¹

א    🔗

במאמרה “חייו הקצרים של חיינו” (“עיתון 77” גליון 63 אפריל 1983; גליון 65־64 מאי־יוני 1985), עוסקת נורית גוברין בפרסום עיתונאי שיצא לאור בירושלים, בעריכתו של ק. י. סילמן בתחילת שנת תרע“א (1910). עיתון זה, שמשך חייו היה שבוע ימים בלבד, היווה ניסיון להחליף את עיתון “החרות”, שנשא אופי עדתי־לוקאלי (נערך ומומן על־ידי העדה הספרדית בירושלים). לכדי עיתון מקיף ומרכזי שיפנה לשכבות־קהל נרחבות יותר בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. בהצגת המשתתפים, שחלקם חותמים בשמם המלא וחלקם בפסבדונים, תוהה נורות גוברין אחר הכינוי “אבו־שולמית” (המופיע כמתרגם מיידיש את סיפורו של אליעזר דויד רוזנטל, בשם “יום הכיפורים”). נורית גוברין מניחה כי תרגום זה נעשה על־ידי ק. י. סילמן – העורך עצמו, אשר הירבה כל ימיו לחתום בפסבדונים על פירסומיו המגוונים בכתבי־עת שונים, וכיוון שגם בעיתון זה, משערת המחברת, משתתף סילמן מאחורי חלק מהכתבות או הידיעות שאינן חתומות (או חתומות בכינויים). וכיוון שגם שם אחת מבנותיו – שולמית. היא מייחסת לו תרגום זה. אמנם השערה זו מעוררת פה ושם אי־נוחות אצל המחברת (היא תוהה, למשל “מה טיב הקשרים בין סילמן לרוזנטל, ואיך הגיעה סיפורו ל’חיינו'”). אבל יחד עם זאת היא מגיעה למסקנה שלמרות הפירוד הקשה בין עורכי “החרות” לבין ר. י. סילמן לאחר סגירת “חיינו”; פירוד המוצא את ביטויו בהטחת האשמות הדדית (וראה במאמר, פירוט הסאטירות, הפיליטונים, והמכתבים שנתחברו זה על זה). הן על רקע עיתונאי והן על רקע אישי, ממשיך ק.י. סילמן, בעת ובעונה אחת, לספק חומר ל”החרות" תחת אותו כינוי של “אבו־שולמית”.

במאמרנו כאן נבקש לתקן ולומר כי אותו איש־עט המסתתר תחת הכינוי “אבו־שולמית” אינו ק.י. סילמן – המורה והסופר הפורה, אשר מיום עלותו ארצה (1907) היה מעורב, בצורה פעילה ותוססת, בחיי הציבור והתרבות בארץ; אלא איש ציבור אחר, ומשורר לעת־מצוא, שהיה מנהיג ולוחם פועלים בתקופת העליה הראשונה, ואילו בתקופה זו של העליה השניה. נמצא בעל־כורחו מזוהה עם הצד השני של המתרס. איש־עט זה הוא נח שפירא, שבתקופת העליה הראשונה היה מוכר מאוד גם בכינוי “בר־נ”ש" (נ"ש – ראשי תבות: נח שפירא), או בחתימתו המפורטת יותר: “בר”נש, אחד הפועלים במושבות".

בכינוי “אבו־שולמית” מופיע נח שפירא לראשונה בעיתון “חיינו”, והסיבה לכך היא אישית (אם כי בדיעבד מתייצגת תקופת “אבו־שולמית” שלו כבעלת השלכה חברתית מקיפה יותר, כפי שנראה להלן). ימים ספורים לפני צאת “חיינו” לאור, נולדה לנח שפירא ביתו הבכורה היחידה שולמית². נח שפירא היה אז כבן בן ארבעים וארבע, ובנישואיו הראשונים לא זכה להביא ילדים לעולם³. הולדת הבת הוא בבחינת אושר בלתי ישוער עבורו, ואין תימה שהוא מבקש להצהיר עליו גם באמצעות כינוי זה, אלא שגם לאחר מכן אין נח שפירא מניח ממנו, וכאשר “החרות” שב למתכונת הישנה ממשיך הוא לחתום כך על רוב פירסומיו שם (הן על התרגומים מהספרות האידית ומהעיתונות האידית, והן על המאמרים פרי עטו)⁴

רק עם השירים שב ומופיע הכינוי הישן – בר“נש. כמו עם השיר המתפרסם כחודש לאחר התחדשות העיתון (25.11.1910), והמטפל לענייננו, בנושא הבת שולמית. השיר נקרא “שיר ערש לבת”. והוא פותח בבית האומר: “נומי סנוניתי שולמיתי/ בתי העבריה/ ובחלומך תראי לאומך/ כי ישוב לתחיה.” שיר־ערש היה ז’אנר רווח בשירת־העם הארצישראלית עוד מראשיתה, אם כי חלקה הגדול תורגם ועובד מן השירה הרוסית והיידית.⁵ שיר־הערש הארצישראלי היה, כנצפה, רווי במסרים אידאולוגיים, שתאר בפני הילד את העתיד הלאומי המואר הנכון לו. כאילו ביקש לכוון ולהקנות לרך הנולד את תפקידו היישובי כבר בערישה אבל נראה ששיר־ערש לבת – לא נכתב עד כה⁶ אמנם גם נח שפירא, בשירו זה, מעמיד את הבן במרכז ההגשמה (“יום ולילה כבני חיל/ בעד ארץ אבותם / בנים רכים – בני המכבים/ מוסרים את את נפשותם”); אלא שבצד התפקיד העיקרי המיועד לבן, מפנה הוא תפקידים גם לבת, כשהוא מייעד אותם לשולמית ולכל בנות־התחייה, אשר תיקחנה חלק ב”מחרשת ובחרושת", בעבודת־אדמה ובמדע.

עד כאן משמעות הכנוי “אבו־שולמית” מבחינה אישית;⁷ ובאשר להשלכותיו נוסיף ונואמר: הכינוי “אבו־שולמית” מופיע באותה תקופה בה מתייאש נח שפירא מכל ניסיונותיו לשוב אל חיי עבודה חקלאית, וממילא לנסות ולהשתלב במחנה־הפועלים החדש ההולך ומתארגן – מחנה פועלי העליה השניה. נראה כי בתקופה זו משלים נח שפירא עם העובדה הכואבת כי הוא פועל מזדקן, ואין הוא יכול להמנות עוד על ציבור הפועלים הצעיר. הן מהסיבה החברתית והן מהסיבה האידאולוגית. בתקופה זו הוא עוזב את עבודתו ביקב בראשון־לציון ועובר לירושלים, ומשם – לתל־אביב הנבנית ושוב לירושלים, וחוזר חלילה. על כל פנים, אל המושבות בהן פעל כאיש־עבודה וכמנהיג־פועלים אין הוא שב עוד. ומתחיל לשקוע אט אט. נדחק אל השוליים מבחינה ציבורית, ולא כל שכן מבחינה כלכלית.

במאמר “חובה לדאוג לוותיקים החיים בתוכנו”, שנכתב על ידי העיתונאי והמזרחן מיכאל אסף לפני חמש שנים (“דבר”. 30.10.80), מעלה המחבר זכרון משיחה עם ברל כצנלסון בסוף שנות העשרים. מיכאל אסף (המבקש במאמר זה לשמש פה לפועלים זקנים בני העליה השניה והשלישית, שאחרי עשרות שנות עבודה אין בידיהם כדי הכנסה להחזיק עצמם לעת זקנה), מספר כי עניין זה הטריד בזמנו גם את ברל. כשתמרור האזהרה להישנות המצב בעתיד, היה – נח שפירא. ברל אומר אז למיכאל אסף כי חושש הוא לגורלו של בן־גוריון (מזכיר ההסתדרות באותן שנים). “כי סופו של בן־גוריון יהיה כסופו של נח שפירא” (אמירה זו, אם כי מתקבלת בימינו כנאיבית, שופכת אור על תדמיתו של בן־גוריון דאז). בכל אופן נראה, שמקרהו של נח שפירא כפועל מזדקן ללא מחייה וללא תמיכה כלכלית, לאחר שתרם את מיטב כוחותיו הן בעבודה והן בפעילות ציבוריות, לא מניח לברל.

אלא שלא רק העניין הכלכלי מעיק כאן, כי אם גם העניין החברתי־לאומי. כידוע, התקשו בני־דורו של ברל – פועלי העליה השניה, להשתחרר מתפיסתם השלילית את העליה הראשונה, את המערכת הרעיונית והחברתית שלה. ובתוך כך גם את פועליה (שזוהו על־ידם כחלק בלתי־נפרד ממנה). לא כן ברל. הלה תובע יחס חיובי הן אל פועלי העליה הראשונה, והן אל כל מצדדי העבודה העברית בתקופתם, בבקשו להחזיר להם את אותה זכות ראשונים שפועלי העליה השניה ביקשו לעצמם.⁸ ברל גם מנסה למצוא קשר אל נח שפירא, לפי עדותו של זאב ארליך.⁹ שולח אותו כרל אל נח שפירא (עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), לרכוש ממנו את התעודות שהיו ברשותו מתקופת היותו מזכיר הסתדרות “העשרות”,¹⁰ ובכך לסייע בעדו מבחינה כספית; לפי עדות של מיכאל אסף, מבקש ממנו ברל להזמין את נח שפירא אל צריף הנוער־העובד בתל־אביב (1929), כדי שיספר לחניכים את תולדות הפועלים בתקופת העליה הראשונה (ברשימה זו אכן מתאר אסף, כיצד נענה שפירא להזמנה ומרצה שם פעמיים); ובנקרולוג שכותב ברל ב“דבר” (ללא חתימה) ביום בו הובא שפירא למנוחות (8.1.31), הוא פונה אל ציכר הפועלים ומבקש מהם לבוא ולהשתתף בהלוויה. ובכך “לגמול לאחד מסוללי דרכיו את הכבוד האחרון.”

ברל כואב את הנתק הזה שבין העליה השניה לגבי העליה הראשונה, כשבמאמרו “קודמי קודמינו” הוא מתריע על כך לאמר: “כי דור בדור ימרוד – זהו מדרך הטבע; כי אבות יזעפו על בנים ובנים יעליבו באבות… מדרך העולם האנושי הוא. אולם כי דור ינתק מדור. כי דור לדור יהיה כלא היה. זוהי קללה מיוחדת מפרשת התוכחה” שלנו" (שם, עמ' 163) על נח שפירא אפשר לומר כי היה קרבן לקללה הזאת, ובכך מייצג הוא את האלטרנטיבה העגומה ביותר שנפלה בחלקו של פועל העליה הראשונה – במעבר זה מדור אל דור.

למעשה. עמדו שני אלטרנטיבות בפניו של הפועל בתקופת העליה הראשונה. או – “שיכלול” מצבו, דהיינו: יישובו על קרקע משלו והפיכתו לאיכר; או – עזיבתו את הארץ. האפשרות של עבודה שכירה התקבלה רק במובן זמני, שהרי כל פועל ראה את עצמו, בסופו של דבר, כמתנחל (אם על־ידי סיוע של הבארון רוטשילד, חברת חובבי־ציון או חברת יק"א), ולא פועל של קבע. כאן צריך להבהיר כי מושג “העבודה” נתפס בתקופת העליה הראשונה כחלק בלתי נפרד ממושג “הרכוש”. תפיסה זו הוטבעה מלכתחילה על־ידי חובבי־ציון, שהעמידו את מודל־החברה־הרצויה בארץ־ישראל כחברה הבנויה על יסוד יציב ומהימן. כלומר: על בעלי קניין.¹¹ קיומו של פרולטריון, אובחן על־ידם כאלמנט מיותר של עודף אוכלוסין חסר־אמצעים, שבהיותו ארעי, לא־אחראי ותוסס יש בו כדי ללהוות סכנה של ערעור האיזון הכלכלי. מכאן שכל עולה שהגיע לארץ גם ללא ממון (אם כמהגר שברח מהפרעות ואם כאידיאליסט שרצה להיבנות פה), לא העלה בדעתו להשאר פועל לעד; כלומר: להמשיך להיות נווד ללא פיסת־אדמה, להחשב נחות מבחינה חברתית, ולחיות יום־יום את האיום של חוסר־עבודה אפשרי. הכל ראו עצמם כבעלי־קניין בכוח. לפיכך, כל העוקב אחר פעילותה של הסתדרות הפועלים (והכוונה לזו שלאחר 1891).¹² לומד לדעת כי עיקר השתדלויותיה, תביעותיה ומאבקיה היו ליישב משפחות עולים על קרקע משלהן. ואם עוזבים פועלים את הארץ, הסיבה לכך היא לא רק אי־היכולת להסתגל לתנאים הקשים או משברי חוסר־העבודה המשווע (בתקופות כמו: 1892 או 1900), אלא בשל אי־הסיכוי הקרוב להשתכלל.

עד כאן שתי האלטנרטיבות המקובלות ואילו האלטרנטיבה הנוספת שמייצג נח שפירא, משתמעת בדיעבד כאלטרנטיבה הדחוייה; דהיינו: פועל שלא הצליח להשתכלל, לא עזב את הארץ, והמשיך להישאר במעמד חסר־תוחלת של שכיר. אלא שכאן באה גם ההתפתחות ההיסטורית של 1904–1905 (העליה השניה), ומחמירה את המצב שהרי נח שפירא (וכן שאר שרידי הפועלים של העליה הראשונה). לא רק שלא נשארו בבחינת פועלים שכירים, אלא שעתה הם גם בבחינת עובדים חסרי הגנה וללא כל השתייכות; זאת כיוון שבמעבר מן העליה הראשונה אל העליה השניה. אותה הסתדרות־פועלים שבעבר היו חברים בה – התפרקה. ואילו אל הסתדרות החדשה – לא יכלו להצטרף בשל הסתייגותה מהם כאנשי העליה הראשונה. נמצא איפוא, שכל אותם שרידי פועלים מוצאים עצמם עתה נעים ונדים בשטח ההפקר שבין שני הדורות, כשם נעזבים ומנוכרים מכאן ומכאן. מצב זה מתקבל אבסורדי בעיקר לגבי נח שפירא כמנהיג פועלים משנת 1890, שנת עלייתו לארץ. היה שפירא מעורב בצורה אינטנסיבית בארגוני הפועלים הלוחמים לקיומם. כאמור בהסתדרות "העשרות " – היה שר־עשרה ומזכיר. מ־1893 הוא בזכרון־יעקב. מנסה לחדש בה בהצלחה את רוח הסתדרות “העשרות” – הן בארגון העבודה, הן בחיי חברה שיתופיים והן בפעילות תרבותית (דיבור עברי, בית־ספר־ערב לפועלים). באותה שנה עומד נח שפירא גם בראש משלחת לבארון רוטשילד המבקר במושבה, כדי לשדלו “להנחיל” פועלים (השתדלות זו מתממשת: בייסודה של המושבה מטולה והנחלתה על־ידי פועלים ב־1896). ב־1898 מתבקש שפירא (מטעם הסתדרות פועלי יהודה) לארגן את פועלי זכרון־יעקב לכדי אגודה, והוא נבחר למנהל הסניף (ראה, פנקס־הסניף אותו מנהל “במושב זכרון־יעקב ובנותיה”. בו הוא חותם על הפרוטוקולים בשם “החבר והמזכיר נח שפירא”). ב־1900, עם התחדשותה של הסתדרות הפועלים הארצית “הסתדרות הפועלים עובדי־אדמה בארץ־ישראל”, הוא מסייע בידי אפרים קומרוב לערוך באיזור הגליל את המפקד הכללי של הפועלים (בהסתדרות זו נבחר נח שפירא כאחד משמונת כחברי הועד, כשהוא מייצג את פועלי זכרון־יעקב והסביבה). ומ־1900 ועד ראשיתה של העליה השניה, חי נח שפירא את הפרובלמטיקה של הפועל העברי – הן באופן אישי והן באופן ציבורי.¹³

כידוע. בתקופה זו של ארבע שנים (1900–1904), היא הקריטית ביותר והמיוסרת ביותר בתולדות העליה הראשונה. ולא כל שכן – בתולדותיהם של פועליה. בשנים אלה מבקשת חברת יק“א, (שקיבלה תחת חסותה את מושבותיו ואחוזותיו של הבארון רוטשליד) להבריא את מצב המשק, לבטל את התמיכה באיכרים ולהעמידם ברשות עצמם. עניין זה היה כרוך, בראש ובראשונה, בנישול רוב הפועלים החקלאיים שמצאו את פרנסתם במושבות אלה. חברי הועד, ונח שפירא ביניהם מנסים להעביר את רוע הגזירה. הם יוצאים בכרוזים – בעיתונות בארץ ובחוץ־לארץ, הם מזעיקים את דעת־הקהל היהודית בעולם¹⁴, ובלית ברירה. הם יוצאים אפילו לפאריז – ולדבר על ליבם של הבארון רוטשילד ומנהלי חברת יק”א.¹⁵ מובן שגם המנהיגות של חובבי־ציון מתערבת, ובראשה אחד־העם.¹⁶ אבל מאומה לא עוזר. הבארון רוטשילד מקשיח עמדתו, וחברת יק"א מואילה רק לסייע במימון דמי־נסיעה עבור פועלים ובני־משפחותיהם המוכנים לעזוב את הארץ.

כאן יש להסב תשומת־הלב לעובדה, כי רוב חברי הועד של הסתדרות הפועלים, הלוחמים ונאבקים למען הצלת הפועל־השכיר, הם עצמם פועלים ש“התאכרו” זה מכבר, ועתידם היה מובטח על־ידי יק"א (עניין זה מורה שוב עד כמה ישות הפועל לא נתפסה אז כאבחנה מעמדית). לא כן נח שפירא. הוא האחד שלא נתְאַכֵּר (מסיבות בריאותיות ומשפחה).¹⁷ המשיך לעבוד כפועל שכיר; ולפיכך כאשר חוזר הוא מפאריז (כנציג ההסתדרות 1900), הוא מוצא עצמו, כמו כל הפועלים, מפוטר מעבודתו.¹⁸ ללא תעסוקה, אין לנח שפירא כל אפשרות להתגורר בזכרון־יעקב, ולאחר שנים בה היווה אישיות מרכזית ותורמת במקום, הוא עוזב ליפו ומצטרף למאות מחוסרי־העבודה.¹⁹

מ־1900 ועד 1904 חי שפירא מן היד אל הפה מעבודות מזדמנות.²⁰ אבל יחד עם זאת הוא ממשיך לפעול במסגרת ההסתדרות. ולתמוך, ולו גם בצורה מוראלית, בציבור הפועלים. הוא הולך אל בין הפועלים לראות בסבלותיהם; הוא מטה אוזן לשמוע את מצוקותיהם: ומידי יום שלישי הוא יורד אל הנמל. ללוות את הנואשים העוזבים את הארץ (“המתים לציון” כדבריו).²¹ מובן שבכל השנים הללו אין הוא פוסק מלשוב ולזעוק את קיפוחם. אם במאמרים ואם בשירים (כפי שנראה בהמשך), ומאידך – מתמודד בבעיות הועד, מתוַכֵּחַ ומתדיין על הנחלתם של פועלים,²² ולוקח חלק בהחלטות מכריעות של חלוקת תקציבים וכדומה.²³ והנה לאחר כל זאת באות 1904–1905, עם העליה החדשה של פועלים צעירים “אשר לא ידעו את יוסף,” והם לא רק שאינם נענים לשתף פעולה עם הפועלים הותיקים, אלא מפנים אליהם גב ומתכחשים.

בשנים אלה לא תופס עדיין נח שפירא את המהפכה הרעיונית שמביאים צעירים אלא לתנועת הפועלים בארץ. כמנהיג־פועלים ותיק, שחוסר נסיונם של החדשים, הן לגבי הארץ והן לגבי האיכרים – נותני העבודה, נוגע אל ליבו, הוא רואה לנכון להושיט להם יד. “הסתדרות הפועלים עובדי־אדמה” עמדה כבר בשלבי התפוררות לקראת סופה. ואז, כמו תמיד, פונה הוא אל חבריו הפועלים משכבר הימים (גם אם הפכו בינתיים לבעלי־קניין), לנסות ולהתארגן יחד עם הצעירים להסתדרות מחודשת. בין היתר הוא פונה גם אל יצחק חיותמן (ממתיישביה הראשונים של מטולה וממייסדי תל־אביב). שהיה רע וקרוב לו עוד מקישינוב, ויחד עשו את דרכם בהסתדרות הפועלים.²⁴ זכריה חיות בספרו “עם יצחק חיותמן” (חיפה, תשכ"ח), מספר על פנייה זו, כשבאותו מעמד נוכחים עוד שני חברים פועלים־לשעבר – י.סטריקוב וי.ח. מרגובסקי.²⁵ לפי חיות, אין שפירא נענה על־ידם. הצעתיו מתקבלות כלא ראלוואנטיות בעיניהם, וכאשר יוצא הוא מהבית הם רק נדים לו ולגורלו. “‘מה יהיה בסופו?’ שאל סטריקוב בדאגה. ומרגובסקי הוסיף: "הפועלים רובם פנו לו עורף, עזבו אותו והוא נשאר בודד כזכר עגום מהימים שעבדנו יחדיו בנטיעת כרמי גפן ושקד למתנחלים. לעצמו לא דאג ותמיד נשא בנטל הרבים.'” (שם, עמ' 141), לא כן יצחק חיותמן. הלה אינו מסכים להערכתם זו, והוא מאמין בנח שפירא עכשיו כאז. “עדיין מעריץ אני את רעֵנוּ על גודל נפשו ואמונתו העמוקה בתחיית העם,” הוא משיב. “רבים מחברינו בעלי־גוף ושרירים מוצקים כרעו־נפלו, אך הוא נשאר כבראשונה מלא תקווה. על כן לא מסכן האיש אלא מאושר, שכן מצא את יעודו. ואם הוא רואה את חזות הכל באיגוד פועלים, הרי הצדק איתו כי תפקיד גדול נועד לאנשי העבודה בישוב הארץ ובבניינה. ומן החובה לעזור לו במאמציו” (שם, שם). יחד עם זאת אין חיותמן נחלץ לשתף פעולה עם נח שפירא. נימוקיו הוא כי האינטרסים שלו עתה לדאוג לכלל הישוב, וכלל הישוב – לדבריו – הם לאו דווקא הפועלים החדשים, אלא “האיכרים ובניהם, והפועלים ששרדו במושבות” (שם, עמ' 140).

לקראת שנת תרס"ו, החלה קבוצת פועלים חדשים להתארגן באופן עצמאי. ובסוכות אותה שנה (ספטמבר 1905), נוסדה בפתח־תקוה “הסתדרות הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל” כשהדגש הוא על צעירים. “אזי החלטנו לקרוא לעצמנו בשם 'הסתדרות הפועלים הצעירים בארץ־ישראל.” כותב אליעזר שוחט בזכרונותיו, “כדי להבדיל מהפועלים הזקנים”.²⁶ (לאחר מכן, קיצרו את השם ל“הפועל הצעיר”). כאן יש לזכור כי השם “הפועל הצעיר”,²⁷ אמנם בא להצביע על פער גילאי ועל פער חברתי, אבל בראש ובראשונה נובע הוא מן הפער האידאולוגי, כששני נתונים אלה הם רק פועל־יוצא ממנו. פער אידאולוגי זה מורה, כידוע, על שלושה קווי יסוד.²⁸ כשכל מהותם היא בבחינת ניגוד גמור לתפיסת העבודה של העליה הראשונה (על כל פנים לזו שמתקבלת בשלהי העליה הראשונה, תחת האילוצים הקשים של התנאים וההתפתחויות ההסטוריות).

הקו הראשון: אידאליזציה של העבודה הגופנית. כלומר: אם פועלי העליה הראשונה דיברו על פרודוקטיביזציה, פועלי העליה השניה דיברו על עבודה גופנית לשמה. לדעתם, יש לקנות את הארץ לא בכסף ולא ב“קושאן” אלא בעמל, שרק בו יש כדי להעניק זכות מוסרית לנוכחותנו כאן.

הקו השני – הקנאות לחיי פועל שכיר. כלומר: רצון הפועל “להשתכלל” ו“להתאכר” הוא בבחינת בגידה במעמד הפועלים והצטרפות למעמד אחר. פועלי העליה השניה, בניגוד לפועלי העליה הראשונה מחייבים פרולטריון של קבע (הן מתוך תודעה רעיונית־פועלית, והן מתוך שאיפה לבלום השתלטות של עבודה ערבית מתחרה).

והקו השלישי: שלילה מוחלטת של כל פאראזיטיות, ותהיה זו תמיכה, פילאנטרופיה או צדקה. אמנם גם פועלי העליה הראשונה הסתייגו מלכתחילה מעניין זה, אולם עם קשיי הזמן ומצוקות התנאים, לא רק פנו לבקש תמיכה, אלא דרשו ונאבקו עליה.

כאמור, הפער האידאולוגי המהותי כל־כך, לא הובן על־ידי נח שפירא, וכן לא על־ידי שאר מנהיגי הפועלים הותיקים. בסוף שנת תרס“ה, כחודש לפני התפרקות ההסתדרות, עוד מחליט ועד הפועלים הותיקים במושבות יהודה להפיץ חוזרים ולהזמין את הפועלים החדשים להצטרף להסתדרות שלהם. הם גם מציעים לערוך רישום מדויק של הפועלים החדשים, מספרם וזמן בואם לארץ, ולברר מדוע אין הם מסתפחים לשורותיהם. הם מכריזים על אסיפה כללית בתשרי תרס”ו (בעוד הפועלים־הצעירים מארגנים את אסיפת־היסוד שלהם), ומתפלאים מדוע אף אחד מהם לא מתייצב. התקרבותם של המנהיגים הותיקים מובעת באי־אלו נסיונות נוספים, גם לאחר שההסתדרות שלהם מתפרקת. לפי ברסלבסקי (בספרו “הפועלים וארגוניהם בעליה הראשונה”) מזמין אליו אפרים חרל“פ (מראשי הועד) שלושים פועלים צעירים ומציע להם את הקרן המיוחדת לטובת פועלים, שמומנה על־ידי חובבי־ציון ברוסיה לצרכי התנחלות. אבל הצעירים דחו אותה בלגלוג בטענם: “וכי אנו נהיה בורגים?” (שם, עמ' 213). ואילו בתשרי תרס”ח (1907), במסגרת של אסיפת חובבי־ציון או אולי הקונגרס הציוני (הארוע לא מצויין במסמך). מופץ בין הנאספים תסקיר בן ארבעה עמודים, אודות הסתדרות הפועלים של העליה הראשונה; תסקיר הפורש את תולדותיה המרים של ההסתדרות, בבקשו להעמיד מעין כתב הגנה לצידוק מעשיה ולהדגשת השגיה. על החתום באו שלושה פועלים־לשעבר: מ. סלומון, ק. ויסוקר ומ. פלורנס.²⁹ השאלה המתבקשת היא: מדוע מעסיקה עדיין סוגיה זו את השלושה? האם גם כאן יש גישוש לקשר בין ההסתדרויות, או שמא לפחות רצון להראות כי שתיהן – הותיקה והצעירה – הם בבחינת המשך, ולא יש מאין.

בשנים 1905–1907, אנו מוציאים את נח שפירא כפועל ביקב ראשון־לציון. גם כאן, כמו תמיד, הוא פעיל ונבחר,³⁰ ואין ספק כי פה, מתוודע הוא סוף סוף אל הפועלים־הצעירים ואל הלכי־רוחם. אלא שזהו נסיונו האחרון. מ־1908 הוא יושב כבר בירושלים, ונראה כי במעבר זה מן המושבות לירושלים, יש לראות את וויתורו הסופי של הפועל הזקן והעייף – הן על חיי פועל והן על מעורבות ציבורית־פועלית. מ־1908 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה מתגורר שפירא בירושלים. כשהוא מועסק שם כפקיד בית־החולים “הדסה”³¹ ושולח ידו לעתים מזומנות בכתיבה ותרגום לעיתונות הירושלמית (ובעיקר ל“החרות”).³² לעיתון “חיינו” הוא בוחר לתרגם, כאמור, את סיפורו של א.ד. רוזנטל. תרגום זה נבחר הן בשל התאמת נושא־הסיפור למועד הופעת העיתון – “יום הכיפורים”, והן בשל הכרותו עם המחבר. רוזנטל מוכר לשפירא כסופר וכמורה בן־ארצו ועירו (רוזנטל היה מורה גם בקישינוב), שפירסם על הרוב בעיתונות העברית (“המליץ”, “הצופה”), וכתב גם ביידיש.

ב    🔗

המעבר מן המושבות לירושלים, ומימלא גם המעבר מ“ברנ”ש" ל“אבו־שולמית”, מציין לא רק תהפוכה חברתית בחייו של נח שפירא, כי אם גם תהפוכה בביטוייו הספרותיים. שהרי אם את הביטויים הספרותיים שהתפרסמו תחת השם “ברנ”ש" אפשר למיין כ“ספרות עבודה”, את אלה המתפרסמים תחת השם “אבו־שולמית” ואילך אפשר להציג כביטויים כלליים. אמנם גם אלה הם בעלי מסרים חברתיים־לאומיים, אבל אין להם קהל־יעד מוגדר. נח שפירא, שהיה משורר לעת־מצוא, ידע תמיד קהל ספציפי משלו – קהל פועלים. אם כתב, הוא כתב עבור פועלים; ואם ביטא, הוא ביטא את הנושאים שהעסיקו פועלים; כשהוא מקבל את תהודתו ואת הדחף ליצירתו מקהל זה. עכשיו כשהוא איבד את הקהל הטבעי שלו ואת התימאטיקה האופיינית לו (חיי עבודה והפרובלמטיקה החברתית הכרוכה בהם), מתקבלת עכשיו יצירתו (גם השירית וגם הפובליציסטית), כיצירה תוהה. אמנם גם עכשיו הוא נוקט לשון־פנייה לרבים. אבל קל־מהרה היא הופכת יותר ויותר למעין שיג־ושיח של אדם עם עצמו, כשהוא מזהה את בעיות הכלל במטאפוריקה מתולדותיו הוא (ראה שירים כמו: “על קבר המשורר” (1909), "מה נשתנה (1910), “ברכת השנה הכללית” (1913). יוצא דופן הוא המאמר (או הקריאה): “אוכלי עמי אָכלו לחם.” כאן שוב מתעורר הלוחם הזקן המשחיז חרבות והפעם נגד בעלי־היכולת, הגוזלים מחסרי־האמצעים את הסיכוי לפת־לחם זולה בעצם ימי הרעב של מלחמת העולם הראשונה. בעניין זה יש להעיר, כי לעוול משווע זה מתוודע נח שפירא מעיסוקו היומיומי. המשך הביוגראפיה העגומה שלו מוליכה אותנו, מערב מלחמת העולם ואילך – אל שוק־העליה בתל־אביב, שם בהתערבות ראש־העיר – מאיר דיזנגוף (שגם עימו עשה כברת דרך: מהקמתם יחדיו את סניף חובבי־ציון בקישינוב, ועד היותו מזכירו בבית־החרושת לזכוכית בטנטורה), הוא רוכש זכות למכירת לחם. מעמידים לו בחוץ דוכן, ובמשך שבע־עשרה שנה (עד יום מותו) פרוץ לגשם ולשמש, הוא מוצא שם את פרנסתו הדחוקה.³³

המאמר המתפרסם ב־1916 (“החרות”, 22 באוגוסט), מוצג כמכתב הוקעה נגד בעלי־היכולת, ובהמשכו הצעותיו של נח שפירא לתיקון המצב. מסתבר שבעלי־היכולת שידם משגת לקנות לחם יקר יותר, מנצלים את מכסתם לקנות את הלחם הזול דווקא. וכיוון שהלחם הזול מובא בכמויות מוגבלות, נמצא שחסרי־האמצעים שאחרו את המכירה, או שלא הצליחו להידחק בראש התור – הפסידו גם אפשרות יחידה זו. למותר לציין שבלחם הזול התנהל מסחר של שוק שחור. כאשר אותם קופצים־בראש לא קונים אותו תמיד להזנתם הם, אלא למטרות ספקולאטיביות. בנוסף לכך מתריע נח שפירא גם על איכותו הגרועה של הלחם. כיוון שמראש נועד לעניים, עירבבו בו כדבריו, “כל מיני צרות שבעולם עד שהוא מקבל מראה שלל־צבעים וטעמו כצפיחית בלענה, מה שמזיק לקיבה תמיד אפילו בשנים כתיקונן, ובפרט בשנה זו עת מחלות מתדבקות מתהלכות פה בארץ.” נח שפירא מציע את תיקוניו בנידון. כשהוא מסיים בהתראה מצפונית־מוסרית, בהאמינו בתמימותו כי התראה זו תועיל: “ולבעלי היכולת הנדחקים ומקבלים את הלחם הזה אף על פי שאינם נצרכים לו… אל תעיזו יותר לקבל ולאכול את הלחם הזה, כי את נפשות הנצרכים האמיתיים אתם קובעים. גזלת העני בבתיכם, ועליכם הכתוב אומר: 'אוכלי עמי אָכלו לחם׳.” על החתום מופיע גם כאן הכינוי האופייני לתקופה זו – “אבו־שולמית”.

אלא שמבחינה ספרותית, המעבר מ“ברנ”ש" ל“אבו־ שולמית”, הוא לא רק מעבר מנוכחות של קהל־יעד אל גישוש ותהייה אחריו; המעבר הוא בעיקר תפנית מהלך־רוח של מעורבות אל הלך־רוח של שקיעה ודכדוך. נראה שהלכי־רוח הם המאפיינים את יצירתו של נח שפירא, והם גם המאבחנים אותה לתקופותיה. “שירת העבודה” שלו בארץ־ישראל פותחת בהלך־רוח של שמחת היצירה. נח שפירא, כפועל וכמנהיג פועלים, הוא למעשה גם משורר הפועלים הראשון. במסגרת הסתדרות “העשרות” ברחובות הוא כותב את שירי־העבודה הראשונים שלו, המלווים את העובדים בכל פעילותם בשדה ובכרם; וכך בכל מקום אליו הוא נודד כמחפש עבודה (חדרה, טנטורה, זכרון־יעקב וראשון־לציון). הוא מחבר ומפיץ את השירים שאיתו, כדרך “טרובדור עממי”³⁴ (בזכרון־יעקב הוא זוכה גם למנגינות מקוריות לשיריו, אותן מחבר הפועל־המוסיקאי – חיים מילמן). שירי־העבודה של נח שפירא תוססים, כנצפה, בפעילות של עבודה חקלאית. הוא שר על בציר וקציר, חרישה ונטיעה. אבל, כאמור, לא רק את מעשה־העבודה מספר נח שפירא בשיריו, אלא בעיקר את הלך־הרוח; הלך־רוח השופע התרוממות־נפש עד לכדי אקסטזה, כשאת פרץ הרגשות האלה הוא מביע בשירי הלל ותשבחות (כמו השיר: “ורבו גפנינו עד אלפי רבבה/ מעבודתנו במעשה מרכבה”), או בשירי עידוד והאצה (כמו השיר: “עורו אחים אל תנומו/ לעבודתכם אנא קומו”). שירים אלה שהצטיינו בקצב עירני ולשון פשוטה וטבעית (כדבריו של דניאל פרסקי), היו פופולאריים ביותר בקרב הפועלים דאז, והושרו מפה לאוזן “זמן רב לפני שראו אור דפוס” (כפי שכותב ישראל חנני).³⁵ אך כמו כל שירה מגוייסת המותנית באקטואליה המתפתחת. כך גם שירת־העבודה של נח שפירא. עם שנת 1899–1900, בה מתעתדת יק"א לייעל את ההתיישבות בארץ־ישראל על־ידי פיטורי הפועל העברי, הולכת ומתקדרת שירתו של נח שפירא. שירי הלהט והשיכרון, הולכים ומפנים את מקומם לשירי קינה ומרי, שירי הקינה מבכים את גורלם של פועלי ארץ־ישראל הנאלצים לעזוב את הארץ אחרי שהשקיעו בה את מיטב שנותיהם ומרצם ואילו שירי המרי באים למחות – אם כנגד הגורל היהודי, ואם כנגד המנהיגות הכושלת – שאין בהם כדי לסייע ולו גם בשערי מולדת. כךהשיר “גולי ציון” (1904). אבל גם שאר שיריו ועיבודיו באותן שנים ויהיו נושאיו אשר יהיו (כמו: “געגועי בת שירתי” (1901), "תור אסתר (1904), "קושיה אחת (1907), וכדומה). מדיפים תמיד אותה רוח של קינה ומרי. נראה שהערכות זו משתלטת על כל חומרי השיר ומעצבת אותם לפיה; ואם לא – הרי פונה נח שפירא מראש לברור לו חומרים פוטנציאליים כאלה שיענו עליה. כך שיריו על גלות בבל ועל גזרות המן, וכך שירי האבל והזכרון שלו – על נפטרים דגולים ועל אסונות שקרו (כמו שירי הזכרון למוהליבר ולהרצל, ושיר ללא ניחומים על פרעות קישינוב).

במעבר ל“אבו־שולמית”, הולכת ונבלעת אותה רוח של קינה ומרי, ותחושה של השלמה מסתמנת בכל; השלמה של חוסר־אונים, של אין־ברירה, שלעיתים מתרפקת על סיכוי לתקוה, ולעתים מתדרדרת במעין צחוק מר. דרך אגב, יסוד זה של צחוק מר, גם הוא מסתמן כהתפתחות מאוחרת; התפתחות של אותה אירוניה נוקבת שאיכלסה את שירי־המחאה של שפירא במסגרת ספרות־העבודה שלו. עוד בשנת 1897 בשיר “הנוטר כרם בארץ־ישראל”, תוקף שפירא את פקידי הבארון שנתפסו בתרמיות ובמעילות רבות, כשהאני־הַשָׁר בדמות הנוטר, מכנה אותה בלעג “שועלים קטנים”, בנסותו להבריח אותם מכרמי הישוב: “אני אחד/ ושועלים אלפים בי יהתלו/ לי ניצוץ, ועל סביבי אפלות, אויה אויה/ הלאה הלאה מהגפנים/… הלאה מחבלים את הכרמים.”

בשיר אחר (המתפרסם ב“השקפה” 1901), מושאיו הפעם הם האיכרים, נותני העבודה. בשיר המוצג גם הוא כמעין שיר־משל, מתנהל דיאלוג בין פועל החורש את נחלת האיכר, לבין סוסתו המושכת בעול. הסוסה, כפי שמשתמע מדין־והדברים שביניהם, שופכת את מרותה על האיכרים הנתמכים על־ידי המוסדות, ועוד מרשים לעצמם לזלזל בפועלים העניים העושים מלאכתם מהימנה; ואילו הפועל מנסה להרגיע אותה. כאן כדאי לשים לב כי במשך כל השיר אין נזכר כלל מושא השיחה: האיכרים. נראה שהפועל וכן הסוסה, כאילו מונעים עצמם בסלידתם מהם, מלהתשמש בשם המפורש, והם מאזכרים אותם על דרך של כינויים אירוניים בלבד, כמו: “נדיבים כנענים”, “שאננים”, “רועי־רוח”, “בטלנים” שכל פעילותם היא – הליכה לשוח.

שיר העבודה עם תוים    🔗

אלא שהשיר הנועז מבין כולם הוא ללא ספק – “נשיאים ורוח וגשם אין.” שיר זה, היוצא נגד המנהיגות והמוסדות של חובבי־ציון, לא מצא את פירסומו במשך שנים מחמת הצנזורה של העורכים (כמו יצירות אחרות של נח שפירא שעסקו בבעיות פועלים ולא נדפסו בשל חריפות דבריהם: “ארבע קושיות” שנשלח ל“השקפה” של בן־יהודה, או “גולי ציון” שנשלח ל“חבצלת” של פרומקין). השיר “נשיאים ורוח וגשם אין”, שבמקורו נלווה למאמר בשם זה (נכתב ב־1901 לאחר שובו מפאריז), מוצא את פירסומו רק ב־1913 ב“החרות”, למרבה ההפתעה מוקדש שיר זה לכבוד “פתיחת הכנסיה הציונית האחת־עשרה” (כלומר: הקונגרס הציוני שהתקיים בוינה ב־1913), ואפשר לומר שהדפסת שיר ביקורתי־אירוני כל כך, לקראת מעמד חגיגי זה דווקא, מורה על דעת־קהל זועמת שהיתה רווחת באותה עת בארץ־ישראל כלפי מנהיגיה. כך שגם “החרות” (הידוע כעיתון מתון), לא מהסס להביאו כלשונו: “מה עשו לאחרונה גדולינו/ המתיימרים לחובבי ציון וְעַמָם/ מה הועילו הם לתחייתנו חוץ מה שדיברו וישַנו טעמם/ הן גדולות גם הם לא הראו לעין/ נשיאים ורוח – וגשם אין”; וכך הלאה.

בצד השירים הביקורתיים־אירוניים, ניתן לפגוש בהמשך גם בשירי־בדיחה, כמו: “מכתם מאי־השדים – למקרה הישנות משפט־דריפוס” (“חבצלת” 1904), או מחרוזת הקטעים (במסגרת המוסף לפורים שעורך שפירא בעתון “החרות” 1913), כשהבולט שבהם שיר בשם “מסכות ירושלמיות”, המקניט אישי־ציבור דתיים בירושלים. לפיכך, לא בכדי מופיעות יצירותיו של נח שפירא גם באנתולוגיה להומור ולסאטירה “שחוק פינו” (תל־אביב, תשי"א), בה מציג אותו העורך אפרים דוידזון, כמשורר אשר “שיריו מצטיינים בנעימה היתולית־סרקסטית מיוחדת” (שם, עמ' 332).

רק הנושא הישן של “העבודה”, שהיה כל כך יקר ללב, נראה שנדם. ואם נמצאת, בכל זאת, איזו אימפרוביזציה אחרונה על הנושא, אין היא פורצת עוד כמתוך שמחה ושיכרון של הימים הראשונים, אלא מתוך התלוצצות וגיחוך, של כלו כל־הקיצין. כזה הוא השיר “שיר הוללות חלוצי”, שנכתב (לפי הערתו של שפירא) לאחר פגישת רעים־פועלים משכבר הימים. ללמדך שוב, כי רק במסגרת של קהל־יעד, מתעורר נח שפירא לשיר את הנושא הישן, ויהיה הלך־הרוח אשר יהיה. בין בתי־השיר ה“הולל” הזה, אנו קוראים את השורות הבאות: “סוללים אנו כביש/ וזה דווקא לא עסק ביש/ ומשחקים בינתיים בציון וירושלים.” במלים אחרות: היחס לעבודת התחיה בעיני בוניה וסולליה, הוא לא עוד כאל משימה כבדה והרת־גורל, אלא כאל משחק. ויתרה מזו, גם משחק זה אינו נצפה לטווח הרחוק של הגשמת־חזון, אלא מוצג כמעין עיסוק ארעי של בין הזמנים; כמו שנאמר “משחקים בינתיים בציון וירושלים”.

שיר זה שלא הודפס, ומופיע רק בכתב־ידו של שפירא, מתקבל שם כשירו האחרון (1929); שיר הבא כאילו לסגור את מעגל שירי־העבודה של שפירא, בהם פתח ובהם סיים. אלא כשם ש“תקופת ברנ”ש" לא היתה כמו “תקופת אבו־שולמית”, כך שירי העבודה הראשונים, אינם כמו זה האחרון.