ראב“ד הלוי מספר, כי בשלוח הכליף עבד אלרחמן אלנאצר מקורטובא שבאספמיא את השליש אבן ראמאהין (ibn Rumahus) אחד משרי חיל הים באניות ללכוד את אניות מלכי הנוצרים מצא ראמאהין בים יון “אניה ובה ארבעה חכמים גדולים [ש]היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין, וחכמים אלה להכנסת כלה היו הולכים, וכבש אבן ראנאהין את האניה, ואסר את החכמים, האחד ר' חושיאל, אביו של רבנו חננאל, והאחד ר' משה אביו של ר' חנוך, אסרוהו עם אשתו ועם ר' חנוך בנו, ור' חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמרי' בר' אלחנן, והרביעי איני יודע שמו וכו' וכו' וכו‘. והשליש – ראמאהין – מכר את ר’ שמרי' באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש, ומכר את ר' חושיאל באפריקר אשר בחוף הים, ומשם עלה למדינה אלקירואן וכו‘, ושם היה ר’ חושיאל לראש, ושם הוליד את ר' חננאל בנו, ובא השליש לקורטובא ומכר שם את ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא” (ס' הקבלה: סדה"ח א', 67). ואת ר' משה זה “מנוהו על קהל קורטובא [ל]דיין… ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב” (68). את המאורע הזה חשב הראב”ד “לסבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של הישיבות" (שם), כי “כל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות – שבבבל – שאלו ממנו” (68), כלומר מר“מ חנוך וחבריו. והנה גרץ מחליט כי חכמים אלה שלוחי מתיבת סורא שנתמוטטה היו ומבבל היו הולכים. והוא ולעברעכט פותרים את מליצת “להכנסת כלה היו הולכים” לתמיכת המתיבה הנקראת לפעמים “כלה” וכי הם הם העמידו תורה בארצות אירופא, אשר עד העת ההיא היו כל יושביהן נבערים מדעת אותה (גד"י V 493). והרב שי”ר שער כי חכמים אלה אנשי איטליא היו. כנגד החלטה זו של גרץ, כי כל ארבעת החכמים בני בבל היו ותלמידים מובהקים לגאוני בבל, נגלתה היום מחאה נמרצת המתבארת מתוך מכתב רבנו חושיאל הכתוב לרבנו שמריה בר אלחנן שמצא מר שכטר (643/9 xi J.Q.R). שם יגיד רבנו חושיאל באהבה עזה לר' שמרי‘: "– – ולהודיע לאדירנו וכו’ כי יציאתנו מארץ מולדתנו לעבור ולהתגורר בארץ ישמעאל לא היתה זאת בלתי על ראית מגמת פני הרב“. ועתה אם בארץ ישמעאל הוא בעיניו כגר מתגורר, על כרחו אין “ארץ מולדתו” שהזכיר אלא אחת מארצות הנוצרים, שנקראו בדורות ההם מארצות “אדום” ולא בבל, שהיתה מכל ארצות ישמעאל, כלומר ארץ ממשלת כליף ערבי. ומתוך מכתב זה מתרועעת חזקת כמה דברים מדברי ראב”ד הלוי. הוא כותב על ר' חושיאל: “– – ומשם עלה אל מדינת אלקירואן וכו' ושם הוליד את ר' חננאל בנו” (סה"ק שם). כנגד זה מעיד ר' חושיאל עצמו כי אין הדבר כן, כי בהיות כבר רבנו חננאל איש עומד על דעת עצמו ומוסמך לרב, ואולי גם שרוי בבית עצמו וסמוך על שולחן עצמו, המתין עליו ר' חושיאל אביו במצרים עד בוא אליו בנו זה, ואז הסכימו האב והבן לשמוע לקול נכבדי קירואן ללכת שמה יחדו ולקבוע שם דירתם, ככתוב באגרת ר' חושיאל: “ועוד הייהו מתמהמהים על ביאת ר' אלחנן בננו בבואו אשתקד אמרנו וכו'. ובראות כן בני קהל קירואן, יזכרו לטובה, כי הסכימה דעתנו ללכת, התחילו לדבר אלינו עבור עָמדֵנו [שם]”. ור' אלחנן בן ר' חושיאל זה, אינו אלא רבנו חננאל, ואשר רק הבדל בינו ובין חברו הגדול ר' אלחנן בנו של רב שמריה בן אלחנן שנו את שמו לשם חננאל בבואו לקירואן, כאשר הבחין היטב מר שכטר (J.Q.R. ש0 643). וגם ביאת רבנו שמריה בן אלחנן כגר שבוי לקירואן המסופרת בפי ראב“ד נפרכת מצד אחר: כי מצאנו את רב אלחנן בן רבנו שמרי' נקרא בדורו “אלחנן ראש הסדר של כל ישראל בן שמריה אב”ד של כל ישראל בן אלחנן הרב הראש" (729 XX J.Q.R.). ובכן למדנו, כי כשם שרב אלחנן בנו של ר' שמריה היה ראש הסדר בקירואן, כך היה רב אלחנן אביו של רב שמריה הרב הראשי בקירואן. ועדות זו הנאמנת למַדַי גם מצד עצמה, מתקימת גם ממקומות אחרים: כי היה גם רב אלחנן אבי רב שמריה מופלג בחכמה ראינו מדברי ר' חושיאל, שמלבד שהוא כותב לרב שמרי' רעהו האהוב “בר אבהן ובר אוריא” (אגרת ר' חושיאל שם), קוראו “בן הרב אבי הרב בן כמוך ואבי כמוך” (שם). ובכן השוה ר' חושיאל את כבוד האב ר' אלחנן לכבוד הבן ר' שמרי‘. ועל היות הרב ר’ אלחנן אבי ר' שמרי' רב וראש בקירואן יעידו דברי רב האי באחת מתשובותיו, שהוא קורא גם לרב יעקב בר' נסים מקירואן “הרב הראש” (עשצ“ד צ”ד:), שומע אני כי שֵם גדולה זו נהג בקירואן. ובכם יֵצא לנו מכל זה, כי עיר קירואן היתה עיר מולדתו של ר' שמרי' ועיר מולדתו או לכל הפחות עיר מושבו של אביו ור' שמרי' יליד קירואן היה ולא גר יליד ארץ אחרת הוא. ועל בלתי היות גם ר' משה בן חנוך מבבל ולא מארצות ישמעאל כי אם מאשכנז, מוכיח החוקר עפפענשטיין מהיותו מחזיק במנהג אשכנז לענין אמירת מזו”ש במוספי ר“ה גם בתפלת היחיד – טוש”ע א“ח הל' ראש השנה – (מאנאטשר‘, ש’ 56 צד 93). לרגלי כל הטענות המכריעות האלה בטלה החלטת גרץ שהחכמים האלה בבלים היו וכי רק הם היו המביאים את התורה מבבל לארצות אירופא, ואף דברי ראב”ד ז“ל שרב חננאל נולד בקירואן אחרי בוא שם ר' חושיאל אביו שמה בטלו; ומכל שכן שעלה בתהו הדבר שקבע גרץ לודאי גמור, מבלי שום יסוד כל שהוא, שכל החכמים הם רַוקים פנוים היו, חוץ מרמ”ב בן חנוך שהיה נשוי – ומה רפה ורעוע אומדן כזה, וכי מפני שלא נזכר כי נשואים היו חכמים אלה נבא להכריע כי פנוים היו? והלא גם אשת ר' מ“ב חנוך לא נזכרה אלא בשביל חסידותה, שמסרה נפשה על קדושת טהרת גופה (סה"ק שם) – אולם אף כי נעקרו כמה פרטים מן המאורע הזה שבסה”ק, ואף כי נטלה ממנו כל חשיבותו הגדולה שתלו בו כי הוא הוא היה תחלת יסוד התורה בארצות אירופה, בכל זאת יש לקַים בידנו את הכלל המסור לנו מרבותינו “חכם שאמר דבר אין מזיחין אותו”, וסופר נאמד כראב“ד ז”ל אם אמר דבר, אע"פ שטעה בפרטים, עקרו אינו נעקר. ואם מאורע חשוב מאד לא היה, מכל מקום מעשה שאירע היה. הנה עקר ספורו שהוא מאריך בו הוא צניעות ר' משה בר' חנוך והכרת החסיד ר' נתן אותו ומנוי לדיין, שהוטל ברבות הימים במדרש תנחומא ונבלע שם בתוך האגדות הקדמוניות. נקבילה נא שני הזכרונות שבידנו זה כנגד זה:

ובכן שמענו גם ממקום אחר את עצם הענין הזה מסופר בכלל ובסתמו ככל אשר ספרו ראב“ד בפרטיו ובפירושו. ואין בכלל מה שנמצא במדרש, אלא מה שבפרט שבס' הקבלה לרא”ב. אלא שלדרשני הדורות בישראל שבאו להורות מתוכו את שכר הצניעות וידיעת התורה גם בעולם הזה, לא היה צורך לפרוט את שם החכם ואת שם המקום. ולנו חשוב רק דבר זה כי גם במקור שבמדרש נזכר כי חכם זה הוטל לעיר מספינה שנפלו עליה לסטים, ובכן בא מקור סתום והעיד לפי תומו, כי אמנם היתה ביאת רמ“ב חנוך לקורטובא ששם עלה לגדולתו, מן הספינה הכבושה שכבש ראמאהין הערבי בדרך לסטות. אך אין הדבר נדחה כי אמנם היה גם רמ”ב חנוך ואשתו ובנו גם ר' חושיאל ור' שמריה בעיר בארי שבאיטליא, בעיר המלאה חכמים וסופרים, שעליה משלו המושלים “כי מבארי תצא תורה”, ושם היו מזדמנים יחד לנסוע לשמחת נשואין של אחד מחבריהם או מקרוביהם או של אחד מרבותיהם או מתלמידיהם, שנועדה להיות במקום אחד, “במדינה הנקראת ספסתין”. ומליצת “הכנסת כלה” היא כפשוטה ממש: הכנסת כלה לחופה, שהיתה מעולם אחת המצות הגדולות שמבטלין תלמוד תורה בשבילה (ע' כתוב' י"ז.), ומשתתפין בה הרבה מאס (שם). וביחוד היה גדול כבוד שמחת נשואי בת ת“ח לת”ח בעיני חסידי איטליה וחכמיה, כי מצאנו כאשר כסיאה בת ר' שפטיה היתה לאשה לחסדיה בן ר' חננאל אחיו, פִּייט ר' אמִתַּי אחי הכלי פיוט “אדון מגיד מראשית” בשבילה (אגרת ס' יוחסין: סדה"ח ב' 123). ואם גדל כבוד מצות שמחת חתן וכלה עד שהיתה כדאי לעשות לה זכר עולם במקדש מעט, נכון היה בעיני חכמים ומופלגים אלה להוָעֵד אל העיר ההיא ולנסוע משם לשמחת הנשואין. ובכן אין שום דבר מוצא מחזקתם את גופי הדברים הכתובים והמסורים לנו מידי הראב“ד בדבר אניה ובה ד' חכמים.. הולכים ממדינת בארי וכו' להכנסת כלה”. ודבר זה אפשר להתקים ולעמוד בפני הבקרת, כשם שנתקים ממקום דבר צניעותו ומנויו של רמ“ב חנוך. וגם דבר פדיונו של ר' שמרי' במצרים ושל ר' חושיאל באפריקא מתישב בדרך מתקבלת מאד. כי אין ספק שהתחכם ראמאחין להרבות מאד בּמחיר שבוייו היקרים. ובכן לא מכר כולם בעדת עיר אחת אשר ידה תקצר לפדות את ארבעתם בדמים מרובים אשר דרש הוא בעדם, על כן מכר בכל נמל ונמל שבא שמה שבוי אחד, ואולי לא הראה לנדיבי ישראל שבכל קהלה כי אם שבוי אחד בלבד. על כן בבואו אל הנמל הראשון אל אלכסנדריא מכר את ר' שמריה באלכסנדריא של מצרים” (סה“ק שם סדה”ח ב' 68), כי עדת אלכסנדריא היתה עשירה מאד ובכן נתנה לו את כל המחיר אשר הרחיב את נפשו לשאול. ומשם על “[ר' שמריה] למצרים והיה לראש” (שם). וסתם מצרים בפּי סופרינו היא עיר פוסטאט. ובאמת מצאנו חתום על קיום שטר “בבי דינא רבא” בפוסטאט B “מצרים שעל נילוס הנהר” את “שמריה הרב ברבי אלחנן הרב הראש” בשנת 1313 לשטרות, שהיא שנת 4762 לימות עולם (ע' שכטר: X1 J.Q.R צד 646 הערה 2). ומאורע זה כמעט הוא אומר דרשני: איככה יצא רב שמריה, שהיה גם הוא גם אביו גם בנו אנשי קירואן ובעלי שררה וגדולה בעדתה – איככה יצא אל קהלת פוסטאט שבמצרים, הנופלת הרבה בימים ההם בערכה מקהלת קירואן, ולהיות שם מספר שנים. אבל עתה הדבר מתישב מאליו. כי לא מרצונו בא שמה, כי אם על כרחו ביד עריצים הוטל לתוכה, ואחרי אשר עשירי ישראל במצרים פדאוהו ברוחב ביד נדיבה, נדרש אף הוא עמם להתעכב בתוכם זמן חשוב לכבודם. או עוד יותר מתקבל הדבר כי ירא רב שמריה למסור את נפשו לסכנת דרך ים כל עוד אשר החרידו אותו גדודי הפירָטים הערבים. ואחרי אשר מכר ראמאהין את ר' שמריה במצרים “מכר את ר' חושיאל באפריקא אשר בחוף הים” (סה"ק שם). וסתם אפריקא היא תוניס הבנויה קרוב לקרתגא העתיקה הנקרא גם בלשון העמים Africa propria. ובכן חשך ראמאהין את שבוי חרבו זה למכור לעדת ישראל בעיר החוף, אשר על פניו עבר בלכתו לאספמיא. ואין ספק כי עדת העיר הזאת, אשר מכר לה רק את השבוי האחד הזה הרבתה מאד במחירו “ומשם עלה [ר' חושיאל] את למדינת אלקירואן” (סה"ק שם). כי אלקירואן זהיתה בימים ההם “החזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב” קרובה היא לחוף הזה ויושבת לו מדרום. ודבר זה יפרש לנו מאמר חתום באגרת רב חושיאל הכותב אל רב שמריה: “וכל אלכ השנים שנתעכבנו בקירואן כבר הודעתיךְ על איזה דרך נתעכבנו” (אגרת רב חושיאל: X1 J.Q.R. 649). והלא הדבר קשה: הלא “בשנים שנתעכב בקירואן” הלא היה יכול ר' שמריהו הקירואני לדעת “על איזה דרך נתעכב ר' חושיאל” שם ואם לא ידע רב שמרי' את הדבר מאליו הלא היה יכול ר' חושיאל להודיע לו את הדבר בעת ההיא פה אל פה, אלא על כרחנו אנו אומרים כי “כל אלה השנים שנתעכב ר' חושיאל בקירואן” נתעכב רב שמריה בפוסטאט שבמצרים, על כן אפשר היה לרב שמריה, הרחוק מעיר מולדתו, לבלתי דעת “על איזה דרך נתעכב” שם רב חושיאל, ולרב חושיאל לא היה אפשר, ולא היה חפץ להודיעו מפה אל פה, עד אשר רבו הימים והסדרים התחילו לחזור למקומם. ובכן מתקימים דברי הראב“ד בדבר פדיון ר' שמריה ורב חושיאל מתוך זכרונות אחרים וחוזרים ומקַימים את הזכרונות ההם קיום מסתבר מאד, מסַיעים ומִסְתַּיעים! – משם “בא השליש לקורטובא ומכר שם את רב משה ואת ר' חנוך בנו ופדאוהו אנשי קורטובא” (סה"ק שם). ובכל כלכל ראמאהין את עסקיו בערמת סוחרים: את שני שבוייו מכר לקהלות ישראל העשירות היושבות על החפים, אשר עבר על פניהם בשובו אל ארץ אדניו לאספמיא, הלא הן עדת אלכסנדריא ועדת תוניס ואת האחרון חשך למכור בקורטובא עיר הממלכה המלאה נדיבים עשירים. ובכן יוצא ספור ארבעת השבוים של ראב”ד הלוי נקי בכללו; ומכל הגלויים שנגלו לנו בדורנו, הנראים לפי הסקירה הראשונה כסותרים לדבריו, לא נפגעו בלתי אם פרטים מעטים, קטנים וטפלים.

אך לעומת זה יש לנו לגזור ולאמר כי מאורע זה אף כי עקרו אמת גמורה הוא, בכל זאת איננו מאורע הסתורי חשוב כל כך, שנתן פנים חדשות לכל ההסתוריא הישׂראלית ואינו ראוי לשום אותו למולד תקופה חדשה, כי איננו אלא מאורע ביוגרפי, אשר לא העלה ולא הוריד מאומה בתפוצת התורה בשאר ארצות אירופא, כי איטליא כבר היתה מקור נאמן לתורה כמה מאות שנה בימי אבות אבותיו של ר' משה בן ר' קלונימוס, שקרא אותו קרל הגדול בימיו (4574־4528) מלוקא שבאיטליא למגנצא, והוא הגדיל בימיו את התורה בארץ אשכנז; ור' מכיר, שקרא קרל הגדול בימיו מבגדד ויושיבהו בנרבונא, החל להרביץ תורה בימים ההם בצרפת. ואם אמנם נוסדה ישיבה בידי ר' משה בן חנוך בספרד, ובה הוסיף הרבה על למוד התורה אשר היתה גם לפניו, הנה תוספות כאלה נוספות בכל המקומות ובכל הדורות, ואין כל חדשה כוללת בזה למנות ממנה תקופה חדשה לכלל אומה או לרוב מנינה ובנינה.

אומדן דעתו של גרץ, כי השבוי הרביעי היה ר' נתן הבבלי, אשר באו דברים בשמו בקונטרס “אלה המעלות” וכי ר' נתן זה הוטל לנרבונא והוא היה ראשון למרביצי תורה בצרפת כשם שהיו לדעת גרץ רמ"ב חנוך ור' שמרי' ור' חושיאל הראשונים למרביצי תורה בספרד מצרים ואפריקא – אומדן זה פורח באויר הוא מאין כמֹהו. ראשית, כי מאמר “ובערוך ר' נתן הבבלי מנרבונא בערך שגש” (יוחסין השלם 174:), שעליו כונן הח' גרץ כל בנינו, עדייו מוטל בספק גדול אל לא הזדקר ואם אין בדרך שבוש שם “בבלי” תחת שם “רומי”, כי סתם ספר ערוך לר' נתן, הוא ספר הערוך לר' נתן הרומי המצוי בידינו מעודו עד היום, ומכל שכן שנמצא מאמר זה ממש בערוך שלנו בערך “שגש”, וכנוי “הרומי” וכנוי “מנרבונא” יוכלו להתקיים זה בצד זה ככנוי “הבללי” וכנוי “מנרבונא”. ואם יש ממש בדברי החוקרים המחליטים כי מקצת סופרים קדמונים נהגו לכנות ברמז את רומי בשם “בבל” (ברלינר, פליטת סופרים), תתחזק עוד דעתנו חזוק כפול כי ר' נתן בבלי זה ר' נתן הרומי הוא.

ואם גם נאמר כי ר' נתן בבלי זה, הוא הנזכר בקונטרס אלה המעלות הוא, ושהוא גם הוא חִבר ערוך כדוגמת הערוך שחבר בדורות שאחריו ר' נתן איש רומי, הרי אין לנו ללמוד מזה אלא שחוקר מלין בלבד היה. אבל איככה נוכל להחליט כי מופלג בתורה היה כרבמב"ח ור' שמרי' ור' חושיאל, והלא כלל הוא בידינו: ראיתי בני עליה והם מועטים, ולא כל עוסק בתורה גאון אדיר הוא, והלא כלל גדול הוא בידנו “כל דפריש מרובא פריש”?

ומלבד כל אלה, הלא ידענו כי מחכמי בבל היה “והיה שם לגאון רב טודרוס – – מזרע זה ר' מכיר” (תוספות לסה“ק לראב”ד: סדה"ח ב' 82). וע' שם עוד חבל “חכמים גדולים ראשי ישיבה” (83). ואם כן, למה לנו לתלות אילן גדול בנוף שאין כחו יפה ולגזור ולומר: “ואם היה ר”נ הבבלי בנרבונא הלא הי' ר' יהודה הנקרא רבנו לאונתין תלמידו, ותלמידו של זה הלא הי' רבנו גרשום, עד שכל תלמודו של רבנו גרשום הוא פרי הבבלי הזה“, כאשר החליט גרץ¹ (גד"י V 495)? הלא מוטב הוא לנו להחזיק כי רבנו גרשום, שהיה תלמיד מובהק לרבנו יהודה ליאונתין מתלמידי משפּחת ר' מכיר היה, ולא רחוקה היא כי גם רבנו גרשום עצמו היה קרוב למשפחה ההיא, כי כן מצאנו את אחיו נקרא בשם ר' מכיר, ובכן למה לנו לעזוב את הקרוב המתקבל ולבקש את הרחוק שאינו מתקבל? והכל בשביל מה? בשביל למלא פגימה אחת בספור ראב”ד ע"ד השבוי הרביעי, שהוא לא ידע אותו ואנחנו אומרים להחזיר לו את אבֵדָתו? דַי לנו להציל מן הספור הזה, שלָקָה בכמה מקומות, מה שאפשר להציל, ולא לעקור מעשים קיָמים ומיוסדים, כמעשה למוד התורה של ר' מכיר בנרבונא כדי ליַשֵב בדוחק ישוב של ספק ספקא, שאין אנו חיבים בפירוקה.

* * * * * *

והיום – יום ט“ז אדר תרע”ח – כשנתים ימים אחרי כתבנו דברינו אלה, זכינו למצוא זכרון זה: “נפטר הר' נתן הבבלי בעל הערוך שנת ד' אלפים תתס”ו" (קצור זכר צדיק לרב יוסף בן צדיק: סדה“ח ח”א 93), ולר“ג הבבלי ההוא, שלדעת גרץ הוא אחד מארבעת השבוים שנשבו, גם לדעתו, קודם לשנת 955² למספר הנוהג, אי אפשר להאריך ימים עד ד”א תתס“ו שהיא שנת 1106: מאה ואחת וחמשים שנה אחרי כן. אמור מעתה, כי הוא רבנו ר' נתן רומי בעל הערוך שבידנו, הוא ר' נתן הבבלי הנזכר בס' יוחסין השלם, ולר”נ הבבלי הנזכר בקונטרס “אלה המעלות” אין זכר שם, ובכן נעקר כל האומדן של הח' גרץ מעקרו.