רקע
זאב יעבץ
אלדד הדני

על דבר זמנו של אלדד מוסר לנו בעל שה“ק בשם רב צמח גאון בתשובתו לאמר: “דעו שיש לנו בקבלה מרבני יצחק גאון שבשנת כמו דתר”מ ראו אלדד ההנזכּר (שלשלת הקבלה). אבל שנת דתר”מ, שהיא 4640, היא מאוחרת למיתת הגאון האחד ששמו יצחק – הלא רב יצחק בר חנניה דפומבדיתא – אחת וארבעים שנה. כי בשנת אלף ק“ן לשטרות, שהיא 4599, כבר קם תחתיו לר”מ ר' יוסף בר רב אבי (אגרש"ג 112). ובכן יש לבטל את גירסת תשובת בעל שה“ק מפני גירסת תשובה שבידנו המספרת: “ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו את אלדד זה” (אלדד הדני הוצ' ר"א אפשטין 8)1 ורבנא יצחק ורבנא שמחה איננו יודעים מי היו, אם משפחת הנשיאים שנקראו רבנא, לפי דברי ת' רש”ג ורה“ג בערוך ע' “אביי”, או חכמים אחרים בני בבל או בני ארץ אחרת, אבל לכל הפנים סתם שֵם רבנא איננו לגאון. ובכן בטלה גרסת “מרבנו יצחק גאון” שבשה”ק, וסתירתה למנין השנה שבצדה הרי היא כאלו אינה. ומנין השנה הזה לא די שאינו בטל אלא שהוא מסתייע סיוע גמור ממקום אחר. כי בסוף ספור אלדד הדני ד' וויניציאה שנת ש“ד כתוב: “ושגר אגרות הללו מר אלדד שנת ארבעים ושלש (אלדה"ד עפשט' 53), ושנת מ”ג זאת היא על כרחנו שנת ד”א תרמ“ג (4643) ואינה מאוחרת אלא שלש שנים “לשנת כמו דתר”ם” (4640) ושלש שנים או יותר משלש הלא אפשר לשנות מסעי אלדד הדני להמָּשך.

מפרטי השנים של מעשה אלדד אנו עוברים אל בירור זמן הגאון האחד מתוך השלשה שנקראו “רב צמח”, כי שם גאון זה הוא השם ההיסתורי האחד המפורסם במאורע של הנודד הדני הזה. והנה האחרון שבשלשת הגאונים הנקראים בשם זה הוא רב צמח בר רבכפנאי, שהי' לגאון בפומבד' משנת אלף רמ“ז לשטרות (4697), ובזמן זה אי אפשר בשום פנים לקבוע את מעשה אלדד, אחרי כי השר חסדאי בן שפרוט הנשיא הספרדי, שעלה לגדולתו בשנת 4700, כתב אל ממלך הכוזרים כדברים האלה: “ובימי אבותינו נפל אצלנו איש מישראל נבון דבר, היה מתיחס משבט דן עד שמגיע לדן בן יעקב והיה מדבר בצחות וקורא בכל דבר בלה”ק”. ועקר דבר זה כי יכַון ר' חסדאי בדבריו אל אלדד הדני הלא ברור הוא כשמש. והסופר גרץ השכיל להחזיק כי מליצ “אבותינו” סתמה, היא נאמרת לכל הפחות על שני דורות לאחור על דור האב ועל דור אבי האב. ובכן נאמרה כאן על זמן אבי אביו של חסדאי הנשיא, שהוא לכל המועט חמשים שנה לפני הכָּתב מכתבו. ובכן היה אלדד בפרד בשנת 4659, ואם כן הלא קדם זמן אלדד, לפי המקורים שהבאנו, לזמן רב צמח בר כפנאי יותר מחמשים שנה. ובגלל זה מוכרחים אנחנו לקבוע את מקצת זמן אלדד בימי רב צמח בן פלטוי דפומבד', שמת בשנת 4650, או בימי רב צמח בר רב חיים דסורא, שמת בשנת 4657. אך בין שני האומדנות השקולים, יכריע הזמן השמור בפי בעל שלשלת הקבלה, שאין דבר עומד כנגדו לבטלו. בראש שאלת אנשי קירואן “אל מר צמח גאון שבמתא מחסיא” שהיא סורא, והוא הלא בר רב חיים. תוצאות דברנו אלו הן: כי כבר נודע אלדד בשמו דתר“מ 4640. “ושגר אגרות לספרד בשנת תרמ”ג 4643, ובמשך השנים האלה שמעו חכמים את שמעו מפי רבנא יצחק ומפי רבנא שמחה. ובקירואן התגורר בין שנות 4649 ובין 4657, שהן שנות גדולת רב צמח ב”ר חיים בסורא.

הסמן המובהק בזכרונות מעשי אלדד, המבדיל אותו מזכרונות של שאר מעשי אנשי השם שבכל הדורות, הוא זה, כיל לב רואיו ושומעיו היה חלוק עליהם. מעבר מזה נכספה נפשם להאמין סבפוריו ולבלתי אבוד מהם התנחומים אשר בהם שעשע אלדד את נפשם, ומעבר מזה התקוממה לרגעים רוחם בקרבם להטיל על כרחם ספק באמונתו ובישרת לבו. אנשי קירואן הנבונים והנכבדים, אשר נהו אחריו מאד, ורוחם הציקתם לקיים את דבריו בכל תוקף ולהחזיקת בתורת ודאי, לא יכלו לדכא את החשד אשר נעור בסתר לבם. כי גם את השמות המשונים אשר הודיע ויאמר להם, כי עברית עתיקה וטהורה הם, חשדו כי מלבו בדה אותם, כאשר יעידו דבריהם: “ולה”ק שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענו מעולם. כגון ליונה הוא קורא תנתרא, צפור הוא קורא ריקות פלפל דרמוש", ומכלל זה הם מבטאיו “רפשות”, “כרתרמות” (112), “קטמסהו” (104), ויהרהרו אחריו ויבדקו אותו, כאשר כתבו לרב צמח: “כגון אלה כתבנו מפיו הרבה – – ואחר ימים הרבה חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדבור הראשון” (7). ובכן למדנו לפי דרכנו כי הרהרו אחרי אמתת ספוריו.

אך הקלקול בלשון אינו מעלה ואינו מוריד הרבה. כי יצירות משובשות וחסרות טעם נפלטות מאליהן והלשון חוזרת לטהרתה. והשנית, כי בכל היות לשון אבותינו חביבה עלינו מאד איננה עוד הכלל הכולל את הכל. אך זרות אחרות גדולות מקלקולי הלשון, ראו עינֵי מקצת אנשי הדור בספורי אלדד. כי בתוך ההלכות והאגדות המקובלות שהיו שגורות בפיו, מצאו כעין סִגים, שמקצתם היו קלים בעיניהם, ומקצתם נראו להם כגדולים קשים וכבדים. זה מעט הם מלמדים זכות וכותבים: “וראינו שתורה אחת היא אלא מקצתם מחליפים” (5); ובתוך כדי דבור חזרו בהם וכתבו: “והוצרכנו לפרש וכו' מה שכתבנו במקצת התלמוד, לפי שיש בו תמיהה גדולה” (שם). ולא אנשי קירואן בלבד תמהו את התמהון הגדול הזה על הערבוב הזר שבדבריו, כ"א גם החכמים שבבבל, אשר ספרו לרב צמח גאון על אודותיו הגידו כי גם “רבנא יצחק ורבנא שמחה שראו ר' אלדד הדני זה היו תמהים, שהיו במקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין” (6).

התמיהות וההפלגות האלה המטילות עצמן מאליהן על עין הקורא, הן הדבר השנוי והמשולש בפי אלדד, כי השבטים שגלו לכוש “יש להם המקר כלה” (6). ואם כן הלא שלומי אמוני ישראל הם המחזיקים בתורת ה' המקובלת למשה מסיני. ולפי זה הלא יש לנו להוחיל כי מחזיקים הם בה ככתבה וכפירושה, כי לפי אמונת כל ישראל שניהם מרועה אחד נתָּנו. ותורה שבכתב בתי תושבע“פ, בלי משנה וגמרה אינה חשובה להם. ומה יספר לנו ר' אלדד? ככה יספר לנו במליצות שונות: “וכל תלמיד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה” (6). התלמוד שלהם בלה”ק מצוחצח ואינו מזכיר בו שם חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי תלמוד אלא כך אומר בכל הלכה: “כך למדנו מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה” (5); “כך היה אומר: עתניאל בן קנז קבל מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה” (מכתב רב חסדאי למלך הכוזרים); “ואינם יודעים תנאים ואמוראים שהיו בבית שני, מפני שלא השיגום ולא ידעום” (אלדה"ד 49).

“התלמוד המצוחצח” הזה “שאינו מזכיר בו שום חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי תלמוד”, מזכיר לנו מאליו את מליצת רב נטרונאי גאון הנמרצה על מי שאמר: “עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי” (סרע“ג ל”ה). ואיש זה הוא ענן, אשר “תקן תלמוד של רֶשע ושל עָוֶל לעצמו” (שם) ומימראות כמאמר: “אמר רבנו יהושע בן נון מפי משה בן עמרם מפי הגבור (111) או “עתניאל בן קנז קבל מפי יהושע מפּי משה מפי הגבורה”. מימראות ככאלה וזכרון שם מין ספר הנקרא “הלכות שחיטה ובדיקה ליהשוע בן נון שקבל משה וכו'” (שם). מעלים כמעט מאליהם זכרון דומה להם, הלא הוא שכרון נוסח המשנה שנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה ע”ה" (לק"ד ח'), שהקראים ספרו על ענן כי הוא הביא נוסח זה עמו “בבואו מן המזרח” (שם). וגם בשנויים הגדולים בחומרות הרבות בהלכות שחיטה המקובלות בישראל, שמצא אלדד “בתלמודו המצוחצח” וב“הלכות שו”ב" לרבנו יהושע בן נון“, ימָצא קצת דמיון לשנויים ששִנו ולחומרות שהחמירו בהלכות אלה ובכל התלוי בהן בכל דור ודור הכתות הצוררות שהתנכרו לנו ולתורתנו המסור: המינים שבימי המשנה החמירו לשחוט רק לתוך גומא דוקא (חולין מ"א.); יעקב מינאה הצריך כסוי הדם גם לבהמות (פ"ד). יעקב איש כפר נבורייא הורה בצור: “דגים טעונים שחיטה” (ב“ר ז' וע' ח”ח 89־88). ו”הקראים זובחים הבעה“ח מן העורף” (לק"ד ח'). סוף דבר, בעיני כל המינים למיניהם לא ישרו הלכות שחיטה המקובלות לנו. כלם פשפשו בהלכות אלה, שנו וחדשו, החמירו והוסיפו חומרות על גבי חומרות. ואם נראו כל המאות האלה במעשה אלדד, אין להתפלא על רואיו הראשונים רבנא יצחק ורבנא שמחה כי “היו תמהים מדבריו” ועל בני קירואן שהיו שואלים את פי רב צמח אם ראוי להאמין לדבריו (שה"ק).

אולם כנגד הספורים המתמיהים וההלכות המשונות, עמדו ספורים אחרים והלכות אחרות להתיש את מראֵהם הזר. הלכות בדיקה, שלא נהגו כלל אצל הקראים ואצל המינים הקדמונים, שגם אותן סשר אלדד בצד הלכותיו על שחיטה, ודם חמשה דברים שהיה דרסה וכו' בהל' שחיטה עצמן והאגדות העבריות הקדמוניות של נהר סמבטיון ושל הלויים קצוצי אצבע על נהרות בבל, שהרבה להזכיר כל אלה “היו נראים כדברי חכמים שלנו” בעיני רואי אלדד והם שעמסו לו להוציאו מחזקת קראי, גם ספור אלדד כי עשרת השבטים מתפללים בשלומם של גאוני בבל, גרם לרועע את חזקת החשוד של הקראות האויבת והעוינת את הגאונים. אף דברי בני משה “בני מוסי בן עמראן” כבר נזכרו גם במעשה משיח השקר אבועיסי, שהלך להשמיעם דבר ה' (חלק ט' 183). בן שתי המאזנים המכֻונות זו כנגד זו, הכריעו הגעגועים לחזון גדולת ישראל, חרותם ותקפם בארצות המרחק, להפך בזכותו בכל עֹז למען תת מקום בלבם הנדכה להשתעשע בתנחומות נֹעם, אשר הוצרכו להם מאד ואשר מסכו באמת רוח תקוה על אבותינו המיוגעים המדוכאים בגלותם המרה. אך אם רב צמח גאון טרח במדת טובו ליַשב את ספורי אלדד בדרך מתקבלת ולהרחיק מעליו כל אוֶן, הזהיר את בני עמו לבלתי לגת אחרי הלכות האיש ההוא, בכתבו בתשובתו: “התחזקו במה שהחכמים דורשים לכם ובתלמוד שלמדו [הם] לכם ואל תטו ימין ושמאל, שכן כתוב: ע”פ התורה אשר יורוך וגו‘“. ובכן בטלו למעשה כל חדושי הלכותיו, אף כי בגופו ובספוריו לא הטיל הגאון דופי. וכל הפוסקים שקמו לישראל, אף כי לרגל המלאכה אשר לפניהם, לאמר לרגל מלאכת ההוראה, לא שמו לב לחקור את אמתת ספוריו, מאין היות חקירה כזאת עסקם כלל, לא נחשל אף אחד מהם אחרי הלכותיו: בעלי התוספות הוציאו עליו משפט בלשון רכה: “ונרא, שהם חומרות דעלמא, שהיה אומר אותו חכם מדעתו שכתב הלכות א”י”2 (תוס' ד“ה ,שהשחיטה” זבחים לאי' כגי' ש“מ; וע' גם תוס' ד”ה “הכל” חולין ב'.). וכן כתב גם הרא“ש ז”ל: “ואותו חכם שכתב הלכות א”י כתב חומרות מדעתו" (רא“ש ריש חולין וסמ”ג סוף הל' שחיטה ומרדכי ריש חולין ואור זרוע ח“א סי' שפ”ז). ובאמת יש במלת “מדעתו”, שנזרקה מפי כל הפוסקים פה אחד, מעין מחאה מפוצצת בולי קולות לדברי אלדד, המוסר תמיד את הוראותיו בשם יהושע ובשם משה רבנו, ומספר כי הלכות אלה מתקימות הלכה למשה זה אלפי שנה בידי רבבות אלפי ישראל מעבר לנהר כוש. והנה מלה זעירה באה ומחלטת כי לא היו דברים מעולם. כי “מדעתו” אמר האומר מה שאמר, וכתב הכותב מה שכתב, ולא מפי משה ולא מפי יהושע ולא מפי שום נביא וחכם אלא מדעת עצמו. ומכל שכן לא נהגו הלכה למעשה בשום מקום בישראל, ושלא היו מסורים ומקובלים כלל וכלל, אלא “הרוצים לחדש והשמחים ללא דעת כתבוהו” (שו“ת מהר”ם בר ברוך ס' קצ"ג). והפוסקים, אשר מלבד גופי הפרטים שמו לב להעמיק בטבע חומרותיו בכללן ובטיבן המיוחד, שערו כי "אפשר כי כוָנתו היא בקדשים, כי הם חומרות שהנהיגו בקדשים, וראי’ מלשונו שכתב כל הזובח לה‘, ע"ד הכתוב זובח לא’ יחרם בלתי לה' לבדו" (האגור ריש דיני שחיטה). אך לפי דעתנו העמיק ספרו של אלדד את גזרותיו אפילו מאסורי שחיטת קדשים. הוא אסר את הבהמה הנשחטת בידי נשים, ומשנתנו העתיקה פוסקת “שהשחיטה כשרה בנשים אפילו בקדשי קדשים” (זבחים ל"א) “ואפילו לכתחילה” (ל"ב).

ובכן, גם אחרי כן אשר הוציא רב צמח גאון האוהב לצַדק את הבריות, את אלדד מחזקת פסול, וגדולי ישראל התעלמו ולא בדקו עוד אחריו, לא חדלו בכל זאת להרהר אחרי מלת “מדעתו” השנויה והמשולשת בפיהם, והחותרת את כל בנין ספוריו. לא כן הקראים, הם ראו את המציאה שמצא אלדד ונפלו עליה ויחזיקו בה בכל כחם. להם ולשטתם היתה נחוצה קבלה אחרת, שונה ורחוקה מקבלת רבותינו המסורה לכל ישראל מיד הסופרים, התנאים והאמוראים והמשומרת בטהרתה בידי הגאונים ומתיבותיהם, וישישו על אלדד אשר חזה להם חזון. “צדקת אנשים מכל שבטי ישורון, מסותרים מעבר לנהר סמבטיון, המה הגנוזים השוכנים באהלים, אשר יצאו מאהליהם חברים חברים בטרם גלות ירושלם עירך” (אשכל הכפר להקראי יהודה הדסי א“כ ס' וס”א). ומי מעיד על אמת זו? – על זה תעיד ספרות הקראים: “קושט ראִיָתי בדברי הימים (?) נזכר, ובספר אלדד הדני נ”ע היוצא מבינם, זכרונם מגיד ונכתב לישרים ישרותם וצדקתם בתורת אל בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים כתקון רועיך" (שם). ובכן זהו העקר היוצר מספורי אלדד הדני “תורת אל בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים”.

מסורת זו שעלתה ביד הקראים המסופרת מפי יהודה הדסי אינה חוזרת אלא על שלשה שבטים, ככתוב מפי אלדד: “אבל נפתלי גד ואשר לאחר חרבן בית (שני) [ראשון] באו וכו'” (אלדה"ד אפשטיין 6) – אעפ“י שקצת קשה, שהרי יותר ממאה ושלשים שנה קדמה גלות עשרת השבטים לחרבן הבית. אך אין חכמי הקראים חוששים לדקדוקים קטנים כאלה – אך מסורת אחרת שביד אלדד, כי שבט דן עזב את ארץ ישראל וילך לכוש בתחלת ימי ירבעם היא מסכמת עם השקר הנלעג והבליעל שהקראים מספרים על עצמם “כי לא יאמינו בתורה החדשה (?) הקרואה תושבע”פ והיא לא כתובה נביא וחוזה כי אם בזמן מכשילי התורה וכו' קבלוה יחידים וכתבוה להם והם הנקראים רבנים מדור דור” (חלוק הקראים והרבנים, נספחים לס' לק"ד 100). ואימתי היה זמן זה של מכשילי התורה ומי היה אביהם וראש להם? – דבר זה יספרו לנו הקראים ברוב חסדם לאמר: כי מיום בית ראשון עד שקם ירבעם שר“י ונחלקו ב' מלכיות, צאז החליף ירבעם מצות התורה ונחלקו לשתי כתות וכו' וכו‘. ומהיום ההוא והלאה כראות זה המעט כל הירא וחרד אל דבר ה’ מתוך עשרת השבטים נפרדו מבין ישראל אחיהם והלכו מעבר לנהרי כוש וכו‘, כי נתפחדו שלא יתפתו עמם וכו’ ולא נשארו עמם מן החרדים כי אם בעיר הקודש” (שם). השקר המגונה והחצוף הזה נגלה בספרות הקראים לראשונה בספר הקראי הקרקסני (ע' לקורות הכתות בישראל הרכבי צד 2), שכתב את ספרו בשנת ד“א תרצ”ז 4697 (שם צד 1), שנים רבות אחרי שהבליע אלדד דבר זה בנעימה ובאמת אם נעיין ברבים מדברי אלדד הדני, הנראים בסקירה ראשונה כשיחה הבאה לפי תומה, כהבל פיהם של תינוקות שאין בהן חטא, נראה כמה מוקשים טמונים בה לתורתנו שבע“פ. על “ההלכות שהיה אומר אותו חכם מדעתו”, ושמצא את הדבר כשר לפניו לקרוא עליהם את שם “ההלכות שהיה אומר אותו חכם מדעתו”, ושמצא את הדבר כשר לפניו לקרוא עליהם את שם תפארתו של משה רבנו ע”ה, כותב הוא כדברים האלה:,ובהלכות שחיטה וטרפות בדברי סופרים החמיר משה רבנו יותר מדברי סופרים" (אלדה"ד עפשט' 50). המאמר הזה המסורס והרעוע בסגנונו אינו בא אלא ללמדנו דבר מתוך דבר: אם משה רבנו החמיר יותר מן הסופרים הלא התירו המה מה שאסר הוא! משה גוזר גזרה וסופרים מבטלין אותה! ומי הם הסופרים הלא חכמי המשנה והתלמוד. ובכן מקימים תורת משה רק אלה שאין להם משנה ותלמוד. זאת היא התולדה המוכרעת מהלכותיו של “אותו חכם שכתב – – חומרות מדעתו”.

גם דרכי מוסרו רחקו מדרכי מוסר הפרושים, התלמידים הנאמנים של הנביאים ויקרבו אל דרכי הצדוקים רבותיהם של הקראים.

רבותינו הטהורים, אשר לא קראו לנפשם בני מקרא, הם הם זכרו היטב את המקרא ואת הרוח הקדושה אשר תפעמהו. הם זכרו תמיד את דבר ה' אשר היה לדוד לאמר: “דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית שלמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” (דהי“א כ”ד, ב'); “לא תבנה בית לשמי, כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת” (כ"ח, ג'), והדמים ההם דמי עמי הנכר, דמי שונאי ישראל היו, ובכל זאת פסלה שפיכת דמיהם את המלך הנקדש הזה מבנין ביהמ“ק. ע”כ שנאו רבותינו תכלית שנאה את המלחמה ויורו דרכי שלום וחוקי אהבת הבריות גם בשעת מלחמת חובה, אשר לא שמָעָתַן עוד אֹזן מעולם, ויחרצו משפט קשה גם על גדולי העם אשר לא שמו מעצור לרוחם במלחמותיהם (ע' מאמריהם בענין זה ח"ח 196־195). ומה אנו שומעים מפי אלדד, אשר יספר על אחינו הטובים ממנו, “שזכו לתורת אל בלי משנה וגמרות” “ואינם יודעים תנאים ואמוראיּם, שלא השיגום ולא ידעום”? כל משוש דרכו ושמחת גילו היא להודיע או לשקר כי המלחמות הקשות והשלל והבז הוא כל עסקם ואל חלקם בחיים, כאלו נתקיימה בהם ברכת עֵשו דודם “ועל חרבך תחיה”. ולמען הודיע כי אינם ח"ו רחנים בני רחמנים, יספר הוא בנחת רוח כי עושים הם כלה את הכושים אשר אל ארצם באו “והרגו מבני כוש עד אין מספר” (אלדה"ד עפשט. 45). ויש אשר מרוב חדוה יתן כמעט בשיר קולו: “ושפכו דמי אויב בלא חמלה; וכמה פעמים עשו בני כוש בכי על נפשם ויקוננו; ובתולת ישראל תפרח ותשיש” (57). וכן תתענג נפשו בהזכירו “שִביַת נשי כוש” (39). רבותינו הפרושים בעלי המשנה והתלמוד קראו את דברי הנביא “וכתתו חרבותם לאתים וגו' ולא ישא גוי אל גוי חרב” (ישע' ב‘, ד’; מיכה ד‘, ג’) ויוציאו על כלי משחית אלה את המשפט הנמרץ “אינן אלא לגנאי”, ויורו על פיהו את הלכתם (שבת ס"ג.), ולאלדד היתה שמחה אחרת בעולמו, וישא משלו על בחורי עשרת השבטים: “ובחדוד חרבו תשמח רוחו בקרבו וירבה משושו בפרסות סוסו” (39). במקום אשר רבותינו הטהורים התנאים והאמוראים שקדו להטות לפעמים גם את פשטי הכתובים המדברים על המלחמה, למען הסב את כל כבוד ישראל אל התורה ואל המוסר ולמעט מאד מאד את גבורת זרוע הבשר ע' ח”ח 176 הער' 2־1), יספר אלדד לפי תומו לאמר: “וכל איש זרוע נותנים אותו לחלק המלחמה; ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה' " (אלדה“ד עפ”ש 4), פי' נחלת ה' במליצת אלדד היא למוד התורה – ממליצה זו אנו למדים, כי איש זרוע הוא “ראשון שבראשון שאין למעלה הימנו” וכי האדם השפוף הנרפה אשר לא יצלח לכל, פסח וחולה אותו ירימו תרומה לה‘, כי לולא זה היה לו לאמר: וכל איש אשר חננו ה’ חכמה וכשרון נותנים אותו לנחלת ה‘; ומי שאין לו בלתי אם כח הזרוע נותנים אותו לחלק המלחמה. – אבל עכשו שכתוב מה שכתוב הרי מי שנוהג כך ישנו בכלל "ארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה’”.

כיוצא בדבר אנו מוצאים, כי ממשמרת כל המצוות שבתורה אין אלדד מספר כמעט כלום ורק מצוה אחת חביבה עליו ביותר, מצוה אשר המעיטו אותה רבותינו בתכלית המעוט ואשר מעוטה היה כמעט האזהרה הראשונה של אנשי כנסת הגדולה, הלא הוא המאמר הראשון של רבבות אלפי המאמרים של תורתנו המסורה: “הווּ מתונים בדין” (אבות א‘, ב’). ותולדות ראשונות לאזהרה זו, שיסודה בתורתנו (דבר' י“ג, ט”ו; י“ז, ד'; י”ט, י"ח), הן כל התקנות ששקדו חכמי ישראל לתקן בכל דור ודור כדי למעט דיני נפשות בתכלית המעוט האפשרי ואשר הן הן הממלאות כמעט שלשה פרקים ד‘, ה’, ו' במס' סנהדרין בבלי ירושלמי ותוספתא, המכריזות בקול גדול ההולך מסוף העולם עד סופו, כי “המקום מצטער [גם] על דמן של רשעים שנשפך”, ותולדה אחרונה לאזהרה ראשונה של אכנה“ג היתה כי “הסנהדרין ההורגת אחת בשבוע – כלומר בשבע שנים – נקראת חובלנית. ראב”ע או' אחת לשבעים שנה” (מכות ז'). ותולדה אחרונה שבאחרונות כי ר' טרפון ור' עקיבא חתמו את כל הענין באמרם: “אלו שדרכיהן דרכי נעם וכל נתיבותיהן שלום ומכל התורה שהיא נותנת חיים לעושיה, לא העלה בידו לאֶחיו הכבושים בגולה, כי אם בשורת נחמה זו מיופה בכל מיני גַונין של מליצה, כי מצוה אחת הם שומרים מכל משמר ועדיין עושים אותה בשמחה, וזאת היא: “ודנין בארבע מיתות בית דין” (אלדה"ד עפשט' 4), “וארבע מיתות ב”ד בידם” (24), “ויש להם ד' מיתות ב”ד עומדים על אפניהם" (שם), “ודן ד' מיתות ב”ד: סקילה, שרפה, הרג וחנק" (48). ובכן משנה ותלמוד אין בידם: “תנאים ואמוראים לא ידעום ולא השיגום” ומה איפה יש בידם? ארבע מיתות! ומיתות אלה בלי עדים והתראה הן, בלי חקירות ובדיקות, כי כל אלה הלא נמסרו בידי התנאים והאמוראים, בעלי המשנה והתלמוד, אשר לכם התכחש הסופר המספר הזה. ואם נמאו ענשי מיתות אלה ב“תלמוד המצוחצח”, שהפליג אלדד מאד בשבחו, על כרחנו שוים הם לדיני “ספר גזרתא”, שהיה כתוב ומונח לצדוקים (מגלת תענית ה'), שגם להם לא היו משנה ותלמוד ותנאים ואמוראים ויהיו מרבים לקַיֵם מִצֱוַת ד' מיתות בלי עדים והתראה וחקירות ובדיקות (ע"ש). ומתוך שמחתו שכח אלדד כי לכל הפנים אין לחיֵב מיתה אלא את החוטא, כי כך הוא מספר על בני יששכר: “אין [בהם] מי שיושיט ידו לדבר עברה” (אלדה"ד עפשט' ספור ה'), ותוך כדי גבור הוא מוסיף ומספר: “ודנין ד' מיתו ב”ד" (שם), והלא הדבר קשה: וכי יש מיתה בלא חטא? את מי דנו במיתת ב“ד אם כל הקהל הם חשוכים חכל חטא ומנוקים מכל עון? הא למדת, עד כמה היו מיתות חביבות עליו עד ששכח בסוף דבריו את תחלת דבריו. ומלבד חבתו המוטבעת הזאת לא רחוקה היא כי נחשבו דיני נפשות בעיניו ליתרון גדול, ע”כ רצה לזכות בהם את “תופשי התלמוד המצֻחצח” למען בַּכֵּר אותם גם בזה על פני רבותינו בעלי התלמוד שבידינו.

בכל ספוריו אין בהם אבק של ממש כי אם דבר זה, כי שמע מרחוק את שמועת הכוזרים בכללה, אך שמה לא בא. לעומת זה אפשר כי בא אלדד אל הררי ניַשבור במדינת כרסאן אשר למלך פרס, או אולי היה אלדד יליד המקום הזה. כי על נִיַשבור מספר הַתַּיָּר הנאמן ר' בנימין מטוגלא' כמאתים וששים שנה אחריו, כי שם ישכנו בני ישראל גבורי חיל אנשי מלחמה המתיחסים לארבעה שבטים, דן זבולון ונפתלי ועוד אחד. אולם לא מעבר לנהר סמבטיון הם יושבים כי אם בטבור הארץ, וקרובים הם לכל אחיהם יושבי ארצות פרס ובבל “וביניהם תלמידי חכמים” (מסעות בנימין, הוצאת אשער צד פ“ג – פ”ה), ובודאי תלמידי חכמים של רבי בנימין “בעל תורה ואיש אמת” אינם ת"ח של אלדד. ואפשר כי אנשי נישבור, שאינם יצורי דמיון. שר' בנימין מספר על אודותם בסוף אלף החמישי, היו בני בניהם של אלה, שאולי ראה אלדד את אבותיהם במקום ההוא. אך אלדד לצורך ספוריו שִנָה את מקומם ויטפול עליהם דברים כאשר אִוְתָה נפשו.



  1. את הוצאה מתוקנת זו בתכלית התקון, שכל הנוסחאות השונים של ספור אלדד וכל נוסחי סדרי הלכותיו מודפסים בה בהערות ותקונים, שמנו לנו לעינים וממנו אנו מביאים ורושמים.  ↩

  2. הלכות א,י קראו אנשי אלדד להלכותיו מטעם פשוט מאד: אם אמרן יהושע בשם מרע“ה הלא אמרן לאחר מותו, ובכן היתה אמירה זו אחרי כניסתו לא”י. גם יש בשם זה בכדי למעט מכללו את תלמוד רב אשי ורבינא, שהוא תלמוד בבלי.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות