רקע
זאב יעבץ
מָחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה

 

תוספת לחלק תשיעי ועשירי ל“תולדות ישראל”    🔗

התוספת הזאת, שאנו מוסיפים על חלק תשיעי ועשירי לספרנו תולדות ישראל, מאמר הוא לעצמו ולא יחשב על פרקי “מוצא דבר” הבאים לצרף או לברר מאורע פלוני או אלמוני בפרטו. כח מאמר זה לבדוק ולבקר הוא בא את טיב השיטה שהנהיגו חוקרינו שבדור הקודם בכלכלת תקופת הגאונים, שהיא גם תקופת הקראים הראשונים, שחלקנו התשיעי והעשירי עוסק בה, ולהכריע מתוך גופי המאורעות והודאותיהם של בעלי הדין, כי השיטה הנוהגת הזאת שיטה מוחלפת היא מראשה לסופה וכי רבות הן הפעמים אשר תַּימִין או השמאל תשמאיל את הימין.

I. הקראים    🔗

ימי צאת ספר “לקוטי קדמוניות” לר“ש פינסקר, בעצת בעלי החלוץ, לאור, שהם ימי תחלת פרסום דבר הקראים בדורותינו במדה מרובה, חלו להיות בשנים אשר השכלת פרידלנדר וחבריו, האויבת את רבותינו ואת התלמוד איבת עולם, לא תַמה עוד למות כֻּלה גם מקרב מחנה המשכילים הנוחים. אף רבים מאלה אשר לרגלי חקירת הרב שי"ר צונץ וש”דל נפקחו עיניהם לראות כי גדול ערך התלמוד וחכמיו, לא נתנם עוד לבם לחזור מדעתם בתשוב השלמה, כי מכל מקום היה עוד התלמוד בעיניהם דבר שרק מעוטו יפה אבל רבויו קשה, ואלו היה אפשר ליהדות להתקיֵם בלי תלמוד, כי עתה ששו לקראתאפשרות זו כאיש רואה עולמו בחייו. ומה גדלה שמחתם בהראות פתאום לנג עיניהם בשנת תר“כ מין יהדות כזאת מתוך ס' לקוטי קדמוניות, הלא היא תורת הקראים לכל רוחב גבולה. אז החלו החוקרים הזריזים לנצל בחפזון את בית ישראל מכל עֶדיוֹ ולשום אותו על בני מקרא אלה. לא היתה מדה טובה ומרגלית טובה משל רבותינו, שלא חטפו מהם ותלו אותם בצוארי הקראים: המסורת מעשי ידי הקראים היא. הנקוד והטעמים מעשי ידי הקראים הם! הבקיאות במקרא והבינה במקרא הלא ודאי מעשה ידי הקראים הם, כי על כן קראו את שמם בני המקרא. והסגנון העברי הלא רשות היחיד הוא להם, כאשר יראה הקורא מתוך מאמרי הסופרים שנביא פה במשך דברינו. וגם אם הם רואים כיום את החיל הגדול שעשו גדולי הדורות בישראל, לאו מילתא היא, כי כל אלה לא היו דברים לשמם ולא “ע”י החפץ להתדמות אליהם – אל הקראים העושים מאהבה – אלא ע”י ההכרח“1, כלומר “שהרבנים היו מוכרחים ע”י השתדלותם של הקראים לתפוש גם הם בלמוד הלשון והדקדוק”2 “ולשום עינם על פשוטי המקראות, שתהיינה הידיעות בידם כלי נשק להלחם בם נגד ההורסים אל הקבלה”3.

הרוח הזאת אשר צררה אז את חוקרי הדור ההוא היתה לשיטה שלמה, אשר משכה בכחה גם סופרים מתונים וזהירים וַתָּסֶב את עיניהם מראות נכוחה. ואנחנו בבואנו הפעם לכונן את לבנו לחקר ענין זה, אין את נפשנו לפגוע בכבוד עצמם של פלוני או פלוני, כי אם לבקר בלי משא פנים את השיטה הזאת, שעדיין היא נוהגת בתוכנו. ואם יתמלט לפעמים מפינו דבר מר או דבר שנון אל נא יֵרַע בעיני איש, כי אין אנו מכַונים רק אל עצם השיטה הנוהגת הזאת בלבד.

עד כמה יש אמת בטענות ההשיטה הזאת, שהבאנו זה מעט, על רבותינו חכמי ישראל מעום, הלא הם: התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, ועד כמה קדם להם אדם בעולם בדעת המקרא והלשון ובכלכלתן המובהקת, יתברר לקורא הדורש את האמת, מתוך גוף ספרנו בחלק תשיעי בשנים מפרקיו: פרק ה' “משמרת המקרא ותקוני מכשיריה” ופרק ו' " משמרת הלשון" וכו‘. ועד כמה שחרו רבותינו את משמרת המקרא בקרב כל קהל העם מקצה בכל לבם ובכל נפשם, בכל כחם ובכל עֻזם, לנפיץ את מַעְיְנֵי כתבי הקדש עד האחרון שבישראל ימצא הקורא ביחוד בצד 154־150 בפרק ו’. ומלבד זה נקוה עוד להוסיף דברים בענין זה במשך מאמרנו. ובכן נתברך בלבבנו כי כבר היה, ועוד יהיה ה' עם פינו לגול מעל רבותינו את החרפה אשר נשאו עליהם שוטניהם הקראים השוטנים האלה, בשגגה או בזדון.

ועתה נבואה נא לבדוק לאור המציאות המוחשת את הגדולות אשר עשו הקראים בכל המקצועות המנויים בפי מחבביהם. האומנם “להם משפט הקדימה בזמן בידיעת תהלוכות לשון הקדש בשיר ומליצה ואגור האגרונות וחבורי ספרי דקדוק”? (לק"ד III).

בהיות לנגד עינינו הכלל הקדמוני הקל הקל תחלה, נפשפש נא בראשונה בכלכלת דגנונם ע“פ “ידיעת תהלוכות לה”ק”, שבה “להם משפט קדימה”. הכל יודעים כי בדקדוק המלה היחידה היו הקראים מטפלים כל ימיהם, ובכל זאת נכשלים הם בכללי דקדוק שכל תלמיד קטן יודע אותם. הנה בפועל עומד אין לשמש בבנין נפעל, ויהודה הדסי יכתוב: “הַנֶּחְכָּם תחת החכם (אשה“כ ס”ח:); תחת החסר יכתוב בנימין נהודאי: “הנחסר” (זכל"ר ח' 179); תחת הקודם או המֻקדם יכתוב טוביה העובד: “הנקדם” (לק"ד נספחים 150). מלבד אשר בהליכותיהם אלה נשתנו המלות העבריות מעין בְּרִיָתָן ונתבטלה צורתן ופניהן היו לזעוה. יש מלות אשר התעמרו בהן סופרי הקראים ויכבשו אותן לשמש בהן לאונסן שלא כדרכן. תתחת כתוב וימצא חן בעיניו כתב בעל חלוק הקראים והרבנים “ונמתק לו” (לק"ד נספחים 103), מליצה שלא שמעה אותה אזן עבריה מעולם. במלות הבטול – פערניינונג – ימירו מלה במלה. בטול תאר בינוני הלא יבא תמיד במלת “אין” והמספר של מלת “אין” כמספר שם העצם. ובנימין נהודאי כותב: “לא נכרות” תחת אינן נכרות (זכל"ר ח' 179). מלה “כמו” סתמה אף היא באה לפני שֵׁם, אבל לפני פעל תבא מלת “כאשר”, והסופר ההוא יכתוב:,כמו פתרנוהו” תחת כאשר פתרנוהו (שם 175). וגם בתשמישי במלות שגו מאד, כגון תחת “הֵאָמֵר”: כל האומר כל עוף וכו‘, יכתוב דניאל הקומסי: "כל המדבר: כל עוף וכו’" (שם), מבלי דעת כי דבור אינו נוהג אלא בשיחה בעלת מאמרים רבים, אבל בהגדה בעלת מאמר אחד נוהגת אמירה. וגם בלשן המשנה, שגם בה הם משמשים, ילאו למצוא את המלה הראויה ויבראו להם לפי שעה מלה שלא כדרכה, כגון תחת אמור: ויש שחולק אח על אחיו, יאמר הנהואנדי “ויש שמחליף אח על אחיו” (לק"ד כ'), אע“פ שמעולם לא שמשה מלה זו לשם מחלוקת אף לא נדמכה למלת “על”. עוד יותר זר הוא בעיני קורא טוב־טעם תשמיש מליצה נשגבה בענין שהדעת הצלולה מרובה בו על ההרגשה. כגון תחת מליצת “עֲוֹנוֹ ישא” או “עתיד ליתן את הדין” על מי שעבר עברה זו או זו, יאמר הסופר הקראי: “ונפרע ממני שדי” (זכל"ר ח' 186). תחת המליצה הפשוטה והברורה "כתוב בתורה וכו' ללמדך שאסור וכו'”, יכתוב ההדסי: “נואם ובגד כלאים וגו' מענהו שאסר האל וכו' " (אשה“כ זכל”ר ח' 149). סוף דבר, לא היו פלס ומאזנים בידי סופרי הקראים לתַכֵּן את מליצתם העברית במדה לכל ענין וענין לפי השעור הראוי על פי ובעו המיוחד לו. הטעם התפל הזה יֵרָאֵה גם בצרופי פסוקים לענין אחד. ברכות ההנאה שלנו, הנמרצות והמחוטבות בטוב טעם שאינן באות אלא להביע את עצם עניָנן במלות מכֻוָּנות ומבוארות מאד, לא זכו למצא חן בעיניהם וישימו תחתיהן שני פסוקים לאחדים בידם לשם ברכת המוציא, ושני פסוקים לשם ברכת המזון, וכל שנו במשנתם: " על אוכל מאי מברך? כי מתחיל מברך: ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה4, שעיני כל אליך ישברו ואתה נותן לנם את אכלם בעתו5. ובתר דאכיל מאי מברך? ברוך ה' מציון וגו' שפותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”6 (ס' המצות לענן צ"ו). עד כמה עלה יפה זִוֻּגָן של פסוקים אלו, תבחן נא אזן הקורא! –

המלות היחידות אינן אלא אבני הבנין, אולם עצם הבנין הוא מִבְנֵה במאמר היחידי, ומערכת כמה מאמרים לבנין אחד כליל ומשוכלל. אך ענינים עצמם שונים הם מיניהם. יש ענין שלא נברא אלא ליופי בלבד, לגלות את המאור שבעולם, לרומם את הלב, להרחיב את הדעת, לעורר את האהבה, להגביה את העין כלפי מעלה. ענין כזה הוא פיוט גמור – פאעזיא – יען כי כל עצמו יופי הוא, נאה הוא לו להשתמש בחרוזים, שגם הם מוסיפים יופי על יפיו. לא כן הענין שאין עיניו אלא לתועלת בלבד, שאינו בא אלא להועיל לאדם בהורותו לו גופי הלכות פסוקות קטועות וקצובות בתורה, במדע ובדרך ארץ, אז צריך החכם לכַוֵּן את מליצתו כחוט השערה, ולבלתי הוסיף עליה שום כחל וסרק, כי כל אבק דק הנוסף עליה, פוגם בה עד שכל הענין לוקה. ואם יבוא ענין כזה, של תועלת ושל למוד מכֻוָּן ומדויק, בחרוזים, המעו ממנו כי יזדַּיף כֻּלו, כי אם יביא את הקורא לידי גחוך ואת בעליו יתן לצחוק וללעג. את זאת לא זכרו, או לא הרגישו, סופרי הקראים, ויכתבו את מרבית ספריהם שבדקדוק הלשון ובבאורי המקרא בחרוזים. נשמעה נא את סגגנון משה בן מוחה, אחד מגדולי גדוליהם: בדברו על שנוי הטעמים של שתי תבות, יתן בשיר קולו באמתע ענינו: “למה הטעמים האלה שונים, הגידו נא חכמים ונבונים, ובאמת תודיעו פתרונים, אולי יחנכם שוכן מעונים” (לק“ד כ”ט). סמוך לזה בסוף שאלה אחרת על הנקוד: “למה לא היו אלו טעם אחד באמת חַוֵּה, כי לפתרונך נקוה, ואיבך באש יכָּוה” (ל'). ואחרי שאלה אחרת קצרה: “והבינני למה הראשון בנקודה אחת, והאחרון בשתי נקודות ולא באחת, הגידה באמת הגידה באמת ובנחת, אולי תנצל משחת”. סוף דבר, על כל שאלה בדקדוק פזמון כזה (ע"ש). ויש אשר תחת חרוזים שלמים יוצא סופר זה ידי חובתן בגבוב מלות יחידות בעלות צלצול אחד “הודיעני והגידני והשמיעני ובונני” (שם). כמעט כל ספרי הקראים הראשונים העוסקים בדקדוק, בביאורים ובפילוסופיה כתובים בסגנון זה. ומשפט מליצתם זה הקהה את טעמם עד כי בם במלאכת הזיוף, שכחו את מקומו ואת זמנו של הענין אשר לפניהם. דוגמה לדבר הוא מין ברייתא, שבדו להם לצרכם ושקראו עליה את שם ר' פינחס בן יאיר. עליה אומר יהודה הדסי: “ועוד ספר פנחס בן יאיר נמצא, והוא מאנשי הברייתא הקדומה וכו'. על ספרו כתוב: כי חג השבועות מעולם לא נפרצה, מיום מחרת השבת החרוצה, ברה כחמה יפה כתרצה, מחמשים יום עד חמשים יום בגילה ועלצה, מביאים בכורי ארץ ממחרת שבת שביעית להתאמצה” (אשה“כ דף פ”ו). ומליצה זו, ומליצה זו, לדברי סופרי הקראים, מליצ עצמו של רפ“ב יאיר היא, כעדות מליצת ההדסי “ועל ספרו כתוב”. ועוד יותר עולה דבר זה מסגנון סלומון בן ירוחים, הקודם כמאתים שנה להדסי, הכותב רפ”ב יאיר: “וכן אמר – – רפב”י במליצ, כי שבועות מעולם לא נפרצה, מיום מחרת השבת וכו‘" (לק"ד נספחים 17). ולא זכרו סופרי הקראים בחפזם כי אף חרוז אחד לא נמצא בכל דברי התנאים והאמראים ובכל ספרות המשנה והברייתא וכו’ וכי עד אחרי בוא הערבים בארצות מושב אבותינו, לא נראו ולא נשמעו חרוזים בכל גבול ישראל. ומה נאמר על חכם מפורסם כר"ש פינסקר, אם באמונתו התמימה ירא הוא להטיל ספק “בברייתא” זו. אתמהה!

מהיות הסגנו נעזב מאד בתוך הקראים, יתבאר הדבר איככה היה אפשר לאחד מגדולי סופריהם להתעלל בלשון אבותינו ולבור לו דרך זרה, סרתטעם ונלעגת עד מאד. יהודה הדסי בעל הספר הגדול, גדול הדפים ורב הגליונות מאד “אשכול הכפר”, נהג לכתוב כל שם בתוספת סמן קנין היחיד לגוף שני. על רועה גמלים כתב “רועה גמליך” (לקורות הכתוב הרכבי 11), “ומאמיניו אמרו כי הוא חי זלא מת ועתיד לבוא ולהורות ולהציל מנקמת עתיריך” (ח"ט 183 הערה 6),“ומליצה נגברת כל המקום בפירושך” (אשה“כ פ”ו), “כמספרת תורת ה' בבית מקדשך” (שם), “וכראות אנשי קירואן – – הם הם מפרשיך ורועיך” שם). ומליצתו על ספורי אלדד “אנשים – – אשר יצאו מאהליהם חברים חברים טרם גלות ירושלים עירך – – בלי משנה וגמרות וחשבון לבנה בחדשים כתקון רועיך – – עוברי נהרות בנהר סמבטיון מגלגל אבנים וכו' ועומד ביום שבתך” (אשה“כ: אלדה”ד הוצ' עפשטיין 64). ובספרו כי לפי שבועת אבו עמרן התרנגול עוף טהור הוא וכשר להקרבה, השלים [הדסי] את דברו: “ואמר כי היה נקרב במזבח אלהיך” (שם זכל"ר ח' 145. וע' דרך זה בספרו פעמים אין מספר). ואת כל הדברים האלה כתב לרבים, ולא ליחיד העומד לפניו לשמוע את הדבור המיוחד אליו. ועל מיני סגנון כאלב, אשר אין מתום בם מכף רגל ועד ראש, תְּנַשֵּׂא ההשיטה הנוהגת את ספרי הקראים עד לשמי שמים. ועל בלי היות בתוך הרבנים תלמידי התלמוד מיני סגנון נוהגים בשגעון כאלה, ימצאו אנשים, אר את אנשים אנשי טעם חלקם, את לבם להשפיל את רבותינו עד עפר.

מדריכ המליצה של סופרי הקראים אנו באים אל פתרוניהם במקרא: “ולטוטפות – דבר' ו‘, ה’ – מגזרת הַטֵף אל דרום – יחז' כ”א, ב' –" (ראב"ע דברים בשם הקראים). כי מאהבתם את הפשט לא כלכלה רוחם כי יצוה הכתוב מצות למעשה במליצה המשמשת לדברים שבלב. “וכן אמה משה ע”ה במשל סתם: וקשרתם לאות" (אשה“כ זכל”ר ח' 146). הא למדת, כי הבדילו הקראים הבדלה גמורה בין הרמז7 ובין הפשט לענין המצוה, כי אין רמז נוהג במקום שיש בו צִווי למעשה, ועל כן בטלו מצות תפילין, באשר המליצה המצַוָּה אותה – לדעת הרבנים – נותנת מקום לרמז, ואים רמז במקום מצוה. אך נראה עד כמה השתמר הכלל הזה בבאוריהם, ועם זה יֵרָאוּ לנו גם דרכיהם בבאור מקרא בכללו: “ומזרעך לא תתן להעביר למלך – ויקר' י”ח, כ“א – לאפוקי שכבת זרעא לרעותא דנפשי' – – דמולך רעותא דלבא היא, כדכתיב: וַיִמָלֵךְ עלי לבי – נחמ' ה' ג' –” (קונטרסים לסה"מ לענן קמברדש 32). – “שעטנז – דב' כ”ב, י“ב – בהמה קרי שעט, דכ' מקול שעטת פרסות סוסיו – ירמ' מ”ז, ג' – בהמה קרי שעט, דכ' מקול דבמַיָא מתרבו – – ומיא אתמר בהו נז דכ' מים זרים קרים נוזלים – י“ח, י”ד –" (סה"מ לענן 5). בשתי או בערב – ויקרא י“ג, כ”ג – בשתי, כל דשתי מיא, דכ' (למען אשר לא יגבהו בקומתם כל שותי מים8 [ולא יעמדו עליהם בגבהם כל שותי מים] – יחזק' ל“א, י”ד – או בערב, איהו כל בהמות דאקר' ערוב, דכ' ויהי ערוב כבד וכגו' – שמות ח‘, כ’ – " (סה"מ לענן 6). “אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער – ישע' ד‘, ד’ – אמא9 ברוח משפט: עבדה לרחיצתך – רחיצת נדה – כמשפט. וקא אמא ברוח בער: אמר לך חַוְרֵיה שפיר להאי דם [נדה] (שם 27) – – שופ' י”ד, י“ח –” (סה"מ לענן 4). – “ויתד תהי' על אזֵנך – דבר' כ”ג, י“ד – דבעי למהוי לי' סכתא על מכנסי וקרי אזנך מל' מאזנים, דמכסנא לערוה מכסי לה, דכ' ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה – שמות כ”ט, מ“ב – וערוה באי אינש למנקט נפשי' בנויה כמזבניתא10, דכ' פלס מעגל רגלך – משלי ד', כ”ו – ומעגל רגליך, מידי דאיתי בעגילת רגלים והיינו ערוה ופלס מזבניתא, דכ' משפט – משלי ט,ז, י“א – וכ' אזנך ולא מאזנך, דלא על מזבניתא קאים ולא על מכנסא קאים דמכסי ערוה דבעית מנקט נפשך ובגוה דמזבניתא כת' (?) וקרינן אזנך דעל מכנסא קאים” (סה"מ שם 31). – “לא יחבול רחים ורכב – דבר' כ”ד, ו' – רחיים היא האשה ורכב הוא האיש, ומענה11 החבילה, שלא ימנע אחד מהם את חברו להגיע אל תאותו ויאמר כי נפש הוא חובל – שם – וירמוז אל התאוה – – מן אל תתני בנפש צרי – תהל' כ“ז, י”ב – ואכלת ענבים כנפשך – דבר' כ“ג, כ”ה – והיא התאוה שהיא מורכבת מהם" (ענן זכל"ר ח' 135). – מלב פתרון מלות “לטוטפות” הננו נותנים בזה עוד שני פתרוני מלות לדוגמה: “והנוצה היא מקום אספת המאכל”12 (דניאל הקומסי זכרון לראשונים ח' 188); “גיד הנשה – ברא' ל”ב, ל“ג – הוא מגזרת נשים וכתב, כי זה גיד הוא הערוה שצריכות בו הנשים ומתעצבות (?) בו” (אשכל הכפר: מובא בזכל"ר ח' 149).

ובכן הפשטנים הקראים האלה, המתהללים באהבתם את הפשט הברור העולה מאליו לכל קוראו והבורחים מכל רמז כברוח איש מפני הארי, לא מצאו לבהמה מדויק בלתי אם מלת “ערב” ואת חצי המלה “שעט” כאלו לא היה כל עקר וכל סימן מובהק של חיה ובהמה בלתי אם שעטת פרסות רגלים בלבד וכאלו לא היה השם הפשוט בהמה מצוי בלשוננו כלל. – ולזרים לא מצאו שֵם אחר בלתי אם מלת שֶתִי ואת חצי המלה “נֵז”. – לתאוה לא מצאו מלה אחרת בלתי אם “מולך”, שהוא אינו אלא שם עבודה זרה בכל מקום. ופעל “הִמָלֵך”, שממנו יוצא להם פתרון זה, הלא פירושו עצה, שהוא גמר מחשבה ילידת הרוח למעשה, ותאוה הלא היא תשוקה להנאת חושי הבשר. והחוש הגס והעכור והמחשבה הזכה והברורה, הלא שונים הם למיניהם ונבדלים בטבעיהם הרבה מאד. – חרישה כנוי למשכב האשה, המובאה מן לולא חרשתם בעגלתי, הלא מופרכת היא מתוכה, כי במעשה המסופר שם לא נזכר שום דבר זמה, כי אם תחבולה להציל מפי אשת שמשון את פתרון חידת בעלה. קושיות כאלה נוהגות עוד יותר בפרושי המלות: חרישה: רביעה, מעגל רגליך: ערוה, אזֵנך: מכנסים, רחים: אשה, רכב איש, אלא שאין דורשין בסתרי עריות בפרהסיא. מלבד כל פרטי הקושיות על כל באור לעצמו, הלא תקשה לנו הקושיה האחת הכוללת, על כל הבאורים המובאים פה יחדו: איך יעלה על לב מי שדעתו מיושבת עליו כי התורה הבאה לפרש ולא לסתום והאומרת “כי לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – – כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך”, כי התורה הזאת תבחר במליצות סתומות ורחוקות, זרות וקשות, כאלה? –

וגם על דקדוק המלה היחידה נלאים אנחנו הרבנים לעמוד בקוצר דעתנו. הנה הקראים האלה אשר עוד יותר ממאתים וחמשים שנה בטרם כוננו ברחם, כבר עשו גדולות בכל מקצועות הלשון, כי “מיד אחרי חתימת התלמוד13 נגלו לפנינו מחברים מבעלי מקרא14 שעמלו בשדה הרחב הזה וזרעו וקצרו ועשו פרי בכל מין ממיני ידיעות החיצוניות בתכונה ובפילוסופיאה והמליצה והשיר והדקדוק והערכת שרשי לה”ק בסדא א“ב” (לק"ד ד'), הנה הקראים האלה, אשר זה מעט ראינו כחם במליצה ושיר, יטעו בדקדוק המלה בדברים אשר גם בר בי רב דחד יומא לא יכשל בם: “נֵז” הבאה בסוף מלת שעטנז, מוצאה לדעתם ממלת “נוזלים”, מבלי דעת כי לַמֶד של שרש נזל היא ל“פ, שלא תפול לעולם בגזרת השלמים? – ולענין ע”פ ול"פ הלא יֵחָשֵב שרש זה על גזרת השלמים. גם לגזור מלת “נָשֶה” משם נשים אי אפשר, כי עקה השרש הוא “אשה” בל' יחיד ולא נשים בל' רבים.

עוד מצאנו לענן, כי “יחשוב לדבר פשוט שהמלה בתולים – דבר' כ”ב, י“ד – נגזרה מן תלם – איוב ל”ט י‘" – (הרכבי לקורות הכתות בישראל 14). ודעה כזאת הלא תוכיל כי לא ידע להבדיל בין אותיות השרש לאותיות השמוש, בין מֵם השרש ובין מם שלפניה יוד ששתיהן יחד סמן הרבים לזכרים. – וסלומון בן ירוחים, אחד מגדולי סופריהם, כתב במליצתו: “לא סרתי ולא אטתי” (לק“ד קט”ז) – תחת ולא נטיתי – ע“פ הכתוב “דרכו שמרתי ולא אַט” (איוב כ“ג, י”א), מבלי דעת כי האלף אינה אלא שמוש לעתיד בשרש “נטה” שבגזרת נחי ל”ה, והוא נהג בה מנהג אות של שרש מגזרת נע"ו. – והדסי פירש "ומלת גדי [בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו] אמתתה בבירורה ל’ מגדים – שה“ש ד', י”ג" – (אשה“כ: מובא זכל”ר ח. 152). ואחרי כל אלה כותב ר“ש פינסקר, במליצה נשגבה, עד שמים תַּגִיע, כמלא שמחה על גבורת גבוריו וכשוחק על משבתינו אנחנו היהודים האומללים, על “תורה שבע”פ” כי הקראים “הרסו אליה להפיל חומתה ולשברה כשבר נבל יוצרים כתות ולא יחמול והכו אותה בשבט הדקדוק ושמוש הלשון כר' בנימן ור' דניאל ורס"ב ירוחים וכו'” (לק“ד קט”ז). כמו חלב ודשן תשבע נפש החכם הזה לשֵמע שקשוק שבט הדקדוק המכה ולמראה עלבון תושבע“פ, שהוא רואה אותה בחלומו הרוסה ושבורה, כתותה ומֻכָּה בשבט בידי מחמדי נפשו. ואנחנו הלא ראינו זה מעט את חרבותיהם ואת קשתותיהם של שלשת הגבורים הנוראים האלה, ה”ה ר' בנימן ור' דניאל ור' סלומון, אשר גם כקש נדף לא יֵחָשֵבו. ואם עליהם נאמר כי “להם משפט הקדימה בידיעת תהלוכות לה”ק" כאלה לנו רבנים, לא תֵצר עיננו בהם מאומה.

אחרי אשר ראינו את דרכי הקראים בכלכלת גופי תורת המקרא והלשון, נסורה נא להתבונן מתוך הדוגמאות שהבאנו בזה, אל החזון אשר חזו חכמיהם על הנבואה ועל הרוח המחיה אותה ועל פרי תועלתה לישראל ולאדם. והנה במתכנתם אל הרבנים, היתה ראשית מעשיהם לתת ספר כריתות למדרש ולאסמכתא, ולכלל הנוהג לנו בהשתמשנו לפעמים בדברי הנביאים לצורך דבר בירור דבר הלכה: “לאו מילף הוא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא” (ב“ק ב”:), ומכל הפנים שבתורה שבידי הרבנים לא הותירו הקראים בלתי אם את האחד של הפשט הגמור בו החזיקו בכל עז. ואת כל אשר כתבו בבאור המקרא כתבו לשם פשט שהוא מוציא ממחיצתו כל דרך אחרת זולתו. ועתה נבקרה נא את באור הפסוק שהבאנו בזה: אם רחץ וגו' – ישעי' ד‘, ד, – לפי דרכנכו ולפי דרכם. אנחנו, בכל היות גם מדרש האגדה חביב עלינו, שומרים אנו תמיד את הכלל המסור לנו מידי רבותינו “הדרשה תִדָרֵש ואין מקרא יוצא מידי פשטו” והנה בפסוק שבישע’ נזכרו שתי חטאות של גלוי עריות ושפיכות דמים במליצת צואת בני ציון ודמי ירושלם. הנה עֲוֹן ג“ע, או מאבק של ג”ע, כבר נכתב בספר ההוא בפסוק: “יען כי גבהו בנות ציון וגו' – י”ג, ט“ז – " וענשן הוא “ושפח ה' את קדקוד ב”צ וגו' – י”ז – והיה תחת בשם מק יהי' וגו' – כ“ד” – וענש זה ההופך את היופי לגועל נפש גרם לשם צואת ב“צ. ומליצת "דמי ירושלם" שבפי הנביא חוזרת אל דבר מוסרו לעיר ההיא “קריה נאמנה… ועתה מרצחים” – א', כ”א – העונש הכולל על שני גופי עברה אלה היה סִלוק כל לחלוח וכל זרמת חיים מקרב האומר: כי תהיו כאלה נובלת עָלֶהָ וכגנה אשר מים אין לה – א‘, כ"ט – אך בשוב ה’ להאיר את פניו אל האומה, יחדל החורב הזה והלחלוח ישוב להפריח את עץ יהודה וכל ישראל חבריו: “ביום ההוא יהי' צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת – ד‘, ב’” – צואת בנות ציון תֵּרָחֵץ ודמי ירושלים יודחו, כלומר עונם יסור וחטאתם תכפר. והנקיון הזה לא יהי רק בכח ענש לבד הנקרא “רוח בָּעֵר – ד‘, ד’ –” הנזכר במליצת “ובערו שניהם – א', ל”' – והיה לבער – ה‘, ה’ – והיתה לבער – ו‘, י"ג " – כי אם נקיון זה יהיה גם “ברוח משפט” – ד’, ד' – בשכר תשובה שישובו לעשות צדקה ומשפט, שרק הם הם תנאי הגאולה והפדות, כאשר יעד ה' ביד נביא ההוא: “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה – א', כ”ד – “, וטיב מליצת רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה – י”א, ב' – ובכן חזה הנביא בנבואתו חזון תקון עולם מרום ונשא וגבוה מאד, אחרי אשר יֵרָפֵא משתי חטאותיו חטאת זמה ודמים אשר הם כעש וכרקב לתרבות האדם וצדקתו עד היום הזה. ומה חזו הקראים בנבואה זו? חזון הלכה מקופחת מהלכות רחיצת נדה שבדו להם חכמיהם. מלבד הגרעון הגדול של פירוש זה, הנה הוא מוכחש מתוכו, כי מלת “דמי” אינה חוזרת על בנות ציון כי אם על עיר ירושלים, מעין הטעם העולה מפירושם לפסוק זה הוא הטעם העולה מפירושם לפסוק מעגל רגליך – משלי ד', כ"ו – שהבאנו למעלה.

מלבד כשרון הקראים במליצה, בשירר, בדקדוק ובבינה במקרא הורם עוד דבר אחד על נס, הלא היא חרות החקירה בכתבי הקדש, לאמר: הרשות הנתונה לכל אדם כקטן כגדול לדרוש את הכתובים על פי טעמו ולכלכל ע“פ טעמו זה גם את מעשה המצוה מבלי כל משוא פנים ומבלי היותו בגלל זה לחרפה ולקללה בפי חבריו אף בנטות דעתו משלהם, שהרי המקרא מלא דבר הכתוב בשם ענן: “חפשו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי” (אלמחצדא לרמב“ע: זכל”ר ח' 139). ויתרון כזה, אף כי יש להימין ולהשמאיל בערכו, הנה רבים הם אוהביו, ומי יודע אם לא היה הוא אבן חן בעיני אוהבי מין חרות כזאת, אשר מרבית סופרי הדור הקודם עליהם נחשבו, להטות את לבבם אחרי הקראים. אך נחפשה נא מעט ונחקורה, האומנם נהגו הקראים טובת עין יפה באחרים הפותרים את הכתובים בדרך אחרת ומורים הלכה על פי עצמם? הן מן הכתוב האומר: עשה לך חרבות צורים ומול את ישראל שנית – יהוש' הה‘, ב’ – הורה ענן אין מילה אלא בּמִסְפְּרַיִם, שהם שתי סכינים זו על גבי זו; עוד הורה כי אסור כניסת שתויי יין ןמקדש נוהג גם בזמה”ז בבתי כנסיות. אך בהוראה הלכות אלה בלבד לא הסתפק כי אם גזר ואמר “והמוהל שלא במספרים חיב מיתה” (סה"מ לענן 83). “כל מאן דשתי ועייל לבי כנישתא מחייב קטלא" (22). ולא רק על דברים שבמעשה גזרו כך, כי אם גם את המהרהרים אחרי דבריהם בדברים שבפה או בלב נתנו את מנאצי ה' חלקם” “כל המדבר על עוף אשר לו אות כן או כן הוא טהור דבר סרה על ה'(!)” (סה“מ לדניאל הקומסי: זכל”ר ח' 187). אף לא נמנעו לחדש מלבם חיובי ארבע מיתות חדשים גם רק על דבר עקימת שפתים: “ומאן דאמר ציצית לאו מידי אינון – – מחייב קטלא ורגמין לי' כל ישראל” (סה"מ לענן 13), וסלומון בן ירוחים מחייב סקילה את כל הרבנים בשם ענן15. מלבד קניסת סקילה זו בידי אדם, זכינו לקניסת דין שפרה בידי שמים מפי בית דינן של קראים. כי הוציאו רוח קנאה מאוצרות חדושי הלכותיהם וגזרו ואמרו: “ואסור לנו לדרוש ולחשוב את חשבון הקוסמים” (דניאל הקומסי: זכל"ר ח', 189). ועדיין אין אנו יודעים מה ענין קוסמים לחשבון? והרי הקוסמים הם בעלי שגיון ודמיון, שכל עצמם אינם אלא לרַמות או להטעות את הבריות ולעקור את האמת, והחשבון הרי אינו בא אלא לברר את האמת ולהכריע אותה מתוכה, וכיצד מצטרפים שני הפכים אלה כאחת? עד שבא שמואל הרופא ולִמד מי הם הקוסמים האלה ומה הם הקסמים אשר בידם, באמרו: " – – העִבּוּר שהם – הרבנים – היום הולכים אחריו, הוא שחִבְּרו ר' יצחק נפחא(?), חִבּוּרוֹ כדרך המכשפים והמעוננים" (לק"ד נספחים 150). ובכם האיר הקראי את עינינו בהלכה זו לדעת אותה מעקר: “ואין מותר לנו לדרוש חדשי ה' ומועדיו בחשבון הקוסמים והוברי השמים” (דניאל הקומסי, זכל"ר שם) – ובכן מי הם כת מכשפים אלה, הגיד לנו שמואל הרופא, והפוסק הקומסי נתן את מתן שכרם בצדם וחתם את גזר דינם, באמרו: “ועוד הזמין ה' – להוברי השמים לשרפת אש” (שם). למען עמוד על עקרה של הלכה, על אזהרתה ועל ענשה, יש לנו להערות את מקורה, ועם זה נכיר את המדות שבהן תורה כזאת נדרשת. מהיות תכסיסי מלחמת כל החולקים עלינו מעולם ולתלוש פסוק אחד מידי חבורו, מבלי הבט אל אשר לפניו ואל אשר לאחריו ולשומו ליסוד שוא לבנין רעוע, טשו כנשר על פסוק זה:,יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים, מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" (ישע' מ“ז, י”ג). מציאה מצאו ונפלו עליה! פסוק שיש בו ללקט אותיות כדי צרוף פרשה קטנה ראויה לחפצנו, האח נפשנו! מליצת “מודיעים לחדשים”, סמוכה למליצת “הוברי שמים” ולמליצת “וברוב כשפיך” (י"ב), יפה היא לדרשה של דופי, לשום אותה לרמז מלא בוז ומשטמה על בחירי חכמי ישראל. ואף כי אין דבר לחזון ישעיהו זה ולישראל וחכמיו, כי תוכחה הוא לבני בבל הכשדים ולמכשפיהם, אשר התעו את עמם בתרמית לבם ובחזון שוא שחזו להם באיצטגנינות שלהם, באסתרולוגיא ולא באסורטנומיא, אין בכך כלום, לכסות עינים הוצרכו הקראים, לכסות על מזמת בטול העבור שבטלו, למען מצוא חן בעיני תקיפי המושלמנים, וכסות עינים כזאת נמצאה להם במליצת פסוק זה, ומה להם עוד? ולא עוד, אלא שתכף למציאה זו מצאו את שאהבה נפשם, הלא היא קללה נמרצת לרבנים. את דבר הנביא על מכשפי הכשדים כי כבר היו לאין כקש הקלוי באש: “הנה היו כקש, אש שרפתם” “(י"ד). ואף כי פסוק זה כֻּללו לְשֶעָבַר ועל גורל הכשדים בני בהנכר, אין בכך כלום, כי עוד תמצא יד חכמי הקראים לחטט מתוכה קללה לעתיד לחכמי ישראל שנואי נפשם. ובכלל הדבר שָמֵן היה יחקם בכשרון הקללה, ובכשרון קללת האש, היה תָפְתֶּה ערוך להם מאתמול, עד כי היה להם להט אש של גיהנום למין יפוי גם בשיריהם: משה בן מוחה נתן תקוה בלב בעל הדקדוק, אשר יזכה לעמוד על סוד טעם של שנוי מספר הנקודות בשתי תבות סמוכות: “אולי תנצל משַחת” – כוילי האי ואולי? – ואת האיש אשר ישנא בלבבו את בעל הדקדוק היודע משפט הטעמים, קלל קללה נמרצת: “ואויבך באש יִכָּוֶה” (לק"ד ל'), ובכפל ענין במלות שונות: “ושונאך באש יכוה” (ל"א). ובכן אנחנו רואים עד כמה הגיעה חרות החקירה והסבלנות המובטחת מן המחוקק הקראי: “חפשו באורייתא שפיר, ואל תשענו על דעתי”, כי לא שמרו הבטחתם, כל כל הנוטה מדבריהם שמו את חלקו עם “דובר סרה על ה'” ויחתמו את גזר דינו: “מחייב קטלא” “חיב מיתה” “ורגמין לי' כל ישראל” “ומזומן לשרפת אש”. אמת הדבר, כי קטלא מיתה וסקילה לא נהגו בתוכם למעשה ממש בזמה”ז, כשם שאינה נוהגת בתוכנו, אך גזרה גזרו על “מחייבי קטלא” אלה, שהיא מרה ממות: “ועל דעבד מעשה דמחייב קטלא פרשינן מניה, אי גברא הוא מפרשינן לאיתתי' מניה, ואי איתתא היא מפרשינן לגברא מינה, ולא משתעינן בהדי‘, ולא עבדינן בהדי’ משא ומתן, ולא שיילינן מני‘, ולא מושלינו לי’, ולא קבלינן מני' צדקה, וחשבונן לי' כמאת דמית” (סה"מ לענן 14). ואילו היה עונש זה רק לשם אִיּוּם עד שיחזור הפושע מוטב, ואילו היו חיובי קטלא אלה חטאים קשים, החרשנו. אך מה הם חיובים אלה הלא ראינו, והקשה בכל זה כי גם תשובה לא הועילה: “ואם ישובו לומר חטאנו לא נקבל מהם, שנאמר ולארץ לא יכופר וגו'” (אשכ“ה; זכל”ר 152).

הנה ר"ש פינסקר הודיענו, כי “מיד אחרי חתימת התלמוד” עמלו בני מקרא “בכל מין ממיני ידיעות החיצוניות בתכונה ובפילוסופיה וכו'”. והנה על דבר עמלם במדעים אלה “אחרי חתימת התלמוד” לא נדע להגיד דבר. אולם על חבתם שחבבו ראשיהם את התכונה הלא ראינו, כי שמו את מכשפים חלק מחשבי תקופות ומזלות, שחשבון זה הוא אחד העקרים הגדולים במדע זה. אהבתם לפילוסופיא הלא מעט מזער היא: “דניאל הקומסי אמר שאין להשתמש בשכל בעניני הדת” (קרקסני: לקוה"כ בישראל להרכבי 17 ) – “הקראים שבפרס יחשבו את העסק בפילוסופיא וחקירה לדבר מזיק לאמונה” (שם 2). סלומון בן ירוחים היה “שונא החכמות והלשונות וקורא תגר על כל המשתדלים בהם” (לק“ד קט”ז:). כגורל שני המדעים האלה, התכונה והפילוסופיא, גורל מדע תורת הרפואה, כי סגר ענן מפניה את דלתות קהל הקראים בהורותו: “וחיות ורפואה אם היא בגיף – כלומר: לאפוקי רפואת הנפש שהיא מותרת – לא יכשר לעשותה שנא' כי אני ה' רופאך” (אשה“כ: זכל”ר ח' 148. ועי' עדות הקרקסני עם אסור זה של ענן בהערה שם). אף כי לעצמו קשה הדבר בעינינו מאד, כי אם באנו להחזיק בדרך המעוט הזה העולה לדעתם מן הפשט הפשוט, כי קבלה ואסמכתא אין לקראים, הלא עתיד דור אחר לחדש גם הוא מתוך הפשט ולהורות כי אהבת הגזל מצוה, ושנאת הגזל אסורה, ושנאת המשפט מצוה ואהבת המשפט אסורה, שנא' כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל (ישע' ס"א, ח') = אני ולא אתם)(?).

אך נשובה נא לעניננו. אם בשלשת ראשי המדעים, בתכונה ובפילוסופיא ברפואה, היו מזלזים – איזהו “מין ממיני הידיעות החיצוניות” שאותו היו מחבבים?

ונפלא הדבר עד מאד, כל בכל משא הפנים שנושאים מקצת החוקרים את פני הקראים ומבכרים אותם הרבה על הרבנים, לא זכינו למצא בקראיים אפילו אחת מן המדות שחוקרים אלה מחבבים ביותר. הן יפה לנו לענין זה עדותו של ר“ש פינסקר אוהבם הנאמן ממאה עדים. אלה הם דבריו על הקראים: “שהם מטים אזן לתוכחותיו של הרס”ב ירוחים, שהתרחק מכל למודי חול, יהי למוד חכמה או לשון או דקדוק, כמספרי חיצונים עד שלא נמצאו באמת קראים מדקדקים מביני לשון חוברי אגרונות כ”א בהיות קדמונים שבהם עד כמאה שנים אחרי הרסב“י [ – עד סמוך לשנת 4800 – ] ומאז נסתמו ארובות החכמה ומי הלשון והדקדוק חרבו וכו' וכו'” (לק"ד ג'). ככה העיד רש“ף על הקראים המאוחרים. ואת כחם ןאת כשרונם של “היותר קדמונים” ושל אחריהם הלא ראינו. ואם כן, לא נוכל להחליט כי על יתרון חכמתם בכרו אותם סופרינו החדשים על פני הרבנים. אך אפשר הדבר כי בהיות חוקרי ההסתוריא בני דור ההומנות – הומאניטאֶט – חבבו את הקראים ביותר, על הסבירם פנים אל הדתות ואל מחוקקיהן, בעוד אשר הרבנים על עמדם יעמודו. אך באמת אין גם בדבר הזה יתרון לקראים. אמת הדבר כי בכל הנוגע לעצם הדת או למעשה מצות לא יצאו הרבנים אף פחות מפסיעה אחת חוץ למחיצתם הסגורה והמסוגרת בידי תורתם, נביאיהם וחכמיהם מפני שום משא פנים לשום תקיף שבעולם; ואמת הדבר, כי בהכבד עריצי גוים את ידם על עמם, התמלט לפעמים מפיהם דבר מר, אך בכלל הדבר, במקום שאין בו משום נדנוד דת אחרת היתה חִבַּת העמים שיטה מַכרעת ומדה אחת מן המדות הקבועות והמיוחדות לרבותינו החסידים הטהורים באמת. (ע' מוצא דבר “חובב עמים”, חלק ח' מספרנו תולדות ישראל 194). ואת הקראים אנו שומרים משפרים את אמריהם על הדתות באזני המושלים התקיפים, להסביר להם עד כמה קרובה דתם לדת השלטת, וכי שוים הם להם בקביעת חדשי השנה. ולעומת זה לקחה אזננו דברים קשים על העמים, בדברם את דבריהם בסתר “והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה – יחזק' י”א, י”ח – שקוציהם של בני עֵשָׂו ותועבותיהם של בני ישמעאל" (סה“מ לענן: זכל”ר ח' 138 הערה 5). ובספריהם שכתבו ערבית: “כשמדברים על המחמדים דברים מקציפים דולגים הם מלשון ערב ללשון הקדש” (לק“ד קנ”ח). והרכבי, ראש הבקיאים בספרותם, יאמר: “כי הקראים היו מצוינים בקנאת הדת ואי סבלנות אל הנוצרים יותר מהרבנים” (הערה די“י שפ”ר ח"ג 192), ודבר זה מתבאר מאליו, כי התלמוד נתחבר הרחק מאד מארצות מושב הנוצרים, וקודם הרבה מא לפני הִוָּסֵד דת האישלם, על כן אי אפשר לדברים הקשים שנמצאו בו על הגוים לחזור על הנוצרים ועל המושלמנים. ומטעם זה הורו רבותינו חכמי הגולה בדבר הנוצרים: “הגוים שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודה זרה” (תו' ד“ה “אסור” ע” ב'), כי “דעתם לשם עושה שמים וארץ” (תו' ד"ה “שמא” בכורות ב':), אף כי משתפים הם שם שמים וענין אחר, בהיות כלל זה מסור להם מרבותיהם: “לא הוזהרו בני נח על השתוף” (עי' תוס' סנהדרין ס"ג:). וכשם שטרחו גדולי הרבנים לבלתי תת על קוים שבזמננו, חומרי עובדי ע"ז, כך טרחו הקראים להחמיר ולאסור איסורים כגון אלה: “לא שרי למשקל כך טרחו הקראים להחמיר ולאסור איסורים כגון אלה: “דלא שרי למשקל מגוים אלא זרעים ומים, אף קמחא שרי לן למשקל מגוים” (סה“מ לענן: זכל”ר ח', 3). אבל כל מיני מזון אחרים, כגון דגים וביצים ושֵכר ושמן ודבש אסורים. “ומַיָא דאחמינון גוים אסור לן, דאשתנו ביד גוים” (שם). ורוק הנכרי כי יבוא בין עור הבהמה לבשרה אסורה היא באכילה (סהל בן מצליח: לק"ד נספחים 32). והנה כל הדברים האלה אין אסורם בגופם, גם שום חשש נדנוד ע”ז או תערובות אסור אין בהם, אלא שרשות הנכרים ונגיעתם אסרתם, ונכרים אלה אינם אלא המושלמנים שהיו במקומם והנוצרים שהיו בזמנם. אמור מעתה, כי נוחים היו הרבנים לנוצרים ולמושלמנים מן הקראים (וע' מוסר סהל בן מצליח על דבר זה לק"ד שם). ובכן אי אפשר לאמר כי בגלל הסבלנות היתרה לדתות אחרות של הקראים נתנו סופרינו החדשים להם את היתרון.

גם את מדת אהבת האמת החביבה על כל אוהבי דעת ותבונה לא ידענו איפה מצאו חוקרינו בתוך הקראים במדה מרובה מאשר מצאו בתוך הרבנים. מלבד דבריהם על “נוסח המשנה שהנעתקה מכתיבת ידו של הנביא משה ע”ה16 שהי' ביד ענן והברייתא החרוזה שעלתה בידם מר' פינחס בן יאיר17 ועל “גנאי ברוך ראש בית דינו של עזרא הכהן הסופר ע”ה“18, הננו מוצאים את גדוליהם מקיימים שמועות אלה בשבועי שבועות. ע”ד סדר קריאת התורה שתקן ראב“ד של עזרא לקראים כתב יפת בן סעיד: “בשבועה אני אומר לך” (נספחים 187 לק"ד); אבו עמראן התיפליסי קפץ ונשבע כי הזרזיר הוא התרנגול וכי התרנגול היה קרֵב ע”ג המזבח, או במליצת ההדסי “כי הי' נקרב במזבח אלהיך” (אשה“כ; זכל”ר ח' 135 לק"ד נספחים 84).

ממדת האמת לא היתה נופלת מדת השלום. את שנאתם לכל קהל ישראל, שעמד באמונתו אל מעשה אבותיו, שהיו גם אבותיהם, הלא שמענו גם ראינו, אך גם איש את רעהו גדפו ראשיהם יוסדי עדתם גדופים, אשר לא יתנו אותם לחן ולכבוד: “ישמעאל אלעכברי השתדל לבזות את ענן ולהציגו כאיש בער ופתי” (קרקסני: לקוה"כ בישראל 15). “בראשונה כבד דניאל – הקומסי – את ענן – – והיה מכנה אותו ראש המשכילים, ואח”כ נהפך לו לשונא ומגנה והיה קורא לו ראש הכסילים" (שם 2). והסופר הקראי הזה “מתאונן על התנגדות ראשי הקראים זה לזה, אם מקנאה ואם מתַּאֲוַת ההתנשאות על חבריהם” (שם).

הנה פשפשנו בכל המדות הטובות החביבות ביותר על סופרי דורנו, ולא מצאנו כי נעלו בהן הקראים עלינו. ובכן לא נותר לנו בלתי אם לבקר את הפרט האחד הזה ולשאול: אולי לא מצאו הרבנים חן בעיני סופרי דורותינו על הרבותם להחמיר עם עמם בהלכותיהם, כי כן שמענו כי הרגישו הרבה בצערן של ישראל שהם מצטערים בעולם הזה “בתלי תלים של חומרות המושמים עלינו מאחרוני הרבנים” (לק"ד III) וכי לעומת זה יפיקו הקראים רצון על אשר פרקו מעליהם את סבל החומרות, בשברם את עול התלמוד מקור כל חומרי ההלכות? – גם דבר זה אי אפשר להאָמר! כי רק מראה עין אחד בספרי המצות לענן, לחבריו ולתלמיגיו ובתרעומת סהל בן מצליח (לק"ד נספחים 46־25) יוכיח לנו, כי מלבד חשכת ליל שבת, מספד ימי הפורים, אֵבל יום הכפורים בשק ואפר, שבעים ימי הצום, לזכר צרת ישראל בימי המן ותענית כל יום שביעי לחדש, אסור בשר ויין בזמן הזה, גזרו הקראים חומרות אשר ידכאו עד עפר את חיי שומריהן, גזרות שאי אפשר לבשר ודם לעמוד בהן. ותחת אשר הלכות רבותינו, שחומרותיהן אינן אלא מדומות, לא כבדו מנשוא, יען כי כל חיינו הוכשרו להן, בהיות ימי שנות מרביתן כימי שנות אומתנו ואין אדם ואין דור זוכר את ראשיתן: לעומת זה כל חומרות הקראים פתאום נעשו ותבאנה, בלי שום מסורת אבות ובלי שום עטרת יוֹשֶן אשר תשוה עליהן הדרת קודש. ואנחנו הלא ידענו את חוקרינו, כי אנשי טעם הם המבחינים והמרגישים כי חוקים שבין לילה היו אינם מתקבלים על הדעת ואינם מתחבבים על הלב. וע"כ יִפָּלֵא ממנו שבעתים, איככה יכלו למצוא חפץ בתורת חיי הקראים, אשר תמול ימיה ולבכרה על פני תורת חיי עמנו המסורה לנו מאבותינו מעולם. אין זאת כי לא מיתרון הקראים נטו אחריהם כי אם מאשר מצאו את ערך רבותינו ומעשיהם נגרעים מֵעֵרֶך הקראים ומעשיהם. על כן יש לנו להעביר על פנינו ולבקר את מעשי רבותינו ואת מתכנת סופרינו ומברינו אליהם.


II הרבנים 19    🔗

השיטה הנוהגת פותחת בטענותיה על רבותיהם של אבותינו לאמר בשש מאות השנים שעברו אחרי אבדן האומה (?)20 הישראלית, אבד מן היהודים כל טעם היופי והחן במליצותיהם, התרשלו בשפתם מבלי שים לב אל נקיון הדבור, ולא חששו להביע את מחשבותיהם ואת הגיוניהם במליצה מכֻוֶּנֶת אל ענינה. עם נלעג לשון, אשר שפתו היא תערובת עברית, ארמית ויונית משובשת – עם כזה לא היה לאל ידו לחולל ספרות ואף כי למשוך אליו בעבותות אהבה בת השיר המפונקת. יוצאים מן הכלל הזה הם… רק יהודי ערב. הם הביאו טעם וחבה ללשון ערב רבת הפיוט אל הארצות אשר באו שם, ומטעמם וחבתם אָצלו על אחיהם בני ישראל (גרץ: גד"י V 152).

בכלל הדבר גדלה מאד חבת הקודש שחבבה השיטה הנוהגת את יהודי ערב, עד כי לוא היה לאל ידה, כי עתה בחרה בהם לשומם לרבותיהם של ישראל, אשר על פי טעמם המובא מערבות ערב יכלכלו גם את העם גם את מורי תורתו. כי ככה יסופר לקהל העם, כי “התלמוד היה בימי סבוראי והגאונים גם ספר חוקי האלהים גם ספר משפט העם לכל צרכיו, דבריו היו נשמעים בכל תפוצות ישראל מהודו עד ספרד ומהררי קוקז עד ירכתי אפריקא, וכי כל יושבי הארצות האלה סרו למשמעת הגאונים בכל דבר דת ודין: אנשי בבל, יען כי כבר הסכינו מימי אבות אבותיהם אל המועקה(?) אשר שמה תורת התלמוד במתניהם, ולא הרגישו עוד בצערם, ויהודי אירופא ואפריקא קבלו את דברי הגאונים מהיותם נבערים – אונגעבילדעט – בדעת המקרא והתלמוד, ולא חששו לבקר את דברי בעלי התלמוד המסכימים הם אל המקרא אם סותרים הם לו” (??). ככלות הדברים האלה יוצא קול מכריז ואומר:

“שונים מאלה מן הקצה אל הקצה היו היהודים הבאים – – מארץ ערב, הלא הם בני קַיניקה בני נדיר ובני חֵבָר, הם המה היו בני הערבה! תופשי חרב! פרשים רוכבי סוסים! מלומדים בחֵרות ובאמץ הגוף, מתהלכים ומתרועעים עם הערבים אנשי בריתם מאז. הן אמנם כי היהדות יקרה היתה גם להם – – ולא המירו אותה בדת האישלם, אך בין היהדות הנשמרת בערב ובין היהדות של התלמוד ושהמתיבות עושות חובה, רב המרחק מאד, כי על פי הלכות התלמוד נאסר עליהם למסוך יין ושכר עם הערבים. סוף דבר, לא יכלו לשאת את המועקה אשר שם עליהם התלמוד” (שם 161).

הַמִדְבֶּרֶת הזאת תכה את שומעיה בתמהון! השומעים אנחנו נכונה? יהודי בבל שומרים את התורה יען כי שוטים המה ואינם מרגישים ואינם נפגעים; יהודי אירופא ואפריקא שומרים אותה, יען כי נבערים הם ולא יֵדעו להבדיל בין אמת לשקר; גאוני המתיבות, אשר מפיהם אנו חיים, מעיקים ומציקים את מרעיתם עד לבלי הכיל; ונקיים כמלאכי השרת, חשוכים מכל דופי ומנוקים מכל שאשמה, “שונים מן הקצה אל הקצה” (גאנץ אנדערס"), היו רק היהודים הבאים מארצות ערב, ולא עוד אלא שגם יהדותם הערבית טובה וטהורה היתה מן היהדות אשר יוקה התלמוד.

והנה את כל עצם יתרון היהדות הערבית של “דור המדבר דור דעה” ההוא על דבר התלמוד כבר זכינו לשמוע, כי התלמוד בגזרותיו הקשות ממעט את השכרון, והיהדות הערבית, בעינה היפה, אינה מחמרת כל כך. ובכן לא מצאו, לפי דברים אלה, חכמי יהודי ערב דופי בתלמודנו “ודקדק בכל תורתנו ואמת היא חוץ מדבר זה” של משתה היין עם הערבים שהיא אוסרת. כי כך עולה מסגנון המאמר שהוא מחזיק כלל אחד שאין בו אלא פרט אחד זה: “אסור היה להם להשתתף במשתה יינם – – כללו של דבר, כי ראו עצמם נדחקים מאד ע”י התלמוד" (“זיא דירפטען ניכט אין איהרען וויינגעלאגען – – טהיילנעמען, קורץ זיא פיהלטען זיך דורך דען תלמוד זעהר בעענגט”, גד"י שם 162). זכינו לדין, כי בשביל לגימה אחת בשביל עכוב קטן שאמרו גאונינו לעכבם מן השתיה יצא גזר דינם מלפני בית דינה של השיטה הנוהגת להשפילם לפני יהודי ערב אלה. לשֵמע דברים כאלה אנו עומדים משתוממים ושואלים: האומנם נכון הדבר כי גאוני ישראל הנעלים והטהורים רב יהודאי ורב אחא משבחא יֵרדו מכסאותם, ויהודי ערב, רוכבי הרכש האחשתרנים, ירדו מעל סוסיהם ויעלו על כבא ישראל להורות ולהדריך בטעמם את עם עולם לדורותיהם? האומנם ראוים היו יהודי המדבר האלה להיות לאותות ולמופתים בישראל? הן אמנם כי גם הם בני עמנו הם, עצמנו ובשרנו, ויש לנו להעלות גם את זכרונם על דברי הימים, אך ככל אשר יֵרָאֶה כתועה מדרך השכל האיש היועץ לגאוני רוסיא והונגר ולחוקרי אשכנז, לשמש בבית מדרשם של הבּיקים, הם היהודים המזוינים מכף רגל ועד ראש הרוכבים המהירים והאבירים בהרי קוקז שבדורנו, אשר גם בחוריהם ישירו על חמדת נשים ועד תענוגי מרכב הסוסים וגבורת הצַיִד, כן יֵרָאֶה בעינינו המעלה את ערך יהודי ערב, אף כי ידעו היטב להכות שוק על ירך, על רבותינו אילי הצדק, גבורי הרוח והלב.

בכלל הדבר נעשתה בדור שלפנינו כשיטה קבועה חקפח את שכרם ואת זכותם של רבותינו בכללם בכל האפשר ולחשוב אותם לאנשים שאינם יכולים ואינם רוצים בתקנת רוח עמם בכשרון ובמדע כדבר האמור “שבעל כרחם של הרבנים היו מוכרחים גם הם לתפוש בלמודים אלה” (לק“ד קט”ז), לאמר: הקראים היו המתנדבים בעבודת החכמה העושים מאהבה והרבנים אפילו כשהם מְפַנים את לבם אל החכמה אינם עושים מאהבה וברצון אלא מאונס ועל כרחם כעבדים כפויים. ודברי הכלל העלוב הזה העניים במקומם, עשירים הם במקום אחר, כי לא הקראים בלבד נעלו עלינו כגבוה משמים לענין זה, כי אם כל אומה ולשון, כי לא לחכמי ישראל יש לנו להחזיק טובה על הלשון המתוקנת ועל הבקיאות בכתבי קדשנו, כי אם לנוצרים ולמושלמנים. לנוצרים כיצד? “בדבר זה אין חולק כי קדמת הלשון לא התחילה אלא לרגלי הוכוחים על הנוצרים” (גרץ גד"י IV 396); למושלמנים כיצד? “היהודים הוצרכו להתודע יותר אל לשונם, למען אשר לא יבושו בההתוכח המושלמנים עמהם, כי בעלי הקוראן החליטו כי מחמד ודתו מרומזים בתורה, וביחוד במליצת המקרא הופיע מהר פראן – דבר' ל”ג, ב' –" (ווארען דיא יודען דארויף אנגעוויזען, זיך מעהר מיט דער הייליגען שריפט פערטרויט צו מאכען, אום אין שטרייט־פראגען צווישען איהנען אונד דען מאָהאַמעדאנערן ניכט בעשאֶמט צו זיין. דיא אנהאֶנגער דעס קאָראן פפלעגטען דען יודען געגענאיבער צו בעהויפטען אין דער תורה זייען מאָהאמעד אונד זיינע אָפפענבארונג אנגעדייטעט. נאמענטליך בעריעפען זיא זיך אויף דען פערז – – אונד אָפפענבארטע אויף דעם בערגע פּארן – –“, גד”י V 153). בפה מלא נודה ולא נבוש כי דעתנו קצרה מהבין דרכי אבותינו הקדמונים: בשביך אסור קטן של שתיַת יין במסב עם ערביים נכון היה – לפי דברי סופרי זכרונותינו – בעיני קהל גדול של יהודי ערב לפנות עורף לתורת רבותיהם אשר אבותיהם הלכו בה. ובשביל שיחה אחת בטלה, תפֵלה ונלעגת, של משוגעי המושלמנים יֵשבו להם רבבות אלפי ישראל על ספסל בית הספר ללמוד את המקרא, אשר לפי דעת סופרי זכרונותינו, לא למדו אותו לא הם ולא אבותיהם עד העת ההיא, ובשביל מה? בשביל ליַשֵב למשוגעים ההם את פסוק “הופיע מהר פארן”. אבל האומנם אפשר אפילו לבקי שבבקיאים, למדקדק שבמדקדקים ולמליץ שבמליצים להסיע בכח בקיאותם ודקדוקם ומליצתם אִוֶּלֶת קשורה כזאת אשר לא שורַש גזעה במשמע הלשון. ולוא היתה בקיאות ראויה באמת לבטל שטות כזאת הלא היתה מספקת בקיאות בפסוק זה בלבד או בשלשת המלות לבדן, ולמה להו כל הטורח הזה להתוַדע עם כתבי הקדש כֻּלם?

הבולמוס הזה שאחז את דורותינו האחרונים להפשיט את כבוד גדולינו מעליהם ולשום אותם, אפילו במעשים שיתרונם בהם גלוי ומפורסם, לקופים מחקים מעשי אחרים, הדיח מישראל כל תושיה, הכחיד ממנו כל עָצמה. בכל חזיון אשר יֵרָאֶה בגבול ישראל ובכל מעשה אשר עשו חכמיו יֵשבו חוקרינו לדון מִשֶל מי לקחו אבותינו דבר זה וממי למדו אותו: המן הפרסים או מן היונים? אם מן הסורים או מן הערבים? כאדם האומר: אם רבותינו בני הנכר האלה הפרסים והיונים, הסורים והערבים לא שנו, אנו היהודים האמללים זו מנין לנו? חכמי ישראל דומים בעיני החוקרים כאיש מסכן אשר נמצא בידו כלי זהב נתפש ביד שוטרי העיר: “נאין לך כלי זה, דל נבזה, הלא אין זאת כי גנוב הוא מיד אחד העשירים, ועתה הגידה נא כרגע מיד מי גנבת אותו”? וביאן מענה תחל הבקורת לענותו. ומה הפכפך וזר דרך זה! הגוי האחד הנבדל בכל דרכיו מכל משפחות האדמה, גם בגורלו גם בכל דרכיו מיום היותו עד היום הזה; הגוי האחד, אשר הוא ולא אחר נתן לכל העמים את תורת האמת, לאמר את כתבי הקדש אשר שתי הדתות המתוקנות אשר יצאו ממנו תענינה ותתהללנה בפה מלא כי רק ברוח תורתו הן דוברות; הגוי האחד, אשר מרבית עבודת רוחו, הלא הוא התלמוד, לכל גבולו מסביב, חטיבה אחת היא בעולם בכל דרך משאו ומתנו, בכל יצירתו החיצונה והפנימית מעידה על קוממיות21 העם הזה המסוגלת לו לבדו והמיוחדת לעצמה בכל מעשיה; הגוי האחד הזקן הזה היושב בישיבה, אשר הצדק והמוסר ודעת האלהים אשר נחלו גויי הארצות רק מידו לבדה הם להם, הנה זְקַן לאומים זה לֻקָּח ביד חזקה ממרום כסאו ביד החוקרים החדשים להושיבו לרגלי העמים, אשר זאת תפארתם ואחריתם הטובה כי הוא “יורם מדרכיו ויוליכם באורחותיו” ולשאול את פיו בלי ענוה יתרה: זו מנין לך, זקן, מַהֲרָה הגידה! המפי תינוק בן יומו הוא זה או מפי דרדק בן שנתו זה? – אוי לאותה בושה, אולי לאותה כלימה!

ובשל מי לישראל הגורל המר הזה להיות תלמיד קטן כפוף לאחרים כל ימיו? הלא רק בשל התלמוד, – לפי תמצית שיטת חקרנינו – ומדין גמור לא יפתור ישראל כי אם עזבו את תורת רבותיו, וזה לנו האות כי רק התלמוד הוא המעכב, כי כת קטנה מקרבנו, הלא היא כת הקראים, הרימה יד ברבותיה מלפנים, והנה פתאם נהפכה לעדה אשר כל חכמתה מקרבה יצאה, בכורת פטר רחם אשר לֵדה אחרת לא קדמה לה, יחידה לאמה, אשר כל אחיה מלפנים רק כעבדים ילידי בית נחשבו לה וכל מה שקנה עבד קנה רבו, ולמען החלט את כל העושר והכבוד ליורשת היחידה הזאת, נֻטל כבוד, ביד מאהביה, מבית ישראל, באמור לנו כל היום כי כל "עשות ספרים בידיעת הלשון וכלליה ודקדוקיה וחבור השירים השקולים גם בין הרבנים שמהם ראו ועשו כמוהם, לא ע"י החפץ להתדמות אליהם אלא ע"י ההכרח" (לק"ד ד').

נראה נא עד כמה נכונו דברים אלה:

אמת הדבר, כי “לא ע”י החפץ להתדמות אליהם" לאמר, אל הקראים, עשו גדולי הרבנים מעשיהם ב“ידיעת הלשון וכלליה ודקדוקיה”, כי איכה יכלו להתדמות אל הקראים אם מלאכת הקראים עצמה בחקר הלשון היתב דלה וגרועה מאד, או לא היתה ולא נבראה כלל, כי לפי המסקנות האחרונות הוגרר הדבר, כי “כל הכתבים אשר עליהם בנה פינסקר ואחירו גרץ את משפטם [שקדמו הקראים את הרבנים בחקירת הלשון] נמצאו אח”כ מזויפים. רואים הנני, כי סופרי הקראים בזתי מאות שנה (האחרונות) לאלף החמישי וראשית האלף הששי: הדסי ב“אשכול הכפר” ואהרן בן יוסף בספר “המבחר” שואבים מי תורת הלשון העברית מבאר חפרוה גדולי הרבנים, בוני השפה העברית, מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג, יונה בן ג’נאח ואבן עזרא. כל איש היודע את דרכי סופרי הקראים (השנים הנזכרים למעלה), לא יכחיש כי ידעו את הספרה הקראית העתיקה. ועל כן בהשתמש הקראים האלה רק בתורת חכמי הרבנים, או כי נתנו משפט הבכורה להרבנים על הקראים הננו רואים מופת חותך כי לא מצאו במקצע הזה די־ספקם בספרי בני דתם ויהיו אנוסים לקבל תורת לשון עבר מפי חכמי הרבנים" (הערת הרכבי, די“י גרץ־שפ”ר ח"ג 449).

ובכן נהפכו הדברים כי לא הרבנים “עשו כמוהם [כמו הקראים] – – ע”י ההכרח כ“א הקראים היו “אנוסים לקבל תורת לשון עבר מפי חכמי הרבנים”. אך כל השמועה הזאת, כי הרבנים עבדו את עבודת לשוננו “על ידי ההכרח”, אמורה במקום זה ומתפרשת במקום אחר בדבת שוא לא נשמעה עוד כמוה, הלא היא “דבת הרדיפות והבזיונות שסבלו מני אז(?) עד זמננו בעלי הדקדוק והלשון מאת אחיהם הרבנים, כמו שנראה (?) מר' מנחם בן סרוק, וזה מפני שהי' למוד זה נחשב בעיני התלמידים כלמוד מיוחד אל הקראים” (לק“ד קט”ז). ועתה, אם אחרי כל אלה הביאו הרבנים את צוארם בעול הלמוד הזה “המיוחד אל הקראים”, לא עשו זאת “אלא ע”י ההכרח”. נבדקה נא מעט את הלעז הגס והמגונה זה לאור האמת: על הרבנים בעלי הדקדוק והלשון, שהביא החכם הנכבד הרכבי בהערתו לעיל, הלא המה מנחם, דונש, חיוג, אבן גנאח ואבן עזרא נוסיפה נא את הגאונים רב סעדי‘, רב שמואל בן־חפני ורבנו האי והרבנים המשוררים רש“ב רבירול ור”ש הנגיד (ע' לק"ד שם). הנה על החכמים האלה יש לישב בדוחק, כי רק על כן הם לא “סבלו הרסיפות והבזיונות – – מאת אחיהם הרבנים”, מפני “שבעל כרחם של הרבנים [האלה] היו מוכרחים גם הם לתפוס בלמודים כאלה”, כלומר לתפוס “באותה הקשת עצמה אשר דרכו הקראים” (שם). ויען כי ההכרח לא יגונה, חשכו “אחיהם הרבנים” מהם את “הרדיפות והבזיונות” רק בתורת “הוראת שעה”, כהתר במה לפי שעה לאליהו בהר הכרמל וכיוצא בזה. מיהו קצת קשה! תינח חכמי ספרד, הואיל וקראי הוו התם, אמרינן בהו אניסי נינהו ראניסי רחמנא פטרינהו; חכמי צרפת דלא הוו התם קראי מאי איכא למימר? אם “הרדיפות והבזיונות” לבעלי הדקדוק והלשון מנהג ישראל הוא “מני אז”, היכן הן רדיפותיהם ובזיונותיהם של חכמי צרפת, שבעיניהם ודאי היה מנהג ישראל תורה – לרש“י ז”ל שהחזיק בתורת הדקדוק והלשון ולא סר ממנה בכל באוריו לתורה לנביאים וכתובים, ולרבנו תם, רבן של כל בעלי התוספות, אשר המעט ממנו כי פָסק לכמה שעות או לכמה ימים מתלמודו וישב לכסא משפט לדון בכובד ראש ולהכריע בין שיטת מנחם ובין שיטת דונש, כי אם שִׁוָּה את נפשו לתלמיד להם, בחתמו: “והנני תלמידם, צעיר מעשי ידם” (הכרעות רבנו תם ד' לונדון 99). ובכן היכן הן הרדיפות והבזיונות לרבנו תם ולאחיו רשב"ם, אשר לא קם עוד כמוהו פשטן גמור בבאור התורה? וגם את גדולי חוקרי הפשט שבצרפת ר’ יוסף קרא ור' מנחם בן חלבו מי רדף ומי בזה? ובצרפת הרי לא היו קראים ולא לשם תשובות המינים הוצרכו שם, ובכל זאת דבקו גדוליה בתורת הדקדוק ובכלכלת הפשט בכל כחם, עד כי יש בין גדולי החוקרים המבכרים את באורי הצרפתים למקרא על פני באורי הספרדים. אמור מעתה, כי “מני אז” לא נהגו “הרדיפות והבזיונות – – שסבלו – – בעלי הדקדוק והלשון מאת אחיהם הרבנים”. ועתה נראה נא עד כמה הן נוהגות “עד זמננו זה”? – כלומר עד שנת תר“ב, שנת צאת ס' לקוטי קדמוניות לאור – היכן הן “הרדיפות והבזיונות שסבל” הגר”א מווילנא ז“ל, שלמוד המקרא בדקדוק ומסורת בתכלית העיון היה לו לעקר שבעקרים ולתנאי קודם שאי אפשר בלעדיו, ללמוד כל התורה שבע”פ (ע' הקדמת בני הגר“א לבאוריו לשו”ע א"ח) ושסבל החסיד המופלג ר' זלמן מוואלאזין ההולך בדרכיו ושסבלו כל גדולי הדור בליטא ורייסיו, ארצות למוד התלמוד, גם אלה שהיו לפני הגר“א גם אלה שהלכו בעקבותיו (ע' ס' קריה נאמנה, שאיננו כעת בידנו)? ומי מזקני הדור הזוכרים עוד את חיי בני ישראל במדינות ההן, אשר החזיקו באמונה רבה בדרכי אבותיהם ולא נטו מהן ימין ושמאל, שאינם יודעים כי ספרים כספר המסלול, צהר התיבה, ספרי ר' אליהו בחור וגם הקונקורדנציא היו חביבים ומבוקשים, מצויים ונקראים, בבתי הלומדים החשובים. ואם יש קורטוב של אמת בשמץ דופי זה, שהיה דקדוק הלשון”נחשב בעיני התלמודים כלמוד מיוחד אל הקראים“, הלא יקשה לנו, איככה החמירו פוסקינו בשעור מעולה כזה להזהר בכל מיני זהירות בדקדוק הלשון, באחת מן המצות הנעלות והרוממות, הלא היא מצות ק”ש, שעליה נאמר “וצריך לדקדק באותיותיה. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה את החזק ולא יחזק את הרפה, ולא יניח הגד ולא יגיד הנח” (רמב“ם הל' ק”ש ב‘, ט’ וש“ע א”ח ס“א כ”ג), וכך הוא גדול כחה של חובת דקדוק הלשון במצוה זו עד כי גם “הקורא בכל לשון צריך לדקדק בדברי שבוש שבאותה לשון ומדקדק בדקדוק הלשון בכל מצוה של קריאה ושל דבור”. ועתה, אם היה באמת הדקדוק “נחשב בעיני התמודים כלמוד מיוחד אל הקראים” כלומר, כלמוד שרבותינו הזניחוהו מפני מעוט ערכו או מפני פסולו, ושרק הקראים החזיקו בו ויקדשוהו מדעתם, כי עתה חשבוהו פוסקינו בלי שום ספק למינות גמורה, כאשר חשבו את שאר מנהגי הקראים ולא היו מנהיגים אותו בשום פנים, ככל אשר בטלו קדמונינו דברים גדולים אחרים, אף לאחר שהיו נוהגים כמה דורות, ואין טעם אחר אלא “מפני תרעומת המינין”.

לראיה לדבר כי הדקדוק והלשון היו שנואים על רבותינו, הובא מעשה מחְלֻקתו של חסדאי בן שפרוט ומנחם בן סרוק: “כמו שנראה(?) מר' מנחם בן סרוק”. תמה תמה נקרא על מופת כזה “שנראה”: מה נראה? ומי נראה? האמנם יש אפילו בבואה דבבואה של צל דמיון במאורע זה לענין המדומה והמרומה של שנאת הרבנים את הדקדוק והלשון? חסדאי קרא למנם לבא אל עירו ואל היכלו, רק לשם יחוד דבר זה, לשום עליו את עבודת תקון הדקדוק והלשון, ששני אלה היו משוש דרכו ושמחת גילו של השר הזה ואח"כ יָרד עם מנחם לחייו בגלל מה? בגלל שעשה חכם זה את רצונו? בגלל אשר יגע בעבודה ההיא אשר היתה יקרה וקדושה גם בעיניו? הנשמעה עוד תהפוכה כזאת? – והשנית, אם מֵרֵר וישטום בן שפרוט את מנחם על היות הדקדוק והלשון כל מלאכתו, מדוע לא רדף גם את דונש, שגם כל עקרו היו שני אלה? והשלישית, הנה כמעט דבר העולה מאליו הוא, כי ברדיפות שרדף שר זה את חכם זה, היתה גם יד דונש באמצע, ברב או במעט. ועתה לוא היתה חטאת מנחם חקירת הלשון העברית, איך לא ירא דונש להדיח עליו את הרעה? הלא האי גברא בהאי פחדא יתיב, בדעתו כי גם הוא הרבה לחטוא (?) כמוהו.

על תלונות ותנואות, חלומות והבלים, זדונות ושגגות, כאלה כי הדקדוק והלשון נכסים מיוחדים הם לקראים כי רק הם הרו וילדו אותם, יהיו לתשובה נצחת פרק ה' ופרק ו' שבחלק ט' מספרנו זה. אך מלבד הפרטים שפרטנו אנחנו שם למאות, כדי הוא לשמוע דברי חכם מובהק מחוקרי דורנו, שגם הוא בא לידי כלל זה. החוקר הנכבד פרופ' באכער ז"ל החליט גם הוא, כי מקור הדקדוק העברי הוא המסורה (“דיא מסורה איזט די אייגענטליכע וויעגע דער העברעאישן גראממאטיק”, Z.D.M.G. חלק 29 צד 8) וכי המסורה כבר היתה למקצוע מיוחד ונבדל לעצמו בימי התנאים והאמוראים (" – – דיא צוואר שאָן צור צייט דער טאנאעטען אונד אמאָראֶער אלס בעזאנדערע דיסציפלין עקסיסטיערטע", 7) וכי מקצתם של

חכמי המסורה, הם הם חכמי המשנה עצמם (" – – דיא מסורה דערען טראֶגער צום טהייל מיט דען טראֶגערן דער משנה אידענטיש זינד", שם).

מלב ה“דברים והאמת” בס' לקוטי הקדמוניות ע"ד “הרדיפות והבזיונות” שרדפו ושבזו גדולי התלמוד “מני אז ועד זמננו זה את בעלי הדקדוק והלשון”, עולה עוד קול שבר באזננו, כי “התלמוד הוא הדיח את תורה שבכתב מתוך האומה וַיַּסַח אותה מדעתה” (דער תלמוד האט דיע ביבעל אויס דעם פאלקס בעוואוסט זיין פערדראֶנגט“, גד”י V 175). נראה נא עד כמה נכונים הדברים האלה! בגוף ספרנו יראה כל קורא אשר עיניו אל האמת, מה רבו ומה גדלו מכשירי תפוצת המקרא ומשמרתו בקרב כל העם מקצה גדול ועד קטן, שהתקינו רבותינו חכמי המשנה והתלמוד: ולא לקריאה בלבד, שאדם קורא ומתנמנם, הדריכו את קהל עמם, כי אם לקריאה מתורגמת ומבוארת; וכי גם במתיבה, מקור התורה לכל תפוצות ישראל, קָדַם בכל יום ויום למוד המקרא, בפי ראשי החכמים באזני העם, לכל למודי המשנה והתלמוד; וכי בבית הספר לא היה למוד של חובה לכל ילד בישראל כי אם למוד המקרא בלבד, ולמוד המשנה והתלמוד לא היה אלא רשות, עד כי חמש שנים הראשונות שבבית הספר לא היו מיוחדותרק למקרא לבדו וכי תנאי ראש וראשון לכבוד תלמיד חכם ולערכו הראוי, היה רק המקרא, כדבר הרשם והמפורש: “תלמיד חכם צריך שיהא רגיל בכ”ד ספרים ואם חסר אחד מהם אינו כלום". וכל תלמיד שכל ידיעתו במקרא אינה אלא “שטפא דתלמידאי תרביצאי”22 היה נחשב בעיני חכמי המתיבות ותלמידיהם על “גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא” (ת' גאונים קדמונים, תשובה ע"ח). ותשע הידות מישראל יצאו רק למקרא בלבדו מבית הספר ורק העשירית יצאה למשנה ורק אחד ממאה יצא לתלמוד (גוף ספרנו שם). ואת כל התקנות האלה, להרבות דעת המקקרא בקרב העם, לא התקין אלא התלמוד לבדו; התלמוד בעצמו! ואחרי כל השבח הזה, הרי אנו קוראים בספר דברי הימים כתוב לרבבות אלפי שראל, כי “התלמוד הור הדיח את התורה שבכתב מתוך האומה ויסח אותה מדעתה”, ואנחנו מה נאמר ומה נדבר לשמע הדברים האלה?

הקטרוג על רבותינו, רועי ישראל הנאמנים, הולך ומוסיף ומתאונן וקורא: “המאור שברוח, החמימות שבלב, גם רוח האמונה הפנימית, גם השירה העליונה נובעת ממעין כתבי הקדש תמו נכרתו מקרב הקהלות וראשיהן – – והרוח הכבירה אשר תעבור את המקומות הכלואים והמעופשים מֵאֲנָה עוד לבא” (“דיא ערלייכטונג דעס גייסטעס, דיא ערוואֶרמונג דעס געמיטהעס, דער צוגלייך אינניג רעליגיאעזע אונד פאָטישע הויך, וועלכער דען הייליגען אורקונדען ענטשראֶמט, וואר דען געמיינדען אונד דען הויפטפערטרעטערן אבגעקאָממען – – עס פעהלט דער שארפע לופטצוג וועלכער דיא פערשלאָססענען דומפפען ריימע דורכוועהען זאטללטע”, גד"י שם). דברים אלה אינם חוזרים עוד על עצם כתבי הקדש, כי אם על המאור והחמימות, האמונה והשירה, הנאצלים מהם ואשר עקבותיהם לא נודעו בישראל (?), עד כי לפי דברי הקינה הזאת, היה שר העולם כביכול, או שר האומה, יושב ומצפה, עד אשר יבא אל היכלו האדון המבוקש “לכבוש בחוזק יד את הדעת הקצרה, להשיב את התורה שבכתב אל משפטה הראשון ואל כבודה מקדם, ולפחת רוח חיים בדת ישראל” (“דיא איינזייטיקגקייט איבערווינדען, דיא ביבעל אין איהרע רעכטע אייגעפיהרט אונד דאס רעליגיאזע לעבען פערגייסטיגט ווערדען”, שם). והאדון המבוקש זה איננו אלא ענן, “איש אשר משרה על שכמו, שהתיצב בראש מחנה עורכי מלחמה לקראת [חכמי הדורות שלפניו]” (“זא מוססטע אָפפיצציעללען כאראקטער בעקליידענטען פערזאֶנליכקייט געטראגען – – אנגעפיהרט ווערדען”, שם).

עד כמה הוצרכה, ועד כמה רצתה כנסת ישראל מִיָּמֶיה לְשַטֵּחַ את כפיה אל התקיפים, אשר משרה על שכמם וחרבם על ירכם, כי יואילו הם לחוש לעזרתה, לחדש את רוחה בזרוע עוזם ולטהר את לבם בידם הקשה, ישפטו נא יודעי העתים. ואנחנו אין עינינו הפעם כי אם לדון על דבר טענת חוסר המאור והחמימות, האמונה והשירה שבכתבי הקדש אשר כָּהו ואשר פָּגו, אשר נכרתו ואשר נָדַמו בידי רבותינו, לפי דעת השיטה ההסתורית הנוהגת ששמענו זה מעט. אבל אנחנו יודעים לקרוא שם מלא, על כולם מלא קדשים וקדשי קדשים, אשר נאצלו עלינו מרוח כתבי הקדש ועדיין הם חיים וקיימים בתוכנו, ומחדשים בטובם בכל יום תמיד את רוח עמם מקטן עד גדול, הלא הם גנזי השירה והזמרה, העוז והחדוה, שגנזו לנו רבותינו באוצר סדור התפלה, אשר רוח ה' היצוקה בכתבי הקדש מרחפת על כלם ומחיה את כלם. הנה תפלות החול, השבתות והמועדים, הפתיחות והחתימות למלכיות, זכרונות ושופרות, ברכות ק“ש של שחרית ושל ערבית שלפניהןושלאחריהן, ברכת השיר הגדולה [:נשמת], ברכות נשואין וברכת המברך לברית מילה אוצר של יראת שמים הן, מלא אורה ושמחה, וכל הקדשים האלה אינם אלא תמצית התורה, הנביאים והכתובים23. ועל כנסת ישראל, אשר אלה הם נחל העדנים אשר ממנה רוחה שותה בכל עת ובכל שעה למני אז ועד היום הזה, יתאוננו המתאוננים כי "המאור שברוח, החמימות שבלב, גם רוח האמונה הפנימית, גם השירה העליונה הנובעת ממעין כתבי הקדש, תמה נכרתה” ממנה? ועל למוד מקרא כזה אשר יָצַק את רוחו על יוצרי הצורות הנאות שזכרנו, שאין דוגמתן בכל ספרותנו למיום סתום החזון, יעלה על לב לאמר “הדעת הקצרה (?) של דרך התלמוד, הפך את טעם המים החיים הנובעים ממעין זמרת כתבי הקדש לתִפְלָה” (דיא איינזייטיגקייט דער תלמודישען ריכטונג, האטטע דאס לעבענדיגע וואססער דער ביבלישען פאָזיא אונשמאַקקהאפט געמאכט“, גד”י V 3־2). אולם שתי שיטות הן בחקר המקרא ובכלכלתו והבדרך משפט החכמים על ערכו. האחת הנוהגת כיום היא שיטת אלה, אשר שמו את המקרא לגיא הרגה, לבקעה מלאה עצמות יבשות, שיטת בעלי בקרת המקרא העוקרת היא – ראדיקאלע ביבעלקריטיק – אשר יבאו להיכל התורה והנבואה בקרדומות כחוטבי עצים, לנתוש ולנתוץ, לגזור שאֵר סופרי הקדש מעליהם ולגרם את עצמותיהם; שיטה אשר פרי אחרית תוצאותיה היא מסקנה שהעלו הפרופיסורים והפסטורי האריים, כי אין ספר “ברית הישנה” (“דאס אלטע טעסטאמענט”) כי אם “אסקופה קודמת” (פאָרשטופע") לתורה אחרת, אשר ערך תורתנו נגרע (?) ממנה (“מינדער ווערטהיג”); שיטה, אשר אף כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום ומרבית חדושיה סרי טעם הם, מעוררי צחור ושאט נפש24, נלכדו בשחיתותיהם גם סופרים הגונים והתמימים. השיטה הזאת כבר רבו ימיה בעולם ההבל הזה, זקנה כבת אלף שנה היא, ואבי השיטה הזאת הוא ראש צוררי תורתנו, אשר מקרבנו יצא, חִוִּי חבלכי היה ראש בעלי בקרת המקרא הפשטנית והחלוטה (“דער ערסטע ראציאָנאליסטישע ביבעלקריטיקער”, (גד"י V 286). השיטה הזאת, של אפיון היוני ושל חוי הבלכי, באה להרוס ולהאביד ולא לבנות ולנטוע, היתה תועבה בעיני משה רבנו, היודעת ומכּרת כי כל התורה מראשה ועד סופה יצוקה ומוצקת במוצק אחד, אשר נשמת אלהים חיים, אל אחד, תחיה את כלה, וכי זרם אחד של חיים מזנק ופורץ ויוצא ממנה, שופע והולך וממלא את כל דברי הנביאים והכתובים, שבזמנם נכתבו ובעצם תומם נמסרו לנו, ומשם הוא משתפך אל הים הגדול, ים התלמוד המַפרֶה, המפריח, המחיה והמחמם את כל קהל ישראל עד היום הזה. כי רוח חיי הָאֵיתן אשר אנחנו שואפים מן התורה וממצותיה עד היום, היא רק פרי הבינה הישרה, בתמימה והבריאה אשר התבוננו רבותינו בתורה. ובמה בחרו המתאוננים אשר מחמדי אבותיהם, לאמר, תורת רבותיהם, קלו בעיניהם, ובמה רצו הם לזכות את ישראל בעולם הזה ולעולם הבא? באיפה זעומה של רזון וחורב, במלוא חפנים עמל ורעות רוח, ובאוצרות שלג וברד אשר ישיליכו קרחם על כל עובר, הממלאים את ספרות הקראים פה לפה. ועין מדריכינו אלה, לא תראה ואזנם לא תקח, את קול דברי יועצנו מקדם ר' יהודה הלוי, החוקר הגדול הזה ברוח תורתו ובטבע עמו, האומד מרחוק ומזהיר: “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם – דבר' ד' ו' – ומי שרוצה להכזיב הפסוק הזה יראה ענין הקראים ומי שרוצה להאמין בו יראה חכמת המשנה והגמרא ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם” (כוזרי ג', ל"ט), וראשי פרשת שתי הדרכים האלה הלא היא חליפת שיטותיהם בכלכלת המקרא.

עוד תצִילנה אזנינו מן השאון הזה העולה מארץ ממלכת המדע על דבר כתבי הקדש, כי השכיח התלמוד, ועל הרוח הנאצלת מהם כי נָבֹקָה, והנה קול צוָחה עולה מחוף ים השחור, קול שחֶציוֹ זעם לחכמי התלמוד וחציו נחמה ופיוס לעדת בני מקרא. הקול הזה משבח ומגדף כאחד, מספר הוא והולך על נסי בן נח הקראי, כי בעונותינו הרבים “קשה לשונו מאד ומליצותיו לפעמים בלתי מובנות”. אך מי אשם בדבר? האם נסי עצמו? חם ושלום! או עדת הקראים אשר ממעיה יצא? חלילה וחלילה! ומי איפוא חייב בדבר הגדול זה? העדה החַיֶבת בכל דבר אשר היתה בכל רע היא החיבת גם בדבר הזה: עדת הרבנים, המה ואבותיהם ורבותיהם הם רק הם אשמים בדבר לשון נסי כי קָשָתָה ובשפת בן נח כי כבדה מאד, ונסי מה הוא כי תלינו עליו? כי “בהיותו נאבק עוד עם הלשון שהיתה עוד בימי המחבר בימי נעוריה, שאז התחילה להתחדש כנשר שנית אחרי בלותה, ואחרי שגורשה מצרתה בגודה אחותה הארמית, כל ימי השמה בזמן חכמי התלמוד ולפיכך ראינוהו – את נסי – מנהג את עטו בכבדות” (לק“ד מ”א). ובכן נהפך מקל נעם שביד הסופר לקראים, למטה זעם לרבנים ולתלמודם, ונסי בן נח ועטו נקי. ואנחנו לפי דרכנו למדנו כי נגזר גרוש גדול בגזרת חכמי התלמוד – הלא הם התנאים והאמוראים, הסבוראים והגאונים עג ימי הוסד דת הקראים – על הלשון הקדושה, ולא עוד אלא שהכניסו זרה תחתיה, הלא היא צרתה הארמית. דילטוריא זו תסמר שערת שומעיה, וביותר בצאתה מפי פרקליט מושבע לקָרָאוּת ככותב הדברים ההם. אך נפרטה נא את הדבה לפרטיה ואחרי כן נדבר על הכלל כֻּלו: אם תֵּחָשֵב הלשון הארמית לצרה לעברית, הלא תחשב הערבית לצרה לעברית על אחת כמה וכמה! כי הארמית קרובה הרבה יותר אל העברית מן הערבית, כאשר הוכיח החכם המובהק ביותר לענין זה שד“ל ז”ל, בהקדמתו לס' מעשה אפוד ובמקומות אחרים, וכאשר חרץ משפט ראש יודעי שלשת הלשונות האלה ר' יונה בן גנאח על “הלשון הערבי – – שהוא אחר הלשון הארמי דומה ללשוננו יותר מכל הלשונות” (רקמה בהקדמה VIII ). ובכן, הלא הארמית היא הלשון הקרובה שבקרובות לשפת אבותינו, והקראים הלא ידענו כי השתקעו הרבה הרבה יותר בערבית הרחוקה יותר מן העברית, עד כי שקעו בה את מרבית ספרותם, ומדוע לא יאמר הכותב על הקראים שבידם גורשה העברית מצרתה בגודה אחותה ערבית – וכי משא פנים יש בדבר? ובאמת הלא הפוכים הדברים: הקראים הם המה המרבים בספרותם בערבית וממעטים בלה“ק, ולעומתם הלא הרבנים הם הם המדברים במבחר ספרותם, הלא היא המשנה וכל הברייתות עברית יצוקה ונמרצה מאין כמוה, כאשר העידו והוכיחו ראש חכמי לשוננו רי”ב גנאח בהקדמתו לס' “הרקמה” ורבנו הגדול הרמב“ם ז”ל, ראש בעלי סגנון המשנה, בפי' המשניות שלו, כי לשון המשנה עברית צרופה ומובהקת היא, שאמנם נתחדשו בה צורות, אך הצורות ההן מתוכה ומטבעה ובלי כל אונס נוצרו! כדרך כל לשון חיה ההולכת ומתחדשת כל זמן שהיא חיה. ואחרי שני העדים הנאמנים ההם ימלאו כל חוקרי הלשון המובהקים, אשר רק שנים מהם נקרא בשם הלא הם ר' חיים קעסלין במאמרו “נחל הבשור” ור' שלמה לעווינזאהן במאמרו “שיחה בעולם הנשמות”. ואנחנו בני ישראל העומדים באמונתנו לאבותינו מעולם מאשרים את כחנו ושמחים במתנת חלקנו, כי זכינו לראות את לשוננו שירשנו מאבותינו, מתוקנת ומחוזקת בצורה נאה ובולטת כזאת המוספת לה כח ויופי. וגם במרא הבבלית והירושלמית ובמדרש האגדה, לא נגרע הרבה מחלק לשוננו העברית, כי כמעט בכל דף אתה מוצא את המאמרים העברים התמימים והמוצקים, היוצאים בנחת טבעית מפי אומריהם, מרובים על המאמרים הארמיים שגם הם לא באו מתחלתם בלשון זאת, אלא כדי לשמור את מליצת החכם בעצם תומה כאשר יצאה מפיו, למען ידעו התלמידים לדרוש ולבקר אותה בכל דקדוקי מַשְמָעָה לצורך בֵּרור ההלכה, כמנהג בעלי כל מדע לבחון את דבר החכם בעצם הלשון אשר הביע הוא אותו, וכמנהג השופטים לקבל את העדות ששמע העד את דברי בעל הדין בעצם הלשון ששמא אותו מפיו. ובכלל הדבר נמצא את לבבנו להחליט כי גם השארית הארמית שבתלמוד, המעט ממנה כי לא הזיקה לספרותנו כי אם היתה כמעט למחיה ולאוצר חיים לשפתנו העתיקה. כי כשם שהוא שבח לעיר חשובה להיות לה “מגרש” הנקרא “עִבורה של עיר”, למען הרחב משם את גבולה לעת הצורך, כך הוא שבח לספרות כל עם אם בצד האגרון – וואֶרטערבוך – האוצר את מלות שפת מולדתה, יש לה עוד אגרון חיצון – פרעמדוואֶרטערבוך – האוצר מלות רבות מן הלשונות האחרות שעמה רגיל בהן, למען הרחב גם גם היא את גבולה לעת הצורך או להחליף לפעמים מלה מולדת בית, אחרי אשר תש כחה מרוב עבודה, במלה בת לשון אחרת. והדבר ההוא אשר עמד ללשונות האירופיות להעשיר את אוצרן במלות לשונות יון ורומי הקרובות להן, עמד ללשוננו העברית להעשיר את אוצרה במלות הלשון הארמית הדומה לה והקרובה לה מכל הלשונות שבעולם. והיא שעמדה לסופר העברי הרבני הבקי בלשונו ובספרותו העתיקה כי לא ידע בה כל מחסור, והיא תהלתנו.

ועתה נבואה נא לבקר את המליצה העזה שנמלצה על חכמי ישראל ועל גורל לשון ישראל לאמר: “אחרי בלותה ואחרי שגורשה מצרתה בגודה אחותה הארמית כל ימי השמה בימי חכמי התלמוד”. ובכן, רוב ימיה של לשוננו העברית ימי בְלִיָה, ימי גרוש, ימי שממון היו לה, ומיד מי היו לה כל התלאות האלה? מיד חכמי התלמוד. אך נשאלה נא: מי הם חכמי התלמוד האלה? הנה הם חכמי המשנה והגמרא, שכל גופי תורתם קבלו מן הסופרים אנשי כנסת הגדולה, ושכל עבודתם לא היתה כי אם להרחיב ולהעמיק את גופי תורה אלה, לסדר אותם וללמד אותם לקהל העם. ועד כמה נאמנו תלמידים אלה, התנאים והאמוראים, לכל דרכי רבותיהם הסופרים אכנה“ג, הלא גלוי וידוע לכל איש ישראל. ועתה נשאלה נא עוד: כל עצם כתבי הקדש גופם, מיד מי הם לנו? מי הציל אותם מתוך ההפכה אחרי חרבן בית ראשון וימלט אותם מן האבדון לפלטת עולמים? הלא הסופרים אנשי כנה”ג; ומה הוא הגוף לנשמת הכתבים המקודשים האלה, הלא היא לשון אבותינו, אשר על כן קדשו אותם ואת הלשון בקדושה אחת ויקראו ללשון ההוא “לשון הקודש”, ככל אשר קראו לספרים ההם “כתבי הקדש”. והנה השטה ההסתורית הנוהגת באה ושמה את חלק רבותינו הנאמנים, מקדשי המקרא והלשון, עם בוגדים פריצים המחללים את הקדשים, המסורים להם לפקדון ולמשמרת מיד רבותיהם, אשר היה מוראה עליהם כמורא שמים. רוח מי מיודעי ערך חכמי ישראל תכלכל תהפוכה כזאת ולעז כזה! אך לא לשקול הדעת ולשודא דדייני אנו צריכים בדין זה. הנה המעשים המוחשים באים ומעידים על עצמם, כי יד אנשי כנה“ג הסופרים, התנאים והאמוראים היתה שוה בעבודה אחת רצופה שהעשירה את שפת אבותינו מאד מאד. והמעט מִכִּתֵּי רבותינו אלה כי מלטו וישמרו את הקדשים המוצלים והמסורים בידם, אשר הם לבדם הם אוצר הלשון, כי אם יצרו גם הם בדמותם ובצלמם קדשם כלאה אשר היו לאוצר יקר מאד ללשוננו, כי “אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל תפלות וברכות, קדושות והבדלות”, שהן הן מוסדות סדור התפלה, אשר זה מעט דברנו עליו. והסדור הזה הלא משנה הוא לכתבי הקדש בעומק הגיונו, ברוב חזיונותיו ובחמדת משכיותיו הרכות והענוגות, אשר כיום לא יצלח עוד ביד איש לעשות כמתכֻּנתן. והסופרים אכנה”ג היו רק היוסדים הראשונים לבין זה והממלאים אחריהם היו התנאים והאמוראים, אשר בתפשנו אנחנו רק את המועט מתוך המרובה כבר עלו בידנו עשרים מבחיריהם אשר העשירו איש איש בדוקרו את אוצר הסדור (ע' מ“ד לתולדות התפלה בח”ט), מלבד התפלות והתהלות מעשה רב ושמואל (ח"ז 52־48) ור' יוחנן (77־76), אשר אין ערוך לרוממותן ולתפארתן, ולמבד תחנוני היחיד לרבותינו התנאים והאמוראים ותוכחות מוסרם לנפשם הנמלצת מאד (ברכ' ט“ז: י”ז. ירש' שם ד‘, ב’). וכבר בימי האמוראים, ואולי עוד לפניהם25 בימי התנאים, החל פיוט התהלה הקדמוני לפַעֵם את אנשי הלב בקרב ישראל, אשר אִמְרָתו היתה טהורה מזוקקת ומוצקת כעין הבדולח, והמאסף לכל הפיטנים הקדמונים ההם היה המליץ הדגול מרבבה יוסי בן יוסי בדור רבנן סבוראי26. סוף דבר, ספרות הסדור ראויה היא, ועתידה היא, לנחול כסא כבוד על יד ספרות המקרא ולהיות למקצוע חשוב במדעי ישראל, כי מלבד אש כֻּלה רוח מרוח המקרא היא, הנה לכל דבר מראיתה החיצונה לכל דבר החן והיופי אחות מבטן היא לה, ובני אדם הללו באים בעינים טוחות מֵראות ובחיך קהה מִטעום, ומחליטים כי בימי חכמי התלמוד, אשר הם טפחו ורבו את לשוננו הקדושה, הם הם רוממוה ויגדלוה, ישבה שפתנו שוצצה, ושחוק יעשו לנו באמרם להשיב את ה“שוממה” הזאת אל כבודה ואל נחלתה מקדם, בגרשם את הצנועה הרעננה הזאת מחדר הורתה ולהושיב תחתיה ספרות חרֵבה אשר אין לה לֵחַ ואין כח בה, אשר אין בפיה בלתי אם אָלה וקללה, קטטה ונאצה לנו ולרבותינו ולקדשינו, אשר אליהם כל תאות נפשנו, ובה יתהללו, כי לרגלי הספרות הזאת אשר קפצב עליה זִקנה בטרם מלאה עוד ימי נעוריה “התחילה [לשוננו] להתחדש כנשר”.

ולא רק בגבול בתפלה והתהלה התכנסו יצירי הלשון אר יצרו רבותינו חכמי התלמוד – אשר גם על בירורו הלכותיהם חרצה שיטה הנוהגת את משפטו כי נעשו “בדעת קצרה וצנומה” (“אין שטאררעראיינזייטיגקייט”, גד"י V 2) – כי אם גם בשירי חול, גם בשירים אשר תוכם קדש וגבם חול עשו נפלאות: שירת בר קפרא הקטנה והשנונה, אשר שר על בן אלעשה (ח"ו 259. 260), הקינה הנשואה על מות ר' זירא (ח"ז 199. 200), לֶקַח יהודה בן נחמני (159) נעלו לא רק על המליצות הנגובות והנבובות אשר הוצגו למופת בלקוטי קדמוניות, כי אם גם הטובים והנעלים בשירי רש"ב גבירול ור' יהודה הלוי לא ישיגו אותם בטעמם העברי האיתן והעתיק היצוק בם וברוח הטהרה העברית המרחפת עליהם, מעין הטעם העולה מכתבי הקדש ומעין הרוח השפוכה עליהם, ולא יערכו עליהם בכחם המשומר ובטעם העומד בם בלתי אם פיוטי יוסי בן יוסי ואגרת בן מנחם.

ביותר וביותר יצא הקצף על רבנן סבוראי, שהטילו עליהם מבקרי הדור הקודם כל מיני אחריות וישיאו אותם עון כל אשמה, עד שטבעו מטבע מיוחד למעשי רבותינו ההם ויקראו להם,הרזוֹן הסבוראי" ("סאבוראישע דיררע); “מלאכה שאין רוח בה” (“גייסטלאסע טהאֶטיגקייט”, גד"י V 2) ו“תרדמת החורף בכל הגבול מסביב” (“ווינטערשלאף אוין אללען געביעטען”, מאגאזין פיר דיע וויסענש' דעס יודענטומס שנה 2, צד 28) ועוד ועוד ועוד. עד כמה יש אפילו צל של ממש ושל הֵתֵּר לכנויים האלה למעשי רבותינו ההם, – שרב האי ז“ל קורא להם “איתני עולם”, לעקר תעודתם, שהוא השכלול האחרון לתלמוד ולכל התלוי בו – ימצא הקורא בדרך כלל, בפרק הראשון לחלק ט' שבספרנו ובפרוטרוט במוצאי דבר “מעשי רבנן סבוראי” וראה מה גדלו מעשיהם. אך גם לענין המקרא, הדקדוק והלשון, המעט כי לא היו דורותיהם נופלים מן הדורות האחרים, נמצאו סמנים מובהקים כי חכמים אלה דוקא שמו את לבם ביחוד, בשארית האחת המסוימת שנמצאה להם בתלמוד, אל דקדוק המלה לכל צדדיה וצדי צדדיה, אשר רק מעט נמצא מעין דוגמא זו במקום אחר. הנה דבר ברור ומקובל הוא בידנו מרב שרירא כי “גמרא דהאשה נקנית דתנינן ברישא: מנה”מ – קדושין ב''. – עד בכסף מנלן, רבנן סבוראי בתראי תרצצינהו וקבעינהו” (אגרש“ג הוצ' ד”ר לוין, 71 וע' עוד בעל העטור וריטב"א המובאים במ,ד “מעשי רבנן סבוראי”). והנה כל משא ומתן של סבוראי בענין ההוא הממלא שלשה עמודים, שרב שרירא קורא לו “קושיי ופירוקי” (אגרש"ג שם), אינו עוסק אלא בבירור פרטי המשנה על פי תורת הלשון וסדור הסגנון: א‘) בכִוֻן המליצות בכללן זו כנגד זו. ב’) באחדות הסגנון. ג‘) בדיוק הסגנון המוציא מכללו כל משמעות אחרת. ד’) בבירור שנויי הלשונות של לשון המקרא ולשון המשנה. ה‘) באסמכתא דקראי ו’) בפתרון המלה, בדקדוק הלשון, בחלוק סמן זכר ונקבה, גם בעצם השם גם בתבנית מלות המספר (ע' דבר זה במלוא בירורו מ"ד “מעשי רבנן סבוראי”). והנה מלבד אות ה' המדבר על אסמכתא דקראי, שהיא מדה אחת ממדות מדרש הכתובים לצורך ההלכה, הלא כל השאר אינן אלא חקירות ברורות וצלולות מאד בטבע לשון העברית ודרכיה. ומשא ומתן כזה הלא נאמן הוא לנו ממאה עדים, כי הלשון וידיעתה ומשמרתה היו חשובות מאד בעיני רבנן סבוראי, ולא עוד אלא שחשבו אותן למכשירי הבירור בתורתם. ובכן המעט מהם כי לא הרחיקו את תורת הלשון ולא הזניחוה, כי אם קרבוה ויכבדוה וינצרוה וישימו אותה לכלי חפץ בידם לברר בה גם את הלכותיהם.

מלבד כלכלת מליצות המקרא בדקדוק הלשון שעסקו בם בבית מדרשם באזני תלמידיהם ויעלום על התלמוד, החלו הסבוראים, הם ולא אחרים, לשום את מליצת שפת המקרא בעינן וכתומן לשפת המכתבים והאגרות בין המתיבות ובין הקהלות הקרובות והרחוקות ובין איש ישראל לרעהו, כאשר העיד רב האי ז“ל לאמר: “ואנן קא חזינן גאונים ז”ל, מן יומי דרבנן סבוראי, דכתיבי לכל אתרוותא פשוטי ודיאקסי וכתבי פסוקי כמות שהן וכו'” (תה“ג ליק מ”ו ותה“ג איי הים ל”ט). אף את החומרות שהחמירו הראשונים במלות הכתובים לבלתי כתוב אותם כסדרם הראשון שבמקרא לצורך חול, הנהיגו הם להקל. ובכן היו הם – ולא אחרים – אבות סגנון האגרות, אשר אין קץ ליצירי החמדה שיצר סגנון זה בפרותנו מיום הוסדו בידם עד היום הזה.

ומלבד סמני הדיוק והדקדוק המובהקים מאד, הנראים בדבריהם והמעידים על ידיעתם את הלשון ומלבד מנהגם לשמש במליצות המקרא באגרותיהם, המעיד על טהרת הלשון היוצאת ממקורה הראשון מכתבי הקדש אשר שתי אלה דַיָּן לבטל כחרס הנשבר את דברי המזלזלים, היה סגנונם בכללו צרוף ומבוקר מאד, הן זאת מודעת לכל איש אשר יד ושם לו במלאכת סופרים, כי לא הנקוי המוחלט (Purismus) המוציא כל מלה נכריה וכל מאמר נכרי מגבול ענינו – שהכחם צונץ קורא לזה “עניות שאדם בורר לו לרצונו” (“זעלבסט געוואֶהלטע ארמוט”, זינאגאָגאלע פאָעזיא) – כי לא הנקוי הזה הוא מיטב הסגנון. כי כל אשר חיך טועם ואזן בוחנת לו, אשר דברי רש“י בפירושיו ונפסקיו ידועים לו, הלא יכיר כרגע, כי סגנונו נמרץ ונערץ, מועט המחיזק את המרובה מאין כמהו, אף כי הרבה מלות ארמיות מעורבות במליצותיו. ורק סגנון כזה ולא אחר אתה מוצא בתשובותיהם ובפסקיהם של רבותינו גאוני בבל, תלמידיהם של רבנן וסבוראי, מראשוני הראשונים עד אחרוני אחרוניהם. בכל דבר הלכה ובכל דבר למוד ידעו רבותינו כי ללמוד וללמד הם באים, לבאר ולהסביר ולא להתהדר ולהתגדר. על כן נזהרו מאד לבלי שים שום כחל וסרק על ענינם ויבחרו רק במליצה פשוטה ברורה ומבוררת, המחזקת במעוטה את המרובה. ככה הוא סגנון ס' הלכות גדולות, אשר מרבית דברעו הם דברי רבנו יהודאי גאון המדייק הגדול וככה הוא סגנון כל הגאונים אשר אִמרתם צרופה ובולטת, עד כי נתקיימו בה כל המדות שמנה רב שרירא ז”ל בסגנונם של ר' עקיבא ור' מאיר תלמידו, שהוא יסוד משנתנו: “אורחא דר”מ דהיא אורחא דר' עקיבא, קצרה וקרובה ללמד, ודבריה מחוברים חבור יפה, כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה – – ואין בהם שפת יתר, וכל מילתא ומילתא מסקא לטעמה בדלא אמר בה מילטא דטופיינא דלא צריכא ולא מיחסרא ולא מייתרא מדעם – – ובכל מלה גדולות ונפלאות, ולאו כל מאן דחכים ידע לחבורי מילי הכי" (אגרש“ג הוצאת ד”ר לוין 29). ובפה מלא נערב את לבנו להגיד כי מעין “שופרא דתרצתא דמתנינן ואמתת טעמה ודיוקא דמילא” (30), שהבחין רבנו הגדול רב שרירא בעינו החדה, נחה על סגנון הגאונים תלמידיהם המובהקים של רבנן סבואי בכל דבר ודבר שיצא מפיהם. ומה מהוֹלל ומה מעורבב הצחוק המכאיב את הלס, בראותנו סופרים מובהקים אנשי טעם, שקבלו הרבה מיפיותו של יפת, באים ומזלזלים את טעם רבותינו הסבוראים והגאונים, שכל דבריהם קב ונקי, מנופה ומסונן, ומשבחים ומפארים ומעריצים את טעם מליצתם של סופרי הקראים אשר את מָתקו ואת דִשנו כבר טעמנו במליצת משה בן מוחה (לק“ד כ”ט) ובברייתא החרוזה של ר' פינחס בן יאיר, אשר שמו לפנינו (נספחים 17) ובסגנון יהודה הדסי בספרו האשכול ובכל המאמרים והשירים הממלאים את ס' לקוטי קדמוניות. האם לא תכון על משפט טעם כזה הקריאה אשר קרא הנביא: “הוי שמים מר למתוג ומתוק למר!” – מעין השממון הזה השתוממנו גם בראותנו כי מתוך השבח שנשתבח אחד מגדולי סופרינו מסוף ימי הגאונים בא לידי גנות. הנה בעינינו ברור הדבר, כי מנחם בן סרוק הוא האחד המיוחד אשר רק בו לבדו עמד עוד טעם מליצת כתבי הקדש בעצם תומו ובטל ילדותו. ובמה נשתבח הסופר הנשגב הזה? בהַמְשֵׁל אותו אל סהל בן מצליח [:אבולסארי]: “מנחם יחשב כמעט לבעל הראשון ונעלה הוא עוד בזה על אבולסארי סהל” (“מנחם קאַנן אלס דער ערסטע העבראישע סטיליסט אנגעזעהען ווערדען אונד ער איבערטראַף נאךאבולסארי סהל דארין”, גד"י V 336). יתבונן נא הקורא באגרת מנחם לחסדאי, אשר אין כמוה ליופי, להדר ולרוממות (ס' תשובות תלמידי מנחם לר,ז שטערן XXIII), וכנגד זה יתבונן נא בס' תוכחת מגולה לסהל בן מצליח (לק"ד נספחים 27), וראה כי כגבוה שמים על על הארץ וכיתרון האור מן החשך, גבוהה מליצת מנחם הטהורה כעצם השמים על מליצות סהל הקפויות והקלושות, המצוררות והמטולאות, הסוחפות ושוטפות כמבול מים שאין להם סוף.

האהבה היתרה, שאהבה ההשיטה הנוהגת את דבר הקראים, קלקלה את השורה להבזות את גדולי ישראל שבכל דור ולהחזיק בשתי ידים בכל קנה רצוץ אשר יושיט להם כל מאן־דהוא, ושומו לתואנה בפיהם לגזול את כל עמל אבותינו ואת כל יגיעם ולתתם במתנה גמורה ובעין יפה אל הקראים, אשר לא עמלו ולא יגעו בו. הלא הוא אברהם פירקאוויץ הקראי ישב על האבנַים ויחבל וילד כתב קראי, אשר קרא עליו שם אברהם בן שמחה מעיר ספרד [הלא היא עיר קגרטש בפי הקראים] ואשר שם בפיו את הדברים האלה, כי בלכתו במלאכות דוד נשיא הכוזרים לקנות בעדו ספרי תורה בעיר אספאהאן בפרס, ראה שם ס“ת אחד אשר “בסופו כתוב ספור מסעות כ”ה יהודה המגיה, והודיענו שאביו ר' משה הנקדן מזרחי, בן יהודה הגבור איש נפתלי, היה הבודה הראשון להקל לתלמידים הקריאה בהם” (אריענט 1841, צד 222 וציון ח“א הערה 5 וגרץ גד”י V 499). ובכן היה הקראי אבי הנקוד, וחכמי ישראל הנזונים תמיד משל אחרים, אינם נזונים אלא בזכותו של אותו קראי. ועל קנה זה שנעץ פירקאוויץ, המלאך הבורא נפשות ויוצר עולמות בַּיָּם והעלה שרטון, נבנה כרך גדול, כי באה ההסתוריא הנוהגת ותחתום את הספור בחותם האמת, ותקבכהו בדפוס מאורע גמור של ודאוֹ אין לערער ואין לפקפק, כי הקראי למטה נפתלי היה אבי הנקוד (גד"י V שם וצד 154). ועד מהרה נספחו ביד ההסתוריא גם בן נפתלי ובן אשר, נוטרי המסורת, על עדת הקראים (307/8) והרבנים נשמטו גם מנחלתם זאת. אך לא ארכו הימים והנה החכם ר“א הרכבי בא ומוכיח כי כל המסופר בכתב ההוא, וגם הנקדן בן הגבור למטה נפתלי בכלל לא היה ולא נברא, כי כלו שקר גמור הוא “וזיוף אחד גדול”27, ו”הבודה הראשון" לא למעשה הנקוד כי אם למאורע זה ולכל הדומים אליו, הוא הראש לכל הבדאים, אבי כל עושה שקר למינהו, ר' אברהם פירקאוויץ בכבודו ובעצמו, וממילא חזרה גנבה זו לבעליה הראשונם, לחכמי ישראל, אשר לא בגדו בתורת אבותיהם, אשר כל כתקונים באמת מידם הם לנו גם בתלמוד התורה וגם במשמרת הלשון וכל צבאה.

כיוצא בדבר שָׂשָׂה הבקורת הנוהגת לרועע את חזקת רבנו סעדיה, שהיה הראשון אשר מצא את כל המצות שבתורה מרומזות בעשרת הדברות, בהציגה לפנינו את נסי בן נח הקראי וכתבו בידו “פי' עשה”ד" (לק"ד נספחים 2), ובהודיעה לנו כי נסי זה היה קרוב בזמנו לתלמידיו של ענן, ואם כן היו ימיו באמצע המאה הארבעים ושש (לק“ד ל”ז). נמצא כי קם הרבה לרבנו סעדיה, שנולד בתחלת המחצית השניה של המאה הארבעים ושש בש' 4652. ובכן הלא מוכרע הדבר מתוכו, כי קדם קראי גם בכלילת המצות בעשה“ד, את הרבוי הגדול רס”ג, ובכן זכתה הבקורת ההיא להנחיל עוד נצחון לקראים מחמדי נפשה על הרבנים. והנה חכמים קשי עורף באים ומפריעים את כל השמחה הזאת: ר' פנחס פרענקעל הוכרע מתוך חקירתו לבוא לידי כלל זה, כי “נסי [בן נח] לא היה כלל בעולם המציאות כ”א בעולם המצאת זייפן או שהיה אחרי הדסי [אחרי ד“א תתק”כ] (אחר רשף לבקר, השחר שנה שמינית), והרכבי בא ומוכיח ומחליט כי ימי חיי נסי חלו כשלש מאות שנה אחרי ענן, שהם לכל הפחות אחרי שנת 4820 וכמאה ועשרים שנה אחרי מות רס“ג. ועכשיו חזר הדבר ליושנו: חזקת רס”ג במקומה עומדת וקדימת נסי בן נח חזרה לתהו ובהו והוא עצמו זכה לקפיצת הדרך של מהלך חמשים ומאתים שנה.

ולא משה הקראי למטה נפתלי בלבד, שלא היה ושלא נברא, זכה להקדים את הרבנים במלאכת הנקוד, ולא נסי הקראי בלבד, שחלו ימיו להיות מאה ועשרים שנה אחרי מות רס,ג, קדם לגאון זה בשיטת רמזי המצות בעשה“ד, כי על כל הקראים העידה הבקורת “שלהם משפט הקדימה בזמן בידיעת תהתוכות לה”ק בשיר ומליצה ואגור האגרונות וחבור ספרי דקוק וכו' " (לק"ד III), “שעוד זמן רב לפני הרס”ג היו בבני מקרא משוררים ע”ד משקל הערב ואוגרי אגרונות ומחברי ספרי דקדוק ופותרי מקרא" (IV ), כי “מיד אחרי חתימת התלמוד נגחו לפנינו (?) מחברים בני מקרא שעמלו וכו' וזרעו וקצרו ועשו פרי בכל מין ממיני ידיעות החצוניות בתכונה בפילוסופיאה והמליצה והשיר והדקדוק והערכת שרשי לה”ק בסדר א“ב” (ד'). אך נחושה נא לשום קץ לסכרון מאמרים כאלה ואל נתמהמה, פן נזכה לשמוע עוד מאמר היסתורי אשר יקבע את מועד תחלת חכמתם של הקראים קודם בריאת העולם, כי כמאתים וששים שנה לפני תחלתם של הקראים עצמם28 כבר זכינו לראות את תהלת חכמתם נקבעת. אך זו רעה חולה, כי בצד בקורת וַתְּרָנִית זאת, אשר את כל הו ביתה תתן באהבה שהיא אוהבת את הקראים ואת חכמתם, מתרגשת ובאה בקורת קפדנית שבמדת דינה הקשה עינה נותנת לא לאהבה ולא לשנאה לקלקל את השורה, כי אם על פי בירורי המאורעות ובקור הזכרונות תוציא משפט. ומבלי נשוא פנים גם להחלטת הבקורת הנוהגת שהוקבעה גם בהיסתוריא, כי קדמה הפילוסופיא בין הקראם, והרבנים רק גרור נגררו אחריה – גד“י V 201 – תוכיח בבקורת הנאמנה כי,הראשון בפילוסופי ישר אל בימים ההם היה רבני ולא קראי והוא חי במאה תשיעית לספה”נ [שסופה היא שנת 4660], והסד היותר קדמון בחקר אלוה שחגבר אחד הקראם הוא כתטב אלמנואר אלקרקסאני [יוסף בן יעקב] והוא נתחבר בשנת 937 – תרצ“ז [4697] – כארבע שנים אחרי אשר הוציא רס”ג את ספר “האמונות והדעות” (הערת הרכבי, די“י ח”ג 216). ובכן קדמה תחלת הפילוסופיא בתוך הרבנים שלש ושלשים שנה. אך באמת אין יתרון גדול שערכו עומד לעד אם קדמו גדולינו בחקירה הפילוסופית בצורתה שהיתה לה אז לסופרי הקראים, אחרי אשר בדורותינו אבד עליה כלח. ונעלה הרבה מזה הוא יתרון התועלת שהועילו סופרינו הקדמונים שהיו בעתים ההם מורי דעה כל משפחות האדמה בכל מיני מדע ומלאכת מחשבת, במסור הם להם את דברי חכמי העמים הקדמונים כי “עתה נתבררו הדברים, כי הרבנים הקדימו את הקראים בלמודי המדעים וחקרי הפילוסופיא, ולקחו חבל בעבודת העיון להעתיק את חכמת יון כפי שמצאו בספרי הסורים והפרסים באותה העת אשר הקראים לא נמצאו עוד בעולם” (הערת הרכבי שם 263).

כל מאמצי כח הבקורת להגדיל את תפארת הקראים על הרבנים לא הגיעו בלתי אם עד ימי דור רב סעדיה והבאם אחריו, ומאז והלאה רפו כנפיה. ר“ש םינסקר מודה ואומר “שלא נמצא באמת קראים מדקדקים, מביני לשון, חוברי אגרונות כ”א בהיותר קדמונים שבהם עד כמאה שנים אחרי סלומון בן ירוחים [4800 לערך] ומאז נסתמו ארובות החכמה ומי הלשון והדקדוק חרבו וכו' וכו'” (לק"ד נ'). וההסתוריון גרץ, בדברו על חכמת רב סעדיה, גוזר הוא ואומר: “בדרוך רגל הרבנים על סף מקדש הפַּלְסָפָה רחקו ממנו הקראים כאשר ירחק איש מן הבית המנוגע” (אלס די ראבביניטען דען טעמפעל פהילאזאפהיע בעטראטען, מיעדען איהן דיא קאראֶער וויא איין פעסטהויז“, גד”י V 277). ובכן זה אומר כי לא האריכה חכמת הקראים ימים בלתי אם עד כמאה שנה אחרי רס“ג, וזה אומר כי לא הגיעו ימי חייה בלתי אם עד עשר שנים לפני מות רס”ג, שהיא שנת 4692. הצד השוה בהודאות שני בעלי דין האלה, שאחרי ששניהם מודים כי אחרי ימי רס“ג אבדה חכמת הקראים לבלי שוב עוד, לא היו ימי גדולתה בלתי אם לפי רפ”ג. אך גם על הצד השוה הזה הניפו בעלי הבקורת הקפדנית החמורה את ידם, כעת הראשון הקל והאחרון הכביד. החכם המובהק באכער ז"ל ערער על קדמות חכמת הקראים באמרו: "עד הנה לא הוברר עוד בשום בירור, כי חכם קראי, פלוני או אלמוני, זכה לפני רב סעדיה ליסד את דקדוק הלשון העברית בטעם תורת הלשון הערבית, כאשר עשה רב סעדיה (ביזהער איזט דורך ניכטס ערוויעזען, דאס שאן פאר איהם – פאר רב סעדי' – דער איינע, אדער דער אנדערע קאראֶישע, לעהרער, אונטער דער איינווירקונג דער אראבישען שפראכוויססענשאפט, צו אֶהנליכען אנפאֶנגען דער העבר' גראממאטיק געלאנגט ווארען וויא סעדיה", Z.D.M.G. 1895 צד 2).

הדבר המפוקפק בידי חכם זה בדבר הענף האחד של הדקדוק העברי נתאושש ביד החוקר הרכבי לענין כל ענפי המדעים שנהגו בימים. ומתוך גופי הכתבים העתיקים הרבים שבידו הכריע כי לא קדם איש מתוך הקראים לרס“ג בשום דבר מדע שבעולם (זכל"ר ה', בסוף המבוא). ובכן הודו החכמים פינסקר וגרץ כי אחרי רס,ג היתה חכמת הקראים דלה או לא היתה להם חכמה כלל. ולפני רס”ג, כבר הרגיש באכער במקצוע חשוב אחד והרכבי הוכיח שבכל המקצועות, לא היה להם כמעט ולא כלום. ובכן מה היה להם ואימתי היה להם דבר אשר הונח להם מקום להתגדר בהם? לא אחרי רס“ג ולא לפני רס”ג. הוה אומר: כי מעולם לא יצא מתחת ידיהם דבר מסוים. ודברי ראב“ד שכתב עליהם “לא עשו שום טובה לישראל ולא ספר שיש בון חזוק תורה או דבר חכמה ואפילו שירה אחת או פיוט אחד או נחמה אחת” (סה“ק: סדה”ח 81), אע”פ שאינם כפשוטם ממש, קרובים לפשוטם הם, כי כל אשר הוציאו מתחת ידם, היו דברים שאינם מתוקנים כל צרכם, שהטובים שבהם אינם אלא בינונים שמכלל זיבורית יצאו ולכלל עדית לא באו.

מתברכים אנחנו בלבבנו כי היה ה' עם פינו להוכיח נגד כל קהל עמנו כי רוח רבותינו לא היתה נזונה, ולא שנו את רוח עמם משל אחרים, ואף כי משל אלה אשר קמו עליהם לאורבים מתוך ביתם וכי לכל עקרי המדעים אשר הורו על דבר כתבי קדשם ולשון עמם לא הוצרכו לשום בריה, כי הם לא היו הגרועים בכשרון ודעת כי יחזרו על הפתחים. ונהפוך הוא, כי הם היו הנעלים והנבחרים בכל ישראל ואנשי מופת לכל דבר מוסר וטהרה לכל אדם. ויזכרו נא אנשי הלב עד כמה ידאב לב איש ישראל, בכתוב סופרי הנכר, אשר עינם צרה בתפארתנו העתיקה, כי אנחנו ותורתנו הקדושה הם “הגרועים” – מינדערווערטהיג – במתכֻּנתם אל עמים אחרים ותורתם. ואת העוקץ המכאיב הזה המוחץ כמחט בבשר החי הרגשנו ועוד אנו מרגישים עד היום, מִדֵי קראנו את דברי הבקורת הנוהגת על דברי רבותינו ותלמודם במתכֻּנתם אל הקראים וספרותם. על כן יש אשר מרוב שִיחַ וכאֵב לב נזרקו מפינו דברים שונים. אך חלילה לנו לכַוֵּן את דברינו אל כבוד החכמים עצמם, כי רק על דבריהם באנו לחלוק ורק על דבריהם בענין זה. כי יודעים אנחנו להוֹקיר מאד את ערך סופרי זכרונותינו שבאשכנז ואת תועלת חקירותיהם העמוקות והרחבות בגבול ההסתוריא בענינים אחרים ובפרקים אחרים. וגם בענין שלפנינו אין אנו תולים את הקלקלה שיצאה מתחת ידם בלתי אם בּמַאֲפֵל אשר הבדיל ביניהם ובין הַקַבְּלָן הזריז אשר סִפק את כל מכשירי החקירה ההיא ואת כל צרכיה ואשר בהיות מקומו ומעשיו בארץ רחוקב ביַרְכְּתֵי קרים לא ידעו את דרכיו ואת מעלליו. רק צעד אחד הֶעֱוָה את דרל חוקרינו שבאשכנז, והֶעָוֹן הקל הזה גרם לכל העִוֻּת הגדול שנתעַוְתו פני דברי הימים לישראל בפרק החשוב מאד, פרק ימי הגאונים. והעון הזה לא היה עון בקורת עזה וחמורה מאד כי אם עון אמונה גדולה ויתרה. אך לא אמונה בצדיק כי אם אמונה שלמה באיש עושה רמיה אשר לפניו לא קם עוד איש זיפן כמהו ואחריו לא יהיה כן. שם האיש הזה הוא אברהם פירקאוויץ הקראי, שכבר הזכרנו אותו בזה, שהיה חותם את שמו ושם שמואל אביו בסימן “אבן רשף”29. וזאת היא פרשת תולדותיו: איש עשיר, ושמו באַאָוויץ הקראי, מצא חן בעיני שרי המלכות ברוסיא על חריצותו הגדולה, ויסמיכוהו שרי צבאות רוסיא, ויתנו לו התרת הוראה, ויקימוהו לחכם הכולל לכל עדת הקראים שבארץ קרים. החכם הזה, ההדיות בדברי תורה ודת, חרוץ וזריז היה בעסקי צרכי החול של הקראים וישתדל בכל עוז להבדיל את זכֻיות הקראים לטובה מזכיות היהודים הרבנים, אשר בכל מדינות מלכות רוסיא. ויוֹכח תמיד אל השרים, כי נעלים הם הקראים על הרבנים מאד מאד. ויהי בדרוש השרים מידו ראיות מתוך דברי הימים לקראים כי דברוֹ כן הוא, ויפן בשנת 1839־5599 אל פירקאוויץ, הצעיר מאד בעת ההיא, כי יכתוב אליו את אשר הוא יודע על דבר קדמות הקראים אשר במדינת קרים וכי ישלח לו את ספרי דברי הימים המדברים על אודותם. ויען פירקאוויץ את באבאוויץ, כי איננו יודע עד מה מן ההיסתוריא של הקראים יושבי קרים (Hark. Jüd. Denkmäler 272 ) וכי כל הקראים לא קבלו שום דבר מאבותיהם על ראשיתם (שם 275). וכשם שהודה בן־רשף במכתבו זה על האמת וכי גם הוא גם כל הקראים אינם יודעים מאומה על דבר ראשיתם, לאמר, כי אין להם הסתוריא כלל וכלל, כך העמיק להרגיש כי חסרון זה עומד לשטן לכת הקראים, ויגמור בלבו למהר ככל האפשר ולהוליד הסתוריא עתיקה לקראי מדינת קרים ולהקדים את שיטת כפירתם בתושבע“פ הרבה לימי ענן. ולחפצו זה מצא דרך קצרה מאד: הנה יושבי קרים ומלכיהם לפנים הלא היו הכוזרים שהתיהדו. ואם כן איו לו בלתי אם לזיף את המַצֵבות הישנות אר בקברות היהודים בערי קרים או לברוא מצבות עתיקות ולחוק עליהן בתבונות כפים זמנים קדמונים ולהוציא קול כי המתים הקבורים בזמנים הקדמונים ההם, קראים היו מעולם. יען כי ארץ קרים מקום קראים הוא, ע”כ לא קבלו גם הכוזרים יושבי הארץ ההיא את תורת משה אלא מיד הקקראים שבזמנם, שהם בניהם ותלמידיהם של הקראים הקדמונים נוחי הנפש ההם, שקדמו הרבה לענן. ואת הדבר הזה הסביר ההסתוריון הצעיר בן רשף לבאבאוויץ, וכה כתב אליו: “ואם תמָצאנה במדינת קרים מצבות עתיקות, אז יכירו – הגוברנאטור ופקידיו – כי אנחנו היהודים הקדמונים ולא בני כת ענן [אנחנו}” (שם 276). ויוסף להסביר באר היטב: כי “אם נִתָּפֵש כתלמידי ענן שנפרד” בימי [הכליף] אֲבִי־גֶפֶר, מן הרבנים, נהיה בעיני הנוצרים כמשתתפים בהרגת ישו, ודבר זה לא טוב הוא לנו" (שם). “אך אם ימצאו כי האבן [היא] בת שנת שלש מאות לאלף הרביעי [4300], אז יחלקו לנו הנוצרים כבוד גדול” (שם). עכ“ל בן רשף. ובכן עלה במחשבה לפניו לברוא הסתוריא יש מאין, לא למען האמת, כי אם למען הגובערנאטאר. ועד מהרה יצאה לאויר העולם מצבה להמנוח יעקב התימני שהלך לעולמו בשנת 4300, כארבע מאות וששים שנה לפני לידת הנוצרי. אך לרַוְחָא דמילתא, למען בַּצֶעַ א תכלית מזמתו הוצרך לחולל עוד מצבה אחרת, אשר שם יצחק סנגרי, אשר יחד את הכוזרים, יהיה חקוק עליה, למען יֵחָשֵב החכם ההוא על קראי קרים. גם מצבה זו חוללה חיש מהר ברוח פיו ובמעשי ידיו. ועתה אחרי אשר מלאה יד בן רשף להוכיח לגובענאטאר את קדמות הקראים הקרימים מְלָאוֹ לבו לפרסם כי ר' יצחק סנגרי, אשר שם אותו בן רשף לקראי, כתב הוא, ולא ר' יהודה הלוי, את ספר הכוזרי ואחרי כן נתגלגל ובא ספר זה ליד הרבני ר' יהודה הלוי, וַיְשַנֶה ריה”ל אץ כל דברי סנגרי אשר דבר הוא בטעם הקראים וישם בפי סנגרי דברים בטעם הרבנים. ובכן היה לפנים ספר דברי הימים לקראי קרים, הלא הוא ספר הכוזרי הקדמוני, ואם אין כיום לקראים ההם ספר דברי הימים, עתידים הרבנים ליתן את הדין, כי ר' יהודה הלוי רבם בא ושבש וקלקל את הספר היקר ההוא והקראים נקיים.

ככלות בן רשף את מלאכתו, שם מהרה את פניו לאכול ולהאכיל את בני דתו מפרי עמלו, להגדילם ולהבדילם בזכיותיהם לטובה במלכות רוסיה מאחיהם מקדם מקהל הרבנים. כי בהחליטו, כי בני מקרא קדמו ת“ס שנה ללידת מחוקק הנוצרי, הלא אפשר לשום גם אותו לתלמיד לבני מקרא, על כן מהר ויעש כן. ויוצא ההסתורין הנאמן הזה לעז מסוכן על היהודים הרבנים בספרו “חותם תכנית”, כי רק הם לבדם הרגו את המחוקק הזה ורק על היותו בן מקרא (עי' אלטיידישע דענקמאֶלער להרכבי 212), “כי הרגו את יש רק על המרותו את פי המשנה” (שם 274). ויהי המעט ממנו כי שמט את הקולר, הנתון על צוארי עמנו האומלל מאז ומקדם, מעל בני דתו, ויכבידהו עוד פי כמה וכמה על הרבנים, אף כי ידע כי בדבתו הנתעבה הזאת הוא מתיר את דמם ונותן אותם להרג ולאבדן, ויתחכם לבלתי הוצא לבטלה שעה כזאת המוכשרת לחולל שקרים, ויתנכל ויוצא עוד רוח שקר מאוצרותיו כי הרוג הרגו הרבנים את ענן. ובדבר הזה אמר להשתכר מִשְׁנֶה שָׂכָר כי אָצל מכבוד המחוקק הנוצרי גם על המחוקק הקראי, ונמצא כל הכת מכובדת ומקודשת בעיני הנוצרים, ועל קהל ישראל, אשר לא בגד בתורת אבותיו, נתן חרב בידי אויביו. ולמען אשר לא יִתְמַהּ וישאל איש תמים ונכבד מקרב הנוצרים: האומנם אחיכם הרבנים אנשי דמים הם, הלא היהודים השוכנים בתוכנו אנשי שלום הם? הביא בן רשף עוד שני שקרים להעיד עדות אמת על רשעת הרבנים, כי היהודים הרבנים הרגו את הקראים בארצות המערב, ע”כ מעט הוא מספרם (שם), וכי בימי הגאונים היה “הרג רב ואבדן שהרגו ואבדו [הרבנים] את עניי הצאן [הקראים]” (שם213). הבדאי המהיר והחריף הזה, המצליח בשקריו בכל אשר יפנה, מצא לפי דרכו בשקרו החדש הזה מחסה לשקר הישן של הקראים המשקרים ואומרים כי הם היו לפנים רוב בני ישראל והרבנים היו המעטים – ואם אלה מעללי הרבנים, הערים בן רשף לעשות שקר בלב שומעיו, הלא כשחוק הוא לקחת נפש מחוקק אחד כענן. ככה ידע החכם הקראי לספות שקר על שקר ולהוסיף נבלה על נבלה, למען הסגר את אחינו קהל ישראל ביד מבקשי נפשם בשביל ספק־ספקא של הנאה כל שהיא ל“עניי הצאן” אשר בעדרו. אוי לנו מצאן קדשים כאלה ומשן בהמות אשר בפיהם המשולחת זה כאלף שנים לבלע ולהשחית, לרַגֵּל ולהלשין, לחרף ולגדף את מערכות ישראל, הצוררים לישראל מכל צורריו אשר קמו. כי גם איבת הכותים והמינים כאין הם למול עברת “עניי הצאן” האלה אשר קנאתם קשה משאול. ומה נאמר לחוקרי ספרותנו, אשר עינם הַחַדָה המלוטשת שבעתים לבחון כל נקודה דקה בכתב יש ישן נונשן, טוחה היא מראות את כזבי אחינו מנדינו ואת שקריהם המסוכנים סכנת מות ממש ואשר לא נמנעו מהאמין בדעת קלה לכל זיופיהם ומהתחזק עם זה להצהיל להם פנים ולקפח בשבילם את זכות רבותינו הישרים והתמימים, ולנצל את כל עֶדְיָם מעליהם ולשומו בצוארי “עניי הצאן”, אשר אנשי אמת כבן רשף המה רועיהם אותם לצדקה.

אולם עוד לא תמו אנשי הלב, אשר עינים להם לראות, מישראל וגם מקרב העמים, אשר עד מהרה הכירו את הזיופים הגסים והמכוערים, אשר כל קהל בני ישראל התמימים בערי קרים כמעט עדי ראיה היו להם ויתרעמו על זה ((ע' אלטיי"ד דענקמאֶלער 175) – ויָּחֶל הרב שי“ר להטיל ספק גדול ולפקפק מאד באמתת חקקי המצבות אשר פרסם בן רשף. וגם גייגר, אשר עינו לא היתה ראה בתוצאות חקרי בן רשף, ערער על אמתת אבניו. אך את כל שולי החכם הקראי הזה גלה על פניו אחינו הגדול ר' אברהם אליהו הרכבי ז”ל במקומות אין מספר, וביחוד בספרו הנכבד הכתוב אשכנזית “אלט־יידישע דענקמאֶלער”. גם החכם הנוצרי הנכבד פרופיסור שטראק כתב ספר, אשר זה הוא שמו המכריז על ענינו: “א' פירקאוויץ אונד זיינע ענדעקונגען: איין גראבשטיין דער העב' גראבשטיינע דער קרים” כלומר: ספרו של שטראַק הקים “מצבת קבר למצבות הקברים של קרים”, שבדה בן רשף מלבו. וַיְבֻקַּש הדבר וַיִּמָּצֵא כי חקיקת מצבת יעקב התימני מעשה רמיה היא (הערת הרכבי, די“י שפ”ר ח"ג, 316) וחקיקת מצבת ר' יצחק סנגרי, שעליה תלה אבן רשף את כל כלי זינו, מעשה רמיה היא, וכל המצבות והחקיקות שפרסם בקולי קולות זיופים גמורים הם, עד כי כל משאות שוא אלה ברחו כצל כֻּלם.

מלבד מצבות האבן שם בם רשף את פניו אל הכתבים ואל הספרים הגנוזים מימים קדמונים בבתי הכנסיות ובבתי הקברות, ויתחזק ויחטט אותם ממקום גניזתם בכמה קהלות בארץ קרים וביותר בעיר טשופוט קַליי, וימצא בם אוצר יקר מאד של ספרי גדולי הרבנים ושל קראים, וימכרם ברבות הימים בכסף רב מאד אל אוצר הספרים למלכות אשר בפ“ב. ובהתפרסם הדבר כי אוצר רב שך ספרי קראים, אשר לא נודעו מתמול שלשום נגלו לו, מצא טת לבו לכתוב כתבים מלבו ולתלותם בקראים קדמונים, או להוציא בכחו זה דברי שטנה על רבותינו גם מספרי קראים שהודפסו כבר, אשר ידע בם כי מעטים קוראיהם, ולתלותם בשם חכם רבני30, ולשלוח כתביו אלה, שבדה מלבו או שזייף את חותמם בקראו אליהם שם אחר, ליד החוקרים שבדורו בתורת העתקות מכתבי יד עתיקים. ורבים מחוקרי הדור הקודם, וביותר החכמים גרץ גרץ בספרו גד”י ופירסט בס' געשיכטע דער קאראֶער, נמשכו לתומם אחריהם ואחרי כל הכתבים הבאים מיד בן רשף שהודפסו בידי ר“ש פינסקר בס' לקוטי קדמוניות ויאספום אל תוך ספריהם, ויתנום למוסדות לדברי הימים אשר לעמנו. ועד כמה רעוע בנין של דברי הימים כזה כבר שמענו מפי החכם המומחה ביותר לדבר זה ר' פינחס פראנקעל ז”ל, המזהיר והמעיד לאמר: “כל אשר אסף ר”ש פינסקר בלקוטיו ממה שהעתיקו לו אבן רשף מתוך כתבי יד שלו, מבלי הראותו את הכ"י בעצמם, צ“ע היטב אם כבר בא לבית העקד אשר בס”ט פ“ב ואם עוד לא בא שמה וגם איננו בתוך האספה אשר ראה גם בחנה הרכבי בסלע היהודים31 הוא בדוי בהחלט גמור – – ולדאבון נפשי ראיתי בתוך עזבון פנסקער, אשר נתנו בני ד”ר פינסקער לבית המדרש אשר בעיר וויען, כי רבו אלה הדברים וכוללים כמעט שני שלישים של הנספחים32, ואם כשל עוזר ונפל עזור (אחרי רשף לבקר, שחר שנה ז' 649). ולא רק מלבו בדה בן רשף מאמרים ויקראם על שם קדמונים, כי אם בכל מקום אשר מצא זכרונות גם ברשות אחרים שלח אליהם יד לשנותם לצרכו, או למחות שם חכם רבני ולכתוב שם קראי במקומו: בתנ“ך שישנו עד היום בארם צובה, המנוקד והמוטעם ביד בן אשר והנקרא “כתר ארם צובא”, כתוב בסופו שהוא כתב יד של “מרנא ורבנא שלמה הנודע בן בויאטא”, השתדל בן רשף למחות את השם “בויאטא” ולכתוב תחתיו “בן ירוחים”, הלא הוא סלימון בן ירוחם הקאי הנודע (אבן ספיר ח“א י”ב, הערה 2), למען גנוב את לב איש ישראל כי מיד סופר קראי ולא רבני אוצר החמדה הזה לנו אשר אין ערוך לִיקָרו. וגם מכתבי הקדש לא השיב את ידו לשנות את הכתוב בם לפי צרכו, כי שאל מיד ר' יעקב ספיר תנ”ך כ“י, אשר קנה בארץ תחמן ואשר קרא אותו ע,ש מוכרו “שר שלום”, ויהי בהשב אבן רשף את התנ”ך וימצא ר“י ספיר כי בשני מקומות – – חלו ידי החכם הזקן הזה: במקום “מצות” – מ”ב כ“ג, ט' – כתב “מניות” ועל מלת “ליום” – דהי”א כ“ו, י”ז – כתב על הגליון בכתב נראה כקדמון: “צ”ל לוים“. ויוכיחהו ר”י ספיר על פניו “מדוע שלח ידו במה שאינו שלו למחוק ולכתוב כרצונו”? וַיָשֶב לו בן רשך “כי מתקן הוא”, “ומאותו מעשה” כותב ר“י ספיר “נחשד בעיניו על כל חדושיו ורשימותיו כי ראיתיו אומן גדול במלאכה זו” (אבן ספיר ח“ב קע”ב בהערה). וע”ש ע“ד מחיקות כאלה של אבן רשף בתורה בתיבת “אחר” – ברא' כ”ב, י“ג – ובתיבת “וערפתו” – שמות י”ג, י"ג – וע' ע,ד מלאכת בן רשף במקצוע זה בכללו בהקדמתו האשכנזית של פרופ' שטראק הגרמני לס' דקדוקי הטעמים של בן אשר.

אלה תולדות בן רשף ואלה מעשיו, ןמה עלובה אומתנו אם מפיו ומפי כתבו של רמאי זה יאמרו סופריה להתקין לה בנין עדי עד של הסתוריא ישראלית! –

ואחרי הדברים והאמת האלה גלוים וידועים לר“ש פינסקר, אשר כל ספרי הקראים מתחלת ימי ענן עד סוף בן רש”ף היו פתוחים ומונחים לפניו, כשר היה הדבר לפניו להפוך את ידו ברבותינו הגאונים והתגולל עליהם ש“הרס”ג היה הראשון אשר הֵסַב המרירות הזאת בלב הקראים נגד הרבנים" לק“ד נספחים 13). על זאת אנו שואלים: האומנם נעלמו מעיני הסופר הבקי הזה בכל ספרות הקראים, הזלזולים והנאצות, האלות והקללות שהמטירו על הרבנים ועל תורתנו שבע”פ גם הקראים שהיו לפני רס“ג? האומנם נעלם ממנו כי ענן עצמו, שהוא ודאי קודם לרס”ג, “גזר ואסר לתלמידיו ולכל “רעיו ומיודעיו עדת הצדוקים” להנזר ולהבדל ולהגזר מעדת הפרושים מכל וכל בתכלית ההבדלה וההפרשה וההגזר במוחלט ואסר לנו לאכול את מאכלם וכן אסר לנו להתחתן בהם” (אורח צדיקים לשמחה יצחק הקראי: דוד מרדכי י"ח, וע' בגוףספרנו 192 הערה 2), וכי הכריז ענן על רבותינו ואבותינו הרבנים כי “אינם נשמרים מכל טומאות שבעולם ואוכלים את הנבלות וכו' יען שפרצו גדר בעריות כי בנים זרים ילדו”(אורח צדיקים שם י"ט). ובכן נתן את חלקנו עם ומאים אוכלי נבלות פרוצים בעריות ואת בנינו נתן לממזרים. הגם את “המרירות הזאת בלב [ראש] הקראים נגד הרבנים” הֵסב הרס“ג? אך את הקורה הגסה והכבדה התלויה בין עיני הקראים כָּהוּ עיני ר”ש פינסקער מֵראות ואת הקיסם הדק שהיה – לפי דמיונו – בין עיני הרס"ג בָּחנו עפעפיו הָדֵק היטב! על מי צקטרג סופר זה ועל מי הוא מחפה. את דקיון מי הוא תובע ועל עלבון מי הוא מוחל? בתועבות מי הוא בודק ועל מערומי מי הוא תופר עלי תאנה? – אולם את אמתת דברי הימים ימים ידברו.

על גורל הקנאים “עניי הצאן” התאונן ר“ש פינסקער כי “במעמדם ובמצבם [היו הקראים] נרדפים מהם [מן הרבנים], כנראה מקבלת הראב”ד” (לק"ד II). ובכן לא היה ביד הסופר הבקי אלא פרט אחד זה שעשה אותו לכלל גדול. והנה אמת הדבר כי ראב“ד הלוי מספר כי השר יוסף אבן אלקבר, שהי' תקיף בחצר מלך קשטיליא, השפיל את הקראים בימיו (סה"ק סדר החכמים I 79), ויהודה בן עזרע, שהיה כבודו גדול בעיני הקסר אלפונזו בספרד, בקש מאת המלך “לבלתי תת למינים [:לקראים] פתחון פה בארץ קשטילי, ויאמר המלך להעשות כן ויכנעו המינים” (שם 81). והנה על עצם המאורע הזה עוד נדבר. אך בכלל הדבר, אין אחריות מעשה תקיפים כאלה על רבותינו ועל קהל ישראל, כאשר אין אחריות הרעה, אשר גמל בן שפרוט למנחם, על חכמי תורתנו שבדורו או אחריות רעת הונא ראש הגולה, שגמל לחותנו מר חנינאי, על רבנן סבוראי שבדורו. וכל אשר עשו התקיפים מדעת עצמם עשו. ובכל היות מרבית גדולי המלכות שקמו בישראל בבבל ובספרד נכבדים בעינינו על מעשיהם הטובים, מתחממים אנחנו רק כנגד אורם אבל יודעים אנו לְהִזָהֵר מִגַּחַלְתָּם. כי הרבה יותר מדי קבלו לפעמים דרכים ומדות שאינן הגונות מן אדוניהם הפרסים והערבים שעמדו לפניהם. אנו אין לנו אלא דרכי רבותינו, שרק מפיהם אנו חיים ולאורם אנו הולכים. את הקראים ואת דרכיהם נפרוט אי”ה בקרוב, אך נשובה נא עתה להוסיף ולבדוק את חשבון העונות שעוינו ושפשענו אנחנו ואבותינו וכל בית ישראל לעדת הקראים:

ר“ש פינסקער פוקד עלינו עוד עון זה: “והיתה כמו כן אחת מן הרדיפות(?) שלא הניחו הרבנים לתלמידיהם להשתמש בספרי הקראים ואפילו בספרי האגרונות והדקדוקין שלהם” (לק"ד שם). אולם לעצם הענין כבר נעקרה תרעומת זו מעקרה, אחרי שכבר הוברר הדבר בבירור גמור כי לא קדמו הקראים לרבנים לא “בספרי האגרונות והדקדוקין” ולא בשום מקצוע אחר שבמדעי ישראל וכי בגלל הדבר הזה שמשו גם סופרי הקראים הקדמונים, כגון בעל האשכול ובעל המבחר, רק בספרי הרבנים. ואם כן איך היו הרבנים יכולים ואיך היו צריכים לשמש בספרים כאלה של קראים, אחרי שבראשונה לא היו ולא נבראו כלל, וכשנתחברו הלא כבר קדמום ספרי הרבנים רב סעדיה, מנחם ודונש, חיוג ובן גנאח, ולמה לרבנים לשמש בזבורית ובינונית של אחרים בעוד אשר לפניהם עִדי עִדית משלהם? ואם כן, לוא גם היתה תלונה כזאת תלונה של ממש, הנה חזרה כל עצמה לתהו ובהו. ואף כי אחרי אשר מתחלתה לא היתה בלתי תואנה להתגולל עלינו, כאשר נשמע עוד מעט מפי חכם אחד הרחוק ממנו בדעותינו. אך התואנה הזאת בכללה נפלאה היא ממנו. הלא יודע ר”ש פינסקר בקראם כי ארוב ארבו לספרי רבנו סעדיה וגם בִּעֲרום, כאשר מסר רש“פ בעצמו, בספרו את דברי סהל בן מצליח על גורל ספרי רס”ג, כי “אחד מהם נפל ביד בן משיח {הקנאי הקראי] – – ואחרי מותו [של רס”ג] נפלו ספריו ביד בני מקרא בכל מקום ומקום" (לק"ד נספחים 37). והרי הדבר גלוי וידוע לפני ר“ש פינסקר כי נפילה זו נטילה שמה, ולא נטילה ברצון ולא נטילה על מנת להחזיר, כי אם נטילה באונס, כלומר בדרך גנבה או בדרך גזלה. ועתה ישפוט נא יד מי היתה בשל מי? היד הרבנים בספרי הקראים? או יד הקראים בספרי הרבנים? אבל גזרה היא מן השמים כי חֲטָאָה כעבות עגלה שביד הקראים אינה נראית בעיני רש”פ, וכל קור עכביש, כל חוט שהוא דק מקרני חגבים אשר עין לא תשורהו, הנמצא בגבול הרבנים הולך ומבהיק בעיניו, מסוף העולם ועד סופו כאור שבעת הימים.

והנה את דברי רש“פ שמענו כי קורא הוא את סלוק יד הרבנים מספרי הקראים בשם “אחת מן הרדיפות”, אמור מעתה כי הרדיפות רבות היו, וזו אינה אלא אחת מהן, כדברו הפורש והמוחלט כי “במעמדם ובמצבם נרדפים” היו הקראים ביד הרבנים. ועתה נשמעה נא את דברי חוקרים אחרים על הרדיפות בכללן: מי היו הרודפים ומי הנרדפים. ואם לוא גם היו ח”ו רבנים נכשלים בעון סלוק יד מספרי הקראים האם אמנם נחשב סלוק זה “לאחת מן הרדיפות”?

“יה”ש בהחלוץ, חלק ז' 71, 72, מוכיח כי הרבנים לא רדפו מעולם את הקראים, אם לא קמו הקראים עליהם, רק שקדו ע“י החרם שיהיו בני העם בדלים מהם ולא ילמדו ממעשיהם” (הרכבי די“י שפ”ר ח"ג 311 בהערה). ובכן מוכיח סופר זה, שאינו חשוד כלל וכלל במשא פנים לרבותינו, כי הרבנים לא היו רודפים מעולם את הקראים. ואם ארע לפעמים כעין דבר זה, לא היתה רדיפה מעקרה כי אם תחבולה להגן עליהם מפני רדיפת הקראים שרדפו אותם ואת קדשיהם. לפי דרכנו למדנו כי אפשר כי גם הרדיפה האחת שזכר ראב“ד בסה”ק (לעיל ל"א), אע“פ שאין אחריותה עלינו ועל רבותינו, לא היתה גם היא אלא להנצל מהם, כאשר תוכיח מליצת “לבלתי תת למינים פתחון פה” (שם), שהציקו אותם במלשינות או בויכוחים על כרחם, כסהל בן מצליח וחבריו. גם סלוק יד העם מספרי הקראים נראתה גם בעיני הסופר הזה כדבר הלמד מאליו, כי רק את חובתם עשו גדולי הרבנים בסלוק זה. ואם אין ספר החלוץ והוכחת יה”ש שבתוכו לנגד עינינו נאמנה לנו עדות ידידדנו החוקר הנאמן הרכבי המביא אותה, כי בקר את ההוכחה, וחזקה לחכם מובהק כזה כי יפה בקר ויש לסמוך עליה.

ובכן לא הרבנים היו הרודפים. ואם יש כאן רדיפה, אינה אלא מצד הקראם. ועל טבע קנאתם הגלויה והמסותרת, הגלוי לנו הרבנים והמסותרת לבעלי הדתות התקיפות, כתב הרכבי כדברים האלה: “הקראים היו מצוינים בקנאת הדת ואי סבלנות אל הנוצרים במדה יתרה מהרבנים וכו' אף כי – – חותרים הקראים מאז ועד ימינו להוכיח כי דעתם יותר קרובה להנוצרים מהרבנים. ומעת לעת יתמלטו מפיהם מלשינות והרבנים, בנקיות דעתם ותורת מוסר הנטועה בם, ימנעו מעשות כזאת ולא יוכיחו את ההפך וכו' – – רואים אנחנו, שנשמרה תחבולה הזאת להלשנה בעת הצורך אצלם עד שמננו להגדיל מעלתם בעיני הממשלות ובעלי דת אחרת” (הערת הרכבי די“י שפ”ר ח"ג 192), “ונשמרה התחבולה הזאת להלשנה… עד זמננו”, הלא ראינו זה מעט בס' “חותם תכנית” לבן רשף, שבהלשנה זו הוא מוסר עמו של אלהינו להריגה ממש בתתו חרב ביד הגוים להשמידנו. ורדיפה של הלשנה מזקת ומסוכנת היא יותר מרדיפה של סלוק יד מכל “ספרי האגרונות והדקדוקין” שבעום. ובדבר הזה, בדבר המלשינות, הלכו בדרכי המינים הקדמונים שבאחרית ימי קסרות רומי העתיקה. כשם שהיו לאלה המינות והמלשינות לאחדים בידם, עד כי נקראו “המינים והמסורות” בנשימה אחת, כך היתה הקראות והמלשינות על הרבנים לאחדים ביד הקראים.

אך מה יועילו דברינו! אחרי אשר ידע ר“ש פינסקר כל אלה כסה באהבה על כל פשעי הקראים, אשר נבדלו מאחיהם בזעם ובשאט נפש, באיבה ובבוז ובמשטמה אשר לא תחָקר, ועל גאונינו התמימים אשר לא שלחו יד בראשי הקראים כי אם נִדו אותם על הרימם יד בתושבע”פ, אע“פ שאחר כך העלימו עיניהם מהם, הבליע רש”פ בנעימה את משָלוֹ כי דמו במעשיהם אל האינקוויזיציאן (לק“ד ט”ו), ואת כל הסופרים והקוראים המחזיקים במעוז עדת אבותיהם מבלי הסבר פנים אל הקראים כמהו קרא “חנפים” (נספחים 13) ואת דרך רוחם "חמת המקנאים מורדי אור האומרים בלבבם שהם הם הקרובים אל האמונה בקנאתם העוזרת לה והם רחוקים ממנה וכו' " (לק"ד III), ובכל זאת לא ערער אדם מעולם על אהבתו זאת המקלקלת את השורה, לבד מן האחד הלא הוא ר' פינחס פראנקעל, אשר כתב נגדו מאמר אשר קורא אותו בשם מלא דבר “אחר רשף בא לבקר”, ומה נכון שם זה, וכמה יש ללמוד ממנו!

ועתה אחרי אשר הכרנו למדי את איבת הקראים לרבנים, נרֶא נא את דרכי הקבנים עמם. על לבנו לא יעלה להכחיד תחת לשוננו את דעת כל גדולינו מימות רב יהודאי ורב דודאי הגאונים עד זמננו זה על עצם הקראות לענין הדת, כי נחשבה בעיניהם לכפירה גמגורה בדת משה וישראל, כדברי ראש פוסקינו רמב“ם ז”ל: “שלשה הם הכופרים בתורה: האומר וכו' וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה” (הל' תשובה ג'), ודבר זה נעשה עקר בכל כִּתֵּי בעלי הדעות שבאומתנו, עד כי לא רק הגר“א ז”ל מווילנא, אבי גאוני רוסיא, והחכמים החסידים רי“צ ברנהייס ותלמידו הגדול ר/ שמשון הירש ז”ל, אבות היראים בדורותינו באשכנז, ור“מ בן מנחם מענדעלסזאהן, אבי מחבבי המדעים בדורות החדשים, הורו איש איש לפי דרכו כי תושבע”פ היא העקר הגדול בדתנו ובלעדה אין מעמד ואין בסיס לתורה שבכתב, כי אם הפילוסופים שבדורנו, השונים והרחוקים הרבה בכמה מדעותיהם מן אנשי השם שהזכרנו פה, כגון הפילוסופים מ' לאצארוס והרמן כהן, מודים בעקר זה: כי באין תושבע“פ אין תורה כל עקר. ואם כן, הלא הקראים הכופרים בתושבע”פ כופרים גמורים הם. בכל זאת, המעט מרבותינו שבכל הדורות, כי לא הדפו אותם באיבה ובבוז, כאשר קטרגו על גדולינו רש"ף בכתביו ובן רשף בכזביו, כי אם הרבו לחשוך את פיהם מהטֵל קנאה בין הרבנים עם מרעיתם ובין הקראים וידברו עליהם טובות. תחת אשר מלא כמעט כל פירושו של הקראי סלימון בן ירוחים מן הקצה אל הקצה נאצות וקללות וחרמות על הרבנים ועל תושבע“פ, כאשר העיד גם רש”ף כי “בפירושו למקרא כמעט אין פסוק שימצא בו מלת רשע או זד וכדומה מתארי הגנות שלא יפרשוהו על הרבנים ועל למודם וכו'” (לק"ד נספחים 134), ותחת אשר אחד מארבעה שבכל ספרות הקראים מתחלת ימיה עד זמננו זה הוא, לפי עדות הרכבי, דברי ריב ורגז, חרופים וגדופים, על הרבנים ועל תושבע“פ – תחת זה יעיד כל בקי בינוני כי בתשובות הגאונים, שהן הנ כל עקר ספרותנו בימי החמום בדורות הראשונים לקראים, יזכרו הקראים רק מעט מזער. ובכן לא היו עיני רבותינו הגאונים להרבות בגנותם של בעלי מחלוקתם ולא היו ח”ו מכלל אלה שנאמר בהם “ושונה בדבר מפריד אלוף” כי אם מכלל “מכסה פשע מבקש אהבה”.

מדרכי רבותינו עם הקראים בשב ואל תעשה אנו באים על הליכותיהם עמם בקוש ועשה: ראש חכמי הגולה מעיד על משפט הגאונים עם הקראים: “והכי אשכחן לרבנו האי גאון זצ” דאמר הכי: ‘ולענין מילה, לעולם לא נמנעו רבותינו עליהם השלום מלמול את בניהם של קראים בשבת, כי אפשר שיחזרו אל המוטב. ודברים הללו וכל כיוצא בהם, שמלין כדת חכמים וכמנהגותיהם והמוהל הממונה בבית דין ומתכנסים לבתיהם ת"ת ומתפךךין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום’. אלו גברי רב יהודה ורבנו האי גאון זצ“ל” (תשובת הרמב“ם קס”ג ד' ליפסיא 35). ובכן העיד רמב“ם ז”ל עדות זו בשם רבנו האי, ובשם זקנו של רב שרירא אביו, שנעשה ר"מ בשנת 4666. ואם הוא כתב אז, כי “לעולם לא נמנעו רבותינו ממנהגם זה”, לא נגזם אם נאמר כי יש למשער לשער כי מאה וחמשים שנה או סמוך לזה, נהגו הגאונים כך. ואם נעלה על זכרוננו כי הקראות לא התחילה כי אם מאה וארבעים ושש שנים קודם לכן, בשנת 4520, הלא יעלה בידנו כי לא היה אפילו דור אחד שגרשו רבותינו את הקראים מהסתפח בנחלת ה'. ונראים הדברים כי היתה לרבותינו שיטה קבועה, שיטה של חנינה ומאור פנים לאחיהם הנפשעים, ומתוך זה נראה המון את רחמיהם ואת לבם המלא אהבה מאין כמוהו.

בדברי תשובת הרמב“ם אנו מוצאים דברים אלה, שסגנונם מעיד עליהם כי דברי הגאונים הם:”כל אימת דלא פקרי – הקראים – בחציפותא לא חשבינן להו כותייהו – כמו מינים – ופלגינן להו יקרא, ומהלינן לבנייהו בשבתא, כל שכן בחולא איכא דגזיר להו גזירתא דידן ועביד להו מילה ופריעה, דדילמא נפק מנייהו זרעא מעליא והדרו בתשובה" (שם). ובכן רואים אנחנו כי לא דחו אבותינו את האבן אחרי הנופל, אף לא נואשו כי עוד יבא יום ושבו אחיהם התועים או בני אחיהם אל חיק הורתם, ועד העת ההיא לא בקשו מידיהם בלתי אם את הדבר האחד הזה לחשוך את פיהם מדבר עורת בתושבע"פ שהיא קדש קדשים לנו, והם מצדם לא מנעו מהם כבוד. אף צוו את עמם לתת להם כבוד ולבלתי שים עם מינים חלקם.

ובכן נהגו רבותינו עמהם כאב צדיק וחנון שיצא בנו לתרבות רעה; שאע“פ שהוא כועס על דרכיו זוכר הוא את הרחמים וזוכר את תורת החסד והאהבה והחנינה של רבותינו: “חטא ישראל – יהוש' ו', י”א – אע”פ שחטא, ישראל הוא".

ור' יהודה הלוי, הגדול בחוקרי רוח תורתנו ובחיר משוררינו, אף כי חולק הוא בכל עוז על שיטת הקראים (כוזרי ג' כ"ב ואילך), בכל זאת נוהג הוא בהם כבוד ומשתדל להבדיל ביניהם ובין הצדוקים33, ואינו תולה בהם חטאת זדון כ"א דן אותם כשוגגים: “– – הצדוקים אינם כי אם אפיקורסים מכחישים עולם הבא, אך הקראים משתדלים בשרשים, מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השרשים רק מסכלותם34, לא בכונה מהם” (כוזרי ג', ס"ה).

והרמב“ם ראש הפוסקים, אשר חלק גם בכל עוז על דת הקראים, השיב לשואליו: “הקראים, השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראוים הם לחלקם מחלקי הכבוד ולהתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שינהגו גם הם עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים ולדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכל שכן שישמרו את לשונם מהלעיג ומהתלוצץ בדברי רז”ל הקדושים, התנאים חכמי המשנה והתלמוד, שבדבריהם ובמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה ומפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת: יכּוֹן לנו לכבדם ולמול את בניהם אפילו בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם” (תשובות הרמב"ם, שם). ובצותו את עמו להטות חסד לאחיהם אלה, אף כי רחקו מהם, הביא ראיה מתורת החסד שהורו רבותינו לגמול גם לבן הנכר; “ואם בעובדי ע”ז כך, ק“ו במי שכופר בכל חוקי הגוים ומודה באל אחד יתברך, שמותר לנו לשאול בשלומם ואפילו בבתיהם” (שם), “ותניא: ‘מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום’, וכל שכן אלה שהם מתולעת יעקב” שם). אלה דברי רבותינו החסידים הטהורים, אשר היה לנגד עיניהם תמיד המאמר הנשגב: “יתמו חטאים – תהל' ק”ד, ל“ה – מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב” וידעו להבדיל בין החטא ובין החוטא.

ודעות רבותינו אלה לא היו גלי רוח עוברת כי אם הוטבעו, ככל הדעות הנובעות ממקור תורת ישראל, במטבע של הלכות קבועות וקימות: “הקראים אין ביינם שום אסור, ואע”ג דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, מהימנו אחמרא" (שם), “הקראים אין להם דין מומרים, ואסור להלוותם ברבית, ואצ”ל שאסור ללוות מהם ברבית" (טוש“ע יור”ד קנ"ט, ג').

הדעות וההלכות האלה, שהורו רבותיהם של הרבנים, מעידות עדות גמורה, כי בכל מאמצי כחם התחזקו רבותינו החסידים לבלתי הפר שארית האחוה עם הקראים, אף כי את שיטתם חשבו לכפירה בתורה. ואם אל דברי החן והכבוד השלום והמישור האלה נכַון את דברי סהל בן מצליח, שהקראים קוראים לו “רבנו הקדוש”, היושב ודורש: “לאחר קראתי נעם – זכר' י”א, ז' – הוא מלכות הגוים – –שלא השחיתו הגוים את דת ודין שהוא ביד ישראל [ ולאחד קראתי חובלים – שם –] והוא עול שתי נשים בסורא ואנבאר – פומבדיתא – ויוציאו את ישראל מדרך התורה וכו'" (לק"ד נספחים 4). ובכן המעט מהם כי הדפו באיבה את הרבנים ממחציתם כי אם בכרו את כל עמי הנכר על פני אחיהם מקדם – ואם נכוין את דבריו ואת דברי שאר ראשי הקראים כנגד דברי ראשי הרבנים שפרטנו נראה מי הם הרודפים והעולבים ומי הם הנרדפים הנעלבים.

ואשר יפלא בעינינו עוד יותר כי חוקרי זמננו שעסקו הרבה בספרות הקראים נקלו לעיניהם אחיהם הרבנים עד כי למדו גם הם להטיל דופי במעשי הגאונים, אשר באמת להם חמדת כל ישראל. עם רב שרירא האיש אשר יֵחד כבודו בין ראשי גדולי הדורות שעמדו בישראל מני אז, יתהלכו כהתהלך עם איש אשר בצעו לנגד עיניו תמיד, ואשר בגלל זה עינו צרה בחבריו גאוני סורא, אשר באמת גדול כבודם בעיניו מאד ככבוד כל גאוני פומבדיתא, וככה נאמר עליו: “כשרירא הנושא פנים למתיבת פומבדיתא, נושא נתן הבבלי פנים למתיבת סורא” (ווי שרירא פיר פומבדיתא זא ניממט נתן הבבלי פארטייא פיר סורא“, גד”י 494). על הדברים הצלולים אשר יספר רב שרירא על מעשה רב סעדיה: “וכניף [רס”ג] מאן דאשתייר מבניהון דרבנן דמחסיא ומן עלולי, דסמיכי על רבנן דפומבדיתא ואותיב מתיבתא דמתא מחסיא" (אגרש"ג 117), שזה תרגומם העברי: “ויאסוף [רס”ג] את כל הנשאר מבני רבותינו שבמחסיא [כלומר: שבסורא] ומן הבאים מרחוק [עלולי], שעד העת ההיא נסמכו על רבותינו שבפומבדיתא וַיושב את מתיבת מחסיא“, על דברים אלה הנקיים והתמימים שנאמרו לתומם, נרמז רמז כי “את הדברים האלה הזכיר שרירא בקרץ עין צרה ואורבת” (“שרירא בעמערקטע דאס אין זיינעם זענדע שרייבען מיט איינעם האֶמישען זייטענבליק”, גד"י שם 277, הערה 3). הכלל העולה משתי הערות אלה ומשאר מקומות אשר בספר ההוא כי עיני רב שרירא היו רק למתיבתו שבפומבדיתא ובמתיבת סורא רעה עינו, ועל כן היה עויֵן את רס”ג על אשר הקים אותה. והנה על כבות מתיבת סורא, שהיה חביב עליו ככבוד מתיבתו, יתברר לנו ביחוד מתוך תביעתו את עלבון גאוני סורא בני המאה הראונה לגאונות, מיד הנשיאים הקשים, אשר קרא את דרך ממשלתם “חניפותא ונטירותא דנשיאים ומעברין להון ומהדרין להון” (אגרש"ג 105). ובאמת לא נמצא אף פעם אחת כי מדד באיפה ואיפה גדולה וקטנה למתיבה זו או זו. כי כבוד שתי המתיבות היה שוה עליו גם באגרתו גם בתשובותיו הרבות. וגם כל סגנון ספורו של רב סעדיה שהקים את מתיבת סורא הנופלת, נראים יותר לעיני כל איש טעם כעין ספור שבחו של רס“ג. ובנוסח ספרדי של אגרש”ג, המדויק הרבה יותר מן הנוסח הצרפתי, נזכר רס“ג בספור ההוא שתי פעמים בשם “רבנו” ופעם אחת בשם “רבנא”, מה שלא נזכר שום גאון אחר בשם כבוד זה באגרש”ג. וגם מן המשפט שחרץ רב שרירא על רב יוסף בר סטיא, שהקימו הנשיא לגאון תחת רס,ג שבודאי היה גם הוא חכם: “ותלמיד קטן היה לגבי מר רב סעדיה” (שם), אתה למד כי גדול מאד היה כבוד רב סעדיה גאון מתיבת סורא בעיני רב שרירא גאון מתיבת פומבדיתא ולקרץ עין צרה ואורבת (“איינעם האֶמישען זייטענבליק”) אין מקום.

ועוד עוֶל מצאו סופרי הדור בגדולי ישראל, בדבר “השבחים הרבים [שכתבו הגאונים במכתביהם לנדיבי אחיהם] למען יקבלו נדבות” (" – – איבער שווענגליכע לאָבפרייזונגען – – בעהופס ערלאנגונג פאן שפענדען", מאנאטשר' ברעסלויא ש' 56, צד 86) ולא שמרו את שפתם מדבּר על דבר Captatio benevoletiae “בעהופס עמפפאנגענס רייכעררער שפענדען”, כלומר, על דבר “גנבת דעת בחלקת לשון למען השג נדבות גדולות יותר”.

מתוך מליצות כאלה אשר תסמרנה שערת בשר שלומי אמוני ישראל, תלמידיהם הנאמנים של הגאונים הנעלבים ההם, אנו רואים ע כמה היה כבוד רבותינו הפקר בעיני קצת וספרי הדור! הנה במנהג הזה של סופרי ערב להגידל שבחים במכתביהם שלא היו הגאונים האחרונים יחידים בו, כי גם הנגידים חסדאי בן שפרוט ור“ש הנגיד, גם מנחם ודונש, וגם כל גדולינו בספר ר”י הלוי ורמב“ם, הרבו שבחים הרבה יותר מן הגאונים ובכל זאת לא ערב איש את לבו להטיל עליהם Captatio benevolentiae, שהוא עון גנבת דעת ממש. רק לגבי גאוני בבל הותרה הרצועה. ועל דבר הנדבות אנו שואלים: לצורך מה נשאלו ולצורך מה נשלחו הנדבות ההן? לצורך המתיבות שמהן יצאה תורה לכל ישראל מימות התנאים האחרונים ושנתמוטטו באחרית ימי הגאונים. ולגאונים אלה לא היו שוטרים מזוינים כשוטרי המלכות לגבות פרס קבוע מכל אזרח בחזקה ובדרכי ראשי הגולה אשר,הוציאו פתיחות וחרמות והודיעו למשנה והמשנה הודיע למלך” לנגוש את העשירים לתן לו מתנות (קונטרס אלה המעלות; יוחסין ד' ק“ב קכ”ב:) לא הלכו הגאונים ולא אבו ללכת. ובכן לא היה כחם אלא בפי עטם, אשר אותו שמו למליץ בינם ובין עמם לבקש, לא על נפשם, כי אם על תורה שלא תגלה מאכסניא שלה שממנה יצאה לכל ישראל. ועל המוצאים דופי בדרך זו אנו שואלים: מה היו הם עושים לו עמדו הם, לא בראש מתיבה בת שמונה מאות שנה כי אם בבית בית מדרש לרבנים או למורים בן שמונה עשרה שנה או בן שמונה שנים וזהיה עומד להסגר על מסגר מאין תומך בו עוד. האם לא היו מאמצים את כל כח עטם בכל מיני מליצות של פיוס ושל דברי כבוד להטות את לב הנדיבים להוסיף לשלוח נדבותיהם אל קופת בית המדרש שהם עומדים בראשם? ובמה הורע כחם ובמה נגרעה זכותם של הגאונים הקדמונים מכחם וזכותם של ראשי כנסיות ובתי מדרשות שבדור הזה? – קשיא!

ומה רבו עוד האשמות אשר טפלו על הגאונים “איזה כותבים חדשים אשר שלחו רסן מעל פיהם – – לדבר עתק על הגאונים ראשי הישיבות”35, “שפקרו להעליל”36 עליהם “וילכו בעקבות המחרפים מכת הקראים”37. על האשמות ההן כי בשקר יסודן, שוא הן, של תהו הן, העמיק להוכיח החוקר הנאמן הרכבי ז“ל במקומות אין מספר, וכמעט את כלן חרז בחוט אחד במבואו לתה”ג (זכל"ר ד' צד IX).

אך מדוע זה פרץ המנהג הזה בין סופרי אחינו שבאשכנז, אשר חלילה לנו להרהר אחרי אהבתם הנאמנה לעמנו וליהדותנו, לתלות קלקלה במתוקנים שבמתוקנים שבנו בגאוני בבל, אשר על קצות דרכי מוסרם כבר דברנו במאמרנו “התלמוד ותלמידיו” (כנסת ישראל שנה ג')? התשובה על שאלה זאת נראיה לנו פשוטה ונכונה מאד. הנה סופרי ההיסתוריא הישראלית, קדמו, בבית ספרם ובבית מדרשם שהיו משמשים בהם, לעסוק בלמוד ההסתוריא הכוללת של הגוים הקדמונים ושל עכשו, אשר מבחר אנשי השם שעליהם היא מדברת, היו גבורים עריצים לוכדי ארצות, אלכסנדר מוקדון בשעתו ויוליוס צאֶזאר בשעתו והעריצים ההדיוטות מריוס וסולא בשעתם, לודויג הי"ד בדורו ונפוליון בדורו והיעצים הערומים מטרניך בזמנו וביסמרק בזמנו. והנה כל גדולי ההסתוריא האלה, שהם וכל בני מינם נעשו בה עקר, לא היו עיניהם בלתי אם איש אל זרועו ואיש אל מזימתו. ושבח גדול לכל חוקרי הסתוריא זאת היא מעולם להתחקות על שרשי תחבולות הגדולים ההם ולהכיר את סתרי מועצותיהם ואת יצרי מעלליהם אשר המריצו אותם לעשות את מעשיהם השונים. את שיטת החקירה הזאת הביאו עמם חוקרי דברי ימינו בכל סוביהה ומורסָנה מבית הנשק הסואן ברעש אשר בגבול הפוליטיקי והאסתרטגי ההוא של בית המדרש השקט והצנוע של חכמי ישראל וימושי במשב לגדולי הנכר ולגדולינו. וישכחו את הדבר האחד הזה כי חכמי ישראל שמשו בבית מדרש התורה התמימה הנתונה בסיני ולא שמשו מעולם בבית מדרשם של Macchiavelli ושל Tallcyrand, אילי השקר והמרמה, ולא נשאו את נפשם כל ימי חייהם כי אם להיות ענוים וחסידים מתלמידיו של אברהם אבינו ומתלמידיו של אהרן, מתלמיסיו של עזרא ומתלמידיו של הלל. והאיש אשר לא אלה היו דרכיו לא זכה מעולם לקנות את לב קהל ישראל עמו ולהיות לו לאב ולמורה ולנחול בתוכו שם עולם. כי מאמר רבותינו הנעלה מאד “אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, קבל תורה מפיו; ואם לאו, אל תקבל” היה מעולם לקו ולמשקולת ביד ישראל. וסופרינו אשר קלטו הרבה מטעם ההסתוריא הנכריה הוציאו משפט מעוקל, לא מרוע לב, כי אם משגגת תערובת טעמים הבאה לרגלי חלופי שיטה בשיטה.

והפלס האחד למעגל רגלי חוקרי ההסתוריא הישראלית הוא הצביון הראוי להיות לנגד עיניהם תמיד, להכיר את עצם היהדות בטהרתה, מתוך כל הרוחות הנושבות וסוערות בעולם גם מחוץ גם בבית. והעצם ההוא העומד כסלע איתן בלב ים, אשר כל משבריו וגליו המתמרמרים אליו בשאון קצפם נדפים מפניו ואינם, והוא קים לעד, היא משמרת תורת משה, כשהיא מתקימת במעשה מצותיה, שהן קִדוש חיינו, מתוך הלכות תלמודנו, וכשהיא מתבארת בדעותיה הצרופות והנעלות מתוך הנבואה והאגדה, העולם הזה של המעשים והדעות ברוח התורה, בטעמה ובדרכיה, עולם מלא הוא להו, אשר יש לחוקרינו לבחון ולהכיר אותו תחלה ולהתבונן אחרי כן ומתוכו אל כל אשר מחוץ לו – עולם קים הוא לנו, אשר כל הנוטים ממנו ימין ושמאל, גם מתוך גבולו, ספיים, תמים וחולפים כצל, גם המוסיפים גם הגורעים. גם המוסיפים ההולכים בגדולות ובנפלאות: האיסים, אנשי התרופה שבאלכסנדריא, השבתאים והפרנקיסטים וספיחיהם מעבר מזה; והגורעים, המסתפקים במועט, הלא הם ההלנים, הצדוקים וספיחיהם וספיחי ספיחיהם בכל הדורות מעבר מזה, מציצים ונובלים, נשכחים ואובדים מתוך הקהל. ורק כת הפרושים – שהקראים קוראים להם רבנים – אשר התורה שבכתב ותושבע"פ היו בידם לאחדות אחת נעלה ורוממה, לא נעו עוד מעגלותיהם אף כמלא שערה מתחלת ימי בית שני. אם את היהדות הזאת בת עולמים, השואפת את חייה מתוכה ישימו חוקרינו הנכבדים להם למצפה ולצור מעוז בחקירותיהם, לא יכשלו לנצח ודבריהם יהיו לתפארת, ושמם יהיה לברכה בתוך עמם!




  1. לקוטי קדמונית ד'.  ↩

  2. שם צ'.  ↩

  3. שם.  ↩

  4. תהל' קל“ה, כ”א.  ↩

  5. קמ“ו, ט”ו.  ↩

  6. ט"ז.  ↩

  7. רמז, הוא דבור מעשה זה ומכוֵן על דבר אחר.  ↩

  8. מקרא זה שהביא ענן אבי כל בני מקרא אינו במקרא כלל, כי במקרא כתוב – “בקומתם כל עצי מים” (יחז/ ל“א, י”ד). והנכון הוא המחצית השניה של המקרא המוקף בין שני חצאי מרובע.  ↩

  9. “אמא” פירושו בכל מקום בספר המצווה של ענן: “אמר” כמו מלה “אימא” שבתלמוד.  ↩

  10. פירושו מאזנים.  ↩

  11. מענה הוא בסגנון הקראים כמו פירושו.  ↩

  12. ומעתה איך יתקיימו המקרות הללו: יחזק‘ י"ז ג’; ל“ט, י”ג?  ↩

  13. חתימת התלמוד חלה להיות, לפ“ד החוקרים שקדמונו, בשנת 4260, ולדעת ר”י הלוי ז“ל ולדעתנו, בשנת 4234, ושנת ראשית הקראים לפי דעת ר”ש פינסקר, בשנת 4515, ולדעתנו, בש' 4520, ובכן עברו מחתימת התלמוד עד הוָּסד דעת הקראים 255 שנה, ולדעתנו 287 שנה.  ↩

  14. בעלי מקרא הם בכ“מ וגם במקום זה הקראים ולא ”הרבנים בעלי התלמוד" (לק"ד ד').  ↩

  15. בדַבּרו על רס“ג ז”ל צרף אותו אל כל קהל הרבנים “המחויבים בסקילה מפי ר' ענן” (לק"ד בטפחים 18).  ↩

  16. לק"ד ח'.  ↩

  17. שם נספחים 17.  ↩

  18. שם 186.  ↩

  19. בעניָננו זה אין אנו קוראים “רבנים” לראשי הקהלות כ"א לכל קהל ישראל שעמד באמונתם לתורת רבותינו ולא נטו אחרי הקראים.  ↩

  20. אבדן האומה: “אונטערגאנג דער נאציאן” אתמהה! והרי לא אבדה האומה, כי אם ממלכתה אבדה!  ↩

  21. זעלבסטשטאֶנדיקייט.  ↩

  22. “תרביצאה” הוא שם לתלמיד שלמד, חוץ לבית הספר ולבית המדרש, למוד שאינו מסודר (Dilletant).  ↩

  23. כאשר חשפנו אנחנו מקור כל מליצה שבסדור בכתבי הקדש בסדורנו “עבודת הלבבות”.  ↩

  24. ע‘ דוגמותיהם מאמרנו “החטיטות והחקיקות” 27־24 בסוף ח"ג מספרנו מהדורה ב’. וע‘ עוד מאמרנו “הבקרת כשהיא מבוקרת” בחוברת תכחמוני ב’ של רב“מ ד”ר לעווין.  ↩

  25. ר‘ אלעזר בר’ שמעון, חברו של רבנו הקדוש, כבר נזכר בתורת “פייטוי וקרוביי” (ע' מ,ד “הפיוטים הראשונים”) ורב האי ז"ל כבר הזכיר פיוט מימי רבנן דהוראה (עיין תולדות רש“ג לד”ר ב. לוין, צד 22), שלדעתנו הם האמוראים שאחרי ימי אביי ורבא ולכל הפחות האמוראים שלפני חתימת התלמוד.  ↩

  26. שם.  ↩

  27. מליצת הרכבי: הערה די“י שפ”ר ח"ג 435.  ↩

  28. “מיד אחרי חתימת התלמוד”.  ↩

  29. ר“ת אברהם בן ר' שמואל פירקאוויץ. ויש להבדיל סמם זה מסמן ”רש“ף”, שמקצת סופרים, וביחוד ר‘ פינחס פראנקעל, קוראים לסופר ר’ שמחה פינסקר, אוהבו של פירקאוויץ.  ↩

  30. בן רשף הוציא דברי שטנה מס' האשכול של יהודה הדסי ויקרא עליהם את שם המדקדק הרבני הנכבד יהודה בן קוריש,ויכתוב כי מצא מאמר זה בכתב קראי אחד ששמו משה הכהני (ע' לק"ד נספחים 70־66). והנה בא המבקר החריף ד,ר פינחס פראנקעל ז"ל ויוכח כי כל המאמר הזה זיוף מכוער הוא מאין כמוהו והוצאת דבה נתעבה על בן קוריש (אחר רשף לבקר, השחר שנה שמינית 709 ועוד), וכי האיש משה הכהני לא היה ולא נברא.  ↩

  31. סלא היהודים יקראו הסופרים העברים לעיר טשופוט קאליי שבארץ קרים, ששם מצא בן־רשף את מרבית כתבי היד.  ↩

  32. בשם “נספחים” קרא ר“ש פינסקר לגופי כת”י של הקראים, שהדפיס בסוף לקוטי קדמוניות. ור“פ פראנקעל מעיד, כי שני שלישים מכתבי יד אלה אינם כת”י כי אם העתקות שפירקאוויץ העיד עליהם באמונתו (1) כי הוא העתיקם מגופי הכתבים.  ↩

  33. נראה שלא הגיעו לריה“ל ז”ל ספרי הקראים, שהם עצמם תולים את שיטתם בשיטת הצדוקים.  ↩

  34. פ' מלת סכלות ליהודים קוראי ערבית אינו “שטות” אלא חסרון ידיעה.  ↩

  35. מליצה הרכבי. תקונים והערות לתה“ג זכל”ר ח"ד 387.  ↩

  36. מליצתו שם 383.  ↩

  37. מליצתו במבוא לתה"ג שם IX.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות