א.

יוסף בן מתתיהו אומר בספרו “נגד אפיון” (א', י"ב): “אנו (היהודים) אין אנו יושבים במדינת־הים ואין אנו נוטים לא למסחר ולא למשא־ומתן עם עמים אחרים. ערינו רחוקות מן הים, ומאחר שיש לנו אדמה טובה, אנו עובדים אותה”.

בדברים אלה יש הפרזה לצרכי סניגוריה: במה שהיהודים אינם יושבים לחוף־ימים ואינם עוסקים במסחר רוצה יוסף לבאר את הדבר, שקדמוני־היוונים לא ידעו את עמו אף על פי שהוא עם־קדומים, שהרי היוונים הקדמונים היו מכירים אך את העמים, שיש להם נמלים והם עוסקים בסחר־הים. ואולם יש בזה גם הרבה מן האמת. מימי גלות־בבל עד ימי יונתן ושמעון לבית־חשמונאי היו היהודים כמעט אך עובדי־אדמה בלבד. ערי־החוף, ערי־המסחר, היו בידי נכרים: בידי הצורים בצפון ובידי היוונים בדרום. ואולם אף מימי־החשמונאים ואילך היו היהודים, קודם כל, עובדי־אדמה, ואך במדרגה שניה – סוחרים ויורדי־הים באניות. ונפלא הדבר: הגליל, שהוא כל כך קרוב לפיניקיה התגרנית, היה מצוין בעבודת־האדמה ובנטיעות (רוב־שמן מרוב־זיתים) שלו. יוסף בן מתתיהו אומר על הגליל: “הוא מעובד כולו ומראהו כגן גדול על פני כולו”¹.

אכן, אדמה טובה היתה ליהודים! – יש, אמנם, הפרזה מרובה מתוך פַטריוטיות יתרה בהחלטה, שארץ־ישראל היא “ארץ זבת חלב ודבש”. בזעת־אפיו אכל היהודי לחם; ולא לחנם נולדה בתוכו האגדה, שהאדמה מקוללת בחטאו של אדם הראשון. באדמת־טרשים זו היו תמיד סלעים, אבנים וחולות לרוב, אף אם לא כבימינו, ימי העזובה הרבה בארץ והריסות בנינים לאלפים, שאבניהם מנופצות ונפוצות על פני כל השדות. והחלוקה הבלתי־שוה של הגשמים במשך חדשי־החורף (“ימות־הגשמים”) והקיץ (“ימות־החמה”) אף היא מכבדת על האכר והנוטע. ואולם היהודי ידע להשביח את אדמתו, לזבלה ול“טייבה”. הוא ידע לסקלה מאבנים, לקווצה מקוצים ולסייגה בסייג של קנים דוקרנים, לבנות מדרגות (טֶרַסות) על ההרים, לסמוך אותן באבנים ולשפוך עליהן עפר כדי שלא ישטוף ה“מטר הסוחף” של ארץ ישראל בימות־הגשמים את השכבה הדקה של אדמת־הסלעים; ובכלל ידע לגזול מן הטרשים את החלקה היותר קטנה, שאפשר לזרוע אותה, ולא היה מניח בורה שום אדמת־זרע. לא היה חרוץ כאכר העברי בימי בית שני². עבודת־האדמה היתה לו מין פולחן (“פולח” – “פולחן”). על “בית־הבעל” – אדמה מושקה על־ידי הטבע, שם שנשתמר בו עוד ה“בעל” השמני הקדום, אדון־הארץ³, היה מוסיף את “בית־השלחין” – אדמה, שהיה משקה בידיו, על־ידי בורות, בריכות וסילונות. מצוינת ביהודה היתה אדמת־יריחו⁴ זו “עיר התמרים”, שהיתה מהוללת בימי־קדם בפיותיהם של סופרי־ישראל וסופרי־העמים. חטה מצוינת היתה במכמש ובזנוחה שביהודה וגם בעפריים שמפני גודל השבלים שלה היה מרובה הקש בתוכה לאחר דישה, ועל כן נעשה למשל: “תבן אתה מכניס לעפריים”⁵. אבל מצוינת היתה גם החטה שבאה מן הגליל: מבקעת־ארבאל, מכורזין וכפר־נחום או כפר־תנחום⁶. אף שעורה, כוסמת, שבולת־שועל, שפון ודוחן היו מרובים בארץ־ישראל, ואת השעורה – לחם־העניים – היתה ארץ־ישראל אף מוציאה לחוץ־לארץ. ומן החוץ בא ונתאזרח בארץ־ישראל האורז.

האכר ביהודה היה מוצא בשנה רגילה ובשדה רגילה חמשה שערים; אבל בשנים אסומות ובשדות פוריות היה מוצא גם מאה שערים. בגליל היה מוצא יותר מביהודה⁷. את התבואות היה האכר אוצר באוצרות שבשדה ושבעיר. מהם היה נוטל לצרכי־ביתו ומהם היה מוכר. ואף הממשלה היו לה אוצרות כאלה (“אוצר של מלכים”) כדי שלא יאזל הלחם מן העיר⁸. וארץ־ישראל היתה עשירה כל־כך בלחם, עד שלא רק היה מספיק לצרכי־יושביה, אלא אף היה נמכר לחוץ. אך בשנות־בצורת היה מובא לארץ־ישראל לחם ממצרים, כמו שאירע בשנות־הבצורת בימי־הורדוס⁹. בשנים כתקונן היתה יהודה משבעת לחם ארצות שונות, קרובות ורחוקות. בימי אגריפס הראשון היתה יהודה¹⁰ מכלכלת בלחם את צור וצידון, כמו שנראה מתוך פסוק מסיח לפי תומו באיוונגליון: “בני צור וצידון וכו' לקחו מחית ארצותם מארץ־המלך”¹¹. 

ואף ירקות ו“זרעוני־גינה” היו בארץ־ישראל לרוב. כרוב וסלק, קשואים ודלעת, בצל ושום, צנון ולפת, חזרת וחסה, עדשים, פול וקטנית היו מצויים בה מאז; ועליהם נוספו הירקות והזרעים שבאו ממרחק, כמו שמעידים עליהם שמותיהם הזרים: המלפפון, הקנרס, הירבוז, התורמוס, האספרגוס, הפול המצרי, הדלעת המצרית, הדלעת היוונית, ועוד. כל אלה היו נמכרים בפנים הארץ והיו המאכל החביב של ההמונים, שלא היו להוטים אחר בשר מתוך עניות ומתוך תנאי האקלים החם ולא היו אוכלים אותו אלא בשבת ויום־טוב ובמשתאות של חול וסעודות של מצוה.

והפירות היו מרובים ומעולים בארץ־ישראל. שדה־האילן (או “שדה־בית־האילן”), בית־הנטע, הכרם (או “שדה־הכרם”), הפרדס (או “שדה־הפרדס”) והגן היו מצויים בארץ־ישראל לרוב. וכשם שהיו בה “פרדסי רמונים” וגנים של אילני־מאכל, כך היו בה “גינות־ורדים”, שמעיקרן באו לשם נוי בלבד, אבל היו נוטעים בהן לפעמים גם תאנים¹². ענבים וזיתים, תאנים ורמונים, חרובים ואתרוגים, שזיפים ודובדבנים, אגוזים ושקדים, תמרים ותותים, תפוחים ואגסים, פגעים ופרישים, – כל אלה היו פירות ארץ־ישראל מאז; ועליהם נוספו פירות באים ממרחק, ונקראים בשמות זרים: קרסטומלין (מין קרוב לאגסים), אפרסקים, עוזרדים, ועוד.

ביחוד נתברכה ארץ־ישראל בחטה, תמרים ויין, עד שעל גבי המטבעות של החשמונאים מצוירים שבלים של חטה, ענבים ותמרים בתור סמלים לפרִיַת־הארץ, ואמנם, זולת בחטה, שכבר דברנו עליה, הצטיינה יהודה ביחוד ביין. “היין השרוני”¹³ היה מהולל בפי כל ונמכר אף בחוץ־לארץ; וההפך ממנו היה ה“יין הכרמלי”¹⁴. היין מאשקלון, עזה ולוד היה מפורסם בעולם ומצא לו מהלכים בארצות שונות. שורה ארוכה של מקומות שהיין שבהם היה מובחר ומעולה, באה במשנה¹⁵; אלא שלא כולם ידועים לנו¹⁶. – היה ליהודים יין לבן (“חמר חִוַרין”), יין שחור ואף “יין כושי”, כלומר, יין אדום־כהה. מתוך רבויו של היין היו עושים ממנו “יין־הרקח”, שכבר נזכר ב“שיר־השירים” (ח‘, ב’) ונקרא בזמן מאוחר בשם הלועזי “יין קונדיטין”¹⁷. ומעין זה הוא “יין־המור”, שנזכר באיוונגליון¹⁸, ופליניוס¹⁹ מרבה להללו. וכמו־כן היה ביהודה “חומץ בן־יין”, צמוקים וגם דבש־תמרים²⁰. כרמי־יהודה היו מן המעולים שבכרמים. די להזכיר, כמה מרובים השמות העבריים שבמשנה ובברייתות לכל חלק קטן של עבודת־הכרמים ודריכת־היין, כדי להוכח בנקל כמה חשוב המקום שתפסה הכרמות ביהודה, ששם האריכו לדבר עברית יותר מבגליל. ולא מקרה הוא זה, שאף היום עוסקים היהודים ביהודה ביין יותר מבגליל והיקב היותר גדול של הישוב החדש הוא בראשון לציון – קרוב להשרון, באופן ש“יין־כרמל” של עכשיו הוא דוקא ה“יין השרוני”, שבימי־קדם היה הנגוד הגמור אל ה“יין הכרמלי”²¹.

ואף השמן היה מרובה בארץ־ישראל כהיין ואף הוא היה מוצא לחוץ. ואולם כשם שהמובחר שביין היה ביהודה כך המובחר שבשמן היה בגליל. אמנם, השמן הראשון במעלה (“אלפא” – האות הראשונה העברית־היוונית) הוא, לפי התלמוד, בתקוע, מקום־מולדתם של ה“אשה התקועית” החכמה ושל הנביא־הסופר הראשון עמוס²². אבל יש דעה, ש“תקועה” זו (בה' בסופה) היא לא ביהודה, אלא בגליל²³. על כל פנים מצוינות בגליל בשמנן הן נטופה²⁴ שפכון ובית־שאן²⁵, ובעבר־הירדן – רגב²⁶. מהוללת בשמנה ביותר היתה העיר גוש־חלב בגליל העליון, מקום־מולדתו של גבור־החורבן, יוחנן מגוש־חלב (Gischala), ששמה בלבד מעיד על השמן המרובה, שהיו מוציאים מזיתיה השמנים²⁷. אבל גם ביהודה היו “שדי־זיתים” לרוב, כמו שמעידים על זה השמות “הר־הזיתים”, “גת־שמני” ו“הר־המשחה”. והרי גם בימינו יש בשרון חורשות גדולות של זיתים, שמשתרעות על קילומטרים שלמים. אף השמות העבריים המרובים לעבודת־הזית ולמסיקתו ולכתישת־השמן מוכיחים ברור, שהזית והשמן היו מראשי־עסקיהם של היהודים עוד קודם החורבן גם בגליל וגם ביהודה. השמן הארצי־ישראלי, חוץ ממה שהיה משמש בארץ לצרכים שונים, פָתוח באכילה וסַיים ברפואה, היה נמכר גם בצור ובצידון, בסוריה ובמצרים בכמות מרובה והיה אחד ממקורות־העושר של הארץ.

ואף התמרים היו נמכרות בארץ ונשלחות גם לחוץ־לארץ. היו נעשים מהן יין של תמרים ודבש של תמרים²⁸, שאף הם, כתמרים גופן, היו מוצאים גם לחוץ²⁹. תמרים מיובשות היו נשלחות עד לרומי. אבגוסטוס קיסר היה אוכל מין אחד מהן לתיאבון. ואף יהודי־רומי היו מחבבים אותן³⁰. וגם התאנים היו נמכרות חיות ומיובשות (“דבלות”) בארץ ובחוץ־לארץ, וביחוד בתור דבלות היו מוציאים אותן לחוץ הרבה. ביחוד נתפרסמה ה“דבילה הקעילית” שהיתה משכרת קצת בעסיסה³¹.

הצרי, שנשתבחו בו גלעד ויריחו ושהיה משמש גם לצרכי־רפואה וגם בתור בֶשם ריחני, היה גדל בזמן מאוחר לכל אורך השטח של ים־המלח – מעין־גדי עד רמתא; ולדברי פליניוס³² היה מחירו כפלים ממחיר־הזהב. אסטראבון³³ אומר, שהיהודים נתנו לגדל את הצרי לא בכל מקום, כדי שיהא יקר־המציאות ויוכלו להרבות במחירו; ובכן ברור הדבר, שהיה מוצא לחוץ־לארץ לשם מסחר. ופליניוס מספר, שאחר החורבן החריבו היהודים את שיחי הצרי כדי שלא יהנו ממנו הרומיים. אבל עד החורבן הוא אחד מן החפצים היותר חשובים של מסחר־חוץ³⁴.

צאן ובקר היו היהודים מגדלים הרבה בימי בית שני³⁵. הקרבנות המרובים בלבד היו מזרזים לכך. אמנם, היו מובאים לארץ־ישראל ביחוד כבשים ואילים ממואב ומנביות, ביחוד מן הערביים (“קדר”) השוכנים באהלים והרועים צאן; אבל אף בין היהודים היו אז רועי צאן ובקר הרבה, שלפעמים היו הם עצמם גם מוכרי־בהמות, אף־על־פי שהיו ביניהם גם סוחרי־בהמות שאומנותם בכך. ואף מפטמים היו את הבהמות למכירה, ובירושלים היה “שוק של פטמים”³⁶. ואף צמר היו מוכרים היהודים שבעבר הירדן לחוץ, כי היה מקנם רב בימי בית שני כבימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו. ובירושלים אף היה “שוק של צמרים”³⁷. ולפי יוסף בן מתתיהו³⁸ היו שווקים מיוחדים בעיר־החדשה, בצפונה של ירושלים, לא רק לצמרים, אלא גם לנפחים ונגרים וחנויות של סוחרי בד ובגדים.

מה שנוגע לעופות, הנה השמות הזרים של התרנגול, שדחה מלפניו את השם העברי “גבר”, התרנגולת ששמה העברי אינו ידוע לנו כלל (“פרגיה”?), האווז (avis) ובן־האווז מוכיחים, שאלה באו לארץ ישראל בזמן מאוחר, אף אם עוד בזמן הבית, על־פי רוב מן החוץ. אבל תורים ובני־יונה, שהוצרכו לקרבנות, בוודאי היו מגדלים היהודים עצמם, והשם העברי “יונה” הוזכר הרבה במקרא ובספרות שאחריו.

היהודים היו עוסקים הרבה גם בחלב, והשם “טירופיאין”³⁹ מוכיח, שהיהודים היו עוסקים בעשית גבינה לא רק לצרכי־ביתם, אלא אף למכירה: אילמלא כן, לא היו המגבנים תופסים מקום כל־כך בתור “גילדה” מיוחדת.

בימי בית שני עדיין היו מצויים ציידים מישראל. אבל הם לא היו מרובים גם אז, מפני נגוד אינסטינקטיבי לשפיכות־דמים, אפילו דמי חיות ועופות, ומפני הדינים על החיות והעופות הטהורים והטמאים ועל השחיטה. לעומת זה היו בין היהודים דייגים לרוב, ביחוד בגליל. בים־כנרת או ים־גיניסר (אחר כך ימה של טבריה), היו, אז כעתה, כמה וכמה מיני דגים, ובהם מן המשובחים⁴⁰. המון דוגיות היו ממלאות את הכנרת וכפרי־דייגים הרבה היו מסביב לה. מתוך רבוי הדגים היו מולחים אותם ומוכרים אותם מלוחים בארץ ובחוץ־לארץ; ועל שם כך נקראה העיר שעל שפת ים־גיניסר בשם “טאריכיאי” (מן המלה היוונית Τάριχος) מליח⁴¹. וכשנבנתה טבריה, נעשתה עיר זו מרכז הדיוג וסחר־הדגים בגליל. באיוונגליונים נזכרו דייגי־הגליל, שנתחברו אל ישו, ושנים מהם, שמעון־פטרוס ואנדריוס אחיו, שהיו צדים דגים בים גיניסר, הפקיד ישו ל“דייגי־אדם”⁴². ואולם אף ים־התיכון עשיר הוא בדגים, ואף בערי יהודה ושומרון הקרובות אל חופיו בוודאי היו הדגים מרובים משל עכשיו, אף־על־פי שבמקומות הללו הספיקו הדגים ששלו התושבים מן הים, אך לצרכי המקום ולא הוצאו לחוץ. וראוי להזכיר, שבירושלים היה עוד בימי נחמיה “שער־הדגים”, אף־על־פי שאז, בזמן שיבת־ציון היו הצורים מביאים דגים למכירה לירושלים⁴³, שהרי אז עדיין היו ערי־החוף בידי הפיניקיים בצפון ובידי הפלשתים בדרום; מה שנשתנה מימי החשמונאים ואילך, כמו שנראה להלן.

ומימה של סדום או ים־המלח (ים־המות) היו היהודים מוציאים מלח־סדומית וגם כופר ומיני שרף וחמר ומוכרים אותם לא רק בפנים־הארץ אלא גם מחוצה לה. לדברי יוסף בן מתתיהו⁴⁴ – היו צפים גושי הכופר על הים כגופות־שוורים גדולים בלא ראשים והיו משמשים לכפור את הספינות, ולכל מיני רפואה. לדברי פליניוס⁴⁵ היה ה“כופר מיהודה” מהולל בעולם ועד היום נשאר לחמר השם “כופר יהודי” (Judenharz. Judenpech). “נתר אנטיפטרית”⁴⁶ היה אף הוא אחד מן החפצים המעובדים בארץ. מפֶרח־הכופר (“אשכול־הכופר”, שיר־השירים, א', י"ד) היו עושים מין כחָל לכחול בו פני נשים. ומן הורדים (השושנים), שהיו גדלים ב“גנות־ורדים”, שכבר הזכרנו, היו עושים “שמן־ורד” יקר⁴⁷.

מכרות־ברזל היו בלבנון ובצפונה של אדום על־יד העיר פינון או פונון, ויוסף בן מתתיהו מדבר על “הר־הברזל” שמשתרע עד מואב⁴⁸. ואף התלמוד מזכיר את “ציני הר־הברזל”⁴⁹. אבל עוד בימי איברהים פחה היו כורים ברזל על־יד ג’בל מִעראַד בעבר הירדן, לערך שעה וחצי לצפון מנחל יבוק (וואדי זרקה) ואך כשחזרה הארץ לידי התורכים נעזב מכרה־ברזל זה⁵⁰.

ובזה אנו עוברים אל המלאכה והמסחר בישראל בימי בית שני.

ב.

אבל קודם שנדבר על המלאכות ובעלי־המלאכות, וכן גם על המסחר והסוחרים בימי בית שני, יש לנו להקדים הקדמה אחת חשובה.

בנוגע לעבודת־האדמה יכולנו להשתמש בידיעות מימי־הבית, שיש לנו בספרו של יוסף בן־מתתיהו, ולמצוא בלא חשש גדול סעד וסמך להן בידיעות הקדומות על נושא זה שבמשנה ובברייתות (הידיעות שבגמרא הירושלמית והבבלית שייכות רובן ככולן לזמן מאוחר, ובגמרא הבבלית יש יותר ידיעות נוגעות בחיי היהודים שבבבל מבחייהם של יהודי ארץ־ישראל), מפני שהאכר הוא משמר בטבעו ועבודת־האדמה לא נשתנתה בעיקרה אחר החורבן, אלא כמעט נשארה כמו שהיא אף בתוך הערביים של הכפרים הארצי־שראליים הנדחים שבזמננו. לא כן בנוגע להמלאכה והמסחר. אחר החורבן ירד המסחר בארץ־ישראל מעלות הרבה אחורנית, ועל כן קשה לשפוט ממצבו כפי שהוא מתואר במשנה ובברייתא על מצבו בימי־החשמונאים או בימי־הורדוס. ומה שנוגע למלאכות, הנה אמנם לא נשתנו הרבה בעיקרן; אבל הידיעות, שיש לנו מהן בספריו של יוסף בן־מתתיהו, הן מועטות מאד, ולעומת זה מרובות הידיעות בדבר המלאכה ובעלי־המלאכה במשנה ובברייתות. ואם בנוגע למלאכות יש לנו רשות לחשוב, – למרות מה שהמלאכה קשורה על־פי רוב במצבו של המסחר, – שאין בין הזמן שקודם החורבן ובין זה שלאחריו אלא שנוי לא־עיקרי, ואפשר איפוא לעשות את התלמוד מקור עיקרי (אמנם, לא יחידי!) לא רק לתאור עבודת־האדמה בימי בית שני אלא גם לתאור האומנות לאותו זמן – כלום יש לנו רשות לעשות את החלק הקדום שבתלמוד מקור כזה גם לידיעות בדבר המסחר העברי בסוף בית שני? 

כמדומה לי, שאפשר להשיב על שאלה זו בחיוב.

החורבן גרם לירידתו של המסחר בארץ־ישראל. ובכן, אם נסמוך על הידיעות התלמודיות, יהא הציור שנתן מן המסחר הארצי־שראלי שקודם החורבן, פחות ממדת־המציאות; אבל מה שהיה בו לאחר החורבן – קודם החורבן לא כל שכן! – למחוק את הסאה אפשר לנו; לגדוש את הסאה אי־אפשר. ובידיעות בדבר המסחר העברי שקודם החורבן, שיש למצוא אצל יוסף בן מתתיהו, אסטראבון ופליניוס, אפשר למלא את הסאה המחוקה, באופן שנתקרב אל האמת. ולפיכך אין השמוש בידיעות המסחריות שבמשנה ובברייתות, למרות מה שהן מאוחרות ברובן לבית שני, שמוש שאינו ראוי. אדרבה, עליהן יש להוסיף, אך מהן אין לגרוע.

אבל קודם כל – בדבר המלאכה.

לא נביא כאן את המאמרים התלמודיים בשבחה של המלאכה ואפילו לא את הדין, שחיב אדם ללמד את בנו אומנות: ⁵¹ אפשר שכל זה אינו אלא “דעת בית־המדרש”. זו רעה חולה בחכמי־ישראל, שכל מאמר של תנא, או אפילו הלכה סתמית שבמשנה, נחשבים בעיניהם לעובדה מן המציאות והם נשענים עליהם בתאור־החיים; בעוד שעל־פי רוב באה ההלכה (ואין צורך לומר הדרשה וה“מימרא” התלמודיות) להטות את החיים לשביל, שעדיין לא הלכה בו המציאות. בזה צריך להשגיח הרבה והרבה! כי דוקא בזה נגררו אף התיאולוגים מחכמי־האומות, מתוך מיעוט ידיעתם במקורות התלמודיים, אחר חכמי־ישראל, ולמרות כל מגמתם של הרבה מהם להשפיל את היהדות ולרומם את הנצרות על חשבונה, מציירים הם את החיים הישראליים לא כהויתם, אלא בציור אידיאלי, שיוצא מתוך ההלכות והמאמרים שבתלמוד. ואולם ראוי להוציא משפט על חיי־המציאות הקדומים לא מתוך מימרות והלכות, שאפשר לא נתגשמו בחיים כלל ונשארו “משאָלָה חסודה” בלבד, אלא או מתוך עובדות ממש או – מתוך אזכרות כלאחר־יד, שהן נאמנות עלינו מפני שהן מסיחות לפי תומן. וכך ננהוג גם בשאלת המלאכה בישראל בימי בית שני.

בעל־המלאכה או, בשמו המורה על התרגלות ובקיאות, האומן (אמן – חזק, תקיף באיזה דבר), היה מצוי בכל כרך, עיר, עיירה ואפילו כפר הגון שבארץ־ישראל. “אומנויות שוקדות” הוא תואר למלאכות קבועות⁵². אמנם, כשם שיש “אומנות נקיה וקלה”, כך יש גם “אומנות פגומה” ו“אומנות ירודה”. אבל את ה“בטלנים” ואת ה“טיילים” שנאו בישראל בימי בית שני. לא רק הלל, שחי בזמן הבית, נהנה מיגיע־כפיו; אף ר' יהושע בן־חנניה, תלמיד־תלמידו, היה פחמי; וכן היה נחוניה עוד בפני הבית חופר־שיחים, ובזמן מאוחר – התנא ר' יוחנן – סנדלר, התנא ר' יצחק – נפח, ר' יהודה – נחתום, ר' יהודה אחר – בַשָם, ר' יהושע – גרסי (טוחן גריסים) ועוד⁵³. ישו הנוצרי היה נגר ועושה עולים לבהמות⁵⁴; ושאול הטרסי, פוילוס השליח, נתפרנס מעבודתו בתור רוקם־יריעות או עושה־אהלים.

בימי בית שני אנו מוצאים בישראל בעלי־מלאכה אלה:

חייטים, רצענים (סנדלר אינו עוד שם עברי, ובכן הוא מאוחר קצת), בנאים, (גודרים), סַתתים, חרשים (“נגר” הוא שמם המאוחר, שאמנם שֵמי־כללי הוא ומצוי גם בערבית, סורית ואשורית), טֶחנים, אופים או, בשמם המאוחר, “נחתומים” (בוודאי שם בבלי, ככל השמות שיש להם נ' נוספת על השורש בתחלתם, שהרי האשורי־הבבלי אומר נַרְכַבַּתֻּ במקום “מרכבה”, וכיוצא בזו), עבדנים (מעבדי־עורות, ובשמם היווני המאוחר: “בורסים” – (Βυρσεύς), בַשמים, פַטמים (מפטמי שוורים או מפטמי סממנים, דרוגיסטים, עיין הפרק הקודם), קצבים, טבחים וטבחות, רקחים ורקחות (דרוגיסטים), חלבנים, מגבנים, רופאים ומקיזי־דם (אומנים), סַפָרים וגלבים, גַדָלים וגַדָלות, כובסים וכובסות, צורפים, שמתחלקים לזֶהָבים וכַסָפים, פֶחָמים (נפחים), אורגים (גרדיים), צַבָעים, רוקמים, טרסיים (רוקמים בחוטי־זהב), עושי־שטיחים (טפיטָנים), חוצלים (עושי־מחצלאות), חופרי בורות ושיחים, דייגים (עיין בפרק הקודם), מגדלי־דבורים, יוצרים, שמהם נבדלים הקדרים (היוצרים הם רק עושים כלי־חרס והקדרים הם גם מוכרי־קדרות), כַדָדים (עושי־כדים), חבתנים (עושי חביות או מתקניהן), זַפָתים (מזפתים את הכלים מבפנים, ואף היו ביניהם אומנים, שהיו עושים לכלים “גלד”, שהוא הצפוי הנקרא Glasur)), עושי־זכוכית, בהבדל מן הזגגים, שכבר היו משתמשים בימי בית שני בזכוכית העשויה בידי אחרים ועושים חלונות וכוסות ומראות מזכוכית לבנה או מזכוכית צבועה, ואף היו עושים זגוגיות – (.Glasperlen, ברוסית бусы ) אף־על־פי שהזכוכית בכלל עדיין היתה יקרת המציאות בימי בית שני והיתה מצויה אך בידי עשירים בזבזנים. ועל־כן גזרו התנאים הראשונים (יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן), עוד בימי ראשוני החשמונאים, “טומאה על כלי־זכוכית”⁵⁵ כדי שלא יתפשטו המותרות בעם. פַסָלים לא היו, כנראה, בישראל מפני האיסור של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, ו“אנדרטא” ו“פרוטומי” הנזכרות בתלמוד הן תמיד של עובדי־אלילים ועשויות בידי עובדי־אלילים ואף שמותיהן יוונים הם. ואולם צייר היא מלה עברית גמורה וכל־כך מצויה היא בספרות העתיקה שלנו, עד שצריך לחשוב שהיו ציירים עובדים בצבעים ובסממנים גם מן היהודים, אלא שלא ציירו תמונות של בני־אדם ושל חיות. הרי גם על אלהי־ישראל אמרו: “אין צייר כאלהינו”⁵⁶, ואת הסוכה היו מעטרים “בסדינים המצוירים”⁵⁷ שקשה לחשוב, שצוירו בידי נכרים. הציורים של המנורה בעלת שבעת הקנים, של גפנים וענבים ושל תַפְרירה⁵⁸ שאנו מוצאים על כתלי בתי־הכנסת העתיקים של כפר־נחום ועוד, והענבים ושאר הציורים שעל קברות מלכי־חדייב, ו“קברות הסנהדרין”, – כלום יתכן, שנעשו בידי נכרים? גם “מפתחי פתוחים”⁵⁹ היו בישראל בימי בית שני, ובן־סירא⁶⁰ מדבר על “מפתחי פתוחי־חותמות”. לעומת זה המלה “גלף” קרוב לוודאי, שהיא יוונית (מן glypho) ובוודאי הופיעה בישראל בזמן מאוחר, – שהיו בישראל סופרים בעלי־מלאכה – כלומר, בני־אדם, שעשו את כתיבת השטרות והעתקת הספרים לפרנסתם – בימי בית שני, אין מן הצורך להוכיח. אבל היו גם עושי מכשירי־כתיבה: מעבדי־גומא (גם “פפייר” בתלמוד – papyrus, שמזה בא Paper, papier, Papier בלשונות החדשות) ל“נייר” (שם עתיק, בוודאי מפני שנחשב הגומא המעובד כ“ניר” חלק והכתב שעליו הוא בזריעתו) ו“כרטיס” (שם מאוחר Χαρτης ביוונית(, ואחר־כך – גם עושי גויל וקלף; וממֵי־עפצים וממין וויטריול של נחושת (“קנקנתום”), ביוונית Κάλκαντον היו עושים להם דיו ומכינים לעצמם ולמכירה ספרים ומגלות, ובזמן מאוחר – אף פנקסים (ספרי־חשבונות, Πίναξ ביונית). – ולא רק בספר היו עוסקים, אלא אף בסַיף: היו יודעים להכין כלי־זין, שהרי בימי המרידה הגדולה שקודם החורבן רואים אנו את כל הנפחים מישראל מחשלים חרבות ורמחים⁶¹. ובימי הדריינוס קיסר הוטל על היהודים, לפי עדותו של דיון קאסיוס⁶² להכין לרומיים, בתור מס, כלי־זיין שונים. אף־על־פי־כן קשה להכריע, אם היו זַיָנים ליהודים אך לצרכי־עצמם או הזינים הישראליים היו גם מוכרים את פרי־עבודתם לחוץ.

המלאכות היו עוברות על־פי־רוב בירושה מאבות לבנים, כמו באירופה בימי־הבינים, ובמזרח – גם כיום. על זה מעיד הבטוי התלמודי: “נגר ובר־נגר”⁶³ וברור מזה: “נגר בר נגרין”⁶⁴. אבל עוד נחמיה יודע את “חנניה בן הרקחים” ואת “מלכיה בן הצורפי[ם]”⁶⁵, כלומר, בני משפחות, שמסרו את הרקחות ואת הצורפות לבניהם⁶⁶, והמסורת הנוצרית־היהודית אומרת, שישו ויוסף אביו היו שניהם נגרים. – המילדת מוסרת את אומנותה לבתה, והרופא – לבנו. היו בירושלים משפחות שלמות, שהיו בקיאות ביותר באיזו אומנות דקה ולא היו מגלות סודן לאדם זר: בית־גרמו, בית אבטינס, ועוד⁶⁷; והיו גם ערים שלמות, שהיו מצטיינות במלאכה אחת. למשל: במגדלא (שממנה באה מרים המגדלית, בקרבת החַוה “מגדל”) היו צבעים הרבה, בבית־ציידא – דייגים, בכפר־חנניה ובכפר־שיחין – קַדרים, ו“להכניס קדרות לכפר־חנניה” הרי זה כמו “תבן אתה מכניס לעפריים”⁶⁸. וכפי הנראה, היתה נצרת עיר של נגרים, כי כבר שער ר' יוסף הלוי, ש“נצרת” היא מן “נסרת” – “נסרים”, ואף “גינוסר” הוא – גיא־נסרים⁶⁹ – ואף מעין חרושת־המעשה כבר היתה ליהודים בימי בית שני, ובה עסקו משפחות שלמות. עוד בספר דברי־הימים, שבא עליו הסכם כל החוקרים שלא קדם לזמנו של אלכסנדר מוקדון, נזכרו “משפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”⁷⁰. ויושבי נטעים היו יוצרים, כלומר, יוצרי כלי חרס (כך צריך להבין את הכתוב בדבהי“א, שם י”ג). ובוודאי לא היו משפחות אלו יחידות במינן אף בזמן הקדום, ובימים המאוחרים של בית שני היו הרבה כמותן. אמנם, “בית־זגג”, “בית־כדר” ו“בית־צבע”, שנזכרו בתלמוד זה בצד זה⁷¹ אינם אלא בתי־עבודה פשוטים של בעלי־מלאכה עובדים ביחידות או ביחד עם בניהם או עם חניך אחד או שנים; ואולם “בית־יצירה”, שבא בתוספתא⁷² ובספרי זוטא⁷³ בשנוי מ“בית־היוצר” שבירמיה⁷⁴ קרוב לשער על־פי השם המופשט “יצירה”, שהוא מעבדה גמורה עם פועלים מרובים או מועטים. 

ג.

נוכחנו שהיו בעלי־מלאכה מרובים וממינים שונים בישראל בימי בית שני ושתפסו בארץ־ישראל מקום חשוב. ואף־על־פי־כן לא הם היו עיקר האוכלסים הישראליים בארץ. אלה היו האכרים בעלי האחוזות הקטנות. דבר זה מוכח ממה שהמשנה והברייתות מרבות לעסוק בעובד־האדמה מישראל וממעטות – בערך וביחס – לעסוק בבעל־המלאכה; ואף האיוונגליונים, שבאו בהם משליו המרובים של ישו, שכמעט כולם לקוחים מן החיים העממיים, מרבים להביא משלים מחיי־האכר וממעטים במשלים מחיי־האומן, למרות מה שישו עצמו וגם אביו היו בעלי־מלאכה. וסבת הדבר היא – שבעלי־המלאכה העבריים לא היו יכולים להתחרות באומנים הנכריים שבחוץ־לארץ, וכל כלי או בגד פחות או יותר חשוב היה מובא לא“י מן החוץ: מן ה”ספסל" (subsellium) עד הקערה השטוחה (“אסקוטלה” – scutella), מן המטפחת (“סודר” – sudarium) ועד המעיל העבה (“סגום” – sagum), מן “הסנדל” (σανδάλιον) ועד הכובע של לבד (“פיליון” ־־ πίλιον ביוונית), מן ה“קופסה” κάψα) ועד המלתחה (“קמטרא” ־־ κάμπτρα), ־־ כל אלה, וכיוצא באלה הרבה, היו מובאים מן החוץ ומתחרים בתוצרת של האומנים המקומיים. הגיע הדבר לידי כך, שכנוי לבגד פחות או יותר מכובד הושאל מן הלשון היוונית: “אצטלא” (στολή ביוונית). אמנם, גם זרעים וירקות ומיני־אוכל שונים היו מובאים מן החוץ; אבל, ראשית, הזרעים והירקות והפירות נתאקלמו בארץ־ישראל והיו גדלים גם בגינותיהם וגניהם של האכרים היהודיים; ושנית, כל אלה, ואף מיני־האוכל, לא היו תופסים מקום חשוב כל־כך בכלכלת המדינה והיו מאכל־תאוה אך לעשירים ואניני־ דעת; בעוד שהתוצרת של האומנות הזרה היתה משמשת לכל התושבים. ולפיכך לא הגיעה המלאכה ילידת־פנים בארץ־ישראל לאותה מדרגה גבוהה, שעלתה אליה עבודת־האדמה העברית. על כל פנים לא מצאנו, שתהיינה תוצאות החרושת העברית מוצאות מארץ־ישראל ולחוץ, בעוד שמפריה של עבודת־האדמה הארצי־ישראלית היו ניזונות גם ארצות אחרות, כמו שכבר ראינו למעלה⁷⁵.

עיקר האוכלוסים שבארץ־ישראל היו, איפוא, האכרים. ובעיקרם – האכרים בעלי האחוזות הקטנות. זהו “בעל־הבית” שבמשנה ותרגומו היווני המדויק שבאיוונגליון: οίκοδεσπότης. אכרים לא־עשירים אלה, שאדמתם היתה כדי פרנסתם בצמצום, היו רוב־מנינה ורוב־בנינה של האומה. הם היו ממלאים את הכפרים המרובים, שהיו מגיעים ביהודה ובגליל למאות, וכן גם את הערים הקטנות והבינוניות, שלפעמים נשאר להן שם “כפר”, אף־על־פי שבאמת לא היו עוד כפרים כלל (למשל, כפר־סבא או כפר־נחום שהיו ערים ממש), מפני שאף מסביב להן היו שדות וגנים, כרמים וגינות, שהיו שייכים ליושביהן. “אכרים זעירים” אלה היו נהנים מיגיע־כפיהם. בעצמם, הם ובניהם, היו חורשים וזורעים, קוצרים ומעמרים, דשים וזורים. את רוב תבואתם היו מניחים לצרכי־ביתם. ואולם חלק ממנה היו מוליכים לעיר ומוציאים בחלופים או מוכרים בכסף, כדי לספק את שאר צרכיהם ההכרחיים. חסכונות לא היו לו לאכר כזה ודי היה בשנת־בצורת אחת או שתים בחלקתו, או לעצלות או למחלה, שתמצאנה מקום בביתו, כדי שירד מנכסיו ויהפך לשכיר או לפועל, לאחר שמכר את חלקתו הבלתי־גדולה, או יעשה בעל־חוב לאכר יותר אמיד והלה יקבל בחובו את אדמתו של המרושש, ואם אף זה לא יספיק – ישעבדנו לעבד (עברי), אותו ואת אשתו, את בניו ואת בנותיו. אבל אף בלא מקרי־אסון או סבות תלויות באכר הזעיר יכולים בניו ליהפך לשכירים או פועלים. כשהוא מחלק את חלקתו הקטנה לבניו – אם יש לו יותר מאחד – ונותן לבכור “פי שנים” כחוק התורה, הוא משאיר לכל אחד מבניו נחלה בלתי מספקת: היא מתפוררת לחלקים קטנים, ששוב אינם יכולים לפרנס את כל בניו. אלה, שאדמתם אינה מספקת את צרכיהם, בעל־כרחם נעשים “פרוליטאריים” – בני־אדם, שאין להם אלא כח־ידיהם. ואם אינם מוצאים שמוש לכח זה, הם יורדים למדרגת “פועלים בטלים”, מה שקוראים בזמננו “לומפֶנְפרוליטאַריאַט”, ונעשים עניים מחזרים על הפתחים או – חמסנים־סיקָרִיים, כמו שנראה להלן.

ואולם היו בגליל, וביחוד ביהודה, גם אכרים אמידים, שהיתה אדמתם יותר מרובה והיתה מכנסת להם יותר מכפי צרכיהם. והם הם שהיו מלוים לאכרים הזעירים שנתרוששו כסף או זריעה או צרכי־אוכל־נפש באפותיקי על אדמתו של האכר הזעיר, שפעמים היתה לסוף עוברת אליהם ומרחבת את נחלתם, והם היו מחלקים קודם מיתתם את האדמה ליורשיהם כולם ומעניקים להם גם מחסכונותיהם. “אכרים אמידים” כאלה הניחו יסוד למסחר העברי בארץ־ישראל, ביחוד לסחר־התבואה. בעל־אחוזה בינוני זה היה עושה סחורה בכסף, שהיה מקבל במחיר תבואותיו וירקותיו ופירותיו המרובים ושהיה נשאר לו ממנו עודף על צרכי־ביתו. בעלי־אחוזות גדולים, “בעלי־נכסים” או “עשירי־נכסים” (“עתירי נכסין” בארמית), “גבורי החיל” של המקרא, היו מועטים בארץ־ישראל לערך. “בעלי נכסים” היו או המלך וביתו ופקידיו העליונים (ה“חורים והסגנים”) בימי החשמונאים ובימי הורדוס ובניו, או משפחות הכהנים הגדולים והמשיאים לכהונה, או האכרים האמידים, שצברו מעט־מעט ולאט־לאט שדות וכרמים של אכרים עניים ונעשו בעלי־אחוזה גדולים, או, לסוף, הסוחרים, שנדבר עליהם להלן. “לאַטיפונדיות” כמו שהיו באיטליה וגרמו לחורבנה של מלכות־רומי, לא היו בישראל אלא מועטות לערך. אבל הן היו והיו. האיוונגליונים יודעים את האיקונומוס ואת האפיטרופוס שהם ממונים על האחוזה הגדולה להשגיח על פועליה המרובים, בעוד שבעל־האחוזה העשיר יושב בעיר או הולך לנסיעותיו בעסקי מסחרו⁷⁶. והמשנה יודעת שרבן גמליאל השני (,דיבנה") היו לו פועלים שעבדו את אדמתו⁷⁷, וגם היה נותן את שדותיו באריסות⁷⁸. דבר זה אפשרי הוא רק בבעל־אחוזה גדולה, שאינו יושב על נחלתו. ואמנם, רבן גמליאל, לפי מצבו ומעשיו, ישב בעיר ולא בכפר ועל אחוזתו היה מפקח בא־כחו – איקונומוס או אפיטרופוס⁷⁹.

וכבר אנו רואים מתוך כך ש“בעלי־הנכסים” שבארץ־ישראל, ואף האכרים האמידים, לא היו יכולים, כמו שמחייב טבע־הדברים, לעבוד את אדמתם המרובה בידי עצמם. ועל־כן היו משתמשים בשכירים או בפועלים. השכיר בימי בית שני היה נשכר, כמו בימי בית ראשון, למשך זמן קבוע; אך לא לשלש שנים דוקא, אלא גם לשנה, לחודש, לימים אחדים, ליום אחד (ומכאן הכנוי “שכיר־יום”), או אף לחצי־יום, ואפילו לשעה; אבל לא יותר מלשש שנים (העבד יוצא לחפשי בשנה השביעית – והוא אינו עבד). זה היה על־פי־רוב אכר קטן מן הכפר הסמוך או הרחוק, שנתדלדל באשמתו או באשמת־המסבות, או בן־אכר שאביו העני לא הניח לו, להבן השני או השלישי, אדמה במדה מספקת (“הבכור” קבל פי שנים, כחוק), כמבואר למעלה, ועל־כן הוא נשכר בלחם לאכר אמיד למשך זמן ידוע, כדי לשפר את מצבו עד שיהא יכול לקנות אדמה לעצמו או להוסיף על האדמה שיש לו. יחוסו אל האכר האמיד הוא זה של ה“קליאֶנט” אל ה“פטרון” ברומי⁸⁰. ואולם היו ביהודה ובגליל גם אכרים מחוסרי־קרקע, שכל ימי חייהם היו נשארים שכירים עובדים בנחלותיהם של האכרים האמידים או של “בעלי־הנכסים”, ואלה נקראו “לְקוטות” (רבים מן “לָקוט”), והיה גם כפר שלם בארץ־ישראל, שנקרא “כפר לקוטייא”⁸¹.

שונה מן השכיר הוא הפועל. אף הוא נשכר לפעמים לזמן ידוע, ובזה הוא דומה לשכיר; אבל הוא שונה ממנו במה שהלה (השכיר) נשכר לעבודה סתם, לכל עבודה גסה שתהיה, שאין מן הצורך להתמחות לה, והלז (הפועל) נשכר למלאכה ידועה, או אף למלאכות שונות, אבל במקצוע ידוע. זהו ההבדל בין השכיר ובין הפועל: השכיר הוא מה שהרוסים קוראים Чурнорабочiй והאנגלים – unskilled labourer. אף הפועל הוא אכר שאין לו קרקע, ופעמים שאין לו אף עבודה, ואז הוא “פועל בטל”. כנוי מתמיד זה בתלמוד מוכיח על מציאותו של “לומפנפרוליטאריאט” מחוסר־עבודה בתקופת־המשנה; ומשל אחד של האיוונגליון מדבר על “בעל־הבית”, השוכר את הפועלים, שמצא פועלים יושבים בטל לא רק בשעה שכבר התחילה העבודה, אלא אף פועלים “בטלים כל היום” מפני ש“לא שכר אותם איש”⁸². “בעל־הבית”, נותן־העבודה עושה (כורת) עם הפועל אמנה, על־פי רוב בעל־פה, ולפעמים אף בכתב, וכל המבטל דבר מן האמנה או “חוזר בו” צריך לשלם קנס; ובזה שני הצדדים שוים. הנטיה לצד הפועל, כשהוא טוען שבעל־הבית לא שלם לו שכרו, אם יש ספק בדבר, וגם התביעות המרובות בכל הנוגע למאכלו ומשתהו של הפועל, שהן מצויות במשנה ושנותנות כבוד להתנאים ולחוש הצדק וההומניות שלהם⁸³, הן מזמן מאוחר לימי בית שני וברובן הן “דעת בית־המדרש”. בחיים בוודאי לא היה מצבו של הפועל (וכן גם של השכיר) טוב ונאה כל־כך. אף־על־פי־כן לא היה מצבם של הפועל והשכיר ביהודה ובגליל קשה ועלוב כמו שהיה ברומי או במצרים ובבל. החיים בארץ־ישראל היו פרימיטיביים יותר וההבדל בין העשיר ובין העני לא היה כאן גדול כל־כך, ועל־כן לא היה כאן מקום לעריצות ועלבונות קשים. ואף הרוח הדימוקראטי של הפרושים, שהורישוהו אחר־כך להתנאים, רכך הרבה את הבדל־המעמדות ולא נתן להביאם לידי פירוד קיצוני, כמו בשאר ארצות בימי־קדם ואף בימינו.

הפועל הוא לא רק עובד בשדה. לא אך לאכרים בלבד, אלא גם לאומנים יש פועלים ואף חניכים⁸⁴. הפועלים הם כַתָפים וסבלים קבועים – מה שאינו דורש התמחות מרובה וראוי אף לשכירים, – נגרים, דורכים בגת, ועוד. הפועל מקבל שכרו אך לאחר שגמר את עבודתו. שעת־העבודה היתה מן הבוקר ועד הערב, עם שעה של מנוחה ושעה של אכילה בינתים, – מה שיהא בארץ־ישראל לערך עשר שעות ביום. שכרו של הפועל הוא מאִסר עד סלע, אבל בדרך ממוצעת אדרכמון⁸⁵ או דינר ליום⁸⁶ – שני מטבעות, שמחירם שוה (86 סַנטימות צרפתיות) ושהיו משמשים במסחר במחיר כזה מימי מלכי פרס ויוון עד ימיו של נירון קיסר. סימן הוא, שבמשך כל אותן השנים המרובות לא נשתנה מחיר־העבודה בארץ־ישראל⁸⁷. ואולם פעמים שחשבו שכר־פעולה סלע ביום ⁸⁸, שהוא שני (ארבעה) דינרים⁸⁹.

ובעבודת־האדמה יש חוץ מן האכרות הרגילה, עוד אכרות־למחצה, שחלק ממנה מתקרב לאכרות האמידה וחלקה האחר – לאכרות הזעירה. בה עוסק, ראשית, הקבלן או הקבָל, בן־כפר שמקבל את השדה מבעל־האחוזה הדר בכרך לעבוד את כל שדהו או את כל כרמו, לזרעו, לנכשו, לזמרו (אם זהו גן או כרם) ולעשות בו את כל הדרוש, והוא מקבל על עצמו את כל ההוצאות, שיש להוציא על זה, ואף לשלם את כל המסים, ואחר־כך יקבל מחצה (או רק שליש או רביע) מן התבואה או מן הפירות. – שנית, האריס, שמתאים להColonus־ הרומי: אכר עני, ששדהו הקטנה אינה מספקת לפרנסתו, והוא מקבל על־פי “שטר־אריסות” חלק מאדמתו של האכר האמיד או של “בעל־הנכסים”⁹⁰; ולאחר שהלה נותן לו את הזרע, את כלי־העבודה ואת בהמות־העבודה, מה שאנו קוראים כיום ה“אינווינטאר החי והדומם”, הוא מעבד את האדמה בידיו. כלומר, נותן את כח־העבודה (“פעולה” הוא נקראת בתלמוד) ומקבל בשכר “פעולתו” מחצה, שליש או רביע מן התבואה. ה“אריס” נבדל מן הקבלן בזה, שהקבלן עצמו נותן גם זרע וכלי־עבודה ובהמות־עבודה ואף שוכר הוא פועלים, מה שאין כן באריס, שהוא מקבל את הכל מבעל־האחוזה והוא עובד את אדמת־האריסות בידיו. “אריסים” אלה היו ממלאים את איטליה כמעט בזמן שאנו עומדים בו על פני כולה ולהם מיחסים את מפלת־רומי: מאחר שהם לא היו בעלי־האדמה, היו מנצלים אותה עד היסוד בה ולא היו דואגים להשבחת הנכסים כלל, עד שבאו האחוזות לידי ירידה גמורה. בארץ־ישראל לא היה הפרוליטאריאט הכפרי מרובה כל־כך, ועל כן לא היו האריסים רוב עובדי־האדמה בימי בית שני. אבל אף בה הם תופסים מקום חשוב. ואף ביניהם ובין בעלי־הנכסים שלטו איבה ותחרות, כמו שאפשר לראות ממשל איוונגליוני מסיח לפי תומו⁹¹. – שלישית, החוכר, שהוא שונה מן הקבלן והאריס במה שהוא, מקבל עליו את ההפסד אם השדה תתן פחות מכפי דמי־החכירה, ואילו הקבלן והאריס אינם מקבלים עליהם את סכנת־ההפסד; אבל, לעומת זה, אם השדה נותנת יותר מכפי דמי החכירה, השכר היָתֵר הוא של החוכר, מה שאין כן בקבלן ובאריס, שהם מקבלים רק את החלק המותנה ביניהם ובין בעל־האחוזה. והחוכר דומה להאריס במה שהוא משלם את דמי־החכירה (או ה“חכורה”) “בעין”, כלומר, נותן לבעל־האחוזה⁹² מחצה, שליש או רביע מתבואות־השדה או מפירות־האילן, ולא כסף. – ולסוף, רביעית, השוכר, שהוא נבדל מן החוכר במה שהוא משלם דמי־שכירתו בכסף ולא בתבואות או בפירות, ובזה הוא דומה להאריס ולהקבלן, אלא שהאריס והקבלן אינם אחראים בעד ההפסד, והשכר היָתֵר אינו שלהם, – והשוכר כהחוכר, אחראי הוא בעד ההפסד, והשכר היתר הוא שלו.

אנו רואים איפוא לפנינו בארץ־ישראל של סוף בית שני המון אכרים עניים, בעלי־נכסים עשירים מועטים ואף פרוליטאריאט גמור, אם לא במספר עצום, על כל פנים במספר מרובה. אלה הם השכירים, הפועלים, הלקוטות, האריסים, החוכרים והשוכרים, ובמדה ידועה גם הקבלנים. עליהם יש להוסיף גם את בני־הבית – מין פועלי־ארעי לעבודת־הבית בלבד, דוגמת ה“משרתים” וה“משרתות” שלנו – והשַמשים והשמשות או המשמשים והמשמשות – מין מסייעים לבני־אדם פרטים, ובפרט לתלמידי־חכמים וזקנים, שקשה להם לעשות את צרכי חדריהם ותלבשתם בעצמם, דוגמת ה“לאקייאים” בזמן הזה⁹³. כל אלה הם בני־אדם, שאין להם אלא כח־ידיהם בלבד, ועליו הם חיים וממנו הם ניזונים. אם יש להם עבודה – מוטב, ואם לא – הם נעשים או קבצנים או חמסנים. 

ד.

כל הפרוליטאריים המנויים למעלה בני־חורים הם, לכל הפחות מן הצד המשפטי, כח־ידיהם נמכר לאחרים, אבל גופם אינו משועבד לזרים. נופלים במצבם מצד אחד ועיקרי, אף אם עולים עליהם מצד אחר, הם העבדים. “עבדים בטלים” אין: העבדים אי־אפשר שיגועו ברעב מחוסר עבודה ושכר־עבודה, עבודתם ולחמם שניהם ניתנים להם מידי אדוניהם. אבל, לעומת זה אין הם בני־חורים: אינם יכולים לבחור עבודה לעצמם ולהחליף אדון באדון כהפועלים והשכירים והשמשים. חירות זו אינה נתונה אף לעבד העברי, שזולת דבר זה אינו עבד, אלא שכיר לשש שנים לכל היותר, ובשנה השביעית הוא יוצא לחפשי. בדיניו של עבד זה, כפי שהם בגמרא, במשנא, ובברייתא, הרבו חכמינו לעסוק⁹⁴. ושוב אנו צריכים לזהירות יתרה. הדינים הללו, כפי שאנו מוצאים אותם מוצעים, למשל, ב“משנה תורה” להרמב“ם⁹⁵ הם כל־כך הומניים, עד שהם מתבססים כולם על ההשקפה שעבד עברי רק כח־ידיו קנוי ו”אין גופו קנוי“⁹⁶ ומסיימים באמרה הידועה: “כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו”⁹⁷. אבל אין שום ספק בדבר, שהלכות אלו הן רק “דעת בית־המדרש”, שנותנות כבוד לבעלי־התלמוד, ואפשר, נתקיימו בחיים לאחר זמן מאוחר, כשהתנאים נעשו שליטים־רוחניים יחידים בקרב ישראל; בחיי־המציאות של בית שני עדיין לא היה להם מקום. בחיי־המציאות היה אז העבד העברי בבית העברי – עבד ממש, משועבד לאדונו במשך זמן ידוע בגופו וברוחו, עושה כל מה שדורש זה מידו ונשמע לו בלא פקפוק, ומתפרנס משיירי־שולחנו של אדוניו: אלא שלא היתה לו ההרגשה של עבדות־עולם, ועבדות זמנית (עד השמיטה, ולכל היותר – לשש שנים) אינה עבדות. ההבדל בין העבד העברי ובין הפועל והשכיר היה – שהעבד היה משמש לכל צרכי־אדוניו בלי קביעת מקצוע, כשכיר, ובלי קביעת זמן־העבודה ושעותיה שהיתה לו לפועל, והיה קשור יותר מהם אל בית־אדוניו, שהיה נשאר בו, שלא כפועל, ביום ובלילה. העבד העברי היה נמכר ליהודי (להוציא את העבדים מישראל, שהיו מוכרים המושלים הזרים לאחר מרידה או מלחמה ביהודה) אך כדי לסלק את חובותיו, ועל־פי רוב היה נמכר למי שהוא, העבד, היה חייב לו כסף; ובכן היה שכרו נקצב אך בשעת ההִמָכרות לעבד, ולא כשכיר וכפועל, שהיו מקבלים שכרם בזמנים קבועים או לאחר גמר־העבודה. עבודתו של העבד ודאי היתה קשה וממושכת מעבודתם של השכיר והפועל, שהרי תמיד היה מוכן לעשות רצון אדונו או “רבו”, מפני שהיה יושב בבית “רבו”. ובוודאי היו גם מאכלו ומשקהו גרועים מאותם של הפועל והשכיר. עריצות וענויים לא היו אף כאן, מפני היחס הפרימיטיבי שהיה בין ה”רב" ובין ה“עבד” בארץ בעלת משק בינוני ובעלת רוח פרושית־דימוקראטית; אף־על־פי־כן היה האדון מלקה את העבד העצל או הסרבן ברצועה⁹⁸ ומתיחס אליו כאל בריה שפלה ממנו הרבה. על כל פנים, לא היו העבדים העבריים מרובים בארץ־ישראל ולא היו גורם גדול כל־כך לקלקול־המדות וירידתן של עבודת־האדמה והאומניות כמו ביוון, ובפרט ברומי⁹⁹. אבל העבדים העבריים היו גורם סוציאלי חשוב במהפכות המדיניות והרוחניות של עם־ישראל בימי בית שני והיו חלק מאותו הפרוליטאריאט העברי בסוף הבית, שבלעדיו אי־אפשר לבאר את המרידות התכופות ואת התנועות המדיניות והדתיות השונות. במקום שאין המונים מחוסרי־כל בצדם של בעלי־רכוש קטנים מתרוששים והולכים שם אין מרידות לאומיות ויש רק קשרים מדיניים של המעמד המושל והמועט באוכלוסין בעזרת הצבא הנשמע לפקידיו בני מעמד זה. ואמנם, מעשהו הראשון של שמעון בר־גיורא, כשהוא יוצא ממצדה כדי להתפרץ לירושלים, הוא – להכריז על חירות־העבדים¹⁰⁰.

מרובים מן העבדים העבריים היו העבדים הכנעניים. כפי הנראה, היו רובם באים מן השווקים של צור וצידון, ועל שם זה נקראו “כנעניים”; או אפשר שם זה נשאר מימי־המקרא, שבו כתוב: “ארור כנען, עבד־עבדים יהיה לאחיו וגו‘, ברוך ה’ אלהי־שם, ויהי כנען עבד למו”¹⁰¹. אנו מוצאים שהמפקד הסורי ניקנור הציע לפני סוחרי־העבדים בצור וצידון 90 עבדים יהודיים בככר סורי אחד. כלומר, אם נחשוב בכסף של עכשיו, לערך 40 פראנק העבד. ללמוד מזה, שהכנענים היו סוחרי־העבדים העיקריים בימי בית שני, אנו רשאים; אבל ללמוד מזה על מחיר העבד בכלל אין אנו רשאים; בעל חשמונאים ב' רוצה להבליט בזה את הזלזול בערכם של היהודים העומדים להשמד מצדו של ניקנור צוררם. במשנה¹⁰² אנו מוצאים, שהמחיר היותר גדול של העבד הוא מאה מנה והיותר קטן – דינר (זהב). אבל זה וזה נאמר לשם הגזמה. יש לשער, שבחשבון ממוצע היה מחירו של עבד כנעני לערך 100 פראנק בכסף של עכשיו. ומחירה של השפחה היה פחות מזה. אבל הכל היה תלוי ביפים ובכשרונותיהם ובכחותיהם של העבד והשפחה, ואף – ב“לאומיותם”. היו עמים, שעבדיהם היו מפורסמים לשבח. למשל העבדים הסוריים (ואפשר, שאף מזה נסתעף הכנוי “עבד כנעני”, שהרי בשביל היהודי היה הסורי אף הוא כנעני או הכנעני – סורי). בין העבדים והשפחות היו מרובים גם הכושיים, ו“שפחה כושית” היא מן המצויות. אין לך מלאכה בבית ובשדה ואמנות קלה וקשה, שאין העבד והשפחה הכנעניים מוכשרים לה ועושים בה. העבדים הם חייטים וסַפָרים, נחתומים וטבחים ומנקבי־מרגליות, ואפילו מלמדי־תינוקות ופדגוגים, והשפחות הן גַדָלות (מגדלות שער, ומזה אולי – מרים המגדלית, אם אינה מעיר מגדל או מגדלא בגליל התחתון) וזַמָרות ומחוללות, ועוד. הם נמכרים בשטר, כחפץ וכבהמה, ונעשה בהם “רשום”, כדי שיוכרו בכל מקום: שמים חותם או אף זוג (פעמון מקשקש) בצוארו של העבד, כמו לגמלים בארץ־הקדם ולפרות בהרי־שווייציה, או על גבי מעילו, או “כבול” (מעין “כפה”) על ראשו, ופעמים אף כווים לו כְוִיה בבשרו לסימן, כבהמה ממש¹⁰³. על־פי החוק, העבדים הם כחפץ וככלי של בעל־הבית. העבד אין לו קנין פרטי: “מה שקנה עבד קנה רבו”. מעשי ידיו ומציאותיו ואפילו דמי צער ובושת שלו לבעליו. ואף־על־פי־כן (ובזה טוב מצבו של העבד הכנעני בארץ־ישראל מזה של העבד ברומי) “יד עבד כיד רבו” ו“עבדו של אדם כגופו”. מאכלם ומשתם של העבד והשפחה הכנעניים נופלים, כנראה, מאותם של העבד והאמה העבריים¹⁰⁴.

את העבדים היו חושבים לעצלים, מופקרים, מחוסרי־בושה ופרוצים בעריות. וכל־כך לא היו מתביישים בפניהם, עד שכמעט לא חשבום לבני־אדם: היו אדונים, ש“היו משמשים מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם”¹⁰⁵, והיו אדונים ובניהם, שהיו “נוהגים היתר בשפחות”¹⁰⁶. האדונים היו רודים ומלקים אותם בשוטים וברצועות, בפַרגול (flagellum – מין שוט) ובמגלב (מעין “נאַהייקה” רוסית, וגולה של מתכת בקצהו), והיו “מספיגים” אותם ארבעים חסר אחת או ששים “פולסים”, ורק אם העבדים היו נעשים על־ידי כך בעלי־מומים, היו יוצאים לחפשי, ואם היו מתים מתוך החבלות של בעליהם היו הבעלים נהרגים (מה שמוציא אותם מכלל חפץ או בהמה). זולת זה הם כבהמה לכל דבר. על־פי דין אין להם לא יחוס ולא אחוה, לא נשואים ולא גירושים ולא אלמנות, ואפילו לא עריות! – אבל בפועל לא היה הדבר כך. אם רבן גמליאל הנשיא התאבל על טבי עבדו וקבל עליו תנחומים ואם בביתו של הנשיא היו קוראים – אמנם בזמן מאוחר – להעבד זקן־הבית “אבא” ולהשפחה הזקנה “אמא”, ודאי היה כך אף בזמן בית־שני, כשהחיים היו פשוטים וטבעיים עוד יותר; וכמה וכמה “עבדים כשרים” כטבי היו, אם לא כבנים, לכל הפחות, כבני־בית לאדוניהם. למרות מה שלכאורה לא היה להם קנין פרטי, היה לחלק מהם כסף (peculium ברומית) לפדות את עצמם, ופעמים שהיו אדוניהם משחררים אותם חנם, מתוך חבה והכרת־תודה. דבר זה היה גם ברומי, ובארץ־ישראל לא כל שכן. – על כל פנים, העבדות הכנענית היתה מכה נוראה ומחפירה אף בגוף היהודי, כמו בזה של כל שאר האומות בימי־קדם. ועבדים כנעניים היו בישראל הרבה יותר מעבדים עבריים. ואולם צריך להטעים, שמספרם בארץ־ישראל היה הרבה פחות ממספרם בארצות אחרות מארצות־הקדם, ואין צורך לומר ממספרם ברומי; שהרי מספר העשירים ובעלי־הנכסים שיכלו לקנות ולפרנס עבדים הרבה, היה בארץ־ישראל מועט לערך. אבל סוף־סוף גורם חשוב בחיים המדיניים והרוחניים של האומה הישראלית בימי בית שני לא היה העבד הכנעני, ובנידון זה ערכו פחות אפילו מזה של העבד העברי. 

ה.

האוכלוסים נתרבו בארץ־ישראל. מלבד כפרים למאות ועיירות לעשרות יש בה מימי אלכסנדר ינאי ואילך גם כמה וכמה ערים גדולות וכרכים (ערים מבוצרות, בין קטנות ובין גדולות)¹⁰⁷. העיר היותר גדולה, העיר־הראשה, ירושלים, היו אוכלוסיה מגיעים בימי אלכסנדר ינאי והורדוס עד 100,000 איש (יותר מכֵן היא גוזמה, עיין להלן). מרובות באוכלוסים, חוץ מעשר הערים היווניות שבארץ־ישראל (הדֵיקאפוליס), היו גם שומרון (סבסטי), קיסריה, חברון, בית־לחם, לוד, יבנה, בית־גוברין, טבריה, בית־ירח, צפורי, ועוד. יש, כמובן הפרזה בדברי־התלמוד: “מגבת עד אנטיפטריס ששים רבוא עירות”¹⁰⁸; אבל יוסף בן מתתיהו, שכל עבודתו המדינית עוברת בגליל ושכתב בימים שגליליים הרבה ישבו ברומי והחי היה יכול להכחיש את החי, מעיד שבגליל בלבד היו עד 1,200 כפרים, ערים ועיירות ביחד; ולפי דיון קאסיוס, כבשו הרומיים ביהודה במלחמת בר־כוכבא ואדריינוס־קיסר 950 ערי־מבצר. מובן שאף אלו גוזמאות הן, אבל גוזמאות מעידות על רבוי הישוב בארץ־ישראל. וכך היתה ארץ ישראל באמצע ימי בית שני ובסופם מרובה באוכלוסים בלי שום ספק. ורבוי־אוכלוסים יכול לבוא רק במקום שעל עבודת־אדמה אינטֶנסיבית ואומנויות רווחות נוסף גם המסחר. ואף את העשירות באחוזות ובעבדים אי־אפשר לבאר – אם לא נראנה אך ורק בתור תוצאה מן המתנות בקרקעות, שהמלך נותן לשריו ופקידיו, ומשלל־המלחמה, שהמפקדים שוללים לעצמם ומחלקים לפעמים אף בין הצבא, – אלא על־ידי התפשטות המסחר בארץ. אבל הרי ראינו למעלה בתחלת המאמר, שיוסף בן מתתיהו עדיין הוא מטעים, ש“אין אנו (היהודים) נוטים למסחר”. כיצד נבאר סתירה זו?

כבר רמזנו, שדבריו של הסופר היהודי־היווני באו בעיקרם אך לשם – סניגוריה: כדי לבאר בזה, מפני מה לא היה עם קדום כהיהודי (וזהו עיקר הדבר, שבא להוכיח הספר “קדמות היהודים נגד אפיון”, שבו נמצאת פראזה זו על אי־נטיתם של היהודים למסחר) ידוע לסופרים היווניים העתיקים. התשובה היא: מפני שהיהודים אינם נוטים למסחר, על־כן לא באו במשא־ומתן עם עמים אחרים בזמן קדום ולא נתפרסמו בעולם, שהרי רק המסחר הוא שמקרב עמים אלה לאלה על־ידי המשא־והמתן שביניהם. ואולם יש בדבריו של יוסף בן מתתיהו אף מקצת אמת. היהודים למדו את המסחר מן הכנענים היושבים בצפונה של ארץ־ישראל בימי בית ראשון ותחלת בית שני ומן היוונים, שתפסו בסוף מלכות־פרס, וביחוד מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, כמעט את כל ערי החוף של ארץ־ישראל – באמצעיתם וסופם של ימי בית שני. על זה מעידה יותר מכל – הלשון העברית. בימי בית ראשון ותחלת בית שני – הכנעני הוא הסוחר כידוע. “אשת החיל” שבמשלי – “סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני”¹⁰⁹. ובימי בית שני יש שמות עבריים (שבוודאי היו משותפים גם לכנעניים) ל“רוכל”, “המחזר בעיירות” ב“קופת הרוכלים” שלו, ל“סוחר”, שאף הוא סובב בערים ומדינות לשם מקנה וקנין (“רכל” ו“סחר” מובן אחד להם – “סבוב”), לה“חָנות” וה“חָנְוָנִי” (כך צריך לקרוא, בחי“ת קמוצה ולא סגולה כקריאה הנהוגה: הסורים מנקדים מלה זו בקמץ, ואף “חָנות”, ברבים “חֲנויות”, היא בחי”ת קמוצה), להתגר (מלה, שאנו מוצאים אותה ושֵם ממנה “תֵגֶר”, ואפשר גם “מִתְגָר”, לראשונה רק בבן־סירא, מ“ב ד', ול”ז,' י"א, אבל היא שמית־מקורית, שהרי היא מצויה באשורית, סורית וערבית, ומערבית עברה לטאטארית, ומטאטארית לרוסית: Торговать), לה“השלחני” (שמתאמת לגמרה למלה היוונית τράπεξα מן τραπεξίτες – שולחן, אבל בוודאי קדמו הכנענים להיוונים בחלפנות), וכן למושגים המופשטים: מסחר, סַחַר¹¹⁰, סחורה¹¹¹, מִקַח וממכר¹¹², ולסוף – משא־ומתן גם במובן מסחר, שהרי ראינו, שהמסחר הוא הוא שהביא בימי־קדם לידי יחוסים עם עמים זרים, ועוד. כל זה מוכיח, שהמסחר בישראל קדם להשפעה היוונית בוודאי היתה כאן השפעה כנענית קדומה, שבאה מן הגליל ליהודה: מן השבטים הצפוניים, שהיו מעורים בצורים ובצידונים, אל השבטים הדרומיים, שמתחילה הרחיקום הפלשתים מעל חופי־הים ואחד־כך דחקום מעליהם היוונים, יורשיהם של הפלשתים. ואולם שבאמצע בית שני ובסופו היה המסחר ברובו בידי היוונים – אין הלשון העברית של אותו זמן משארת שום ספק. אפילו מוכר־התבואה מקבל אז שם יווני: “סיטון” ( σιτώνης ). המוכר לאחדים, ביחוד לחם, הוא “פלטר”, (πραθήρ לדעתם של שירר וקרויס, πωλητήριον לדעתו של הרצפלד). המוכר רק מין אחד של תבואה או סחורה הוא “מָנָפול” (μονοπώλης לא “מונופולין” במובן שלנו). וספר־החשבונות של הסוחר הנותן “בהקפה” (מלה עברית!) הוא ה“פינקס” (πίναξ), הבגדים והאריג של הבגדים נקראים רובם ככולם בשמות זרים, למשל: “פילוסון ו”הנדויין" (אריג של פלוסיון, על גבול מצרים, ושל הודו או הנדקי) “קילקי” (לבָד מקיליקיה), “דלמטיקון” (בגד דאלמאטי), “סגום” (כך צריך לקרוא, ולא “סגוס” בסמ"ך, שהרי זהו sagum ברומית – מעיל קצר ועבה, שהיו מתעטפים בו הגרמנים במלחמה ומשלשלים אותו על הכתף, ומלה זו באה לרומית מלשון קלטית), “פרגוד” ( (παραγαύδιον “אצטלא” (στολή) “סודר” ( σουδαριον ביוונית – מטפחת־הזעה) “פיליון” ( πίλιονביוונית ־־ כובע של לבד), “אנפלאות” ( ὲμπίλια ביוונית ־־ פוזמקאות של לבד), “סנדל” ( σανδάλιον, σάνδαλον ) ומזה – “סנדלר” (sandalarius), “ספסל” (subsellium) “קתדרה” (καθέδρα) “וילון” (velum), “טבלא” (tabula), “אסקוטלה” (scutella, ברומית Teller), “תיק” (θήκη) “קופסה” (καψα) ועוד, ועוד. כל אלה היו מובאים לארץ־ישראל מן החוץ על־ידי סוחרים יוונים ואף רומיים. אפילו ה“מראָה” העברית העתיקה נתחלפה ב“אספקלריה” הרומית (specularia) אפילו ה“קנבוס” (κανναβος) בא ליהודים באמצעות היוונים. וה“חוף” העברי קבל שם יווני משובש “נמל” (מן λιμήν) ואולם אפשר, שאין זו מלה יוונית כלל, והדמיון בהפוך־אותיות אינו אלא מקרי, או הלשון היוונית שבשה מלה זו על־פי מלה כנענית). והסוחר היווני הביא עמו עוד כמה וכמה מלות זרות, שנתאזרחו אחר־כך בעברית החדשה “טופס” ( τύπος), “דוגמה” (δὲιλμα), הדיוט" (ὶδιωτης), “ננס” (νάννος), “ליסטיס” (ληϊστής ) ביחיד בסמ“ך, ורק ברבים “ליסטים” במ”ם, “אסתניס” או “איסטניס” ( ὰσθενής), “סיקרים” או “סיקריקון” (sicarii) ועוד, כל־כך נתאזרחו בעברית החדשה, עד שנשארו נכסי צאן־ברזל של הלשון העברית ודחו מפניהן את המלות העבריות המקוריות, שבוודאי היו מצויות במקום אחדות מהן (למשל, במקום “ננס”); וכבר נבנה מן “ליסטיס” הפועל: “מלסטסים (כך צריך לקרוא במקום “מלסטמים”) את הבריות”. כל זה מוכיח למדי שלאחר שאבדו הכנענים את ההגמוניה המסחרית שלהם אפילו בארצות הסמוכות לצור וצידון, עבר המסחר ביהודה לידי היוונים. אפילו הלל הזקן, הלל הבבלי, שהרבה מפתגמיו נשתמרו בארמית, כשתקן תקנה לטובת המסחר בארץ־ישראל, קרא לה בשם יווני: “פרוסבול” (προσβολή).

וכשמות־המסחר כך אף שמות־המטבעות. מתחלה הם בעברית; ה“שקל”, שטבעו החשמונאים בעקבות המטבע הכנעני־העברי הקדום; ה“מעה” שמתאמת להמטבע היווני ( ὸβολός) ושנעשתה במספר־רבים (“מעות”) שם־נרדף לממון בכלל, – וה“פרוטה”, המטבע היותר קטן (לערך חצי־סאנטים), שמתאים למטבע היווני (λεπτόν). ואולם מימי הורדוס ואילך נעשים המטבעות רומיים ויווניים כולם. הדינר, של כסף ושל זהב, denarius ברומית, שדחה מפניו גם את ה“שקל” העברי וגם את ה“זוז” השמי (ואולם, לדעת קצת נקרא כך על שם צורתו של זיאוס, זוס, Zeus, שהיתה חקוקה עליו); הפונדיון ( (dupondius; האסר או, ליתר באור, האסר האיטלקי (as או ברומית העתיקה, assarius, ביוונית ασσάριον) הטרפעיק ( τροπαϊκόν), הקוטרונק (quadrans)¹¹³.

אמנם, לא תמיד מלים זרות מעידות גם על הדבר שהן מציינות אותו, שאף הוא בא מן החוץ. “ההשאלות הללו (מלשון יוונית) – אומר שוואלם – אינן מראות, שהדברים הנסמנים במלות אלו באו ליהודים מן היוונים: פשוט הלשון של המסחר הלאומי נתנמרה (se bigarrait) בניאולוגיסמים, מפני שהלשון המסחרית ביחוד היתה זו של היוונים. כך היה ממש במאה הט”ז, שאז הביאו לנו הפלורנטינים שנדדו ועברו לצרפת, מלים טוסקאניות, שעכשיו נתלאמו: banqueroute, banque, agio, bilan¹¹⁴. אבל סוף־סוף המון־מלים כזה מוכיח, שההשפעה היוונית היתה חזקה בחיים החיצוניים של ארץ־ישראל בכלל ובעולם־המסחר בפרט.

ואולם גם היהודים עסקו במסחר מימי שמעון בן מתתיהו ואילך, ובפרט לאחר שנכבשו כל ערי־החוף לפני אלכסנדר ינאי. שבערים הללו, שקודם לכן היו יווניות גמורות, נתישבו בתקופה שבין אלכסנדר ינאי ובין הורדוס ובניו רבבות אלפי יהודים, – דבר זה יש לראות מתוך העובדה, שבימי המרידה הגדולה, שקדמה לחורבן, נהרגו בקיסריה יותר מן 20,000 יהודים, בבית־שאן – 13000, באשקלון – 2,500, בעכו – 2,000 וביפו – 8,400; ונהרגו יהודים הרבה גם בסוסיתא וגדר¹¹⁵. באותו זמן וקודם לו נזכרו בספרות של התקופה יהודים גם בעזה, אנתידון וגרש. ובכן היו אז יהודים בערי־המסחר המרכזית של יהודה וגליל, אף־על־פי שישבו בתוך היוונים; ובערים הללו ודאי עסקו גם היהודים במסחר לאחר שלמדו אל דרכי היוונים, – ומכאן הקנאה והשנאה הכלכליות, שגרמו לפרעות והריגות, נוסף על השנאה הדתית והגזעית; וכמו־כן ישבו יהודים בקרב הצורים והצידונים – עם־המסחר בימי־קדם. כי, לפי עדותו של היקאַטיאוס¹¹⁶ נתישבו יהודים הרבה בפיניקיה מיד לאחר מיתתו של אלכסנדר מוקדון. בארְוָד ישבו יהודים בימי שמעון חשמונאי¹¹⁷; והיהודים שבצור וצידון נזכרו בימי המרידה: יהודי־צור נהרגו ברובם והרבה מהם הושמו בנחושתים וליהודי־צידון לא נעשתה רעה¹¹⁸.

היהודים למדו, איפוא, את דרכי־המסחר משני העמים־הסוחרים היותר מצוינים שבימי־קדם. סחר־פנים היה ביהודה מאז, כמובן. כל יום ששי היו הכפריים מוכרים תבואותיהם ופירותיהם להעירוניים. יום־שוק זה שנקרא גם יום־הכניסה, היה מתכנס אחר־כך ביום ב' וביום ה'¹¹⁹. עיקרו היה לשם מסחר, ואך לאחר זמן היו משתמשים בו אף לצרכים אחרים (חתונות, ישיבת בתי־הדינים וקריאת־התורה). שווקים היו בכל עיר ועירה, ואפילו בכפרים הגדולים, והיו רואים בהם מוסד יהודי קדום; מוסד נכרי וקבוע רק בכרכים הגדולים, שרובם, או רובם הניכר, הם נכרים (עמאוס, אשקלון, עזה, עכו, אנטיפטריס, צור, בית־שאן וקיסריה) היו הירידים. כנראה, מוצא־המלה הוא מן הפועל “ירוד”, מפני שרוב ה“ירידים” היו מתחלה בערי־החוף, שהן במורד קרוב אל הים (השוה: “יורדי־הים באניות”, ובארמית “נחותי־ימא”, להלן). ומזה נתפשטה מלה זו אף על שווקים שלא על חוף הים, כמו “ירידה של בוטנה”¹²⁰. ומדרש מאוחר פונה אל עשיו ואומר לו ביחס אל יעקב: “את[ה] יש לך ירידים (מלת “שווקים” שבאה כאן, הוא ביאור לירידים, ואחר־כך הוכנסה בטעות לתוך הפנים) והוא (יעקב) יש לו שווקים”¹²¹. בשווקים היו נמצאים למכירה צרכי אוכל־נפש, בגדים ושאר פרי תעשית־הבית של הכפרים, בעוד שבירידים, שהיו קשורים בחגים הנכריים (“איד”, בסורית עִאדָא חג, ובערבית – עִיד: והפירוש “איד” – אסון, אינו אלא מאוחר ואגדי, ואפשר לשם כך נתחלף בבבלי מע' לא‘, בעוד שבירושלמי נשאר “עיד” בע’), היו השיירות מביאות סחורות־חוץ, מיני בשמים וכל מיני חפצים של מותרות וגם – עבדים ושפחות.

ומסחר עצום ודאי היה מתפתח בירושלים בשלש־רגלים, כשהעולים לרגל היו מגיעים לרבבות ואפשר גם – למאות אלפים. אמנם, המספר שבתלמוד¹²² – “כפלים כיוצאי מצרים”, ובכן 1,200,000 של פסחים, שעל כל אחד מהם נמנים עד עשרה אנשים (ובכן 12,000,000 !) ואפילו זה של יוסף מתתיהו¹²³ – 2,700,000 או, כמו שהוא אומר במקום אחר¹²⁴ 3,000,000 – מספרים עצומים אלה מופרזים הם. כבר הוכיח ד. חוולסון, שאפילו אם היו ממלאים את כל ירושלים (ששטחה היה, לפי יוסף בן מתתיהו, ל"ג ריס, קרוב לשני קילומֶטרים ומחצה) בני־אדם מן הקצה אל הקצה, לא היה משתרע עליה מספר עצום כזה של אוכלוסים¹²⁵. אבל העולים לרגל ודאי היו מרובים מאד ובוודאי היו מגיעים עד 100,000 איש. ופרנסתם של המונים עצומים כאלה ואף קרבנותיהם ודאי דרשו מכירות וקניות הרבה. העליה־לרגלים גרמה, איפוא להתפתחותו של המסחר הפנימי, אבל רבבות היהודים, שהיו באים לירושלים מארצות אחרות, לא רק היו מביאים עמהם הרבה ממון ומוציאים אותו בעיר־הקודש, אלא אף היו מקשרים יחוסים של משא־ומתן מסחרי עם תושבי־ירושלים בפרט ועם בני יהודה והגליל בכלל. וכך היתה העליה־לרגלים לא רק גורם לאומי, מדיני ורוחני חשוב, אלא אף גורם כלכלי גדול¹²⁶. ודבר זה קרוב לוודאי מאחר שכבר הראה הרצפלד¹²⁷, שעוד בימי בית שני היה המסחר רווח בין היהודים, שישבו בהמונים לא רק בבבל ובמצרים, אלא גם בכנען ובסוריה ובקפריסין, בקיריני, בכוש ובערב, באסיה הקטנה על פני כולה, ואף ביוון, באיטליה כולה, וביחוד ברומי, בספרד (אספמיה), ועוד. כל היהודים הללו עסקו בארצות אלו לא במלאכה ובחרושת־מעשה, שלא הצטיינו בהן מן התושבים העיקריים, אלא בעבודת־האדמה. במקום שהאדמה היתה מוכשרת לכך ביותר (למשל בבבל), וביחוד במסחר. אי־אפשר הדבר שלא תהא פעולת־גומלים מסחרית בין יהודי ארץ־ישראל – המטרופולין – ובין יהודי־הגולה – ה“בנות” וה“מושבות” של יהודה וירושלים. תפוצות־ישראל – הגולה הגדולה והרחבה, שהיתה קשורה ביהודה, המטרופולין שלה, והיתה שולחת לירושלים סכומים עצומים – היו מתעשרות על־ידי המסחר. העובדה, שהמלך מתרדת מפונטוס יכול היה לגזל באי קוס, לערך בשנת 70 קודם ספה"נ, 800 ככר שצברו שם יהודי יוניה וכריה בשביל בית־המקדש¹²⁸ ופלאקוס הרומי – 100 ליטרה של זהב, שצברו יהודי אפמיאה ולודקיה לתכלית זו עצמה¹²⁹ – עובדה זו בלבד מעידה על עשירותם המופלגת של יהודי־הגולה, שיכלה לבוא רק מן המסחר בלבד או, לכל הפחות, מן המסחר ביחוד. והיא מעידה גם על דבקותם במטרפולין. נקל, איפוא, לשער, שאף על־ידם היה המסחר בארץ־ישראל מתרחב ומתפשט.

ו.

סחר־הבינים בארץ־ישראל צריך היה להיות לא קטן. כי המדינות השונות שלה היו עשירות ביבול ממין אחד ועניות במינים אחרים. השרון ביהודה היה מוכר את יינותיו ואת בהמותיו וקונה לחם; יריחו ושפלת־גינוסר היו מוכרות את פירותיהן המצוינים ואף הן קונות לחם; השפלה ביהודה היה לה עודף של יין ושמן, והגליל – של תבואות וירקות. ועל־ידי כך היה מתפתח המסחר בין המדינות של ארץ־ישראל מבפנים. אבל היה לה לארץ־ישראל גם סחר־חוץ. כבר ראינו למעלה, בתחלת דברינו, שיהודי ארץ־ישראל היו יוצרים יותר מכפי תביעת ההספקה הפנימית והיו מוציאים את עודף־היצירה לחוץ. ההוצאה של ארץ־ישראל לא היתה מועטת. יין־יהודה היה נמכר במצרים ובסוריה ועוד בארצות סמוכות ורחוקות. גם השמן והחטה של הגליל היו משובחים והיו נמכרים בשוק העולמי. ואף פירות שונים והמוכן מהם היו נמכרים בחוץ־לארץ ועד רומי הגיעו. פרי האומנות והחרושת היה נמכר, אמנם. אך בארץ בלבד; אבל אפשר, שהיה מגיע לארצות־חוץ על ידי העולים־לרגל.

ואולם אף ההובאה לארץ־ישראל מן החוץ לא היתה פחותה מן ההוצאה שלה. הרצפלד¹³⁰ חשב ומנה עד 240 חפצים של משא־ומתן מסחרי, שהיו להם מהלכים בארץ־ישראל, וביניהם עד 130 חפצי מקח וממכר (ובכן – יותר ממחצה!) שהיו באים מחוץ־לארץ. אפילו אֲכלים ומשקים, שארץ־ישראל עשירה בהם, היו מביאים גם מן החוץ. בארץ־ישראל היו מהלכים לכותח הבבלי, לשֵכר המדי, לחומץ האדומי ולזיתוס (מין שכר) המצרי¹³¹. אף הפול המצרי, החרדל המצרי והדלעת המצרית היו מצויים בארץ־ישראל, ואף מיני דגים מיובשים ומיני עדשים היו מביאים לשם ממצרים. מקיליקיה היו מביאים גריסין¹³², מיוון – דלעת¹³³, מביתוניה – גבינה¹³⁴, מספרד – את הדג קוליאס¹³⁵ מבעל־בֶך שבסוריה – את השום¹³⁶, ומפרס – את האפרסקי¹³⁷. ואפילו היין, שהיה כל־כך מצוי בארץ ישראל וכל־כך מובחר במינו, לא דחה מפניו את יינות חוץ־לארץ לגמרם. כך נזכר במשנה יין איטלקי ויין קיליקי (מקיליקיה), ואפשר – גם יין־קפריסין (שלדעת אחרים, זהו יין מפרי־האביונה, אבל יותר קרוב, שזהו יינו של האי קיפרוס). יין כושי נקרא כך בוודאי יותר על שם מראהו השחור מעל שם מוצאו מארץ כוש. בזמן מאוחר נזכר גם היין העמוני¹³⁸.

מערב היו מביאים לארץ־ישראל גמלים וחמורים ועורות, ואף חמור לובי לא היה יקר־המציאות ביהודה. פילים, שן, קופים, טווסים, ועוד, היו מביאים מארצות רחוקות. ארגמן וזכוכית הכניסו מצור, ותכשיטים – מאלכסנדריה של מצרים. וממצרים היו מביאים אף גומא וקלף מעובדים. מקלף היו נעשים מגלות ושטרות וספרים, ומגומא – גם סלים קטנים ונאים¹³⁹ וגם סלים גדולים ופשוטים¹⁴⁰. על הבגדים, שהיו מובאים ממצרים ומהודו, מקיליקיה ומדאלמציה, כבר דברנו למעלה. וממילֶט היונית היו מביאים אריגים של צמר דקים כמשי¹⁴¹ שכבר הם משובחים בפיהם של אריסטופאנס¹⁴² ופליניוס¹⁴³.

התבואות, הפירות והסחורות השונות היו עוברים בפנים־הארץ ממקום למקום על־ידי “חַמֶרֶת” ו“גַמֶלֶת” (מלים עבריות מקוריות וקדומות), כלומר, על־ידי שורה של חמורים וגמלים, שהיו מובילים תבואות וסחורות הרבה ביחד, כדי להבטיחן מן השודדים האורבים על הדרכים¹⁴⁴. והתבואות והסחורות מן החוץ היו באות לארץ־ישראל, קודם כל, על־ידי ה“שַיָרות” (בסורית “שיירתא”, בערבית “סַיאַרַת”) ודרכי־השיירות, דרכי־המסחר העתיקות, שהיו מוליכות לארץ־ישראל או עוברות דרך בה, מרובות הן וחשובות מאד. דרך אחת היתה מוליכה מערב הדרומית־מערבית, בהקבלה לים־סוף וללשון־הים של אילת (מכאן – הערך הגדול של עציון־גבר למלכי־יהודה, משלמה עד יהושפט) ומביאה את תוצאותיה של “ערב המאושרת” ושל כוש לסלע־ערב (פֶטְרָה), שבעים קילומטר דרומית לים־המלח; ולסלע־ערב היתה מוליכה את השיירה גם דרך אחרת – מלשון־הים הפרסית באלכסון דרך ערב – והשיירה היתה מביאה את תוצאותיהן של בבל והודו. שתי דרכים אלו נגעו בארץ־ישראל אך מעט. ואולם מסלע־ערב היתה מוליכה דרך אחת למצרים, שניה – לעזה, ושלישית – לדמשק דרך החופים המזרחיים של ים־המלח ושל הירדן. דרך־עזה היתה מוליכה לצד־צפון על־ידי שפלת־יהודה לירושלים, או – ללוד ושומרון¹⁴⁵, ובעמק־יזרעאל היתה נבלעת בדרך אחרת, שהיתה מוליכה לעכו; ומעכו היתה מוליכה דרך רומית עד אנטיוכיה, בירת־סוריה. ואולם מבבל הוליכה הדרך על־יד נהר פרת האמצעי אל המדבר הערבי־הסורי עד תדמור. ולאחר שהיתה עוברת שטח לא־גדול מן החוף המזרחי של הירדן העליון, היתה עוברת את הירדן מדרום לים־כנרת (ים־גיניסר) או מצפון על־יד “גשר בנות־יעקב”, שהוא מימי־הרומיים (על־יד המושבה משמר־הירדן) בגליל העליון. והיתה חוצה את בית־שאן ואת עמק־יזרעאל ומגעת עד הכרמל, אשר “בים־יבוא”. ומאבל בית־מעכה (Abila), ממערב לעיר זו היתה מסתעפת עוד דרך אחת – דרך מיוחדת לדמשק¹⁴⁶. גם מירושלים היו הרבה דרכים מוליכות לדמשק, חוץ מן הדרכים הפנימיות, שהיו מוליכות לשכם ושומרון, ליפו וחברון¹⁴⁷. ו“דרך־מצרים” היתה עוברת, מימי הרומיים ואילך, לאורך חופי הים־התיכון מפלוסיון דרך רינוקולורה ורפיח עד עזה, ומשם היתה עוברת דרך אשקלון, יבנה, יפו וקיסריה ומגעת עד צור¹⁴⁸. דרכים אלו של יבשה היו מביאות לארץ־ישראל בכלל ולירושלים בפרט את כל תבואות אסיה ואפריקה, מ“הודו ועד כוש” ממש.

וחוץ מעל־ידי שיירות בדרכי־היבשה היו סחורות חוץ־לארץ באות לארץ־ישראל דרך הים: ה“מפרש” (בים) בא בתלמוד ביחד עם ה“יוצא בשיירא”¹⁴⁹. “מדינות־הים” הוא בטוי עברי קדום. חוץ מן הספינות היו גם אלפות (כך בסורית, ובאשורית אֶלְפֻ – ספינה), בדרך כלל – ספינות יותר קטנות, ארבות – מין סירה גדולה להובלת תבואות (ועד היום נקרא מין סירה גדולה של קרשים בשם арба ברוסית, ובוודאי בא שם זה לרוסית מטורקית־טאטארית, ולטאטארית – דרך הלשון הערבית מן הסורית), דוגית (ובבבל נקראה ביצית), שכנראה, שמשה מתחלה לדיוג בלבד (“סירת־דוגה” במקרא), ולסוף, עריבה – מין סירה קטנה ושטוחה, שהיו מובילים בה תבואה על פני הירדן¹⁵⁰, מעין périssoire בצרפתית או Душегубка ברוסית. הסַפָנים היו לא מועטים בין היהודים בימי בית שני ונחשבו ל“צדיקים” ו“חסידים”, לעומת החַמָרים והגַמָלים, שנחשבו כולם או רובם לרשעים¹⁵¹. המלות העבריות (זולת הארמיות והיווניות) המרובות, שמשמשות להוראת חלקי־הספינה וצרכי השיוט¹⁵², מוכיחות למדי שהיהודים הרבו לעסוק בסחר־הים. ואמנם, הם היו עוברים בספינות את הים־התיכון, את ים־המלח, את הנילוס, את הפרת, את הכנרת, ואפילו את הירדן הקשה לשיוט מפני עקוליו המרובים וזרמתו המהירה. יוסף בן מתתיהו מזכיר 230 ספינות בעלות ארבעה משוטות במגדל (־נונייא, טריכיאיה) על־יד ים־כנרת¹⁵³; ובוודאי שמשו לא רק לדיוג, אלא גם לשיוט תבואות וסחורות. ובמצרים היו היהודים משגיחים על סחר הנילוס וים־הסוף וחוכרים את המכס של היאור והים¹⁵⁴; והעַרבאַרכוס (או האלאבארכוס), שנחשב לראש הקהלה היהודית האלכסנדרונית המפוארת, היה בעיקרו גובה מכס־הנהרות. שהיהודים עסקו בספינות אף לאחר החורבן – דבר זה נראה מספור מעניין זה של הפילוסוף הניאו־אפלטוני, המליץ והמשורר היווני סינזיוס (לערך 375–412 לספה"נ), שבשנת 401 התנצר ובשנת 410 נעשה ההגמון הנוצרי של עכו (9־20, Synesius, Epistolae, IV), הוא נסע מפוסידיון לקיריני בספינה, שבעלה היה היהודי אמאראנטיס. לספינה, זו היו 12 ספנים, רובם יהודים, “נוכלים, שבקשו את נפש היוונים לספותה”. בספינה היו 50 נוסעים, בהם נשים וילדים. ביום הששי, ערב שבת, קמה רוח־סערה. וכשבא ליל־השבת עזב השייט היהודי את המשוט, כדי שלא יחלל את השבת. הנוסעים התחננו לו, שלא יעשה כך; אך הוא לא שם לב לתחנות וקרא בכתבי־הקודש בקול רם “כמכבי אמתי ושומר־תורה”. והוא שב אל המשוט רק בחצי־הלילה, כשנתגברה הסערה והיתה סכנת־נפשות בדבר. הוא נהג, איפוא על־פי התלמוד¹⁵⁵ שאך “פקוח־נפש דוחה שבת”¹⁵⁶.

סחר־הים של היהודים בארץ־ישראל היה יוצא מערי־החוף יפו, קיסריה, אשקלון, עכו ואנתידון, ומחוז־חפצם של “יורדי־הים” או “מפרשי־הים”¹⁵⁷ בין הסוחרים היהודים היה רומי (תחנות־בינַים היו לאלו ברינדיסיון ודיקיארכיה־פוטיאולי) וקיליקיה (ביחוד אי־טארסוס), ואף לגליה ואספמיה (היספניה – ספרד) היו מגיעים בספינות¹⁵⁸.

וכל־כך היה המסחר חשוב לאומה עוד בפני הבית, עד שבתפלתו של הכהן הגדול ביום־הכפורים אנו מוצאים: “יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא השנה הזאת שנת זול, שנת שובע, שנת משא־ומתן”¹⁵⁹. ולא עוד, אלא שבסופה של תפלה זו היה אומר: “ואל תפנה לתפלת יוצאי־דרכים”¹⁶⁰. או בנוסח אחר: “ואל תכנס (נ"א יכנסו) לפניך תפלת (נ"א תפלות) עוברי־דרכים”¹⁶¹. כלומר: יהי רצון, שיהא גשם על הארץ, אף־על־פי שרוב הסוחרים, “יוצאי הדרכים” לשם מסחר (יותר מוטעם מ“עוברי־דרכים” שבבבלי), חוששים לו, שמא יעכב את נסיעותיהם המסחריות. שהרי קשה לחשוב, שהכהן־הגדול דאג לעוברי־דרכים סתם, שרוצים באויר יפה, ועל־כן הם חוששים מפני הגשם. בוודאי היו מביאים את רוב סחורות־חוץ יוונים וכנענים מיוונים; אבל גם היהודים, יהודי ארץ־ישראל, ועוד יותר־יהודי־הגולה, כבר היו עוסקים אז בסחורות של “מדינות־הים”. כי, בהפך מדעתו של קרויס¹⁶² כבר היו מימי אלכסנדר ינאי ואילך גם בישראל לא רק “תגרים” (“תגרי־ירושלים”, “תגרי־לוד”), אלא גם סוחרים גדולים וראויים לשם זה.

ז.

את התבואות, הפירות והסחורות היו אוצרים באוצרות ומוכרים בשווקים; ורגיל הוא הבטוי: “מעטרים את השווקים בפירות”¹⁶³. כלומר, מסדרים כעין תערוכה של פירות בחנויות של השווקים או על גבי תריסים בתוכם. את כל אלה היו מוכרים אף בירידים, אבל גם בחנויות, – מלה עברית טהורה שכבר הזכרנוה. בתנ"ך ובתלמוד נזכרו: חנות של נחתומים, חנות של צַבָעין, חנות של פשתן (“חנותא דכיתנא”), חנותו של בַשָם, שוק (חוץ)־האופים, שוק־האורגים, שוק־הנפחים, שוק־הזגגים, שוק־הנגרים, שוק של צמרים, ועוד¹⁶⁴. וכבר הבאנו שיוסף בן מתתיהו מונה בעיר החדשה, בצפונה של ירושלים, לא רק שווקים מיוחדים לצמרים, נפחים ונגרים, אלא גם חניות של סוחרי בד ובגדים¹⁶⁵. ובעיר עמאוס, בשפלת־יהודה, היה שוק (“אטליס”) של בהמות, שהרי שם “לקחו רבן גמליאל ור' יהושע בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל”¹⁶⁶.

הממונה על השוק היה “בעל־השוק” (בכתבות הכנעניות “רב־שוק”) בעברית וביוונית – “אגרונימוס”¹⁶⁷. “בעל־שוק” או “אגוראנומוס” כזה כבר נזכר בהיסטוריה שלפני מרד החשמונאים¹⁶⁸; וזמן מועט לאחר מיתתו של הורדוס אנו מוצאים את אגריפס נכדו (מי שעתיד להיות המלך אגריפס הראשון) אגוראנומוס בשוקי־טבריה¹⁶⁹. היו גם שַמָאים של הסחורה וגם “משער בשוק”¹⁷⁰ שבוודאי היה קובע את השער של הסחורות בשוק. במקולין (macellum) היו קונים בשר, ובעטליז (אטליז, קטליז – κατάλυσις) – שוק־עראי של השיירות – היו קונים מלבד בשר, גם בהמות ויין, ועוד. לחם (“פת”) היו קונים מן ה“נחתומר” ואף מן ה“פלטר” (מלה יוונית, שכבר הזכרנוה); וב“פלטר” היו מוכרים גם ירקות. בשוק היו “קבע” ו“תריסים” (מה שהגרמנים קוראים stand והרוסים Потокъ ). שורה של חנויות היתה גם בסטיו (στοά היוונית) – אולם של עמודים, שהיה שייך לעיר ומסתיים בכפה, ששם היו בתי־המסחר ו“בתי־המחיה”¹⁷¹ וזהו מה שקוראים בגרמנית Markthallen, בצרפתית depót וברוסית Крытые Рынки. “כפה” כזו היתה למשל באנטיפטריס¹⁷², ובירושלים היתה – אמנם לפי עדות מאוחרת¹⁷³, אף “כפת־החשבונות” ששם היו הסוחרים מחשבים את חשבונותיהם וקוצבים שער לסחורותיהם, ובכן, – מעין בורסה של עכשיו. לצרכי־המסחר שמשה גם הבסיליקי¹⁷⁴. לפחות יודעים אנו, שבאשקלון היו הבסילקאות משמשות לממכר־חטה¹⁷⁵. באלכסנדריה של מצרים היתה ה“בסיליקי הגדולה” (שבטעות נחשבה קודם לכן לבית־כנסת) כעין סטיו ובורסה לבעלי־מלאכה שונים מישראל, שבוודאי לא רק היו עובדים שם במלאכות שונות, אלא גם מוכרים שם את פרי־מלאכתם, כמו שהדבר נוהג בארץ־הקדם עד היום¹⁷⁶. ולעיירות, ואף לכפרים, היו הרוכלים מביאים מן הערים הגדולות מיני סחורות בסלים על כתפם, כמו בימינו, ו“רוכלים המחזרים בעיירות” הוא תואר מתמיד בתלמוד¹⁷⁷. אבל מפליא הוא, שכבר אנו מוצאים במשנה “מוכרי־כסות”, שנושאים עמהם את הבגדים למכירה ו“מפשילין” אותם “במקל לאחוריהם”¹⁷⁸. 

בעד הסחורות היו משלמים מכס של הוצאה והובאה – מכס של פנים ומכס של גבול. הרומיים היו קוראים למכס vectigalia, כדי להבדילו מן המס – tributum, והיו מוסרים את גבית המכס ל“גבאים” (גובים), “בַלָשים” (בודקים ומחפשים אחר מבריחי־המכס) ו“מוכסים”, שהיו חוכרים את המכס מן הממשלה או חוכרים אותה מן החוכרים. המכס היה מרובה וקשה עוד בימי הפרסיים: אז היו נוטלים מן היהודים “מנדה” – “מַנְדַת” באשורית – “מדת־המלך”, “בלו” – בִלְתֻ – באשורית – כנראה, מס צרכי אוכל־נפש, ו“הֲלָך” – כנראה, מס־הדרכים (“אַלַכֻ” – הלוך באשורית)¹⁷⁹. בימי הסיליקיים היו היהודים משלמים מס־הגולגולת, מס־המלח, מס־הכלילים (“עטרות חתן וכלה”) מס־הקרקע, מס־הבהמות ומס של פירות־האילן¹⁸⁰. מה היו המסים והמכס של החשמונאים – אין אנו יודעים בבירור; אבל קרוב לוודאי, שהם השאירו לעצמם כל מיני מכס, שהיו באים תחלה לידם של הסיליקיים, אבל הפחיתו את המסים הישרים על הנמכר בשוק. אילמלא כן, לא היה העם מסור להם כל־כך ונלחם את מלחמותיהם בעקשנות ובגבורה במשך ארבעים שנה, מימי כבוש־פומפיוס עד ימי הורדוס, ושומר להם אמון עד ימי אגריפס הראשון ועד בכלל. לא כן הורדוס. מיד אחר מיתתו אנו רואים את העם דורש לבטל את ה“מס השנתי” ואת ה“מסים” שהיו נוטלים בלי חמלה מכל הנקנה והנמכר בשוק¹⁸¹. ואולם על הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים ושל הורדוס עוד נדבר להלן. המכס, והמסים שהיו נוטלים נציבי־רומי, היו מרובים וקשים: מס־המים, מס־הערים, מכס צרכי אוכל־נפש (בשר, מלח, ועוד), מכסי הדרכים. ביחוד היו קשים מכסי־הגבול: כל עיר ועיר היתה גבול לעצמה. פליניוס מעיד, ש“כמעט בכל תחנות של יבשה או של ים היו גובים איזה מכס”¹⁸², באופן שהסחורות היו נמכרות בשוק הרומי פי מאה מכפי שוין במקום־מוצאן או במקום־עבודן. בתי־מכס אימפריאליים (כלומר, קבועים על־ידי השלטון הכללי של מלכות רומי) היו בתשע או בעשר מדינות, וביניהן – במדינת־אסיה, שלתוכה נכנסה גם ארץ־ישראל. במדינת־אסיה היה המכס הרשמי אך ½2 אחוזים משויה של הסחורה. ואולם המוכסים הישרים והמעוקפים (החוכרים מן המוכסים) היו מוצצים את לשדו של העם ומתמלאים מחורבנו. ועל־כן היו שנואים על העם ועל מנהיגיו במדה שאין למעלה ממנה. כל שנאתם ל“אדום־רומי” אפשר שהיא נובעת משנאתם למוכסים אלה, שהיו בעיני העם וחכמיו ההגשמה של השלטון ה“קיסרי” החמסני. בתלמוד ובמדרש בא “מוכס” ביחד עם “ליסטיס”¹⁸³, “מוכסין” ביחד עם “גזלנים” ו“חמסנים”¹⁸⁴, ו“,גבאים” באו ביחד עם “גנבים”¹⁸⁵. “הָרָגים וחָרָמים ומוכסין” באים זה בצד זה¹⁸⁶, מוכסים פסולים לעדות¹⁸⁷, ואין נוטלים צדקה מתיבת־המוכסים, אף אין פורטים מעות מתוכה משום גזל¹⁸⁸. ואף באיוונגליון נזכרו תמיד ה“מוכסים והפושעים” ביחד¹⁸⁹. ועד היום אומרים ברוסית мытарства (הרפתקאות, ענויים) מן мытарь (מוכס). ואמנם, הם היו גורמים ענויים לבעלי הסחורות שהיו עוברות דרך בתי־המכס. כדי שהללו לא “יבריחו עצמם מן המכס”¹⁹⁰ או “יגנבו המכס”¹⁹¹ על־ידי הבלעת הסחורות הטעונות מכס בין הסחורות, שאין דין־מכס חל עליהן – היו להמוכסים ומשמשיהם “מקל של בַלָשים”, שבו היו מבדרים את הסחורות, נוברים ומחטטים בתיבות ובודקים את הסלים ואת החבילות עד מקום שידם מגעת¹⁹². לסימן, שכבר נגבה המכס (ביחוד כשהיה צורך לבעל־הסחורה לעבור את הנהר), היו המוכסים עושים “קשר של מוכסין”¹⁹³. את דמי המכס היו המוכסים משלשלים לתוך “תיבת המוכסין”¹⁹⁴. – לשם גביית המכס או לשם בדיקה, אם נשתלם כהוגן, היתה באה לפעמים “בַלֶשֶת” שלמה¹⁹⁵ שהיתה סיעה של מרגלים בכלל. ודבר זה השניא את שלטון הזרוע, “מלכות הזדון”, על העם עוד יותר.

על־ידי המסחר, כעל־ידי האחוזות הגדולות, שנתהוו מעט־מעט מתוך נטילת האחוזות הקטנות בחובותיהם של האכרים הזעירים, נתרבו העשירים בארץ־ישראל, וביחוד ביהודה. מספר העשירים, שהורדוס האשימם במרידה והחרים את רכושם, עלה לעשרות¹⁹⁶. “יקירי־ירושלים”¹⁹⁷ ו“נשים יקרות שבירושלים”¹⁹⁸ – הם לא רק חשובים ונדיבים, אלא גם עשירים. כלבא שבוע, נקדימון בן גוריון, בן־ציצית הכַסָף¹⁹⁹, אלעזר חרסום ומרתא בת בייתוס ידועים בתלמוד בעשירותם המופלגת שמגעת לידי אגדיות²⁰⁰. בני ירושלים הם “אנשי־שחץ”²⁰¹ – רודפי תענוגות, מתהדרים בדבורם ומתגדרים במותרותיהם, כהעשירים שבכל הזמנים ובכל הארצות. ביחוד רבו העשירים בתוך הכהנים: “רוב כהנים עשירים הם”²⁰²; “שחצת גדולה הייתה בבני כהנים גדולים”²⁰³; “שחצנים היו והיו אומרים; איזו אשה הוגנת לנו” וכו'²⁰⁴. ולעומת זה מרובים בארץ־ישראל מחוסרי־הקרקע ומחוסרי־העבודה וחִסְרי־הכל, ה“לקוטות” ו“הפועלים הבטלים”, שהחלשים שבהם נעשים “עניים מחזרים על הפתחים” וממלאים את כל חוצות הערים והכפרים בקבצנותם, והעזים שבהם נעשים חמסנים וסיקריקין וגם מורדים שממלאים את המערות ואת המדבריות ואת ההרים ונקיקהם²⁰⁵. אלה ואלה מבקשים גאולה מעָנים ומחסורם; אלא שאלה מבקשים אותה בדרך תפלה ותשובה ומתוך הכנעה לרצון האלהים – ומגיעים לידי תנועות משיחיות רוחניות ולידי חומרות בקיום המצוות ופרישות וסגופים, וחלק מהם – אף לידי הגאולה המסתורית, “לא מעולם זה”, של הנצרות; והללו מבקשים את הגאולה בדרך טבעית, מדינית וחברותית וקוראים למרידה ברומי ולמהפכה סוציאלית עם כל תוצאותיהן – הרג ושוד ביחס אל המעמד האמיד והמיוחס, שהמעמד המנוצל והדל רואה בו את אויבו המדיני, החברותי והלאומי כאחד.

ח.

וכך אנו רואים בסוף בית שני את עם־ישראל וכבר יש בתוכו בעלי־אחוזות גדולים, שמצטרכים לפועלים ועבדים ושכירים, שמלוים כספים לאכרים העניים באפותיקי של אחוזותיהם הקטנות ויורדים לנכסיהם של אלה בחובותיהם – ואחוזותיהם הולכות וגדלות; אכרים בעלי־אחוזות זעירים ובינונים, שעובדים את אדמתם בידיהם ובידי נשיהם ובניהם והם הרוב המכריע בארץ, – ואף אכרים אמידים במספר מסוים, שאף הם עובדים את אדמתם בעצמם ובבני־משפחותיהם, אבל ביחד עם זה הם שוכרים גם פועלים. חוץ מזה, כבר יש בתוכו מעמד שלם של בעלי־מלאכה שעוסקים באומנויות מרובות ושונות, וברובם המכריע הם נהנים מיגיע־כפיהם בלבד ואך למועטם יש גם פועלים וחניכים (“שוליות”). ויש גם מעמד של שכירים ופועלים, שמסייעים לעובדי־האדמה ולבעלי־המלאכה, וברובם אין מצבם רע בהשתוות אל מצבם במדינות אחרות באותו זמן, אבל יש בהם גם “פועלים בטלים” ו“לקוטות”. ויש בתוכו גם עבדים עבריים, שדינם ומצבם כמעט כדין השכירים ומצבם, ועבדים כנעניים שמצבם רע הרבה יותר ודינם כמעט כדין־הבהמה, אלא שאלו ואלו אינם מרובים כל־כך במספרם בין יהודי־ארץ־ישראל. ואף אכרים־למחצה יש בארץ־ישראל בצורת קבלנים (קַבָלים), אריסים, חוכרים ושוכרים, שמקצתם עובדים כשרים ומקצתם סוחרים־ספסרים. ועל כל אלה נוסף מעמד של סוחרים ותגרים ורוכלים וחָנוונים, שהם נופלים במספרם הרבה מן האכרים הזעירים ומן האומנים, אבל מרובים הם מבעלי־האחוזות הגדולים. ביניהם יש גם שולחנים (באנקירים) עשירים, שכבר יש להם עסק לא בדינר בלבד, אלא גם בככר (לערך 9,448 פראנק), כלומר, בסכומים הגונים מאד לפי אותו זמן, שחוץ ממה שהם עוסקים בחלפנות של המטבעות השונים והמשונים שבארץ ובחוץ־לארץ, הם אף מלוים ברבית ובמשכונות להאכר הזעיר והבינוני, להחנווני והסיטון ואף לבעל־השיירה²⁰⁶. הצורך ב“פרוזבול”, שתקן הלל הזקן, מוכיח למדי, שהמסחר פרץ בארץ. אדמת ארץ־ישראל נותנת תבואות ופירות לרוב, והם נמכרים בארץ ובחוץ־לארץ; ואף הרבה ממלאכת־ידם של האומנים בא אל השוק הפנימי ומעוטם – אף אל השוק החיצוני, על־ידי העולים לרגל. והארץ יושבת לחוף־ימים ויש לה נמלים לא־מעט, והיא מכנסת הרבה מן החוץ, לא פחות ממה שהיא מוציאה לחוץ, והרבה דברים של מותרות נמכרים בה. וכבר יש בה בארץ־ישראל עשירות ידועה, אם לא מופלגת; אבל הפרוליטאריאט שבה אינו מרובה ואינו מסוכן כל־כך. מארץ פרימיטיבית ביצירתה ובצרכיה הכלכליים היא הולכת ונעשית ארץ של רְוָחָה ידועה ושל אומנות ומסחר מפותחים פחות או יותר. ואילו הייתה התפתחותה הכלכלית הולכת בהדרגה והמסים והתביעות הפינאנסיות של השלטון לא היו מתרבים בפעם אחת, אפשר שהיתה ארץ־ישראל נעשית מעט־מעט אחת מן הארצות היותר ברוכות במובן הכלכלי והחברותי, ועל־ידי כך – גם מן היותר פורחות אף במובן הרוחני. בא הורדוס והעביר את הדרך על ההתפתחות המודרגת. ואולם כדי להבין דבר זה מן הראוי לתת השקפה היסטורית קצרה על תולדות הפוליטיקה הכלכלית העברית מתחילת בית שני עד ימיו של הורדוס.

בתקופת שיבת־ציון, בימי העליה הראשונה (538–576),ימי זרובבל ויהושע, ובימי העליה השניה (414־458), בימי עזרא ונחמיה, היה המצב מעציב מאד. הארץ היתה מועטת־אוכלוסים, לא היה בטחון החיים והרכוש, באו זו אחר זו שנות־בצורת וה“משתכר” היה “משתכר אל צרור נקוב”. המסים היו מרובים והארץ היתה “מרבה תבואתה למלכים”. האכרים הזעירים הוכרחו לרגלי הבצורת, למַשכן את כרמיהם ושדותיהם, ואף את בניהם ובנותיהם ל“חורים” ול“סגנים”, שהיו ביניהם גם כהנים²⁰⁷. היהודים נדחקו מעל האדמה הפוריה – בעמק־יזרעאל ובגליל – על־ידי השומרונים וגויים שונים (“גליל־הגויים”). ערי־החוף הדרומיות היו מקצתן בידי הפלשתים ותערובת עמים שונים (האשדודים – “וישב ממזר באשדוד”) ומקצתן – על־ידי היוונים; וערי־החוף הצפוניות היו בידי הכנענים־הסורים. האכר היהודי לא מצא מוצא לתבואותיו והיה מוקף מתחרים ומנצלים מכל צד. וסוחר יהודי כמעט לא היה בנמצא, כי אפילו לירושלים הרחוקה־ביחס היו הצורים, שהרבה מהם נתישבו בה בתור סוחרים, מביאים עוד בימי נחמיה “דג (דאג) וכל מכר”.

כארי התנער נחמיה לתקן את המצב. בסכנת־נפשות לו ולישוב הצעיר שחרר את המשועבדים בחובותיהם, קרא “שמיטה” (מה שקוראים היוונים σεισάχθεια) לחובות והכריח את העשירים להשיב להמון האכרים הזעירים את אחוזותיהם, שנפלו בידי בעלי־האחוזות הגדולים בחובותיהם של האכרים העניים. ריפורמה אגרארית זו, שעדיין לא עמדנו עליה כהוגן, היא שהכשירה את גדול הישוב הצעיר בעתיד. ארץ־ישראל נעשתה על־ידה למשך של כמה מאות שנה ארץ של אכרים זעירים; לא ארץ של עשירים־תקיפים מועטים, אוכלים ואינם עושים מצד אחד, ושל המון גדול של משעובדים להמועטים, שאין להם כל זולת ידיהם, ועל־כן אין להם על מה להגן בארץ־מולדתם ושנאה כבושה בלבם למנהיגי הארץ ולמשטרה – אלא ארץ של בעלי־משק בינונים עם קצת אמידים ועשירים מופלגים. כל הדימוקראטיה הלאומית־המתקדמת, ששלטה בארץ־ישראל מימי נחמיה ועד ימי הורדוס ועשתה את האומה ל“עם־הספר” ולכרוכה אחר “הסופרים” וה“פרושים” בעממיותם הדתית ודתיותם העממית, באה במדה מרובה גם מתוך פוליטיקה כלכלית גדולה זו של נחמיה הפחה. באמת, “זכרה לו, אלוהיו, לטובה”²⁰⁸! 

כי מיד אחר ימי עזרא ונחמיה הוטב המצב הכלכלי של היהודים. המעמד של בעלי רכוש קטנים ועובדים מצד אחד והתורה המוסרית והדימוקראטית מצד שני עשו את היהודי רציני במשק שלו, מתרחק מן המותרות והתאוות וחרוץ מאד²⁰⁹. ספר “משלי”, שהוא קובץ פתגמים עממיים ומשלי־חכמים מאותו זמן בקירוב מלא מאמרים משבחים את העבודה ומגנים את העצלות. בעיקרם היו אז היהודים עובדי־אדמה ומגדלי־צאן והצליחו בעבודתם. בתהלים²¹⁰ מתוארים בבטויים פיוטיים פרית־הארץ, רבוי־המקנה ושמחת האכר והרועה: “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו”. בוודאי כבר היו ביניהם אף קצת סוחרים. היקאטיאוס מאַבדירה, שעבר באותה תקופה, קרוב לזמנו של אלכסנדר מוקדון, בקדמת־אסיה, מזכיר את היהודים ואומר, שהם מצויים בכל הארצות שעבר; מה שאי־אפשר זולת המסחר. כנראה, כבר היו אז ביניהם אפילו “יורדי־הים באניות”, כלומר, סוחרים עוברים למדינות הים²¹¹. אבל עיקר הסוחרים עדיין היו אז – הכנענים. “אשת־החיל” החרוצה ש“קמה בעוד לילה” ו“נותנת חוק (סדר־העבודה) לנערותיה”, עוסקת היא בתעשית־בית, אבל מוכרת היא תעשיה זו לא ליהודי, אלא לכנעני: “סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני”²¹². עדיין היהודים הם העושים והעובדים והכנענים – הסוחרים והמוכרים, אבל כבר העיר ווילהויזן²¹³, שאם היהודים יכלו לקיים דין שמיטה (הם מבקשים מאלכסנדר מוקדון, שישחררם בשנת־השמיטה ממס), הרי היה זה אפשר רק אם היו עוסקים במסחר ומביאים תבואה ממקום אחר. מתוך “אגרת־אריסטיאס”²¹⁴ יש להוציא, כנראה, שהערביים והיהודים היו עושים מקנה וקנין ביניהם עוד בתחלת בית שני, ועוד בימי מלכי־פרס היו כורים במכרות־המַתָכות שבערָב נחושת וברזל והיו מוכרים את המתכות הללו; אלא "שמלכי־פרס אסרו דבר זה מאיזו סבה. ואמנם, מאיוב, שנסיתי להוכיח את מקורו הערבי־האדומי (בכל הנוגע לשלד של ספורו ולא לפילוסופיה המוסרית הנשגבה שבו!), וממשלי, שבאו בו “דברי למואל מלך משא” (ומשא היא ארץ בצפון־ערב, בראשית כ“ח י”ד), ברור לנו שהיהודים סחרו עם הערביים והושפעו מאגדותיהם ופתגמיהם, ושבימים שבין עזרא ונחמיה והחשמונאים התחילו היהודים עובדים במכרות – דבר זה יש לראות ממה שהמחבר העברי של רוב פרקי ספר־איוב חושב את חפירת־הזהב לאחד מפלאי־הטבע²¹⁵. על כל פנים, אמידות ידועה כבר היתה בארץ בתקופת אלכסנדר מוקדון.

ובימי שלטון התלמיים והסיליקיים ביהודה (170־301) נתרבה עושר הארץ יותר ויותר. המסחר התחיל לפרוח בכל קדמת־אסיה וצפון־אפריקה, ויהודה הקרובה לאלכסנדריה אף היא נהנתה מהתפתחותו של המשא־והמתן המסחרי. ואף־על־פי־כן, כשנצטרך יוסף בן טוביה (זמן־פעולתו לערך 200־230) לשלם את המס לתלמי השלישי אֵיבֶרְגֶטֶס, הוכרח ללוות כסף ממכריו השומרונים העשירים²¹⁶. ואולם לאחרי שחכר את המסים של כל חילת־סוריה ויהודה נתמלאה פקידים גובי־מס ומוכסים ממדרגות שונות נתקלקלו, אמנם, המדות הטובות בשדרות ה“עליונות” של האומה וחדר לתוכן רוח של יַוונות שטחית, אבל העשירות נתרבתה בארץ על־ידי כך. ולמרות המסים המרובים, שהיו היהודים משלמים למלכי בית־תלמי ובית־סיליקוס ושמנינו למעלה (מס הגולגולת, מס־המלח, המס על עטרות חתן וכלה, מס־הקרקע, מס־הבהמות והמס על פירות־האילן), הלכה עשירות־הארץ וגדלה, אף אם לא בהפלגה יתֵרה כמו בארצות הגדולות והשליטות על עמים ומדינות. ועשירות זו וודאי שהיתה אחת מן הסבות למעשיו של אנטיוכוס אֶפיפאַנס. הרי ראינו עוד את סיליקוס הרביעי פילופאַטור אחיו (187–175) שולח את היליודורוס לירושלים להביא משם את אוצרות־המקדש מפני שנודע לו, ששם צפונים אוצרותיו של הורקנוס (טוביה) בן טוביה; וכמעט אין ספק בדבר, שעשירותם של בני־טוביה היתה אחד מן הגורמים להשוד והבזה וחלול־הקודש של אנטיוכוס אפיפאנס²¹⁷. ואילמלא צברה יהודה עושר כלכלי ידוע, לא היתה מוכשרת לנהל מלחמת־שחרור במלכי בית־סיליקוס במשך שלשים שנה. כי, מלבד שמלחמה כזו דורשת כסף לא־מעט, תמיד באה שאיפת־השחרור כשמצטבר באומה עודף של כחות חמרים ורוחניים, שמבקשים להם מוצא ושמוש, – והם פורצים החוצה בצורת מרידה מוצלחת, שמביאה לידי שחרור העם והארץ.

ט

יהודה המכבי היה טרוד כל הימים במלחמות־מגן ובמלחמות־הצלה ולא היה ספק בידו לנהל פוליטיקה כלכלית ראויה לשם זה. ואולם יהונתן אחיו כשאך רָוַח לו קצת על־ידי המהומות המדיניות שקמו בסוריה, מיד הפנה את לבו אל התביעות הכלכליות, שאי־אפשר היה ליהודה זולתן.

כי היהודים היו²¹⁸ צריכים למוצא אל הים התיכון, כדי שלא יהיו סגורים ומסוגרים ביהודה בלא אפשרות להוציא את יבולם דרך־הים אל מחוץ־לארץ; שהרי כל הנמלים היו אז בידי היוונים (שבאו על מקום הפלשתים) בדרום והכנענים בצפון, כאמור. ושאיפה אחת גדולה מלאה את לבותיהם של כל שליטי בית־חשמונאי מכאן ואילך: להתקרב אל יפו מצד אחד ואל עכו מצד שני – אל הנמל הדרומי ואל הנמל הצפוני (עכו היתה אז מה שחיפה היא היום בארץ־ישראל). והמאורעות אך עזרו על־ידם לספק את הצורך הלאומי, המדיני והכלכלי כאחד, שנתבשל במשך מאות בשנים, מימי עזרא ונחמיה ועד ימי־החשמונאים. זוהי הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים בכלל והפוליטיקה היַמית של יהונתן ושמעון בני מתתיהו ושל יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי המושלים אחריהם.

עוד בשנת 147, כשֶקָם דימיטריוס השני על אלכסנדר באַלאַס, משתער יונתן על חבל־הים שהיה כולו מלא נמלים, שהיו תפוסים אז בידי היוונים. הוא כבש, קודם כל, את יפו ואחר־כך – גם את אשדוד ואת אשקלון, וקבל במתנה מאת אלכסנדר באלאס גם את עקרון – את כל ערי־הפלשתים לפנים שעל־יד החוף וסמוך לחוף. ולאחר חמש שנים, בשנת 142 כשנתקשר דיודוטוס טרפון על דימיטריוס השני, כובשים יונתן ושמעון אחיו (זה האחרון – בתור אסטרטיגוס של המלך אנטיוכוס הששי) גם את עזה, – ובזה עוברות לידי היהודים כל ערי־החוף הדרומיות. וביחד עם זה הם כובשים – למראית־עין בשביל המלך הסורי ובפועל בשביל עצמם ועמם – גם את ערי־החוף הצפוניות, הפיניקיות. ומגיעים עד חצור בגליל העליון.

יפו, בתור המפתח הכלכלי של ירושלים, יפו, שמן הנמל שלה הפליגו ספינות לא רק למצרים, לאילת ועציון־גבר²¹⁹, לצור וצידון, אלא גם לתרשיש הרחוקה²²⁰, – יפו זו היתה גם עיקר שאיפת־הכבוש של שמעון בן מתתיהו לאחר שנעשה מושל במקום יונתן אחיו, ואחר־כך, כשנעשה נשיא חפשי בישראל (142 קודם ספה"נ). אף מלחמתו בגזר (141) לא באה אלא מפני שזו מושלת על מעברות־ההרים ומקשרת את יפו וירושלים זו בזו. ואף גזרת ההתיהדות של תושבי יפו וגזר, שגרש שמעון מתוכן את יושביהן האליליים והושיב יהודים במקומם ביחד עם חיל־מצב יהודי, – אף יהוד זה של הערים היהודיות שכבשון נכרים, שנראה לנו כנקמה וכריאקציה כלפי הרדיפות על דת, שעברו זה עתה על בני־החשמונאים, דבר שאי־אפשר להצדיקו מנקודת־המבט המוסרית, היו לו לא רק טעמים דתיים בלבד. היה לו גם טעם כלכלי מובן: צריך היה להפטר ממתחרים כלכליים מסוכנים כסוחרים היוונים תושבי ערי־החוף, שהיו גובים את מכסי ההוצאה וההובאה (אֶכספורט ואִימפורט) מכל הסחורות היוצאות מארץ־ישראל והנכנסות אליה. שהדבר כן הוא ושעוד בזמנו של יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, הוקירו ביותר את הפוליטיקה היַמית של זה, – דבר זה נראה מתוך דברי־השבח המוטעמים שבאו בנידון זה בחשמונאים א'²²¹ על שמעון ומפעל־חייו: “ועל כל כבודו לקח את יפו לנמל ועשה מוצא אל איי (נ"א אניות) הים”, καὶ μετὰ πάσης τῆς δόξης αὺτοῦ ἕλαβε τῆν 'Ιοππην εὶς λιμένα, καὶ ὲποίησεν εἷσοδον ταῖς νήσοις (ναυσι) τῆς θαλάσσης. דברים ברורים מאין כדוגמתם. ה“מוצא אל איי־הים”, כלומר, אל האיים היוֹנים, ואף אל ארצות הים־התיכון בכלל ועוד, מוטעם בכל חשיבותו. ודבר זה מטעים גם סופר נכרי בן־סמך: אסטרַבון היווני²²² אומר: “היהודים הבאים עד הים משתמשים ביפו בתור נמל”²²³. ושאף בני־חשמונאי עצמם הכירו את כל חשיבותה של פוליטיקה ימית יהודית בשביל התפתחות הארץ רואים אנו מעובדה זו. שמעון קבר את גופו של יונתן, שנהרג על־ידי טריפון בערמה, במודיעים, עיר קברות־אבותיו, ועל גבי מערת־הקבר, שחצב לו בה כוך גם לעצמו, הקים מצבה שהיתה נראית במרחק רב, אף מן הים, ועל שבעת עמודיה (רמז לאביו ואמו וחמשת האחים) היו חקוקות צורות של כלי־זין – רמז למלחמותיהם הגדולות של בני חשמונאי – וגם צורות של ספינות – רמז לשאיפותיהם למצוא מוצא אל הים. הדבר ברור, שהצד הכלכלי־המדיני של מלחמות בית־חשמונאי הגיע לידי הכרתו של שמעון והיה חשוב בעיניו הרבה. ואמנם הוא בא לעזרתם של עובדי־האדמה, שנתדלדלו על־ידי המלחמות והמהומות בארץ, הבטיח את תבואתם ואת יבולם מפחד אויבים ושודדים ופקידים חמסנים וסייעם להוציא את פרי־אדמתם דרך חוף־יפו. והוא דאג גם להטבת ההנהגה הפנימית של יהודה: עשה משפט בארץ, שבמשך שלשים שנה היתה טרף לשני האנרכיה, וסדרים בפקידות; והרי בלי כל אלה לא תכון גם ההצלחה הכלכלית של כל ארץ. ואמנם, על־ידי פריחת עבודת־האדמה ושגשוג סחר־הים נתרבו הכסף והזהב בארץ וביתו של הנשיא היה מלא כל סגולות־מלכים²²⁴. וכך היה הדבר למרות מלחמות בלתי פוסקות ועלולות לרושש ולדלדל במשך שלשים שנה ויותר²²⁵. 

ויוחנן הורקנוס בנו אחז בפוליטיקה הכלכלית של אביו. כשהחריב אנטיוכס השביעי סידֶטֶס (או אנטיוכס התשיעי קיזיקינוס)²²⁶ את יהודה וגזל מבית־חשמונאי את יפו וגזר – המפתחות האסטרַטיגיים והכלכליים של ירושלים, – פנו יוחנן הורקנוס וחבר היהודים אל הסינאט הרומי בבקשה, שישפיע זה על המלך הסורי כדי ש“יוחזרו להם יפו ונמליה, גזר ומעינותיה, ובכלל כל שאר הערים והנפות, שלקח מהם אנטיוכס במלחמה למרות החלטת־הסינאט”; ואמנם, הסינאט הרומי הוציא פקודה לאנטיוכס, ש“יחזיר להם (ליהודים) את כל המבצרים, הנמלים ובכלל המקומות וכל מה שלקח מהם, וכן – שתותר הוצאת תבואה וסחורה מנמליהם אבל בתנאי, שלא יעיז שום אדם, לא מלך ולא איזה עם, להוציא איזה דבר מארץ־היהודים או מנמליהם בלא מכס, זולת תלמי מלך אלכסנדריה, שהוא בעל־בריתנו וידידנו”²²⁷. הפוליטיקה הכלכלית של החשמונאים נתגלתה כאן בבהירות יתרה. ארץ יהודה, מכיון שקבלה מוצא אל הים, החזיקה בו בשתי ידים וידעה להפיק ממנו את התועלת הכלכלית היותר מרובה, וכמה היתה חשובה הפוליטיקה הימית של יהודה יש לראות מן המטבע של טיטוס, שעליו יש תמר ויהודיה יושבת על הארץ וסירה משמאלה ורשומות עליו, זולת שמו ותאריו של טיטוס, המלות:Judaea Navalis (יהודה הימית)²²⁸.

יוחנן הורקנוס דאג, איפוא, לא רק להרחבתה המדינית של יהודה אלא גם להפרחתה הכלכלית. על ידי נמל־יפו, שגבה בו מכס, על־ידי השלל הרב שמצא במלחמותיו המרובות, ועל־ידי סדור המשא־והמתן הכלכלי בכל המדינות שכבש, פתח את החיים הכלכליים של ארץ־יהודה במדה הגונה. הוא בנה בנינים נהדרים בירושלים (אחדים מהם אפשר שבנה אלכסנדר ינאי בנו): בנה את הארמון של החשמונאים, שהיה גשר עובר ממנו אל בית־המקדש; בנה את חומות־ירושלים לאחר שהוכרח לנתוץ אותן או להשפילן בפקודתו של אנטיוכס סידטס, בנה את המבצר המצוין בירה, βᾶρις, שאחר־כך קרא לו הורדוס “אנטוניה” ושנבנה, לדברי ארנסט רנאן²²⁹ “בסגנון היותר גראנדיוזי של המבצרים באותו זמן”; וגם בנה את המבצר החזק הורקניה כדי להגן על ארצו. ובימי שמעון אביו ובימיו נתקשטה ירושלים בבנינים של צבור מפוארים ואף בבנינים פרטיים נהדרים. 

ואלכסנדר ינאי בנו הרחיב והגדיל את הפוליטיקה הכלכלית וביחוד את הפוליטיקה הימית, של אביו וזקנו. ומאחר שכבש את כל ערי־החוף מרובות־המסחר של ארץ־ישראל (זולת אשקלון ועכו), על־כן היתה בעיניו לפוליטיקה הימית חשיבות מרובה מבעיני אביו וזקנו: על המטבעות שטבע יש, חוץ מקרן־השפע שהיא מצויה גם על מטבעותיו של יוחנן הורקנוס, והחבצלת והשבלים, הלולב והאתרוג, התומר ואשכול־הענבים – סמלי העושר הכלכלי של הארץ, שעבודת־האדמה בה עיקר – ושני השופרות – סמל תרועת־המלחמה, – גם עוגן של ספינה: רמז וסמל לשאיפתו של אלכסנדר ינאי לכבוש את ערי־החוף ולהגדיל את סחר־הים של היהודים. ועוגן זה – סמל השאיפה לשלטון על הים – נשאר גם במטבעותיהם של שלומציון המלכה (אלכסנדרה), הורקנוס (יהוחנן) השני ואלכסנדר בן אריסטובלוס (או אריסטובלוס עצמו, שנקרא גם אלכסנדר)²³⁰. כי בזמנו של אלכסנדר ינאי עברו מעט־מעט כמעט כל גלילות־הגויים שבארץ־ישראל – אל מלכות יהודה, מלכות בית־חשמונאי. והעיקר – יהודה נעשתה ארץ רוכלת עמים, כי ערי־חוף גדולות היו לה, שקודם לכן היו להיוונים והכנענים. ובהתאמה להתעשרותה של הארץ רבו בניניה הממלכתיים והצבוריים הגדולים. אלכסנדר ינאי בנה את מצודת מכוור או מכבר²³¹, ביוונית Μαχαιροῦς²³², על הגבול הדרומי של עבר הירדן, לצד ערב; והוא גם בנה על החוף המערבי של ים־המלח, לא רחוק מעין־גדי, את המבצר החזק מְצָדָה (“מסדה” קוראים לו בטעות אפילו בספרים עבריים!), שיוסף בן־מתתיהו מיחס את יסודו ליונתן הכהן הגדול²³³, מפני שנתחלף לו יונתן־ינאי ביונתן בן־מתתיהו (אלכסנדר ינאי נקרא במטבעות תמיד “יונתן”), שהרי גבול־ממשלתו של יונתן בן מתתיהו לא הגיע עד מצדה כלל והוא לא היה חפשי לבנות מבצרים²³⁴. ינאי בנה גם את הבנין המפואר ישר־הזויות שבחברון, שנקרא בשם “מערת־המכפלה”²³⁵. וגם בניני־הקברות המצוינים ביותר מסביב לירושלים, שהם ידועים לנו בשם “קברות־הסנהדרין”, “קבר זכריה”, “בית החפשית” (קברות הכהנים לבית חֵזִיר) ו“יד אבשלום”, נבנו בזמנו²³⁶. ואלכסנדר ינאי הוא שבנה את “קברו של יוחנן כהן גדול” (יוחנן הורקנוס), שהרי יהודה אריסטובלוס אחיו מלך אך שנה אחת ולא היה ספק בידו לבנותו. ואף באמנות עסק מלך נפלא זה, ששונאיו הפרושים טפלו עליו אגדות משונות, עד כמה שאפשר היה לעסוק בה למלך ביהודה. פסלים ומצבות לא היה יכול להקים; אבל הוא צוה לעשות גפן של זהב במשקל חמש מאות ככר. זה מוכיח על עושר גנזי־המלך. הגפן היתה מעשה־ידי־אמן, באופן שקראו לה בשם “מחמד־עין” (τερπωλή). גפן נפלאה זו ראו אסטרבון ויוסף בן־מתתיהו בעיניהם²³⁷ ברומי בהיכל יופיטר הקפיטולי והיה כתוב עליה: Αλεξάνδρου βασιλέως 'Ιουδαίων (“לאלכסנדר, מלך היהודים”); ואף־על־פי שנתן אותה אריסטובלוס (שכנראה מן המטבעות, נקרא גם אלכסנדר, כאמור), בנו של ינאי, מתנה לפומפיוס, קרוב לשער, שאלכסנדר ינאי אביו הוא שעשה אותה, שהרי הוא היה העשיר והתקיף שבמלכי בית־חשמונאי.

המצב הכלכלי הטוב של הארץ מתואר בספר, שאנו מיחסים אותו, ביחד עם פ. ווינדלאנד, לזמנו של אלכסנדר ינאי (לערך 90–80 קדם ספה"נ), למרות מה שמחברו מזכיר את אשקלון ואת עכו בשורה אחת עם יפו ועזה, שהרי שתיהן היו זמן ידוע בידי בני־חשמונאי: אשקלון בימי יונתן חשמונאי ועכו בימי אלכסנדר ינאי; ובכלל אינו חושב אותן לערים מצויות בידי היהודים דוקא, אלא לנמלים מספיקים ליהודים את כל המובא ממדינות־הים. ספר זה הוא – “אגרת אריסטיאס”, שנתפרסמה גם בספרות העברית על־ידי מה שנתרגמה מרומית לעברית על־ידי ר' עזריה מן האדומים ונכנסה לתוך ספרו המופלא “מאור־עינים”. בספר זה, שמשתדל לתאר את יהודה שבימי תלמי פילאדלפוס, אבל באמת משתקף בו זמנו של המחבר – ימי־גדולתם של הכהנים־המלכים מבית־חשמונאי, נאמר כדברים האלה:

“ובאמת גדולה השקידה, ששוקדים על עבודת־האדמה בארץ. הרי ארצם (של היהודים) נטועה לרוב זיתים, תבואה וקטנית עם כרמים ודבש למכביר, בלי למנות מספר לשאר הפירות ולתמרים; וכמו־כן יש כאן בהמות מכל המינים ומרעה טוב בשבילן. ולפיכך הכירו (היהודים), שהארץ צריכה לישוב מרובה, ובנו ערים וכפרים בערך הראוי אלו לאלה. שפעה של מיני בשמים, אבנים יקרות וזהב מביאים הערביים לארץ. כי היא מוכשרת לעבודת־האדמה וגם נוצרה בשביל המסחר; והעיר (ירושלים) עשירה בפרי־האמנות ולא יחסר [בה] כלום מכל המובא דרך הים, כי יש לה גם נמלים טובים, שממציאים את כל הדרוש, באשקלון, יפו, עזה וגם בעכו, שנוסדה על־ידי המלך (תלמי פילאדלפוס, ועל־כן שמה היווני פטולימאיס); והיא (ירושלים) שוכנת באמצע בין המקומות הנזכרים, לא רחוק מהם. ואולם הארץ יש לה כל בשפע, כי עשירה היא במים בכל מקום ויש בה בטחון (מסערות). נהר־הירדן, שאינו מכזיב לעולם, סובב אותה בזרמיו. מתחלה היתה כוללת לא פחות מששים מיליון ארורות (360, 165 קילומטרים מרובעים); ועל־כן קבלו אחר־כך, כשנתרחקו השכנים וכלומר, כשגרשו שמעון יוחנן הורקנוס יהודה אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי את העמים האליליים מערי ארץ־ישראל) 600,000 איש חבלי־אדמה של מאה ארורות, והנהר כשהוא עובר על גדותיו בימות־החמה כנילוס, משקה חלק גדול מן הארץ. על־יד חבל בני־עכו הוא (הירדן) משתפך לנהר אחר, שזורם אל הים (הירדן משתפך אל הכנרת בגליל, וכשהוא יוצא ממנו הוא משתפך אל ים־המלח). ונהרים אחרים זורמים מן ההרים וסובבים את סביבות עזה ואשדוד”²³⁸

כל “אגרת־אריסטיאס” היא סניגוריה ליהדות וכל מה שנוגע ליהודים מתואר בה בצבעים מזהירים יתר על המציאות. אף־על־פי־כן נראה מן הדברים הללו, כמה היתה ארץ־ישראל פורחת בימי אלכסנדר ינאי וכמה כבר נתפתחו בה אז לא רק עבודת־האדמה אלא גם המסחר הודות לחופים ונמליהם. וכל־כך ידעו היהודים להחשיב את סחר־הים, עד שאפילו לאחר שכבש פומפיוס את יהודה והורקנוס השני נעשה ממלך ל“נשיא־עם” (ὲθνάρχης), הוא משתדל לפני יוליוס קיסר בדבר ערי־החוף ומכס ההובאה וההוצאה. ואמנם בשנת 44 יוצאת פקודה מן הסינאט הרומי, שתוחזר ליהודים העיר יפו, אלא שלא תשלם מס לירושלים, כשאר ערי־יהודה; שיוחזרו להם ה"כפרים בעמק הגדול, כלומר בעמק־יזרעאל, הפורה שבעמקי הארץ, וחוץ מזה – גם “הערים, האחוזות והכפרים, שהיו שייכים למלכי סוריה ופיניקיה, בעלי־ בריתם של רומי”, כלומר כל ערי־החוף הצפוניות. נוסף על זה מחייב יוליוס קיסר את כל ערי־יהודה (זולת יפו, כאמור) לשלם מס לירושלים בכל שנה, זולת שנות־השמיטה; יושבי צידון חייבים לשלם אחת לשנתים את מחיר החלק הרביעי של הקציר ולתת מעשר לירושלים; וכך תעשה גם העיר לוד; ובעלי־האחוזות הסמוכים לירושלים צריכים לשלם 26,075 כור בעד החטה, שהם מוציאים מדי שנה בשנה דרך חוף־צידון²³⁹. – יהודה נשארת, איפוא, אף בימים היותר קשים להחשמונאים, ארץ שיש לה סחר־הים ושהיא מקבלת מכס מן התבואה היוצאת אפילו דרך החופים, שאינם ברשותה לגמרם.

פוליטיקה כלכלית זו היא שהצילה את ישראל מליפול במלחמת ההתחרות הכלכלית לפני הגויים שרבו אז בכל אחת ממדינות ארץ־ישראל. אילמלא כבוש ערי־החוף וגיורם או גירושם של התושבים האליליים שבהן לא היו היהודים נעשים כח כלכלי בעולם, – והרי בלא כח כזה, בכח רוחני בלבד, אי־אפשר לה לאומה להתרבות ולהתחזק ולהשפיע גם במובן הרוחני. אילמלא הפוליטיקה הכלכלית של בית־חשמונאי היו היהודים נשארים קומץ קטן, מעוט אף בארץ ישראל במובנה הרחב, והיהדות היתה נשארת – דת של קרן־זוית. העם היה נחנק בגבולותיו הצרים גם במובן האוכלוסים וגם במובן חייו הכלכליים והרוחניים והיה מוכרח ל“הגר” רובו ככולו – לצאת בגולה ולהתפזר כמעט כולו בתפוצות־ישראל. על־ידי הרחבת גבולותיו והאפשרות להוציא את יבולו דרך נמלים קרובים הוקלה עליו מלחמת הקיום והגידול – והוא נתרבה ונתפשט בכל מחוזות ארץ־ישראל. כמעט אפשר לומר, שעל־ידי כך נעשה מסיעה דתית – אומה. אומה בעלת יצירות רוחניות עולמיות. ובמובן זה הועילו המלכים ה“חילוניים” מבית־חשמונאי גם להיהדות הרוחנית – אפשר שלא מדעתם – יותר מן היותר “רוחניים” שבמנהיגיה.

י

אֶרנסט רֶנאַן קרא להורדוס: “שלמה חדש”. ואמנם, ביחד עם שנויים עצומים, יש גם דמיון ידוע בין מלכות־שלמה ובין מלכות־הורדוס. אף הורדוס, כשלמה בשעתו, רצה להוציא את ישראל מקרן־זוית קטנה ומבודלת אל העולם הגדול של זמנו – אל רחבי המלכות־בכפה של רומי ואל מכמני תרבות־העולם של יוון. וכשלמה רצה הורדוס אף הוא לעשות דבר זה על־ידי הרחבת המסחר בארצו, הנהגת חיים עשירים ומרווחים, סבלנות לפולחנים זרים, רבוי־נשים ובנינים מפוארים. אבל סוף־סוף כמלכות־שלמה כך היתה אף מלכותו של הורדוס נהדרת כלפי חוץ ורקֵֻבה מתוכה. כמלכות־שלמה נראתה אף היא עשירה ותקיפה בעיני הזרים, אבל העם בהמוניו – נתיניו של הורדוס – נלאה לשאת את עול־המסים ואת המשטר הקשה ומאס בשנויים המרובים ממטבע, שטבעה המסורת ההיסטורית של האומה. וכבימי מלכות־שלמה היו הממלכות הקטנות שבסביבה נכנעות ליהודה או יראות מפניה, ואולם הממלכות הגדולות – מצרים של שישק ורומי של אבגוסטוס – היו מתיחסות ברצון אל מלך ישראל ויהודה ונותנות לו חירות של הנהגה כל עוד היה “נאמן בבריתן”, כלומר, נשמע להן; באופן שכל התפארת וכל השלטון היו אך למראית־עין. והעם היה מרגיש בזה וידע להעריך את התפארת ואת העשירות ואת ההצלחה בחצר המלך הגדול או הקיסר כערכן הפחות למדי. כאילו חקה הורדוס את שלמה מדעת: כמותו נשא נפשו לבנינים מפוארים וכמותו בנה את בית־המקדש. ואפילו ברבוי־נשים היה הורדוס דומה לשלמה במקצת. וגורלה המדיני של ארץ־ישראל לאחר שמת הורדוס דומה הרבה לגורלה של זו לאחר מיתתו של שלמה²⁴⁰. אבל ביחוד דומים היו בפוליטיקה הכלכלית שלהם.

שלש שאיפות עיקריות היו לו להורדוס בעולמו: השלטון, הפרסום והתאוה. שלש אלו הן שגרמו לו, שיבקש קרבת ה“עולם הגדול” בעל שני הפנים של אז: העולם הרומי, שהיה יכול לתת לו שלטון, והעולם היווני, שהיה יכול לתת לו שם־תפארת וספוק לכל תאוותיו. הרומיים היו אנשי־מלחמה, היוונים – אנשי־מסחר. ומאחר שלעשות מלחמות ולהצטיין על־ידי נצחונות ולהתעשר על־ידי השלל והבזה לא היו הרומיים “אוהביו” נותנים לו, לא נשאר לו אלא להצטיין ולהתעשר על־ידי המסחר, שהוא אך הוא יכול היה להמציא לו אמצעים חמריים גדולים לבנינים מפוארים ולספוק־תאוותיו.

אף בפוליטיקה המסחרית שלו, כמו בכמה ענינים מדיניים, שלא כאן המקום לדבר עליהם, יצא מתחילה בעקבות החשמונאים. כבר ראינו, שהורקנוס השני (ובוודאי עוד יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי לפניו) היה גובה מכס מסחורות פנים וחוץ; ובפירוש נזכרו ביניהן הסחורות המובאות דרך הנמל יפו. ומיד אחר מיתתו של הורדוס אנו רואים את העם דורש בחזקה, שיבטלו את המכס, שהיו גובים בימיו של הורדוס “בלי חמלה” מ“כל מה שהיה נמכר ונקנה בשוק”²⁴¹. ובכן – מכס כפול ומכופל. זהו המכס הפנימי. וחוץ מזה דרש העם באותו מעמד, שיבטלו גם את ה“מסים השנתיים”, – כפי הנראה, מס־הגולגולת, שהיה נגבה בימי הורדוס בכל שנה ושנה ושאין לו ענין למסחר. ואולם, זולת למכס על הסחורות הנמכרות והנקנות בפנים הארץ, דאג הורדוס למכסי הגבולים. שהורדוס המשיך את הפוליטיקה הימית של החשמונאים – נראה ממטבעותיו, שאף עליהם באו ספינות ועגנים, כעל המטבעות של בית־חשמונאי, – רמז לסחר־הים²⁴². יוסף בן מתתיהו מטעים על־פי ניקולויס מדמשק, שבנין קיסריה לא בא אלא כדי שיהיה לארץ־ישראל נמל יותר טוב ויותר מרכזי מזה של יפו ושל דאר²⁴³. ואמנם, הנמל הנפלא של קסריה, שנקרא בשם “סבסטוס” ויוסף בן מתתיהו הרבה להללו, נעשה מרכז לסחר ארץ־ ישראל ותפס מקום חשוב בחיים הכלכליים כבחיים המדיניים של האומה. כל סחורות חוץ־לארץ, שהיו מובאות לארץ־ישראל, היו עוברות דרכו, וכל סחורות ארץ־ישראל, שהיו נשלחות לחוץ־לארץ, היו יוצאות ממנו. הוא עשה את קיסריה צרה ומִתְחָרית לערי־החוף דאר, עכו ואשקלון, שלא משל עליהן, ואף לצור, צידון ואַרִוָד הכנעניות²⁴⁴. וההכנסות של עיר־חוף זו היו עצומות. אבל היו להורדוס הכנסות הגונות אף מן המכסים של שאר שלש ערי־החוף שהיה שליט עליהן: מיפו, אנתידון ועזה, ביחוד מן העיר הראשונה והאחרונה.

מאחר שסחר־החוץ היה מרובה ומפותח בארץ־ישראל, כמו שראינו, יכול היה הורדוס למצוא במכסי־הסחורות הבאות מ“מדינות־הים” מעין לא־אכזב להוצאותיו המרובות. והוא השתדל לפתח את המסחר לא רק בערי־ממשלתו, אלא אף בערים אחרות, שנתיניו היו להם משא־ומתן עמהן. בזה אני מבאר במדה הגונה את טובותיו המרובות, שעשה להערים היווניות והכנעניות בגבולי ארץ־ישראל אף לאלו שלא היו משועבדות לו, וגם לערי־המסחר הרחוקות והזרות. ודאי גרמו לכך גם רדיפתו אחר הכבוד ושאיפתו להתרצות אל אדוניו, הקיסר ברומי, שהקיפוהו יוונים מכל צד; אבל סוף־סוף לא זוהי הסבה היחידה. אילמלא כך, היה מיטיב לערי־איטליה בכלל ולרומי בפרט יותר משהיטיב לערי צור וצידון, יוון ואסיה הקטנה; ובפועל הרי אנו רואים את ההפך מזה. הוא מיסד גימנסיות בטריפוליס הסורית (“טרבלוס” של עכשיו), בדמשק ובעכו – שלש ערים מסחריות ממדרגה ראשונה. בצידון הוא מיסד תיאטרון, ובצור ובבארות ובאשקלון – שווקים ובסילקאות²⁴⁵. ואולם אף כל הערים הללו הן דוקא ערי־מסחר ממדרגה ראשונה, שהסחורות היוצאות דרך שווקיהן ונמליהן היו באות לארץ־ישראל ושבשווקיהן היו מוכרים כמה וכמה מתוצאות ארץ־ישראל ודרך נמליהן היו מוציאים אותן. בוודאי בנה שווקים ובסילקאות בצור ובבארות לא בלא מחשבה של מסחר; ובנוגע לאשקלון יש לנו חזוק להשערתנו זו: יוסף בן מתתיהו מטעים²⁴⁶ שבאשקלון בנה הורדוס “בסילקאות (אולמי־עמודים, peristila) שהיו מעוררות תמהון בגדלן ובהדורן”; ואולם כבר אנו יודעים מן התלמוד²⁴⁷ שבסילקאות נפלאות אלו שמשו עוד בימי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אליעזר הקפר ור' פנחס בן יאיר לממכר חטה (“מוכרים חטים בבסילקאות שלהן”), – חטה זו שארץ־ישראל נתברכה בה והיתה מוציאתה לחוץ²⁴⁸. ובכן יש לנו רשות לשער, שאף על־ידי בניניו ברודוס ובאנטיוכיה, באתונה, בלאקידימון ובפֶרגאַמון שבמוסיה²⁴⁹ חשב לא להתפרסם בלבד, אלא למשוך את הלבבות של תושבי ערי המסחר והתרבות הגדולות של הזמן אל ארץ־ישראל ולקשר עם הסוחרים היווניים החרוצים קשרי משא־ומתן מסחרי.

ואם נחזיק בהשקפה חדשה זו יופץ אור חדש על דאגותיו של הורדוס לטובת היהודים שמחוץ לארץ־ישראל, וביחוד לטובתם של היהודים היושבים באיים היוֹניים ובאסיה הקטנה כולה. כבר אמר כותב תולדותיו של המסחר העברי העתיק בצדק: “הגולה הישראלית של אותו זמן (סוף בית שני), עד כמה שאפשר להכירה ולתפסה בסקירתנו, נתפשטה סוף־סוף אך בארצות, ערים ואיים של מסחר פורח; ממדינות, שאין בהן מסחר כזה, אין כמעט אף שם אחד של ישוב יהודי בזמן ההוא מבצבץ ועולה לפנינו; ודבר זה הרי אינו יכול להיות מקרה בלבד”²⁵⁰. כבר ראינו, כמה מרובים היו סכומי־הכסף, שהיו שולחים יהודי אסיה הקטנה והקרובים אליהם במקום לבית־המקדש בירושלים. והחוקר הגדול, א. שווארץ, הוכיח שבכל שנה ושנה היה נשאר ב“לשכה” (באוצר) של בית־המקדש עודף של כ“ג ככר־כסף²⁵¹, ושני הדברים האלה כאחד – היחוסים של מסחר מצד אחד והסכומים העצומים של נדבות לבית המקדש מצד שני – הם הם שעוררו את הורדוס, זולת הדבר השלישי: רצונו למצוא חן בעיני נתיניו בארץ־ישראל בתור מגן־היהדות בעולם כולו – להשתדל לטובתם של יהודי־הגולה. אחד מעיקרי בקשותיהם של היהודים והורדוס מליצם מלפני אגריפס הרומי היה – שלא יעכבו פקידי־רומי או המלכים בעלי בריתם את הנדבות, שהיהודים בתפוצות־הגולה שולחים לירושלים; ובדבר נדבות אלו לא רק הוצאה החלטתו של אגריפס זה לטובת היהודים, אלא דוקא אותה מטעימות בכל תוקף כמעט כל פקודותיהם של אבגוסטוס ואגריפס²⁵². בוודאי היתה בזה להורדוס – היהודים החסידים הללו ודאי לשם שמים נתכוונו – פניה גדולה. אף־על־פי שאין ראיות ברורות על זה, קשה להטיל ספק בדבר, שהורדוס היה משתמש גם באוצרו של בית־המקדש. מלך, שכל כך נצטרך לכסף עד שהגיע לידי חפוש כספים בקבר־דוד, ואף בזה חקה את החשמונאים – כך עשה יוחנן הורקנוס הראשון בשעתו – והוציא משם המון תכשיטים של זהב וסגולות שונות”²⁵³; מלך בעל תכונה עריצה ויחס “קל' לקדשי־האומה כהורדוס שנועז בסוף ימיו להעמיד נשר רומי על שערי בית־המקדש, – ודאי לא חשש גם להוציא כספים מקופת בית־המקדש לשם בניניו המרובים ושאר הוצאותיו; ובפרט שהיתה לו אַמְשָלָה, שגם על־פי דין מותר להוציא לצרכי־צבור מועילים כסף מקופת ה”לשכה“²⁵⁴. ובזה יש לבאר את רוב החליפים של הכהנים הגדולים בימיו של הורדוס. זולת יונתן אריסטובלוס שהורדוס הוכרח למנות כהן גדול על־פי דרישתם של אנטוניוס וקליפטרה, ושמעון בן בייתוס שהוכרח לעשותו כהן גדול משום בתו היפה, היה ממנה ומפטר כהנים גדולים זה אחר זה; ועל־פי־רוב היו הממונים אנשים מן השוק, ולפעמים אף זרים בירושלים. התכלית מובנת: כהנים גדולים כאלה היו בידו כחומר ביד היוצר והיו מוסרים לידו את אוצרו של בית־המקדש לצרכים שראה בהם צרכי־העיר או טובת הכלל… מה שלא נשארה לנו ידיעה היסטורית ברורה מזה – דבר זה אינו צריך להפליאנו. ידיעותיו של יוסף בן מתתיהו בעניני מלכות־הורדוס שאובות ברובן ממקור נכרי (ניקוליוס מדמשק), שלא ראה בשמוש בקופת־המקדש לצרכים “מדיניים” שום רע, ועל־כן לא ראה צורך בדבר להטעימו. ובתלמוד לא נשארו על הורדוס אלא ידיעות מקוטעות ואגדות מועטות. הידיעה בדבר הגזלה בקבר־דוד הגיעה עדינו מפני שהמעשה בפתיחת הקבר הרעיש את הלבבות והוליד אגדות מבהילות כמעשה היליודורוס בשעתו. ואולם קבלת כספים מאוצר המקדש נעשתה בחשאי. ושום אדם לא ידע מזה כלום זולת הכהן הגדול הבור, שהיה “יציר כפיו” של הורדוס, והגזבר והאמרכל שלא היו אלא פקידים בלבד; ועל־כן לא הגיעה לידינו על זה שום שמועה. ועד כמה היה אוצר־המקדש עשיר בכספים יש להוכח משוד־המקדש של קראסוס, שגזל ממנו בימי הורקנוס השני, לפי חשבונו של הרצפלד²⁵⁵, סך 42,487,000 מארק! – ולפיכך דואג הורדוס לכך, שכל הכספים שמנדבים יהודי כל ארצות העולם הידוע אז, יבואו לאוצר־המקדש ולא לכיסם של פקידי רומי (למשל, של פלאקוס, שהמליץ עליו ציצֶרון) או של מלכי הארצות הקטנות (למשל, של מתרדת מלך פונטוס). ורק על־ידי סכומים עצומים אלה, שבחלק מהם השתמש הורדוס בהַתֵר ובאסור, יש לבאר את האפשרות המפליאה, שהיתה לו לבנות בנינים מרובים ויקרים כאלה וגם להוציא הוצאות מרובות כאלו על “שוחד בדרך כבוד” לאנטוניוס וקליאופטרה²⁵⁶ ואבגוסטוס קיסר והנציבים הסורים וה”רֵיטורים" היווניים, ולסוף – על מעמד ביתו ושרי־חצרו ונשיו ופלגשיו ובניו המרובים וצבאו הנכרי ושומרי־ראשו ומרגליו ותלייניו.

ההכנסות הרגילות של הורדוס היו עולות לסך 1,000 ככר. כי לאחר שנתחלקה מלכותו קבלו בניו: ארכילאוס הכנסה של 600 ככר, אנטיפאס – 200 ככר ופוליפוס – 100, ושולמית אחותו – 60 ככר. חוץ מזה היתה לו הכנסה מנכסי־המלכות ביריחו ואבגוסטוס קיסר נתן לו במתנה את ההכנסות ממכרות־הנחושת באי־קפריסין. אבל להוצאות העצומות המנויות למעלה לא הספיקו אפילו כל ההכנסות המרובות הללו, שבאו ממסים ומכסים קשים מאד. ואף לא גזלת־המקדש בחשאי. והורדוס מצא עוד מקור אחד לפרנסתו: את החרמת הנכסים של הפושעים המדיניים.

כמעט בכל טֶרור מדיני, ואפילו דתי, יש זולת הצד המדיני (או הדתי) הברור שבו, עוד צד פינאנסי. טורקימאדה היה שורף את ה“מינים” מן היהודים ומן המוירים והשתדל בגירושם מן הארץ מתוך קנאות דתית; אבל פרדינאנד ואיזבלה ה“חסידים” נתכוונו גם להנכסים המוחרמים והסכימו לגירוש־ספרד אך מפני שיכלו לאסור על היהודים לקחת עמהם מטבעות כסף וזהב, ובכן – “ירשו” כמעט את כל נכסיהם… וכך היה הדבר גם בימי המהפכה הצרפתית הגדולה: מתוך קנאה מדינית היו הורגים את האצילים ה“רויאליסטים”, ובין²⁵⁷ כך היו מחרימים את נכסיהם לאוצר־הריפובליקה, שהוצרכה לכסף. ואף בימינו ולעינינו ראינו מחזות דומים לאלה הרבה; וביחוד בממשלת ה“סובייטים”, שהכסף לה תועבה, ואף־על־פי־כן היא הורגת את בעלי־הכסף בתור “בורגנים” ומחרמת את רכושם…

הורדוס הוצרך לכסף עד מאד; אילמלא כן לא היה מגיע עד לידי חפוש ב“קבר־דוד”. ולפיכך מצא לו מעין לא־אכזב של הכנסה: היה מתגולל ומתנפל על מיוחסי־העשירים מבני ירושלים, ואף משאר ערי־יהודה, מאשימם בחבה לבית־השמונאי, או במחשבות קשר ומרד, הורגם – ומחרים את נכסיהם. כדבר הזה עשה עוד בתחלת מלכותו, שהרג אז ארבעים וחמשה מ“יקירי־ירושלים” ונטל את כל נכסיהם ואת כל כספם וזהבם לעצמו²⁵⁸. וכדבר הזה הוסיף לעשות במשך כל ימי־מלכותו. כל הטרור המדיני שלו וכל הריגול המזוהם, שהנהיג ביהודה, היתה להם לא כל־כך סבה מדינית ואישית (העריצות של תכונת־הורדוס אינה מוטלת בספק והיא נתגלתה בהריגת אשתו ושלשת בניו!) כמו שהיתה לה סבה כלכלית: השאיפה להחרמת־נכסים. אילמלא שאיפה זו גם אז היה הורדוס עושה מעשי־אכזריות; אבל שיטה של טֶרור ושל ריגול לא היה מנהיג: היה מסתפק בהמתות בודדות וארעיות, מזמן לזמן ומהזדמנות להזדמנות. ואולם מפני שהוצרך כל־כך לכסף מוכרח היה לרַגל, לבַלש, להתגולל ולהתנפל, כדי למצוא אַמְשָלָה לרציחות־בהמון ולהחרמת נכסים לעשרות ולמאות. וכך נתלכד כאן המומנט הכלכלי במומנט המדיני עד לאין הפריד ביניהם. בדבר הזה כבר הרגיש אף יוסף בן מתתיהו ורמז עליו בדברים אלה: “מאחר שלא היה בכחו לעזוב את מעשי־האונס מפני שדבר זה היה יכול להזיק להכנסותיו, השתמש באיבת־העם גופה לתכלית התעשרותו הפרטית”²⁵⁹.

ועוד בדבר אחד יש צד כלכלי, שנזדווג אל הצד המדיני שבו: במפעליו בעבר־הירדן.

כבר ראינו למעלה; שהדרכים של השיירות באותו זמן היו מוליכות דרך סלע־ערב (פֶטרה). כאן היה מקום מסחר של חליפים בסחורות יקרות של ארצות שונות, קרובות ורחוקות. במסחר זה עסקו ביחוד בני־נביות²⁶⁰. והם, או ערביים פראים בני־שבטיהם, קרעו אליהם בזמנים ידועים גם את חבל־הארגוב (“טרכונא” בתרגום יונתן) ואף את חַוְרָן, אף־על־פי שאותו קבל עבדת מלך־נביות מידי העריץ זינודורוס. ערביים פראים אלה מלאו את הארץ פרעות ושוד; ובזה השביתו את המסחר העובר דרך המחוזות הללו, שהרי אי־אפשר לשיירות בלא בטחון החיים והרכוש. ולפיכך נלחם הורדוס בערביים פראים אלה ובזינודורוס הנזכר ובסולה הערבי עד שנצחם; וליתר בטחון הושיב במחוזות הללו אדומים ויהודי־בבל²⁶¹. את כל אלה עשה הורדוס לא לשם שלטון מדיני בלבד. אנו מוצאים, שהורדוס דורש ממלך־נביות 60 ככר, שהוא חייב לו דמי־חכירה²⁶². והרי אף למלחמתו בחרתת מלך ערב בתחילת מלכותו היו גם גורמים כלכליים, – מה שלא שלם חרתת לאנטוניוס מאתים ככר, שהורדוס היה ערב בעדם²⁶³ – אלא שהסבות המדיניות נראות יותר מפני שהורגלו ההיסטוריָנים העתיקים להטעימן יותר. ווילהויזן אומר, שהורדוס “הועיל לא מעט ליסודה ולשגשוגה של המדינה, שנעשתה אחר־כך הפרובינציה הרומית ערביה ועתידה היתה להעשות בעלת ערך היסטורי עולמי על־ידי מצבה הכפול (בתור ארץ ערבית ורומית כאחת) ולהיות לשער העיקרי, שבעדו חדר המערב לערב וערב למערב”²⁶⁴. זה נכון מאד. אבל יש לזכור שלמלחמותיו ומעשיו של הורדוס בעבר־הירדן ובגבולי־ערב לא היתה רק תכונה מדינית בלבד, אלא היו לו גם שאיפות כלכליות ותרבותיות, שלא האחרונה בהן היתה השאיפה להבטיח את דרך־השיירות הגדולה, ועמה – את מסחר־החליפים החשוב, שהכניס גם להורדוס כסף לא מעט.

ואם אף ההכנסות המרובות הללו לא הספיקו לו, הרי זה מפני שנפשו הרחבה של הורדוס כשאול לא ידעה שבעה. בכמה מקומות מטעים יוסף בן מתתיהו²⁶⁵ שתוצאותיו היו לא לפי כחה של ממלכתו הקטנה לערך. היהודים אפילו אז עדיין היו בעקרם עם עובד־אדמה ונטיתם למסחר אך התחילה להתפתח. אסור “להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ”. הורדוס לא השגיח בזה ורצה לשנות את כל רוחו של ישראל בפעם אחת. את המסחר ואת התרבות החיצונית הנכריה (את התרבות הפנימית של היוונים לא ידע, ואף לא נועז לצאת נגד היהדות ביד רמה) נסה לנטוע בקרב ישראל; ובזה דמה להשיג שלש מטרות בבת אחת: להוציא את היהודים מחוגם ה“צר” ולהכניסם לתוך העולם הגדול, וביחד עם זה למצוא מוצא לכסף ולנחול כבוד. ואולם עם־ישראל לא היה יכול לשאת את עול־המסים הכבד ולהתהפך לעם של סוחרים כולו כהיוונים באותו זמן. וכשם שמיד אחר פטירתו של שלמה באו ראשי־העם ודרשו מרחבעם בנו: “אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד”, כך דרש העם מיד אחר מיתתו של הורדוס מארכילאוס בנו, ש“יקל מן המסים השנתיים” וש“יבטל את המכס, שהיו גובים בלא חמלה מכל הנקנה והנמכר בשווקים”²⁶⁶. אבל זקני־ישראל באו על הורדוס בקובלנה גם לפני מושלי־רומי, ובה דברו, בין שאר האשמותיהם, גם את הדברים הקשים הללו: "את הערים הסמוכות לארץ־ישראל קשט ופאר בלי הפסק על חשבונם של נתיניו הבזוזים. את העם הביא לידי דלות גמורה, בעוד שמצא אותו – חוץ מיוצאים מן הכלל – במצב של אמידות. את רכושם של בני־היחש, שהיה דן אותם למיתה על העוון היותר קל, היה מחרים ומאותם המיוחסים, שהיה נותן להם את נפשם לשלל, היה נוטל את כספם. חוץ ממה שהמסים המוטלים על כל תושב מדי שנה בשנה היו ניטלים בזרוע ובלא חמלה, אי־אפשר היה בלא שוחד גם לו לעצמו וגם למקרוביו ולידידיו ולפקידיו, שלהם נמסרה גבית המסים. “בלי שלמונים אי אפשר היה לחיות”²⁶⁷. ובמקום אחר הם אומרים: “וכך באו במקום האמידות הקודמת והמדות הטובות של העבר דלות גמורה ומדות רעות”²⁶⁸.

במקצת הצליח חפצו של הורדוס בידו מפני שהגיעה השעה לכך והעם הוכן לכך על־ידי המאורעות. עוד מימי החשמונאים התחילו היהודים עוסקים במסחר במדה הגונה; והמלכות־בכפה של רומי אי־אפשר היה שתשאיר את עם־ישראל הנפוץ בכל מדינותיה, שעם זה הוא גם בעל אלהי־העולם, עומד מן הצד לתנועה העולמית הגדולה של אותו זמן, שהותנתה על־ידי מלכות־העולם הרומית ותרבות־העולם היוונית. והורדוס הכשיר אף הוא, בתוך שאר הסבות, את היהודים להעשות עם־המסחר ואת הנצרות – להעשות דת עולמית בתוך המלכות הרומית העולמית. אבל מעשי־האונס המדיניים וההכרח הכלכלי והתרבותי הקיצוני, שהשתמש בהם הורדוס לתכליותיו, אי־אפשר היה שלא יביאו לידי קאטאסטרופה בזמן הקרוב. הם הרגיזו את כל הארץ ומוטטו את יסודותיה. המסים, המכסים והחרמת־הנכסים דלדלו את המדינה במובן הכלכלי, וכדבריהם של זקני־ישראל אל אבגוסטוס קיסר, ביחד עם “דלות נוראה” הולידו גם “מדות רעות”: ככל דלדול כלכלי, שמרבה את התלושים מחוסרי־הכל וההולכים־בטל, שביחד עם המתרגזים והמוחים האידיאליסטיים נגד המצב הירוד הם מצפים לכל שנוי ותמורה במשטר המדיני לשם הטבת מצבם או סתם לשם שוד ונקמה, גרמה אף הפוליטיקה הכלכלית של הורדוס לתסיסות מַרדניות, שהן הן תחלת־החורבן.

הפוליטיקה הכלכלית של הורדוס, שמבארת הרבה והרבה מן הפוליטיקה המדינית שלו, גרמה, מצד אחד, למה שהיהודים נעשו לאחר זמן, עם החורבן והפזור שלא נתן להם להשתרש בקרקע זר, עם של סוחרים. ומצד שני גרמה, על־ידי מה שהוציאה את היהודים מחוגם הלאומי המיוחד, שהיהדות נעשתה דת עולמית בצורת־הנצרות. ואולם היא שגרמה גם לחורבן־המדינה וחורבן־האומה, ובזה גרמה גם להתפשטות הנצרות ונצחונה, מאין באומה הישראלית כח מדיני־לאומי חזק ומושרש בקרקע, שיתקומם לה בעוז: הרי אין משַמר ומחזיק בנושנות כהאכר המחובר לקרקע, – והפוליטיקה הכלכלית של הורדוס הרבתה סוחרים ותלושים בישראל.

והנציבים הרומיים בנגישותיהם וברדיפת־השלמונים שלהם גמרו מה שהתחיל הורדוס. להם לא היתה פוליטיקה כלכלית כלל, אלא שאיפה למצוץ²⁶⁹ ולנצל, עד שהביאו את העם לידי מעשה־סיקריים ולידי זו ההתמרמרות, שאין לה מוצא אלא במרידה. מרידה גדולה זו על צד האמת נמשכה יותר משבעים שנה. היא התחילה במיתתו של הורדוס ונסתיימה בימי אספסיינוס וטיטוס. וסופה היה – שארץ־ ישראל, שהיתה הולכת ומתפתחת לאט־לאט למדינה פורחת מימי נחמיה ועד ימי אנטיוכוס אפיפאנס ומימי שמעון בן מתתיהו עד סוף־ימיה של שלומציון המלכה, נתדלדלה ונתמלאה בלתי־מרוצים ומחוסרי־כל, ומתוך כך היתה מתפרצת פעם בפעם כנגד רומי, – עד שנפלה מתבוססת בדמיה ובניה נתפזרו לכל רוח. ומאז באה על מקומה של פוליטיקה כלכלית לאומית אחת ומאוחדת, מרוכזת בארץ אחת – בארץ הלאומית, מצבים כלכליים הרבה, כמספר ארצות־התפוצה, שכל אחד מהם היה מותנה לא על־ידי תנאי החיים הכלכליים של האומה מבפנים, אלא על־ידי הפוליטיקה הכלכלית השונה והמשונה של אומות זרות ואויבות, שונאות ושנואות, שיהודי כל ארץ וארץ מוכרחים היו להסתגל אליה ולחיות על פיה. והיצירה הרוחנית, שמצד אחד ינקה מיצירות העבר הלאומי הגדול ומסגולות־הגזע, ומצד שני – מפוליטיקה כלכלית זרה, היתה עשירה ורבגונית ומפליאה בהרכבת היסודות הזרים והשונים שבה, ככל מה שמתרכב מיסודות הפכיים, אבל לא עוד הגיעה לידי מקוריות גמורה ולידי השלמות של היצירה הרוחנית הלאומית, שעומדת ברשות־עצמה ומתבססת על כלכלה לאומית אחדותית ובת־חורין.

אֶרְנֶסט רֶנַאן קובל בספרו “תולדות עם־ישראל” על מלכות בית־חשמונאי: החירות והעמידה ברשות־עצמה, שהגיעה להן ארץ־ישראל בימי מלכות זו, לא גרמו להפרחת המדע והאמנות בישראל ולא הרימו את מצב־התרבות של העם ושל הארץ¹. בעקבותיו יצא זה לא כבר אדוארד מאיר: מלכות בית־חשמונאי היא “מלכות של שודדים” (Raubstaat), ורומי, שהרסה מלכות זו, היטיבה בזה לאנושיות. היהודים, כשנעשו בני־חורין ושליטים, ידעו רק להזיק ולהרוס; לבנות לא הבינו וליצור תרבות חדשה לא ידעו².

קובלנה זו אינה בצדק. בית־חשמונאי דאג להפרחת התרבות היהודית כמו שדאג להרחבת הגבולים של יהודה ולהפרחת חייה הכלכליים. ולא עוד, אלא שהרחבת־הגבולים והפוליטיקה הכלכלית המצוינת של החשמונאים הן אך הן שעשו את התרבות היהודית החדשה אפשרית: אילמלא עשו שמעון בן מתתיהו, יוחנן הורקנוס בנו ואלכסנדר ינאי בן־בנו מיהודה – ארץ־ישראל, ואילמלא היו שלשת אלה דואגים למצוא בשביל יבול־ארצם מוצא אל הים ומנהלים פוליטיקה כלכלית וימית אמיצה ומלאת־תבונה, – היו היהודים הנחנקים במדינת־יהודה הקטנה

(בלא שומרון, הגליל ועבר־הירדן) מתמעכים בין הערים היווניות, שסבבום מכל צד, ובין השומרונים וגויי הגליל ועבר־הירדן; ואז לא היתה מתהווית המשנה ולא היתה קמה גם הנצרות³. ואף הלשון העברית היתה מתנוונית והולכת – אילמלא החשמונאים. עם ההתקוממות הגדולה כנגד הסורים ונצחונה השלם השתדלו החשמונאים הראשונים להחיות כל מה שהיו בו סימני יחוד לאומי. כשם שהחיה שמעון בן מתתיהו את הכתב העברי הקדום על גבי המטבעות העבריים הראשונים מיום שהיה ישראל לגוי⁴, כך החיו הוא והבאים אחריו גם את הלשון הלאומית, שאז היתה הולכת ומפנה מקום לאט־לאט ללשון הארמית גם בדבור, גם בכתב (הפרקים הארמיים שבדניאל, וקודם לכן – בעזרא): אילמלא החשמונאים, היה ז’ארגון ארמי יורש את הלשון העברית לגמרה. בדבר זה חש בחושו ההיסטורי המצוין צבי גריץ⁵. על זה דן גם הראשון למדברים עברית, אליעזר בן־יהודה⁶. הרבה יש להוסיף על דבריהם מכמה צדדים ועשיתי זה במקום אחר באריכות; כאן אסתפק בדברים מועטים אלה: הלשון העברית החדשה, המדויקת והגמישה, הפשוטה והעשירה בפשטותה, שאנו קוראים לה לשון־המשנה, נתהוותה בתקופת־החשמונאים ומתוך תביעותיו של בית־חשמונאי. צרכי המדינה המורחבת, שהחשמונאים עשאוה בת־חורין ועברית גמורה, תבעו לשון שלטת במדינה, שתהא פשוטה ומדויקת כאחת בשביל פקודות, חוקים וכיוצא בזה. בלא טפוח מצד הממשלה הלאומית, שהחכמים עזרו על ידה, אין לבאר את היצירה הלשונית החדשה והטבעית, שאמנם כבר אנו מוצאים את רשומיה הראשונים בבן סירא, בדניאל ובברייתא המפורסמת על ינאי המלך ופירוד־הפרושים⁷, אבל בפיהם של הלל ושמאי, כבר היא ערוכה בכל ומסוימת בצורתה הדקדוקית והמלותית. זהו אפשר, מעשה־ידי־האמן היותר נפלא של תקופת־החשמונאים, יצירה אמנותית לאומית גדולה, שכדאי לדבר עליה ביחוד. 

ועם תחית הלשון העברית שבה לתחיה ולפריחה חדשה גם האמנות העברית, אמנות־התאור ואמנות־התבנית (הפלאַסטית). נוצרה ספרות עברית שלמה, שאם אפשר להשתמש ביחס אליה באפני־הבטוי של זמננו, יש לקרוא לה: הספרות היפה של ימי־החשמונאים. נוצרה פרוזה אמנותית עברית, וגם ספורים ושירים, שאם האמנות אינה תכליתם המיוחדת (הרי אף לנביאים אין האמנות תכלית לעצמה), מתגלית בהם האמנות בתאור ובהבעה כאילו מאליה, בלא כוונה ופניה – הסימן המובהק של אמנות אמתית. – אבל גם אמנות־התבנית הלאומית־המקורית, – הציור הפלאסטי, הבניה הארכיטֶקטונית והקיראַמיקה העבריים המיוחדים – נתגלתה בתקופת החשמונאים בצורות נאות, שעם־ישראל יכול להתגאות בהן: הן גוללות מעליו את חרפת אי־התרבות והעדר רגש־היופי, שהרבה מבני־הגויים, ואף מבני־ישראל, מונים בהם את האומה הישראלית, פעמים לא מרצון רע, אלא מחוסר־ידיעה. תמיד היו מתיחסים יהודים ונכרים אל ישראל כאל אומה, שאין לה תעודה אחרת בעולמה זולת הדת והמוסר; ולפיכך לא הושם לב כלל לא אל החיים הכלכליים ולא אל יצירות־האמנות של אומה זו. ועל־כן יצא על ישראל משפט מעוקל מכמה צדדים. כבר הגיעה השעה לישר משפט זה לא על־ידי סניגוריה על היהדות – אומה, שיצרה את רות ושיר־השירים, כבר נתנה לאמנות האנושית די והותר! – אלא על־ידי חקירה ישרה במצב־הדברים כמו שהם בתקופות ידועות של דברי־ימינו. 

א.

בספרות העברית של תקופת־החשמונאים רואים אנו מחזה ראוי לתשומת־לב יתרה: בעוד שבתקופה שבין עזרא ונחמיה ובין החשמונאים עוסקים רוב הספרים העבריים בשאלות אנושיות כלליות, מרבים רוב הספרים מימי־החשמונאים לעסוק בשאלות עבריות לאומיות. איוב וקוהלת, משלי ושיר־השירים, במקצת – גם תהלים ובן־סירא, הם ספרים, שהיהדות ה“ספיציפית” אינה מוטעמת בהם הרבה. ולעומת זה, כמה לאומיים הם ספרים כברוך ויהודית וטוביה, כספר־חנוך, ספר־היובלים ותהלות־שלמה! – דבר זה בא מתוך הריאקציה כלפי ההתיוונות, כלומר, כלפי תנועה של “נהיה ככל הגויים, בית־ישראל!”, שבאה בעקב רדיפותיו של אנטיוכס אפיפאנס ומלחמת־השחרור של החשמונאים. החשמונאים התחילו מבקשים דרכים אל היהדות הקדומה והמקורית. במובן זה יש לפנינו בתקופת־החשמונאים תנועה של תחיה: תחית הכתב הקדום, תחית הלשון הלאומית והלאמתה של הספרות העברית. החבורים האנושיים־הכלליים בעברית לא גדרו את הדרך בפני היוונות; החבורים הלאומיים־והמקוריים צריכים לשמש תריס בפני פורענות זו. ולא רק לאומיים, אלא אף עממיים צריכים להיות חבורים אלה: הדמיון העממי, הלב העממי, הרגש החי של העם צריכים למצוא בו ספוק. על־כן נבראת אז ספרות יפה ביחוד: ספורים ושירים. אפילו ספרי־החכמה וספרי־המוסר של אותה תקופה מרוקמים הם ספורים נאים ואגדות עממיות.

וספר אחד, שנוצר בתחלת ימיו של אלכסנדר ינאי, אף־על־פי שאינו שייך אל הספרות היפה, הוא מעשה ידי אמן במדה מרובה באופן שקשה לעבור עליו בשתיקה בחבור על הספרות הציורית הישראלית בתקופת־החשמונאים. אני מתכוין אל: 

א) ספר־חשמונאים א'. ספר זה, שכמעט אין ספק בדבר, שנקרא בעברית “ספר בית חשמונאי”, ומזה נשתרבב בספרו של אוריגנס השם: Σαρβὴθ Σαβαναιὲλ במקום Σ[έφερ βὴθ 'Ασαμαναιεῑμ]⁸ הוא אחד מספרי־ההיסטוריה היותר מצוינים של עם ישראל. עם כל האמונה התמימה באלהים, עזרם ומגינם של מתתיהו חשמונאי ובניו, שהוא מלא על פני כולו, אין בו זכר לנסים ונפלאות יוצאים מגדר־הטבע ולהפרזות והגזמות יתרות. הרצאתו היא אמנותית במדה שאין למעלה ממנה. אין קפיצות, אין הסתלקות לצדדים וקליעת אגדות ובדיות לתוך הספור הפראגמתי – כנהוג כמעט בכל ספרי־ההיסטוריה הקדומים. הכל בא ומתארע על־פי השתלשלות מודרגת. שלשלת־המאורעות מתרתקת באופן טבעי וכל חוליה וחוליה שלה היא במקומה. יש כאן חגיגיות רוממה בספור־הנצחונות, ביחוד אותם של יהודה המכבי: אבל אף ההתלהבות אינה עוברת את גבול־הנאות. העובדות ההיסטוריות מוגזמות הן קצת, כיאה להיסטוריה של נצחונות לאומיים; אבל הגזמה גסה, גודשת את סאת האפשרות הטבעית, אין כאן. בקצור: הספר הוא כולו, זולת ערכו ההיסטורי הגדול, יצירה אמנותית ממדרגה ראשונה. חבל, שבעלי־התלמוד בשנאתם להחשמונאים האחרונים, שהקדיחו את תבשילם, והרבה יותר לזה – בשנאתם להרומיים מחריבי־ארצם, ש“ספר בית־חשמונאי” מרבה לספר בשבחם ומתפאר בברית שכרתו עמהם יהודה המכבי ואחיו, גנזו את המקור העברי של הספר ונשאר לנו אך תרגומו היווני. אבל אף מתוך תרגום לועזי זה משתקפת הפרוזה העברית האמנותית שהיא מחקה, אמנם, את הנביאים הראשונים, אבל עולה הוא על הרצאת־הדברים שלהם בפשטותה ובבהירותה, וביחד עם זה אמנותית היא במבנה הפנימי יותר ממנה.

ספר יותר קרוב אל השירה, ובכן גם – אל האמנות, הוא:

ב) ספר ברוך (הגנוז). ספר זה רגילים לחלק לשני ספרים מזמנים שונים (מתחלתו ועד ג‘, ח’, ומכאן – עד סוף הספר) וחושבים, לכל הפחות, את חלקו השני למחובר אחר החורבן וביוונית. לי נראה, ביחד עם וו. רוטשטיין, שספר ברוך הגנוז נתחבר כולו עברית⁹. חושבני, שאף בחלקו השני לפנינו זכרונות מן המאורעות המעציבים בימי מלחמתו של אנטיוכס סידֶטס ביוחנן הורקנוס¹⁰. ציור הרעב הגדול בימי־המצור של נבוכדראצר¹¹ מתאים להרעב בימי מצור־ירושלים על־ידי סידטס, זה הרעב שהכריח את יוחנן הורקנוס לגרש מן העיר את כל הבלתי־מסוגלים לתפוש חרב, שמתו על־יד החומה ברעב ובמחלות. היחס הנוח של בעל ספר־ברוך לנבוכדראצר ולבלשאצר בנו, שהיהודים מקריבים קרבנות בעדם ומתפללים לאורך־ימיהם¹², מתבאר על־ידי היחס הטוב של אנטיוכוס סידטס “החסיד” אל היהודים בימי־המצור, כשהגיע חג־הסוכות, שאז שבת ממלחמה על־פי בקשתו של יוחנן הורקנוס, ושלח לבית־המקדש קרבנות מוזהבי־קרנים וכלי־קטורת¹³. והטעמתו של בעל ספר־ברוך¹⁴ שירמיהו צדק בתביעתו לעבוד את נבוכדראצר, מתאמת להחלטתו של יוחנן הורקנוס להשתעבד לאנטיוכוס סידטס¹⁵ – ואף כל רוחו של ספר־ברוך מתאים לתקופת־החשמונאים. בחלקו הראשון (א‘, א’, ג‘, ח’) שהוא כתוב בפרוזה אמנותית, יש אמונה עמוקה באלהי־ישראל וצדוק דין־ההיסטוריה (המפלה בימי המלחמה באנטיוכוס סידטס) מתוך השקפה מוסרית עליונה. וחלקו השני (מן ג‘, ט’ עד גמירה), שלדעתי, נכתב עברית, אפשר, על־ידי המחבר של חלקו הראשון, אך בזמן אחר ובמסבות אחרות, וההֶלֶניסמים שבו הם תוצאתו של תרגום יווני יותר חפשי, שכך דרש תכנו הפיוטי – חלק זה מלא שירה נשגבה, תנחומות־אל ותקוה לתחיה, שמרוממות את הספר למדרגתה של יצירה פיוטית חשובה.

אבל גם שתי־יצירות אמנותיות ממש – ספרות יפה במובן של עכשיו, נוצרו בתקופת־החשמונאים. כוונתי לספר יהודית ולספר טוביה (או טובית).

ג) יהודית. זהו רומאן היסטורי, שמחברו קשר את המצאותיו הדמיוניות במסע־המלחמה של ארתחשסתא אוכוס מלך־פרס על מצרים, פיניקיה ויהודה ושבו השתתפו המפקדים הולופֶרנס ובגוהי, שנזכרו בספר־יהודית. זולת זה פחות הוא גרעינה ההיסטורי של “יהודית” אפילו מזה של מגלת־אסתר, שאגב, בהרבה דברים חקה אותה בעל ספר־יהודית.

התוכן מפורסם הוא יותר מדאי ואין צורך להביאו. אזכיר רק את הדברים, שמוכיחים, לפי דעתי, הוכחה גמורה, שהספור ההיסטורי נתחבר בימי־החשמונאים.

נבוכדראצר הוא כאן לא מלך־בבל, אלא מלך־אשור, והוא יושב בנינוה. הוא נלחם בארפכשד מלך מדי (שלשם גלו עשרת השבטים). הולופרנס הולך להלחם בישראל לעמק־יזרעאל (מקום־מושבם של עשרת השבטים). ועם־ישראל אך זה עתה (בימי נבוכדראצר!) שב מגלותו והחזיר את עבודת־אלהיו בבית־המקדש לישנה, עזב את גלוליו ואי־אפשר לו לתת כבוד־אלהים לבן־תמותה. ואשה חסידה שמרבה לצום ואינה מתגאלת בפת־נכרי, מצלת את העם, את הארץ ואת הדת (בית־המקדש) כאחד. – כל זה מוכיח, שלפנינו תקופת־החשמונאים. אשור באה כאן במקום סוריה (שבאמת אינה אלא “אשוריה” בקריאה היוונית – Syria=Assyria). בית־חשמונאי שואף לכבוש את עמק־יזרעאל ולאחד את יהודה וישראל (את יהודה והגליל דרך שומרון). כל זה משתקף בספור הנחמד. ורוח־גבורה מנשבת מתוך כל פרקיו. יהודית מהללת את מעשהו של “שמעון אביה” (היא – משבט־שמעון), שהרג את כל בני־שכם על שטמא נשיאם את דינה, אחות־שמעון¹⁶, בעוד שבכתבי־הקודש מגנה יעקב מעשה זה מיד לאחר שנעשה ובברכתו¹⁷. ואנו הרי יודעים אנו, שיוחנן הורקנוס כבש את שכם ואת שומרון כולה והרם את המקדש שעל הר־גריזים. – וביחד עם הקנאה לדת אפילו בחרב בכף יש כאן חסידות מרובה הן בנוגע להכרה המוסרית והן בנוגע לשמירת המצוות המעשיות. בתפלה הראשונה¹⁸ שבה הצדיקה יהודית את השמדת־שכם, היא פונה לאלהים בדברי־חסידות אלה: “כי לא ברבים כחך ולא חילך בעצומים, כי אלהי־ענוים אתה, מושיע שפלים, עזר־דלים, מגן־נדחים, סומך נופלים”¹⁹… זהו הלך־הרוח של תקופת־החשמונאים: “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”. רוח־גבורה של עם מוכן למלחמה באויביו עד רדתם עם אמונה עזה באלהים ובנצחון המועטים והחלשים. והזהירות הקיצונית במצוות מעשיות שבספר־יהודית יכולה למצוא את באורה רק בתור ריאקציה כלפי גזרות־אנטיוכוס. יהודית “צמה כל ימי־אלמנותה, זולת בערבי־שבתות ובשבתות, בערבי ראשי־חדשים ובראשי־חדשים ובימי החגים והמועדים לבית־ישראל”²⁰. כשהיא הולכת אל הולופרנס, היא נוטלת עמה יין ושמן ודבלת־תאנים ו“ככרות־לחם טהורים” וכלים²¹, כדי שלא תתגאל ביינם ושמנם ופתם וכליהם של נכרים; והיא אינה אוכלת ואינה שותה משל הולופרנס אפילו בשעה שדבר זה נצרך הוא להצלת עמה וארצה²². וכשהיא באה בדברים בלבד עם הולופרנס הנכרי, היא טובלת בכל לילה באמת־המים²³. ואפילו לאחר ששבה אל עירה וראשו של הולופרנס בידה, היא חושבת לנכון להטעים, שלא קנתה את הצלת־עמה במחיר כבודה: “חי ה', אשר שמר אותי בדרכי אשר הלכתי, כי פני רמוהו לכלותו, אבל הוא לא חטא עמי לטומאה ולבושת”²⁴. ואכיור העמוני שדבר טובות על היהודים לפני הולופרנס (מעין חרבונה שני), לא רק “מאמין באלהי־ישראל” אלא גם “כורת בשר ערלתו ונספח אל בית־ישראל עד היום הזה”²⁵. כל אלה הם סימנים מובהקים של תקופת־החשמונאים, ביחוד של ימי יוחנן הורקנוס קודם הפירוד מן הפרושים. כי, ביחד עם חסידות יתרה, אנו מוצאים בספר־יהודית רוח־גבורה של עם מלומד־מלחמה ורמה גבוהה למדי של החיים המדיניים והחברותיים. דבר זה בלבד שהאויב נמסר ביד אשה כבימי דבורה ויעל, ולאשה נאמר: “את – גאון ירושלים, את – התפארת הגדולה לישראל, את – העדי הגדול אשר לעמנו”²⁶, דבר זה בלבד מוכיח, שאנו עומדים בתקופה שלאחר “גזרות־אנטיוכוס”, שאז הצטיינו הנשים בהגנתן על הדת והלאומיות, – מה שגרם להאגדה על חנה ושבעת בניה.

וספר־יהודית הוא יצירה אמנותית נאה. הרצאתו בהירה מודרגת, בלא אריכות וסכסוכי־מאורעות, שיש במגלת־אסתר שבוודאי היתה לעיני מחברה של “יהודית”. תכונתה של ה“גבורה הראשית” נצטיירה בצבעים עדינים ומתרשמים, ותכונתו של הולופרנס – ה“גבור הראשי” – ברשמים מועטים, אבל משורטטים²⁷ יפה. השירה הנחמדה שהושמה בפיה של יהודית²⁸, יש בה ניצוץ משל שירת־דבורה, שבוודאי חקה אותה המחבר. הפרטים היותר קטנים מתוארים ב“יהודית” בדאגה רבה של אמן בעל עין חדה ומקפת, אם רק יש בהם צורך לענין. ואף בכללו ספר־יהודית היא יצירה אמנותית נחמדה ונשגבה כאחת, שהיא מלאה את הרוח העממי העברי של התקופה הלאומית הגדולה.

ד) טוביה (טובית). ספר זה אינו אפילו רומאן היסטורי, אלא “ספור־המעשה” ממש; ספור, שגבורו הראשי הוא אחד מיהודי הגולה, שגורלו הפרטי קשור באישיות היסטוריות אחדות. כאן פונה המחבר לא אל האומה הישראלית לחזקה ולעודדה, אלא אל הפרט מישראל. ולפיכך, במקום ההשקפה המדינית והלאומית־הדתית שהונחה ביסודה של “יהודית” כולה, יש ב“טוביה” בעיקר־הדבר השקפה דתית־מוסרית. אמנם “פטור בלא כלום אי־אפשר” בתקופת־החשמונאים: אף ב“טוביה” יש התיחדות לאומית (אזהרתו של טוביה לבנו, שיאהב את בני־עמו, ויקה לו אשה רק מבנות־עמו)²⁹; ובסוף הספר, בשירת־תודתו של טוביה – גם תקוה לבנין־ירושלים בספיר, אזמרגד, שוהם, אקדח ואבני־אופיר³⁰ אבל אין זה עיקר בספר־טוביה. יש בו גם מעשי־נסים, אמונה באשמדאי וברוחות רעות, ואף במלאכים טובים כרפאל וברפואות משונות. לכל זה אין זכר בספר “יהודית”, שהכבוד הלאומי ורוממות האשה העבריה הפטריוטית, יראת־האלהים וטהורת־המדות, הם לו הכל. ולעומת זה “טוביה” הוא ציורי ואמנותי הרבה יותר מיהודית. אֶמיל שירֶר מעיר בצדק: “המצאת ספור־המעשה היא עשירה בפרקיה וחוליותיה, הפרטים – רב־גונים, וחוטי־הספור שנתרקמו במקומות שונים, משתזרים זה בזה ביד־חרוצים. ולפיכך עולה ספרנו (“טוביה”) בתור יצירה ספרותית בהחלט על יהודית”³¹.

אף בספור זה, שגם תכנו, כאותו של יהודית, רווח באומה הישראלית על־ידי תרגומים ישנים ועל־ידי “כתובים אחרונים”, תופסים מקום אשור ונינוה ועשרת השבטים (שלמנאסר מלך אשור, וטוביה משבט נפתלי, יושב בנינוה בתור אחד מגולי עשרת השבטים שגלו לשם). כמו ב“יהודית” ממש. קיום המצוות המעשיות ועשית חסד עם החיים ועם המתים עומדים כאן במדרגה אחת של חשיבות. וזה מתאים להשקפות של תקופת־החשמונאים. שהמחבר קדם לזמנו של הורדוס נראה ממה שהוא חושב את בית־המקדש, שיבנה לאחר החורבן הראשון (כלומר, בית־המקדש שבזמנו) לקטן ודל³² אות הוא שהמחבר קדם לבנין המפואר של “בית־הורדוס”³³. ומאחר שעדיין אין ב“טוביה” האמונה בתחית־המתים, לא יאוחר זמן־חבורו מתקופתם של יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי. ערכה של קבורת־המתים, שהוטעם בו כל־כך, מרמז על תקופה של מלחמות ממושכות ואכזריות שביחוד הצטיינה בהן מלכותו של אלכסנדר ינאי, שהרג הרבה מן הפרושים המתקוממים³⁴, ואפשר – בתור “הרוגי־מלכות” – לא ניתנו לקבורה. והספור על הגולה טוביה, אפשר, אף הוא אינו אלא בת־קול של בריחת 8000 מן המתקוממים על אלכסנדר ינאי (מספר מוגזם בלא ספק), שנשארו בגולה כל עוד ינאי חי³⁵. להדעה, ש“טוביה” נתחבר בגולה דוקא וביוונית, אין יסוד מוצק, כמו שאין יסוד לדעתו של פ. רוזנטאל, שספר זה נתחבר לאחר הריסות־ביתר ועל־ידי תלמידיו של ר' עקיבה³⁶. ספר־טוביה מדבר על ירושלים כעל עיר, שסבלה הרבה (בימי אנטיוכוס סידטס ואלכסנדר ינאי), וכעל עיר קרובה לו ביותר. ורוח הלשון העברית נחה על הטופס היווני שבידינו. הבטויים היווניים הטהורים שבו הם פרי תקון הטופסים של התרגום היווני במשך מאות שנים, שהרי “טוביה” היה אחד מן הספרים היותר נקראים בכל הזמנים. והנוסחאות העבריים של “יהודית” ושל “טוביה”, שהוציאו נייבויער וגאסטר, ודאי מתורגמים הם מארמית ולא מיוונית.

ועל מדת ערכו האמנותי של ספר זה קשה להפריז. יש ב“טוביה” כמה וכמה רשומים דקים ומעוררים את הלב, שרק צייר אמן יכול היה לתפשם בחושו הדק. כמו ב“יהודית” אף בו תופסת האשה מקום חשוב מאד. לא רק שרה, אשתו של טוביה־הבן, מתוארת בצבעים רכים מאד, אלא אף חנה, אשתו של טובית־האב³⁷. למרות מה שהיא חושדת בבעלה, היא מלאה תום ורוך. ואהבתו של בעלה אליה היא עמוקה ומלאת רגש חם, שאינו מצטנן עם השנים. טובית־האב מדבר על לבו של טוביה בנו שלא להעציב את רוחה של האם, לדאוג לה בחיים, ולאחר פטירתה – לקברה בקבר על ידו³⁸. האהבה לאשת־נעורים נמשכת אף מעבר לקבר… ואהבת־האם של חנה מצוירת ב“טוביה” ציור נפלא, שקשה למצוא כדוגמתו בספרות העתיקה³⁹. בכלל, מצוינים חיי־המשפחה בישראל בימי־החשמונאים כפי שיש להכירם מתוך ספר־טוביה. רעואל אומר לבתו, שתכבד ותוקיר גם את חמיה וחמותה, כי “עתה הם אבותיה”⁴⁰. ועוד רשום דק אחד כדאי להזכיר בזה: שתי פעמים נזכר כלבו של טוביה, – כלבו הנאמן, שלוה אותו ואת חברו בדרכם למדי, – ביציאתם ובחזירתם⁴¹. אף יחס נוח זה לכלב ראשון הוא, כמדומה לי, בספרותנו העתיקה, שאך בזמן מאוחר לימי בית שני אנו מוצאים בה את הכלב לא רק בתור “כלב רע”, שאסור לגדלו בתוך ביתו של אדם, אלא גם בתור ידידו של האדם.

ואף אם אין זה מענינו הבלתי־אמצעי של החבור הנוכחי, קשה שלא להזכיר בזה גם את המשלים ואמרי־המוסר של טוביה⁴² ושל המלאך⁴³. באמריו של טוביה אנו מוצאים מאמר אחד, ששמענו אחר־כך מפי הלל הזקן, ולאחריו, בצורה החיובית, מפי בעל “אגרת־אריסטיאס”⁴⁴, מפי פילון⁴⁵ ומפי ישו: “מה ששנוא לך אל תעשה לאיש”, δ μισεῑς μεδενί ποιήσης טוביה, ד‘, ט’, מתאים לשבת, ל“א, א' אבל גם למתיא, ז', י”ב.

“ספר־טוביה” היא יצירה אמנותית ממדרגה ראשונה, שמעידה על המדרגה הרמה של התרבות שעמדה עליה האומה הישראלית בימי מלכות־בית־חשמונאי, כשיהודה היתה בת־חורין והתנהגה על־פי כתבי־הקודש ודברי־הסופרים. התורה לא הובישה את לחלוחיתו של העם, כדעתו של רנאן ואדוארד מאיר, אלא הפריאה והפריחה אותו והכשירתו לא רק לעבודת־תרבות אנושית ולאומית כאחת בכלל, אלא גם בפרט – לגדל פירות אמנותיים נאים,

ב.

מן הספרים הגנוזים אנו עוברים אל החיצונים, שאף בהם יש יצירות אמנותיות במובן המלא של מלה זו. הרי אין יצירות עממיות, יצירות של “נביאים עממיים”, לפי בטויו של מ. פרידלנדר⁴⁶, כספרים החיצונים, שחכמי־האומות קוראים להם “פסיבדאפוגראפים”. כל רקמת־הדמיון העממי וכל שפע הכח־היוצר שלו נסתחפו לתוך שדה רחבה ופוריה זו, שאנו מסמנים אותה בשם ה“ספרות החיצונית” ושמתחלת בתקופת־החשמונאים ומסתיימת במפלת בר־כוכבא.

הראשון בספרים הללו, שנוצר בימי החשמונאים, הוא:

א') ספר־חנוך הכושי. ספר גדול בכמותו ובאיכותו זה הוא ספר מורכב. הוא מחובר משבעה ספרים אלה: א) מבוא (פרשיות א’–ה'); ב) ספר המלאכים (ו’–ל"ו); ג) ספר־המשיח או ספר־המשלים (ל“ז–ע”א); ד) ספר־השמים או הספר האסטרונומי (ע“ב–פ”ב); ה) ספר־החזיונות או הספר ההיסטורי (פ"ג–צ'); ו) ספר־המוסר (צ“א–ק”ה) שבו כלול הגליון⁴⁷ של עשרת השבועות (צ“א, י”ב–י“ז וצ”ג כולו). ולסוף ז) חתימה (ק“ו –ק”ח). חוקרים הרבה פוררו ספר זה לפירורים קטנים. לי נראה שרק לשני ספרים שונים בזמן חבורם הוא מתחלק: הפרשיות א’–ל“ו וע”ב–ק“ח הן מסוף ימיו של יוחנן הורקנוס או מתחלת ימיו של אלכסנדר ינאי (לערך 80–110 קודם ספה"נ), והפרשיות ל”ז ־ע“א (ספר המשיח או ספר־המשלים, מְסַלֵי בכושית, Bilderreden, כמו שקראו להם חכמי גרמניה) הן מימי שלום־ציון המלכה (שלומית אלכסנדרה, לערך 70 קודם ספה”נ, בזמן שעלה על יהודה טיגראנֶס מלך ארמניה⁴⁸. כי, לדעתי, לארמנים נתכוון המחבר בפרתיים ומדיים שהוא מזכיר בחלק זה מספר־חנוך (נ"ו, ה‘, ח’), ולא לפרתיים ממש, שתמכו בידי מתתיהו אנטיגנוס החשמונאי (46–37 קודם ספה"נ); שאילמלא כן, היו אף הרומיים נזכרים כאן, שהרי כבר משלו ביהודה מימי כבוש־פומפיוס ועד מתתיהו אנטיגנוס (63–40).⁴⁹ על כל פנים, אפילו אם החלק השני מספר־חנוך נתחבר בימי מתתיהו אנטיגנוס, עדיין כל הספר כולו שייך לימי בית־חשמונאי.

והספר הגדול כולל את כל החכמה היהודית בתקופת־החשמונאים, שהיא מדע ודמיון בערבוביה, כלומר, אמנות באותה מדה, שהיא חכמה. מצד אחד יש לראות את ספר־חנוך כהמשך של פרקי הטבע, המספרים נפלאות־הבורא, שבתהלים ובאיוב, של פרקי־המשלים שבספר משלי, ואפילו החקירה המופשטת שבקוהלת מוצאת בו מקום. ומן הצד השני השפיעו עליו מראות יחזקאל וזכריה, וביחוד החזיונות וציורי־האחרית (האֶסכאַטולוגיה) של דניאל⁵⁰. כל אלה נתלכדו ונתמזגו בספר זה בצרות המרובות שעברו על ישראל מימי אנטיוכוס אפיפאנס ועד אנטיוכוס סידטס או אפילו עד דכוי התקוממותו של העם על אלכסנדר ינאי (לערך 170–80). הצרות הלאומיות הקשות החיו את הציורים הנבואיים מ“יום־הדין” (“חבלו של משיח”) וגם את היעודים היותר נהדרים “לימות־המשיח”. וכל אלה ביחד נעשו כאן יצירה אמנותית נפלאה נרקמת מסביב לחנוך, שלא בלא צדק קרא לו חוקר נוצרי אחד בשם ה“פרוטוטופס היהודי של דאנטה הקתולי”⁵¹. ובאמת, יש בספר־חנוך מקצת מן ה“קומידיה האלהית”. מלחמה בחטאים האנושיים שהם פרי־התרבות, ממלאים אותו על פני כולו, ה“נפילים” שבספר־בראשית, “בני־אלהים” כושלים וירודים אלה, לאחר ש“באו אל בנות־האדם”, מלמדים את נשיהם בכלל ואת בני־האדם בפרט לא רק לחשים והשבעות, אלא גם עבוד־המתכות, עשית כלי־זין, זקוק־הזהב, מציאת האבנים הטובות, שמוש בעשבים לרפואה, צפיה בכוכבים, ועוד; ובכן – את כל המדעים החיוביים כמצבם וצורתם באותו זמן ובארץ־הקדם: פיסיקה, כמיה, אסטרונומיה, מכניקה, תֶכניקה, רפואה, אמנות, ועוד. את כל סודות־הטבע הם מגלים לבני־אדם. ועל זה הם נענשים. כי כל אלה לא היטיבו את דרכי־האדם, אלא הרעו אותן. החכמה, האמנות, התרבות בכלל, סם־מות הם לבני־אדם. על־ידי כך למדו בני־האדם כולם לרדוף אחר מותרות, הנשים – להתקשט ולהתיפות ולחטוא, ובעלי־האמנות – לעשות כלי־זין, שבהם יהרוג איש את אחיו. ואפילו מה שהורו ה“נפילים” את בני־האדם לכתוב בדיו על גבי הנייר הוא חטא, שהרי הכתיבה הביאה לידי חבור ספרי־שקר ולידי זיוף־ספרים⁵². – הרעיון הגדול שאנו מיחסים לרוסו וטולסטוי, הרעיון, שהתרבות היא אם כל חטאת, – כבר הוא מצוי בספר העברי הקדום.

אבל לא רק רעיון גדול יש בו. הוא מלא אמנות. יש בו ציורים דמיוניים, שאין כדוגמתם בספרות העברית העתיקה והחדשה זולת, אפשר, בספרות־הקבלה; ואולם ספרות זו דוקא הושפעה מספר זה בלא שום ספק, שהרי בזוהר הוזכר “ספרא דחנוך” והובאו בו שני פסוקים, שיש למצוא כדוגמתם בפרק ל“ב של ספר־חנוך הכושי. ובכלל, מעוף־הדמיון של ספר־חנוך אין דומה לו בספרותנו⁵³ העתיקה. היכלי־בדולח מוקפים לשונות אש, ועל גבם – תקרה של ברקים וכוכבים, וכרובי־אש בתוכם. מקום לוהט יומם ולילה, ובו שבעה הרים של אבני־חן. או אש לוהטת יומם ולילה – היא האש המניעה את כל מאורות־השמים. וכאלה חזיונות לעשרות רואה חנוך בעיני־דמיונו. ספר זה מבטל את כל הטענות בדבר עניות־הדמיון של השֵמיים בכלל ושל העבריים בפרט⁵⁴. כי כרובים, שרפים, אופנים, עירים (המלאכים העֵרים, השומרים), מלאכי־הפנים, מלאכי־השרת, מלאכי־חבלה, – כל אלה בשמות לעשרות ואפשר למאות, ממלאים את הספר על פני כולו. וכל זה מתואר בערבוביה משונה של מציאות ושל דמיון, שהיא מהממת את הקורא הרגיל בקריאתם של כתבי־קדשינו. ה”פולקלור" היהודי בימי־החשמונאים, וביחוד האמונות וההזיות העממיות, מתגלים בו בבהירות יתרה, יותר מן הידיעות המושכלות, שאף הן תופסות בו מקום חשוב. הציורים מן המלאכים ה“נופלים” והמתחתנים בבנות־האדם, מהתהוות השדים והמזיקים והרוחות הרעות, ממלחמת הענקים ומפלתם, ממאסר הרוחות הרעות והכוכבים הממרים (כמה נועז הוא ציור זה של “כוכב ממרה”!), מהיכל־הבדולח של האלהות, מלוחות־השמים, שגורלם של המלאכים ובני־האדם כאחד חרות עליהם, מן השאול, הגיהינום וגן־העדן שבספרנו עדיין הם בעולם־הזה, מעץ־החיים ועצי־הפלאות הרֵיחנים ומהרי האבנים היקרות, ואפילו האגדות העממיות בדבר “שר של קיץ” ו“שר של חורף”, ועוד, ועוד, – כל אלו הן מרגליות יקרות של היצירה האמנותית העממית בימי־החשמונאים. אותה דָלָה החוזה העממי, שבוודאי היה קרוב ברוחו אל האיסיים, שהוסיפו לרקום בסתר־“תאי־הנזירים” שלהם מה שקבלו מן העם מנפשו של ההמון ונתן לה בטוי אמנותי שובה־לב ומרהיב־דמיון.

ב) ספר־היובלים. זהו מדרש לספר בראשית ולחלק מספר־שמות, – מדרש־אגדה ומדרש־הלכה כאחד, הפרוטוטופס של המדרשים

התַּנאיים: מכילתא ספרא וספרי⁵⁵. הוא נבדל מאלה האחרונים במה שאינו קשור בפסוקים, אלא הוא מספר את המאורעות שבתורה על־פי דרכו, בהוספת הלכות או אגדות חפשיות. בהלכותיו עדיין ניכר בו נדנוד בין מה שנקבע אחר־כך על־ידי הפרושים ובין מה שידוע לנו עכשיו בתור השקפות צדוקיות; ולפיכך קשה כל־כך לציין בדיוק, לאיזו כת יהודית היה שייך מחבר־הספר. אך דבר זה אין בו ספק: ספר־היובלים נתחבר, כספר־חנוך, בימי יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי (לערך 120–80), כמו שנראה מתוך כתוב זה שבו: “ובני־אדום לא סרו מעול־העבדות, אשר שמו עליהם שנים עשר בני־יעקב, עד היום הזה”⁵⁶. ואמנם ספר־היובלים דומה בדבר אחד לספר־חנוך: אף בו החכמה והאמנות הולכות שלובות־זרוע. מתוך ספר זה יש להכיר את הידיעות הגיאוגראפיות ההגונות של היהודים בימי־החשמונאים; במובן ידוע אין הן נופלות מאותן של היוונים. היהודים יודעים את הרי־אוראל (רַפַ – 'Ριπαῑα "Ορη) ואת הקויקאזוס, את חצי־האי קרים (קַרַן, קְרַסוֹ –Chersonesus Hieraclitica, סיבאַסטופול של עכשיו) ואת הודו את נהר דָן (טִינַ־טאנאיס הקדום) ואת הים האזובי (מיעוֹט – Maeotis) את הים האטלאנטי ואת הים־השחור, את ההודים ואת הקלטים, את ארמניה ואת ספרד⁵⁷. ויתרון ליהודים על היוונים, שהיהודים רואים את כל העמים, את כל האנושיות הקדומה כמשפחה אחת, צאצאיהם של שם, חם, ויפת, לפי לוח־העמים שבבראשית. ואולם אין אוניווירסאליות זו בלא קור טוב של לאומיות הארצות המשובחות ביותר נפלו בגורלו של שם⁵⁸. מדרגת־התרבות של תקופת־החשמונאים, אם נמוד אותה על־פי ידיעות אנושיות־כלליות אלו, אינה נמוכה כלל וכלל.

והאגדות שבספר־היובלים נאות הן מאד ומתלכדות יפה בהלכות ובידיעות; ומצד זה לפנינו חבור אמנותי גמור. אבל פעמים שהספורים מבליטים את המגמה הדתית יותר מדאי, באופן שכל ספור־המעשה לא בא אלא להטעים חשיבותה של איזו מצוה מעשית. על כל פנים, הרבה מן האגדות שבו מפוזרות בתלמוד ובמדרש, ואין ספק בדבר, שמחברו הפרה את הדמיון של ההמונים מישראל – והמון־המשכילים בכללם – וספק בהם את הצורך האנושי לספרות יפה – לאמנות תאורית ברוחם של הזמן הקדום ושל האומה המיוחדת במינה.

ג) צוואות שנים־עשר שבטים. אף ספר זה מלא אגדות נאות ובמובן זה הוא יצירה אמנותית לא פחות מספר־היובלים; אלא שבעוד שהאגדות שבספר־היובלים משמשות אילוסטראציה למצוה מן המצוות המעשיות, משמשות האגדות שבכל צוואה מ“צוואות י”ב השבטים" דוגמה או אזהרה ביחס למדה טובה או רעה מן המדות המוסריות. אחת מן ה“צוואות” הללו (“צוואת־נפתלי”) מצויה גם בעברית ויצאה תחלה על־ידי ד“ר מ. גאסטר ועכשיו נדפסה מחדש על־ידי י"ד אייזנשטיין⁵⁹; ואולם אף צוואה זו בצורתה עכשיו קשה לחשוב לעברית מקורית. שכל הצוואות נכתבו בעצם וראשונה עברית (זולת ההוספות הנוצריות המאוחרות שבהן) יש לראות מתוך המליצות העבריות המרובות שבכולן. נמצאו גם קטעים ארמיים מ”צוואת לוי“. ו”צוואה" זו היא שמוכיחה ביותר שעיקר הספר נתחבר בימי־החשמונאים, שהרי שבט־לוי שהחשמונאים יצאו ממנו, תופס כאן מקום חשוב לא רק בתור שבט־כהנים, אלא גם בתור שבט־מושלים; ואף המשיח יבוא, על־פי אחדות מן ה“צוואות”, לא משבט־יהודה, אלא משבט־לוי⁶⁰. על יסוד כל אלה יש ליחס ספר זה לימי מלכותם וכהונתם הגדולה של יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי (130–80)⁶¹.

האמנות הנאה שבספר זה מתגלית במקלעת הנפלאה שהספורים האגדותיים מקולעים בו לתוך דברי המוסר מצד אחד ולתוך ה“גליונים” והיעודים המשיחיים מצד שני. אבל בצד ציורים וספורים דמיוניים מרהיבים יש ב“צוואות י”ב השבטים" אמרי־בינה נאים הרבה – “חכמה” ישראלית מיוחדת במינה, שהשירה מתלכדת בה בהשגה המוסרית הטהורה. היותר נאה והיותר עמוק כאחד מכל מה שיש ב“צוואות” ממין זה היא, אפשר, אמרה זו: “כי כשם שהשמש אינה מִטַנֶפת כשהיא זורחת על אשפה ורפש, כי אם תיבשם ותגרש את ריחם הרע, כך בונה (יוצרת)⁶² אף המחשבה הטהורה שהיא נאחזת בטומאת־הארץ – והיא עצמה אינה נטמאת”⁶³.

ואולם גם שירה טהורה, שירה אמנותיות גמורה, נוצרה בימי החשמונאים: 

ד) המזמורים החשמונאיים שבתהלים. עדיין הדבר שנוי במחלוקת־חכמים, שהולכת ונמשכת כמאה שנה אם יש לנו בתהלים מזמורים מימי־החשמונאים או לא, ואולם כף־המאזנים הולכת ומוכרעת לצד המחייבים את מציאותם של מזמורים חשמונאיים. כמעט אין ספק בדבר, שכל המזמורים, שנכללו אחר־כך בהלל (קי“ג–קי”ח) וכן גם מזמורי־התודה השונים (קל“ה–קל”ו, קמ“ד–ק”נ), ועוד, נתחברו לאחר הנצחונות המכריעים, של החשמונאים הראשונים – בימי יהודה המכבי, ואפשר אף לאחריו; בעוד שהמזמורים ע“ג–פ”ט וקי"ט נתחברו בימי הגזירות והרדיפות של אנטיוכוס אפיפאנס ובימי הנצחונות הראשונים, הבלתי־מכריעים, של מתתיהו ויהודה בנו. יש בהם מזיגה נפלאה של אמונה עמוקה באלהים ואמונה עמוקה כמותה באדם, בכחות־נפשו, בגבורתה הגופנית והרוחנית כאחת של האומה הנלחמת על נפשה ועל מולדתה בעת ובעונה אחת כי, בכלל, תקופת־החשמונאים, היא היחידה בדברי־ימיו של ישראל, ואפשר, גם בדברי־ימיה של האנושיות, שבה באו לידי הרמוניה הכח החמרי, הצבאי, והכה הרוחני, מסירת הנפש על אידיאל מדיני־רוחני רם ונשא. “רוממות־אל בגרונם וחרב־פיפיות בידם – לעשות נקמה בגויים – תוכחות בלאומים”; “הללי אלהיך, ציון – כי חזק בריחי־שעריך, ברך בניך בקרבך”; “כל גויים סבבוני – בשם יהוה כי אמילם”; “יקר בעיני יהוה המותה לחסידיו”. או בטוי מלא גאון חוגג מעין: “אבן מאסו הבונים – היתה לראש פנה” – כמה מתאים כל זה לרוחה ומהותה של מלחמת־החשמונאים!… ומרום־קצה של האמונה בכחות־האדם עלי אדמות הם החרוזים הנפלאים במריצותם:

הַשָּׁמַיִם – שָׁמַיִם לַיְהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם!

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּיָהּ וְלֹא כָל יוֹרְדֵי־דוּמָה!

התעלות־החומר והתחמרות־הרוח, שבאו כאן פתוכות ומעורבות זו בזו, נאות ויאות הן לתקופה נפלאה זו של החשמונאים, שבה הכריחה התכלית הרוחנית היותר נאצלת להשתמש לשמה באמצעים היותר חמריים במלחמות מרובות־דמים מצד כהנים לשם הצלת הדת והתורה והעם והארץ כאחד!

ואולם יש לנו מזמורים, שבלא שום ספק מוצאם מתקופת־החשמונאים, אמנם, מסוף התקופה. אלו הן:

ה) תהלות־שלמה. הן נתחברו לאחר שאריסטובלוס השני, בני־ביתו ושריו הובלו בשבי על־ידי פומפיוס ל“ארצות־המערב” והמלך החשמונאי הלך אחר מרכבת־נצחונו של המפקד הרומי, ל“קלסה” ( εὶς ὲμπαιγμόν תהלות־שלמה, י“ז, י”ד); ואחדות מ“תהלים” אלו נתחברו אף לאחר שפומפיוס עצמו מת מיתה משונה (48 קודם ספה"נ). שמונה־עשר המזמורים אך מיוחסים הם לשלמה: בגוף הספר מדובר בבהירות מרובה על המאורעות של סוף מלכות בית־חשמונאי. במזמורים הראשון והשני מתוארת ההצלחה הגדולה של החשמונאים, ש“גבהו עד הכוכבים, אמרו: בל יפולו”⁶⁴. אבל הם חטאו יותר מן הגויים ועל־כן “בגאותו נתץ הרשע (פומפיוס) בַּכָר חומות בצורות”, “גויים זרים עלו על המזבח, רמסו[הו] בנעליהם בגאוה”, ו“הבנים והבנות בשביה קשה”⁶⁵. בעל־המזמורים מצדיק את הדין על החשמונאים, כי חטאו בזמה, בלצון וברשע, אבל פתאום מתפרצת אנחה קשה מלבו:

Τὴν κοιλίαν μου καὶ τά σπλαγχνα μου πονῶ ὲπὶ τούτοις

“בִּטְנִי וּקְרָבַי תֶּהֱמֶינָה עַל כָּל אֵלֶּה”![³³⁵]

והטראגיקה העמוקה שבמזמורים אלה, תנודת מחברם בין צדוק־הדין על מושלי־עמו הגאיונים ובין רחמים רבים על עמו האומלל, מרימה אותם למדרגתה של שירה נשגבה ואמנותית.

לפנינו – כפילות־ההרגשות של בעל־המזמורים. הנה הוא מצדיק את הדין על החשמונאים:

אָנֹכִי אֲצַדֶּקְךָ אֱלֹהִים,           בְּיוֹשֶׁר־לֵבָב,

כִּי בְמִשְׁפָּטְךָ צָדַקְתָּ,           אֱלֹהִים!

כִּי גָמַלְתָּ לָרְשָׁעִים כְּפָעָלֵיהֶם           וּכְחַטְּאוֹתֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת

          כפעליהם           מְאֹד

גִּלִּיתָ פִּשְׁעֵיהֶם           מָחִיתָ זִכְרָם מֵעַל הָאֲדָמָה. –

          לְמַעַן יֵרָאֶה מִשְׁפָּטֶךָ,

הָאֵל שׁוֹפֵט־צֶדֶק וְלֹא יֶהְדַּר פָּנִים⁶⁶.

ואולם נפשו השקט לא תוכל: הלא גויים רשעים, ולא עבדי יהוה, התנקמו במושלי־יהודה הרעים:

כִּי רָמְסוּ גוֹיִים אֶת           הוּרַד הֲדָרָהּ מִכִּסֵּא־.

          יְרוּשָׁלַיִם בְּבוּז;           תְהִלָּה

חָגְרָה שַׂק תַּחַת           חֶבֶל סָבִיב לְרֹאשָׁהּ

          לְבוּשׁ־תִּפְאָרָה,           תַּחַת זֵר.

הֵסִירָה צְנִיף־תְּהִלָּה,           אֲשֶׁר שָׂם עָלֶיהָ אֱלֹהִים:

          בְּחֶרְפָּה הָשְׁלַךְ פְּאֵרָהּ לָאָרֶץ⁶⁷

אבל מי אשם בדבר, אם לא בני בית־חשמונאי עצמם? – ראשית, הם טמאו איש את אשת־רעהו ובטומאתם אכלו בשר־קדש (שני חטאים אלה שוים בעיני המחבר הפרושי), אף “לא הניחו חטא, אשר לא הרבו לעשות מן הגויים”⁶⁸; ושנית, הם עצמם הכניסו את האויב לתוך העיר, וכאן⁶⁹ מתאר המחבר תאור אמנותי, שמתקרב למציאות ההיסטורית. אבל בלא הזכרת שמות, איך הכניסו הורקנוס (השני) וסיעתו את פומפיוס לתוך ירושלים ואיך שפך פומפיוס בתוכה דם כ“מים טמאים” והוליך בשבי את בניה ובנותיה. – והלב המצר בצרת־עמו מתעורר בבעל־המזמורים והוא מתפלל לקבוץ־גלויות, לשיבת־ציון ולמלכות בית־דוד. ציוריו ממלך־המשיח הם נפלאים ברומם המוסרי, אבל נהדרים הם גם בזהרם הפיוטי⁷⁰. ממלכה עצומה ייסד מלך־המשיח אבל כל גבורתו תהא גבורת־הרוח. שלום ישלוט בארץ בימיו ושלות־השקט תשור בתוכה. וסוס וקשת וצבא וזהב וכסף למלחמה לא יהיו לו⁷¹. כי צדיק וקדוש יהיה ו“חף מפשע”; אבל גם נתיניו יהיו קדושים ומקודשים ובני־אלהיהם⁷². על־פי “אמריו המזוקקים מזהב נבחר” ו“דבריו הקדושים” כדברי המלאכים יבוא להוכיח ו“לחנך” (παιδεδσαι) את עמו ב“מקהלות” או “באספות־עם” ( ὲν συναγωγαῑς )⁷³. זהו אידיאל מוסרי ודימוקראטי גמור שאך הדמיון היוצר של התקופה הגדולה, תקופת־החשמונאים יכול היה להגיע לרומו. ולומר, שתקופה כזו היתה מחוסרת־תרבות בכלל, אפשר רק למי שאין לו קנה־מדה אחר למוד בו את מדת־התרבות זולת קנה־המדה היווני־הרומי. אולם המקוריות העברית מתגלית בכל. יש לה תרבות משלה ואף האמנות התאורית שלה היא מיוחדת במינה. ולפיכך צריך קנה־המדה בשביל למוד אותן לבוא לא מבחוץ, אלא מבפנים. כל הערכה אחרת לא תצליח. ואף לא תצדק: לא תהא בה אמת פנימית, שהיא הכל וממנה־הכל.

א

במאמר הקודם ראינו, שמלחמת־השחרור הגדולה השפיעה על תגבורת הלאומיות הישראלית. והשפעה זו היתה חיובית וגם שלילית. התחילה ריאקציה קשה נגד כל מה שהיה קשור ביוונות; וככל קיצוניות, גרמה אף זו רעה ליהדות, שהרי הביאה לידי “פרישות” קיצונית ומסתורין איסיים. אבל היה בזה גם צד חיובי גדול: החשמונאים התחילו מבקשים דרכים אל היהדות הקדומה והמקורית. ומבחינה זו קמה בתקופת־החשמונאים תנועה של תחיה. קמו לתחיה – כמו שראינו למעלה – הכתב העברי הקדום, הלשון העברית והספרות העברית ועמהן יחד קמה לתחיה גם אמנות־התבנית. אי־אפשר לה למלכות לאומית בלא אמנות. כל מלכי־הקדם גלו את גדולתם וכח־שלטונם על ידי בנינים ומצבות. עד שמעון בן מתתיהו נלחמו אביו ושני אחיו של זה מלחמת־הקיום לעמם ועל כן לא יכלו לדאוג לאמנות, כמו שלא דאגו לסדרים טובים בארץ ולהרמת המצב הכלכלי. ואולם אך נשתחרר שמעון מעולה של סוריה (140־142) – וכבר הוא דואג למוצא של הים (כובש את יפו וגם את גזר המוליכה ליפו), למשפט העברי, למבצרים שירבו את בטחון־הארץ, לסדרים בפקידות, וביחוד לפריחת עבודת־האדמה וסחר־הים¹.

ואין ספק בדבר, שהתחיל דואג גם לאמנות עברית. דבר זה אנו רואים מן הסגנון המיוחד של המטבעות העבריים, ששמעון טבע אותם ראשונה בישראל: בימי בית ראשון עדיין לא היו מטבעות יצוקים בדפוס מיוחד בכתובת על גביהם, והיו משתמשים אז במשקל ידוע של מתכת, ומימי שיבת־ציון ועד ימי־החשמונאים היו היהודים משתמשים במטבעות של הפרסיים, הצוריים, התלמיים והסיליקיים.

היכן היה שמעון חשמונאי יכול למצוא את הסגנון העברי המיוחד בשביל מטבעות עבריים מיוחדים?

בניני־האמנות מימי בית ראשון – הרבה מהם חרבו מתגרת הזמן והמלחמות: ואלה מן הנשארים שהיו בהם רשומים של עבודת־אלילים, לא היו יכולים לשמש דוגמה לאמנות לאומית חדשה. ואולם מקדש־זרובבל עדיין היה קיים, ובלא ספק נעשה בתבניתו של מקדש־שלמה; ובוודאי כבר היתה אז ביהודה מסורת של בניה בלתי־אלילית. חוץ מזה, בכתבי־הקדש – בספרי מלכים, דברי־הימים ויחזקאל – נשארו הציורים של מקדש־שלמה והתאורים של המקדש־האידיאלי, שחזה ברוחו נביא־הגולה. ציורים אלה קודש היו. ובהם מצא שמעון, נוסף על מה שראה במקדש־זרובבל, שבית־המקדש היה מקושט באריות וכרובים ובָקָר, בתמורות ושושן, בכוסות־פרחים ולוֹיות, בפקעים ובפטורי־ציצים. ואמנם, בזמן שקדם לחשמונאים² ובזמן שאחריהם היו משתמשים גם בציורי חיות ועופות: ב“טירה” (או “בבירה”) של הורקנוס (טוביה) בן יוסף בן טוביה בעבר־הירדן, בעראַק־אל־אמיר (חשבון) שנבנתה לערך בשנת 180–175 קודם ספה“נ, יש על מבנה־השער נשר ועל החזית החיצונה – ארי³; ובתקופה שאחר החשמונאים אנו מוצאים בבתי־הכנסיות העתיקים של הגליל, זולת אריות ונשרים, גם קנטורים (לדעתי, כך ציירו להם אז את הכרובים או את הבקר שמתחת ל“ים” של של שלמה) ועופות (הכרובים), ועוד⁴ – ודאי על יסוד האריות, הבקר והכרובים, שהיו בבית־המקדש, ועל יסוד הנשר, שתפס מקום באגדה על שלמה וכסאו, או על יסוד הכתוב: “ואשא אתכם על כנפי נשרים”⁵ ו”כנשר יעיר קנו“⁶ וגו', ציורי בני־האדם ושאר הבהמות שבאחדים מבתי כנסיות אלה אינם אלא אבנים מצוירות מהיכלי אלילים נהרסים, ששקעו האמנים בבניניהם בתור חומר לבנין. בתלמוד בבלי⁷ נשתמר המאמר: “כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם”. ובירושלמי⁸ ובתוספתא: ⁹ “כל הפרסופות היו בירושלים חוץ מפרסוף־אדם”. ועל יסוד זה עדיין יש בבית־כנסיות ישנים מאד בליטה ופולניה, ועוד, אריות ונשרים לא רק מצוירים, אלא אף חטובים בעץ¹⁰. ואולם באריות, בכרובים, ועוד לא היה שמעון חשמונאי יכול להשתמש: זמנו היה זמן נצחונה של הקנאות הדתית הקיצונה נגד כל פסל וכל תמונה – ואיך יעשה דבר, שהקנאים בעלי־בריתו יהיו מתרעמים עליו?¹¹ נשארו לו ציורי ה“טבע המת”: תמורות שושן, כוס, לויות, פקעים ופטורי־ציצים, וכיוצא באלה. והוא השתמש ברחבות בקשוטי־בנין אלה גם במטבעות וגם בבנינים – ויצר סגנון אמנותי עברי. זה היה מתאים לרוח־העם ולטבע־הארץ כאחד. יהודה של ימי־החשמונאים, למרות כל סחר־הים שלה, היא ארץ של עובדי־אדמה; ובמוצא אל הים, בנמלים החשובים שלה, שנתרבו מימי שמעון ועד אלכסנדר ינאי, היו היהודים משתמשים בעיקרם לשם הוצאת היבול אל מדינת הים, באופן שמלכי־החשמונאים נתעשרו אז על־ידי מכס ההובאה וההוצאה, ולפיכך נעשים הסמלים של עבודת־האדמה, של התבואה ושל הנטיעות, בימי־החשמונאים קשוטים לכל דבר של אמנות בישראל, מן המטבעות ועד הבנינים, מכלי־חרס ועד המצבות. ומאז נעשו הקשוטים ה“שאולים ממערכת הצמחים או מן ההרכבה הפשוטה והנקיה של הקו הפשוט או של קוים מעוקמים” דבר “אופיני בשביל האמנות היהודית”¹². בימי הורקנוס בן טוביה, זמן מועט קודם החשמונאים לא היה עוד כדבר הזה, כאמור.

מה היו יכולות להיות יצירות־האמנות של היהודים בתקופת־החשמונאים?

פסלי־אלילים ומצבות מפוסלות או מצוירות של בני־אדם לא יכלו ליצור מטעמים דתיים; ומטעמים אלה נזהרו מלפסול, לחטוב ולצייר אף חיות, עופות ודגים. ואולם הם יכלו לבנות מבצרים, ארמונות, בנינים על גבי קברים, בריכות וצנורות; וכן גם ליצוק מטבעות, לעשות חפצי־אמנות כמגני־זהב וגפנים של זהב וגם כלי־חרס וכלי־זכוכית מצוירים. ואת כל אלה עשו היהודים בתקופת־החשמונאים ובכל אלה הצטיינו לא־מעט. מקוריות היו הפוֹרטיפיקאציה (תורת־המבצרים), הארכיטקטורה (תורת־הבנין), הנוּמיסמטיקה (תורת־המטבעות) והקיראמיקה (תורת־כלי־החרס) היהודיות בתקופה זו. כותבי תולדותיה של האמנות העתיקה שאין להם נטיה מיוחדת ליהודים, מודים ואומרים: “היהודים, אף־על־פי שהם קנאים ומואסים בכל חדוש, שמתנגד למנהגיהם הדתיים, לא היו מתנגדים כך להארכיטקטורה; ולפיכך אירע הדבר, שבניניהם יכולים להדמות בטובם ונוֹים אל אותם של האומות הסובבות אותם באסיה”¹³. 

ואולם ביחסם של החוקרים אל שרידי האמנות היהודית שתי הקצוות לפנינו: די סולסי, בעל הספר הצרפתי “תולדות האמנות היהודית”, שנכתב לפני ששים שנה ויותר, וכמובן נתישן הרבה, משתדל להוכיח שהרבה מאמנות זו היא מתקופת דוד ושלמה ומלכי־יהודה (“יד־אבשלום”, “קברות־המלכים”, “קברות־הסנהדרין”, הנדבכים התחתונים של “הכותל המערבי”, “בריכות־שלמה” ועוד). ומטעם זה הוא מקדיש לתקופת־החשמונאים רק פרק קצר של שמונה עמודים, בעוד שיותר מחצי־הספר תופס הפרק על תקופת מלכי בית־דוד. זהו חוסר־בקורת, שאפשר לבארו בזמן שנכתב הספר; ואך יש להתפלא על שעדיין יש בספר זה הרבה הערות והשקפות, שאפשר להשתמש בהן כיום הזה. ולעומתו שואפים החוקרים החדשים ליחס את רוב שרידי הבנינים העתיקים¹⁴ לתקופת־הרומיים. כל בנין קדום, שיש בו משל הסגנון היווני, אף אם גם חותם הסגנונים המצרי, האשורי או הצורי טבוע עליו – מיד הם מיחסים אותו לתקופת־הורדוס והתקופות שאחריו. דבר זה בא להם מתוך ההחלטה המוקדמת, ש“בכל מקום, שאנו מוצאים קשוטים קצת יותר עשירים ואמנותיים יש להראות שם בכל על השפעה זרה, על־פי־רוב יוונית”¹⁵. ואולם, חוקרים אלה שוכחים כמה וכמה מסבות חשובות.

כבר הוכיחו פוֹן לושאן ופוּכשטיין, שה“חבצלת ההיראלדית” של מצרים העליונה היא “תמר מסוגנן”; ועלי־תמרים היא גם הכותרת היוֹנית שהיא ידועה בשם “כותרת של גולות” (Voluten kapitäl) ושתיהן – גם ה“חבצלת ההיראלדית” המצרית וגם כותרת־הגולות היוֹנית – שאולות מן התמר האשורי, ששמש קשוט כ“תּמוֹרה” של מקדש־שלמה – קשוט, שהגיע עד קפריסין¹⁶. ולא עוד, אלא שהחוקר־האמן האיטלקי ג’ובאני פינצה מחליט, שאף הכותרת הדורית באה מן התמר¹⁷. ופוֹן בּיסינג מחליט, שאף הכותרת הקורינתית מקושרת היא ב“מדרגה האחרונה של התפתחותו הארוכה של עמוד־הצמחים המצרי”¹⁸. ובכלל, קשה לבטל את ההשקפה הרוֹוַחת אצל חוקרי המאה הי“ט – השקפה מיוסדת על כמה וכמה ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות בעלות משקל וכובד – שהסגנון היוֹני בא ליוונים מאסיה, מן האשורים, באמצעות הצורים, והסגנון הדוֹרי עם ה”פתוחים המשולשים" שלו – מאפריקה, מן המצריים, גם־כן באמצעותם של הצורים¹⁹; והסגנון הקורינתי אף הוא מאסיה מוצאו וקרוב הוא להיוֹני בעיקרו, ובכן יש גם בו מן האמנות השמית. הצורים ודאי השפיעו הרבה על ישראל: הרי חירם אבי²⁰ עושה את הכלים היותר אמנותיים של ימי־שלמה. ואולם בין העברים והכנענים היה משא ומתן תכוף כל־כך, הם ישבו בקירוב־מקום כל־כך ודברו בלשן דומה כל־כך, עד שקשה לתַחֵם תחומים מסוימים ולומר: עד כאן – האמנות הצורית, מכאן ואילך – האמנות הישראלית. בני ישראל, כשבאו לכנען, קבלו בעל־כרחם מן הצורים כל מה שהנחילו אלה ליוונים מן האמנות האשורית והמצרית. ומה שנוגע להאמנות הצורית העצמית, לא היתה משועבדת למצרים ואשור שעבוד גמור, כמו שרגילים לחשוב²¹. היתה כאן השפעה מרובה מצד אשור ומצרים, אבל היתה גם התפתחות פנימית: המקדשים בצור או בגְבָל לא היו דומים לגמרם לא להיכלי מוף ונוא־אמון ולא להיכלי נינוה ובבל. וכך הדבר גם ביחס לישראל. כהצורים הושפעו גם הם באמנותם הקדומה מן הבבליים והמצריים, ואמנות מקורית־מושפעת זו היתה צורית־עברית כאחת. בזמן מאוחר, בימי מלכי בית־תלמי ובית־סיליקוס, השפיעה על אמנות־שמית בעיקרה זו האמנות היוונית (שאף היא עצמה הושפעה, כמו שראינו, מן האמנות השמית הרבה): הרי הערים היווניות הקיפו אז כזֵר אף את ירושלים גופה. ואולם אף התפתחות פנימית היתה באמנות היהודית: “בימי שלטונם של האחימינידים ומלכי־החשמונאים נשתמר בארכיטקטורה (של היהודים) האופי המזרחי הגמור”²². ובכלל, בשים לב אל היסודות השמיים שבאמנות היוונית צריך להזהיר מהחלטות נמהרות בדבר האופי היווני של איזו יצירה אמנותית עברית. האמנות האשורית, למשל, בימי אשור־בני־פל היא נאה כל־כך וכל־כך נאמנת לחיים, עד שנמצאו מבקשים לבארה על־ידי “השפעה יוונית קדומה”; אבל ברונו מייסנר אומר בצדק: “יש כמובן, לדחות הנחה זו: ההתפתחות נעשתה כולה בפנים הספירה האשורית, אלא שביצירות הללו (מימי אשור־בניפל) הגיעה לגמר־בשולה”²³. ומפני־מה אי־אפשרית היא התפתחות דומה לזו “בפנים הספירה העברית” בימי־החשמונאים, שבקשו ומצאו דוגמאות עבריות קדומות ויצאו בעקבותיהן? – על כל פנים, מאחר שההשפעה היוונית אף היא כבר מצויה היא ביהודה בימי התלמיים והסיליקיים, שקדמו להחשמונאים, אין לנו שום יסוד לחשוב שרידי בנינים עבריים ויצירות אמנותיות עבריות למאוחרות לימי־החשמונאים (אם אין ראיות אחרות על זה כמו ביחס ל“קברות־המלכים”, “קברי־הנביאים”, וכיוצא באלו) רק על יסוד מה שמורגשת בהם השפעה יוונית. למטה נראה, שבנין, שמוצאו החשמונאי־הקדום אינו מוטל בספק, היה אף הוא בנוי ברובו בטעם היווני; ובכן אין רשמי השפעה יוונית ראיה נצחת לזמנו המאוחר של בנין עברי. ובמקום שיש סגנון מעורב, יווני ומצרי, יווני ואשורי. או יווני־אשורי־צורי־מצרי, שם אנו יכולים לומר כמעט בבטחה, שלפנינו בנין בטעם היהודי (ה“יהודי־השֵמי” הייתי אומר) מתקופת־החשמונאים; ומה שנראה לנו בו יווני אינו אלא פרי ההשפעה השמית הקדומה על יוון – השפעה, ששבה לתחיה באמנות היהודית המקורית, השמית הגמורה, של החשמונאים ששאפו להשתחרר מן ההשפעה היוונית כמה שאפשר לאחר שכל “זכות־קיומם” היתה המלחמה ביוונות לכל גילוייה.

ב

עכשיו אנו עוברים אל היצירות האמנותיות החשמונאיות גופן. ומפני שהסגנון העברי נתגלה, קודם כל, במטבעות, כאמור, – נתחיל בהם.

א) המטבעות מימי החשמונאים.

ככתב העברי הקדום והלשון העברית המקורית שעליהם (השווה הבטויים המקוריים המחודשים שבכתבות: “חרות־ציון”, “גאולת־ישראל”, “ירושלים הקדושה”, “חֶבֶר־היהודים”), כך אף הציורים שעליהם מקוריים הם ברובם. השבלים, הלולב והאתרוג, השושן, התומר, הרמון, אשכול־הענבים, הזר של עלי־זית, השופר, ועוד, – כל אלה הם סמלים של עבודת־האדמה או של הדת הישראלית (אמנם, השופר אפשר שהוא סמל תרועת המלחמה)²⁴. קרן־השפע, שהוסיף על כל אלה יוחנן הורקנוס, אפשר שהיא סמל שמי עתיק (עשתורת הצורית היא אלוהת־השפע – “עשתרות־קרנים”) רק אלכסנדר ינאי, שהכתובת על גבי מטבעותיו כבר היא חרותה לא רק בעברית, אלא גם ביוונית, מוסיף עליהם את העוגן המושאל ממלכי בית־סיליקוס, שהוא סמל השאיפה אל השלטון בים²⁵ –ומכאן ואילך אנו מוצאים את אשכלות־הענבים, את התמורות, את השושן, את הרמון, את השבלים, את הזר, את השופר, ועוד בכל בנין עברי עתיק, אף של הורדוס ובניו, אף בבתי־הכנסיות שבגליל מן המאות הראשונה שלאחר החרבן²⁶. ואף בבניני־ה“ענקים” שבעבר־הירדן מזרחה: בגולן, בבשן ובחורן²⁷, עד התקופה הביזאנטית ועד בכלל, ועד בתי־הקברות העבריים ברומי, והתמר והזֵר– אף בבתי־הכניסה העתיקים של הנוצרים²⁸. יש כאן איפוא, המשך ויש כאן הוֹרשה באמנות הלאומית.

ב) המבצרים.

איני יודע, אם בנין מבצרים שייך לאמנות, אבל, אם “אמנות” בעברית היא מן “אמן” – הֶיות חזק, ואם Kunst בגרמנית היא מן Können – “יכול”, ודאי שמתגלית “אמנות” – חוזק ויכולת מרובים בבנין המבצרים המרובים והחזקים, שבנו החשמונאים לשם הגנת הארץ. ושיטה עברית מקורית יש למבנה המבצרים: אבנים גדולות ומסותתות כעין שפה שקועה סביב (מה שקוראים mit Randschlag versehen, taillé en bossage, ומה שרצה א. בן־יהודה למצוא מתואר במלה “כמדות גזית” שבמלכים א' ז‘, ט’ וי"א שהוא חושב אותה לשם־תואר) מונחות אלו על גב אלו בלא שום מלט ודבק ביניהם²⁹. שיטת־בנין זו אנו מוצאים ב“מגדל־דוד” (מגדל־פצאל) וב“כותל המערבי”, אבל קדומה היא הרבה לתקופת־הורדוס וכבר נמצאה במגידו ובבניני אחאב, שנתגלו בשומרון³⁰; והחשמונאים חדשו גם אופן־בנין עברי מקורי זה. עוד יהודה המכבי ויונתן דאגו לבצר את הארץ; אבל אין אנו יודעים, אם בנו מבצרים חדשים או רק חזקו את המבצרים, שכבר מצאום בנויים (“בית־צור”, ועוד). ואולם בנוגע לשמעון, יוחנן הורקנוס בנו ואלכסנדר ינאי בן־בנו יודעים אנו בבירור, שהם בנו כל אותם המבצרים, שמלאו תפקיד גדול כל־כך בימי המלחמות החשמונאיות הקשות מפומפיוס וגביניוס ועד הורדוס, ואחר־כך – בימי החורבן. שמעון בנה את הארמון בגזר, ששם ישב אחר־כך הנציב של מלכי־החשמונאים וששרידיו עם כתובת של קללה נשתמרו עד היום ונמצאו בחפירות־גזר³¹. יוחנן הורקנוס בנה את המבצר הורקניה, שנקרא על שמו ושמקומו אינו ידוע בבירור, ואלכסנדר ינאי – את מבצר מכוור או מכבּר³² שנתפרסם בשמו היווני מאכירוס³³, “אל־מכּאור” או “אַמכאַור” של עכשיו, על הגבול הדרומי של עבר־הירדן. לצד ערב³⁴. וגם את המבצר החזק מְצָדָה (שבטעות קוראים לו גם בספרים עבריים בצורתו היוונית “מסדה”), על החוף המערבי של ים־המלח לא רחוק מעין־גדי, בנה אלכסנדר ינאי³⁵. ושלומציון המלכה אשתו בנתה את המבצר אלכסנדריון שלדעתו של ש קליין³⁶, נקרא גם בשם “שלומי” ונזכר בתוספתא³⁷. מכל המבצרים הללו נשארו רק שרידים מועטים וקשה לשפוט על מהותם מצד אמנות־הבנין, שנשתקעה בהם. ואולם שומעים אנו, שהורדוס הראה את הורקניה ואלכסנדריון לאורחו המרומם, אגריפס הרומי – חתנו של אבגוסטוס קיסר בתור בנינים נפלאים³⁸. הן אמנם, הורדוס הקים וחזק את המבצרים הללו שהרס גבּיניוס; אבל אין ספק בדבר, שכשם שיצא הורדוס בעקבות החשמונאים בפוליטיקה המדינית, הכלכלית והימית שלו (דבר, שכדאי היה להקדיש לו מחקר מיוחד), ואפילו בציורי המטבעות שטבע (אלא שהזניח את הכתובת העברית, אפשר מפני שלא היה לו שם עברי לחוק אותו עליהם), כך יצא בעקבותיהם בכל הנוגע לאמנות, אלא שהוסיף עליה יסודות יוונים־רומיים והחליש בזה את מקוריותה העברית. רוב מבצריו היו – מבצרי־החשמונאים, שחזק ושכלל: הבירה (אנטוניה), אלכטנדריון, הורקניה, מכוור ומצדה³⁹. ואף את בניניו החדשים בנה הורדוס על יסוד הבנינים העתיקים ובתבניתם, אלא שתבנית זו מיוּוונת היא יותר. ולפיכך שרידי המבצרים של הורדוס, שנשארו לפליטה, יכולים ללמדנו, כמה חוסן וכמה אומנות ואמנות כאחת היה בבניני־המבצרים של החשמונאים. 

ג) הבירה.

לאות על מה שאמרנו זה עתה יכולה לשמש המצודה המצוינת, שהיא ידועה בשם העברי “הבירה” (“באריס” ביוונית), היא נבנתה על־ידי יוחנן הורקנוס (128 קודם ספה"נ), שהניח בה את בגדי הכהן הגדול וישב בה בקביעות⁴⁰; ושם ישב גם יהודה אריסטובלוס בנו⁴¹. אותה בנה הורדוס מחדש (לערך 32 קודם ספה"נ) וקרא לה אנטוניה. הרי עובדה ברורה, שהורדוס היה נוהג לצאת בעקבותיהם של החשמונאים בכל הנוגע למבצרים בפרט ולבנינים בכלל. – ועל “בירה” זו, שבנו החשמונאים, אומר ארנסט רנאן, שנבנתה “בסגנון היותר גראנדיוזי של המבצרים באותו זמן”⁴².

ד) חומת־ירושלים.

על־פי הברית עם אנטיוכס סידטס, מוכרח היה יוחנן הורקנוס להרוס את חומת־ירושלים⁴³. לאחר שנתחזק על כסאו וסר מעליו פחד־הסורים לגמרו, בנה את החומה מחדש⁴⁴ ויש יסוד לחשוב, שהנדבכים היותר עתיקים בקרבת ה“שער היחיד” הם מימי יוחנן הורקנוס.

ה) בריכות־שלמה.

בקרבת בית־לחם יש שלש בריכות עתיקות מעשי־ידי־אמן, שהיו מספקות מים לבית־לחם ולירושלים. על בוניהן מחולקות הדעות. די־סולסי מחליט, שהצנורות הקדומים שבהם הם מימי חזקיהו והצנור המאוחר (“קנאַת אַל־כופאַר” – צנור־הכופרים) היא מימי פונטיוס פילאטוס⁴⁵. בֶּנצינגר חושב, שהצנורות התחתונים הם מימי הורדוס והעליונים – מלפני גלות־בבל⁴⁶. אחרים מזכירים, שבן־סירא מהלל את שמעון הצדיק, “אשר בדורו נכרה מקוה – אַשְוָח כְּיָם בהמונו”⁴⁷. ולעומת זה יש להזכיר, שפונטיוס פילאטוס הוליך מים לירושלים ממעין רחוק מאתים ריס מן העיר על־ידי צנורות בכסף, שנטל מקופת בית־המקדש – וחלול־קודש זה כמעט שהביא לידי מרידה בנציב הרומי⁴⁸. ואולם “בריכות־שלמה” הן קדומות הרבה להכבוש הרומי: את המלים, שבהן מרמז עליהן טאציטוס הרומי כשהוא אומר, שיש בבית המקדש Fons perennis aquae (“מעיין נצחי של מים”)⁴⁹, יש למצוא כמעט מלה במלה באגרת־אריסטיאס (אף אז היו המים מובאים לבית־המקדש מבית־לחם), שהיא ודאי לא מאוחרת מימי אלכסנדר ינאי⁵⁰. ולפיכך יש להסכים לדעתם של כותבי תולדות־האמנות, שה“בריכות” הללו “הותחלו על־ידי החשמונאים ונגמרו על־ידי הורדוס או על־ידי מושל רומי”⁵¹.

ג

אנו עוברים מבנינים אמנותיים־מעשיים אל בניני־אמנות טהורים.

בניני־האמנות של החשמונאים יכלו להיות או ארמונות או בנינים שעל גבי קברים. גם כאלה וגם כהללו בנו החשמונאים, וחלק הגון מהם נתקיים עד היום. הבנין היותר קדום, שנתקיים לנו תאורו, הוא: ⁵²

א) מצבת־החשמונאים.

שמעון בן מתתיהו חצב מערת קבר במודיעים, עיר־מולדתו. שם קבר את יונתן אחיו שנהרג בערמה על־ידי טריפון, ושם חצב כוך גם לעצמו. על גבי מערת־הקבר עשה “נפש” מאבן־גזית לבנה – בנין נהדר, שהיה נראה ממרחק מרובה⁵³. אולמו היה נשען על עמודים גדולים, שעליהם היו חקוקים בפתוחי־שקע ציורי כלי־זין וספינות – רמז למלחמותיהם של החשמונאים ולשאיפתם למצוא מוצא אל הים. ובפנים הבנין היו שבעה חֳרָמִים (פיראמידות) – זכר לאביו ואמו וחמשת בניהם (והוא בתוכם), – אולם נשען על עמודים וגם פתוחי־שקע הם סגנון יווני של בנין. רק שבעת החרמים בפנים־הבנין יש להם אופי מזרחי והם מעלים על הדעת את הסגנון המצרי⁵⁴. לפנינו, איפוא, סגנון מעורב. והוא בונה אב לכל שאר שרידי הבנינים שבארץ־ישראל: כל אלה מהם, שאין הסגנון היווני שליט יחידי בהם קרוב לשער, שהם מתקופת־החשמונאים⁵⁵; ואם יש לנו ידיעה ברורה, שהם מתקופה מאוחרת, הרי הם חקוי לסגנון העברי של תקופת־החשמונאים.

ב) ארמון־החשמונאים.

ארמון זה, שנבנה על־ידי יוחנן הורקנוס נתקיים עד החורבן. מקומו ידוע לנו: הוא היה בנוי על הקצה המזרחי של הגבעה המערבית־הדרומית, סמוך לחומה הצפונית, בעיר העליונה. והוא עמד עוד בימי המרידה הגדולה, סמוך לחורבן, שהרי אגריפס השני וביריניקה אחותו עמדו על־ידו בשעה שאגריפס פנה בנאום נלהב אל העם נגד המרידה ברומיים⁵⁶. מה היתה צורתו האמנותית של ארמון־החשמונאים אין אנו יודעים לצערנו⁵⁷, אבל יודעים אנו, שממנו היה מראה נהדר על העיר כולה⁵⁸. אגריפס השני הרים, כנראה, את הארמון עוד יותר, או בנה עליה על גביו, באופן שהיה יכול לראות, שוכב במטתו, את עבודת הכהנים במקדש; מה שהרגיז את הכהנים, ועל־כך בנו חומה גבוהה מן הצד המערבי של בית־המקדש כדי להאפיל על ארמון־החשמונאים⁵⁹. על כל פנים ארמון־החשמונאים היה בנין נהדר, שנבנה, ככל היכליהם של מלכי־הקדם, גם לתכלית אמנותית: להראות את גדולתו של בית־חשמונאי ולהזין את עיני מלכיו במראה הנאה של עיר־מלכותם כולה. 

ג) לשכת־הגזית.

על־יד הגבעה, שעליה התנשא ארמון־החשמונאים, נמצאה הרחבה המקורה, שנקראה ביוונית Ξυστός. כך קראו היוונים לאַתיק מקוֹרֶה לפני הגימנסיון, בשביל המתגוששים בחורף; לרומיים היה זה כעין אֶכְּסֶדְרה לפני אולמי־העמודים של בתי־הקיץ. ואולם ה“כּסו’סטוס” הירושלמי היה קרפיף פתוח מוקף לשכות, שהרי ממנו נהל טיטוס משא ומתן עם מנהיגי־המרידה שעמדו בעיר העליונה⁶⁰, מה שהיה אי־אפשר אילו היה ה“כסו’סטוס” בנין מכוסה. ה“כסו’סטוס” היה תקרה נשענת על עמודים, שנבנתה מערבית להר־המוריה, בקצה הצפוני־המערבי של הגבעה המערבית־הדרומית, קצת דרומית־מזרחית לארמון החשמונאים וקרוב לעמק החרוץ (טו’רופיאון), וגבהו היה כגובה הר־הבית. הוא היה בפנים החומה העתיקה, לא הרחק מן הלשכה המערבית של המקדש, והיה גובל ב“מועצה”⁶¹. מאחר שתרגום־השבעים מתרגם שתי פעמים (בעמוס ה‘, י"א ובדברי הימים א’, כ"ב, ב') מלת “גזית” במלת Ξυστός על־כן מחליט שירר⁶², ש“לשכת הגזית שבמשנה, שבה ישבה הסנהדריה ובה היה הארכיון, היא היא “הכסו’סטוס”. על זה משיב ביכלר⁶³, שהסנהדריה ישבה בפנים העזרה ולא בבנינים הסובבים אותה. טענה זו, שהחזיק בה זאב באכר וגם ש. קרויס⁶⁴ נוטה אליה, אינה מספקת, לדעתי. בעלי־המשנה⁶⁵ לא דקדקו כל־כך במושב־הסנהדריה, ולשכת־הגזית הקרובה אל העזרה, שנמצאה בפנים החומה והיתה סמוכה אל הלשכה המערבית של המקדש, יכולה היתה להחשב בימי המשנה כחלק מן המקדש – כעזרה גופה. ויש לשים לב, שלשכת־הגזית היא האחרונה שבלשכות־העזרה המנויות במשנה⁶⁶. וה”בולי" (המועצה), שגובלת בה לפי יוסף בן מתתיהו, היא היא הסנהדריה, שישבה בלשכה זו, וגם הארכיון עם כתבי־היחס של הכהנים היה מצוי בתוכה. ובכלל, אי־אפשר לצייר לעצמנו, שבנין חשוב כה“כסו’סטוס” לא נזכר במשנה ובברייתות בשם מפורש ומיוחד לו. ואם השם “לשכת־הגזית” הוא השם העברי של ה“כסו’סטוס”, אין מקום להשקפתו של קרויס, שה“כסו’סטוס”, כמו ששמו מוכיח עליו, נבנה בתקופה ההיליניסטית, קרוב לוודאי בימי “בית־הורדוס”⁶⁷. השם העברי המקורי מטה אותנו ליחס בנין חשוב זה לתקופת־החשמונאים. יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי, שדאגו ל“חבר־היהודים”, שאחר־כך, בימי יהודה אריסטובלוס “אוהב־היוונים”, נתחלף שמו העברי ביווני “סנהדרין”, בנו בשביל בית־המחוקקים היהודי הגדול בנין נהדר של עמודים, שהיה מקורה מלמעלה⁶⁸, והחכמים היו יכולים לשבת ולדון בו גם בימות־הגשמים כהגימנסטים היווניים ב“כסו’סטוס” שלהם, ו“כמין בסילקי” היתה יכולה להיות עוד קודם זמנו של הורדוס, שהרי ההשפעה היוונית קדמה לתקופת־החשמונאים. 

ד) הגשר.

את העיר העליונה היה מחבר עם בית־המקדש גשר מצוין⁶⁹. גשר זה היה מחבר את המקדש גם עם ה“כסו’סטוס” או, לפי באורנו, לשכת־הגזית⁷⁰. והגשר לא היה יכול להבנות על־ידי הורדוס, שהרי כבר הוא נזכר במלחמת־פומפיוס, שבה הרסו בעלי־בריתו של אריסטובלוס את ה“גשר המקשר את המקדש עם העיר”⁷¹. בעל־כרחנו נאמר, שהוא נבנה על־ידי החשמונאים⁷²; קרוב לוודאי – על־ידי יוחנן הורקנוס, בונה ה“בירה”, ארמון־החשמונאים, ועוד. אם גשר זה יש לו קשר עם “קשת־רובינסון”, שנקראה כך על שם הגיאוגראף האנגלי, שגילה אותה בשנת 1837– דבר זה עדיין הוא שנוי במחלוקת־חכמים⁷³. על כל פנים בנין־הגשר מעיד גם על אומנות תֶּכנית השובה וגם על דאגה לרַוְחַת החיים בעיר־המלוכה החפשית של בית־חשמונאי.

ה) מצבת יוחנן כהן גדול.

מצבת־קבר זו של יוחנן הורקנוס היתה מחוץ לחומה, מצפון לעיר, מול העיר העליונה בקרבת העיר החדשה “בּצעה”, בארמית “בזעתא”־חלק, בקיע Βεζετά⁷⁴. מכאן התחיל טיטוס להרעיש את החומה השלישית⁷⁵. קבר זה שהיה, כפי הנראה, בנין גדול וחשוב, שהרי הוא משמש נקודת־מוצא למעשים גדולים, בנה בוודאי לא יהודה אריסטובלוס (הראשון), שמלך אחר יוחנן הורקנוס אביו רק שנה אחת, אלא בנו השני של יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי, שארכו ימי־מלכותו. ומי יודע? אפשר, יש שרידים מן הבנין הנהדר, שעדיין הם מצפים להגלות או, אפשר, כבר נתגלו השרידים, אלא שמיחסים אותם לתקופה אחרת ולבנין אחר, למשל, לשמעון הצדיק.

ו) מצבת אלכסנדר ינאי.

מצבה זו נזכרה רק פעם אחת⁷⁶. כפי הנראה, היתה נגד שער־העיר ממש, בקרבת שער־דמשק של עכשיו; ודי־סולסי חושב, שזהו הבנין, שקוראים לו עכשיו “חצר־המטרה”⁷⁷. ונראים הדברים. הבנין הנחשב בעם למקום־כלאו של ירמיהו, עושה רושם של בנין עתיק, ששמש לא מקום־מאסר, אלא – כרוב הבנינים היהודיים הגדולים שבקרבת־ירושלים – מקום־קבר. ואמנם, לדרומית מערבית נמצא בו הקבר הנקרא “קבר השולטן איברהים”. ועל־פי הסימנים המועטים, שיש למצוא אצל יוסף בן מתתיהו, קרוב לשער, שכאן מקום־קבורתו של הכובש היותר גדול מבית־חשמונאי. 

ז) בית־החפשית.

מצבת־קבר נהדרת זו, שהיהודים מיחסים אותה בלא שום יסוד לעוזיהו וקוראים לה “בית־החפשית”, כמו שהנוצרים מיחסים אותה בלא שום יסוד ליעקב הקדוש, הוא כמו שמעידה הכתובת העברית שעליה, המצבה (ה“נפש”) שעל גבי קבר המשפחה ל“כהנים מבני־חזיר”, שנזכרו בנחמיה⁷⁸ ובדברי־הימים⁷⁹. האותיות של הכתובת מעידות על תקופה לא־קדומה לתקופת־החשמונאים; מה שהיא בכתב אשורי בעוד שהמטבעות של החשמונאים הם בכתב העתיק – דבר זה אינו מוכיח כלום: כבר נתברר שהחשמונאים החיו את הכתב העתיק מקנאתם הלאומית לכל דבר עברי מקורי⁸⁰. והרי המלה “טוביה” שעל גבי הבנין הנהדר של הורקנוס (טוביה – זהו שמו העברי) בן יוסף בן טוביה בעראק־אל־אמיר, בנין שקדם להחשמונאים, כתובה אף היא באותיות קרובות לזו שעל גבי מצבת בני־חזיר⁸¹. השערתו של די־ווגיאֶה, שחזק אותה בימים האחרונים חוקר ארץ־ישראל, ד“ר שמואל קליין, שזוהי ה”נפש" המשפחתית של הכהנים הגדולים מבית־בייתוס⁸², לא יצאה מכלל השערה נאה. הכהנים הללו, שהיו קרובים להורדוס ובניו ולנציבי־רומי ושלדעתו הראויה להשמע של עמנואל⁸³ ליף שנו את שמם העברי “יועזר” לשם יווני Βοηθός⁸⁴, היו חורתים על מצבת־משפחתם, ולכל הפחות גם כתובת יוונית בצד הכתובת העברית. ואולם ההוכחה היותר מכרעת בעיני על מוצאה החשמונאיי של מצבה נפלאה זו היא – סגנונה האמנותי המעורב: “על־יד פרטים של מסורת אמנותית יותר עתיקה, יש בה צורות, שניכרות בהן עקבותיה של השפעה יוונית”⁸⁵. בנין זה ראוי מצד האמנות שבו לחקירה מיוחדת: הרבה מן הסגנון העברי נשקע בו, אלא שעדיין לא השקיפו עליו החוקרים השקפה של אמנים. כותב הטורים האלה, כשבדק את הבנין מבפנים בשנת תרע"ב, מצא על תקרתו מבפנים מגן־דוד עתיק בפתוחי־שקע עמוקים, – מגן־דוד קדום בצורתו לאותם שנמצאו בבתי־הכנסיות שבגליל⁸⁶. הכותרת הדוֹרית והצֶפת עם שלש־הגליפות שלו, אפשר, אינן אלא סימני אמנות משותפים להיוונים ולהיהודים הקדמונים, שהושפעו ממצרים ואשור שניהם כאחד ושאף הכנענים השפיעו על אלה ואלה ביחד. הרי בבתי־הכנסיות הגליליים, שהם יותר מאוחרים אם מעט ואם הרבה, אין כותרת דוֹרית כלל: יש רק כותרות יוֹניות וקורינתיות בלבד⁸⁷.

ח) קבר־זכריה.

מצבת־קבר זו, שאפשר לעבור מתוכה דרך פתח צר אל הפרוזדור של “בית־החפשית”, היא אחד מן הבנינים העבריים היותר נפלאים ביפים. כותבי תולדות האמנות העתיקה מעידים, שיש בה “ערבוביה משונה של ארכיטקטורה יוונית ומצרית”⁸⁸. ויש מוצאים בה, נוסף על אלו, גם רשמי האמנות האשורית⁸⁹. רשמים שונים ומשונים אלה של כל מיני ארכיטקטורות דבר טבעי הם בסגנון־הבנין של תקופת־החשמונאים, כאמור: בקנאתם הדתית הלאומית לא רצו ולא יכלו החשמונאים לקבל את הסגנון היווני בטהרתו, ועל־כן צרפו לו קשוטים מסגנון שמי־מצרי, שכבר נבלעו בסגנון העברי־הצורי הקדום והמקורי. כי בנין חצוב בתוך הסלע או מתוכו טפוסי הוא בשביל האמנות העברית הקדומה: ⁹⁰ו“קבר־זכריה” הוא בנין כזה. ומי יודע, אם תחת מצבה נהדרה זו אינו נח אחד מן המלכים והכהנים־הגדולים מבית־חשמונאים? מי יודע את מקום־קבורתו של המלך האומלל אריסטובולוס (השני), בן אלכסנדר ינאי, שהורעל ברומי על־ידי בעלי־בריתו של פומפיוס וגופתו הובאה חנוטה ליהודה ונקברה ב“קבר־המלכים”?⁹¹ מי יודע, “קבר־מלכים” זה היכן הוא? מי יערוב לנו, שאינו מה שנקרא “קבר־זכריה” או הקבר הסמוך לזה, שאליו אנו עוברים עתה?

ט) יד־אבשלום.

זהו הבני־ן היותר מקורי של בניני־הקברים שב“נחל־קדרון”. די סולסי, שתאר אותו בפרטות ושהתעקש לחשבו למצבת־אבשלום ממש⁹², מעיד, ש“כל המצבה אינה מזכרת כלום ממה שמראות לנו האמנות היוונית והאמנות הרומית. אנו מוצאים כאן צירוף־היסודות של סדרי־הבנין היוֹני והדוֹרי ושל הסגנון המצרי. וכל זה מתלוה בצורות, שאינן בנמצא בשום מקום אחר⁹³. גם פֵּירו ושיפּיֶה מעידים, שיש ב”יד־אבשלום" “סימני בנין מצרי, שסגלוה הצורים”: הזרבובית (Cavetto) בדמות צלוחית או “כובע”, שעל פיה קוראים לה הערביים “טנטורת־פרעון” (“כובע־פרעה”), היא מן הסגנון המצרי: ואולם מתחת לזרבובית יש עוֹב (משקוף עליון או “שקוף” בתלמוד ירושלמי ובכתבות של בתי הכנסיות הגליליים) ישר נשען על כרכוב פשוט דוֹרי ומתחתיו חצאי־עמודים בעלי כותרות קוֹרינתיות, והמעבר מן השקוף אל הזרבובית הוא אשורי⁹⁴. ערבוב זה של סגנונים טפוסי הוא לתקופת־החשמונאים, כאמור. ואמנם, לא רק פֵירו ושיפיה נוטים לחשוב, שה“קברים המקושטים בהדור, שיש בנחל־קדרון ומסביב לירושלים, שייכים לתקופה יותר מאוחרת (מזו שלפני גלות־בבל), והם בני־זמנם של מלכי־החשמונאים הורדוס ויורשיו⁹⁵. אף ארנסט רנאן, שראינוהו מאשים את בית חשמונאי בחוסר־תרבות מיחס את “בית־החפשית”, “קבר־זכריה” ו”יד־אבשלום" לתקופת־החשמונאים בלא פקפוק⁹⁶ והרי הכל מודים שאלה הם בנינים אמנותיים נהדרים, שנתקיימו שנות־אלפים ושהיו נותנים כבוד בחסנם ובהדרם לכל אומה בת־תרבות. – חדר־הקבורה של “יד־אבשלום”, שהיא סתומה עכשיו, נחשבת ליותר עתיקה. ומאד אפשר הדבר, שהחשמונאים השתמשו בבנין עברי יותר עתיק, כמו שהשתמש הורדוס בבניני־החשמונאים.

י) קברי־הסנהדרין.

הקברים הנפלאים הללו שבקרבת השכונה הירושלמית “רחובות” (של יהודי־בוכארה) יש להרבה מהם צֶפֶת, שנצטיירו עליה אשכלות־ענבים ושאר־קשוטים צמחונים, שהם טפוסיים בשביל תקופת־החשמונאים. די־סולסי מעיד גם עליהם ש“דבר אין להם עם היוונים ולא עם הרומיים”⁹⁷. מובן, שאין להוציא מפני־כן את המסקנה, שאלה הם קברים של “שופטים או חברי־מועצה מימי מלכי־יהודה”⁹⁸. ואולם אין שום דבר, שיכריחנו לאחר את זמנם מתקופת־החשמונאים. רשמי הבניה היוונית, שהכירו בהם החוקרים החדשים, אינם ראיה לסתור. ראשית, גם החשמונאים כבר הושפעו מן הסגנון היווני, כאמור; ושנית, הרשמים הנחשבים ליווניים יכולים להיות משותפים להאמנות העברית והיוונית כאחת שהרי מוצא שֵמי־חָמִי עתיק אחד לשתיהן. והראיה, ש“קברי־הסנהדרין” הם מימי־הורדוס, שמצאו חוקרים שונים מתוך הקברים שבחרבות מַדַאִין צאַליח (“חגר” העברי, Egra של תלמי התייר), בדרומו של עבר־הירדן, שהם דומים כל־כך להקברים שבקרבת־ירושלים ושעל־פי הכתבות שעל גביהן הם מן התקופה שבין אבגוסטוס קיסר ובין טיטוס מן 1 קודם ספה“נ עד 75 לספה”נ⁹⁹ – אינה ראיה: בנינים מעין אלה יכולים היו להיות גם קדומים קצת לימי הורדוס ובניו, שהרי בארץ־הקדם אין צורות־החיים מתחלפות כל־כך מהר. ובכן יכולים הקברים שבסביבות־ירושלים להיות גם מתקופת־החשמונאים.

יא) קבר אם־העמודים.

שלשה קילומטרים צפונית לירושלים, על־יד “צופים” (סקופאַס), קרוב לדרך העולה אל כפר בית־חנינא, יש קבר עתיק בשם “קבר אל־מסנה”, כיום “קבּר אֻם־אַל־עמַד”¹⁰⁰. עליו אומרים פירו ושיפיה שבו “נזדווגו יופי גדול של הצירוף והגזרה אל קשוטים יווניים מימי־הורדוס הראשונים או מימי־החשמונאים”¹⁰¹. אין לנו שום סבה לנטות לזמנו של הורדוס. אל־נא נשכח, שיוסף בן מתתיהו הרבה לציין את הבנינים של הורדוס, ואת הבנינים של החשמונאים הזכיר רק דרך־אגב. ולפיכך בנין שלא נזכר על־ידי היסטוריקן זה, יש ליחסו יותר להחשמונאים מלהורדוס כל עוד אין ראיות ברורות על ההפך מזה. 

יב) מערת־המכפלה.

שבנין גדול וקדוש זה שבחברון אינו קדום מסוף בית שני – בזה קשה להטיל ספק (אפשר, שנבנה כ“יד־אבשלום” על גבי בנין יותר עתיק). ארנסט רנאן מתחלה היה מסתפק בדבר, אם הוא מימי־החשמונאים או מימי־הורדוס¹⁰², ואולם אחר־כך בא לידי מסקנה, שבנין ישר־זוית חסון ונפלא זה נבנה על־ידי אלכסנדר ינאי, שהרי יוסף בן מתתיהו היה בקי בבניניו של הורדוס ומנה אותם אחד־אחד ואי־אפשר, איפוא, שיחסיר בנין חשוב ונפלא כזה¹⁰³. ויש להוסיף על זה שיוסף בן מתתיהו עצמו הזכיר את הבנין שתי פעמים¹⁰⁴. אבל בנין זה כבר נזכר בספר־היובלות¹⁰⁵. נזכר “המגדל בחברון” שבנוסח הרומי של ספר־היובלות הוא נקרא: Boris Abraham (ברית־אברהם)¹⁰⁶ . ופירו ושיפיה, שאף להם יש נטיה לתקופת־הרומיים, אומרים: “ברור הדבר, שיוצרה (של מערת המכפלה) אינו חייב כלום לאמנות של יוון, שהרי הקשוט והמבנה הם בעלי אופי פיניקי מוחלט”¹⁰⁷. ואולם הגבול שבין בנין וקשוט כנעניים ובין בנין וקשוט יהודיים הוא רופף כל־כך, עד שהיינו בוחרים לומר, שהקשוט והמבנה של “מערת המכפלה” הם בעלי אופי עברי מוחלט. הרי השפעה צורית ישרה לא היתה עוד (ועל כל פנים, לא היתה גדולה ביותר) בימי־החשמונאים. זו היתה השפעה משתלשלת מדורות קדומים, שהיא עצמה סבלה השפעה מצרית ואשורית, כאמור, ושנבלעה ביהדות הקדומה כמו ביוונות הפרימיטיבית. ואל־נא נשכח לעולם, שלכל הפחות. חמשה שבטים מישראל – יששכר, זבולון, דן, נפתלי ואשר – ישבו בגבולות צור וצידון וביחד עם הפיניקיים יצרו את המסחר ואת האמנות, שנקראו שניהם על שם הכנענים בלבד לא בצדק גמור.

מן הבנינים אנו עוברים אל הכלים האמנותיים של תקופת החשמונאים. לצערנו, לא נשתמרו עליהם זכרונות היסטוריים ברורים. והחוקרים בזמננו עדיין לא נסו לסמן בדיוק את התקופות השונות של חפצי־האמנות, שנמצאו במעבה־אדמתה של ארץ־ישראל: ה“תקופה היוונית” מקפת אצלם את כל הדורות מאלכסנדר מוקדון עד הורדוס, ולתקופת הורדוס ובניו הם מיחסים כמה וכמה דברים, שהם שייכים לתקופה שקדמה לה. רק שני חפצים אמנותיים נזכרו בדברי־הימים בתור מעשי־ידיהם של החשמונאים ורק כלי־אמנות מועטים נושאים עליהם חותם בהיר של התקופה העברית המקורית הגדולה; ואותם נביא בזה:

א) מגן של זהב.

שמעון בן מתתיהו שלח לרומי כיהודה ויונתן אחיו, מלאכות של שלום ושל ברית, כדי שיכירו הרומיים במדינה היהודית הצעירה, שאך זה עתה נשתחררה מעולה של סוריה, ויגנו על חירותה הצעירה. כדי למצוא חן בעיני הרומיים שולח שמעון ביד ראש המלאכות המדינית לרומי, נומיניוס בן אנטיוכוס, מגן גדול של זהב במשקל אלף מנה (או, יותר נכון, במחיר אלף מנה, שהרי משקל אלף מנה יהא 440 קילוגראם של זהב!)¹⁰⁸. די־סולסי אומר: “ברור הדבר, שמגן זה, שנשלח לרומיים כדי לקנות ידידותם, צריך היה להיות חפץ מצוין של אמנות ולא מטיל־זהב פשוט וגלמי”¹⁰⁹. לצערנו, אין בספר־חשמונאים דברים יותר מפורטים על מהותה של מתנה גדולה זו ויוסף בן מתתיהו לא הזכיר אותה כלל. 

ב) גפן של זהב.

דברים ברורים על הערך האמנותי של חפץ אחד עשוי בידי מלכי־החשמונאים אנו מוצאים ביחס אל הגפן של זהב, שנתן אריסטובלוס (השני) בן אלכסנדר ינאי מתנה לפומפיוס כדי שיהא מושל רומי זה על צדו. יוסף בן מתתיהו מביא בשם אסטרבון דברים מפורטים על גפן זו: “מיהודה באה מתנה, שהיתה גפן או גן ושנקראה בשם τερπωλή (סגולה, כלי־חמדה). מתנה זו ראינו עומדת בהיכלו של יופיטר הקפיטולי ועליה הכתובת: 'Αλεξάνδρου βασιλέως 'Ιουδαίων (“לאלכסנדר מלך־היהודים”). את מחירה העריכו לחמש מאות ככר, וכמו שמשערים, זוהי המתנה ששלח המושל היהודי אריסטובלוס¹¹⁰. אנו למדים מכאן, שהיתה “גפן” זו לא גפן פשוטה, אלא מעין גן שלם (בוודאי היו בו לא רק אשכלות־ענבים, אלא גם תמורות, שושנים, פקעים ופטורי־ציצים) ושהיתה נהדרת כל־כך ביפיה האמנותי, עד שנקראה בשם “סגולה” או “כלי־חמדה”. אסטרבון מעיר, שהיה כתוב עליה “לאלכסנדר מלך היהודים”; אבל נותנה לפומפיוס היה אריסטובלוס. יש חושבים, שאריסטובלוס השני נקרא גם בשם “אלכסנדר” ולו מיחסים את המטבעות, שעליהם כתוב ביוונית: 'Αλεξάνδρου או βασιλέως 'Αλεξάνδρου (“לאלכסנדר” או “למלך אלכסנדר”) ובעברית “עלצדרע ש”ג” (או “אלכצדע הג”) – "אלכסנדר (העתק עברי מוזר מאד של השם היווני), שנה ג' " או “אלכסנדר הגדול”![⁴⁵⁴]. ואולם פלא הדבר, ראשית, שהשם “אריסטובלוס”, שיוסף בן מתתיהו יודע רק אותו, אינו נזכר בכתובת היוונית על גבי מטבעות אלה כלל; שנית, שנוסף על שמו היווני האחד, נקרא אריסטובלוס בשם יווני שני ולא בשם עברי (כרגיל אצל החשמונאים: יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס – הראשון ־־, יונתן־ינאי־אלכסנדר, שלומציון אלכסנדרה, מתתיהו אנטיגנוס), ושלישית, ששמו השני, שיוסף בן מתתיהו אינו יודע ממנו כלום, הוא כשם אביו, – מה שלא מצאנו אצל החשמונאים. ולפיכך נוטה אני לחשוב, שאף־על־פי שנותן הגפן לפומפיוס היה אריסטובלוס, עושה הגפן היה אלכסנדר ינאי אביו, שעשה אותה לא בשביל מושל נכרי, אלא בשביל בית־המקדש; אלא שבנו הוכרח לעשות כמעשה חזקיה כשעלה עליו סנחריב¹¹¹. ואפשר, שעל גבי הגפן היתה גם כתובת עברית בצד הכתובת היוונית, כמו על המטבעות של אלכסנדר ינאי; אלא שאסטרבון הנכרי ציין אך את הכתובת היוונית¹¹². על כל פנים, לפנינו מעשה־אמנות ממדרגה ראשונה מימי־החשמונאים, וכדאי לציין, שבבית־המקדש שבנה הורדוס, היתה על השער הפנימי מלמעלה, מתחת לכרכוב גפן של זהב וענבים משתלשלים ממנה¹¹³. וכן מצאנו במשנה: “גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל מודלה על גבי כלונסאות”¹¹⁴. הורדוס חקה אף מעשה־אמנות זה של החשמונאים, כמו שחקה אה רוב מעשיהם המדיניים והכלכליים.

אלה הם חפצי־האמנות המצוינים, שנשארו למזכרת בדברי־הימים למלכי־החשמונאים. עכשיו לא נשארו לנו אלא כלי־חרס וכלי־זכוכית אמנותיים, שנמצאו במעבה־האדמה על־ידי החפירות של שבעים השנה האחרונות.

ג) הקיראמיקה היהודית מתקופת־החשמונאים.

בקבוקים של חרס ושל זכוכית ומנורות שונות ומשונות ואגנות נפלאים בקשוטיהם הצמחוניים מטפוס יהודי נמצאו במקומות שונים בארץ־ישראל. עליהם מפותחים ענבים ורמונים – סימניה המובהקים של האמנות היהודית המיוחדת¹¹⁵. כי בנוגע לכלי־החרס (להקיראמיקה) מודים אפילו השוללים אמנות מקורית מישראל, שבהם יש למצוא “התחלות (Ansätze) אמנותיות מקוריות”¹¹⁶. וראוי לתשומת לב, שכותבי תולדותיה של האמנות העתיקה מעידים, כי “את הטפוסים הקדומים של כלי־החרס היווניים אפשר למצוא בכלי־החרס, שהוצאו ממעבה־האדמה בארץ ישראל”¹¹⁷. ולא לפלא הדבר: האמנות הכנענית־העברית של יצירת כלי־חרס עברה, ככל האמנות השמית, גם אל היוונים. האמנות היהודית במקצוע הקיראמיקה, כמו בכל שאר המקצעות האמנותיים, היא פחות מפותחת ופחות נאה מזו של היוונים אבל לא פחות מקורית ממנה. ולא עוד, אלא שנמצאו אגנות בארץ־ישראל, שאינם נופלים בנוים האמנותי מן ה“וואַזות” וה“אַמפורות” היווניות היותר נאות.

עברנו על פני עשרים מעשי־אמנות וכלי־אמנות, שהשתדלתי להראות את מוצאם החשמונאיי, ואין ספק בדבר, שחפצי־האמנות המנויים על־ידי אינם אלא חלק מן האמנות של תקופת־החשמונאים. איני מומחה לעניני האמנות העתיקה: רק תולדות בית שני הוא מקצועי המיוחד, ורק על־ידי חקירה במקצוע זה באתי לידי מסקנות אלו. מומחים גדולים וטובים ממני באמנות העתיקה ובחקירת־הקדמוניות של ארץ־ישראל ימצאו הרבה יותר ממה שמצאתי הפעם. לא באתי במאמרי זה אלא להעיר את תשומת־לבם של האמנים והחוקרים על מקצוע חשוב זה של האמנות העברית העתיקה, שעדיין הוא מונח בקרן־זוית.

ואולם אף המעט שמצאתי יכול לסתור בהחלט את דעתם של רנאן, אדוארד מאיר, ועוד שהיהודים בימי־חירותם, בתקופת־החשמונאים מלאת האור והזיו, לא יצרו כלום ממה שנצרך לתקון־העולם ושפור־החיים. דעת רנאן עצמו, ש“בית־החפשית”, “קבר־זכריה”, “יד־אבשלום” ו“מערת־המכפלה” נבנו בימי בית־חשמונאי, סותרת את דבריו הקשים על ה“אבטונומיה־היהודית”. להתחרות באמנות ביוונים לא יכלו היהודים בימי־החשמונאים; אבל מי מן העמים השמיים הקטנים עם הגדולים יכול היה להתחרות בהם? ופרס הגדולה והאַרית – כלום היתה לה אמנות מקורית, שתִּשְוֶה בהדרה להיוונית? ואפילו הרומיים – כלום להם היו זֶבְכְּסִים ופידיאַס? כלום אף הם לא היו מחקים את היוונים כקופים את בני־האדם?

הגיעה השעה לשים קץ להשקפה, שהיהודים אף בימי־חירותם לא עסקו אלא בתורה, באמונה, במוסר ובדינים בלבד. אין ספק בדבר: רק בכל הנוגע לאמונה ומוסר היו היהודים ראשונים, כמו שהיו היוונים ראשונים בכל הנוגע למדע ואמנות. בתרבות חיצונית, במדע ואמנות לא היתה האומה הישראלית ראש וראשונה. אבל אומה היתה ולא כנסיה דתית – וכל דבר לאומי לא היה זר לה. לא היו זרות לה גם מלחמות של כבוש. גם פוליטיקה כלכלית וימית נבונה, גם תרבות חמרית מפותחת למדי. ולא היתה זרה לה גם אמנות לאומית מקורית. אמנות זו לא נקתה מן ההשפעה הקדומה של המצריים והאשורים, ובפרט של הפיניקיים, שהאמנות העברית התלכדה באמנותם של אלה והיתה כמעט לאחת; אבל נשארו בה סימנים לאומיים מיוחדים – הקשוטים הצמחוניים של עם עובד־אדמה ואוסר־פסלים. ודאי, שלא נשתחררה מן ההשפעה המאוחרת של היוונים והרומיים; אבל הרי אף אלה האחרונים הושפעו מעמי־שם, באופן שקשה להפריד באמנות היהודית בין מה שקבלו היהודים מן היוונים ובין מה שקבלו ביחד עם היוונים מאחיהם העמים השמיים.

אפשר לטעון ולומר: אין אמנות יוצרת במקום שאין המשכות (Continuität) של היצירה האמנותית ואין אמנות מקורית במקום שאין האמנים היוצרים בעלי־אישיות ובעלי־שם. בנוגע לטענה ראשונה, הרי כבר ראינו למעלה (במקום שדברנו על המטבעות), שהקשוטים הצמחוניים הוסיפו להתקיים לא רק בתקופת הורדוס ובניו ולא רק בבתי־הכנסיות הגליליים מסוף תקופת־המשנה¹¹⁸; הם הוסיפו להתקיים אף בתקופה הביזאנטית. ולא רק ביהודה ובגליל אלא אף בעבר־הירדן, ברומי (הקאטאַקומבות) ובאפריקה (חמם־ליף על־יד תוניס), ואפילו בבתי־הכניסה של הנוצרים. ואופן־הבנין העברי הקדום, בנין ה“חיץ” וסתות־השפה, וכן גם בניני־הקברים בצורת כּוּכים, – אף הם נתקיימו דורות אחר דורות. הרי שהיה המשך לאמנות־התבנית העברית. ומה שנוגע לאמנים יוצרים בעלי־אישיות, ראוי לשים לב, שאף בבבל ואשור, שבניניהן האמנותיים מפליאים כל לב, אין אנו יודעים אף בנאי. פַסל או גַלף אחד בשמו. וכל אמנות נפלאה זו היא בת־בלי־שם, כאילו היתה יצירה עממית גמורה. במצרים נשתמרו שם אחד או שנים. ואולם אף שמות של אמנים עבריים נשתמרו על־ידי הכתבות. שנמצאו בבתי־הכנמת הגליליים: יוסי בן תנחום מכפר־קנה [כנה], שכנראה, אחד הוא עם יוסי בן נחום מגוש־חלב, יודן בן תנחום מצפורי, יוסי בן לוי ואלעזר בן יונתן, שניהם מכפר־ברעים, ושלום בן לוי ממירון. שהאחרון היה אמן, שעשה חלק מקשוטי בית־הכנסת במירון ־־ בזה מודה גם ד"ר שמואל קליין, שחושב את שאר השמות לאותם של נדיבים עשירים, שבכספם נבנו בתי־הכנסיות או חלק מהם¹¹⁹. ואולם יותר קרוב לשער, שלפנינו אמנים עבריים¹²⁰, וביניהם גם שני זוגות של אחים (יוסי בן תנחום ויודן בן תנחום, יוסי בן לוי ושלום בן לוי), ומי שבנו בתי־כנסיות נהדרים כאלה לא היו בעלי־מלאכה פשוטים, היו לא אוּמנים, אלא אֳמָנים. מימי־החשמונאים לא נשתמרו שמות הרבה של אמנים כמו שלא נשתמרו שמות כאלה בבבל ואשור. עדיין לא היה נהוג אז לקיים את שם האמן על יצירתו.

היתה, איפוא, גם אמנות מקורית לישראל. אומה בעלת־כשרונות, בת־חורין יושבת בארצה ועובדת את אדמתה, אי־אפשר לה שתהיה חַדצְדָדית: אומה חדצדדית¹²¹ היא בעלת־מום, ובעלת־מום לא תברא דבר שלם בשום מקצוע, כבכל עם־גאון, היה מפותח אף בישראל צד אחד ביותר: צד האמונה והמוסר. ולפיכך – תורת־החברה ושירת־הלב. אבל אף שאר צדדי החיים לא באו בו לידי התנוונות. רק ההנָסחוּת מעל אדמת־מטעו הפסיקה בישראל את התפתחותם של כל אלה צדדי־החיים, שאי־אפשר היה לעשותם כתורת־ישראל, “מולדת מטולטלת” (כבטויו של היינה). אבל עם ההשתרשות באדמת־המולדת, שהולכת ונעשית לעינינו, חייבים אנו לשוב אל אותם הגידולים האמנותיים, שצמחו על הקרקע היהודי הבריא בימי־החירות של מלכי בית־חשמונאי. ואז תגדל ותשגשג ותפרח האמנות הישראלית העתיקה־החדשה ותהיה לכבוד לעם־ישראל, לברכה לארץ־ישראל, למופת לבני־שם, שאבותיהם הקדומים היו מופתינו, ולשם ולתהלה בקרב כל עמי־אירופה, תלמידינו ומורינו כאחד.

שרידי הבירה (מצודת אנטוניה)

הר מְצָדָה (דרומית־מערבית לים המלח)

ברכות שלמה (בדרך מירושלים לחברון)

קבר זכריה ובית החפשית (קברות בני חזיר)

יד אבשלום

קבר אם העמודים (לפי M. de Vogüè)

קברי הסנהדרין (עפ"י “ארצנו”, חלק א')

פנה בחומת מערת־המכפלה (לפי M. de Vogüè)

צלוחית עתיקה של זכוכית בסגנון יהודי (עפ"י פֶירו ושִיפיה “תולדות האמנות”)

(על־פי א"ב)¹

אֶבֶן־מַשְׂכִּית, עיין מַשְׂכִּית (אבן)

אוֹטֶם – Massiv

אוּלָם – Vorhalle, portique

אוּלָם־עַמּוּדִים – peristylos, colonnade

אוֹמנָה – pilastre

אַיִל (יחזקאל, מ“א, ג‘, ו’, י”ד, ט“ז, כ”ד, ל"א) עמוד עם גוּלה (עיין ערכה), שמראיה בסופה הגלול כסוף קרני־האיל.

אִיתוֹן – Vorzimmer, antichambre

אֶכְסֶדְרָה – Söller, Altan

אַסְקוּפָה – Unterschwelle (עיין גם “שקוף”).

אַפֶּדֶן (בפרסית אַפַדַנָה) – Thronsaal, salle du throne

אֹשִית (אָשְיָה, ירמיה, נ', ט"ו) – Stylobat

אַתִּיק – Gallerie

בִּיתָן – Kiosk

בַּסִּילְקִי – Säulengang, basilike

גְדֶדֶת הֲגִינָה (יחזקאל. מ“ב, י”ח) – גדר של הגנה –,Schutzmauer, rempart

גִּזְרָה – Seitenbau, additional building

גְּזוֹזְרָה (לא גזוזטרה) –balcon (לא מן ὲξώστρα, שבעיקרה היא מכונה של תיאטרון, ומזה הושאלה לאתיק. אלא הכפלה מן גזרה; השוה: גבן־גבנון, חטרת־חטוטרת, שהרי יש ברבים “גזוזריות”; עיין “ערוך השלם'' לקוהוט II 274; ונשתבשה גם ל”כצוצטרה“, מדות, פ''ב, מ”ה).

גֻּלָּה – Volute (מן “גלל”, כמו Voluta מן volvere – גלול). באשורית גֻלַיתֻ².

גַּמְלוֹן – fronton

גָפָה – stockade, palissade

דִּבִיר– adytum

דּוּכָן – estrade

דְּיוֹטָה – étage

הַמַּשְׁקוֹף הָעֶלְיוֹן, עיין עֹב.

זָוִית (מְחֻטֶבֶת) – cornerpillar, Eckpfeiler

זִיז – выступъ, Vorsprung, Saillie

זַרְבּוּבִית – Hohlkehle, cavetto

חָזוּת – facade

חָצֵר – Hof, court, cour

חָרָם (בערבית) –pyramide

טְרִקְלִין – (כך ביונית)Speisezimmer, dining room, salle à nanger, triklinon

יָצִיעַ –Erker (מרפסת סתומה ומזדקרת מן הבנין, שהיא מודבקת אליו ותלויה בו).

כּוּךְ (מגרעה בקבר חצוב בסלע, כדי להניח בה את גופת־המת) – niche de tombeau, Schiebgrab

כּוֹתֶרֶת – Chapiteau, Kapital

כַּן, מְכוֹנָה –piédestale

כִּפָּה –Gewölbe, Vault, Voûte; ופעמים גם apsis (“ערוך השלם” לקוהוט V, 312–316).

כֵּיפָה (סנהדרין פ“ט, מ”ג) – carcer

כַּפְתּוֹר –Säulenknauf, bouton de chapiteau

כַּרְכּוֹב –Gesims, geison, corniche

לוֹיָה –feston

לִשְׁכָּה –Saal, salon

מִגְרָעָה –niche

מֶחֱזֶה –просвѣтъ, Fensterraum, bay, baie

מְכוֹנָה, עיין כַּן.

מְסִבָּה – Seitengang, slip (השווה תמיד, פ“א מ”א. ומדות, פ“א, מ”ט, T אל מדות, פ“ד, מ”ג ומ“ה, ופ”ה, מ“ג, נגד ר”ע מברטינורה, שנשען על הגמרא, תמיד, כ“ז, ב': “מחילות לא נתקדשו”. ועיין רש”י, יומא, ט‘, א’, ד“ה: “מסיבה”; ועיין גם פירוש למסכת תמיד, ראש כ”ו, א‘, ד"ה: “במסיבה” בתור "פתרונו של ר’ יעקב ב“ר שמעון”).

מַעֲזִיבָה –стропило Dachsparren, chevron ולפעמים – כרכוב בשביל המרזב – sima

מַעֲקֶה – parapet, Brustwehr

מַרְזֵב – gouttière, Dachrinne

מַרְפֶּסֶת – corridor

מַשְׂכִּית (אבן) –mosaique (האבן למוזאיקה – פְּסֵיפוס, במו ביוונית).

סְטָיו – Säulenhalle – stoa

סֻכָּה – бесѣдка,Laube

עֹב, עֻבִּים (יחזקאל, מ“א, כ”ו), הַמַּשְׁקוֹף הָעֶלְיוֹן – architrave

עֲזָרָה – Vorhof, parvis

פִּגּוּם – échafaudage, Gerüst

פִּטּוּרֵי־צִיצִים – calice, périanthe, Blumenkelch

פְּסֵיפוֹס, עיין מַשְׂכִּית.

פְרוֹזְדוֹר – vestibule, Flur,prothyra

פֶּקַע, פְּקָעִים – Cornichon (קשוט בצורת קשואה קטנה. השווה “פקועות־שדה”, מלכים ב‘, ד’, ל"ט).

פִּתּוּחִים – moulding, moulures, Simswerk

פִּתּוּחַ־מְשֻׁלָּשׁ – tryglyphos

פִּתּוּחֵי־בֶּלֶט – haut־reiief

פִּתּוּחֵי שֶׁקַע – bas־relief

צֵלָע Seitenzimmer –

צֶפֶת, עיין שֶׂבֶךְ.

קִינוֹף (מרפסת מסוככת אילנות וירק) – Veranda בספרדית, (באיטלקית–pergola).

קַמְרוֹן (כלים פט“ז. מ”ז) voussure,Wölbung;; ואפשר לשמש במלה זו גם להוראתapsis (עיין כפה).

קַרְפִיף – terrasse (של בית).

קֶשֶׁת – Bogen, arch, arc

רְחָבָה – square, place publique

רִצְפָּה – floor, plancher

רִתְקָה– Geländer, balustrade

שֶׂבֶךְ, צֶפֶת – Fries (השווה: “שְבָכִים מעשה שְבָכָה”, מלכים א‘, ז’, י“ז, והצֶפֶת הוא המקום בשביל הציורים. דברי־הימים ב‘, ג’, ט”ו).

שְׂבָכָה – Gitter, grate, treillis

שׁוּמֵירָה (כלאים, פ“ה. מ”ג: “שומירה שבכרם” – בית־השומר בכרם) – Wachthaus, guerite.

שׁוּשַׁן rosette, rosace –

שַׁעַר – pylon, portal (בנין שלם ולא רק פתח: “שער המלך”, “פתח השער”)

שַּׁקּוּף – Thrürsturz, Oberschwelle, lintel, linteau

שָׁקִיף hatch, ècoutille, Luke – (“צוהר” במקרא).

תָּא – cella

תִּמוֹרָה – palmette