וספרי חכמי יון וערב היו שגורים על פיו⁸⁵. וקרוב הוא, כי שם את לבו למלא את מחסורי ספרות ישראל גם במיני ספרי שעשועים, למען אשר לא תשעינה עיני קהל הקוראים אל ספרות הנכר. וכאשר הֻגד לו, מפי חֲתָנו המתאבל על נפש מת, כי יש בספרות הנוצרים ספרי נחומים לאיש אשר קרהו אסון, מִהֵר לאסוף את כל ספורי התלאות אשר מצאו את גדולי ישראל, הנמצאים בתלמוד ואשר נהפכו עליהם מיגון לשמחה, בספר קטן כתוב בכתב ערב, אשר קראו לו מתרגמיו העברים בשם “ספורי מעשיות” או “חבור יפה מהישועה”, למען ימצא לב כל איש ישראל תנחומים מבית לגבול תורתו, מבלי היות לו חפץ לנוע אל באר נכריה לשתות ממנה מים זרים⁸⁶.

עין הרב הגדול הזה היתה חדה ופקוחה להבדיל בין רוח דעת האלהים, אשר נחה על עם ישראל, נביאיו חכמיו וסופריו, ובין רוח הדעת הזאת אשר נחה על בחירי חכמי יון וחבריהם. כי תחת אשר לחכמי העמים פרי חקר היא, כענין כל מדע הנקנה בדרך משא ומתן אל השכל ומובא לו מן החוץ, נעשתה דעת האלהים לאט לאט מוטבעת בלב עם ישראל, יצוקה ברוחו ונבלעת בדמו, למן היום אשר נִתנה לו התורה⁸⁷. על כן לא תנוע בו הדעת הזאת הנה והנה כדבר המֻטל בספק, כי וַדַי ברור ומֻכרע הוא לנביאי העם הזה וגדוליו⁸⁸. ובגלל זה נחשבו בני ישראל לעדים נאמנים לדעת ה‘⁸⁹, המודיעים את כבודו ואת גדלו, את פעלו ואת הדרו, גלוי לכל העמים. ועל כן יפקוד ה’ רק את חטאת עמו, בשכחו את שם ה' ללכת בשרירות לבו, יען כי העם הזה הוא היודע הוא העד, על כן גדול עונו מעון כל העמים בדבר הזה⁹⁰.

דעת רב נסים זאת, כי נבדל עם ישראל מיתר גויי הארץ בטבע דעתו את האלהים, היתה בדור הבא אחריו לאבן פנה, לשיטה שלמה ביד אחד גדולי חוקרי רוח עם ישראל ורוח תורתו⁹¹.

מלבד ספר המפתח לא נותרו בידנו כיום ספרי רבנו נסים. כי זה גורל מרבית ספרי גדולינו הכתובים מעִקרם ערבית, או בלשון נכריה אחרת, כי רק המעט מהם זוכים לתרגום עברי ולתפוצה הגונה בתפוצות ישראל, אשר הלשון האחת, אשר כל לומדי תורתנו העתיקה מכירים אותה, היא רק שפת תורתם העבריה. על כן היתה שארית לספרי רבנו חננאל רעהו, כי יתרון היה לספריו, כי כתובים היו עברית לעברים.

ולרבנו חננאל יצא שם גדול בישראל, כי לא ארכו השנים ויעברו ספריו גם לצרפת ולאשכנז עד כי היו לעינים לכל גדולי ישראל אשר קמו גם בארצות ההן⁹². מרבית ספריו הם באורים לתלמוד⁹³. גם תשובות רבות יצאו ממנו לשואליו מקרוב ומרחוק. ויען כי גם הוא גם אביו מילידי איטליא ומחניכי חכמיה היו, אשר שם קָדַם כמעט תלמוד ירושלמי לפוץ לפני תלמוד בבלי, היו בידו שני התלמודים לאחדים, ככל אשר היו גם ביד חברו רב נסים, אשר היה גם הוא תלמיד לרבנו חושיאל. ואולי על היות שני מקורי התורה האלה ושתי השיטות, שיטת גאוני בבל אשר מָשלה מִמְשָל רב בקירואן עירו ושיטת חכמי איטליא, למזג אחד בידו, יצאה לפעמים ממנו הוראה שונה משל חבריו⁹⁴. גם לחמשת חָמשי תורה כתב רבנו חננאל ספר פתרונים, אשר מתוכו תרָאֶינה דעותיו ודרכי רוחו. בהיות רוח רב האי נאצלת גם עליו, בקבלו גם הוא ממנו תורה⁹⁵, שקד כמוהו גם הוא להרחיק כל דמיון דמות מראה עין מפתרוני מליצת הכתובים ומליצת רבותינו⁹⁶ ולהכחיש בכל עוז את כח הכשפים⁹⁷. ועל פי אמונתו הצרופה הזאת פתר את האגדה בהשכל ודעת, וישם את כל לבו ללמד דעת את קהל ישראל “להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים מודיעים שיש בישראל נותן דמות לבוראנו”. וקצף גדול קצף על סופרי הקראים הנרגנים “חלוקי לב, רשעי ארץ, המינים המחפאים דברים אשר לא כן” על תורת רבותינו.

אך לעומת זה לא נטה לבו מן הרמזים⁹⁸ ומן הנפלאות⁹⁹. וחוט משוך על כל פתרוניו לתורה, הוא חפצו לבלתי תֵת לכל אבק שמץ דֹפי לנוח על מעשי הקדמונים¹⁰⁰. וישכל למצוא גם בעצם דברי התורה הכתובה את טבע התורה המסורה¹⁰¹, ולמצוא גם בדבריה הנאמרים לתֻמם, מקור עמוק ונאמן למִצוֹת המסורות לנו בפי רבותינו¹⁰². ומה נפלא הדבר כי גם לזכרונות דברי הימים לגוים מר למצוא רמזים בתורה¹⁰³ ולהוכיח מתוכם על תשועת ישראל, כי נכונה היא לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו¹⁰⁴.

ועל דבר המשנה הוציא את משפטו, כי כל דבריה מן הקצה אל הקצה דברי אלהים המה, הלכה למשה מסיני¹⁰⁵. אך בדבר אחד נטה מדעת מרבית החכמים, בהחליטו כי קִדוש החדש אינו אלא על פי החשבון, ולא על פי ראִיַת הלבנה"¹⁰⁶. וקרוב הדבר כי אמר בלבו כי טוב לו לעמוד על דעתו בדבר הזה למען הַסִיעַ את הקרקע מתחת רגלי הקראים אשר החשבון על פי הראיה הוא כל איתן מעמדם.

ורבנו חננאל ורבנו נסים ורבי שמואל הנגיד היו החוט המשולש בדור ההוא “הראשון ברבנות”¹⁰⁷ לאמר. הדור הראשון אחרי האסף מרכז המתיבות בבבל. ויהיו שלשה אלה גדולי הדור¹⁰⁸ אשר נקרא על שמם¹⁰⁹. ואף כי היה גורל שלשתם שונה: רבנו נסים איש מחסור כל ימיו, רבנו חננאל איש עשיר אשר הונו עלה לעשרת אלפים דנרי זהב¹¹⁰ ורבי שמואל משנה למלך גרנדא, בכל זאת היו כלם חברים אהובים¹¹¹. אך באחת הצליח רבי שמואל משני חבריו, כי תחת אשר לרגליו “חזר כח התלמוד בארץ ספרד”¹¹² ארץ מושבו, היו שני גדולי ישראל החכמים האחרונים בארץ אפריקא¹¹³, ככל אשר היה רב האי הגאון האחרון בבבל, ומלבד תלמידם האחד, אשר נותר עוד בארצם ויצא אחרי כן לספרד ויהי שם לאור גדול, לא נמצא עוד תופשי תורה כי אם מעט מזער, הלא הם מר שלמה הדַיָן בן פורמש במדינת קלעה חמאד, ובנו זוגמאר במדינת אלמהריה, אך לשניהם לא יצא שֵם¹¹⁴.

ובארץ פרס הקרובה לבבל נותר עוד שריד לתורת ישראל, הלא הוא רב חפץ אלוף בן מצליח¹¹⁵ האשורי¹¹⁶ מעיר מוצל¹¹⁷. אף כי מנע ה' ממנו את אור עיניו כי איש עִוֵר היה¹¹⁸, עשה לו שם גדול בתורתו ובחכמתו אשר בהם האיר את עיני דורו. קרוב הוא כי כתב באור גם לתורה. אך הספר אשר נזכר הרבה בפי חכמי דורותיו, הוא ספר אשר כתב על דבר המצות¹¹⁹. על כל הלכה אשר הורה בספרו, הוסיף את תמצית דבר המצוה ההיא בלשון ערב, בסגנון דומה לסגנון תרגום רב סעדיה לתורה¹²⁰. אך בכל היות גופי הלכות עקר מעשהו, נתנו לו הלכותיו אלה דברי מדע בפיו, על אודות חכמת התורה וחקר הלשון¹²¹. ויהיו דברי החכם הזה אשר היה משיָרי חכמי המתיבות¹²² כדברי האורים גם בעיני הפוסקים מורי ההלכה¹²³ גם בעיני חוקרי רוח התורה וחוקרי הלשון¹²⁴.

וככל אשר היתה הלכתו ברורה לרב חפץ, ככה התבררו לו גם דעותיו בחקרי דעת אלהים. מראה הבריאה ברִבי רבבות נפלאותיה היא לו העדות הנאמנה המוכרעת מתוכה הכובשת את הלבבות להכיר בכל תוקף את בורא הבריאה הבאת אף כי את עצם כבודו לא תראה עין בשר¹²⁵. ורגשת רוח החיים המתרגשת ביצורים וניב שפתי האדם אשר בו יביע את הגיון לבו, הם מבחר תרומת הבריאה אשר מתוכה נשקפת החכמה העליונה והחסד העליון במראה זך מכל זך¹²⁶.

מלבד דעותיו הנשגבות והנאמנות בחכמת אלהים, אשר היו לעינים לכל חוקרי ספרד המובהקים¹²⁷, הורה גם תורת מוסר, אשר היתה לעינים לאחד מן החכמים הגדולים אנשי השם¹²⁸. אף כתב ספר תשבחות בחרוזים מעין ספר תהלים¹²⁹.

ובעיר סרגוסא, אשר אליה החיש מפלט לנפשו יונה בן גנאח חוקר לשון עבר, עלה כיונק בן פורת, אשר שִוָה הוד והדר גם על הלשון ההיא גם על התורה אשר נִתנה בשפת הקדש ההיא; בסרגוסא נולד רבי שלמה בן יהודה גבירול¹³⁰. בעודנו נער רך בשנים ויחיד להוריו אשר אהבוהו ויפנקוהו¹³¹ מתו עליו אביו ואמו וישאר הנער יתום בודד וגלמוד. ותשתוחח עליו נפשו מאד וישפוך את לבו בשיר:

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעֵד             וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵש מְנַחֵם מְרַחֵם             עָלַי וְיֹאחַז יְמִינִי…

נִכְאָב בְּלִי אֵם ולֹא אָב,          צָעִיר וְיָחִיד אִָנְי;

נִפְרָד בְּלִי אָח,                  וְאֵין לִי רֵעַ לְבַד רַעְיוֹנִי¹³².

ככה כתב בשנת השש עשרה לימי חייו, עת אשר כל בני גילו משחק ירדופו¹³³. ואמת הדבר, כי תחת אב ואם ואח, החכמה לבדה “היתה אחותו מנעוריו”¹³⁴. והדברים אשר דבר עליה, דברי אמת הם:

אֵיךְ אֶעֱזוֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל          כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ.

אוֹ תַעֲזוֹב אוֹתִי? וְהִיא כְּאֵם          לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ¹³⁵.

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלַּד             לְבָבוַ כְּבֶן הַשְּׁמוׂנִים;

וְגֵוִי יַהֲלוֹךְ עֲלֵי אֲדָמָה,               וְנַפְשִׁי תַּהֲלוֹךְ עַל הָעֲנָנִים¹³⁶

והעלם הנחמד הזה, אשר לשמו ולזכרו כיום תאות נפש כל יודע חן בישראל ואשר שרים¹³⁷ ראוהו ויחמדו אתל יפי חכמתו ואת חין ערכו, היה בעירו כיונק בארץ ציה. כי נופלת היתה קהלת סרגוסה מחברותיה קןרדובא, גרנדא ומלגה ויתר קהלות ספרד. כי המעט מיושביה כי לא הטו חסד אל השורק הרך הזה אשר כמעט ילד יאָמֵר לו עוד, וימררוהו וישטמוהו. הליכות האנשים הקשים האלה הוסיפו עוד מרה על מרת נפשו אשר התנקמה בם בשיריה¹³⁸. אך מבין החוחים ההם עלתה לו שושנה אשר השיבה את נפשו בריח עדניה. שר גדול לפני אדוניו מלך סרגוסא, ושמו יקותיאל, נטה אליו חסד “וימשכהו בעבותות אהבה ויתמכהו עת צעדיו צָרו”¹³⁹. ויתיצב בפני צורריו ויבריחם מעליו¹⁴⁰. וימלא את כל מחסוריו בתתו לו כסף¹⁴¹ לכלכל מחסוריו. ותקָשר נפש שלמה המלאה שירה וזמרה בנפש יקותיאל השר, ויהלל את כבודו ואת גדולתו ואת צדקתו ואת חכמתו בשירים כלילי יופי, אשר לא נשמעו עוד כמוהם עד העת ההיא. והשירים ההם שִלוּמִים יקרים הם ליקותיאל הנדיב, כי חלף הרוָחה אשר העמיד לו השר, הציב לו ילד מסכן וחכם זה מצבת עולם בשיריו לשם ולתפארת בקרב עמו לדור דורים. כי בלעדי שירי בן־גבירול, לא נותר כל זֵכר לשר המרומם ההוא. ובכן היתה שירת שלמה לספר זכרונות ליקותיאל. מפי השירה הזאת תשמע כיום כל אזן עבריה, כי האיש הזה אשר היה “נשיא שרים ורוזנים”¹⁴², אשר “מִשְׂרַת מלכים על כתפיו היתה ולפי דבָרו הגבירים שָׂרו, ולמועצותיו יִדְּמו היועצים”¹⁴³, כי האיש הזה אשר כבודו “רב כים הוא קטן בעיניו”¹⁴⁴ וכי לא אל רהבים יפנה ורק שלשה היו משאת נפשו, הלא הם “נדיבתו אשר כים וישרו וחכמתו בדת אל הקדושה”¹⁴⁵, "פיהו לכל אדם בשוֹרה ונדבתו יקרה – – ברוחו חן ובלבבו נדבה¹⁴⁶, ולנער שלמה “עטרת הידידות הוא ונִזרה, תפארתה ואור סהרה ושמשה”¹⁴⁷. על כן התהלך שלמה, אשר היה בן שבע עשרה שנה¹⁴⁸ בעת ההיא, עם השר האדיר כהתהלך איש עם רעהו ולא ענה גאונו בפניו מאומה, עד כי נשאו לבו לכתוב אליו:

אֱמֶת כִּי אֵין לְךָ דִּמְיוֹן בְּתֵבֵל; הֲיֵשׁ שִׁיר בִּלְעֲדֵי שִׁירִי וְאַפְסוֹ?¹⁴⁹

אך מעט היו ימי רַוְחָתו ומנוחתו, כי פתאום לֻקח מעל ראשו מָגִנו ומעוז חייו. יד מרעים היתה ביקותיאל אשר קמו עליו ויהרגוהו. קרוב הוא, כי אנשי אָוֶן מתי סוד היו לעבדאלה, אשר קשר על בן דורו המלך יַחְיָא בן מונציר ויהרגהו, וַיַשקו העריצים האלה גם את יקותיאל את כוס החֵמה אשר מסכו לאדניו המלך האומלל¹⁵⁰ (4799/¹⁵¹ – 1039). מות השר הנקי הזה חִבֵּל את רוח המשורר הרך בשנים חבל נמרץ, ויהי לבו ככנור נשבר, אשר יש אשר יטיב קולו כפלים. ויקונן עליו קינה אשר אין ערוך ליָפיה ולעומק הגיונה ולרוך הגיגה¹⁵². ויהיו בעיניו השמים והארץ כאבלים חוגרי שק על אבדן איש נקי וצדיק:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה,          כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה;

תְּפַשֵׁט פַּאֲתֵי צָפוַן וְיָמִין,             וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה.

וְאֶרֶץ עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה,             בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה;

וְהַשַּׁחַק אֲזָי קָדַר, כְּאִלּוּ               בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה¹⁵³.

והתלאות אשר הציקו את שלמה מראשית ימי עלומיו, לא הקדירו את אור חכמת לבו, כי בהיותו בן תשע עשרה שנה¹⁵⁴ כבר הוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת, אשר היתה לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר, כי" ארג מחברת שירה שקולה, לא ישקל כסף מחירה“¹⁵⁵. המחברת הזאת קרא “ענק”¹⁵⁶, ובה ילמד את כל חוקי תורת הלשון העברית, אף כי ענינם קשה, בחרוזי חן נוחים מאד אשר כל קורא ירוץ בם. אולם יותר מאשר יתענג כל יודע חן על יפי מליצת המחברת, ייטב לבו לראות את הרוח הכבירה המתרגשת בלב “הנער מבני גלות ספרד” הזה, “נער לבער נחשב”¹⁵⁷ בעיני בני עירו הנחרים בו, ולשמוע את דברי הקנאה אשר קנא לשפת קדשו: ריב יש לי בכם, שארית יעקב! אם תשכחו שפה מאד נבחרת”¹⁵⁸, “הה לה אשר לא נטרה כרמיה אבל כרמי אחרים היא נוטרת”¹⁵⁹. ויחשוב את העם הנבער מדעת את לשון אבותינו למֻכה בעורון¹⁶⁰. ויאמר אל לבו: “לא טוב היות עֵין עַמְּךָ עִוֶּרֶת”¹⁶¹. וַיוֹדַע לעמו את “יתרון לשון עברית, אשר היא מלשון כל עם יוֹתֶרֶת”¹⁶², כי בה ישיחו בני אלים בשמים ממעל, וכי היא היתה גם השפה הראשונה מראש ומקדם עד אשר נפלגה הארץ, ואחרי כן היתה למורשה לקהלת יעקב לבדה, ועוד יתרה בה, כי

בָּהּ נִתְּנָה אֵשׁ דָּת וְגַם בָּהּ נִשְׁלְחוּ         כָּל הַנְּבִיאִים לְחַבֵּשׁ נִשְׁבֶּרֶת.

יַד תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר הֲלֹא בָהּ נִגְּנָה,          יוֹם הָיְתָה צְבִי אֶרֶץ לִגְבֶרֶת¹⁶³.

ומה יקר לנו מאד להזכיר כי עצם הדברים הנכוחים האלה אשר יצאו מפי עלם כליל יופי זה, כבר יצא מפי בחור חמד אחר זה כמאה ושלשים או ארבעים שנה, מפי רב סעדיה בספר האגרון¹⁶⁴, אשר כתב גם הוא בימי בחורותיו ואשר ספרו זה היה ראשית בכוּרֵי מעשיו, ככל אשר מחברת הענק היא ראשית מפעלות בן גבירול. ומגמת ספרי שני אנשי מופת אלה אחת היא להחזיר נשמה לשפת אבות בשוב כל העם לדבר בה ולכתוב בה, לבלתי היות “חֶצְיָם מדבר באדומית וחצי בלשון בני קדר הקודרת”¹⁶⁵. וגם בדבר הזה היו דומים שני הגדולים בשתי עבודותיהם אלה, כי שניהם כתבו את שתיהן בלשון אשר קנאו לה, כי בלעדי שניהם ובלעדי מנחם, כתבו כל חוקרי הלשון העברית בדורות ההם את ספריהם ואת מאמריהם ערבית¹⁶⁶. אולם ככל אשר רב סעדיה בכל אהבתו את שפת עמו כתב את ספריו אל קהל העם ערבית על כרחו, מדעתו כי את העברית עוד יבינו רק מעטים, ככה כתב גם בן גבירול את ספרו “תקון מדת הנפש” בערבית (4805 – 1045)¹⁶⁷. מקורי תורת המוסר אשר בספר הזה שנים המה: מוסר התורה ככל אשר הוא יוצא מן המקרא והתלמוד ומוסר חכמי יון וערב. והרבה מתורת המוסר אשר הורה רב חפץ אלוף חן מצליח, אשר הוא קורא לו בשמו הערבי אלקוטי¹⁶⁸, נכונו על שפתיו. בספרו הזה נגע בן גבירול בקצה עטו השנון בדרכי אנשים, אשר בדמותם אשר ערך להם הכירו אנשי סרגוסא עירו את מראה פניהם, כי את אשר פֵּרַש תמיד בשיריו על דבר דרכם הקשה ועל הליכותיהם עמו¹⁶⁹, העלים כיום ברמזים, אשר כל רואיהם הכירום ויקומו עליו האנשים הקשים ההם ויגרשוהו¹⁷⁰.

והדבר האמור בטוב טעם ובהגיון לב טהור בפי רבותינו: “אין שרביטו של הקדוש ברוך הוא ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנים”¹⁷¹, יֵאָמֵן על גורל המשורר הזה, אשר עצבונו לא סר ממנו כל ימי חייו. הן לבו בקרבו היה כנור המנגן מאליו מדי געת בו כל רוח נושבת. על כן עַזו אף עמקו העלילות אשר עוללה כל חליפה עוברת לנפשו. גם חסדי איש נדיב כיקותיאל לא הגדילו שמחת נפש אחרת גם נכלי אנשי סרגוסא לא מלאו זעם נפש איש אחר, כאשר הרנינו אלה וכאשר הדאיבו אלה את לב משוררנו והוא למען מצוא גם מעוז גם נחומים לנפשו הרכה, לא היתה לו דרך אחרת בלתי אם להעלות במשקל את ערך חכמתו וכשרונו בכף מאזנים ואת ערך נכלי צורריו בכף שניה ולהבזות אותם בלבו. אולם זרע גאונו זה שגשג עד מהרה כי גבה לבו מאד, כאשר יביע זאת הרבה בשיריו¹⁷². ואם אמנם, כי יש אשר דִּבֶּר גם באזני מְגִנָיו דברים כאשר עם לבבו מבלי נשוא להם פנים נשאו הם לו פנים ברוחם הנדיבה,¹⁷³ ובדעתם כי קשי חמת רוחו היא רק הבהרת הכהה האחת בשמש הגדולה הזאת הזכה¹⁷⁴. לא כן משנאיו בני עירו. הם בלבם הקשה ובעיניהם הכהות לא הכירו אורו, ויבזו לו וישטמוהו בהיותו עוד נער בן שש עשרה. ועתה, אחרי אשר זה כחמש או שש שנים סר מעליו צלו במות יקותיאל השר, והוא לא חדל עוד מהָשֵׁב אל חיקם מנת בוז מֻגֶשֶׁת אליהם בכלי טהור בכל חמדת השיר, קצרה רוחם ויגרשוהו מעיר מולדתו.

עד כמה נגע העלבון הזה בלב המשורר המתרגש, בראותו עוד צרה חדשה נוספת על צרותיו הראשונות, הלא היא צרת הגלות¹⁷⁵, הביע בשיר ימים רבים אחרי כן:

אֲהָהּ כִּי רִדְּפוּנִי הַתְּלָאוֹת          וְהָיִינוּ לְעֵין יָמִים שְׁדוּדִים;

בְּזִיתִים, וַאֲנִי שָׁלֵו בְּבֵיתִי,        וְהֵם הָיוּ לְהִנָּקֵם עֲתִידִים.

בכל זאת דומה הדבר כי הוא גם הוא כבר אמר לעזוב את עירו בטרם בִּצעו הסרגוסים עוד את מזמתם¹⁷⁶. כי מאס בכל ארץ ספרד כֻּלה ויקרא לנפשו: “שימי ספרד אחרי גֵוֵך”, ויכסוף להאחז באחת משלשת הארצות האלה: ארץ ישראל, מצרים או בבל¹⁷⁷, אשר היתה נכבדה בעיניו¹⁷⁸ יען כי בשתים מן הארצות הרחוקות האלה כבר יצא שם לו ולחכמתו בהיותו בן שבע עשרה¹⁷⁹. בכל זאת לא השלים חפצו זה, וילך וידוד ממקום למקום, וקרוב הדבר כי מצא לו גם אוהבים ומכבדים אשר דבק בהם בכל לב¹⁸⁰.

אולם בהיותו איש אשר יֵאָמֵר עליו “אוהב אהבה לא ישבע אהבה”, נחשב לו כל רפיון קל ברוח ידידיו לבגד ומעל אשר העמיק להכאיב אותו. אך ככל אשר שבע הוא ממרורים, ככה ישעשעו הנכאים אשר הגה בשיריו, על המכאובים הנדמים האלה, את נפש קוראיהם עד היום. על לב אוהב כזה אשר נמצא לו בצר לו ערך שירה קטנה, אשר הביע את רוך הגות לב המשורר הנחמד, הכואב מצרת נדודיו והאוהב אהבה עזה את אוהביו:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד,                עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי זָנוֹחַ.

יוֹם שֻׁלְּחָה רַגְלִי לְשׁוֹטֵט בֶּאֱנוֹשׁ          לֹא מָצְאָה כִּי אִם בְּךָ מָנוֹחַ.

בַּמֶּה תְּכַבֶּה אַהֲבַת לֵבָב? וְאֵל             נִשְׁבַּע בְּרוּחוֹ מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ¹⁸¹.

דומה הדבר כי בעיר גרנדא, מקום רבי שמואל בן נגדילה כָּלו מסעותיו, אך לא עד מהרה הגיע שֶׁמְעוֹ אל אזן השר הנדיב ההוא, כי עוד שומעים אנחנו את בן גבירול מתענה במחסוריו ובמצוקותיו. אך נֹחַם ממין אחר העמיד מעט רוָחָה אל לבו. כי בעיר ההיא ישב בימים ההם רבנו נסים אשר בא מקַירואן הוא ובתו להשיאה ליוסף בן הנגיד, וינהרו אל הגאון הנהדר הזה תלמידים רבים, ויבא גם שלמה וַיֵשֶׁב בתוכם¹⁸². וישמח לקחת תורת התלמוד מפי חכם אשר לא ראה כמהו בסרגוסא, ולהוסיף את מקצוע תורת ההלכה המובהקת, על אוצר חכמתו הרַבה. ותקָשר נפשו ברבו הזקן הנכבד הזה, ותדבק בשני בניו אלחנן ויעקב¹⁸³. וידבר רבנו נסים טובות אל שלמה, וינחמהו ויחזקהו. וישם בן גבירול זֵכֶר עולם לאהבת הרב הנעלה אותו בשיר נחמד:

שְׁאֶלְתֶּם עַל לְבָבִי מִי תְמָכוֹ          וְכִרְבוֹת הַתְּלָאָה מִי סְמָכוֹ? – –

ויען כי הוא – –

רַב נִסִּים אֲשֶׁר שָׁכַן בְּתוֹכוֹ¹⁸⁴ – –          וְלֶב אִישׁ בַּעֲבוֹת אַהֲבָה מְשָׁכוֹ¹⁸⁵.

בְּךָ אֶהְגֶּה אֲנִי תמָיִד; וְאִם אַתְּ             כְּמוֹ אֶחָד – אֲנִי הַמַּאֲרִיכו¹⁸⁶.

וְחָלִילָה לְנַפְשִׁי מִשְׁכֹחַ                   בְּרִיתְךָ אֲנִי הָלֹךְ וּבָכוֹ¹⁸⁷.

וכמעט אין ספק בדבר כי הרב הנערץ ההוא היה המביא את תלמידו זה, את משוררנו, ויציגהו לפני המגן האדיר לכל איש אשר חלק לו ה' בחכמה, לפני רבי שמואל הנגיד אשר היה לו למשען ולמעוז¹⁸⁸. אך לא בעיר גרנדא בחר המשורר למושב לו כי אם במלגא וישב בה כל ימיו¹⁸⁹, עד כי נקרא בפי הסופרים הבאים על שם העיר הזאת¹⁹⁰.

והשירים והקינות אשר שלמה ויקונן על נפשו, לא ישיגו בערכם את השירים והקינות אשר שר ויקונן על גורל עמו. רבנו גרשם באשכנז נתן את קול האות הראשון לשירת הקינה הזאת המקוננת על מצוקות עמו¹⁹¹, ומשוררינו הגדולים בספרד הרחיבוה וירוממוה בעֹמק הגיונם וברום חזיונותיהם. לחבל המשוררים בעלי השירה הזאת היה בן־גבירול כמעט לאב ולראש. הגיגו הבוער כאש בלבו, הוסיף מראה עינים ושלל צבעים, אשר יתנו לחן ולחסד את בתולת בת עמו הנָוָה והמעושקה, ואת הגוים העריצים אשר התעמרו בה וישימוה למרמס, יתנו לזעוה ולקלסה. בדברו על לב בת ציון יחוס עליה ועל בחירי בניה לבלתי קרוא להם בשמות מלאי אהבה והדרת כבוד¹⁹². ולאדום וישמעאל וכל הגוים הקדמונים אשר הרֵעו לנו, יש אשר לא הזכיר את שמותיהם כי אם קרא אותם על שם מעשיהם¹⁹³ או על שם שבטיהם, אשר לא שם להם על פני חוץ ולא כבוד עָם להם¹⁹⁴, או על שם חיות הטרף אשר המשילו אותם להן הנביאים. לעומת המליצות המפורשות אשר הביע בהן המשורר את כאבו ואת חמתו:

הֲפוֹךְ כִּסְדוֹם                     אֶרֶץ אֱדוֹם,

אֲשֶׁר אֲנִי הֲדוֹם                   לְרַגְלֵיהֶן¹⁹⁵.

מָשַׁל בִּי שַׁשַּׁךְ עַד אֲשֶׁר קָרָס,       לְכָדַנִי שֵׂעִיר וְיָוָן וּפָרָס,

הֱפִיצַנִי בְעֵילָם, מֶשֶׁךְ וְתִּירָס,       גַם עוֹד יִשְׁמָעאל הָרַס וְגָרָס¹⁹⁶

לעומת מליצות מפורשות כאלה, העביר על פני עמו את מחנה צורריו בחזון, אשר אין למלל את עוז החיים המתרגשים בו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן                   מִצָּפוֹן¹⁹⁷

         כְּמוֹ כַדּוּר צְנָפָנִי;

וְגַם צַיָּד¹⁹⁸                   שָׁלַח יָד¹⁹⁹

         וְהַצָּפִיר²⁰⁰ וְהַשְּׂעִיר²⁰¹.

ובחזון עוד עַז מזה יסַפֵּר את המוצאות את עמו המֻרדף:

לָבִיא²⁰² פְּגָשַנִי,             קָם אַחֲרָיו נָמֵר²⁰³;

וָאֶבְרְחָה מֵהֶם                וָאֶעְזוֹב גַּנִּי.

מִדֵּי עֲבוֹר אֵלֶּה              הִנֵּה דְּמוּת פֶּרֶא²⁰⁴

קָם בַּחֲצוֹת לַיִל²⁰⁵,          יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי²⁰⁶.

הָאֵל יִקְרָא אֵלָיו             כִּקְרֹא אֶל אִמּוֹ²⁰⁷:

קוּמִי וְשׁוּבִי אֶל             גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי²⁰⁸.

– – לִי לָעֲגָה ִׁשִׁפְחַת         אִמִּי וְרָם לבָּהּ,

יַעַן שְׁמוֹעַ אֵל אֶל            קוֹל הַנָּעַר²⁰⁹.

מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה             פֶּרֶא רְדָפָנִי,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָמַס             אוֹתִי חֲזִיר מִיָּעַר²¹⁰.

בכל השירים האלה נתכו מרת נפש והדר גאון, המתגאה בתפארת עמו, למוצק אחד.

אולם ככל אשר ידע המשורר הזה להתעצב ולהתקצף, לקונן ולקנא לנפשו ולעמו, ככה ידע להתרומם ולהתנשא עד שמי שמים בחדות ה' מעוזו ומשושו, ולהתרונן ולהשתעשע בנשאו את משלו על חסדי ה‘, אשר אצל מכבודו על עמו ועל יראיו. ואז ימלא גיל ורעדה. ואז יַשוה כעפר נפשו מפחד ה’ ומהדר גאונו²¹¹, אשר לשמו ולזכרו היתה כל תאות נפשו הבוערת כאש בעצמותיו ואשר לא יכול למלט משאה בלתי אם בהביע את רוחו המלאה, בשירי קדשו:

לִבִּי בְּךָ חָשַק לִמְאוֹד,                וְלֹא יוּכַל

לַסְתִּיר עֲדֵי יֵרָאֶה                   חֶשְׁקוֹ בְּמִלָּתִי²¹².

מְאוּמָה אֵין לְבַד לִבִּי וְסוֹדִי;          וְזוּלָתִי שְׂפָתִי אֵין בְּיָדִי²¹³.

ורבי שלמה בן גבירול, אשר קרוב הוא מאד כי טעמו בדבר ערך לשוננו היה דומה לטעם רב סעדיה²¹⁴, ודבר תורת המוסר גרע אליו חכמה מתורת הרב האלוף הנהדר רב חפץ בן יצליח²¹⁵, ואת תורת התלמוד לקח מפי גדול הדור רבנו נסים²¹⁶, עד כי גדול כחו בתורה כדי היות לאל ידו לערוך את ספר אזהרות בדבר מנין המצות בדרך שיר נאה מאד בתבנית הענק²¹⁷ אשר כתב על תורת הלשון, ובכן הלא היה תלמיד ותיק לחכמי ישראל, בכל זאת שעו עיניו גם אל חכמת יון, כמרבית חכמי הדור ההוא, ויבחר משיטותיה השונות את שיטת הָאַפְלַטונין המחודשת²¹⁸, יען כי בצפונותיה ותעלומותיה, ברזיה ורמזיה, הרנינה את לב משוררינו, שכֻּלו נגינות ונגוהות גם הוא ויקָרֵב בן גבירול, עד כדי מצוא ידו, את השיטה הזאת לשיטת היהדות ויאמר לשום את שתיהן לאחדים בספרו “מקור חיים”, אשר כתב בשפת ערב, ואשר תֻּרגם אחרי כן לשפת רומי ויהי למקור לחכמת אירופא למאות שנים, מבלי אשר ידע איש כי חכם מישראל הוא בעל הספר²¹⁹.

מלבד הספר הערבי הזה, המכיל את כל שיטת פלספת בן גבירול, צמצם הפלסף המשורר הזה את שיטתו בשירת כתר מלכות העברית, אשר אין ערוך לעֻמקה ולרומה בתבנית תהלה ותפלה לה' אלהי ישראל, ויתן את השיר הזה עליון על כל שיריו²²⁰. פֵּתַח דברו הוא מקרא המביע את המתכֹּנת ההדוקה והנפלאה אשר בין נפש האדם ובין כל העולם כֻּלו המתוַדעים זה לזה בדעת עזה עמוקה מאד, המבֻטאה במליצת הכתוב “נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד” אשר הוא השער לשיר השבח לחי העולמים, אשר כמעט אין דומה לרוממותו… ראשית דברו הוא, כי הגדולה והגבורה, הנצח וההוד, העוז והיסוד, הכח והיכלת, הם “הסודות, אשר לא יכילם שבח ורעיון, והחיים אשר לא ישלוט עליהם כִּלָיון”, לה' לבדו הם, וכי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כצללים עוברים הם, אולם על יד “הגבורה הגמורה” רב מאד חסד ה' הגובר, וטובו הצפון לברואיו וליראיו²²¹. כי רחמי ה' וחסדיו ואורך אפו הם הם עצם גבורתו ומיטב פִּריָּה:

אתה גבור ולך הגבורה הגמורה – –

אתה גבור ומרוב גאותך תמחול בעת זעם אפך,

ותאריך לחטאים זעמך;

אתה גבור ורחמיך על כל ברואיך כלם,

המה הגבורים אשר מעולם²²².

אחרי אשר יעביר על פני הקורא את רוממות ה', כי אחדותו, הוָיָתו, עָצמת חיָתו, גדולתו וגבורתו²²³, אורו ורוממותו גבוהות הן כגבוה שמים על הארץ על כל הסגולות האלה הנראות לעיני האדם, הביע את דעתו כי כל הסגולות אינן הֲוָיוֹת נצבות לבדן, כאשר חשבו רבים מחכמי הדורות ההם, כי אם כלן נִתָּכות ובטלות ועולות באחדות הפשוטה והחלוטה²²⁴. ולמען הֵראות חפצו הנעלם לעיני בשר פרי חכמתו²²⁵, הבדיל כעין צל מֵאורו²²⁶, והצל הזה הוא צל עצם הבריאה, אשר היא מקום החיים לכל יציר נוצר²²⁷. וכל העולם הזה לוא נעזב לנפשו כי עתה התפרקו ויתמוללו כל פרודותיו ויפוצו ויעלו בתהו ויאבדו. אך האל האחד הוא הסומך והסועד אותו ושם את כל מוסדותיו לאחדים²²⁸ בידו הגדולה²²⁹ ובכחו הסובל אותו על בלימה²³⁰ וממלא את כל יצוריו עצמה ותושיה מן גדול הגדולים עד קְטַן הקטנים אשר במערכותיהם ובמחלקותיהם²³¹.

וכל המון היצורים הרבים והעצומים השונים למיניהם עובדיו ועֵדיו המה²³². עובדיו הם, כי עושים הם את רצון קונם; ועדיו הם, בהיותם בני חלוף, ובהֵרָאות בכל דרכיהם ומעשיהם כי להם החסרון והכליון ולה' לבדו הנֵצח וחיי העולמים²³³. אולם מכל היצורים הפליא ה' את חסדו אל יציר אחד אשר ברא לכבודו, בעשותו “מזיו השכינה זהר הנשמות”²³⁴. וכה אמר משוררנו בשירתו: “מי יכיל עָצְמָתֶךָ בְּבָרְאֲךָ מזיו כבודך יִפְעָה טהורה מִצוּר הצור נִגְזָרָה – – ואָצַלְתָּ עליה רוח חכמה וקראת אותה נשמה”²³⁵. “ואתה נשמה לנשמה”²³⁶. והיא לא תראה מָוֶת²³⁷, בהיות החכמה מקור החיים היוצא מאת פני ה‘²³⁸, משקה אותה כל ימי עולם²³⁹. הן אמנם כי אין סוף ואין קץ ליתרון חכמת האלהים, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוה, על חכמת אנוש דלה²⁴⁰, בכל זאת רב מאד ערך הנפש אשר תערג לדעת את ה’. אף כי רק מעט מן המעט יֵאָצֵל עליה, ממראה עיניה ומהגיון לבה רוח דעת את ה‘²⁴¹, טוב בעיני ה’ מעט האור הזה, אשר לא תראהו בלתי אם הנפש הטהורה אשר לא כשלה בעוֹנה:

"אַתָּה אוֹר, וְעֵינֵי כָל נֶפֶשׁ זַכָּה יִרְאוּךָ; וְעֵינֵי עֲוֹנִים מֵעֵינֶיהָ יַעְלִימוּךָ²⁴².

ונפש אדם כזאת קרובה היא להיות דומה ליוצרה נם בחייה²⁴³ ולשכון עמו שם במרומים במקום אין עוד יצור מבלעדי ה' לבדו²⁴⁴, עד כי השכינה חביון היא לנשמה, והנשמה מעון לשכינה.

מְקוֹמוֹת לֹא יְכִילוּן שִׁבְתֶּךָ;          וְאוּלָם יֵשׁ מְקוֹמְךָ תּוֹךְ שְׂעִפָּי²⁴⁵.

לְךָ עַצְמָהֻ וְאַתָּה מְקוֹמָהּ;           וְאַתְּ עִמָּהּ בֻכָל קוּמָה וְשִׁבְתָּהּ²⁴⁶.

וגם יתר הנפשות, אם רק לא הרבו לחטוא, לא תמקנה בעונן, כי אחרי אשר תשאנה את ענשן תטהרנה מכל חטאותיהן ושבו לאור באור החיים²⁴⁷.

וככה היה בעיניו יָצוק ומֻטְבָּע שרש דעת אלהים בלב כל האדם מקצהו עד קצהו, עד כי החליט כי אין איש גם בקרב העמים הבוערים, אשר לא ישאף אל ה' אל אמת, אף כי טָפַש לבו להכיר את הנכונה במלא טהרתה ואמתה. וכה היה דברו:

"אַתָּה אֱלוֹהַּ, וְכָל הַיְצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ;

וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ

בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶךָ,

כִּי כַוָּנַת כֻּלָּם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ²⁴⁸.

השירה הזאת בכל היותה תמצית הספר הגדול, מקור חיים, שעלו בו הרבה מִדֵעות חכמי יון²⁴⁹ שכִיַת חמדה היא לישראל גם ברום הגיונה, אשר סיגי חכמת הנכר²⁵⁰ לא עכרוה הרבה ולא השביתו אותה מטהרה, גם באוצר יראת ה' הטהורה הגנוז בה. שפתה היא שפת בני אלים. מעין שיח שרפי קדש, אשר כל אשר יאזין אותה יֵהָפֵך לו לב אחר, כאיש אשר לקחה אזנו שירת מלאכי מרום העומדים לפני ה'. חזיונות כאלה לא מצאה עוד יד כל משורר ומליץ, מבלעדי בן גבירול, לשוות נגד עיני בני עמו בשפת קדשו²⁵¹.

והדברים לא משו מנגד עיני החכם הירא הזה, בהיותם מזכירים לו תמיד את כבוד ה‘, הם מראה השמים והארץ והלב. שלשה אלה היו לו מקור דעת ויראת ה’ תמיד בכל עת:

שְׁלֹשָׁה נוֹסְדוּ יַחַד לְעֵינָי,                יְשִׂימוּן זִכְרוֹן תָּמִיד לְפָנָי:

לְשָׁמֶיךָ²⁵² אֲנִי אַזְכִּיר שְׁמֶךָ,              וְהֵם עָדַי לְעֵדַי נֶאֱמָנָי;

מְקוֹם שִׁבְתִּי²⁵³ יְעוֹרֵר מַחֲשַבְתִּי,          בְּרָקְעוֹ²⁵⁴ אֶזְכְּרָה רֹקַע אֲדָנָי;

הֲגִיג לִבִּי, בְּהַבִּיטִי בְקִרְבִּי                בָּרְכִי נַפְשִי אֲדֹנָי²⁵⁵.