א    🔗

מנהג נאה היה בבית־אבא להעניק לנו, הילדים, פעמיים בשנה – ערב ראש־השנה וערב פסח – מערכות בגדים חדשות מכף רגל ועד ראש. כל יתר הבגדים שניתנו לנו בשאר ימות השנה לא היוּ אלא בבחינת פרפראות, מעין שי שלא מן המנין. וכיון שאבא הלך לרגל עסקיו לעתים מזוּמנות לכרך הגדול, ממילא הוּבאוּ מערכות הבגדים שלנו ישר משם, אם מוכנות ואם בצורת אריגים בלבד; אבל תמיד מן המוּבחר, עידית שבעידית. היטיבוּ הורינו לקיים מאמר חז"ל: “כבודו של אדם – כסוּתו”, והלבישוּנוּ בגדי־תפארת, שעוררוּ רגשי התפעלוּת אצל כל בני העיירה ובלבם של בני גילנו בעיקר.

חוּלשה מיוּחדת היתה לה, לאמי, לנעליים יפות. היא היתה מקפּידה הקפּדה יתירה על טיב העוֹר, על התפירה, ויותר מכול – על צוּרת הנעל. “נעל יפה”, היתה נוהגת לומר, “הריהי יסוד הלבוּש”. משקרבו ימי החג ואבא פתח בהכנות למסעו, ניגשה אמא בדחילוּ ורחימוּ למלאכתה – למדוד יפה יפה את רגלינוּ, שגדלוּ כמוּבן מעונה לעונה, והסבירה הסבּר היטב לאבא למען ידע לבחור נעליים נאות, לפי האופנה האחרונה, בשביל האחיות, ושני זוּגות בשבילי.

שני זוּגות נעליים בשבילי על שום־מה? זוג אחד לכבוד שבת ומועד, וזוג שני – נעליים חזקות, בעלות סוּליות עבות ומסוּמרות לשימוש יום־יום, אם לשם הליכה ל“חדר” ואם, כדברי אבא, לשם “בריחה” משם. בריחה לאן? – למשחקי הכדורגל על המגרש רחב־הידיים שמאחורי בית־הספר. על חשבון זוג “נעלי־החול” הירשה לעצמו אבא לעתים להקניטני מעט, ולוּ גם למראית־עין בלבד. – “למעשה”, היה אומר כאילוּ מסיח לתוּמו עם אמא, “נעלי־חול בדין שתרכוש למענו ‘החברה’, שבה הוא חבר־כבוד”. בדבריו אלא נתכוון לחברת הכדורגל שמנתה כשני מניינים של נערים בני־גילי, התנהלה לפי תקנון מיוּחד והטילה על חבריה מס־חדשי. אוֹדה: לא פעם היה לבי נוקפני, שמא יפיק אבא זממו, אך מעולם לא קיים איוּמו; ועם שובו ממסעו לא נפקד באמתחתו מקומם של שני זוּגות הנעליים שלי.

ב    🔗

הרבה זוּגות נעליים, ממינים ומסוגים שונים, ביליתי בימי ילדוּתי; אך זכר זוג נעלי־שבת־ומועד, שהוּבא לי לכבוד חג הפסח, ואני אז נער כבן עשר, לא נמחה מעל לוּח־לבּי עד היום. ומעשה שהיה כך היה:

שבוּע ימים לפני חג הפסח שב אבא ממסעו. לאחר שנח קמעה מעמל הדרך, התחיל מתיר צרורותיו ומוציא את הצרורות המזוּמנים לנו, וכדרכו – במתינוּת ובניחוּתא. אגב הערות מבדחות על טיבו, ערכו ומוצאו של כך חפץ, בעוד אנו הילדים ניצבים סביבו יחד עם אמא ומצפים למתנותינו בקוצר־רוח ובנשימה עצורה. תחילה הוּצאו והוּצגו לראוָה חפצי האחיות: שׂמלות רקוּמות וצבעוניות, בד פּרחוני בשביל מטפּחות־ראש, צוארונים לבנים נוקשים, מעשׂי רקמה חרוּרה, עגילים וחרוזים ססגוניים. אחר־כך הוּצאוּ חפצי שלי – מעיל־קיץ מקוּשט בציוּרים מרהיבי־עין, חליפת קטיפה שחורה הדוּרה ונעלי־חול בעלות סוּליות עבות ומסוּמרות. ונעלי־שבת? – אין; השתוממתי מאד ומעט אמרתי נואָש. לא הספקתי להעלות תמיהה על דל שפתי ואבא הוציא מן המדור התחתון שבאמתחתו זוּג נעליים – עין לא ראתה. עשוּיות היוּ קטיפה שחורה, בעלות סוּליות דקות מן הדקות ובמקום שׂרוכים – אבזמי מתכת מרוּבּעים, מצוּפים משי ומשוּבּצים כפתורים רקוּמים בחוּטי כסף, מלאכת־מחשבת. הנעליים עברוּ מיד ליד, וכוּלנוּ – לרבות אמא – לא האמנו למראה עינינו. לשמחת לבי לא היה קץ.

מאותו יום ואילך לא ידעה נפשי מנוחה. סופר ומונה הייתי את השעות שנותרוּ עד לאותו היום המאוּשר שבו אוּכל לחדש את הנעליים. מפעם לפעם הייתי ניגש אל השידה הגדולה, מקום מחבואָן של הנעליים, להיוָכח אם לא נעלמוּ. וכדי להזין עיני בהן יפה יפה הייתי מוציאָן בחשאי ובאין־רואה, מתייחד אתן, ממששן ומגפפן, בוחן כל תפר וכל כתפור וקישוט. אותה שעה היית שרוי בעולם שכוּלו אגדה וחלום. קסם מיוּחד במינו היה שפוּך על־פני הנעליים הקטנות והחמוּדות הללו, שנראו בעיני כאילוּ הוּצאוּ מתוך ספרי־האגדות, שבקריאָתם שקעתי כוּלי ורוּבי בימים ההם.

ג    🔗

לאחר ציפּיה ממוּשכת הגיע היום המאושר, ערב ליל־הסדר. היה זה יום אָביב, שקוּי אור ושמש, והביצה שהשׂתרעה לאָרכם ולרחבם של רחובות העיירה, מאז הפשרת השלגים, נעלמה כליל, כמו במטה־קסם. משעות הבוקר המוקדמות דרוּך הייתי לקראת שעת ההלבשה, ומשזו הגיעה – נתמלא לבי רגשי חדוָה וחרדת־קודש. כל מלבוּש ממלבוּשי החדשים לבשתי תחת פּיקוּחן והשגחתן הקפּדנית של שתי אחיותי הבכירות, אך משהגיע תור הנעליים – פּקעה סבלנוּתי ונעלתין על אפּן ועל חמתן תוך כדי עמידה וקפיצה מבוהלת ולא בישיבה מתוּנה, כפי שגזרוּ עלי. בקשתן־אזהרתן להסתכל בראי, להיוָכח מה הדוּר אני בבגדי החדשים, הגיעה אל אָזני שעה שכבר הייתי בחוּץ, בחצר בית־הכנסת.

החצר המתה מילדים וילדות מכל הגילים, חלקם לבוּשים בגדי־חג וחלקם בבגדיהם הישנים, הבלויים והמרופטים. תחילה עוררה מערכת בגדי בלבד סקרנוּתם והתפּעלוּתם וכולם כאחד גמרו עליה את ההלל; אך משהבחינו בנעליים – קפאוּ על מקומם, פערו פיהם וכוח הדיבּר ניטל מהם. אחד אחד ניגשוּ אלי ונטלוּ רשות למשש, לבדוק, לבחון ולהיוָכח, האָמנם נעליים הן או אחיזת־עיניים בלבד. נער אחד בלבד, הירש’לי יתום, בנה של אופת־הכּעכים, עמד מרוחק קמעה, כמו מבוּיש בבגדיו הקרועים ובנעליו הישנות והבלות. תחילה שׂם עצמו כלא־רואה וכלא־שומע, אך בשרבו קריאות־ההתפּעלות מכל העברים והכול כאחד המטירו עלי שאלות משאלות שונות, עשׂה העוָיה של ביטול, עיקם את חטמו, חשׂף את שיניו העקוּמות והכריז בקול רם: – “שוטים שכמותכם, מה כי נזעקתם עליו ואל נעליו? כלום טחוּ עיניכם מראות, שאין אלה אלא נעלי־נייר? אותי לא ירמה! שנה תמימה שימשתי שוּליה אצל סנדלר ולמדתי להבחין יפה בין עור לבין בד או נייר צבוּע”. לאחר שסיים את הכרזתו, שעוררה אָמנם התנגדוּת חריפה וגלוּיה, קרב בצעדים מאוּששים ובקול רוגז ומפקד גזר עלי: “הבה ואבחן את נעליך! התכבד־נא ושים רגליך על ברכי, סמוך לעיני”.

נפגעתי מאד מן הדיבה שביקש להוציא על נעלי ומבלי לפקפק הרבה נעניתי לו. פשטתי את רגלי השׂמאלית והצגתיה, כבקשתו, על ברכו, בעוד הוא יושב כפוּף לעוּמתי, מעשה סנדלר אומן ומומחה גדול. פניו לבשו ארשת של חשיבוּת וכובד־ראש. משתאה ומחריש גחן וּפשׂק אצבעות שתי ידיו, החליק בזהירוּת על הנעליים, בחן ובדק כל כפתור וקישוט כזקן ורגיל, בעוד החבריה ניצבת סביבו ומחכה בקוצר־רוח לפסק־דינו. ופתאום, מבלי להרים את עיניו, תלש בשצף־קצף אבזמו של הנעל על כפתוריו וקישוטיו ונעלם, פרח לו.

רעש והמוּלה קמוּ מסביב, ואילוּ אני נשארתי על מקומי נכנע ומבוהל כמפקפק, שמא אין זה אלא חלום־בּלהות. משתפסתי את גודל האבידה – חשכוּ עיני, פרצתי בצריחה חדה וממוּשכת וגעיתי בבכי קורע־לב. עוברים ושבים, הורי ואַחיותי, נזעקו וחשוּ לעזרתי, בהיותם בטוּחים כי נרצחתי נפש, ואף מאיר־משה החובש הובהל למקום. לאחר שעמדו על שורש הרעה ביקשו לפייסני ולשדלני, ואבא אף הבטיחני, שאם החבּלה היא בבחינת מעוּות שלא יוּכל לתקוֹן, יביא לי בקרוב נעליים חדשות, הדוּרות מאלוּ שנשחתוּ. אך לא שעיתי לדבריו, מיאנתי להינחם והוספתי להתייפּח.

הגיע ליל־החג. חלומי הטוב להסב ל“סדר”, לימינו של אבא, בנעלי החדשות – נגוז. ברגליים כושלות ובפנים נכנעים ומבוּישים נלוויתי אל אבא בדרכו לבית־התפילה, כשאני מתנהל בכבדוּת בנעלי־החול המסוּמרות ולבי מפרכס מצער וייסורים שאין להם סוף. אל ה“סדר” המפואָר והערוּך בטוּב־טעם, כדרכה של אמא הטובה, הסבתי בלא חשק ואת ארבע הקוּשיות שאלתי בחלש וברוח נכאָה. ובטרם הגיעו ל“שוּלחן ערוּך” – צנח ראשי על ההגדה הפתוחה ונרדמתי.

ד    🔗

חלפו־עברוּ ימי החג וחייב הייתי לשוּב ל“חדר”, אך כאן נפתחה פרשה חדשה, קשה ומכאיבה פי כמה. מקומו הקבוּע של ה“חדר” היה בבית־החימר הדל ונמוך־הקומה של אופת־הכּעכים, היא אמו של הירש’לי יתום. “הרוצח” – כפי שכיניתי מאותו יום את הירש’לי יתום – בן גילי וחברי לספסל הלימוּדים היה. כאשר צריך הייתי לשוּב ל“חדר” – גיליתי כוח־התנגדוּת ועקשנוּת בלתי־משוערים. שום טענות לא הועילוּ, לא לשונה הרכה של אמא ולא דברי־הכּיבּוּשין של אבא. עמדתי במריי וטעמי ונימוקי עמי: “לשבת בביתו ועל ספסל אחד עם ה’רוצח?' – לא ולא!”

למעלה משבוע ימים פטור הייתי מכול וכול, למגינת לבם של הורי, שנראו חסרי־ישע ואובדי־עצות. מפליג הייתי לשדות שזה עתה קמוּ לתחייה, לאחר ירחי חורף קודרים ושוממים, שוטטתי במשעולי גנים וכרמים צרים ועזוּבים, מתלווה אל ר' משה השמן במסעותיו ונדודיו על־פני כפרים רחוקים, מבלה שעה ארוכה במפּחה של ישראל־משה הנפּח, אך על סף ה“חדר” לא דרכה רגלי.

יום אחד עם דמדומי ערב, בשוּבי הביתה בפנים משוּלהבים, עייף ויגע ושטוּף־זיעה מעמל־היום, כשכל בני הבית כבר הסבּוּ אל השוּלחן וסעדו ארוחת־ערב מצאתי על הכסא שנועד לי זוג נעליים חדשות, שלמות והדוּרות. הנעליים היו כמתכוֹנת הללוּ שנשחתו, בהבדל אחד מוּעט – אלוּ החדשות עשוּיות היוּ קטיפה כחוּלה, ואוּלם שינוּי זה הוסיף להן חן וקסם מיוּחדים. תקפה עלי שׂמחתי וביקשתי מבני־הבית לפתור את החידה, אך אבא רמז לי ליטול ידיים ולסעוד.

עם תום הסעוּדה ולאחר ברכת־המזון, פנה אלי אבא ואמר: “נעליים אלוּ קיבלתי בשבילך ישר מן החנות אשר בכרך הגדול, והן יינתנו לך רק אם תבטיחני נאמנה לקיים את אשר אבקש ממך”. מבלי להסס הרבה הבטחתי. “ובכן” המשיך אבא בקולו המתוּן והבוטח, שלא נוּקה ממידה גדולה של רוגז גלוּי על עגמת־הנפש שגרמתי לו בימים האחרונים, “הנעליים שלך הן, בתנאי שמחר בבוקר אתה שב אל ספסל הלימוּדים ב’חדר'; ובתנאי נוסף – את הנעליים שנשחתו אתה מגיש במו ידיך מתנה להירש’לי יתום”. סיים ולא הוסיף דבר, אף לא חיכה לתשוּבה. הוא הוסיף לעיין בעתון שהיה פּרוּשׂ לפניו, כאילוּ כל אותה שיחה לא היתה אלא בבחינת כתבה בעתון והוא אך קראָה באזני.

דברי אבא היו לחידה בעיני, למעלה מכוח תפיסתי. תחילה אָמרתי בלבי שאין הוא אלא מהתל בי, חומד לו לצון; אך משראיתי את ארשת־פניו עמדתי על חוּמרת הדברים. ביקשתי להשיב, להתגונן ולהסביר, כי לא ייתכן להעמידני בנסיון כה מר ואכזרי, אך קודם שהספּקתי להרצות טענותי כבר נעלמו אחיותי מן השוּלחן, אבא הוסיף לשקוע בקריאָה, אמא ישבה שקטה ונוחה וסרגה פּוּזמק ושניהם כאילוּ לא השגיחו בי.

באותו ערב הקדמתי לעלות על משכבי ועד שעה מאוּחרת נדדה שנתי. הרביתי להרהר בדברי אבא ובשוּם פנים לא ירדתי לסוף דעתו; לא תפסתי כיצד נצנצה בלבו מחשבת־זדון זו על “כניעה” כה מחפּירה. משהאיר היום ובעוד אני אחוז תנומה, נחה עלי ידו החמה והרכה של אבא, שניצב למראשותי עטור טלית ותפילין ושפתיו לחשוּ בקול דממה דקה: “עוּרה, בני! הגיעה השעה ללכת ל’חדר'”.

קולו הרך והמלטף ודמוּתו הכפוּפה קמעה מעל לראשי העלוּ חיוּך טוב על שׂפתי. ובעוד אני משתדל לגרש את קוּרי השינה מעל עפעפי, פתח אבא את החלון והחדר הוצף אור וריחות מתוקים ומבוּשׂמים של אָביב ולבלוּב. הבחין אבא, כי כבר התאוששתי והוסיף: “מה־טוב ומה־נעים חלקך, בני, שאבא מעירך משנתך ואמא מכינה לך פת־שחרית טעימה. האם העלית פעם על דעתך מי מעיר מדי בוקר את הירש’לי יתום? סבתו החולה, הרתוּקה למיטה? או שמא אמו האלמנה, העניה המרודה והמדוכדכה, המשכימה קוּם בחצות לאפות כּעכים ומאז עלות השחר היא מתרוצצת להציע מרכולתה?”

לא אדע כיצד ומדוּע, אך לפתע פתאום, ובהיסח־הדעת, הציפני גל חום ורחמים, אשר כמוהו לא ידעתי מעודי. רוח טובה ירדה עלי וחשתי את עצמי מאוּשר ושׂמח בחלקי, מוּכן ומזוּמן לחבק עולם ומלואו ולסלוח לכל “אויבי” ואפילו להירש’לי יתום. הבית כוּלו נתמלא אור פּלאי ונאצל וכל חפץ אשר בו הרעיף עלי שפע של חסד וחדוָה. אותה שעה השׂגתי, כי אָכן צדק גם צדק אבא, ראוי הוא הירש’לי שאפייסנוּ בתשוּרה נאָה, שכן לא מרוע־לב עשה מה שעשה, אלא מתוך קנאָה בלבד.

בלב הומה קמתי ממיטתי, התלבשתי בחיפּזון, סעדתי פּת־שחרית ונטלתי תחת בית־שחיי את הצרור ובו זוג הנעליים בשביל הירש’לי. וּבצאתי מפתח־הבית בדרכי ל“חדר” נדמה היה לי פתאום, כי גבהוּ ועמקוּ השמים משהיו אי־פעם ובשירת הציפרים העליזה, שהגיעה אלי מבין ענפי האילנות כבדי־הצל, קלטה אזני מעין שיר־מזמור והודיה על המעשה הטוב שאני עושה בלב שלם ובנפש חפצה.