רקע
יוסף קלוזנר
I. החיים הכלכליים בישראל בימי בית שני

 

א.    🔗

יוסף בן מתתיהו אומר בספרו “נגד אפיון” (א', י"ב): “אנו (היהודים) אין אנו יושבים במדינת־הים ואין אנו נוטים לא למסחר ולא למשא־ומתן עם עמים אחרים. ערינו רחוקות מן הים, ומאחר שיש לנו אדמה טובה, אנו עובדים אותה”.

בדברים אלה יש הפרזה לצרכי סניגוריה: במה שהיהודים אינם יושבים לחוף־ימים ואינם עוסקים במסחר רוצה יוסף לבאר את הדבר, שקדמוני־היוונים לא ידעו את עמו אף על פי שהוא עם־קדומים, שהרי היוונים הקדמונים היו מכירים אך את העמים, שיש להם נמלים והם עוסקים בסחר־הים. ואולם יש בזה גם הרבה מן האמת. מימי גלות־בבל עד ימי יונתן ושמעון לבית־חשמונאי היו היהודים כמעט אך עובדי־אדמה בלבד. ערי־החוף, ערי־המסחר, היו בידי נכרים: בידי הצורים בצפון ובידי היוונים בדרום. ואולם אף מימי־החשמונאים ואילך היו היהודים, קודם כל, עובדי־אדמה, ואך במדרגה שניה – סוחרים ויורדי־הים באניות. ונפלא הדבר: הגליל, שהוא כל כך קרוב לפיניקיה התגרנית, היה מצוין בעבודת־האדמה ובנטיעות (רוב־שמן מרוב־זיתים) שלו. יוסף בן מתתיהו אומר על הגליל: “הוא מעובד כולו ומראהו כגן גדול על פני כולו”1.

אכן, אדמה טובה היתה ליהודים! – יש, אמנם, הפרזה מרובה מתוך פַטריוטיות יתרה בהחלטה, שארץ־ישראל היא “ארץ זבת חלב ודבש”. בזעת־אפיו אכל היהודי לחם; ולא לחנם נולדה בתוכו האגדה, שהאדמה מקוללת בחטאו של אדם הראשון. באדמת־טרשים זו היו תמיד סלעים, אבנים וחולות לרוב, אף אם לא כבימינו, ימי העזובה הרבה בארץ והריסות בנינים לאלפים, שאבניהם מנופצות ונפוצות על פני כל השדות. והחלוקה הבלתי־שוה של הגשמים במשך חדשי־החורף (“ימות־הגשמים”) והקיץ (“ימות־החמה”) אף היא מכבדת על האכר והנוטע. ואולם היהודי ידע להשביח את אדמתו, לזבלה ול“טייבה”. הוא ידע לסקלה מאבנים, לקווצה מקוצים ולסייגה בסייג של קנים דוקרנים, לבנות מדרגות (טֶרַסות) על ההרים, לסמוך אותן באבנים ולשפוך עליהן עפר כדי שלא ישטוף ה“מטר הסוחף” של ארץ ישראל בימות־הגשמים את השכבה הדקה של אדמת־הסלעים; ובכלל ידע לגזול מן הטרשים את החלקה היותר קטנה, שאפשר לזרוע אותה, ולא היה מניח בורה שום אדמת־זרע. לא היה חרוץ כאכר העברי בימי בית שני2. עבודת־האדמה היתה לו מין פולחן (“פולח” – “פולחן”). על “בית־הבעל” – אדמה מושקה על־ידי הטבע, שם שנשתמר בו עוד ה“בעל” השמני הקדום, אדון־הארץ3, היה מוסיף את “בית־השלחין” – אדמה, שהיה משקה בידיו, על־ידי בורות, בריכות וסילונות. מצוינת ביהודה היתה אדמת־יריחו4 זו “עיר התמרים”, שהיתה מהוללת בימי־קדם בפיותיהם של סופרי־ישראל וסופרי־העמים. חטה מצוינת היתה במכמש ובזנוחה שביהודה וגם בעפריים שמפני גודל השבלים שלה היה מרובה הקש בתוכה לאחר דישה, ועל כן נעשה למשל: “תבן אתה מכניס לעפריים”5. אבל מצוינת היתה גם החטה שבאה מן הגליל: מבקעת־ארבאל, מכורזין וכפר־נחום או כפר־תנחום6. אף שעורה, כוסמת, שבולת־שועל, שפון ודוחן היו מרובים בארץ־ישראל, ואת השעורה – לחם־העניים – היתה ארץ־ישראל אף מוציאה לחוץ־לארץ. ומן החוץ בא ונתאזרח בארץ־ישראל האורז.

האכר ביהודה היה מוצא בשנה רגילה ובשדה רגילה חמשה שערים; אבל בשנים אסומות ובשדות פוריות היה מוצא גם מאה שערים. בגליל היה מוצא יותר מביהודה7. את התבואות היה האכר אוצר באוצרות שבשדה ושבעיר. מהם היה נוטל לצרכי־ביתו ומהם היה מוכר. ואף הממשלה היו לה אוצרות כאלה (“אוצר של מלכים”) כדי שלא יאזל הלחם מן העיר8. וארץ־ישראל היתה עשירה כל־כך בלחם, עד שלא רק היה מספיק לצרכי־יושביה, אלא אף היה נמכר לחוץ. אך בשנות־בצורת היה מובא לארץ־ישראל לחם ממצרים, כמו שאירע בשנות־הבצורת בימי־הורדוס9. בשנים כתקונן היתה יהודה משבעת לחם ארצות שונות, קרובות ורחוקות. בימי אגריפס הראשון היתה יהודה10 מכלכלת בלחם את צור וצידון, כמו שנראה מתוך פסוק מסיח לפי תומו באיוונגליון: “בני צור וצידון וכו' לקחו מחית ארצותם מארץ־המלך”11. 

ואף ירקות ו“זרעוני־גינה” היו בארץ־ישראל לרוב. כרוב וסלק, קשואים ודלעת, בצל ושום, צנון ולפת, חזרת וחסה, עדשים, פול וקטנית היו מצויים בה מאז; ועליהם נוספו הירקות והזרעים שבאו ממרחק, כמו שמעידים עליהם שמותיהם הזרים: המלפפון, הקנרס, הירבוז, התורמוס, האספרגוס, הפול המצרי, הדלעת המצרית, הדלעת היוונית, ועוד. כל אלה היו נמכרים בפנים הארץ והיו המאכל החביב של ההמונים, שלא היו להוטים אחר בשר מתוך עניות ומתוך תנאי האקלים החם ולא היו אוכלים אותו אלא בשבת ויום־טוב ובמשתאות של חול וסעודות של מצוה.

והפירות היו מרובים ומעולים בארץ־ישראל. שדה־האילן (או “שדה־בית־האילן”), בית־הנטע, הכרם (או “שדה־הכרם”), הפרדס (או “שדה־הפרדס”) והגן היו מצויים בארץ־ישראל לרוב. וכשם שהיו בה “פרדסי רמונים” וגנים של אילני־מאכל, כך היו בה “גינות־ורדים”, שמעיקרן באו לשם נוי בלבד, אבל היו נוטעים בהן לפעמים גם תאנים12. ענבים וזיתים, תאנים ורמונים, חרובים ואתרוגים, שזיפים ודובדבנים, אגוזים ושקדים, תמרים ותותים, תפוחים ואגסים, פגעים ופרישים, – כל אלה היו פירות ארץ־ישראל מאז; ועליהם נוספו פירות באים ממרחק, ונקראים בשמות זרים: קרסטומלין (מין קרוב לאגסים), אפרסקים, עוזרדים, ועוד.

ביחוד נתברכה ארץ־ישראל בחטה, תמרים ויין, עד שעל גבי המטבעות של החשמונאים מצוירים שבלים של חטה, ענבים ותמרים בתור סמלים לפרִיַת־הארץ, ואמנם, זולת בחטה, שכבר דברנו עליה, הצטיינה יהודה ביחוד ביין. “היין השרוני”13 היה מהולל בפי כל ונמכר אף בחוץ־לארץ; וההפך ממנו היה ה“יין הכרמלי”14. היין מאשקלון, עזה ולוד היה מפורסם בעולם ומצא לו מהלכים בארצות שונות. שורה ארוכה של מקומות שהיין שבהם היה מובחר ומעולה, באה במשנה15; אלא שלא כולם ידועים לנו16. – היה ליהודים יין לבן (“חמר חִוַרין”), יין שחור ואף “יין כושי”, כלומר, יין אדום־כהה. מתוך רבויו של היין היו עושים ממנו “יין־הרקח”, שכבר נזכר ב“שיר־השירים” (ח‘, ב’) ונקרא בזמן מאוחר בשם הלועזי “יין קונדיטין”17. ומעין זה הוא “יין־המור”, שנזכר באיוונגליון18, ופליניוס19 מרבה להללו. וכמו־כן היה ביהודה “חומץ בן־יין”, צמוקים וגם דבש־תמרים20. כרמי־יהודה היו מן המעולים שבכרמים. די להזכיר, כמה מרובים השמות העבריים שבמשנה ובברייתות לכל חלק קטן של עבודת־הכרמים ודריכת־היין, כדי להוכח בנקל כמה חשוב המקום שתפסה הכרמות ביהודה, ששם האריכו לדבר עברית יותר מבגליל. ולא מקרה הוא זה, שאף היום עוסקים היהודים ביהודה ביין יותר מבגליל והיקב היותר גדול של הישוב החדש הוא בראשון לציון – קרוב להשרון, באופן ש“יין־כרמל” של עכשיו הוא דוקא ה“יין השרוני”, שבימי־קדם היה הנגוד הגמור אל ה“יין הכרמלי”21.

ואף השמן היה מרובה בארץ־ישראל כהיין ואף הוא היה מוצא לחוץ. ואולם כשם שהמובחר שביין היה ביהודה כך המובחר שבשמן היה בגליל. אמנם, השמן הראשון במעלה (“אלפא” – האות הראשונה העברית־היוונית) הוא, לפי התלמוד, בתקוע, מקום־מולדתם של ה“אשה התקועית” החכמה ושל הנביא־הסופר הראשון עמוס22. אבל יש דעה, ש“תקועה” זו (בה' בסופה) היא לא ביהודה, אלא בגליל23. על כל פנים מצוינות בגליל בשמנן הן נטופה24 שפכון ובית־שאן25, ובעבר־הירדן – רגב26. מהוללת בשמנה ביותר היתה העיר גוש־חלב בגליל העליון, מקום־מולדתו של גבור־החורבן, יוחנן מגוש־חלב (Gischala), ששמה בלבד מעיד על השמן המרובה, שהיו מוציאים מזיתיה השמנים27. אבל גם ביהודה היו “שדי־זיתים” לרוב, כמו שמעידים על זה השמות “הר־הזיתים”, “גת־שמני” ו“הר־המשחה”. והרי גם בימינו יש בשרון חורשות גדולות של זיתים, שמשתרעות על קילומטרים שלמים. אף השמות העבריים המרובים לעבודת־הזית ולמסיקתו ולכתישת־השמן מוכיחים ברור, שהזית והשמן היו מראשי־עסקיהם של היהודים עוד קודם החורבן גם בגליל וגם ביהודה. השמן הארצי־ישראלי, חוץ ממה שהיה משמש בארץ לצרכים שונים, פָתוח באכילה וסַיים ברפואה, היה נמכר גם בצור ובצידון, בסוריה ובמצרים בכמות מרובה והיה אחד ממקורות־העושר של הארץ.

ואף התמרים היו נמכרות בארץ ונשלחות גם לחוץ־לארץ. היו נעשים מהן יין של תמרים ודבש של תמרים28, שאף הם, כתמרים גופן, היו מוצאים גם לחוץ29. תמרים מיובשות היו נשלחות עד לרומי. אבגוסטוס קיסר היה אוכל מין אחד מהן לתיאבון. ואף יהודי־רומי היו מחבבים אותן30. וגם התאנים היו נמכרות חיות ומיובשות (“דבלות”) בארץ ובחוץ־לארץ, וביחוד בתור דבלות היו מוציאים אותן לחוץ הרבה. ביחוד נתפרסמה ה“דבילה הקעילית” שהיתה משכרת קצת בעסיסה31.

הצרי, שנשתבחו בו גלעד ויריחו ושהיה משמש גם לצרכי־רפואה וגם בתור בֶשם ריחני, היה גדל בזמן מאוחר לכל אורך השטח של ים־המלח – מעין־גדי עד רמתא; ולדברי פליניוס32 היה מחירו כפלים ממחיר־הזהב. אסטראבון33 אומר, שהיהודים נתנו לגדל את הצרי לא בכל מקום, כדי שיהא יקר־המציאות ויוכלו להרבות במחירו; ובכן ברור הדבר, שהיה מוצא לחוץ־לארץ לשם מסחר. ופליניוס מספר, שאחר החורבן החריבו היהודים את שיחי הצרי כדי שלא יהנו ממנו הרומיים. אבל עד החורבן הוא אחד מן החפצים היותר חשובים של מסחר־חוץ34.

צאן ובקר היו היהודים מגדלים הרבה בימי בית שני35. הקרבנות המרובים בלבד היו מזרזים לכך. אמנם, היו מובאים לארץ־ישראל ביחוד כבשים ואילים ממואב ומנביות, ביחוד מן הערביים (“קדר”) השוכנים באהלים והרועים צאן; אבל אף בין היהודים היו אז רועי צאן ובקר הרבה, שלפעמים היו הם עצמם גם מוכרי־בהמות, אף־על־פי שהיו ביניהם גם סוחרי־בהמות שאומנותם בכך. ואף מפטמים היו את הבהמות למכירה, ובירושלים היה “שוק של פטמים”36. ואף צמר היו מוכרים היהודים שבעבר הירדן לחוץ, כי היה מקנם רב בימי בית שני כבימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו. ובירושלים אף היה “שוק של צמרים37. ולפי יוסף בן מתתיהו38 היו שווקים מיוחדים בעיר־החדשה, בצפונה של ירושלים, לא רק לצמרים, אלא גם לנפחים ונגרים וחנויות של סוחרי בד ובגדים.

מה שנוגע לעופות, הנה השמות הזרים של התרנגול, שדחה מלפניו את השם העברי “גבר”, התרנגולת ששמה העברי אינו ידוע לנו כלל (“פרגיה”?), האווז (avis) ובן־האווז מוכיחים, שאלה באו לארץ ישראל בזמן מאוחר, אף אם עוד בזמן הבית, על־פי רוב מן החוץ. אבל תורים ובני־יונה, שהוצרכו לקרבנות, בוודאי היו מגדלים היהודים עצמם, והשם העברי “יונה” הוזכר הרבה במקרא ובספרות שאחריו.

היהודים היו עוסקים הרבה גם בחלב, והשם “טירופיאין”39 מוכיח, שהיהודים היו עוסקים בעשית גבינה לא רק לצרכי־ביתם, אלא אף למכירה: אילמלא כן, לא היו המגבנים תופסים מקום כל־כך בתור “גילדה” מיוחדת.

בימי בית שני עדיין היו מצויים ציידים מישראל. אבל הם לא היו מרובים גם אז, מפני נגוד אינסטינקטיבי לשפיכות־דמים, אפילו דמי חיות ועופות, ומפני הדינים על החיות והעופות הטהורים והטמאים ועל השחיטה. לעומת זה היו בין היהודים דייגים לרוב, ביחוד בגליל. בים־כנרת או ים־גיניסר (אחר כך ימה של טבריה), היו, אז כעתה, כמה וכמה מיני דגים, ובהם מן המשובחים40. המון דוגיות היו ממלאות את הכנרת וכפרי־דייגים הרבה היו מסביב לה. מתוך רבוי הדגים היו מולחים אותם ומוכרים אותם מלוחים בארץ ובחוץ־לארץ; ועל שם כך נקראה העיר שעל שפת ים־גיניסר בשם “טאריכיאי” (מן המלה היוונית Τάριχος) מליח41. וכשנבנתה טבריה, נעשתה עיר זו מרכז הדיוג וסחר־הדגים בגליל. באיוונגליונים נזכרו דייגי־הגליל, שנתחברו אל ישו, ושנים מהם, שמעון־פטרוס ואנדריוס אחיו, שהיו צדים דגים בים גיניסר, הפקיד ישו ל“דייגי־אדם”42. ואולם אף ים־התיכון עשיר הוא בדגים, ואף בערי יהודה ושומרון הקרובות אל חופיו בוודאי היו הדגים מרובים משל עכשיו, אף־על־פי שבמקומות הללו הספיקו הדגים ששלו התושבים מן הים, אך לצרכי המקום ולא הוצאו לחוץ. וראוי להזכיר, שבירושלים היה עוד בימי נחמיה “שער־הדגים”, אף־על־פי שאז, בזמן שיבת־ציון היו הצורים מביאים דגים למכירה לירושלים43, שהרי אז עדיין היו ערי־החוף בידי הפיניקיים בצפון ובידי הפלשתים בדרום; מה שנשתנה מימי החשמונאים ואילך, כמו שנראה להלן.

ומימה של סדום או ים־המלח (ים־המות) היו היהודים מוציאים מלח־סדומית וגם כופר ומיני שרף וחמר ומוכרים אותם לא רק בפנים־הארץ אלא גם מחוצה לה. לדברי יוסף בן מתתיהו44 – היו צפים גושי הכופר על הים כגופות־שוורים גדולים בלא ראשים והיו משמשים לכפור את הספינות, ולכל מיני רפואה. לדברי פליניוס45 היה ה“כופר מיהודה” מהולל בעולם ועד היום נשאר לחמר השם “כופר יהודי” (Judenharz. Judenpech). “נתר אנטיפטרית”46 היה אף הוא אחד מן החפצים המעובדים בארץ. מפֶרח־הכופר (“אשכול־הכופר”, שיר־השירים, א', י"ד) היו עושים מין כחָל לכחול בו פני נשים. ומן הורדים (השושנים), שהיו גדלים ב“גנות־ורדים”, שכבר הזכרנו, היו עושים “שמן־ורד” יקר47.

מכרות־ברזל היו בלבנון ובצפונה של אדום על־יד העיר פינון או פונון, ויוסף בן מתתיהו מדבר על “הר־הברזל” שמשתרע עד מואב48. ואף התלמוד מזכיר את “ציני הר־הברזל”49. אבל עוד בימי איברהים פחה היו כורים ברזל על־יד ג’בל מִעראַד בעבר הירדן, לערך שעה וחצי לצפון מנחל יבוק (וואדי זרקה) ואך כשחזרה הארץ לידי התורכים נעזב מכרה־ברזל זה50.

ובזה אנו עוברים אל המלאכה והמסחר בישראל בימי בית שני.


 

ב.    🔗

אבל קודם שנדבר על המלאכות ובעלי־המלאכות, וכן גם על המסחר והסוחרים בימי בית שני, יש לנו להקדים הקדמה אחת חשובה.

בנוגע לעבודת־האדמה יכולנו להשתמש בידיעות מימי־הבית, שיש לנו בספרו של יוסף בן־מתתיהו, ולמצוא בלא חשש גדול סעד וסמך להן בידיעות הקדומות על נושא זה שבמשנה ובברייתות (הידיעות שבגמרא הירושלמית והבבלית שייכות רובן ככולן לזמן מאוחר, ובגמרא הבבלית יש יותר ידיעות נוגעות בחיי היהודים שבבבל מבחייהם של יהודי ארץ־ישראל), מפני שהאכר הוא משמר בטבעו ועבודת־האדמה לא נשתנתה בעיקרה אחר החורבן, אלא כמעט נשארה כמו שהיא אף בתוך הערביים של הכפרים הארצי־שראליים הנדחים שבזמננו. לא כן בנוגע להמלאכה והמסחר. אחר החורבן ירד המסחר בארץ־ישראל מעלות הרבה אחורנית, ועל כן קשה לשפוט ממצבו כפי שהוא מתואר במשנה ובברייתא על מצבו בימי־החשמונאים או בימי־הורדוס. ומה שנוגע למלאכות, הנה אמנם לא נשתנו הרבה בעיקרן; אבל הידיעות, שיש לנו מהן בספריו של יוסף בן־מתתיהו, הן מועטות מאד, ולעומת זה מרובות הידיעות בדבר המלאכה ובעלי־המלאכה במשנה ובברייתות. ואם בנוגע למלאכות יש לנו רשות לחשוב, – למרות מה שהמלאכה קשורה על־פי רוב במצבו של המסחר, – שאין בין הזמן שקודם החורבן ובין זה שלאחריו אלא שנוי לא־עיקרי, ואפשר איפוא לעשות את התלמוד מקור עיקרי (אמנם, לא יחידי!) לא רק לתאור עבודת־האדמה בימי בית שני אלא גם לתאור האומנות לאותו זמן – כלום יש לנו רשות לעשות את החלק הקדום שבתלמוד מקור כזה גם לידיעות בדבר המסחר העברי בסוף בית שני? 

כמדומה לי, שאפשר להשיב על שאלה זו בחיוב.

החורבן גרם לירידתו של המסחר בארץ־ישראל. ובכן, אם נסמוך על הידיעות התלמודיות, יהא הציור שנתן מן המסחר הארצי־שראלי שקודם החורבן, פחות ממדת־המציאות; אבל מה שהיה בו לאחר החורבן – קודם החורבן לא כל שכן! – למחוק את הסאה אפשר לנו; לגדוש את הסאה אי־אפשר. ובידיעות בדבר המסחר העברי שקודם החורבן, שיש למצוא אצל יוסף בן מתתיהו, אסטראבון ופליניוס, אפשר למלא את הסאה המחוקה, באופן שנתקרב אל האמת. ולפיכך אין השמוש בידיעות המסחריות שבמשנה ובברייתות, למרות מה שהן מאוחרות ברובן לבית שני, שמוש שאינו ראוי. אדרבה, עליהן יש להוסיף, אך מהן אין לגרוע.

אבל קודם כל – בדבר המלאכה.

לא נביא כאן את המאמרים התלמודיים בשבחה של המלאכה ואפילו לא את הדין, שחיב אדם ללמד את בנו אומנות: 51 אפשר שכל זה אינו אלא “דעת בית־המדרש”. זו רעה חולה בחכמי־ישראל, שכל מאמר של תנא, או אפילו הלכה סתמית שבמשנה, נחשבים בעיניהם לעובדה מן המציאות והם נשענים עליהם בתאור־החיים; בעוד שעל־פי רוב באה ההלכה (ואין צורך לומר הדרשה וה“מימרא” התלמודיות) להטות את החיים לשביל, שעדיין לא הלכה בו המציאות. בזה צריך להשגיח הרבה והרבה! כי דוקא בזה נגררו אף התיאולוגים מחכמי־האומות, מתוך מיעוט ידיעתם במקורות התלמודיים, אחר חכמי־ישראל, ולמרות כל מגמתם של הרבה מהם להשפיל את היהדות ולרומם את הנצרות על חשבונה, מציירים הם את החיים הישראליים לא כהויתם, אלא בציור אידיאלי, שיוצא מתוך ההלכות והמאמרים שבתלמוד. ואולם ראוי להוציא משפט על חיי־המציאות הקדומים לא מתוך מימרות והלכות, שאפשר לא נתגשמו בחיים כלל ונשארו “משאָלָה חסודה” בלבד, אלא או מתוך עובדות ממש או – מתוך אזכרות כלאחר־יד, שהן נאמנות עלינו מפני שהן מסיחות לפי תומן. וכך ננהוג גם בשאלת המלאכה בישראל בימי בית שני.

בעל־המלאכה או, בשמו המורה על התרגלות ובקיאות, האומן (אמן – חזק, תקיף באיזה דבר), היה מצוי בכל כרך, עיר, עיירה ואפילו כפר הגון שבארץ־ישראל. “אומנויות שוקדות” הוא תואר למלאכות קבועות52. אמנם, כשם שיש “אומנות נקיה וקלה”, כך יש גם “אומנות פגומה” ו“אומנות ירודה”. אבל את ה“בטלנים” ואת ה“טיילים” שנאו בישראל בימי בית שני. לא רק הלל, שחי בזמן הבית, נהנה מיגיע־כפיו; אף ר' יהושע בן־חנניה, תלמיד־תלמידו, היה פחמי; וכן היה נחוניה עוד בפני הבית חופר־שיחים, ובזמן מאוחר – התנא ר' יוחנן – סנדלר, התנא ר' יצחק – נפח, ר' יהודה – נחתום, ר' יהודה אחר – בַשָם, ר' יהושע – גרסי (טוחן גריסים) ועוד53. ישו הנוצרי היה נגר ועושה עולים לבהמות54; ושאול הטרסי, פוילוס השליח, נתפרנס מעבודתו בתור רוקם־יריעות או עושה־אהלים.

בימי בית שני אנו מוצאים בישראל בעלי־מלאכה אלה:

חייטים, רצענים (סנדלר אינו עוד שם עברי, ובכן הוא מאוחר קצת), בנאים, (גודרים), סַתתים, חרשים (“נגר” הוא שמם המאוחר, שאמנם שֵמי־כללי הוא ומצוי גם בערבית, סורית ואשורית), טֶחנים, אופים או, בשמם המאוחר, “נחתומים” (בוודאי שם בבלי, ככל השמות שיש להם נ' נוספת על השורש בתחלתם, שהרי האשורי־הבבלי אומר נַרְכַבַּתֻּ במקום “מרכבה”, וכיוצא בזו), עבדנים (מעבדי־עורות, ובשמם היווני המאוחר: “בורסים” – (Βυρσεύς), בַשמים, פַטמים (מפטמי שוורים או מפטמי סממנים, דרוגיסטים, עיין הפרק הקודם), קצבים, טבחים וטבחות, רקחים ורקחות (דרוגיסטים), חלבנים, מגבנים, רופאים ומקיזי־דם (אומנים), סַפָרים וגלבים, גַדָלים וגַדָלות, כובסים וכובסות, צורפים, שמתחלקים לזֶהָבים וכַסָפים, פֶחָמים (נפחים), אורגים (גרדיים), צַבָעים, רוקמים, טרסיים (רוקמים בחוטי־זהב), עושי־שטיחים (טפיטָנים), חוצלים (עושי־מחצלאות), חופרי בורות ושיחים, דייגים (עיין בפרק הקודם), מגדלי־דבורים, יוצרים, שמהם נבדלים הקדרים (היוצרים הם רק עושים כלי־חרס והקדרים הם גם מוכרי־קדרות), כַדָדים (עושי־כדים), חבתנים (עושי חביות או מתקניהן), זַפָתים (מזפתים את הכלים מבפנים, ואף היו ביניהם אומנים, שהיו עושים לכלים “גלד”, שהוא הצפוי הנקרא Glasur)), עושי־זכוכית, בהבדל מן הזגגים, שכבר היו משתמשים בימי בית שני בזכוכית העשויה בידי אחרים ועושים חלונות וכוסות ומראות מזכוכית לבנה או מזכוכית צבועה, ואף היו עושים זגוגיות – (.Glasperlen, ברוסית бусы ) אף־על־פי שהזכוכית בכלל עדיין היתה יקרת המציאות בימי בית שני והיתה מצויה אך בידי עשירים בזבזנים. ועל־כן גזרו התנאים הראשונים (יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן), עוד בימי ראשוני החשמונאים, “טומאה על כלי־זכוכית”55 כדי שלא יתפשטו המותרות בעם. פַסָלים לא היו, כנראה, בישראל מפני האיסור של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, ו“אנדרטא” ו“פרוטומי” הנזכרות בתלמוד הן תמיד של עובדי־אלילים ועשויות בידי עובדי־אלילים ואף שמותיהן יוונים הם. ואולם צייר היא מלה עברית גמורה וכל־כך מצויה היא בספרות העתיקה שלנו, עד שצריך לחשוב שהיו ציירים עובדים בצבעים ובסממנים גם מן היהודים, אלא שלא ציירו תמונות של בני־אדם ושל חיות. הרי גם על אלהי־ישראל אמרו: “אין צייר כאלהינו”56, ואת הסוכה היו מעטרים “בסדינים המצוירים”57 שקשה לחשוב, שצוירו בידי נכרים. הציורים של המנורה בעלת שבעת הקנים, של גפנים וענבים ושל תַפְרירה58 שאנו מוצאים על כתלי בתי־הכנסת העתיקים של כפר־נחום ועוד, והענבים ושאר הציורים שעל קברות מלכי־חדייב, ו“קברות הסנהדרין”, – כלום יתכן, שנעשו בידי נכרים? גם “מפתחי פתוחים59 היו בישראל בימי בית שני, ובן־סירא60 מדבר על “מפתחי פתוחי־חותמות”. לעומת זה המלה “גלף” קרוב לוודאי, שהיא יוונית (מן glypho) ובוודאי הופיעה בישראל בזמן מאוחר, – שהיו בישראל סופרים בעלי־מלאכה – כלומר, בני־אדם, שעשו את כתיבת השטרות והעתקת הספרים לפרנסתם – בימי בית שני, אין מן הצורך להוכיח. אבל היו גם עושי מכשירי־כתיבה: מעבדי־גומא (גם “פפייר” בתלמוד – papyrus, שמזה בא Paper, papier, Papier בלשונות החדשות) ל“נייר” (שם עתיק, בוודאי מפני שנחשב הגומא המעובד כ“ניר” חלק והכתב שעליו הוא בזריעתו) ו“כרטיס” (שם מאוחר Χαρτης ביוונית(, ואחר־כך – גם עושי גויל וקלף; וממֵי־עפצים וממין וויטריול של נחושת (“קנקנתום”), ביוונית Κάλκαντον היו עושים להם דיו ומכינים לעצמם ולמכירה ספרים ומגלות, ובזמן מאוחר – אף פנקסים (ספרי־חשבונות, Πίναξ ביונית). – ולא רק בספר היו עוסקים, אלא אף בסַיף: היו יודעים להכין כלי־זין, שהרי בימי המרידה הגדולה שקודם החורבן רואים אנו את כל הנפחים מישראל מחשלים חרבות ורמחים61. ובימי הדריינוס קיסר הוטל על היהודים, לפי עדותו של דיון קאסיוס62 להכין לרומיים, בתור מס, כלי־זיין שונים. אף־על־פי־כן קשה להכריע, אם היו זַיָנים ליהודים אך לצרכי־עצמם או הזינים הישראליים היו גם מוכרים את פרי־עבודתם לחוץ.

המלאכות היו עוברות על־פי־רוב בירושה מאבות לבנים, כמו באירופה בימי־הבינים, ובמזרח – גם כיום. על זה מעיד הבטוי התלמודי: “נגר ובר־נגר”63 וברור מזה: “נגר בר נגרין”64. אבל עוד נחמיה יודע את “חנניה בן הרקחים” ואת “מלכיה בן הצורפי[ם]”65, כלומר, בני משפחות, שמסרו את הרקחות ואת הצורפות לבניהם66, והמסורת הנוצרית־היהודית אומרת, שישו ויוסף אביו היו שניהם נגרים. – המילדת מוסרת את אומנותה לבתה, והרופא – לבנו. היו בירושלים משפחות שלמות, שהיו בקיאות ביותר באיזו אומנות דקה ולא היו מגלות סודן לאדם זר: בית־גרמו, בית אבטינס, ועוד67; והיו גם ערים שלמות, שהיו מצטיינות במלאכה אחת. למשל: במגדלא (שממנה באה מרים המגדלית, בקרבת החַוה “מגדל”) היו צבעים הרבה, בבית־ציידא – דייגים, בכפר־חנניה ובכפר־שיחין – קַדרים, ו“להכניס קדרות לכפר־חנניה” הרי זה כמו “תבן אתה מכניס לעפריים”68. וכפי הנראה, היתה נצרת עיר של נגרים, כי כבר שער ר' יוסף הלוי, ש“נצרת” היא מן “נסרת” – “נסרים”, ואף “גינוסר” הוא – גיא־נסרים69 – ואף מעין חרושת־המעשה כבר היתה ליהודים בימי בית שני, ובה עסקו משפחות שלמות. עוד בספר דברי־הימים, שבא עליו הסכם כל החוקרים שלא קדם לזמנו של אלכסנדר מוקדון, נזכרו “משפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”70. ויושבי נטעים היו יוצרים, כלומר, יוצרי כלי חרס (כך צריך להבין את הכתוב בדבהי“א, שם י”ג). ובוודאי לא היו משפחות אלו יחידות במינן אף בזמן הקדום, ובימים המאוחרים של בית שני היו הרבה כמותן. אמנם, “בית־זגג”, “בית־כדר” ו“בית־צבע”, שנזכרו בתלמוד זה בצד זה71 אינם אלא בתי־עבודה פשוטים של בעלי־מלאכה עובדים ביחידות או ביחד עם בניהם או עם חניך אחד או שנים; ואולם “בית־יצירה”, שבא בתוספתא72 ובספרי זוטא73 בשנוי מ“בית־היוצר” שבירמיה74 קרוב לשער על־פי השם המופשט “יצירה”, שהוא מעבדה גמורה עם פועלים מרובים או מועטים. 


 

ג.    🔗

נוכחנו שהיו בעלי־מלאכה מרובים וממינים שונים בישראל בימי בית שני ושתפסו בארץ־ישראל מקום חשוב. ואף־על־פי־כן לא הם היו עיקר האוכלסים הישראליים בארץ. אלה היו האכרים בעלי האחוזות הקטנות. דבר זה מוכח ממה שהמשנה והברייתות מרבות לעסוק בעובד־האדמה מישראל וממעטות – בערך וביחס – לעסוק בבעל־המלאכה; ואף האיוונגליונים, שבאו בהם משליו המרובים של ישו, שכמעט כולם לקוחים מן החיים העממיים, מרבים להביא משלים מחיי־האכר וממעטים במשלים מחיי־האומן, למרות מה שישו עצמו וגם אביו היו בעלי־מלאכה. וסבת הדבר היא – שבעלי־המלאכה העבריים לא היו יכולים להתחרות באומנים הנכריים שבחוץ־לארץ, וכל כלי או בגד פחות או יותר חשוב היה מובא לא“י מן החוץ: מן ה”ספסל" (subsellium) עד הקערה השטוחה (“אסקוטלה” – scutella), מן המטפחת (“סודר” – sudarium) ועד המעיל העבה (“סגום” – sagum), מן “הסנדל” (σανδάλιον) ועד הכובע של לבד (“פיליון” ־־ πίλιον ביוונית), מן ה“קופסה” κάψα) ועד המלתחה (“קמטרא” ־־ κάμπτρα), ־־ כל אלה, וכיוצא באלה הרבה, היו מובאים מן החוץ ומתחרים בתוצרת של האומנים המקומיים. הגיע הדבר לידי כך, שכנוי לבגד פחות או יותר מכובד הושאל מן הלשון היוונית: “אצטלא” (στολή ביוונית). אמנם, גם זרעים וירקות ומיני־אוכל שונים היו מובאים מן החוץ; אבל, ראשית, הזרעים והירקות והפירות נתאקלמו בארץ־ישראל והיו גדלים גם בגינותיהם וגניהם של האכרים היהודיים; ושנית, כל אלה, ואף מיני־האוכל, לא היו תופסים מקום חשוב כל־כך בכלכלת המדינה והיו מאכל־תאוה אך לעשירים ואניני־ דעת; בעוד שהתוצרת של האומנות הזרה היתה משמשת לכל התושבים. ולפיכך לא הגיעה המלאכה ילידת־פנים בארץ־ישראל לאותה מדרגה גבוהה, שעלתה אליה עבודת־האדמה העברית. על כל פנים לא מצאנו, שתהיינה תוצאות החרושת העברית מוצאות מארץ־ישראל ולחוץ, בעוד שמפריה של עבודת־האדמה הארצי־ישראלית היו ניזונות גם ארצות אחרות, כמו שכבר ראינו למעלה75.

עיקר האוכלוסים שבארץ־ישראל היו, איפוא, האכרים. ובעיקרם – האכרים בעלי האחוזות הקטנות. זהו “בעל־הבית” שבמשנה ותרגומו היווני המדויק שבאיוונגליון: οίκοδεσπότης. אכרים לא־עשירים אלה, שאדמתם היתה כדי פרנסתם בצמצום, היו רוב־מנינה ורוב־בנינה של האומה. הם היו ממלאים את הכפרים המרובים, שהיו מגיעים ביהודה ובגליל למאות, וכן גם את הערים הקטנות והבינוניות, שלפעמים נשאר להן שם “כפר”, אף־על־פי שבאמת לא היו עוד כפרים כלל (למשל, כפר־סבא או כפר־נחום שהיו ערים ממש), מפני שאף מסביב להן היו שדות וגנים, כרמים וגינות, שהיו שייכים ליושביהן. “אכרים זעירים” אלה היו נהנים מיגיע־כפיהם. בעצמם, הם ובניהם, היו חורשים וזורעים, קוצרים ומעמרים, דשים וזורים. את רוב תבואתם היו מניחים לצרכי־ביתם. ואולם חלק ממנה היו מוליכים לעיר ומוציאים בחלופים או מוכרים בכסף, כדי לספק את שאר צרכיהם ההכרחיים. חסכונות לא היו לו לאכר כזה ודי היה בשנת־בצורת אחת או שתים בחלקתו, או לעצלות או למחלה, שתמצאנה מקום בביתו, כדי שירד מנכסיו ויהפך לשכיר או לפועל, לאחר שמכר את חלקתו הבלתי־גדולה, או יעשה בעל־חוב לאכר יותר אמיד והלה יקבל בחובו את אדמתו של המרושש, ואם אף זה לא יספיק – ישעבדנו לעבד (עברי), אותו ואת אשתו, את בניו ואת בנותיו. אבל אף בלא מקרי־אסון או סבות תלויות באכר הזעיר יכולים בניו ליהפך לשכירים או פועלים. כשהוא מחלק את חלקתו הקטנה לבניו – אם יש לו יותר מאחד – ונותן לבכור “פי שנים” כחוק התורה, הוא משאיר לכל אחד מבניו נחלה בלתי מספקת: היא מתפוררת לחלקים קטנים, ששוב אינם יכולים לפרנס את כל בניו. אלה, שאדמתם אינה מספקת את צרכיהם, בעל־כרחם נעשים “פרוליטאריים” – בני־אדם, שאין להם אלא כח־ידיהם. ואם אינם מוצאים שמוש לכח זה, הם יורדים למדרגת “פועלים בטלים”, מה שקוראים בזמננו “לומפֶנְפרוליטאַריאַט”, ונעשים עניים מחזרים על הפתחים או – חמסנים־סיקָרִיים, כמו שנראה להלן.

ואולם היו בגליל, וביחוד ביהודה, גם אכרים אמידים, שהיתה אדמתם יותר מרובה והיתה מכנסת להם יותר מכפי צרכיהם. והם הם שהיו מלוים לאכרים הזעירים שנתרוששו כסף או זריעה או צרכי־אוכל־נפש באפותיקי על אדמתו של האכר הזעיר, שפעמים היתה לסוף עוברת אליהם ומרחבת את נחלתם, והם היו מחלקים קודם מיתתם את האדמה ליורשיהם כולם ומעניקים להם גם מחסכונותיהם. “אכרים אמידים” כאלה הניחו יסוד למסחר העברי בארץ־ישראל, ביחוד לסחר־התבואה. בעל־אחוזה בינוני זה היה עושה סחורה בכסף, שהיה מקבל במחיר תבואותיו וירקותיו ופירותיו המרובים ושהיה נשאר לו ממנו עודף על צרכי־ביתו. בעלי־אחוזות גדולים, “בעלי־נכסים” או “עשירי־נכסים” (“עתירי נכסין” בארמית), “גבורי החיל” של המקרא, היו מועטים בארץ־ישראל לערך. “בעלי נכסים” היו או המלך וביתו ופקידיו העליונים (ה“חורים והסגנים”) בימי החשמונאים ובימי הורדוס ובניו, או משפחות הכהנים הגדולים והמשיאים לכהונה, או האכרים האמידים, שצברו מעט־מעט ולאט־לאט שדות וכרמים של אכרים עניים ונעשו בעלי־אחוזה גדולים, או, לסוף, הסוחרים, שנדבר עליהם להלן. “לאַטיפונדיות” כמו שהיו באיטליה וגרמו לחורבנה של מלכות־רומי, לא היו בישראל אלא מועטות לערך. אבל הן היו והיו. האיוונגליונים יודעים את האיקונומוס ואת האפיטרופוס שהם ממונים על האחוזה הגדולה להשגיח על פועליה המרובים, בעוד שבעל־האחוזה העשיר יושב בעיר או הולך לנסיעותיו בעסקי מסחרו76. והמשנה יודעת שרבן גמליאל השני (,דיבנה") היו לו פועלים שעבדו את אדמתו77, וגם היה נותן את שדותיו באריסות78. דבר זה אפשרי הוא רק בבעל־אחוזה גדולה, שאינו יושב על נחלתו. ואמנם, רבן גמליאל, לפי מצבו ומעשיו, ישב בעיר ולא בכפר ועל אחוזתו היה מפקח בא־כחו – איקונומוס או אפיטרופוס79.

וכבר אנו רואים מתוך כך ש“בעלי־הנכסים” שבארץ־ישראל, ואף האכרים האמידים, לא היו יכולים, כמו שמחייב טבע־הדברים, לעבוד את אדמתם המרובה בידי עצמם. ועל־כן היו משתמשים בשכירים או בפועלים. השכיר בימי בית שני היה נשכר, כמו בימי בית ראשון, למשך זמן קבוע; אך לא לשלש שנים דוקא, אלא גם לשנה, לחודש, לימים אחדים, ליום אחד (ומכאן הכנוי “שכיר־יום”), או אף לחצי־יום, ואפילו לשעה; אבל לא יותר מלשש שנים (העבד יוצא לחפשי בשנה השביעית – והוא אינו עבד). זה היה על־פי־רוב אכר קטן מן הכפר הסמוך או הרחוק, שנתדלדל באשמתו או באשמת־המסבות, או בן־אכר שאביו העני לא הניח לו, להבן השני או השלישי, אדמה במדה מספקת (“הבכור” קבל פי שנים, כחוק), כמבואר למעלה, ועל־כן הוא נשכר בלחם לאכר אמיד למשך זמן ידוע, כדי לשפר את מצבו עד שיהא יכול לקנות אדמה לעצמו או להוסיף על האדמה שיש לו. יחוסו אל האכר האמיד הוא זה של ה“קליאֶנט” אל ה“פטרון” ברומי80. ואולם היו ביהודה ובגליל גם אכרים מחוסרי־קרקע, שכל ימי חייהם היו נשארים שכירים עובדים בנחלותיהם של האכרים האמידים או של “בעלי־הנכסים”, ואלה נקראו “לְקוטות” (רבים מן “לָקוט”), והיה גם כפר שלם בארץ־ישראל, שנקרא “כפר לקוטייא”81.

שונה מן השכיר הוא הפועל. אף הוא נשכר לפעמים לזמן ידוע, ובזה הוא דומה לשכיר; אבל הוא שונה ממנו במה שהלה (השכיר) נשכר לעבודה סתם, לכל עבודה גסה שתהיה, שאין מן הצורך להתמחות לה, והלז (הפועל) נשכר למלאכה ידועה, או אף למלאכות שונות, אבל במקצוע ידוע. זהו ההבדל בין השכיר ובין הפועל: השכיר הוא מה שהרוסים קוראים Чурнорабочiй והאנגלים – unskilled labourer. אף הפועל הוא אכר שאין לו קרקע, ופעמים שאין לו אף עבודה, ואז הוא “פועל בטל”. כנוי מתמיד זה בתלמוד מוכיח על מציאותו של “לומפנפרוליטאריאט” מחוסר־עבודה בתקופת־המשנה; ומשל אחד של האיוונגליון מדבר על “בעל־הבית”, השוכר את הפועלים, שמצא פועלים יושבים בטל לא רק בשעה שכבר התחילה העבודה, אלא אף פועלים “בטלים כל היום” מפני ש“לא שכר אותם איש”82. “בעל־הבית”, נותן־העבודה עושה (כורת) עם הפועל אמנה, על־פי רוב בעל־פה, ולפעמים אף בכתב, וכל המבטל דבר מן האמנה או “חוזר בו” צריך לשלם קנס; ובזה שני הצדדים שוים. הנטיה לצד הפועל, כשהוא טוען שבעל־הבית לא שלם לו שכרו, אם יש ספק בדבר, וגם התביעות המרובות בכל הנוגע למאכלו ומשתהו של הפועל, שהן מצויות במשנה ושנותנות כבוד להתנאים ולחוש הצדק וההומניות שלהם83, הן מזמן מאוחר לימי בית שני וברובן הן “דעת בית־המדרש”. בחיים בוודאי לא היה מצבו של הפועל (וכן גם של השכיר) טוב ונאה כל־כך. אף־על־פי־כן לא היה מצבם של הפועל והשכיר ביהודה ובגליל קשה ועלוב כמו שהיה ברומי או במצרים ובבל. החיים בארץ־ישראל היו פרימיטיביים יותר וההבדל בין העשיר ובין העני לא היה כאן גדול כל־כך, ועל־כן לא היה כאן מקום לעריצות ועלבונות קשים. ואף הרוח הדימוקראטי של הפרושים, שהורישוהו אחר־כך להתנאים, רכך הרבה את הבדל־המעמדות ולא נתן להביאם לידי פירוד קיצוני, כמו בשאר ארצות בימי־קדם ואף בימינו.

הפועל הוא לא רק עובד בשדה. לא אך לאכרים בלבד, אלא גם לאומנים יש פועלים ואף חניכים84. הפועלים הם כַתָפים וסבלים קבועים – מה שאינו דורש התמחות מרובה וראוי אף לשכירים, – נגרים, דורכים בגת, ועוד. הפועל מקבל שכרו אך לאחר שגמר את עבודתו. שעת־העבודה היתה מן הבוקר ועד הערב, עם שעה של מנוחה ושעה של אכילה בינתים, – מה שיהא בארץ־ישראל לערך עשר שעות ביום. שכרו של הפועל הוא מאִסר עד סלע, אבל בדרך ממוצעת אדרכמון85 או דינר ליום86 – שני מטבעות, שמחירם שוה (86 סַנטימות צרפתיות) ושהיו משמשים במסחר במחיר כזה מימי מלכי פרס ויוון עד ימיו של נירון קיסר. סימן הוא, שבמשך כל אותן השנים המרובות לא נשתנה מחיר־העבודה בארץ־ישראל87. ואולם פעמים שחשבו שכר־פעולה סלע ביום 88, שהוא שני (ארבעה) דינרים89.

ובעבודת־האדמה יש חוץ מן האכרות הרגילה, עוד אכרות־למחצה, שחלק ממנה מתקרב לאכרות האמידה וחלקה האחר – לאכרות הזעירה. בה עוסק, ראשית, הקבלן או הקבָל, בן־כפר שמקבל את השדה מבעל־האחוזה הדר בכרך לעבוד את כל שדהו או את כל כרמו, לזרעו, לנכשו, לזמרו (אם זהו גן או כרם) ולעשות בו את כל הדרוש, והוא מקבל על עצמו את כל ההוצאות, שיש להוציא על זה, ואף לשלם את כל המסים, ואחר־כך יקבל מחצה (או רק שליש או רביע) מן התבואה או מן הפירות. – שנית, האריס, שמתאים להColonus־ הרומי: אכר עני, ששדהו הקטנה אינה מספקת לפרנסתו, והוא מקבל על־פי “שטר־אריסות” חלק מאדמתו של האכר האמיד או של “בעל־הנכסים”90; ולאחר שהלה נותן לו את הזרע, את כלי־העבודה ואת בהמות־העבודה, מה שאנו קוראים כיום ה“אינווינטאר החי והדומם”, הוא מעבד את האדמה בידיו. כלומר, נותן את כח־העבודה (“פעולה” הוא נקראת בתלמוד) ומקבל בשכר “פעולתו” מחצה, שליש או רביע מן התבואה. ה“אריס” נבדל מן הקבלן בזה, שהקבלן עצמו נותן גם זרע וכלי־עבודה ובהמות־עבודה ואף שוכר הוא פועלים, מה שאין כן באריס, שהוא מקבל את הכל מבעל־האחוזה והוא עובד את אדמת־האריסות בידיו. “אריסים” אלה היו ממלאים את איטליה כמעט בזמן שאנו עומדים בו על פני כולה ולהם מיחסים את מפלת־רומי: מאחר שהם לא היו בעלי־האדמה, היו מנצלים אותה עד היסוד בה ולא היו דואגים להשבחת הנכסים כלל, עד שבאו האחוזות לידי ירידה גמורה. בארץ־ישראל לא היה הפרוליטאריאט הכפרי מרובה כל־כך, ועל כן לא היו האריסים רוב עובדי־האדמה בימי בית שני. אבל אף בה הם תופסים מקום חשוב. ואף ביניהם ובין בעלי־הנכסים שלטו איבה ותחרות, כמו שאפשר לראות ממשל איוונגליוני מסיח לפי תומו91. – שלישית, החוכר, שהוא שונה מן הקבלן והאריס במה שהוא, מקבל עליו את ההפסד אם השדה תתן פחות מכפי דמי־החכירה, ואילו הקבלן והאריס אינם מקבלים עליהם את סכנת־ההפסד; אבל, לעומת זה, אם השדה נותנת יותר מכפי דמי החכירה, השכר היָתֵר הוא של החוכר, מה שאין כן בקבלן ובאריס, שהם מקבלים רק את החלק המותנה ביניהם ובין בעל־האחוזה. והחוכר דומה להאריס במה שהוא משלם את דמי־החכירה (או ה“חכורה”) “בעין”, כלומר, נותן לבעל־האחוזה92 מחצה, שליש או רביע מתבואות־השדה או מפירות־האילן, ולא כסף. – ולסוף, רביעית, השוכר, שהוא נבדל מן החוכר במה שהוא משלם דמי־שכירתו בכסף ולא בתבואות או בפירות, ובזה הוא דומה להאריס ולהקבלן, אלא שהאריס והקבלן אינם אחראים בעד ההפסד, והשכר היָתֵר אינו שלהם, – והשוכר כהחוכר, אחראי הוא בעד ההפסד, והשכר היתר הוא שלו.

אנו רואים איפוא לפנינו בארץ־ישראל של סוף בית שני המון אכרים עניים, בעלי־נכסים עשירים מועטים ואף פרוליטאריאט גמור, אם לא במספר עצום, על כל פנים במספר מרובה. אלה הם השכירים, הפועלים, הלקוטות, האריסים, החוכרים והשוכרים, ובמדה ידועה גם הקבלנים. עליהם יש להוסיף גם את בני־הבית – מין פועלי־ארעי לעבודת־הבית בלבד, דוגמת ה“משרתים” וה“משרתות” שלנו – והשַמשים והשמשות או המשמשים והמשמשות – מין מסייעים לבני־אדם פרטים, ובפרט לתלמידי־חכמים וזקנים, שקשה להם לעשות את צרכי חדריהם ותלבשתם בעצמם, דוגמת ה“לאקייאים” בזמן הזה93. כל אלה הם בני־אדם, שאין להם אלא כח־ידיהם בלבד, ועליו הם חיים וממנו הם ניזונים. אם יש להם עבודה – מוטב, ואם לא – הם נעשים או קבצנים או חמסנים. 


 

ד.    🔗

כל הפרוליטאריים המנויים למעלה בני־חורים הם, לכל הפחות מן הצד המשפטי, כח־ידיהם נמכר לאחרים, אבל גופם אינו משועבד לזרים. נופלים במצבם מצד אחד ועיקרי, אף אם עולים עליהם מצד אחר, הם העבדים. “עבדים בטלים” אין: העבדים אי־אפשר שיגועו ברעב מחוסר עבודה ושכר־עבודה, עבודתם ולחמם שניהם ניתנים להם מידי אדוניהם. אבל, לעומת זה אין הם בני־חורים: אינם יכולים לבחור עבודה לעצמם ולהחליף אדון באדון כהפועלים והשכירים והשמשים. חירות זו אינה נתונה אף לעבד העברי, שזולת דבר זה אינו עבד, אלא שכיר לשש שנים לכל היותר, ובשנה השביעית הוא יוצא לחפשי. בדיניו של עבד זה, כפי שהם בגמרא, במשנא, ובברייתא, הרבו חכמינו לעסוק94. ושוב אנו צריכים לזהירות יתרה. הדינים הללו, כפי שאנו מוצאים אותם מוצעים, למשל, ב“משנה תורה” להרמב“ם95 הם כל־כך הומניים, עד שהם מתבססים כולם על ההשקפה שעבד עברי רק כח־ידיו קנוי ו”אין גופו קנוי“96 ומסיימים באמרה הידועה: “כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו”97. אבל אין שום ספק בדבר, שהלכות אלו הן רק “דעת בית־המדרש”, שנותנות כבוד לבעלי־התלמוד, ואפשר, נתקיימו בחיים לאחר זמן מאוחר, כשהתנאים נעשו שליטים־רוחניים יחידים בקרב ישראל; בחיי־המציאות של בית שני עדיין לא היה להם מקום. בחיי־המציאות היה אז העבד העברי בבית העברי – עבד ממש, משועבד לאדונו במשך זמן ידוע בגופו וברוחו, עושה כל מה שדורש זה מידו ונשמע לו בלא פקפוק, ומתפרנס משיירי־שולחנו של אדוניו: אלא שלא היתה לו ההרגשה של עבדות־עולם, ועבדות זמנית (עד השמיטה, ולכל היותר – לשש שנים) אינה עבדות. ההבדל בין העבד העברי ובין הפועל והשכיר היה – שהעבד היה משמש לכל צרכי־אדוניו בלי קביעת מקצוע, כשכיר, ובלי קביעת זמן־העבודה ושעותיה שהיתה לו לפועל, והיה קשור יותר מהם אל בית־אדוניו, שהיה נשאר בו, שלא כפועל, ביום ובלילה. העבד העברי היה נמכר ליהודי (להוציא את העבדים מישראל, שהיו מוכרים המושלים הזרים לאחר מרידה או מלחמה ביהודה) אך כדי לסלק את חובותיו, ועל־פי רוב היה נמכר למי שהוא, העבד, היה חייב לו כסף; ובכן היה שכרו נקצב אך בשעת ההִמָכרות לעבד, ולא כשכיר וכפועל, שהיו מקבלים שכרם בזמנים קבועים או לאחר גמר־העבודה. עבודתו של העבד ודאי היתה קשה וממושכת מעבודתם של השכיר והפועל, שהרי תמיד היה מוכן לעשות רצון אדונו או “רבו”, מפני שהיה יושב בבית “רבו”. ובוודאי היו גם מאכלו ומשקהו גרועים מאותם של הפועל והשכיר. עריצות וענויים לא היו אף כאן, מפני היחס הפרימיטיבי שהיה בין ה”רב" ובין ה“עבד” בארץ בעלת משק בינוני ובעלת רוח פרושית־דימוקראטית; אף־על־פי־כן היה האדון מלקה את העבד העצל או הסרבן ברצועה98 ומתיחס אליו כאל בריה שפלה ממנו הרבה. על כל פנים, לא היו העבדים העבריים מרובים בארץ־ישראל ולא היו גורם גדול כל־כך לקלקול־המדות וירידתן של עבודת־האדמה והאומניות כמו ביוון, ובפרט ברומי99. אבל העבדים העבריים היו גורם סוציאלי חשוב במהפכות המדיניות והרוחניות של עם־ישראל בימי בית שני והיו חלק מאותו הפרוליטאריאט העברי בסוף הבית, שבלעדיו אי־אפשר לבאר את המרידות התכופות ואת התנועות המדיניות והדתיות השונות. במקום שאין המונים מחוסרי־כל בצדם של בעלי־רכוש קטנים מתרוששים והולכים שם אין מרידות לאומיות ויש רק קשרים מדיניים של המעמד המושל והמועט באוכלוסין בעזרת הצבא הנשמע לפקידיו בני מעמד זה. ואמנם, מעשהו הראשון של שמעון בר־גיורא, כשהוא יוצא ממצדה כדי להתפרץ לירושלים, הוא – להכריז על חירות־העבדים100.

מרובים מן העבדים העבריים היו העבדים הכנעניים. כפי הנראה, היו רובם באים מן השווקים של צור וצידון, ועל שם זה נקראו “כנעניים”; או אפשר שם זה נשאר מימי־המקרא, שבו כתוב: “ארור כנען, עבד־עבדים יהיה לאחיו וגו‘, ברוך ה’ אלהי־שם, ויהי כנען עבד למו”101. אנו מוצאים שהמפקד הסורי ניקנור הציע לפני סוחרי־העבדים בצור וצידון 90 עבדים יהודיים בככר סורי אחד. כלומר, אם נחשוב בכסף של עכשיו, לערך 40 פראנק העבד. ללמוד מזה, שהכנענים היו סוחרי־העבדים העיקריים בימי בית שני, אנו רשאים; אבל ללמוד מזה על מחיר העבד בכלל אין אנו רשאים; בעל חשמונאים ב' רוצה להבליט בזה את הזלזול בערכם של היהודים העומדים להשמד מצדו של ניקנור צוררם. במשנה102 אנו מוצאים, שהמחיר היותר גדול של העבד הוא מאה מנה והיותר קטן – דינר (זהב). אבל זה וזה נאמר לשם הגזמה. יש לשער, שבחשבון ממוצע היה מחירו של עבד כנעני לערך 100 פראנק בכסף של עכשיו. ומחירה של השפחה היה פחות מזה. אבל הכל היה תלוי ביפים ובכשרונותיהם ובכחותיהם של העבד והשפחה, ואף – ב“לאומיותם”. היו עמים, שעבדיהם היו מפורסמים לשבח. למשל העבדים הסוריים (ואפשר, שאף מזה נסתעף הכנוי “עבד כנעני”, שהרי בשביל היהודי היה הסורי אף הוא כנעני או הכנעני – סורי). בין העבדים והשפחות היו מרובים גם הכושיים, ו“שפחה כושית” היא מן המצויות. אין לך מלאכה בבית ובשדה ואמנות קלה וקשה, שאין העבד והשפחה הכנעניים מוכשרים לה ועושים בה. העבדים הם חייטים וסַפָרים, נחתומים וטבחים ומנקבי־מרגליות, ואפילו מלמדי־תינוקות ופדגוגים, והשפחות הן גַדָלות (מגדלות שער, ומזה אולי – מרים המגדלית, אם אינה מעיר מגדל או מגדלא בגליל התחתון) וזַמָרות ומחוללות, ועוד. הם נמכרים בשטר, כחפץ וכבהמה, ונעשה בהם “רשום”, כדי שיוכרו בכל מקום: שמים חותם או אף זוג (פעמון מקשקש) בצוארו של העבד, כמו לגמלים בארץ־הקדם ולפרות בהרי־שווייציה, או על גבי מעילו, או “כבול” (מעין “כפה”) על ראשו, ופעמים אף כווים לו כְוִיה בבשרו לסימן, כבהמה ממש103. על־פי החוק, העבדים הם כחפץ וככלי של בעל־הבית. העבד אין לו קנין פרטי: “מה שקנה עבד קנה רבו”. מעשי ידיו ומציאותיו ואפילו דמי צער ובושת שלו לבעליו. ואף־על־פי־כן (ובזה טוב מצבו של העבד הכנעני בארץ־ישראל מזה של העבד ברומי) “יד עבד כיד רבו” ו“עבדו של אדם כגופו”. מאכלם ומשתם של העבד והשפחה הכנעניים נופלים, כנראה, מאותם של העבד והאמה העבריים104.

את העבדים היו חושבים לעצלים, מופקרים, מחוסרי־בושה ופרוצים בעריות. וכל־כך לא היו מתביישים בפניהם, עד שכמעט לא חשבום לבני־אדם: היו אדונים, ש“היו משמשים מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם”105, והיו אדונים ובניהם, שהיו “נוהגים היתר בשפחות”106. האדונים היו רודים ומלקים אותם בשוטים וברצועות, בפַרגול (flagellum – מין שוט) ובמגלב (מעין “נאַהייקה” רוסית, וגולה של מתכת בקצהו), והיו “מספיגים” אותם ארבעים חסר אחת או ששים “פולסים”, ורק אם העבדים היו נעשים על־ידי כך בעלי־מומים, היו יוצאים לחפשי, ואם היו מתים מתוך החבלות של בעליהם היו הבעלים נהרגים (מה שמוציא אותם מכלל חפץ או בהמה). זולת זה הם כבהמה לכל דבר. על־פי דין אין להם לא יחוס ולא אחוה, לא נשואים ולא גירושים ולא אלמנות, ואפילו לא עריות! – אבל בפועל לא היה הדבר כך. אם רבן גמליאל הנשיא התאבל על טבי עבדו וקבל עליו תנחומים ואם בביתו של הנשיא היו קוראים – אמנם בזמן מאוחר – להעבד זקן־הבית “אבא” ולהשפחה הזקנה “אמא”, ודאי היה כך אף בזמן בית־שני, כשהחיים היו פשוטים וטבעיים עוד יותר; וכמה וכמה “עבדים כשרים” כטבי היו, אם לא כבנים, לכל הפחות, כבני־בית לאדוניהם. למרות מה שלכאורה לא היה להם קנין פרטי, היה לחלק מהם כסף (peculium ברומית) לפדות את עצמם, ופעמים שהיו אדוניהם משחררים אותם חנם, מתוך חבה והכרת־תודה. דבר זה היה גם ברומי, ובארץ־ישראל לא כל שכן. – על כל פנים, העבדות הכנענית היתה מכה נוראה ומחפירה אף בגוף היהודי, כמו בזה של כל שאר האומות בימי־קדם. ועבדים כנעניים היו בישראל הרבה יותר מעבדים עבריים. ואולם צריך להטעים, שמספרם בארץ־ישראל היה הרבה פחות ממספרם בארצות אחרות מארצות־הקדם, ואין צורך לומר ממספרם ברומי; שהרי מספר העשירים ובעלי־הנכסים שיכלו לקנות ולפרנס עבדים הרבה, היה בארץ־ישראל מועט לערך. אבל סוף־סוף גורם חשוב בחיים המדיניים והרוחניים של האומה הישראלית בימי בית שני לא היה העבד הכנעני, ובנידון זה ערכו פחות אפילו מזה של העבד העברי. 


 

ה.    🔗

האוכלוסים נתרבו בארץ־ישראל. מלבד כפרים למאות ועיירות לעשרות יש בה מימי אלכסנדר ינאי ואילך גם כמה וכמה ערים גדולות וכרכים (ערים מבוצרות, בין קטנות ובין גדולות)107. העיר היותר גדולה, העיר־הראשה, ירושלים, היו אוכלוסיה מגיעים בימי אלכסנדר ינאי והורדוס עד 100,000 איש (יותר מכֵן היא גוזמה, עיין להלן). מרובות באוכלוסים, חוץ מעשר הערים היווניות שבארץ־ישראל (הדֵיקאפוליס), היו גם שומרון (סבסטי), קיסריה, חברון, בית־לחם, לוד, יבנה, בית־גוברין, טבריה, בית־ירח, צפורי, ועוד. יש, כמובן הפרזה בדברי־התלמוד: “מגבת עד אנטיפטריס ששים רבוא עירות”108; אבל יוסף בן מתתיהו, שכל עבודתו המדינית עוברת בגליל ושכתב בימים שגליליים הרבה ישבו ברומי והחי היה יכול להכחיש את החי, מעיד שבגליל בלבד היו עד 1,200 כפרים, ערים ועיירות ביחד; ולפי דיון קאסיוס, כבשו הרומיים ביהודה במלחמת בר־כוכבא ואדריינוס־קיסר 950 ערי־מבצר. מובן שאף אלו גוזמאות הן, אבל גוזמאות מעידות על רבוי הישוב בארץ־ישראל. וכך היתה ארץ ישראל באמצע ימי בית שני ובסופם מרובה באוכלוסים בלי שום ספק. ורבוי־אוכלוסים יכול לבוא רק במקום שעל עבודת־אדמה אינטֶנסיבית ואומנויות רווחות נוסף גם המסחר. ואף את העשירות באחוזות ובעבדים אי־אפשר לבאר – אם לא נראנה אך ורק בתור תוצאה מן המתנות בקרקעות, שהמלך נותן לשריו ופקידיו, ומשלל־המלחמה, שהמפקדים שוללים לעצמם ומחלקים לפעמים אף בין הצבא, – אלא על־ידי התפשטות המסחר בארץ. אבל הרי ראינו למעלה בתחלת המאמר, שיוסף בן מתתיהו עדיין הוא מטעים, ש“אין אנו (היהודים) נוטים למסחר”. כיצד נבאר סתירה זו?

כבר רמזנו, שדבריו של הסופר היהודי־היווני באו בעיקרם אך לשם – סניגוריה: כדי לבאר בזה, מפני מה לא היה עם קדום כהיהודי (וזהו עיקר הדבר, שבא להוכיח הספר “קדמות היהודים נגד אפיון”, שבו נמצאת פראזה זו על אי־נטיתם של היהודים למסחר) ידוע לסופרים היווניים העתיקים. התשובה היא: מפני שהיהודים אינם נוטים למסחר, על־כן לא באו במשא־ומתן עם עמים אחרים בזמן קדום ולא נתפרסמו בעולם, שהרי רק המסחר הוא שמקרב עמים אלה לאלה על־ידי המשא־והמתן שביניהם. ואולם יש בדבריו של יוסף בן מתתיהו אף מקצת אמת. היהודים למדו את המסחר מן הכנענים היושבים בצפונה של ארץ־ישראל בימי בית ראשון ותחלת בית שני ומן היוונים, שתפסו בסוף מלכות־פרס, וביחוד מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, כמעט את כל ערי החוף של ארץ־ישראל – באמצעיתם וסופם של ימי בית שני. על זה מעידה יותר מכל – הלשון העברית. בימי בית ראשון ותחלת בית שני – הכנעני הוא הסוחר כידוע. “אשת החיל” שבמשלי – “סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני109. ובימי בית שני יש שמות עבריים (שבוודאי היו משותפים גם לכנעניים) ל“רוכל”, “המחזר בעיירות” ב“קופת הרוכלים” שלו, ל“סוחר”, שאף הוא סובב בערים ומדינות לשם מקנה וקנין (“רכל” ו“סחר” מובן אחד להם – “סבוב”), לה“חָנות” וה“חָנְוָנִי” (כך צריך לקרוא, בחי“ת קמוצה ולא סגולה כקריאה הנהוגה: הסורים מנקדים מלה זו בקמץ, ואף “חָנות”, ברבים “חֲנויות”, היא בחי”ת קמוצה), להתגר (מלה, שאנו מוצאים אותה ושֵם ממנה “תֵגֶר”, ואפשר גם “מִתְגָר”, לראשונה רק בבן־סירא, מ“ב ד', ול”ז,' י"א, אבל היא שמית־מקורית, שהרי היא מצויה באשורית, סורית וערבית, ומערבית עברה לטאטארית, ומטאטארית לרוסית: Торговать), לה“השלחני” (שמתאמת לגמרה למלה היוונית τράπεξα מן τραπεξίτες – שולחן, אבל בוודאי קדמו הכנענים להיוונים בחלפנות), וכן למושגים המופשטים: מסחר, סַחַר110, סחורה111, מִקַח וממכר112, ולסוף – משא־ומתן גם במובן מסחר, שהרי ראינו, שהמסחר הוא הוא שהביא בימי־קדם לידי יחוסים עם עמים זרים, ועוד. כל זה מוכיח, שהמסחר בישראל קדם להשפעה היוונית בוודאי היתה כאן השפעה כנענית קדומה, שבאה מן הגליל ליהודה: מן השבטים הצפוניים, שהיו מעורים בצורים ובצידונים, אל השבטים הדרומיים, שמתחילה הרחיקום הפלשתים מעל חופי־הים ואחד־כך דחקום מעליהם היוונים, יורשיהם של הפלשתים. ואולם שבאמצע בית שני ובסופו היה המסחר ברובו בידי היוונים – אין הלשון העברית של אותו זמן משארת שום ספק. אפילו מוכר־התבואה מקבל אז שם יווני: “סיטון” ( σιτώνης ). המוכר לאחדים, ביחוד לחם, הוא “פלטר”, (πραθήρ לדעתם של שירר וקרויס, πωλητήριον לדעתו של הרצפלד). המוכר רק מין אחד של תבואה או סחורה הוא “מָנָפול” (μονοπώλης לא “מונופולין” במובן שלנו). וספר־החשבונות של הסוחר הנותן “בהקפה” (מלה עברית!) הוא ה“פינקס” (πίναξ), הבגדים והאריג של הבגדים נקראים רובם ככולם בשמות זרים, למשל: “פילוסון ו”הנדויין" (אריג של פלוסיון, על גבול מצרים, ושל הודו או הנדקי) “קילקי” (לבָד מקיליקיה), “דלמטיקון” (בגד דאלמאטי), “סגום” (כך צריך לקרוא, ולא “סגוס” בסמ"ך, שהרי זהו sagum ברומית – מעיל קצר ועבה, שהיו מתעטפים בו הגרמנים במלחמה ומשלשלים אותו על הכתף, ומלה זו באה לרומית מלשון קלטית), “פרגוד” ( (παραγαύδιον “אצטלא” (στολή) “סודר” ( σουδαριον ביוונית – מטפחת־הזעה) “פיליון” ( πίλιονביוונית ־־ כובע של לבד), “אנפלאות” ( ὲμπίλια ביוונית ־־ פוזמקאות של לבד), “סנדל” ( σανδάλιον, σάνδαλον ) ומזה – “סנדלר” (sandalarius), “ספסל” (subsellium) “קתדרה” (καθέδρα) “וילון” (velum), “טבלא” (tabula), “אסקוטלה” (scutella, ברומית Teller), “תיק” (θήκη) “קופסה” (καψα) ועוד, ועוד. כל אלה היו מובאים לארץ־ישראל מן החוץ על־ידי סוחרים יוונים ואף רומיים. אפילו ה“מראָה” העברית העתיקה נתחלפה ב“אספקלריה” הרומית (specularia) אפילו ה“קנבוס” (κανναβος) בא ליהודים באמצעות היוונים. וה“חוף” העברי קבל שם יווני משובש “נמל” (מן λιμήν) ואולם אפשר, שאין זו מלה יוונית כלל, והדמיון בהפוך־אותיות אינו אלא מקרי, או הלשון היוונית שבשה מלה זו על־פי מלה כנענית). והסוחר היווני הביא עמו עוד כמה וכמה מלות זרות, שנתאזרחו אחר־כך בעברית החדשה “טופס” ( τύπος), “דוגמה” (δὲιλμα), הדיוט" (ὶδιωτης), “ננס” (νάννος), “ליסטיס” (ληϊστής ) ביחיד בסמ“ך, ורק ברבים “ליסטים” במ”ם, “אסתניס” או “איסטניס” ( ὰσθενής), “סיקרים” או “סיקריקון” (sicarii) ועוד, כל־כך נתאזרחו בעברית החדשה, עד שנשארו נכסי צאן־ברזל של הלשון העברית ודחו מפניהן את המלות העבריות המקוריות, שבוודאי היו מצויות במקום אחדות מהן (למשל, במקום “ננס”); וכבר נבנה מן “ליסטיס” הפועל: “מלסטסים (כך צריך לקרוא במקום “מלסטמים”) את הבריות”. כל זה מוכיח למדי שלאחר שאבדו הכנענים את ההגמוניה המסחרית שלהם אפילו בארצות הסמוכות לצור וצידון, עבר המסחר ביהודה לידי היוונים. אפילו הלל הזקן, הלל הבבלי, שהרבה מפתגמיו נשתמרו בארמית, כשתקן תקנה לטובת המסחר בארץ־ישראל, קרא לה בשם יווני: “פרוסבול” (προσβολή).

וכשמות־המסחר כך אף שמות־המטבעות. מתחלה הם בעברית; ה“שקל”, שטבעו החשמונאים בעקבות המטבע הכנעני־העברי הקדום; ה“מעה” שמתאמת להמטבע היווני ( ὸβολός) ושנעשתה במספר־רבים (“מעות”) שם־נרדף לממון בכלל, – וה“פרוטה”, המטבע היותר קטן (לערך חצי־סאנטים), שמתאים למטבע היווני (λεπτόν). ואולם מימי הורדוס ואילך נעשים המטבעות רומיים ויווניים כולם. הדינר, של כסף ושל זהב, denarius ברומית, שדחה מפניו גם את ה“שקל” העברי וגם את ה“זוז” השמי (ואולם, לדעת קצת נקרא כך על שם צורתו של זיאוס, זוס, Zeus, שהיתה חקוקה עליו); הפונדיון ( (dupondius; האסר או, ליתר באור, האסר האיטלקי (as או ברומית העתיקה, assarius, ביוונית ασσάριον) הטרפעיק ( τροπαϊκόν), הקוטרונק (quadrans)113.

אמנם, לא תמיד מלים זרות מעידות גם על הדבר שהן מציינות אותו, שאף הוא בא מן החוץ. “ההשאלות הללו (מלשון יוונית) – אומר שוואלם – אינן מראות, שהדברים הנסמנים במלות אלו באו ליהודים מן היוונים: פשוט הלשון של המסחר הלאומי נתנמרה (se bigarrait) בניאולוגיסמים, מפני שהלשון המסחרית ביחוד היתה זו של היוונים. כך היה ממש במאה הט”ז, שאז הביאו לנו הפלורנטינים שנדדו ועברו לצרפת, מלים טוסקאניות, שעכשיו נתלאמו: banqueroute, banque, agio, bilan114. אבל סוף־סוף המון־מלים כזה מוכיח, שההשפעה היוונית היתה חזקה בחיים החיצוניים של ארץ־ישראל בכלל ובעולם־המסחר בפרט.

ואולם גם היהודים עסקו במסחר מימי שמעון בן מתתיהו ואילך, ובפרט לאחר שנכבשו כל ערי־החוף לפני אלכסנדר ינאי. שבערים הללו, שקודם לכן היו יווניות גמורות, נתישבו בתקופה שבין אלכסנדר ינאי ובין הורדוס ובניו רבבות אלפי יהודים, – דבר זה יש לראות מתוך העובדה, שבימי המרידה הגדולה, שקדמה לחורבן, נהרגו בקיסריה יותר מן 20,000 יהודים, בבית־שאן – 13000, באשקלון – 2,500, בעכו – 2,000 וביפו – 8,400; ונהרגו יהודים הרבה גם בסוסיתא וגדר115. באותו זמן וקודם לו נזכרו בספרות של התקופה יהודים גם בעזה, אנתידון וגרש. ובכן היו אז יהודים בערי־המסחר המרכזית של יהודה וגליל, אף־על־פי שישבו בתוך היוונים; ובערים הללו ודאי עסקו גם היהודים במסחר לאחר שלמדו אל דרכי היוונים, – ומכאן הקנאה והשנאה הכלכליות, שגרמו לפרעות והריגות, נוסף על השנאה הדתית והגזעית; וכמו־כן ישבו יהודים בקרב הצורים והצידונים – עם־המסחר בימי־קדם. כי, לפי עדותו של היקאַטיאוס116 נתישבו יהודים הרבה בפיניקיה מיד לאחר מיתתו של אלכסנדר מוקדון. בארְוָד ישבו יהודים בימי שמעון חשמונאי117; והיהודים שבצור וצידון נזכרו בימי המרידה: יהודי־צור נהרגו ברובם והרבה מהם הושמו בנחושתים וליהודי־צידון לא נעשתה רעה118.

היהודים למדו, איפוא, את דרכי־המסחר משני העמים־הסוחרים היותר מצוינים שבימי־קדם. סחר־פנים היה ביהודה מאז, כמובן. כל יום ששי היו הכפריים מוכרים תבואותיהם ופירותיהם להעירוניים. יום־שוק זה שנקרא גם יום־הכניסה, היה מתכנס אחר־כך ביום ב' וביום ה'119. עיקרו היה לשם מסחר, ואך לאחר זמן היו משתמשים בו אף לצרכים אחרים (חתונות, ישיבת בתי־הדינים וקריאת־התורה). שווקים היו בכל עיר ועירה, ואפילו בכפרים הגדולים, והיו רואים בהם מוסד יהודי קדום; מוסד נכרי וקבוע רק בכרכים הגדולים, שרובם, או רובם הניכר, הם נכרים (עמאוס, אשקלון, עזה, עכו, אנטיפטריס, צור, בית־שאן וקיסריה) היו הירידים. כנראה, מוצא־המלה הוא מן הפועל “ירוד”, מפני שרוב ה“ירידים” היו מתחלה בערי־החוף, שהן במורד קרוב אל הים (השוה: “יורדי־הים באניות”, ובארמית “נחותי־ימא”, להלן). ומזה נתפשטה מלה זו אף על שווקים שלא על חוף הים, כמו “ירידה של בוטנה”120. ומדרש מאוחר פונה אל עשיו ואומר לו ביחס אל יעקב: “את[ה] יש לך ירידים (מלת “שווקים” שבאה כאן, הוא ביאור לירידים, ואחר־כך הוכנסה בטעות לתוך הפנים) והוא (יעקב) יש לו שווקים”121. בשווקים היו נמצאים למכירה צרכי אוכל־נפש, בגדים ושאר פרי תעשית־הבית של הכפרים, בעוד שבירידים, שהיו קשורים בחגים הנכריים (“איד”, בסורית עִאדָא חג, ובערבית – עִיד: והפירוש “איד” – אסון, אינו אלא מאוחר ואגדי, ואפשר לשם כך נתחלף בבבלי מע' לא‘, בעוד שבירושלמי נשאר “עיד” בע’), היו השיירות מביאות סחורות־חוץ, מיני בשמים וכל מיני חפצים של מותרות וגם – עבדים ושפחות.

ומסחר עצום ודאי היה מתפתח בירושלים בשלש־רגלים, כשהעולים לרגל היו מגיעים לרבבות ואפשר גם – למאות אלפים. אמנם, המספר שבתלמוד122 – “כפלים כיוצאי מצרים”, ובכן 1,200,000 של פסחים, שעל כל אחד מהם נמנים עד עשרה אנשים (ובכן 12,000,000 !) ואפילו זה של יוסף מתתיהו123 – 2,700,000 או, כמו שהוא אומר במקום אחר124 3,000,000 – מספרים עצומים אלה מופרזים הם. כבר הוכיח ד. חוולסון, שאפילו אם היו ממלאים את כל ירושלים (ששטחה היה, לפי יוסף בן מתתיהו, ל"ג ריס, קרוב לשני קילומֶטרים ומחצה) בני־אדם מן הקצה אל הקצה, לא היה משתרע עליה מספר עצום כזה של אוכלוסים125. אבל העולים לרגל ודאי היו מרובים מאד ובוודאי היו מגיעים עד 100,000 איש. ופרנסתם של המונים עצומים כאלה ואף קרבנותיהם ודאי דרשו מכירות וקניות הרבה. העליה־לרגלים גרמה, איפוא להתפתחותו של המסחר הפנימי, אבל רבבות היהודים, שהיו באים לירושלים מארצות אחרות, לא רק היו מביאים עמהם הרבה ממון ומוציאים אותו בעיר־הקודש, אלא אף היו מקשרים יחוסים של משא־ומתן מסחרי עם תושבי־ירושלים בפרט ועם בני יהודה והגליל בכלל. וכך היתה העליה־לרגלים לא רק גורם לאומי, מדיני ורוחני חשוב, אלא אף גורם כלכלי גדול126. ודבר זה קרוב לוודאי מאחר שכבר הראה הרצפלד127, שעוד בימי בית שני היה המסחר רווח בין היהודים, שישבו בהמונים לא רק בבבל ובמצרים, אלא גם בכנען ובסוריה ובקפריסין, בקיריני, בכוש ובערב, באסיה הקטנה על פני כולה, ואף ביוון, באיטליה כולה, וביחוד ברומי, בספרד (אספמיה), ועוד. כל היהודים הללו עסקו בארצות אלו לא במלאכה ובחרושת־מעשה, שלא הצטיינו בהן מן התושבים העיקריים, אלא בעבודת־האדמה. במקום שהאדמה היתה מוכשרת לכך ביותר (למשל בבבל), וביחוד במסחר. אי־אפשר הדבר שלא תהא פעולת־גומלים מסחרית בין יהודי ארץ־ישראל – המטרופולין – ובין יהודי־הגולה – ה“בנות” וה“מושבות” של יהודה וירושלים. תפוצות־ישראלהגולה הגדולה והרחבה, שהיתה קשורה ביהודה, המטרופולין שלה, והיתה שולחת לירושלים סכומים עצומים – היו מתעשרות על־ידי המסחר. העובדה, שהמלך מתרדת מפונטוס יכול היה לגזל באי קוס, לערך בשנת 70 קודם ספה"נ, 800 ככר שצברו שם יהודי יוניה וכריה בשביל בית־המקדש128 ופלאקוס הרומי – 100 ליטרה של זהב, שצברו יהודי אפמיאה ולודקיה לתכלית זו עצמה129 – עובדה זו בלבד מעידה על עשירותם המופלגת של יהודי־הגולה, שיכלה לבוא רק מן המסחר בלבד או, לכל הפחות, מן המסחר ביחוד. והיא מעידה גם על דבקותם במטרפולין. נקל, איפוא, לשער, שאף על־ידם היה המסחר בארץ־ישראל מתרחב ומתפשט.


 

ו.    🔗

סחר־הבינים בארץ־ישראל צריך היה להיות לא קטן. כי המדינות השונות שלה היו עשירות ביבול ממין אחד ועניות במינים אחרים. השרון ביהודה היה מוכר את יינותיו ואת בהמותיו וקונה לחם; יריחו ושפלת־גינוסר היו מוכרות את פירותיהן המצוינים ואף הן קונות לחם; השפלה ביהודה היה לה עודף של יין ושמן, והגליל – של תבואות וירקות. ועל־ידי כך היה מתפתח המסחר בין המדינות של ארץ־ישראל מבפנים. אבל היה לה לארץ־ישראל גם סחר־חוץ. כבר ראינו למעלה, בתחלת דברינו, שיהודי ארץ־ישראל היו יוצרים יותר מכפי תביעת ההספקה הפנימית והיו מוציאים את עודף־היצירה לחוץ. ההוצאה של ארץ־ישראל לא היתה מועטת. יין־יהודה היה נמכר במצרים ובסוריה ועוד בארצות סמוכות ורחוקות. גם השמן והחטה של הגליל היו משובחים והיו נמכרים בשוק העולמי. ואף פירות שונים והמוכן מהם היו נמכרים בחוץ־לארץ ועד רומי הגיעו. פרי האומנות והחרושת היה נמכר, אמנם. אך בארץ בלבד; אבל אפשר, שהיה מגיע לארצות־חוץ על ידי העולים־לרגל.

ואולם אף ההובאה לארץ־ישראל מן החוץ לא היתה פחותה מן ההוצאה שלה. הרצפלד130 חשב ומנה עד 240 חפצים של משא־ומתן מסחרי, שהיו להם מהלכים בארץ־ישראל, וביניהם עד 130 חפצי מקח וממכר (ובכן – יותר ממחצה!) שהיו באים מחוץ־לארץ. אפילו אֲכלים ומשקים, שארץ־ישראל עשירה בהם, היו מביאים גם מן החוץ. בארץ־ישראל היו מהלכים לכותח הבבלי, לשֵכר המדי, לחומץ האדומי ולזיתוס (מין שכר) המצרי131. אף הפול המצרי, החרדל המצרי והדלעת המצרית היו מצויים בארץ־ישראל, ואף מיני דגים מיובשים ומיני עדשים היו מביאים לשם ממצרים. מקיליקיה היו מביאים גריסין132, מיוון – דלעת133, מביתוניה – גבינה134, מספרד – את הדג קוליאס135 מבעל־בֶך שבסוריה – את השום136, ומפרס – את האפרסקי137. ואפילו היין, שהיה כל־כך מצוי בארץ ישראל וכל־כך מובחר במינו, לא דחה מפניו את יינות חוץ־לארץ לגמרם. כך נזכר במשנה יין איטלקי ויין קיליקי (מקיליקיה), ואפשר – גם יין־קפריסין (שלדעת אחרים, זהו יין מפרי־האביונה, אבל יותר קרוב, שזהו יינו של האי קיפרוס). יין כושי נקרא כך בוודאי יותר על שם מראהו השחור מעל שם מוצאו מארץ כוש. בזמן מאוחר נזכר גם היין העמוני138.

מערב היו מביאים לארץ־ישראל גמלים וחמורים ועורות, ואף חמור לובי לא היה יקר־המציאות ביהודה. פילים, שן, קופים, טווסים, ועוד, היו מביאים מארצות רחוקות. ארגמן וזכוכית הכניסו מצור, ותכשיטים – מאלכסנדריה של מצרים. וממצרים היו מביאים אף גומא וקלף מעובדים. מקלף היו נעשים מגלות ושטרות וספרים, ומגומא – גם סלים קטנים ונאים139 וגם סלים גדולים ופשוטים140. על הבגדים, שהיו מובאים ממצרים ומהודו, מקיליקיה ומדאלמציה, כבר דברנו למעלה. וממילֶט היונית היו מביאים אריגים של צמר דקים כמשי141 שכבר הם משובחים בפיהם של אריסטופאנס142 ופליניוס143.

התבואות, הפירות והסחורות השונות היו עוברים בפנים־הארץ ממקום למקום על־ידי “חַמֶרֶת” ו“גַמֶלֶת” (מלים עבריות מקוריות וקדומות), כלומר, על־ידי שורה של חמורים וגמלים, שהיו מובילים תבואות וסחורות הרבה ביחד, כדי להבטיחן מן השודדים האורבים על הדרכים144. והתבואות והסחורות מן החוץ היו באות לארץ־ישראל, קודם כל, על־ידי ה“שַיָרות” (בסורית “שיירתא”, בערבית “סַיאַרַת”) ודרכי־השיירות, דרכי־המסחר העתיקות, שהיו מוליכות לארץ־ישראל או עוברות דרך בה, מרובות הן וחשובות מאד. דרך אחת היתה מוליכה מערב הדרומית־מערבית, בהקבלה לים־סוף וללשון־הים של אילת (מכאן – הערך הגדול של עציון־גבר למלכי־יהודה, משלמה עד יהושפט) ומביאה את תוצאותיה של “ערב המאושרת” ושל כוש לסלע־ערב (פֶטְרָה), שבעים קילומטר דרומית לים־המלח; ולסלע־ערב היתה מוליכה את השיירה גם דרך אחרת – מלשון־הים הפרסית באלכסון דרך ערב – והשיירה היתה מביאה את תוצאותיהן של בבל והודו. שתי דרכים אלו נגעו בארץ־ישראל אך מעט. ואולם מסלע־ערב היתה מוליכה דרך אחת למצרים, שניה – לעזה, ושלישית – לדמשק דרך החופים המזרחיים של ים־המלח ושל הירדן. דרך־עזה היתה מוליכה לצד־צפון על־ידי שפלת־יהודה לירושלים, או – ללוד ושומרון145, ובעמק־יזרעאל היתה נבלעת בדרך אחרת, שהיתה מוליכה לעכו; ומעכו היתה מוליכה דרך רומית עד אנטיוכיה, בירת־סוריה. ואולם מבבל הוליכה הדרך על־יד נהר פרת האמצעי אל המדבר הערבי־הסורי עד תדמור. ולאחר שהיתה עוברת שטח לא־גדול מן החוף המזרחי של הירדן העליון, היתה עוברת את הירדן מדרום לים־כנרת (ים־גיניסר) או מצפון על־יד “גשר בנות־יעקב”, שהוא מימי־הרומיים (על־יד המושבה משמר־הירדן) בגליל העליון. והיתה חוצה את בית־שאן ואת עמק־יזרעאל ומגעת עד הכרמל, אשר “בים־יבוא”. ומאבל בית־מעכה (Abila), ממערב לעיר זו היתה מסתעפת עוד דרך אחת – דרך מיוחדת לדמשק146. גם מירושלים היו הרבה דרכים מוליכות לדמשק, חוץ מן הדרכים הפנימיות, שהיו מוליכות לשכם ושומרון, ליפו וחברון147. ו“דרך־מצרים” היתה עוברת, מימי הרומיים ואילך, לאורך חופי הים־התיכון מפלוסיון דרך רינוקולורה ורפיח עד עזה, ומשם היתה עוברת דרך אשקלון, יבנה, יפו וקיסריה ומגעת עד צור148. דרכים אלו של יבשה היו מביאות לארץ־ישראל בכלל ולירושלים בפרט את כל תבואות אסיה ואפריקה, מ“הודו ועד כוש” ממש.

וחוץ מעל־ידי שיירות בדרכי־היבשה היו סחורות חוץ־לארץ באות לארץ־ישראל דרך הים: ה“מפרש” (בים) בא בתלמוד ביחד עם ה“יוצא בשיירא”149. “מדינות־הים” הוא בטוי עברי קדום. חוץ מן הספינות היו גם אלפות (כך בסורית, ובאשורית אֶלְפֻ – ספינה), בדרך כלל – ספינות יותר קטנות, ארבות – מין סירה גדולה להובלת תבואות (ועד היום נקרא מין סירה גדולה של קרשים בשם арба ברוסית, ובוודאי בא שם זה לרוסית מטורקית־טאטארית, ולטאטארית – דרך הלשון הערבית מן הסורית), דוגית (ובבבל נקראה ביצית), שכנראה, שמשה מתחלה לדיוג בלבד (“סירת־דוגה” במקרא), ולסוף, עריבה – מין סירה קטנה ושטוחה, שהיו מובילים בה תבואה על פני הירדן150, מעין périssoire בצרפתית או Душегубка ברוסית. הסַפָנים היו לא מועטים בין היהודים בימי בית שני ונחשבו ל“צדיקים” ו“חסידים”, לעומת החַמָרים והגַמָלים, שנחשבו כולם או רובם לרשעים151. המלות העבריות (זולת הארמיות והיווניות) המרובות, שמשמשות להוראת חלקי־הספינה וצרכי השיוט152, מוכיחות למדי שהיהודים הרבו לעסוק בסחר־הים. ואמנם, הם היו עוברים בספינות את הים־התיכון, את ים־המלח, את הנילוס, את הפרת, את הכנרת, ואפילו את הירדן הקשה לשיוט מפני עקוליו המרובים וזרמתו המהירה. יוסף בן מתתיהו מזכיר 230 ספינות בעלות ארבעה משוטות במגדל (־נונייא, טריכיאיה) על־יד ים־כנרת153; ובוודאי שמשו לא רק לדיוג, אלא גם לשיוט תבואות וסחורות. ובמצרים היו היהודים משגיחים על סחר הנילוס וים־הסוף וחוכרים את המכס של היאור והים154; והעַרבאַרכוס (או האלאבארכוס), שנחשב לראש הקהלה היהודית האלכסנדרונית המפוארת, היה בעיקרו גובה מכס־הנהרות. שהיהודים עסקו בספינות אף לאחר החורבן – דבר זה נראה מספור מעניין זה של הפילוסוף הניאו־אפלטוני, המליץ והמשורר היווני סינזיוס (לערך 375–412 לספה"נ), שבשנת 401 התנצר ובשנת 410 נעשה ההגמון הנוצרי של עכו (9־20, Synesius, Epistolae, IV), הוא נסע מפוסידיון לקיריני בספינה, שבעלה היה היהודי אמאראנטיס. לספינה, זו היו 12 ספנים, רובם יהודים, “נוכלים, שבקשו את נפש היוונים לספותה”. בספינה היו 50 נוסעים, בהם נשים וילדים. ביום הששי, ערב שבת, קמה רוח־סערה. וכשבא ליל־השבת עזב השייט היהודי את המשוט, כדי שלא יחלל את השבת. הנוסעים התחננו לו, שלא יעשה כך; אך הוא לא שם לב לתחנות וקרא בכתבי־הקודש בקול רם “כמכבי אמתי ושומר־תורה”. והוא שב אל המשוט רק בחצי־הלילה, כשנתגברה הסערה והיתה סכנת־נפשות בדבר. הוא נהג, איפוא על־פי התלמוד155 שאך “פקוח־נפש דוחה שבת”156.

סחר־הים של היהודים בארץ־ישראל היה יוצא מערי־החוף יפו, קיסריה, אשקלון, עכו ואנתידון, ומחוז־חפצם של “יורדי־הים” או “מפרשי־הים”157 בין הסוחרים היהודים היה רומי (תחנות־בינַים היו לאלו ברינדיסיון ודיקיארכיה־פוטיאולי) וקיליקיה (ביחוד אי־טארסוס), ואף לגליה ואספמיה (היספניה – ספרד) היו מגיעים בספינות158.

וכל־כך היה המסחר חשוב לאומה עוד בפני הבית, עד שבתפלתו של הכהן הגדול ביום־הכפורים אנו מוצאים: “יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא השנה הזאת שנת זול, שנת שובע, שנת משא־ומתן159. ולא עוד, אלא שבסופה של תפלה זו היה אומר: “ואל תפנה לתפלת יוצאי־דרכים”160. או בנוסח אחר: “ואל תכנס (נ"א יכנסו) לפניך תפלת (נ"א תפלות) עוברי־דרכים”161. כלומר: יהי רצון, שיהא גשם על הארץ, אף־על־פי שרוב הסוחרים, “יוצאי הדרכים” לשם מסחר (יותר מוטעם מ“עוברי־דרכים” שבבבלי), חוששים לו, שמא יעכב את נסיעותיהם המסחריות. שהרי קשה לחשוב, שהכהן־הגדול דאג לעוברי־דרכים סתם, שרוצים באויר יפה, ועל־כן הם חוששים מפני הגשם. בוודאי היו מביאים את רוב סחורות־חוץ יוונים וכנענים מיוונים; אבל גם היהודים, יהודי ארץ־ישראל, ועוד יותר־יהודי־הגולה, כבר היו עוסקים אז בסחורות של “מדינות־הים”. כי, בהפך מדעתו של קרויס162 כבר היו מימי אלכסנדר ינאי ואילך גם בישראל לא רק “תגרים” (“תגרי־ירושלים”, “תגרי־לוד”), אלא גם סוחרים גדולים וראויים לשם זה.


 

ז.    🔗

את התבואות, הפירות והסחורות היו אוצרים באוצרות ומוכרים בשווקים; ורגיל הוא הבטוי: “מעטרים את השווקים בפירות”163. כלומר, מסדרים כעין תערוכה של פירות בחנויות של השווקים או על גבי תריסים בתוכם. את כל אלה היו מוכרים אף בירידים, אבל גם בחנויות, – מלה עברית טהורה שכבר הזכרנוה. בתנ"ך ובתלמוד נזכרו: חנות של נחתומים, חנות של צַבָעין, חנות של פשתן (“חנותא דכיתנא”), חנותו של בַשָם, שוק (חוץ)־האופים, שוק־האורגים, שוק־הנפחים, שוק־הזגגים, שוק־הנגרים, שוק של צמרים, ועוד164. וכבר הבאנו שיוסף בן מתתיהו מונה בעיר החדשה, בצפונה של ירושלים, לא רק שווקים מיוחדים לצמרים, נפחים ונגרים, אלא גם חניות של סוחרי בד ובגדים165. ובעיר עמאוס, בשפלת־יהודה, היה שוק (“אטליס”) של בהמות, שהרי שם “לקחו רבן גמליאל ור' יהושע בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל”166.

הממונה על השוק היה “בעל־השוק” (בכתבות הכנעניות “רב־שוק”) בעברית וביוונית – “אגרונימוס”167. “בעל־שוק” או “אגוראנומוס” כזה כבר נזכר בהיסטוריה שלפני מרד החשמונאים168; וזמן מועט לאחר מיתתו של הורדוס אנו מוצאים את אגריפס נכדו (מי שעתיד להיות המלך אגריפס הראשון) אגוראנומוס בשוקי־טבריה169. היו גם שַמָאים של הסחורה וגם “משער בשוק”170 שבוודאי היה קובע את השער של הסחורות בשוק. במקולין (macellum) היו קונים בשר, ובעטליז (אטליז, קטליז – κατάλυσις) – שוק־עראי של השיירות – היו קונים מלבד בשר, גם בהמות ויין, ועוד. לחם (“פת”) היו קונים מן ה“נחתומר” ואף מן ה“פלטר” (מלה יוונית, שכבר הזכרנוה); וב“פלטר” היו מוכרים גם ירקות. בשוק היו “קבע” ו“תריסים” (מה שהגרמנים קוראים stand והרוסים Потокъ ). שורה של חנויות היתה גם בסטיו (στοά היוונית) – אולם של עמודים, שהיה שייך לעיר ומסתיים בכפה, ששם היו בתי־המסחר ו“בתי־המחיה”171 וזהו מה שקוראים בגרמנית Markthallen, בצרפתית depót וברוסית Крытые Рынки. “כפה” כזו היתה למשל באנטיפטריס172, ובירושלים היתה – אמנם לפי עדות מאוחרת173, אף “כפת־החשבונות” ששם היו הסוחרים מחשבים את חשבונותיהם וקוצבים שער לסחורותיהם, ובכן, – מעין בורסה של עכשיו. לצרכי־המסחר שמשה גם הבסיליקי174. לפחות יודעים אנו, שבאשקלון היו הבסילקאות משמשות לממכר־חטה175. באלכסנדריה של מצרים היתה ה“בסיליקי הגדולה” (שבטעות נחשבה קודם לכן לבית־כנסת) כעין סטיו ובורסה לבעלי־מלאכה שונים מישראל, שבוודאי לא רק היו עובדים שם במלאכות שונות, אלא גם מוכרים שם את פרי־מלאכתם, כמו שהדבר נוהג בארץ־הקדם עד היום176. ולעיירות, ואף לכפרים, היו הרוכלים מביאים מן הערים הגדולות מיני סחורות בסלים על כתפם, כמו בימינו, ו“רוכלים המחזרים בעיירות” הוא תואר מתמיד בתלמוד177. אבל מפליא הוא, שכבר אנו מוצאים במשנה “מוכרי־כסות”, שנושאים עמהם את הבגדים למכירה ו“מפשילין” אותם “במקל לאחוריהם”178. 

בעד הסחורות היו משלמים מכס של הוצאה והובאהמכס של פנים ומכס של גבול. הרומיים היו קוראים למכס vectigalia, כדי להבדילו מן המס – tributum, והיו מוסרים את גבית המכס ל“גבאים” (גובים), “בַלָשים” (בודקים ומחפשים אחר מבריחי־המכס) ו“מוכסים”, שהיו חוכרים את המכס מן הממשלה או חוכרים אותה מן החוכרים. המכס היה מרובה וקשה עוד בימי הפרסיים: אז היו נוטלים מן היהודים “מנדה” – “מַנְדַת” באשורית – “מדת־המלך”, “בלו” – בִלְתֻ – באשורית – כנראה, מס צרכי אוכל־נפש, ו“הֲלָך” – כנראה, מס־הדרכים (“אַלַכֻ” – הלוך באשורית)179. בימי הסיליקיים היו היהודים משלמים מס־הגולגולת, מס־המלח, מס־הכלילים (“עטרות חתן וכלה”) מס־הקרקע, מס־הבהמות ומס של פירות־האילן180. מה היו המסים והמכס של החשמונאים – אין אנו יודעים בבירור; אבל קרוב לוודאי, שהם השאירו לעצמם כל מיני מכס, שהיו באים תחלה לידם של הסיליקיים, אבל הפחיתו את המסים הישרים על הנמכר בשוק. אילמלא כן, לא היה העם מסור להם כל־כך ונלחם את מלחמותיהם בעקשנות ובגבורה במשך ארבעים שנה, מימי כבוש־פומפיוס עד ימי הורדוס, ושומר להם אמון עד ימי אגריפס הראשון ועד בכלל. לא כן הורדוס. מיד אחר מיתתו אנו רואים את העם דורש לבטל את ה“מס השנתי” ואת ה“מסים” שהיו נוטלים בלי חמלה מכל הנקנה והנמכר בשוק181. ואולם על הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים ושל הורדוס עוד נדבר להלן. המכס, והמסים שהיו נוטלים נציבי־רומי, היו מרובים וקשים: מס־המים, מס־הערים, מכס צרכי אוכל־נפש (בשר, מלח, ועוד), מכסי הדרכים. ביחוד היו קשים מכסי־הגבול: כל עיר ועיר היתה גבול לעצמה. פליניוס מעיד, ש“כמעט בכל תחנות של יבשה או של ים היו גובים איזה מכס”182, באופן שהסחורות היו נמכרות בשוק הרומי פי מאה מכפי שוין במקום־מוצאן או במקום־עבודן. בתי־מכס אימפריאליים (כלומר, קבועים על־ידי השלטון הכללי של מלכות רומי) היו בתשע או בעשר מדינות, וביניהן – במדינת־אסיה, שלתוכה נכנסה גם ארץ־ישראל. במדינת־אסיה היה המכס הרשמי אך ½2 אחוזים משויה של הסחורה. ואולם המוכסים הישרים והמעוקפים (החוכרים מן המוכסים) היו מוצצים את לשדו של העם ומתמלאים מחורבנו. ועל־כן היו שנואים על העם ועל מנהיגיו במדה שאין למעלה ממנה. כל שנאתם ל“אדום־רומי” אפשר שהיא נובעת משנאתם למוכסים אלה, שהיו בעיני העם וחכמיו ההגשמה של השלטון ה“קיסרי” החמסני. בתלמוד ובמדרש בא “מוכס” ביחד עם “ליסטיס”183, “מוכסין” ביחד עם “גזלנים” ו“חמסנים”184, ו“,גבאים” באו ביחד עם “גנבים”185. “הָרָגים וחָרָמים ומוכסין” באים זה בצד זה186, מוכסים פסולים לעדות187, ואין נוטלים צדקה מתיבת־המוכסים, אף אין פורטים מעות מתוכה משום גזל188. ואף באיוונגליון נזכרו תמיד ה“מוכסים והפושעים” ביחד189. ועד היום אומרים ברוסית мытарства (הרפתקאות, ענויים) מן мытарь (מוכס). ואמנם, הם היו גורמים ענויים לבעלי הסחורות שהיו עוברות דרך בתי־המכס. כדי שהללו לא “יבריחו עצמם מן המכס”190 או “יגנבו המכס”191 על־ידי הבלעת הסחורות הטעונות מכס בין הסחורות, שאין דין־מכס חל עליהן – היו להמוכסים ומשמשיהם “מקל של בַלָשים”, שבו היו מבדרים את הסחורות, נוברים ומחטטים בתיבות ובודקים את הסלים ואת החבילות עד מקום שידם מגעת192. לסימן, שכבר נגבה המכס (ביחוד כשהיה צורך לבעל־הסחורה לעבור את הנהר), היו המוכסים עושים “קשר של מוכסין”193. את דמי המכס היו המוכסים משלשלים לתוך “תיבת המוכסין”194. – לשם גביית המכס או לשם בדיקה, אם נשתלם כהוגן, היתה באה לפעמים “בַלֶשֶת” שלמה195 שהיתה סיעה של מרגלים בכלל. ודבר זה השניא את שלטון הזרוע, “מלכות הזדון”, על העם עוד יותר.

על־ידי המסחר, כעל־ידי האחוזות הגדולות, שנתהוו מעט־מעט מתוך נטילת האחוזות הקטנות בחובותיהם של האכרים הזעירים, נתרבו העשירים בארץ־ישראל, וביחוד ביהודה. מספר העשירים, שהורדוס האשימם במרידה והחרים את רכושם, עלה לעשרות196. “יקירי־ירושלים”197 ו“נשים יקרות שבירושלים”198 – הם לא רק חשובים ונדיבים, אלא גם עשירים. כלבא שבוע, נקדימון בן גוריון, בן־ציצית הכַסָף199, אלעזר חרסום ומרתא בת בייתוס ידועים בתלמוד בעשירותם המופלגת שמגעת לידי אגדיות200. בני ירושלים הם “אנשי־שחץ”201 – רודפי תענוגות, מתהדרים בדבורם ומתגדרים במותרותיהם, כהעשירים שבכל הזמנים ובכל הארצות. ביחוד רבו העשירים בתוך הכהנים: “רוב כהנים עשירים הם”202; “שחצת גדולה הייתה בבני כהנים גדולים”203; “שחצנים היו והיו אומרים; איזו אשה הוגנת לנו” וכו'204. ולעומת זה מרובים בארץ־ישראל מחוסרי־הקרקע ומחוסרי־העבודה וחִסְרי־הכל, ה“לקוטות” ו“הפועלים הבטלים”, שהחלשים שבהם נעשים “עניים מחזרים על הפתחים” וממלאים את כל חוצות הערים והכפרים בקבצנותם, והעזים שבהם נעשים חמסנים וסיקריקין וגם מורדים שממלאים את המערות ואת המדבריות ואת ההרים ונקיקהם205. אלה ואלה מבקשים גאולה מעָנים ומחסורם; אלא שאלה מבקשים אותה בדרך תפלה ותשובה ומתוך הכנעה לרצון האלהים – ומגיעים לידי תנועות משיחיות רוחניות ולידי חומרות בקיום המצוות ופרישות וסגופים, וחלק מהם – אף לידי הגאולה המסתורית, “לא מעולם זה”, של הנצרות; והללו מבקשים את הגאולה בדרך טבעית, מדינית וחברותית וקוראים למרידה ברומי ולמהפכה סוציאלית עם כל תוצאותיהן – הרג ושוד ביחס אל המעמד האמיד והמיוחס, שהמעמד המנוצל והדל רואה בו את אויבו המדיני, החברותי והלאומי כאחד.


 

ח.    🔗

וכך אנו רואים בסוף בית שני את עם־ישראל וכבר יש בתוכו בעלי־אחוזות גדולים, שמצטרכים לפועלים ועבדים ושכירים, שמלוים כספים לאכרים העניים באפותיקי של אחוזותיהם הקטנות ויורדים לנכסיהם של אלה בחובותיהם – ואחוזותיהם הולכות וגדלות; אכרים בעלי־אחוזות זעירים ובינונים, שעובדים את אדמתם בידיהם ובידי נשיהם ובניהם והם הרוב המכריע בארץ, – ואף אכרים אמידים במספר מסוים, שאף הם עובדים את אדמתם בעצמם ובבני־משפחותיהם, אבל ביחד עם זה הם שוכרים גם פועלים. חוץ מזה, כבר יש בתוכו מעמד שלם של בעלי־מלאכה שעוסקים באומנויות מרובות ושונות, וברובם המכריע הם נהנים מיגיע־כפיהם בלבד ואך למועטם יש גם פועלים וחניכים (“שוליות”). ויש גם מעמד של שכירים ופועלים, שמסייעים לעובדי־האדמה ולבעלי־המלאכה, וברובם אין מצבם רע בהשתוות אל מצבם במדינות אחרות באותו זמן, אבל יש בהם גם “פועלים בטלים” ו“לקוטות”. ויש בתוכו גם עבדים עבריים, שדינם ומצבם כמעט כדין השכירים ומצבם, ועבדים כנעניים שמצבם רע הרבה יותר ודינם כמעט כדין־הבהמה, אלא שאלו ואלו אינם מרובים כל־כך במספרם בין יהודי־ארץ־ישראל. ואף אכרים־למחצה יש בארץ־ישראל בצורת קבלנים (קַבָלים), אריסים, חוכרים ושוכרים, שמקצתם עובדים כשרים ומקצתם סוחרים־ספסרים. ועל כל אלה נוסף מעמד של סוחרים ותגרים ורוכלים וחָנוונים, שהם נופלים במספרם הרבה מן האכרים הזעירים ומן האומנים, אבל מרובים הם מבעלי־האחוזות הגדולים. ביניהם יש גם שולחנים (באנקירים) עשירים, שכבר יש להם עסק לא בדינר בלבד, אלא גם בככר (לערך 9,448 פראנק), כלומר, בסכומים הגונים מאד לפי אותו זמן, שחוץ ממה שהם עוסקים בחלפנות של המטבעות השונים והמשונים שבארץ ובחוץ־לארץ, הם אף מלוים ברבית ובמשכונות להאכר הזעיר והבינוני, להחנווני והסיטון ואף לבעל־השיירה206. הצורך ב“פרוזבול”, שתקן הלל הזקן, מוכיח למדי, שהמסחר פרץ בארץ. אדמת ארץ־ישראל נותנת תבואות ופירות לרוב, והם נמכרים בארץ ובחוץ־לארץ; ואף הרבה ממלאכת־ידם של האומנים בא אל השוק הפנימי ומעוטם – אף אל השוק החיצוני, על־ידי העולים לרגל. והארץ יושבת לחוף־ימים ויש לה נמלים לא־מעט, והיא מכנסת הרבה מן החוץ, לא פחות ממה שהיא מוציאה לחוץ, והרבה דברים של מותרות נמכרים בה. וכבר יש בה בארץ־ישראל עשירות ידועה, אם לא מופלגת; אבל הפרוליטאריאט שבה אינו מרובה ואינו מסוכן כל־כך. מארץ פרימיטיבית ביצירתה ובצרכיה הכלכליים היא הולכת ונעשית ארץ של רְוָחָה ידועה ושל אומנות ומסחר מפותחים פחות או יותר. ואילו הייתה התפתחותה הכלכלית הולכת בהדרגה והמסים והתביעות הפינאנסיות של השלטון לא היו מתרבים בפעם אחת, אפשר שהיתה ארץ־ישראל נעשית מעט־מעט אחת מן הארצות היותר ברוכות במובן הכלכלי והחברותי, ועל־ידי כך – גם מן היותר פורחות אף במובן הרוחני. בא הורדוס והעביר את הדרך על ההתפתחות המודרגת. ואולם כדי להבין דבר זה מן הראוי לתת השקפה היסטורית קצרה על תולדות הפוליטיקה הכלכלית העברית מתחילת בית שני עד ימיו של הורדוס.

בתקופת שיבת־ציון, בימי העליה הראשונה (538–576),ימי זרובבל ויהושע, ובימי העליה השניה (414־458), בימי עזרא ונחמיה, היה המצב מעציב מאד. הארץ היתה מועטת־אוכלוסים, לא היה בטחון החיים והרכוש, באו זו אחר זו שנות־בצורת וה“משתכר” היה “משתכר אל צרור נקוב”. המסים היו מרובים והארץ היתה “מרבה תבואתה למלכים”. האכרים הזעירים הוכרחו לרגלי הבצורת, למַשכן את כרמיהם ושדותיהם, ואף את בניהם ובנותיהם ל“חורים” ול“סגנים”, שהיו ביניהם גם כהנים207. היהודים נדחקו מעל האדמה הפוריה – בעמק־יזרעאל ובגליל – על־ידי השומרונים וגויים שונים (“גליל־הגויים”). ערי־החוף הדרומיות היו מקצתן בידי הפלשתים ותערובת עמים שונים (האשדודים – “וישב ממזר באשדוד”) ומקצתן – על־ידי היוונים; וערי־החוף הצפוניות היו בידי הכנענים־הסורים. האכר היהודי לא מצא מוצא לתבואותיו והיה מוקף מתחרים ומנצלים מכל צד. וסוחר יהודי כמעט לא היה בנמצא, כי אפילו לירושלים הרחוקה־ביחס היו הצורים, שהרבה מהם נתישבו בה בתור סוחרים, מביאים עוד בימי נחמיה “דג (דאג) וכל מכר”.

כארי התנער נחמיה לתקן את המצב. בסכנת־נפשות לו ולישוב הצעיר שחרר את המשועבדים בחובותיהם, קרא “שמיטה” (מה שקוראים היוונים σεισάχθεια) לחובות והכריח את העשירים להשיב להמון האכרים הזעירים את אחוזותיהם, שנפלו בידי בעלי־האחוזות הגדולים בחובותיהם של האכרים העניים. ריפורמה אגרארית זו, שעדיין לא עמדנו עליה כהוגן, היא שהכשירה את גדול הישוב הצעיר בעתיד. ארץ־ישראל נעשתה על־ידה למשך של כמה מאות שנה ארץ של אכרים זעירים; לא ארץ של עשירים־תקיפים מועטים, אוכלים ואינם עושים מצד אחד, ושל המון גדול של משעובדים להמועטים, שאין להם כל זולת ידיהם, ועל־כן אין להם על מה להגן בארץ־מולדתם ושנאה כבושה בלבם למנהיגי הארץ ולמשטרה – אלא ארץ של בעלי־משק בינונים עם קצת אמידים ועשירים מופלגים. כל הדימוקראטיה הלאומית־המתקדמת, ששלטה בארץ־ישראל מימי נחמיה ועד ימי הורדוס ועשתה את האומה ל“עם־הספר” ולכרוכה אחר “הסופרים” וה“פרושים” בעממיותם הדתית ודתיותם העממית, באה במדה מרובה גם מתוך פוליטיקה כלכלית גדולה זו של נחמיה הפחה. באמת, “זכרה לו, אלוהיו, לטובה”208! 

כי מיד אחר ימי עזרא ונחמיה הוטב המצב הכלכלי של היהודים. המעמד של בעלי רכוש קטנים ועובדים מצד אחד והתורה המוסרית והדימוקראטית מצד שני עשו את היהודי רציני במשק שלו, מתרחק מן המותרות והתאוות וחרוץ מאד209. ספר “משלי”, שהוא קובץ פתגמים עממיים ומשלי־חכמים מאותו זמן בקירוב מלא מאמרים משבחים את העבודה ומגנים את העצלות. בעיקרם היו אז היהודים עובדי־אדמה ומגדלי־צאן והצליחו בעבודתם. בתהלים210 מתוארים בבטויים פיוטיים פרית־הארץ, רבוי־המקנה ושמחת האכר והרועה: “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו”. בוודאי כבר היו ביניהם אף קצת סוחרים. היקאטיאוס מאַבדירה, שעבר באותה תקופה, קרוב לזמנו של אלכסנדר מוקדון, בקדמת־אסיה, מזכיר את היהודים ואומר, שהם מצויים בכל הארצות שעבר; מה שאי־אפשר זולת המסחר. כנראה, כבר היו אז ביניהם אפילו “יורדי־הים באניות”, כלומר, סוחרים עוברים למדינות הים211. אבל עיקר הסוחרים עדיין היו אז – הכנענים. “אשת־החיל” החרוצה ש“קמה בעוד לילה” ו“נותנת חוק (סדר־העבודה) לנערותיה”, עוסקת היא בתעשית־בית, אבל מוכרת היא תעשיה זו לא ליהודי, אלא לכנעני: “סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני”212. עדיין היהודים הם העושים והעובדים והכנענים – הסוחרים והמוכרים, אבל כבר העיר ווילהויזן213, שאם היהודים יכלו לקיים דין שמיטה (הם מבקשים מאלכסנדר מוקדון, שישחררם בשנת־השמיטה ממס), הרי היה זה אפשר רק אם היו עוסקים במסחר ומביאים תבואה ממקום אחר. מתוך “אגרת־אריסטיאס”214 יש להוציא, כנראה, שהערביים והיהודים היו עושים מקנה וקנין ביניהם עוד בתחלת בית שני, ועוד בימי מלכי־פרס היו כורים במכרות־המַתָכות שבערָב נחושת וברזל והיו מוכרים את המתכות הללו; אלא "שמלכי־פרס אסרו דבר זה מאיזו סבה. ואמנם, מאיוב, שנסיתי להוכיח את מקורו הערבי־האדומי (בכל הנוגע לשלד של ספורו ולא לפילוסופיה המוסרית הנשגבה שבו!), וממשלי, שבאו בו “דברי למואל מלך משא” (ומשא היא ארץ בצפון־ערב, בראשית כ“ח י”ד), ברור לנו שהיהודים סחרו עם הערביים והושפעו מאגדותיהם ופתגמיהם, ושבימים שבין עזרא ונחמיה והחשמונאים התחילו היהודים עובדים במכרות – דבר זה יש לראות ממה שהמחבר העברי של רוב פרקי ספר־איוב חושב את חפירת־הזהב לאחד מפלאי־הטבע215. על כל פנים, אמידות ידועה כבר היתה בארץ בתקופת אלכסנדר מוקדון.

ובימי שלטון התלמיים והסיליקיים ביהודה (170־301) נתרבה עושר הארץ יותר ויותר. המסחר התחיל לפרוח בכל קדמת־אסיה וצפון־אפריקה, ויהודה הקרובה לאלכסנדריה אף היא נהנתה מהתפתחותו של המשא־והמתן המסחרי. ואף־על־פי־כן, כשנצטרך יוסף בן טוביה (זמן־פעולתו לערך 200־230) לשלם את המס לתלמי השלישי אֵיבֶרְגֶטֶס, הוכרח ללוות כסף ממכריו השומרונים העשירים216. ואולם לאחרי שחכר את המסים של כל חילת־סוריה ויהודה נתמלאה פקידים גובי־מס ומוכסים ממדרגות שונות נתקלקלו, אמנם, המדות הטובות בשדרות ה“עליונות” של האומה וחדר לתוכן רוח של יַוונות שטחית, אבל העשירות נתרבתה בארץ על־ידי כך. ולמרות המסים המרובים, שהיו היהודים משלמים למלכי בית־תלמי ובית־סיליקוס ושמנינו למעלה (מס הגולגולת, מס־המלח, המס על עטרות חתן וכלה, מס־הקרקע, מס־הבהמות והמס על פירות־האילן), הלכה עשירות־הארץ וגדלה, אף אם לא בהפלגה יתֵרה כמו בארצות הגדולות והשליטות על עמים ומדינות. ועשירות זו וודאי שהיתה אחת מן הסבות למעשיו של אנטיוכוס אֶפיפאַנס. הרי ראינו עוד את סיליקוס הרביעי פילופאַטור אחיו (187–175) שולח את היליודורוס לירושלים להביא משם את אוצרות־המקדש מפני שנודע לו, ששם צפונים אוצרותיו של הורקנוס (טוביה) בן טוביה; וכמעט אין ספק בדבר, שעשירותם של בני־טוביה היתה אחד מן הגורמים להשוד והבזה וחלול־הקודש של אנטיוכוס אפיפאנס217. ואילמלא צברה יהודה עושר כלכלי ידוע, לא היתה מוכשרת לנהל מלחמת־שחרור במלכי בית־סיליקוס במשך שלשים שנה. כי, מלבד שמלחמה כזו דורשת כסף לא־מעט, תמיד באה שאיפת־השחרור כשמצטבר באומה עודף של כחות חמרים ורוחניים, שמבקשים להם מוצא ושמוש, – והם פורצים החוצה בצורת מרידה מוצלחת, שמביאה לידי שחרור העם והארץ.


 

ט    🔗

יהודה המכבי היה טרוד כל הימים במלחמות־מגן ובמלחמות־הצלה ולא היה ספק בידו לנהל פוליטיקה כלכלית ראויה לשם זה. ואולם יהונתן אחיו כשאך רָוַח לו קצת על־ידי המהומות המדיניות שקמו בסוריה, מיד הפנה את לבו אל התביעות הכלכליות, שאי־אפשר היה ליהודה זולתן.

כי היהודים היו218 צריכים למוצא אל הים התיכון, כדי שלא יהיו סגורים ומסוגרים ביהודה בלא אפשרות להוציא את יבולם דרך־הים אל מחוץ־לארץ; שהרי כל הנמלים היו אז בידי היוונים (שבאו על מקום הפלשתים) בדרום והכנענים בצפון, כאמור. ושאיפה אחת גדולה מלאה את לבותיהם של כל שליטי בית־חשמונאי מכאן ואילך: להתקרב אל יפו מצד אחד ואל עכו מצד שני – אל הנמל הדרומי ואל הנמל הצפוני (עכו היתה אז מה שחיפה היא היום בארץ־ישראל). והמאורעות אך עזרו על־ידם לספק את הצורך הלאומי, המדיני והכלכלי כאחד, שנתבשל במשך מאות בשנים, מימי עזרא ונחמיה ועד ימי־החשמונאים. זוהי הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים בכלל והפוליטיקה היַמית של יהונתן ושמעון בני מתתיהו ושל יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי המושלים אחריהם.

עוד בשנת 147, כשֶקָם דימיטריוס השני על אלכסנדר באַלאַס, משתער יונתן על חבל־הים שהיה כולו מלא נמלים, שהיו תפוסים אז בידי היוונים. הוא כבש, קודם כל, את יפו ואחר־כך – גם את אשדוד ואת אשקלון, וקבל במתנה מאת אלכסנדר באלאס גם את עקרון – את כל ערי־הפלשתים לפנים שעל־יד החוף וסמוך לחוף. ולאחר חמש שנים, בשנת 142 כשנתקשר דיודוטוס טרפון על דימיטריוס השני, כובשים יונתן ושמעון אחיו (זה האחרון – בתור אסטרטיגוס של המלך אנטיוכוס הששי) גם את עזה, – ובזה עוברות לידי היהודים כל ערי־החוף הדרומיות. וביחד עם זה הם כובשים – למראית־עין בשביל המלך הסורי ובפועל בשביל עצמם ועמם – גם את ערי־החוף הצפוניות, הפיניקיות. ומגיעים עד חצור בגליל העליון.

יפו, בתור המפתח הכלכלי של ירושלים, יפו, שמן הנמל שלה הפליגו ספינות לא רק למצרים, לאילת ועציון־גבר219, לצור וצידון, אלא גם לתרשיש הרחוקה220, – יפו זו היתה גם עיקר שאיפת־הכבוש של שמעון בן מתתיהו לאחר שנעשה מושל במקום יונתן אחיו, ואחר־כך, כשנעשה נשיא חפשי בישראל (142 קודם ספה"נ). אף מלחמתו בגזר (141) לא באה אלא מפני שזו מושלת על מעברות־ההרים ומקשרת את יפו וירושלים זו בזו. ואף גזרת ההתיהדות של תושבי יפו וגזר, שגרש שמעון מתוכן את יושביהן האליליים והושיב יהודים במקומם ביחד עם חיל־מצב יהודי, – אף יהוד זה של הערים היהודיות שכבשון נכרים, שנראה לנו כנקמה וכריאקציה כלפי הרדיפות על דת, שעברו זה עתה על בני־החשמונאים, דבר שאי־אפשר להצדיקו מנקודת־המבט המוסרית, היו לו לא רק טעמים דתיים בלבד. היה לו גם טעם כלכלי מובן: צריך היה להפטר ממתחרים כלכליים מסוכנים כסוחרים היוונים תושבי ערי־החוף, שהיו גובים את מכסי ההוצאה וההובאה (אֶכספורט ואִימפורט) מכל הסחורות היוצאות מארץ־ישראל והנכנסות אליה. שהדבר כן הוא ושעוד בזמנו של יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, הוקירו ביותר את הפוליטיקה היַמית של זה, – דבר זה נראה מתוך דברי־השבח המוטעמים שבאו בנידון זה בחשמונאים א'221 על שמעון ומפעל־חייו: “ועל כל כבודו לקח את יפו לנמל ועשה מוצא אל איי (נ"א אניות) הים”, καὶ μετὰ πάσης τῆς δόξης αὺτοῦ ἕλαβε τῆν 'Ιοππην εὶς λιμένα, καὶ ὲποίησεν εἷσοδον ταῖς νήσοις (ναυσι) τῆς θαλάσσης. דברים ברורים מאין כדוגמתם. ה“מוצא אל איי־הים”, כלומר, אל האיים היוֹנים, ואף אל ארצות הים־התיכון בכלל ועוד, מוטעם בכל חשיבותו. ודבר זה מטעים גם סופר נכרי בן־סמך: אסטרַבון היווני222 אומר: “היהודים הבאים עד הים משתמשים ביפו בתור נמל”223. ושאף בני־חשמונאי עצמם הכירו את כל חשיבותה של פוליטיקה ימית יהודית בשביל התפתחות הארץ רואים אנו מעובדה זו. שמעון קבר את גופו של יונתן, שנהרג על־ידי טריפון בערמה, במודיעים, עיר קברות־אבותיו, ועל גבי מערת־הקבר, שחצב לו בה כוך גם לעצמו, הקים מצבה שהיתה נראית במרחק רב, אף מן הים, ועל שבעת עמודיה (רמז לאביו ואמו וחמשת האחים) היו חקוקות צורות של כלי־זין – רמז למלחמותיהם הגדולות של בני חשמונאי – וגם צורות של ספינות – רמז לשאיפותיהם למצוא מוצא אל הים. הדבר ברור, שהצד הכלכלי־המדיני של מלחמות בית־חשמונאי הגיע לידי הכרתו של שמעון והיה חשוב בעיניו הרבה. ואמנם הוא בא לעזרתם של עובדי־האדמה, שנתדלדלו על־ידי המלחמות והמהומות בארץ, הבטיח את תבואתם ואת יבולם מפחד אויבים ושודדים ופקידים חמסנים וסייעם להוציא את פרי־אדמתם דרך חוף־יפו. והוא דאג גם להטבת ההנהגה הפנימית של יהודה: עשה משפט בארץ, שבמשך שלשים שנה היתה טרף לשני האנרכיה, וסדרים בפקידות; והרי בלי כל אלה לא תכון גם ההצלחה הכלכלית של כל ארץ. ואמנם, על־ידי פריחת עבודת־האדמה ושגשוג סחר־הים נתרבו הכסף והזהב בארץ וביתו של הנשיא היה מלא כל סגולות־מלכים224. וכך היה הדבר למרות מלחמות בלתי פוסקות ועלולות לרושש ולדלדל במשך שלשים שנה ויותר225. 

ויוחנן הורקנוס בנו אחז בפוליטיקה הכלכלית של אביו. כשהחריב אנטיוכס השביעי סידֶטֶס (או אנטיוכס התשיעי קיזיקינוס)226 את יהודה וגזל מבית־חשמונאי את יפו וגזר – המפתחות האסטרַטיגיים והכלכליים של ירושלים, – פנו יוחנן הורקנוס וחבר היהודים אל הסינאט הרומי בבקשה, שישפיע זה על המלך הסורי כדי ש“יוחזרו להם יפו ונמליה, גזר ומעינותיה, ובכלל כל שאר הערים והנפות, שלקח מהם אנטיוכס במלחמה למרות החלטת־הסינאט”; ואמנם, הסינאט הרומי הוציא פקודה לאנטיוכס, ש“יחזיר להם (ליהודים) את כל המבצרים, הנמלים ובכלל המקומות וכל מה שלקח מהם, וכן – שתותר הוצאת תבואה וסחורה מנמליהם אבל בתנאי, שלא יעיז שום אדם, לא מלך ולא איזה עם, להוציא איזה דבר מארץ־היהודים או מנמליהם בלא מכס, זולת תלמי מלך אלכסנדריה, שהוא בעל־בריתנו וידידנו”227. הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים נתגלתה כאן בבהירות יתרה. ארץ יהודה, מכיון שקבלה מוצא אל הים, החזיקה בו בשתי ידים וידעה להפיק ממנו את התועלת הכלכלית היותר מרובה, וכמה היתה חשובה הפוליטיקה הימית של יהודה יש לראות מן המטבע של טיטוס, שעליו יש תמר ויהודיה יושבת על הארץ וסירה משמאלה ורשומות עליו, זולת שמו ותאריו של טיטוס, המלות:Judaea Navalis (יהודה הימית)228.

יוחנן הורקנוס דאג, איפוא, לא רק להרחבתה המדינית של יהודה אלא גם להפרחתה הכלכלית. על ידי נמל־יפו, שגבה בו מכס, על־ידי השלל הרב שמצא במלחמותיו המרובות, ועל־ידי סדור המשא־והמתן הכלכלי בכל המדינות שכבש, פתח את החיים הכלכליים של ארץ־יהודה במדה הגונה. הוא בנה בנינים נהדרים בירושלים (אחדים מהם אפשר שבנה אלכסנדר ינאי בנו): בנה את הארמון של החשמונאים, שהיה גשר עובר ממנו אל בית־המקדש; בנה את חומות־ירושלים לאחר שהוכרח לנתוץ אותן או להשפילן בפקודתו של אנטיוכס סידטס, בנה את המבצר המצוין בירה, βᾶρις, שאחר־כך קרא לו הורדוס “אנטוניה” ושנבנה, לדברי ארנסט רנאן229 “בסגנון היותר גראנדיוזי של המבצרים באותו זמן”; וגם בנה את המבצר החזק הורקניה כדי להגן על ארצו. ובימי שמעון אביו ובימיו נתקשטה ירושלים בבנינים של צבור מפוארים ואף בבנינים פרטיים נהדרים. 

ואלכסנדר ינאי בנו הרחיב והגדיל את הפוליטיקה הכלכלית וביחוד את הפוליטיקה הימית, של אביו וזקנו. ומאחר שכבש את כל ערי־החוף מרובות־המסחר של ארץ־ישראל (זולת אשקלון ועכו), על־כן היתה בעיניו לפוליטיקה הימית חשיבות מרובה מבעיני אביו וזקנו: על המטבעות שטבע יש, חוץ מקרן־השפע שהיא מצויה גם על מטבעותיו של יוחנן הורקנוס, והחבצלת והשבלים, הלולב והאתרוג, התומר ואשכול־הענבים – סמלי העושר הכלכלי של הארץ, שעבודת־האדמה בה עיקר – ושני השופרות – סמל תרועת־המלחמה, – גם עוגן של ספינה: רמז וסמל לשאיפתו של אלכסנדר ינאי לכבוש את ערי־החוף ולהגדיל את סחר־הים של היהודים. ועוגן זה – סמל השאיפה לשלטון על הים – נשאר גם במטבעותיהם של שלומציון המלכה (אלכסנדרה), הורקנוס (יהוחנן) השני ואלכסנדר בן אריסטובלוס (או אריסטובלוס עצמו, שנקרא גם אלכסנדר)230. כי בזמנו של אלכסנדר ינאי עברו מעט־מעט כמעט כל גלילות־הגויים שבארץ־ישראל – אל מלכות יהודה, מלכות בית־חשמונאי. והעיקר – יהודה נעשתה ארץ רוכלת עמים, כי ערי־חוף גדולות היו לה, שקודם לכן היו להיוונים והכנענים. ובהתאמה להתעשרותה של הארץ רבו בניניה הממלכתיים והצבוריים הגדולים. אלכסנדר ינאי בנה את מצודת מכוור או מכבר231, ביוונית Μαχαιροῦς232, על הגבול הדרומי של עבר הירדן, לצד ערב; והוא גם בנה על החוף המערבי של ים־המלח, לא רחוק מעין־גדי, את המבצר החזק מְצָדָה (“מסדה” קוראים לו בטעות אפילו בספרים עבריים!), שיוסף בן־מתתיהו מיחס את יסודו ליונתן הכהן הגדול233, מפני שנתחלף לו יונתן־ינאי ביונתן בן־מתתיהו (אלכסנדר ינאי נקרא במטבעות תמיד “יונתן”), שהרי גבול־ממשלתו של יונתן בן מתתיהו לא הגיע עד מצדה כלל והוא לא היה חפשי לבנות מבצרים234. ינאי בנה גם את הבנין המפואר ישר־הזויות שבחברון, שנקרא בשם “מערת־המכפלה”235. וגם בניני־הקברות המצוינים ביותר מסביב לירושלים, שהם ידועים לנו בשם “קברות־הסנהדרין”, “קבר זכריה”, “בית החפשית” (קברות הכהנים לבית חֵזִיר) ו“יד אבשלום”, נבנו בזמנו236. ואלכסנדר ינאי הוא שבנה את “קברו של יוחנן כהן גדול” (יוחנן הורקנוס), שהרי יהודה אריסטובלוס אחיו מלך אך שנה אחת ולא היה ספק בידו לבנותו. ואף באמנות עסק מלך נפלא זה, ששונאיו הפרושים טפלו עליו אגדות משונות, עד כמה שאפשר היה לעסוק בה למלך ביהודה. פסלים ומצבות לא היה יכול להקים; אבל הוא צוה לעשות גפן של זהב במשקל חמש מאות ככר. זה מוכיח על עושר גנזי־המלך. הגפן היתה מעשה־ידי־אמן, באופן שקראו לה בשם “מחמד־עין” (τερπωλή). גפן נפלאה זו ראו אסטרבון ויוסף בן־מתתיהו בעיניהם237 ברומי בהיכל יופיטר הקפיטולי והיה כתוב עליה: Αλεξάνδρου βασιλέως 'Ιουδαίων (“לאלכסנדר, מלך היהודים”); ואף־על־פי שנתן אותה אריסטובלוס (שכנראה מן המטבעות, נקרא גם אלכסנדר, כאמור), בנו של ינאי, מתנה לפומפיוס, קרוב לשער, שאלכסנדר ינאי אביו הוא שעשה אותה, שהרי הוא היה העשיר והתקיף שבמלכי בית־חשמונאי.

המצב הכלכלי הטוב של הארץ מתואר בספר, שאנו מיחסים אותו, ביחד עם פ. ווינדלאנד, לזמנו של אלכסנדר ינאי (לערך 90–80 קדם ספה"נ), למרות מה שמחברו מזכיר את אשקלון ואת עכו בשורה אחת עם יפו ועזה, שהרי שתיהן היו זמן ידוע בידי בני־חשמונאי: אשקלון בימי יונתן חשמונאי ועכו בימי אלכסנדר ינאי; ובכלל אינו חושב אותן לערים מצויות בידי היהודים דוקא, אלא לנמלים מספיקים ליהודים את כל המובא ממדינות־הים. ספר זה הוא – “אגרת אריסטיאס”, שנתפרסמה גם בספרות העברית על־ידי מה שנתרגמה מרומית לעברית על־ידי ר' עזריה מן האדומים ונכנסה לתוך ספרו המופלא “מאור־עינים”. בספר זה, שמשתדל לתאר את יהודה שבימי תלמי פילאדלפוס, אבל באמת משתקף בו זמנו של המחבר – ימי־גדולתם של הכהנים־המלכים מבית־חשמונאי, נאמר כדברים האלה:

“ובאמת גדולה השקידה, ששוקדים על עבודת־האדמה בארץ. הרי ארצם (של היהודים) נטועה לרוב זיתים, תבואה וקטנית עם כרמים ודבש למכביר, בלי למנות מספר לשאר הפירות ולתמרים; וכמו־כן יש כאן בהמות מכל המינים ומרעה טוב בשבילן. ולפיכך הכירו (היהודים), שהארץ צריכה לישוב מרובה, ובנו ערים וכפרים בערך הראוי אלו לאלה. שפעה של מיני בשמים, אבנים יקרות וזהב מביאים הערביים לארץ. כי היא מוכשרת לעבודת־האדמה וגם נוצרה בשביל המסחר; והעיר (ירושלים) עשירה בפרי־האמנות ולא יחסר [בה] כלום מכל המובא דרך הים, כי יש לה גם נמלים טובים, שממציאים את כל הדרוש, באשקלון, יפו, עזה וגם בעכו, שנוסדה על־ידי המלך (תלמי פילאדלפוס, ועל־כן שמה היווני פטולימאיס); והיא (ירושלים) שוכנת באמצע בין המקומות הנזכרים, לא רחוק מהם. ואולם הארץ יש לה כל בשפע, כי עשירה היא במים בכל מקום ויש בה בטחון (מסערות). נהר־הירדן, שאינו מכזיב לעולם, סובב אותה בזרמיו. מתחלה היתה כוללת לא פחות מששים מיליון ארורות (360, 165 קילומטרים מרובעים); ועל־כן קבלו אחר־כך, כשנתרחקו השכנים וכלומר, כשגרשו שמעון יוחנן הורקנוס יהודה אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי את העמים האליליים מערי ארץ־ישראל) 600,000 איש חבלי־אדמה של מאה ארורות, והנהר כשהוא עובר על גדותיו בימות־החמה כנילוס, משקה חלק גדול מן הארץ. על־יד חבל בני־עכו הוא (הירדן) משתפך לנהר אחר, שזורם אל הים (הירדן משתפך אל הכנרת בגליל, וכשהוא יוצא ממנו הוא משתפך אל ים־המלח). ונהרים אחרים זורמים מן ההרים וסובבים את סביבות עזה ואשדוד238

כל “אגרת־אריסטיאס” היא סניגוריה ליהדות וכל מה שנוגע ליהודים מתואר בה בצבעים מזהירים יתר על המציאות. אף־על־פי־כן נראה מן הדברים הללו, כמה היתה ארץ־ישראל פורחת בימי אלכסנדר ינאי וכמה כבר נתפתחו בה אז לא רק עבודת־האדמה אלא גם המסחר הודות לחופים ונמליהם. וכל־כך ידעו היהודים להחשיב את סחר־הים, עד שאפילו לאחר שכבש פומפיוס את יהודה והורקנוס השני נעשה ממלך ל“נשיא־עם” (ὲθνάρχης), הוא משתדל לפני יוליוס קיסר בדבר ערי־החוף ומכס ההובאה וההוצאה. ואמנם בשנת 44 יוצאת פקודה מן הסינאט הרומי, שתוחזר ליהודים העיר יפו, אלא שלא תשלם מס לירושלים, כשאר ערי־יהודה; שיוחזרו להם ה"כפרים בעמק הגדול, כלומר בעמק־יזרעאל, הפורה שבעמקי הארץ, וחוץ מזה – גם “הערים, האחוזות והכפרים, שהיו שייכים למלכי סוריה ופיניקיה, בעלי־ בריתם של רומי”, כלומר כל ערי־החוף הצפוניות. נוסף על זה מחייב יוליוס קיסר את כל ערי־יהודה (זולת יפו, כאמור) לשלם מס לירושלים בכל שנה, זולת שנות־השמיטה; יושבי צידון חייבים לשלם אחת לשנתים את מחיר החלק הרביעי של הקציר ולתת מעשר לירושלים; וכך תעשה גם העיר לוד; ובעלי־האחוזות הסמוכים לירושלים צריכים לשלם 26,075 כור בעד החטה, שהם מוציאים מדי שנה בשנה דרך חוף־צידון239. – יהודה נשארת, איפוא, אף בימים היותר קשים להחשמונאים, ארץ שיש לה סחר־הים ושהיא מקבלת מכס מן התבואה היוצאת אפילו דרך החופים, שאינם ברשותה לגמרם.

פוליטיקה כלכלית זו היא שהצילה את ישראל מליפול במלחמת ההתחרות הכלכלית לפני הגויים שרבו אז בכל אחת ממדינות ארץ־ישראל. אילמלא כבוש ערי־החוף וגיורם או גירושם של התושבים האליליים שבהן לא היו היהודים נעשים כח כלכלי בעולם, – והרי בלא כח כזה, בכח רוחני בלבד, אי־אפשר לה לאומה להתרבות ולהתחזק ולהשפיע גם במובן הרוחני. אילמלא הפוליטיקה הכלכלית של בית־חשמונאי היו היהודים נשארים קומץ קטן, מעוט אף בארץ ישראל במובנה הרחב, והיהדות היתה נשארת – דת של קרן־זוית. העם היה נחנק בגבולותיו הצרים גם במובן האוכלוסים וגם במובן חייו הכלכליים והרוחניים והיה מוכרח ל“הגר” רובו ככולו – לצאת בגולה ולהתפזר כמעט כולו בתפוצות־ישראל. על־ידי הרחבת גבולותיו והאפשרות להוציא את יבולו דרך נמלים קרובים הוקלה עליו מלחמת הקיום והגידול – והוא נתרבה ונתפשט בכל מחוזות ארץ־ישראל. כמעט אפשר לומר, שעל־ידי כך נעשה מסיעה דתית – אומה. אומה בעלת יצירות רוחניות עולמיות. ובמובן זה הועילו המלכים ה“חילוניים” מבית־חשמונאי גם להיהדות הרוחנית – אפשר שלא מדעתם – יותר מן היותר “רוחניים” שבמנהיגיה.


 

י    🔗

אֶרנסט רֶנאַן קרא להורדוס: “שלמה חדש”. ואמנם, ביחד עם שנויים עצומים, יש גם דמיון ידוע בין מלכות־שלמה ובין מלכות־הורדוס. אף הורדוס, כשלמה בשעתו, רצה להוציא את ישראל מקרן־זוית קטנה ומבודלת אל העולם הגדול של זמנו – אל רחבי המלכות־בכפה של רומי ואל מכמני תרבות־העולם של יוון. וכשלמה רצה הורדוס אף הוא לעשות דבר זה על־ידי הרחבת המסחר בארצו, הנהגת חיים עשירים ומרווחים, סבלנות לפולחנים זרים, רבוי־נשים ובנינים מפוארים. אבל סוף־סוף כמלכות־שלמה כך היתה אף מלכותו של הורדוס נהדרת כלפי חוץ ורקֵֻבה מתוכה. כמלכות־שלמה נראתה אף היא עשירה ותקיפה בעיני הזרים, אבל העם בהמוניו – נתיניו של הורדוס – נלאה לשאת את עול־המסים ואת המשטר הקשה ומאס בשנויים המרובים ממטבע, שטבעה המסורת ההיסטורית של האומה. וכבימי מלכות־שלמה היו הממלכות הקטנות שבסביבה נכנעות ליהודה או יראות מפניה, ואולם הממלכות הגדולות – מצרים של שישק ורומי של אבגוסטוס – היו מתיחסות ברצון אל מלך ישראל ויהודה ונותנות לו חירות של הנהגה כל עוד היה “נאמן בבריתן”, כלומר, נשמע להן; באופן שכל התפארת וכל השלטון היו אך למראית־עין. והעם היה מרגיש בזה וידע להעריך את התפארת ואת העשירות ואת ההצלחה בחצר המלך הגדול או הקיסר כערכן הפחות למדי. כאילו חקה הורדוס את שלמה מדעת: כמותו נשא נפשו לבנינים מפוארים וכמותו בנה את בית־המקדש. ואפילו ברבוי־נשים היה הורדוס דומה לשלמה במקצת. וגורלה המדיני של ארץ־ישראל לאחר שמת הורדוס דומה הרבה לגורלה של זו לאחר מיתתו של שלמה240. אבל ביחוד דומים היו בפוליטיקה הכלכלית שלהם.

שלש שאיפות עיקריות היו לו להורדוס בעולמו: השלטון, הפרסום והתאוה. שלש אלו הן שגרמו לו, שיבקש קרבת ה“עולם הגדול” בעל שני הפנים של אז: העולם הרומי, שהיה יכול לתת לו שלטון, והעולם היווני, שהיה יכול לתת לו שם־תפארת וספוק לכל תאוותיו. הרומיים היו אנשי־מלחמה, היוונים – אנשי־מסחר. ומאחר שלעשות מלחמות ולהצטיין על־ידי נצחונות ולהתעשר על־ידי השלל והבזה לא היו הרומיים “אוהביו” נותנים לו, לא נשאר לו אלא להצטיין ולהתעשר על־ידי המסחר, שהוא אך הוא יכול היה להמציא לו אמצעים חמריים גדולים לבנינים מפוארים ולספוק־תאוותיו.

אף בפוליטיקה המסחרית שלו, כמו בכמה ענינים מדיניים, שלא כאן המקום לדבר עליהם, יצא מתחילה בעקבות החשמונאים. כבר ראינו, שהורקנוס השני (ובוודאי עוד יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי לפניו) היה גובה מכס מסחורות פנים וחוץ; ובפירוש נזכרו ביניהן הסחורות המובאות דרך הנמל יפו. ומיד אחר מיתתו של הורדוס אנו רואים את העם דורש בחזקה, שיבטלו את המכס, שהיו גובים בימיו של הורדוס “בלי חמלה” מ“כל מה שהיה נמכר ונקנה בשוק241. ובכן – מכס כפול ומכופל. זהו המכס הפנימי. וחוץ מזה דרש העם באותו מעמד, שיבטלו גם את ה“מסים השנתיים”, – כפי הנראה, מס־הגולגולת, שהיה נגבה בימי הורדוס בכל שנה ושנה ושאין לו ענין למסחר. ואולם, זולת למכס על הסחורות הנמכרות והנקנות בפנים הארץ, דאג הורדוס למכסי הגבולים. שהורדוס המשיך את הפוליטיקה הימית של החשמונאים – נראה ממטבעותיו, שאף עליהם באו ספינות ועגנים, כעל המטבעות של בית־חשמונאי, – רמז לסחר־הים242. יוסף בן מתתיהו מטעים על־פי ניקולויס מדמשק, שבנין קיסריה לא בא אלא כדי שיהיה לארץ־ישראל נמל יותר טוב ויותר מרכזי מזה של יפו ושל דאר243. ואמנם, הנמל הנפלא של קסריה, שנקרא בשם “סבסטוס” ויוסף בן מתתיהו הרבה להללו, נעשה מרכז לסחר ארץ־ ישראל ותפס מקום חשוב בחיים הכלכליים כבחיים המדיניים של האומה. כל סחורות חוץ־לארץ, שהיו מובאות לארץ־ישראל, היו עוברות דרכו, וכל סחורות ארץ־ישראל, שהיו נשלחות לחוץ־לארץ, היו יוצאות ממנו. הוא עשה את קיסריה צרה ומִתְחָרית לערי־החוף דאר, עכו ואשקלון, שלא משל עליהן, ואף לצור, צידון ואַרִוָד הכנעניות244. וההכנסות של עיר־חוף זו היו עצומות. אבל היו להורדוס הכנסות הגונות אף מן המכסים של שאר שלש ערי־החוף שהיה שליט עליהן: מיפו, אנתידון ועזה, ביחוד מן העיר הראשונה והאחרונה.

מאחר שסחר־החוץ היה מרובה ומפותח בארץ־ישראל, כמו שראינו, יכול היה הורדוס למצוא במכסי־הסחורות הבאות מ“מדינות־הים” מעין לא־אכזב להוצאותיו המרובות. והוא השתדל לפתח את המסחר לא רק בערי־ממשלתו, אלא אף בערים אחרות, שנתיניו היו להם משא־ומתן עמהן. בזה אני מבאר במדה הגונה את טובותיו המרובות, שעשה להערים היווניות והכנעניות בגבולי ארץ־ישראל אף לאלו שלא היו משועבדות לו, וגם לערי־המסחר הרחוקות והזרות. ודאי גרמו לכך גם רדיפתו אחר הכבוד ושאיפתו להתרצות אל אדוניו, הקיסר ברומי, שהקיפוהו יוונים מכל צד; אבל סוף־סוף לא זוהי הסבה היחידה. אילמלא כך, היה מיטיב לערי־איטליה בכלל ולרומי בפרט יותר משהיטיב לערי צור וצידון, יוון ואסיה הקטנה; ובפועל הרי אנו רואים את ההפך מזה. הוא מיסד גימנסיות בטריפוליס הסורית (“טרבלוס” של עכשיו), בדמשק ובעכו – שלש ערים מסחריות ממדרגה ראשונה. בצידון הוא מיסד תיאטרון, ובצור ובבארות ובאשקלון – שווקים ובסילקאות245. ואולם אף כל הערים הללו הן דוקא ערי־מסחר ממדרגה ראשונה, שהסחורות היוצאות דרך שווקיהן ונמליהן היו באות לארץ־ישראל ושבשווקיהן היו מוכרים כמה וכמה מתוצאות ארץ־ישראל ודרך נמליהן היו מוציאים אותן. בוודאי בנה שווקים ובסילקאות בצור ובבארות לא בלא מחשבה של מסחר; ובנוגע לאשקלון יש לנו חזוק להשערתנו זו: יוסף בן מתתיהו מטעים246 שבאשקלון בנה הורדוס “בסילקאות (אולמי־עמודים, peristila) שהיו מעוררות תמהון בגדלן ובהדורן”; ואולם כבר אנו יודעים מן התלמוד247 שבסילקאות נפלאות אלו שמשו עוד בימי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אליעזר הקפר ור' פנחס בן יאיר לממכר חטה (“מוכרים חטים בבסילקאות שלהן”), – חטה זו שארץ־ישראל נתברכה בה והיתה מוציאתה לחוץ248. ובכן יש לנו רשות לשער, שאף על־ידי בניניו ברודוס ובאנטיוכיה, באתונה, בלאקידימון ובפֶרגאַמון שבמוסיה249 חשב לא להתפרסם בלבד, אלא למשוך את הלבבות של תושבי ערי המסחר והתרבות הגדולות של הזמן אל ארץ־ישראל ולקשר עם הסוחרים היווניים החרוצים קשרי משא־ומתן מסחרי.

ואם נחזיק בהשקפה חדשה זו יופץ אור חדש על דאגותיו של הורדוס לטובת היהודים שמחוץ לארץ־ישראל, וביחוד לטובתם של היהודים היושבים באיים היוֹניים ובאסיה הקטנה כולה. כבר אמר כותב תולדותיו של המסחר העברי העתיק בצדק: “הגולה הישראלית של אותו זמן (סוף בית שני), עד כמה שאפשר להכירה ולתפסה בסקירתנו, נתפשטה סוף־סוף אך בארצות, ערים ואיים של מסחר פורח; ממדינות, שאין בהן מסחר כזה, אין כמעט אף שם אחד של ישוב יהודי בזמן ההוא מבצבץ ועולה לפנינו; ודבר זה הרי אינו יכול להיות מקרה בלבד”250. כבר ראינו, כמה מרובים היו סכומי־הכסף, שהיו שולחים יהודי אסיה הקטנה והקרובים אליהם במקום לבית־המקדש בירושלים. והחוקר הגדול, א. שווארץ, הוכיח שבכל שנה ושנה היה נשאר ב“לשכה” (באוצר) של בית־המקדש עודף של כ“ג ככר־כסף251, ושני הדברים האלה כאחד – היחוסים של מסחר מצד אחד והסכומים העצומים של נדבות לבית המקדש מצד שני – הם הם שעוררו את הורדוס, זולת הדבר השלישי: רצונו למצוא חן בעיני נתיניו בארץ־ישראל בתור מגן־היהדות בעולם כולו – להשתדל לטובתם של יהודי־הגולה. אחד מעיקרי בקשותיהם של היהודים והורדוס מליצם מלפני אגריפס הרומי היה – שלא יעכבו פקידי־רומי או המלכים בעלי בריתם את הנדבות, שהיהודים בתפוצות־הגולה שולחים לירושלים; ובדבר נדבות אלו לא רק הוצאה החלטתו של אגריפס זה לטובת היהודים, אלא דוקא אותה מטעימות בכל תוקף כמעט כל פקודותיהם של אבגוסטוס ואגריפס252. בוודאי היתה בזה להורדוס – היהודים החסידים הללו ודאי לשם שמים נתכוונו – פניה גדולה. אף־על־פי שאין ראיות ברורות על זה, קשה להטיל ספק בדבר, שהורדוס היה משתמש גם באוצרו של בית־המקדש. מלך, שכל כך נצטרך לכסף עד שהגיע לידי חפוש כספים בקבר־דוד, ואף בזה חקה את החשמונאים – כך עשה יוחנן הורקנוס הראשון בשעתו – והוציא משם המון תכשיטים של זהב וסגולות שונות”253; מלך בעל תכונה עריצה ויחס “קל' לקדשי־האומה כהורדוס שנועז בסוף ימיו להעמיד נשר רומי על שערי בית־המקדש, – ודאי לא חשש גם להוציא כספים מקופת בית־המקדש לשם בניניו המרובים ושאר הוצאותיו; ובפרט שהיתה לו אַמְשָלָה, שגם על־פי דין מותר להוציא לצרכי־צבור מועילים כסף מקופת ה”לשכה“254. ובזה יש לבאר את רוב החליפים של הכהנים הגדולים בימיו של הורדוס. זולת יונתן אריסטובלוס שהורדוס הוכרח למנות כהן גדול על־פי דרישתם של אנטוניוס וקליפטרה, ושמעון בן בייתוס שהוכרח לעשותו כהן גדול משום בתו היפה, היה ממנה ומפטר כהנים גדולים זה אחר זה; ועל־פי־רוב היו הממונים אנשים מן השוק, ולפעמים אף זרים בירושלים. התכלית מובנת: כהנים גדולים כאלה היו בידו כחומר ביד היוצר והיו מוסרים לידו את אוצרו של בית־המקדש לצרכים שראה בהם צרכי־העיר או טובת הכלל… מה שלא נשארה לנו ידיעה היסטורית ברורה מזה – דבר זה אינו צריך להפליאנו. ידיעותיו של יוסף בן מתתיהו בעניני מלכות־הורדוס שאובות ברובן ממקור נכרי (ניקוליוס מדמשק), שלא ראה בשמוש בקופת־המקדש לצרכים “מדיניים” שום רע, ועל־כן לא ראה צורך בדבר להטעימו. ובתלמוד לא נשארו על הורדוס אלא ידיעות מקוטעות ואגדות מועטות. הידיעה בדבר הגזלה בקבר־דוד הגיעה עדינו מפני שהמעשה בפתיחת הקבר הרעיש את הלבבות והוליד אגדות מבהילות כמעשה היליודורוס בשעתו. ואולם קבלת כספים מאוצר המקדש נעשתה בחשאי. ושום אדם לא ידע מזה כלום זולת הכהן הגדול הבור, שהיה “יציר כפיו” של הורדוס, והגזבר והאמרכל שלא היו אלא פקידים בלבד; ועל־כן לא הגיעה לידינו על זה שום שמועה. ועד כמה היה אוצר־המקדש עשיר בכספים יש להוכח משוד־המקדש של קראסוס, שגזל ממנו בימי הורקנוס השני, לפי חשבונו של הרצפלד255, סך 42,487,000 מארק! – ולפיכך דואג הורדוס לכך, שכל הכספים שמנדבים יהודי כל ארצות העולם הידוע אז, יבואו לאוצר־המקדש ולא לכיסם של פקידי רומי (למשל, של פלאקוס, שהמליץ עליו ציצֶרון) או של מלכי הארצות הקטנות (למשל, של מתרדת מלך פונטוס). ורק על־ידי סכומים עצומים אלה, שבחלק מהם השתמש הורדוס בהַתֵר ובאסור, יש לבאר את האפשרות המפליאה, שהיתה לו לבנות בנינים מרובים ויקרים כאלה וגם להוציא הוצאות מרובות כאלו על “שוחד בדרך כבוד” לאנטוניוס וקליאופטרה256 ואבגוסטוס קיסר והנציבים הסורים וה”רֵיטורים" היווניים, ולסוף – על מעמד ביתו ושרי־חצרו ונשיו ופלגשיו ובניו המרובים וצבאו הנכרי ושומרי־ראשו ומרגליו ותלייניו.

ההכנסות הרגילות של הורדוס היו עולות לסך 1,000 ככר. כי לאחר שנתחלקה מלכותו קבלו בניו: ארכילאוס הכנסה של 600 ככר, אנטיפאס – 200 ככר ופוליפוס – 100, ושולמית אחותו – 60 ככר. חוץ מזה היתה לו הכנסה מנכסי־המלכות ביריחו ואבגוסטוס קיסר נתן לו במתנה את ההכנסות ממכרות־הנחושת באי־קפריסין. אבל להוצאות העצומות המנויות למעלה לא הספיקו אפילו כל ההכנסות המרובות הללו, שבאו ממסים ומכסים קשים מאד. ואף לא גזלת־המקדש בחשאי. והורדוס מצא עוד מקור אחד לפרנסתו: את החרמת הנכסים של הפושעים המדיניים.

כמעט בכל טֶרור מדיני, ואפילו דתי, יש זולת הצד המדיני (או הדתי) הברור שבו, עוד צד פינאנסי. טורקימאדה היה שורף את ה“מינים” מן היהודים ומן המוירים והשתדל בגירושם מן הארץ מתוך קנאות דתית; אבל פרדינאנד ואיזבלה ה“חסידים” נתכוונו גם להנכסים המוחרמים והסכימו לגירוש־ספרד אך מפני שיכלו לאסור על היהודים לקחת עמהם מטבעות כסף וזהב, ובכן – “ירשו” כמעט את כל נכסיהם… וכך היה הדבר גם בימי המהפכה הצרפתית הגדולה: מתוך קנאה מדינית היו הורגים את האצילים ה“רויאליסטים”, ובין257 כך היו מחרימים את נכסיהם לאוצר־הריפובליקה, שהוצרכה לכסף. ואף בימינו ולעינינו ראינו מחזות דומים לאלה הרבה; וביחוד בממשלת ה“סובייטים”, שהכסף לה תועבה, ואף־על־פי־כן היא הורגת את בעלי־הכסף בתור “בורגנים” ומחרמת את רכושם…

הורדוס הוצרך לכסף עד מאד; אילמלא כן לא היה מגיע עד לידי חפוש ב“קבר־דוד”. ולפיכך מצא לו מעין לא־אכזב של הכנסה: היה מתגולל ומתנפל על מיוחסי־העשירים מבני ירושלים, ואף משאר ערי־יהודה, מאשימם בחבה לבית־השמונאי, או במחשבות קשר ומרד, הורגם – ומחרים את נכסיהם. כדבר הזה עשה עוד בתחלת מלכותו, שהרג אז ארבעים וחמשה מ“יקירי־ירושלים” ונטל את כל נכסיהם ואת כל כספם וזהבם לעצמו258. וכדבר הזה הוסיף לעשות במשך כל ימי־מלכותו. כל הטרור המדיני שלו וכל הריגול המזוהם, שהנהיג ביהודה, היתה להם לא כל־כך סבה מדינית ואישית (העריצות של תכונת־הורדוס אינה מוטלת בספק והיא נתגלתה בהריגת אשתו ושלשת בניו!) כמו שהיתה לה סבה כלכלית: השאיפה להחרמת־נכסים. אילמלא שאיפה זו גם אז היה הורדוס עושה מעשי־אכזריות; אבל שיטה של טֶרור ושל ריגול לא היה מנהיג: היה מסתפק בהמתות בודדות וארעיות, מזמן לזמן ומהזדמנות להזדמנות. ואולם מפני שהוצרך כל־כך לכסף מוכרח היה לרַגל, לבַלש, להתגולל ולהתנפל, כדי למצוא אַמְשָלָה לרציחות־בהמון ולהחרמת נכסים לעשרות ולמאות. וכך נתלכד כאן המומנט הכלכלי במומנט המדיני עד לאין הפריד ביניהם. בדבר הזה כבר הרגיש אף יוסף בן מתתיהו ורמז עליו בדברים אלה: “מאחר שלא היה בכחו לעזוב את מעשי־האונס מפני שדבר זה היה יכול להזיק להכנסותיו, השתמש באיבת־העם גופה לתכלית התעשרותו הפרטית259.

ועוד בדבר אחד יש צד כלכלי, שנזדווג אל הצד המדיני שבו: במפעליו בעבר־הירדן.

כבר ראינו למעלה; שהדרכים של השיירות באותו זמן היו מוליכות דרך סלע־ערב (פֶטרה). כאן היה מקום מסחר של חליפים בסחורות יקרות של ארצות שונות, קרובות ורחוקות. במסחר זה עסקו ביחוד בני־נביות260. והם, או ערביים פראים בני־שבטיהם, קרעו אליהם בזמנים ידועים גם את חבל־הארגוב (“טרכונא” בתרגום יונתן) ואף את חַוְרָן, אף־על־פי שאותו קבל עבדת מלך־נביות מידי העריץ זינודורוס. ערביים פראים אלה מלאו את הארץ פרעות ושוד; ובזה השביתו את המסחר העובר דרך המחוזות הללו, שהרי אי־אפשר לשיירות בלא בטחון החיים והרכוש. ולפיכך נלחם הורדוס בערביים פראים אלה ובזינודורוס הנזכר ובסולה הערבי עד שנצחם; וליתר בטחון הושיב במחוזות הללו אדומים ויהודי־בבל261. את כל אלה עשה הורדוס לא לשם שלטון מדיני בלבד. אנו מוצאים, שהורדוס דורש ממלך־נביות 60 ככר, שהוא חייב לו דמי־חכירה262. והרי אף למלחמתו בחרתת מלך ערב בתחילת מלכותו היו גם גורמים כלכליים, – מה שלא שלם חרתת לאנטוניוס מאתים ככר, שהורדוס היה ערב בעדם263 – אלא שהסבות המדיניות נראות יותר מפני שהורגלו ההיסטוריָנים העתיקים להטעימן יותר. ווילהויזן אומר, שהורדוס “הועיל לא מעט ליסודה ולשגשוגה של המדינה, שנעשתה אחר־כך הפרובינציה הרומית ערביה ועתידה היתה להעשות בעלת ערך היסטורי עולמי על־ידי מצבה הכפול (בתור ארץ ערבית ורומית כאחת) ולהיות לשער העיקרי, שבעדו חדר המערב לערב וערב למערב”264. זה נכון מאד. אבל יש לזכור שלמלחמותיו ומעשיו של הורדוס בעבר־הירדן ובגבולי־ערב לא היתה רק תכונה מדינית בלבד, אלא היו לו גם שאיפות כלכליות ותרבותיות, שלא האחרונה בהן היתה השאיפה להבטיח את דרך־השיירות הגדולה, ועמה – את מסחר־החליפים החשוב, שהכניס גם להורדוס כסף לא מעט.

ואם אף ההכנסות המרובות הללו לא הספיקו לו, הרי זה מפני שנפשו הרחבה של הורדוס כשאול לא ידעה שבעה. בכמה מקומות מטעים יוסף בן מתתיהו265 שתוצאותיו היו לא לפי כחה של ממלכתו הקטנה לערך. היהודים אפילו אז עדיין היו בעקרם עם עובד־אדמה ונטיתם למסחר אך התחילה להתפתח. אסור “להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ”. הורדוס לא השגיח בזה ורצה לשנות את כל רוחו של ישראל בפעם אחת. את המסחר ואת התרבות החיצונית הנכריה (את התרבות הפנימית של היוונים לא ידע, ואף לא נועז לצאת נגד היהדות ביד רמה) נסה לנטוע בקרב ישראל; ובזה דמה להשיג שלש מטרות בבת אחת: להוציא את היהודים מחוגם ה“צר” ולהכניסם לתוך העולם הגדול, וביחד עם זה למצוא מוצא לכסף ולנחול כבוד. ואולם עם־ישראל לא היה יכול לשאת את עול־המסים הכבד ולהתהפך לעם של סוחרים כולו כהיוונים באותו זמן. וכשם שמיד אחר פטירתו של שלמה באו ראשי־העם ודרשו מרחבעם בנו: “אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד”, כך דרש העם מיד אחר מיתתו של הורדוס מארכילאוס בנו, ש“יקל מן המסים השנתיים” וש“יבטל את המכס, שהיו גובים בלא חמלה מכל הנקנה והנמכר בשווקים”266. אבל זקני־ישראל באו על הורדוס בקובלנה גם לפני מושלי־רומי, ובה דברו, בין שאר האשמותיהם, גם את הדברים הקשים הללו: "את הערים הסמוכות לארץ־ישראל קשט ופאר בלי הפסק על חשבונם של נתיניו הבזוזים. את העם הביא לידי דלות גמורה, בעוד שמצא אותו – חוץ מיוצאים מן הכלל – במצב של אמידות. את רכושם של בני־היחש, שהיה דן אותם למיתה על העוון היותר קל, היה מחרים ומאותם המיוחסים, שהיה נותן להם את נפשם לשלל, היה נוטל את כספם. חוץ ממה שהמסים המוטלים על כל תושב מדי שנה בשנה היו ניטלים בזרוע ובלא חמלה, אי־אפשר היה בלא שוחד גם לו לעצמו וגם למקרוביו ולידידיו ולפקידיו, שלהם נמסרה גבית המסים. “בלי שלמונים אי אפשר היה לחיות267. ובמקום אחר הם אומרים: “וכך באו במקום האמידות הקודמת והמדות הטובות של העבר דלות גמורה ומדות רעות268.

במקצת הצליח חפצו של הורדוס בידו מפני שהגיעה השעה לכך והעם הוכן לכך על־ידי המאורעות. עוד מימי החשמונאים התחילו היהודים עוסקים במסחר במדה הגונה; והמלכות־בכפה של רומי אי־אפשר היה שתשאיר את עם־ישראל הנפוץ בכל מדינותיה, שעם זה הוא גם בעל אלהי־העולם, עומד מן הצד לתנועה העולמית הגדולה של אותו זמן, שהותנתה על־ידי מלכות־העולם הרומית ותרבות־העולם היוונית. והורדוס הכשיר אף הוא, בתוך שאר הסבות, את היהודים להעשות עם־המסחר ואת הנצרות – להעשות דת עולמית בתוך המלכות הרומית העולמית. אבל מעשי־האונס המדיניים וההכרח הכלכלי והתרבותי הקיצוני, שהשתמש בהם הורדוס לתכליותיו, אי־אפשר היה שלא יביאו לידי קאטאסטרופה בזמן הקרוב. הם הרגיזו את כל הארץ ומוטטו את יסודותיה. המסים, המכסים והחרמת־הנכסים דלדלו את המדינה במובן הכלכלי, וכדבריהם של זקני־ישראל אל אבגוסטוס קיסר, ביחד עם “דלות נוראה” הולידו גם “מדות רעות”: ככל דלדול כלכלי, שמרבה את התלושים מחוסרי־הכל וההולכים־בטל, שביחד עם המתרגזים והמוחים האידיאליסטיים נגד המצב הירוד הם מצפים לכל שנוי ותמורה במשטר המדיני לשם הטבת מצבם או סתם לשם שוד ונקמה, גרמה אף הפוליטיקה הכלכלית של הורדוס לתסיסות מַרדניות, שהן הן תחלת־החורבן.

הפוליטיקה הכלכלית של הורדוס, שמבארת הרבה והרבה מן הפוליטיקה המדינית שלו, גרמה, מצד אחד, למה שהיהודים נעשו לאחר זמן, עם החורבן והפזור שלא נתן להם להשתרש בקרקע זר, עם של סוחרים. ומצד שני גרמה, על־ידי מה שהוציאה את היהודים מחוגם הלאומי המיוחד, שהיהדות נעשתה דת עולמית בצורת־הנצרות. ואולם היא שגרמה גם לחורבן־המדינה וחורבן־האומה, ובזה גרמה גם להתפשטות הנצרות ונצחונה, מאין באומה הישראלית כח מדיני־לאומי חזק ומושרש בקרקע, שיתקומם לה בעוז: הרי אין משַמר ומחזיק בנושנות כהאכר המחובר לקרקע, – והפוליטיקה הכלכלית של הורדוס הרבתה סוחרים ותלושים בישראל.

והנציבים הרומיים בנגישותיהם וברדיפת־השלמונים שלהם גמרו מה שהתחיל הורדוס. להם לא היתה פוליטיקה כלכלית כלל, אלא שאיפה למצוץ269 ולנצל, עד שהביאו את העם לידי מעשה־סיקריים ולידי זו ההתמרמרות, שאין לה מוצא אלא במרידה. מרידה גדולה זו על צד האמת נמשכה יותר משבעים שנה. היא התחילה במיתתו של הורדוס ונסתיימה בימי אספסיינוס וטיטוס. וסופה היה – שארץ־ ישראל, שהיתה הולכת ומתפתחת לאט־לאט למדינה פורחת מימי נחמיה ועד ימי אנטיוכוס אפיפאנס ומימי שמעון בן מתתיהו עד סוף־ימיה של שלומציון המלכה, נתדלדלה ונתמלאה בלתי־מרוצים ומחוסרי־כל, ומתוך כך היתה מתפרצת פעם בפעם כנגד רומי, – עד שנפלה מתבוססת בדמיה ובניה נתפזרו לכל רוח. ומאז באה על מקומה של פוליטיקה כלכלית לאומית אחת ומאוחדת, מרוכזת בארץ אחת – בארץ הלאומית, מצבים כלכליים הרבה, כמספר ארצות־התפוצה, שכל אחד מהם היה מותנה לא על־ידי תנאי החיים הכלכליים של האומה מבפנים, אלא על־ידי הפוליטיקה הכלכלית השונה והמשונה של אומות זרות ואויבות, שונאות ושנואות, שיהודי כל ארץ וארץ מוכרחים היו להסתגל אליה ולחיות על פיה. והיצירה הרוחנית, שמצד אחד ינקה מיצירות העבר הלאומי הגדול ומסגולות־הגזע, ומצד שני – מפוליטיקה כלכלית זרה, היתה עשירה ורבגונית ומפליאה בהרכבת היסודות הזרים והשונים שבה, ככל מה שמתרכב מיסודות הפכיים, אבל לא עוד הגיעה לידי מקוריות גמורה ולידי השלמות של היצירה הרוחנית הלאומית, שעומדת ברשות־עצמה ומתבססת על כלכלה לאומית אחדותית ובת־חורין.




  1. מלחמות ג׳ ג, ב׳.  ↩

  2. בדבר מדרגתה הרמה של עבודת־האדמה ביהודה הובאו למטה דברי “אגרת אריסטיאס” (הוצאת וויגדלאנד, סעיפים 107, 112–117), שיש בהם הפרזה, אבל סוף־סוף גם הרבה אמת.  ↩

  3. עיין מה שכתב על זה S. Krauss, Talmudische Archäologie, I. 164, וכן בערבית بعل (בעל) היא אדמה או צמח, שאינם מושקים אלא על־ידי הגשמים. וכן גם “אַתְתַרִי”–“עִשְתַרִי” (עַתְתַר בחִימְיָרִית) – אדמה, שאינה צריכה להשקאה (עיין: W.W. Bardissin, Adonis und Eschmon Leipzig 1911, SS. 4, 21. ועיין: Robertson Smith, Religion of the Semits, Edinbourgh 1889, pp. 84, 116 )  ↩

  4. “דושנה של יריחו”, ספרי במדבר ס‘ פ“א, הוצאת מאיר איש־שלום, כ”א ב’; הוצאת הורוויץ ע' 77.  ↩

  5. מנחות פ"ה, א.  ↩

  6. כך צריך להיות במקום “כפר אחים”, שבא ביחד עם “כרזים” במנחות (מבנחות “במקור המודפס – הערת פב”י) פ“ה, א‘; וכך צריך להיות גם בתספתא, מנחות, ט’, ב', במקום ”ברחיים וכפר אחוס“ – כרזים וכפר נחום” (עיין: Graetz, Gesch. D. Juden, III5, 590 Anm. והתרגום העברי של טריווש, חלק י"א, עמ‘ XVI, הערה א’). וזהו, Kapernaum, שנזכר במתיא, י“א, כ”א–כ“ג, על־יד ”כורזין“. עכשיו – תל־חום” על־יד הכנרת, בגליל התחתון, שהוא מפורסם בבית־הכנסת העתיק שנמצא בו כמו ב“כורזי” (עיין תאורו ב“עולם מתהוה” לד"ר י. קלוזנר, עמ' 198–200).  ↩

  7. ואולם ר‘ יהודה (בבא בתרא קכ"ב, א’ וקרוב לזה – ר' יוסי מצפורי (כתובות, קי"ב א'), אומרים: “סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל”.  ↩

  8. בדבר “אוצר של יחיד” ו“אוצר של מלכים” עיין תוספתא דמאי, א', י“ג–י”ד. ועיין ספרו החשוב מאד של A. Büchler, The Economic Conditions of Judaea after the Destruction of the Second Temple, London 1912, pp. 57–59  ↩

  9. קדמוניות, ט"ו, ט‘, ב’.  ↩

  10. “יהודת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  11. מעשי־השליחים, י"ב, כ'.  ↩

  12. עי‘ מעשרות פרק ב’, משנה ה'.  ↩

  13. נידה פרק ב‘, משנה ז’.  ↩

  14. עי' נידה ראש כ"א.  ↩

  15. מנחות פרק ח‘, משנה ו’.  ↩

  16. מכפר־סיגנה היו נוטלים יין לנסכים (מנחות פרק ח‘, משנה ו’). ולדעתו של A. Neubauer. Géogrphie de Talmud, p. 84 זהו סוכנה על־יד יפו.  ↩

  17. ירושלמי יומא פ“א, ח”ד.  ↩

  18. מארקוס ט“ו, כ”ג.  ↩

  19. Hist. nat. XIV, 15.  ↩

  20. תרומות פי“א, מ”ב; נדרים פ“ו, מ”ט; ברכות ל“ח, א'; בבא מציעא ס”ג, ב'.  ↩

  21. עיין על זה גם־כן: S. Klein, Weinstock, Feigenbaum und Sykowore in Palästina (A. Schwarz־Festschrift, Wien 1917, SS. 389–402)  ↩

  22. מנחות פ“ח, מ”ג. ועי‘ פסחים נ"ג, א’; תוספתא שביעית ז', ט"ו.  ↩

  23. בדבר “תקועה” שבגליל עיין “תשובת־הגאונים”, הוצאת ליק, סימן ק“ד, דף ל”ג, והערתו של ר“ש בובר בסוף הספר, ע' 25. ועיין: ש. קליין ארץ־ישראל, ווינה תרפ”ב, ע' 67, 80.  ↩

  24. כ“זית הנטופה בשעתו” פאה פ“ז, מ”א ומ"ב.  ↩

  25. ה“זית השפכוני והבישני” פאה, שם מ“א. הפירושים השונים ש”נטופה“ היא על־שם נטיפת השמן מתוכו, ”שפכוני" – על שם שהשמן נשפך מתוכו ועוד, אינם עומדים בפני הבקורת.  ↩

  26. מנחות פ“ח, מ”ג.  ↩

  27. יוחנן מגוש־חלב קבל סמוך לחורבן את המונופולין למכירת השמן של הגליל לסוחרים בקיסריה או ליהודי־סוריה (מלחמות, כ‘, כ“א, ב; חיי־יוסף, י”ג, ובתרגומו של קלמן שולמאן בשם “תולדות יוסף”, ווילנה תרי"ט, ע’ 15).  ↩

  28. מלחמות ד‘, ח’, ג'.  ↩

  29. פליניוס (Hist. Nat., XIII. 44) אומר, שיהודה מפורסמת בתמריה כמצרים בבשמיה, והוא מונה חמשה מינים של תמרים מצוינים בטעמם ובריחם (Tacitus, Hist. V. 6). ובתלמוד אנו מוצאים בדבר דבש של תאנים: “אמר ר‘ יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו ג’ מילין; פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים” (כתובות, קי“א, סוף ע”ב). שיש כאן הפרזה נראה גם מן המליצה “קדמתי בנשף”; אבל על כל פנים זה אות על רבויו של דבש זה בשפלת־לוד.  ↩

  30. עי' ירושלמי מעשר שני פ“ד, ה”א.  ↩

  31. יומא ע"ו, א‘; נזי ד’, א' ועוד.  ↩

  32. Hist. nat. XII, 54.  ↩

  33. Geographica, 17.  ↩

  34. בדבר עין־גדי קודם החורבן עיין: Büchler, The Economic Conditions of Judaea, etc. p. 62, note 4.  ↩

  35. בדבר גידול בהמה דקה בארץ־ישראל (האסור – אחר החורבן) עיין Büchler, p. 45 (נגד קרויס REJ, 1907, 53, 14 squ.)  ↩

  36. ערובין, פ“י מ”ט. יש דעה, ש“פטמים” הם מפטמי־קטורת; אבל דעתו של ר‘ יוסי ש“שוק של צמרים היה (שם, שם), מקרבת יותר את הפירוש שבפנים. וכן פירשו כאן ”פטמים“ גם רש”י (“קצבים”) ור“ע מברטנורה (“טבחים, שמפטמים בהמות לשחוט”). והערוך פירש ”מוכרי עופות“. וכן רש”י ביצה, כ"ט ב’: פטם, המפטם עופות, לשון “משמין”. ולא נראה לי.  ↩

  37. השוה ערובין, שם, שם אל מלחמות ה‘ ח’, א‘. ביהודה היו הנשים טוות יותר צמר, ובגליל – פשתן; ואף היו מוכרות כלי־צמר ביהודה וכלי־פשתן בגליל. (בבא קמא פ“ו, מ”ט) עיין: Schwalm, R.P. La Vie privèe du peuple Juive á L’époque de Jèsus Christ, pp. 203–204. Paris 1910.  ↩

  38. מלחמות ה‘, ח’, א'.  ↩

  39. “עמק המגבנים” ביוונית, ולדעת קצת זהו “עמק החרוץ”, (יואל, ד' י"ד), מן “חריצי־החלב”, (שמואל א', י“ז, י”ח).  ↩

  40. מלחמות ג‘, י’, ח'.  ↩

  41. לדעת קצת, שמה העברי הוא “בית ירח” או “אריח” שבתלמוד ירושלמי כלאים פ“א, ח”ד, ומגילה, פ“א, ח”א. אבל רוב החוקרים חושבים אותה למגדל (מגדל נונייא) או מגדלא (עיין: יוסף קלויזנר, ישו הנוצרי, ע' 273). על ערכה של עיר זו בתור מקום מליחת דגים ומכירתם מעיד אסטראבון (Strabo, Geographica, 16) ושם (2, 16) מזכיר אסטראבון לשבח גם את ה“מורייס” (muries – ציר של דגים מלוחים או קונסרבים של דגים) שבטאריכיאי, וכן גם מין אילנות דומים לתפוחים, שהיו גדלים שם.  ↩

  42. מתיא ד‘ י"ח–כ’, והמקבילות.  ↩

  43. השוה נחמיה ג‘, ג’ אל י“ג, ט”ז.  ↩

  44. מלחמות ד‘, ח’, ד'.  ↩

  45. XIV, 25.  ↩

  46. נידה ס“ב, א‘. ובשבת צ’, א' בטעות: ”נתר אנפטרין“. עמנואל ליב רצה להחזיק בנוסח ”נתר אנפטרין“ שבשבת (צ‘, א’), בסורית גם ”אפניטרון“ מ”אפרוניטרון" ביוונית. ואולם נגד זה עיין: Krauss, Talmus. Archäologie, Note III, 348, B. I. S. 575  ↩

  47. שבת פי“ד, מ”ד.  ↩

  48. מלחמות ד, ח‘, ב’.  ↩

  49. סוכה פ“ג, מ”א.  ↩

  50. עיין: Frants Buhl, Die sozialen Verhältnisse der Israeliten. Berlin 1899, S. 72. את מכרה־הברזל ש“במערת־השושנים” על יד רגב (ארגוב) בעבר־הירדן, ששם מת אלכסנדר־ינאי בשעת הכבוש, ראה גוסטאף דאלמאן ב“מסע־האפלים” שלו עם חברי ה“מכון האיוונגליוני הגרמני לחקירת־ארץ ישראל” בשנת 1912. שם ראה לא רק רשמי אבן־הברזל האדומה והחומה, אלא גם סיגים של ברזל, שהם מעידים על כך, שבמקום זה היו מתיכים את הברזל עוד לפני שנים מועטות (עיין: 68,Palästina־Jahrbuch,1913, IX).  ↩

  51. קדושין פ“ד, מי”ד.  ↩

  52. אבות של ר' נתן נ“א פרק י”א, ונ“ב פרק כ”א.  ↩

  53. עי‘ Büchler ע’ 50.  ↩

  54. עיין: Justinus Martyr, Dialogus cum Trystone Judaeo, C. 88  ↩

  55. שבת י"ד, ב'.  ↩

  56. ברכות, י‘ א’; מגלה, י"ד, א'.  ↩

  57. סוכה י‘, א’.  ↩

  58. שוכה יהודית, לפי הד“ר מזיא ב”קובץ של החברה לחקירת ארץ ישראל“, ירושלים תרפ”א, ע' 40–42, (אקאנתוס).  ↩

  59. זכריה ג‘, ט’. דבה"י ב‘, ב’, ו'.  ↩

  60. ל“ח, כ”ז – אבל דוקא מחצי פסוק זה ואילך חסרה פרשה זו בגוף העברי.  ↩

  61. מלחמות, ב‘, כ"ב, א’.  ↩

  62. LIX, 12  ↩

  63. עבודה זרה נ', ראש ע"ב.  ↩

  64. ירושלמי יבמות פ“ח, ה”ב.  ↩

  65. נחמיה, ג‘, ח’ ול"א.  ↩

  66. Frants Buhl, Die socialen Verhältnisse der Israeliten, S. 43.  ↩

  67. יומא פרק ג', משנה י"א.  ↩

  68. ב“ר, פ' פ”ו. בזמן מאוחר היו בצפורי הרבה אורגים (ירושלמי, בבא בתרא, פ“ג, ה”ג). הבד היותר גס היה בא מארבאל והבד היותר דק היה בא מבית־שאן (ירושלמי, קידושין, פ“ב, ה”ה, ב“ר פי”ט, קה“ר עה”כ: כי ברוב חכמה, תנחומא, הוצאת בובר, דף ט‘; מדרש שמואל, הוצאת בובר, עמ’ 66). מחיר הבד הדק של בית־שאן היה היותר גבוה במחירים של כל מיני בד: כך הוקבע המחיר בפקודתו של דיוקליטיינוס קיסר (עיין: ש. מונק, פלשתינה, תרגום ד“ר מ. רבינזון ווילנה תרס”ט, עמ‘ 39, ועיין: (S. Klein, Beiträge zur Geogr. u. Geschichte Galiläas, S. 53 Anm. 1.). בדרום היו בזמנו של ר’ הושעיה הגדול (במחצה הראשונה של המאה השלישית) ערים צובעות את הארגמן (תנחומא, נשוא, ח‘; ובהוצאת בובר שם, י"ד, הערה ע’), ובזמן יותר מאוחר מזכיר המחבר של Totius orbis descriptio (מן המאה הרביעית לסה"נ) את לוד, שכם, קיסריה וצרפת בתור “מצטיינות בארגמן” (עיין: Büchler, The Econ. Cond., p.50, note 1).  ↩

  69. עיין: פרופ‘ יוסף הלוי, “שמות ערי ארץ ישראל” (הקובץ “ירושלים” של א. מ. לונץ, כרך ד’, ע' 11–20.  ↩

  70. דבהי“א, ד', כ”א. הבוץ היהודי מהולל גם בפיו של Periegesis, Pausanias, V, 7, 4–5  ↩

  71. מועד קטן י“ג, ב'; פסחים נ”ה, ב'.  ↩

  72. כלים, בבא קמא, ג‘ ח’.  ↩

  73. מסעי ל"ה, הוצאת הורוויץ, III, 331.  ↩

  74. י"ח, ב‘–ג’.  ↩

  75. עיין בפרטות על זה R. P. Schwalm, La Vie Privée du peuple juif á l'époque de Jesus־Christ. Paris 1910 pp. 262־272  ↩

  76. לוקאס ט"ז, א–ח‘; מתיא כ’, ח' ועוד.  ↩

  77. דמאי פרק ג‘, משנה א’.  ↩

  78. בבא מציעא פרק ה‘, משנה ח’.  ↩

  79. על רבן גמליאל השני ועשרו עיין: Büchler, The Economic Conditions, pp. 37–38.  ↩

  80. עיין:S. Krauss, Talmudische Archäologie, II, 102  ↩

  81. איכ“ר, עה”כ: על אלה.  ↩

  82. מתיא כ‘, א’–ז'.  ↩

  83. הן מלוקטות בספרו של D. Farbstein, Das Recht der unfreien und freien Arbeiter nach Jüdisch־Talmudischem Recht, Frankfurt a. M. 1896  ↩

  84. בארמית: “שוליא דנגרי”, פסחים ק“ח, א'; ”שוליא דנפחי“ בבא קמא ל”ב, ב‘; “שולייהן של אורגי יריעות”, לפי גירסת ה“ערוך”, שבת צ"ו, ב’.  ↩

  85. טוביה ח‘, ד’.  ↩

  86. מתיא כ‘, ב’. ט‘, י’ וי"ג.  ↩

  87. על מיני השכר השונים עיין בפרטות: L. Herzfeld, Handelsgeschichte der Juden des Altertums. 2, Aufl. .Braunschweig 1894, SS. 195–196  ↩

  88. ביאור למגילת תענית, פ“ג; ואולם בב”ר, פס“א, באותו ספור כתוב: ”מהם כספים ומהם זהבים, שנוטלים שכרם דינר ליום“; ובסנהדרין, צ”א, א' לא פורט מחירו של שכר העבודה כלל.  ↩

  89. עיין: ש. רפאלי, מטבעות היהודים, ירושלים תרע“ג, ע' ל”ט–מ';J. Z. Lauterbach, Weights and Measures, Jewish Encyclopedia XII, 485  ↩

  90. אלה הם “אריסי בתי אבות”, בבא בתרא מ“ו, ב'; כי ”בתי אבות“ (תוספתא תרומה, ב', י"א) יש להם מובן של ”לאטיפונדיות".  ↩

  91. מתיא כ“א, ל”ג–מ"ב.  ↩

  92. ואף כאן הוא לפעמים“בעל הנכסים”: “חכורי בתי אבות” (ירושלמי בכורים פ“א, הי”ג) מתאים אל “אריסי בתי אבות” שהזכרנו.  ↩

  93. עיין עליהם: S. Krauss, Talm. Archäologie, II, 101–102  ↩

  94. עיין למשל, ספרו של צדוק כהן: “העבדות על־פי התורה והתלמוד”, תרגם מצרפתית והוסיף הערות י. ש. פוכס, קראקא תרנ"ב. ועיין גם־כן: Simon Rubin, Ein Kapitel aus der Sklaverei im Talmudischen und römischen Rechte (A. Schwarz־Festschrift, SS. 211־219)  ↩

  95. הלכות עבדים.  ↩

  96. עיין ערכין פרק ח‘, משנה ה’ נגד דעתו של רבא (קידושין ט“ז, א' וכ”ח, א‘; בבא קמא קי"ג, ב’).  ↩

  97. קידושין כ‘, א’; כ"ב, א'.  ↩

  98. “ברצוע” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  99. וכבר הוכיח אדוארד מאיר במחברותיו המצוינות: Die Sklaveri im Altertum וגם: Wirtschaftliche Entwicklung des Altertums, Jena 1985. שאף שם מפריזים על מספר העבדים ועל השפעתם על ירידת המשק החקלאי והתעשיה העירונית.  ↩

  100. מלחמות ד‘, ט’, ג‘–ד’.  ↩

  101. בראשית ט', כ“ה–כ”ז.  ↩

  102. בבא קמא פרק ד‘, משנה ה’.  ↩

  103. לדעתו של הד“ר שמעון רובין (במאמרו הנז‘, ע’ 224, הערה 3), לא היה ה”רשום" דבר רגיל בעבדים, אלא דבר יוצא מן הכלל, שנהג רק בעבד שברח (fugitivos). ועיין מה שהשיב על זה קרויס, ע' 573–574.  ↩

  104. עיין גטין פרק א‘, משנה ו’.  ↩

  105. נידה י"ז, א‘; ועיין גם גטין פרק ז’, משנה ב'.  ↩

  106. ויק“ר, פ”ט; אמנם, מאמר מזמן מאוחר. אבל גם פרורה, אחיו של הורדוס, אף הוא אהובתו היתה שפחה: עיין מלחמות־היהודים. א‘, כ"ד, ה’; ועיין יבמות, פ“ב, מ”ה.  ↩

  107. עיין: פרופ' שמואל קרויס: “הכרך, העיר והכפר בתלמוד” (“העתיד”, ספר שלישי, ע' 1–50).  ↩

  108. ירושלמי מגילה פ“א, ה”א.  ↩

  109. משלי ל“א, כ”ד.  ↩

  110. “סחרה ואתננה”, ישעיה כ“ג, י”ח.  ↩

  111. יחזקאל, כ“ז, ט”ו.  ↩

  112. ובנחמיה, י', ל“ב: ”מַקָחה" – סחורה.  ↩

  113. עיין על זה בקצור: S. Krauss, Talmudische Archäologie II.355–356 ובאריכות: E. Schürer, Geschichte d. Jüd. Volkes II.4, 67־82 ואולם שירר, ובמקצת גם קרויס, מנו בתור יווניות כמה וכמה מלות, שאפשר הן שמיות ומן הכנענים באו גם להיוונים וגם לישראל, למשל: אויר, מפה (שם פוני ובכן – שמי לגמרו) קופה ועוד. Quintilianus Inst. Orat., I, 4, 57  ↩

  114. 326–325.Schwalm, La Vie Privée du peuple Juif, pp  ↩

  115. מלחמות היהודים, ב‘, י"ח, א’–ה‘ וי’.  ↩

  116. נגד אפיון, א', כ"ב.  ↩

  117. חשמונאים א', ט“ו, כ”ג.  ↩

  118. מלחמות ב‘, י"ח, ה’.  ↩

  119. השוה תוספתא בבא מציעא ג‘, כ’, אל משנה, מגילה, א‘, א’–ב‘, וג’, ו.  ↩

  120. עיין:.23־25.S. Klein, MGWJ, 1910. SS  ↩

  121. ב“ר, פס”ז.  ↩

  122. תוספתא, פסחים, ד‘, ג’, ובבלי, פסחים ס"ד, ב'.  ↩

  123. מלחמות, ו‘, ט’, ג'.  ↩

  124. שם ב‘, י"ד, ג’.  ↩

  125. עיין:D. Chwolsohn, Das letzte Passamahl Christi etc., 2. Aufl. Leipzig 1908 SS. 49־54  ↩

  126. עיין בפרטות: L. Herzfeld, Handelsgeschichte der Juden des Altertums. S. 73  ↩

  127. שם, ע‘ 194–270 וגם Note 34, ע’ 244–336, בפרטות.  ↩

  128. קדמוניות, י"ד, ז‘, ב’, עדותו של אסטרבון.  ↩

  129. Cicero, Pro Flacco, XXVIII  ↩

  130. בספרו הנז‘, ע’ 129–130.  ↩

  131. נזכרו כולם יחד בפסחים פ“ג, מ”א.  ↩

  132. “גריס קיליקי” מעשרות ה‘, י“ח; כלים י”ז, י"ב; נגעים ו’, א'.  ↩

  133. “דלעת יוונית” כלאים א‘, ה’, וב‘, י"א; ערלה ג’, ז‘; אהלות ח’, א'.  ↩

  134. “גבינה ביתוניקית” או “גבינת ביתוניקי” צריך לקרוא במקום “גבינת בית־אונייקי”, עבודה זרה פ“ב, מ”ד.  ↩

  135. “קוליאס האספנין” שבת פרק כ“ב, מ”ב; מכשירין ו‘, ג’.  ↩

  136. “שום בעל־בכי” מעשרות, ה‘, ח’, – והפירוש שום, “שהעינים בוכות בשעה שהוא נאכל לרוב חריפותו” אינו אלא דרשה.  ↩

  137. כלאים א‘, ד’; מעשרות א‘, ב’ περσική; ביוונית.  ↩

  138. סנהדרין ק"ו, א'.  ↩

  139. “כפיפה מצרית” סוטה, פרק ב‘ משנה א’.  ↩

  140. “כפישה מצרית”, טבול יום ד‘, ב’; אהלות, ה‘, ו’.  ↩

  141. “כלי מילת”, שבת ל‘, ב’; כתובות קי"א, ב'.  ↩

  142. הקומידיה “הצפרדעים”, V, 544. (“אריסטופאנט” במקור המודפס – הערת פב"י.)  ↩

  143. Hist. nat., VIII, 73.  ↩

  144. סנהדרין פ“י, מ”ה.  ↩

  145. זוהי כפי הנראה “דרך הים” של ישעיהו ח', כ"ג, שאף בימי־הבינים נקראה: Via maris.  ↩

  146. עיין על כל זה: Herzfeld, Handelsgeschichte SS. 22–23, 141–142; Krauss, Talm. Archäol., II, 327; Buhl, Die Sozialen Verhältnisse d. Israeliten, SS. 7–8  ↩

  147. Herzfeld, SS. 46–47; Krauss, SS. 142  ↩

  148. מלחמות, ד‘, י"א, ה’.  ↩

  149. גיטין ס"ה, ב'.  ↩

  150. “עריבת־הירדן”, ירושלמי שבת פ“ד, ה”ז.  ↩

  151. השוה תוספתא שבועות ו‘, כ"ו קידושין, ד’, י“ח, ונידה, י”ד ראש ע“א, לעומת קידושין פ”ד, מי"ד.  ↩

  152. נאספו כולן בספרו הנז' של Krauss, II, 349־833  ↩

  153. מלחמות ב‘, כ"א, ה’.  ↩

  154. נגד אפיון, ב‘, ה’.  ↩

  155. יומא, פ"ה, א‘, וב’.  ↩

  156. עיין: N. Slousch, Les Hèbre־Phéniciens et les Juives־Berbères, II. Ch V.  ↩

  157. ירושלמי שבת ראש פ“ב ובבלי שבת כ‘, ב’. בארמית: ”נחותי ימא“; והשוה למעלה: ”המפרש והיוצא בשיירא".  ↩

  158. Krauss, II, 344  ↩

  159. ירושלמי, יומא, פ“ה, ה”ג.  ↩

  160. ירושלמי, יומא, שם שם.  ↩

  161. יומא נ“ג, ב'; תענית כ”ד סוף ע"ב.  ↩

  162. Krauss II, 352, 355  ↩

  163. ביצה פ“ה, מ”א; מועד קטן י"ג, ב'.  ↩

  164. Krauss II, 366  ↩

  165. מלחמות ה‘, ח’, א'.  ↩

  166. כריתות פ“ג, מ”ז; חולין צ"א, ב'.  ↩

  167. ירושלמי דמאי, פ“ב ה”א – ὰγορανόμος.  ↩

  168. חשמונאים ב‘, ג’, ד'.  ↩

  169. קדמוניות, י"ח, ו‘, ב’.  ↩

  170. ב“ר, פצ”ט.  ↩

  171. “שווקים ובית־המחיה”, ספרי, במדבר, קנ"ט.  ↩

  172. תוספתא דמאי, א' י"א.  ↩

  173. ר‘ יוחנן בשם ר’ שמעון בן יוחאי, איכה רבתי, עה“כ: ספקו עליך; פסיקתא רבתי, פמ”א הוצאת מאיר איש שלום קע"ג, א'.  ↩

  174. “שלש בסילקאות הן: של מלכים, של מרחצאות ושל אוצרות”. עבודה זרה ט"ז ב'.  ↩

  175. תוספתא אהלות, י“ח, י”ח.  ↩

  176. סוכה נ“א, ב'; ירושלמי, שם, ראש פ”ה.  ↩

  177. מעשרות פ“ב, מ”ג.  ↩

  178. כלאים פ“ט, מ”ה; שבת, כ“ט, ב'. פסחים, כ”ו, ב'.  ↩

  179. עיין: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית, 1, 138; ואולם לדעתו של פראנטס בוהל (בספרו: Die Sozialen Verhältnisse, SS. 119 Anm. 2), “הלך” הוא מכס על סחורות ההובאה וההוצאה, ו“מנדה” ו“בלו” הם מסים של כסף ושל דברים בְעַין (Naturalia).  ↩

  180. חשמונאים א‘, י’, כ“ח–ל”ג, וי“א, ל”ד–ל"ו.  ↩

  181. קדמוניות, י"ז, ח‘, ד’.  ↩

  182. Hist. nat., XII, 65.  ↩

  183. ספרא ויקרא. כ‘. ס’ ה‘; שבועות ל"ט, א’.  ↩

  184. תוספתא, סנהדרין ה‘, ה’.  ↩

  185. חגיגה, פ“ג, מ”י; תוספתא. טהרות ח‘, ה’.  ↩

  186. נדרים, פ“ג, מ”ד; ירושלמי, נדרים, פ“ג, ה”ה; בבא קמא, קי"ג, א'.  ↩

  187. סנהדרין, כ"ה, ב'.  ↩

  188. בבא קמא, פ“ו, מ”א. רשימה של כמעט כל המאמרים על המוכסים והגבאים במשנה, תוספתא, ברייתא ומדרש עיין: A. Büchler, Der galiläische Am־Haaretz des zweiten Jahrhunderts. Wien, 1906, SS. 8, Anm.2.; SS. 177, Anm. 3, אבל הוא מאחר את השנאה להמוכסים עד המאה השניה לספה"נ, שלא בצדק.  ↩

  189. מתיא ט‘, י’ וי“א; מארקוס, ב', ט”ו וט"ז; לוקאס, ה, ל'.  ↩

  190. פסחים, קי“ב, ב'; בבא קמא, קי”ג, א'.  ↩

  191. כלאים פי“ט, מ”ב – הוחסר בהוצאותינו על־ידי הצנזורה.  ↩

  192. כלים, פרק ט“ו, מ”ד.  ↩

  193. שבת פ“ח מ”ב; תוספתא, שם, ח', י"א.  ↩

  194. בבא קמא, פ“י, מ”א.  ↩

  195. עבודה זרה פ“ה, מ”ז; שבת קמ“ה, ב'; ביצה כ”א, א'.  ↩

  196. קדמוניות ט"ו, א‘, ב’, ועוד.  ↩

  197. יומא פ“ו, מ”ג; סוכה ל"ז, א'.  ↩

  198. סנהדרין מ"ג, א'.  ↩

  199. כך יותר נכון לקרוא במקום “הכסת” שבבבלי (גיטין, נ"ו, א'). עיין מה שכתב על זה: J. N. Epstein, Monatsschrift, 1919, SS. 262–263.  ↩

  200. על עשירי ירושלים סמוך לחורבן ומיד אחריו עיין: Büchler, The Econ. Cond. pp. 41–44  ↩

  201. שבת ס"ב, ב'.  ↩

  202. ספרי, דברים, שנ“ב. הוצאת מאיר איש שלום, קמ”ה, א.  ↩

  203. ירושלמי שקלים פ“ד, ה”ג.  ↩

  204. תנחומא אחרי מות ז‘ הוצאת בובר דף ל“ב. ועיין גם כן: ירושלמי ביכורים פ”א, ה“א, ששם הנוסח יותר נכון מזה של בבלי קידושין ע”ח, ב’.  ↩

  205. בדבר רוצחים וחמסנים מישראל מיד אחר החורבן עיין Büchler ע‘ 55, 56 וסוף הערה 5 לע’ 56–57. (“ונקיקהם” במקור המודפס – הערת פב"י.)  ↩

  206. על הבאנקירים (החלפנים והשלחנים) בימי בית שני עיין בפרטות: R. P. Schwalm, La vie privée du peuple Juif etc., pp. 376–408.  ↩

  207. עיין: אפרים ירושלימסקי, “בעלי האחוזות ודלת־העם בימי בית שני”, “השלח”, כרך ל"ד, ע' 179–190.  ↩

  208. עיין: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית 3I, 135–138; 161; 174–180. ועיין גם־כן: י. קלוזנר, “נחמיה” (הוצאת “לעם”, יפו, תרע"ב) ע' 32–34.  ↩

  209. על תגבורת החריצות היהודית בעבודת־האדמה בתקופה הפרסית אפשר שהשפיעה דת־זרטוסטרה, שהיא רואה בעבודה לשם ישוב־העולם חובה דתית גמורה (סיוע לנצחונו של אלהי האור והתרבות על אלהי החושך והתהו ובהו): “כל הזורע דגן – זורה קדושה”. עיין על זה:H. Weinheimer, Geschichte des Volkes Israel, Berlin 1911, II, 29־30.  ↩

  210. ס“ה, י”ד.  ↩

  211. משלי כ“ג, כ”ד ול“א, י”ד; תהלים ק“ז, כ”ג, ועוד.  ↩

  212. משלי ל“א, ט”ו וכ"ד.  ↩

  213. עיין: Israelistische und Jüdische Geschichte, 7. Aufl. Berlin 1914, SS. 190 u. Anm. 1  ↩

  214. הוצאת P. Wendland, 119–120.  ↩

  215. איוב, כ“ח, א'–י”א. עיין: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית 13, 180–182; ועל איוב, שם, 13, 190–195.  ↩

  216. קדמוניות, י"ב, ד‘, ג’.  ↩

  217. חשמונאים ב‘, ג’, י"א. השווה: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית, חלק ראשון, 207–213. 218–219, 280–287, אל היסטוריה ישראלית, חלק שני (הוספה מיוחדת ל“השלח”, כרך ל"ו), ע' 4–5.  ↩

  218. “היה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  219. השווה: “פריפלוס” של חנן מקרת־חדשה לערך בשנת 480 קודם ספה"נ (סבוב כספינה ארוך ומורכב מאד).  ↩

  220. יונה, א‘, ג’ – כנראה, עיר Tartessos בספרד.  ↩

  221. י"ז, ה.  ↩

  222. Geographica XVI, 2  ↩

  223. את ערכה של יפו בתור נמל בשביל יהודה ושומרון יש לראות אף מתוספתא דמאי, א‘, י“א: ”הלוקח מן הספינה ביפו" וכו’.  ↩

  224. חשמונאים א', ט“ו, ל”ב.  ↩

  225. עיין: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית, חלק שני (הוספה ל“השלח”, כרך ל"ו). ע' 41, 44, 48–49, 49–50, 52, 53–54, 57, 58. ועיין גם כן: L. Herzfeld, Handelsgeschichte der Juden des Altertums, SS. 76  ↩

  226. על שאלת שני המלכים השווה: Schürer, Gesch. d. jüd. Volkes 13; Wellhausen, Israel. u. jüd. Gesch.  ↩

    1. Aufl. 259, 261–263, Anm. 7; J. Juster, Les Juifs dans l'Empire Romain, Paris 1914, 133–134
  227. השוה קדמוניות י“ג, ט‘, ב’ אל י”ד, י', כ"ב.  ↩

  228. עיין: ש. רפאלי, מטבעות היהודים, ע' קמ“ז, ובסוף הספר – לוח כ”א, ציור קמ"ז.  ↩

  229. עיין: Histoire du peuple d'Israel, V, 128  ↩

  230. עיין על זה: ש. רפאלי, מטבעות היהודים, ירושלים תרע“ג; ע' פ”ז–צ"א, ולוחות ט‘–י’ (ציורים מ“ח–נ”ה).  ↩

  231. תמיד פ“ג, מ”ז.  ↩

  232. עיין מלחמות, ז‘, ו’, ב'.  ↩

  233. שם, ז‘, ח’, ג'.  ↩

  234. לדעת ג. הילשר (Hölscher, Palästina in der persischen und hellenistischen Zeit, Berlin 1903, SS. 92–93) צריך להיות בדבריו של יוסף בן מתתיהו: “יוחנן כהן גדול”, במקום “יונתן”.  ↩

  235. בדבר בניני־האמנות של מלכי בית־חשמונאי עיין: E. Renan, Histoire du peuple d'Israel, V, 129, 275 Note 2. ועיין המאמר השלישי של הספר הנוכחי.  ↩

  236. עיין רנאן. שם, ע‘ 129. תאור בניני קברים אלה עיין: יוסף קלוזנר, עולם מתהוה, אודיסה תרע"ה, ע’ 152–154.  ↩

  237. קדמוניות י"ד, ג‘, א’.  ↩

  238. “אגרת־אריסטיאס”, הוצאת P. Wendland פיסקות 112–117. ועיין גם פיסקה 107. תרגום לא־מדויק ביותר עיין ב“מאור־עינים”, הוצאת בן־יעקב, ווילנה חרכ"ג, ע' 37–38. ועיין תרגומו של R. H. Charles, Apocrypha and Pseudepigrapha, Englisch, Oxford 1913, II, 106  ↩

  239. קדמוניות, י"ד, י‘, ג’.  ↩

  240. עיין: יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי, ירושלים תרפ"ב, ע' 154–155.  ↩

  241. קדמוניות י"ז, ח‘, ד’.  ↩

  242. עיין: ש. רפאלי, מטבעות היהודים, ירושלים תרע“ג, ע' צ”ה–ק“א, ולוח י”א, ציורים ס“א–ס”ז.  ↩

  243. קדמוניות, ט"ו, ט‘, ו’.  ↩

  244. חוץ מקדמוניות, ט“ו, ח‘, ה’, וט”ו, ט‘, ו’, ומלחמות, א‘, כ"א, ה’, עיין על זה גם כן: Plinius, Hist. Nat. V. 13, 69  ↩

  245. מלחמות א', כ“א, י”א.  ↩

  246. מלחמות א', כ“א, י”א.  ↩

  247. תוספתא, אהילות, י“ח, י”ח.  ↩

  248. עיין: Herzfeld, Handelsgeschichte etc. SS. 131, 150; Krauss, Talmud. Archaol, II. 366;; ש. קרויס, הבסילקי בתלמוד (“השלח” כרך ל"ט, ע' 13).  ↩

  249. מלחמות א', כ“א, י”א.  ↩

  250. עיין: Herzfeld, Handelsgesch. SS. 273–274  ↩

  251. עיין מאמרו Die Schatzkammer des Tempels in Jerusalem (Monatsschrift, 1919 SS. 234)  ↩

  252. קדמוניות, ט"ז, ו‘, א’–ו'.  ↩

  253. קדמוניות, ט"ז, ז‘, א’.  ↩

  254. “אמת־המים וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר, באין משיירי הלשכה” (שקלים, פ“ד, מ”ב).  ↩

  255. Handelsgeschichte etc. Note 31 SS. 334  ↩

  256. “קליפטרה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  257. “ובי” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  258. קדמוניות, ט"ו, א‘, ב’.  ↩

  259. קדמוניות ט"ז, ה‘, ד’.  ↩

  260. עיין בפרטות: Herzfeld, Handelsgeschichte, SS. 243–246  ↩

  261. קדמוניות, ט“ז, ט‘, א’,–ב‘, וי’, ח‘,–ט’; י”ז, א‘–ג’ (“בני־בתירה”).  ↩

  262. קדמוניות ט"ז, ט‘ א’.  ↩

  263. שם ט"ו, ד‘, ד’.  ↩

  264. עיין: J. Wellhausen, Israelit. u. Jüd. Geschichte, 7. Aufl. SS. 312 (ובכלל ע' 310–313).  ↩

  265. למשל בקדמוניות ט"ו, ו‘, ז’.  ↩

  266. שם ב‘, ו’, ב‘. עיין: יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי, ע’ 143, הערה 1. על קלקול המדות בימי־הורדוס עיין גם קדמוניות, ט"ו, ה', א.  ↩

  267. קדמוניות י"ז, ח, ד.  ↩

  268. קדמוניות י"ז, ח, ד.  ↩

  269. “למוצץ” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות