רקע
יפה ברלוביץ
עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח ורחל־לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך

 

א    🔗

כולנו מכירים את זרח ברנט משירו של יהורם טהר לב “הבלדה על יואל משה סלומון”. כזכור היה בין ארבעת הרוכבים היהודים שיצאו “בבוקר לח בשנת תר”לח" לבדוק את אדמות מלבס (לימים פתח תקווה), ולהימנות עם ראשוני מייסדיה. אבל ברנט לא האריך שבת בפתח תקווה. הוא אמנם בנה שם את ביתו – בית מידות נאה עם בית כנסת בקומה הראשונה, ואף חנך בטקס מפואר בו השתתפו כארבע מאות אורחים מכל הארץ (העיתונאי הירושלמי דויד בוימגרטן שסיקר את האירוע, תיאר אותו כ“חג לאומי” – המגיד, יולי 1886); והנה שנה אחרי, 1887, קם ברנט והשאיר אחריו את הבית ואת הנחלאות שהחל לנטוע עליהם כרמים ופרדסים, והמשיך לבנות ולהיבנות בארץ, בדרכו שלו. למה לא נשאר ברנט בפתח תקוה?

שאלה זו ושאלות נוספות מלווה את דמותו הפעלתנית אך האניגמטית של ברנט, כבר מעצם עלייתו לארץ בנובמבר 1871, ושעכשיו עיריית תל אביב והמועצה לשימור אתרי מורשת – חוגגים תאריך זה. שהרי ברנט כבר בשנים טרומיות אלה (שבע שנים טרם ייסוד פתח תקווה ואחת עשרה שנה לפני העלייה הראשונה), חיפש לבנות ולהיבנות כאן. כך ניסה להתקשר עם הקבוצה הירושלמית שניסתה לרכוש את אדמות יריחו ללא הצלחה (1872), גם אם השם “פתח תקווה” כבר היה מוכן בידיהם, וכך נמנה עם מייסדי מאה שערים (1874), ובנה את ביתו עם עשרת הבתים הראשונים. גם כאשר עזב את פתח תקווה (כאמור 1887), מיהר לקנות את אדמות החול – צפונה ליפו, שם הקים ביוזמתו ובמימונו – שכונה עברית חדשה (נווה שלום) לרווחתם של יהודי יפו (שסבלו מצפיפותה), דואג לפתחה ולהרחיבה כמובילה לתל אביב שלעתיד לבוא.

חרף פעילות אינטנסיבית זו, נמצא שתקופות ארוכות היה ברנט נעדר מהארץ. מדוע? לפי דבריו, בנסיבות אלה או אחרות, היה קם ועוזב, ולכשחזר היה מביא עימו הון רב, שהיה בו כדי להמשיך ולממן את מפעלותיו: קניית אדמות במקומות שונים בארץ: מהר כנען שבצפון ועד אדמות אל עריש בדרום; בניית בתי מגורים ומוסדות ציבור ביישובים בהם היה מעורב; שלא לדבר על הענקת תרומות ועידוד כספי להקמתם ולתחזוקם של בתי כנסת, ישיבות ובתי ספר ללימוד תורה וללימוד מלאכה. ומכאן שוב השאלה: מנין לו כל אלה?


 

ב    🔗

אין ספק שזרח ברנט (1843–1935), היה מהתורמים הבולטים בראשית ההתיישבות בארץ, שסחף בהתלהבותו ליישובה של הארץ ולפיתוחה במשך למעלה משישים שנה (1871–1935), אלא שלמרבית התמיהה שמו של ר' זרח ברנט אינו מצוי ברוב ספרי ההיסטוריה העוסקים במפעלים אלה. ואכן, במספר פרסומים שעוסקים בתולדותיה של מאה שערים הוא אינו מופיע; גם בספר היובל של פתח תקווה במלאת לה חמישים שנה (1928), הוא אינו מוצב בפרקים הראשונים יחד עם יואל משה סלומון, יהושע שטמפר ודוד גוטמן, אלא נדחה בין מייסדיה המאוחרים של המושבה. יתרה מזו, בדו"ח שפירסם יחיאל מיכל פינס אודות הקמת פתח תקווה, הוא אינו מוזכר כלל, ויש חוקרים הטוענים בעקבותיו, כי ברנט כלל לא לקח חלק ביישובה ובבניינה.

נראה שגם עשייתו הפורה בנווה שלום היתה מועדת לשכחה לולא אותו ספר זיכרונות שהחליט לכתוב ולפרסמו. ואכן ב־1929, והוא בן 86, ראתה אור חוברת צנומה (41 עמודים), תחת הכותרת: זכרונות ר' זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה ובונה נוה שלום, סופרו על ידו, ובהמשך: סודרו והובאו לדפוס על ידי יהודא הלוי שחטר, ירושלים תרפ"ט.

כאן עלי לציין כי ספרון זה מוכר לי מילדות, ובו הקדשה חביבה לאבי מבן־דודו אברהם ברנט, תרצ"ו, 1936 (דינה ברנט סבתי וזרח ברנט היו אחים). ואכן, במשך שנים היה מוסכם בקרב צאצאי זרח ברנט, שעליי להרחיב את הספרון הזה, ולהעמיד ביוגרפיה מקיפה ופרטנית. הם מסרו לי תעודות, קטעי עיתונות, תמונות משפחה, וכן סיפרו מחוויותיהם (כילדים) באירועים חגיגיים עימו, ביקוריהם בדירתו בסגנון האנגלי המכובד, גן הפרחים שאהב לטפח בחצר האחורית, וכן סיפורי אלף לילה ולילה שהילכו עליו בשעתו, כמו: הביא לראשונה לארץ חביות דג מלוח; היה לו עבד ערבי ששמו של זרח היה חרוט על זרועו; אשתו (היתה בהריון עם ארבעה ילדים קטנים) תבעה ממנו גט, בסירובה ללכת אחריו לשממות פתח תקווה; היה מחלק סיגריות בין פועלי העלייה השנייה שלא יעשנו בשבת; וכמובן הסיפור “על כוס תה” באכסניה של מלכוב (תמול שלשום לש"י עגנון), כאשר מלכוב מספר ליצחק קומר וחמדת כיצד ברנט סחב מטיל זהב מירושלים לשלם למוכרי אדמות נווה שלום, במקום שלא היה בנק ולא צ’קים.

על כל אלה, גם אני לא הפסקתי לאסוף חומרים שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש: כך בנסיעה לכפר הולדתו בליטא, כך בארכיונים של לונדון בה חי לעיתים מזומנות (ראו בהמשך), וכמובן – כך בארץ: מחטטת בארכיונים כללים ומקומיים לרבות ספרי יובל וספרי זיכרונות של בני הדור ובני המקום. ואכן דיוקנו של ברנט נפרש ונרקם לפניי, לא רק מהדהוד הזיכרונות האישיים שלו אלא גם מתוך אותם זיכרונות קולקטיביים מצטברים, שהלכו והציעו קולות רבים, אם כי מתנגשים וסותרים.


 

ג    🔗

גם לתולדות חייו יש מיספר גרסאות, אבל במסגרת זו של היכרות, אבחר לספרם בקיצור כפי שהוא מצא לנכון להציגם בזיכרונותיו. ובכן, ברנט נולד באביב 1843 בליטא, בעיירה קטנה בשם ציטוביאן, בה נמנו 60 משפחות יהודיות שלא זכו אף לבית עלמין משלהן. אביו היה סוחר פרוות (המקום הצטיין בגידולי צאן ובקר), ודודו אחי אימו, ר' אליהו בן זרח, היה רב העיירה. ברנט קיבל את חינוכו ולימודיו האלמנטריים אצל דודו, וכשהגיע למצוות (1857), נשלח על ידו ללמוד בישיבות סלובודקה (פרבר בעיר קובנה שהיה למרכז תורני מוביל במזרח אירופה). שם למד שבע שנים ואת השנים האחרונות עשה אצל הרב חיים בן אברהם קרויזר, שהיה גדול בתורה ומיסטיקן אוהב ציון נלהב, שחלם לעלות לארץ עם תלמידיו עוד בראשית שנות ה־60 של המאה ה־19. בשיעוריו תיכנן הרב קרויזר את התיישבותם יחד, וביניהם גם ברנט, אלא שהנסיעה נדחתה מעת לעת בשל מצב בריאותו הרופפת של הרב, ובינתיים הופיע בישיבתו יהודי אמיד מלונדון שחיפש חתן לבתו. לפי ברנט, הרב בחר בו מכל הבחורים להיות החתן הנישא מכל, אבל ברנט דחה הצעה זו. כאשר שאלו הרב מדוע, תשובתו החד משמעית היתה: אם לעזוב את ליטא אז רק לארץ ישראל. אין ספק שהרב שבע נחת מתשובה זו, ועם זאת טען כי על ברנט הצעיר להינשא וללכת לונדונה: “עצת רבנו היתה כי למען יישוב ארץ ישראל שומה עליי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע לארץ ישראל,” ועוד הוסיף ונימק, כי בבניית הארץ יקחו חלק לא רק אנשי עבודה אלא גם בעלי ממון (“להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפיים וחריצות ומרץ רב, גם אמצעים חומריים מרובים”).

אחרי הדברים האלה הרב עוד מעריף עליו ברכות “להיות מראשוני הבונים”, וברנט נושא את רחל לאה הכהן לאישה, והולך אחריה ללונדון (1865). למותר לציין כי מעמד החופה מצטייר לא רק כנישואין עם אישה אלא גם נישואין עם ארץ; דהיינו: כבר מתחילה, משמשים נישואין “כפולים” אלה, מעין שליחות מחייבת וסוחפת, שיש בה כדי לשמש מפתח לפשר טלטלותיו ונדודיו הבלתי נלאים.


 

ד    🔗

ברנט הגיע ללונדון ב־1865, ובמשך שבע שנים חי באיסט־אנד של לונדון. מתחילה לקח חלק פעיל במאבק הציבורי של המהגרים היהודים ממזרח אירופה (Ost Yuden), שנמצאו מקופחים ודחויים על ידי הקהילה הוותיקה של יהודי ספרד וגרמניה (אסרה עליהם להקים בתי כנסת משלהם ולממש את מסורת מנהגיהם). כמו כן הקים בית מלאכה קטן למעילים ולכובעי פרווה, ויחד עם אשתו טרחו השניים קשות לבנות את עצמם כלכלית. אבל הנה עברו שבע שנים, וכשהוא מקבל את אזרחותו הבריטית, הוא ממהר לארוז את ענייניו בלונדון, ולממש את ברכת הרב לעלות לארץ להיות בין ראשוניה ומייסדיה.

כך קורה שבסתיו 1871 הוא לוקח את אשתו ובתו, סכום כסף גדול שחסך, ויוצא אל ארץ נחשלת של 22,000 יהודים מפוזרים בארבע ערי קודש, חצי מיליון של ערב רב מוסלמים ונוצרים, ומשטר תורכי מתעמר.

כבר עם בואו ברנט לא מסתדר כאן. הוא מתיישב בירושלים, ומהר מאוד מפסיד את כל כספו. הוא מחפש עבודה, מפרנס את משפחתו בדוחק, ואחרי שנה – הוא קם, אוסף את משפחתו (נולדה עוד ילדה) וחוזר ללונדון, בהחלטה לצבור כספים חדשים, כדי לשוב ולהשתקם מחדש. בפעם השנייה עולה ברנט לארץ, שנתיים לאחר מכן (1874), ושוב עימו כסף רב ושוב השתוקקות לבנות ולהיבנות. הפעם הוא פוגש אנשים כלבבו, ומצטרף אליהם לבניית שכונה שתיקרא כאמור “מאה שערים”. כאן הוא משקיע חלק גדול מכספיו לבנות לו בית, וכן מלווה ומסייע לחברים אחרים להקים בית משלהם. החברים מתקשים להחזיר את ההלוואות, ושוב הוא מוצא עצמו חסר כול, ושוב הוא בדרך ללונדון (משאיר את האישה והילדים במאה שערים).

בפעם השלישית עולה ברנט ב־1877. הוא פוגש את משפחתו שלא ראה שנתיים, והוא חובר לקבוצת הירושלמים, שהתארגנו עכשיו להקים מושבה חקלאית ראשונה בארץ ישראל. כך הוא מצטרף לי"מ סלומון, דוד גוטמן ויהושע שטמפפר לחפש אדמות מתאימות, וכשכולם מחליטים על אדמות מלאבס, הוא שוב שולח ידו אל כיסו ותורם סכום נכבד לרכישה החדשה.

ב־1878, עולות 12 המשפחות המייסדות לתקוע יתד ראשונה בפתח תקווה, ומשפחת ברנט – עם ארבעה ילדים ואישה בהריון. במשך שנתיים ברנט עובד את אדמתו, וכמו כולם הוא מקים לו משק, וכמו כולם הוא חי את מסע הייסורים והתלאות שעברו הראשונים. אלא שבחורף 1881, שוטף הירקון המחליא את הסביבה, מטביע מתיישבים בבתיהם (הירקונים), ומכה בקדחת קטלנית מבוגרים וילדים. המתיישבים ממהרים לעזוב לירושלים עד אשר יחלוף זעם, וברנט כמו תמיד עוזב ללונדון, וכמו תמיד – כדי לחזור לארץ ולהתבסס בה.

כאמור, זרח ברנט עולה לארץ ישראל חמש עשרה פעם. כך מ־1871 ועד 1906, במשך שלושים וחמש שנה, כאשר הנסיעות נעשות תכופות יותר עם הקמתה של “נווה שלום” (1891). אמנם הוא מתכנן להקים גם עיר חרדית בדרום, על יד רפיח, בשם “חיי ארץ”, אבל בינתיים הוא מטפח את “נווה שלום” שלו, וככל שרבים המתעניינים לגור בה, הוא נוסע שוב ושוב ללונדון כדי לחזור ולממן עוד נחלאות וחצרות, שורות נוספות של בתי מגורים, וכמובן לשפר את תשתיות השכונה ולהגדיל את מוסדות הדת והחינוך, ובראש וראשונה הישיבה הגדולה “אור זורח”, על שמו.


 

ה    🔗

ברנט מעולם לא גילה את מקורות הונו הרב, ובוודאי לא התפאר בו. ואם בכל זאת העזו לשאלו מנין לו כל אלה, היה שב ומסביר שזהו ‘פיקדון’ שהקב"ה בחר להפקיד בידיו הנאמנות. במילים אחרות, ברנט יצא להבהיר ברבים שהכספים המובאים לארץ כל פעם מחדש – אינם שלו, ורק מועברים דרכו למימון מפעלו היישובי (כפי שהורה הרב קרויזר).

דרך אגב, גם צאצאיו של ברנט מעולם לא ידעו להסביר את פשר הונו המתחדש, והנה יום אחד, איתרע מזלי לעלות על עקבותיו. היה זה בעבודה בספריות אוקספורד, כשבחיפושי בכרטיסי הקטלוג של הספרייה הבודליאנית, קפצה לנגד עיני כותרת בעברית אודות סדרת חוברות קטנות בשם ליקוטים משמחי לב (או ילקוט מאיר). שם העורך היה מאיר בן נחום בארנעטט, והוא הציג את עצמו כרב (בעל ספרייה תורנית גדולה), אבל גם כאיש עסקים ופרוון מלונדון, אחיו של זרח ברנט מארץ ישראל. דרך אגב, חוברות אלה נמכרו בפרוטות מועטות, ויועדו כתרומה לתלמידי חכמים עניים.

ואכן הרב מאיר ברנט, אחיו הצעיר של זרח (1852–1923), קיבל את השכלתו בישיבות ליטא וירושלים (1879), ובשנות ה־80 היגר ללונדון והצטרף לעסקיו של אחיו. מאיר ניהל את חרושת מעילי הפרווה ביד רמה, כשבאותה עת עמד לעזרתו האח יעקב ברנט, שהיגר לצרפת ועסק בבורסת המניות בפריז. ואכן רשת המכירות של הברנטים הלכה והתפרשה באירופה כולה, והגיעה גם לניו יורק: כך מלונדון וברמינגהם דרך בלגיה, צרפת, רוסיה וגרמניה (בלייפציג, צפון־מזרח גרמניה, נערך מדי שנה יריד בינלאומי לסחר פרוות וברנט בנסיעותיו ללונדון נהג להשתתף בו). יוצא אפוא שמאותו בית מלאכה שהקים ברנט באיסט־אנד בסוף שנות ה־60 (המאה ה־19), פרץ והתפתח מפעל משפחתי גדול ורב, שבו מימש ברנט את מדיניותו העסקית: שילב את אחיו כשותפים שיש לסמוך עליהם, ובה בעת הבטיח את כספו כ’קרן שפע' שמתמלאת כל פעם מחדש. ואכן בניגוד למתיישבי העלייה הראשונה, שעם עלותם ארצה חיסלו את עסקיהם בארצות מוצאם כדי לפתוח דף חדש שכולו עבודת כפיים – ברנט (כצוואתו של רבו) לא מתנתק מלטפח את עסקיו. כך הוא הבטיח את אי־תלותו הכספית – לא בחבריו המתיישבים ולא בתרומות מהתפוצות, ועצמאי וחופשי הוא ניהל כטוב בעיניו את אורחות חייו ולא כל שכן את מפעלותיו. ואכן, כל אימת שהיה זקוק לממון, היה קם לנסוע ללונדון: לארגן מחדש את העסקים, להרחיב את גבולות המצאי ולחזור עם הון חדש ופרוייקטים חדשים.


 

ו    🔗

כדי להשלים את תמונת מפעלותיו של ברנט, בארץ ובחוץ לארץ, אי אפשר שלא לפרט את כל אותם מפגשים, התכנסויות ושיחות שהיה עורך בנדודיו מארץ ישראל ללונדון וחזרה. נראה שברנט לקח על עצמו במסעות אלה להביא את בשורתן של המושבות החדשות לקהילות היהודיות במערב אירופה, כשהוא מעוררן לאהבת ציון, לעלייה לארץ, ולסיוע כספי. ואכן בביקוריו הרבים, תמיד היה מציג עצמו כ’שליח' מארץ ישראל, ולא עוד אלא ששם על ראשו תרבוש טורקי או כיפה מוסלמית רקומה, שתמיד עוררו תשומת לב וסקרנות.

למותר לציין כי בנסיעותיו בדרכי אירופה, דאג להיפגש עם אישים ומנהיגים יהודיים, לדון עימם על בעיות וקשיים במושבות הראשונות (ובעיקר פתח תקווה), בניסיון למצוא להן פתרון ועזרה. כך בפגישותיו עם ד“ר פינסקר יו”ר תנועה ‘חובבי ציון’, הברון דה רוטשילד שלקח תחת חסותו 13 מושבות נזקקות, השר משה מונטיפיורי שהירבה לתרום, ואיל ההון קלונימוס זאב ויסוצקי, שבא לארץ ללמדה ולבדקה וברנט ליווה אותו, כמדריך ומסביר (שלא לדבר על השתתפותו המרשימה ב’ועידת קטוביץ', ועידת הייסוד של תנועת חובבי ציון (1884).


 

אחרית דבר    🔗

רחל לאה, שהיתה כל השנים מעורבת בעסקיו, יועצת ומשגיחה, הלכה לעולמה ב־1924 (עליה הצהיר: “שלי – שלה”), עשר שנים לאחר מכן (1935) הלך זרח ברנט לעולמו כשהוא מוצא את מנוחתו בירושלים, על הר הזיתים. מאז הלך ונשכח כמו כל מייסדי פתח תקווה שארץ ישראל העובדת לא סלחה להם, וליחסם לפועלי העליות הבאות. והנה דווקא ארץ ישראל עובדת זו, ובנוסח יגור, הפליאה להחזיר ובגדול זיכרון ישן זה, כאשר יהורם טהר לב, בשירו, הפך את הארבעה מתוך מייסדי פתח תקווה – וזרח ברנט ביניהם – למיתוס ישראלי אהוב ונערץ.

ברוח זו של זיכרון ואהבה, נערכים גם הסיורים בתל אביב של נובמבר 2021. הכיצד? ומעשה שהיה כך היה: לפני שנה צילצל אלי אדם שהציג עצמו כמיכאל ברנט, שהוא החמשה של זרח ברנט (בן הנין). מיכאל יליד הארץ, עזב עם הוריו ללונדון בילדותו, ולפני מיספר שנים חזר ל“מולדת”. הוא לא ידע רבות על סבו הגדול, ושעות ארוכות ישבנו יחד וקראנו את זכרונות זרח ברנט, שיצא לאחרונה במהדורה חדשה ומרשימה.

עכשיו, מיכאל ברנט, רואה מטרה אחת נגד עיניו והיא להנציח את ר' זרח ברנט – עשייתו, תרומתו ומורשתו, וקודם כל בנווה שלום. השבוע מתחילים הסיורים בשכונה (שנשתכחה ונבלעה בנווה צדק), ועוד היד נטוייה: מרכז תיירים על שמו של זרח ברנט, ברחוב ברנט, ליד גינת ברנט, ועוד ועוד. כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.

יפה ברלוביץ


הערה של אהוד בן־עזר: יורשה לי להעיר כי הבלדה היפה של יורם טהר־לב על ארבעת הרוכבים – מעולם לא התרחשה כפי שהוא מתאר, וכי פתח־תקווה “אם המושבות” היא־היא ראשיתה המושכחת של העלייה הראשונה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות