(נאוּם בּבית־העם, י“א בּכסליו תרצ”ו)
א 🔗
רצוֹני להסבּיר לבּוֹחרים ולנטוּלי זכוּת־הבּחירה את ערך הבּחירות ותכנן מתוֹך ראִייתי הציוֹנית והישוּבית.
עלי להקדים כּי אינני נוֹטה להבטיח שכּל אוֹתם הליקוּיים והפּגעים, שמהם סוֹבלת העיר וסוֹבלים אזרחיה כּתוצאה מן המשטר הקיים בּעיריה, שכּל אלא יתוּקנו בּמקל־קסמים בּוֹ בּרגע שחברינו יגיעו ל“שלטוֹן”. אין אנוּ מפלגה קיקיוֹנית, אֹשר כּכל אשר יִמעט נסיוֹנה כּן תרבּינה הבטחוֹתיה. אין אָנוּ מאוֹתן המִפלגות שכּל כּוֹחן בּפה ממַלל דֶמַגוֹגיה, וּבערב־הבּחירוֹת הן מבטיחוֹת לבוֹחריהן גן־עדן עלי אדמוֹת, וּלמחרתן הן מתקלסוֹת בּהבטחוֹתיהן ובבוֹחריהן. קשרינוּ אנוּ עם בּוֹחרינו הם קשרי היוֹם וקשרי אתמוֹל וקשרי מחר. המגע שלנו עם בּוֹחרינוּ הּוא בּשטחי־חיים רבּים: בּלשכּת־העבוֹדה וּבאגוּדה המקצוֹעית וּבמלחמה בּחוֹסר־העבודה וּבעזרה הדדית וּבשיכּוּן וּבעבוֹדה ישוּבית וציוֹנית וּבפעוּלה תרבוּתית – ואין אנו יכוֹלים להרשוֹת לעצמנו את המוֹתרוֹת הללו של הבטחוֹת על מנת שלא לקיים.
מבּלי לזלזל בּשוּם פּרט חיוּני מחיי העיר, בּסבלוֹת תוֹשביה וּבזעקוֹת ילדיה, אַרשה לעצמי לוֹמר: עיקר הויכּוּח שלנוּ עם שליטי העיר כַּיוֹם איננו בּזה מי אשם בּשטפוֹן ואם נהגוּ איפה ואיפה בּיחס לשכוּנוֹת וּבבנין הכּבישים. הויכּוח מרחיק לכת: כּרָך זה בּן 150,000 יהודים, כּרך בּעל זכוּיוֹת מוּניציפּליות, בּעל תקציב עצוּם, בעל משקל ציבּוּרי ומדיני – מה מקוֹמוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב, בּקביעת סדרי הישוּב?
אנוּ עוֹמדים עכשיו לאחר קוֹנגרס לוּצֶרן. קוֹנגרס זה הצליח ליצוֹר מידה גדוֹלה של פַּציפיקציה ושיתוּף פּעוּלה של כּל הכּוֹחוֹת בּהסתדרות הציוֹנית. עכשיו קוֹבלים עלינו: אם בּאמת וּבתמים אתם חפצים בּ“שלוֹם על ישׂראל”, למה זה איפוֹא אתם מסתערים על עיריית תל־אביב במגמת כּיבוש? ומנהיגם של בּעלי־הגוּף והמתנכּרים קוֹרא בנהמת־לב: “למה משתדל כּל כּך השׂמאל לכבּוֹש גם את העמדה האחרוֹנה הזאת?”
והנני לענוֹת על קוּבלנה זוֹ בּלא לב ולב: כּן, אנוּ מסתערים להפּיל את המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב מפּני שהוּא אחד הגוֹרמים החשוּבים למנוֹע שיתוּף פעוּלה בּין יהוּדים ויהוּדים, אחד הגוֹרמים העיקריים המוֹנעים מן הישוּב יחסי תרבּוּת ושלוֹם. שלוֹם בּישוּב פּירוּשוֹ בּיטוּל כּל ניגוּדי־הענינים וניגוּדי־הדעוֹת בּין המפלגוֹת והמעמדוֹת. פירוּשוֹ: מידה הכרחית של יחסי־כּבוֹד בּין אדם ליריבוֹ. פּירוּשוֹ: הפסקת הקיפּוּח האזרחי, הזוֹרע מרירוּת ושׂנאה. פּירוּשוֹ: הסתלקוּת מחתירה תחת משעננוּ המדיני ואִרגוּננוּ הלאוּמי. פּירוּשוֹ: לא לדרוֹך בּרגל־גאוה על המתנגד, ועל זכוּיוֹתיו, ועל תביעוֹתיו החיוּניוֹת, ואפילו הוא “מיעוּט”.
והיפּוּכוֹ של “שלוֹם בּישוּב” הוּא המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב. היש בּיניכם זוֹכרים את הויכּוּחים שהיוּ מתנהלים בּגוֹלה בּין בּעל־הבּית הציוֹני, המשׂכּיל והנאוֹר והשוֹחר טוֹב, לבין צעירי הצאן, לבין הנוֹער הציוֹני התוֹסס אשר לבּוֹ הלך אחרי חזוֹנוֹת סוֹציאליסטיים ורדיקליים? אוֹתוֹ בּעל־בּית, משׂכּיל ונאוֹר, היה “ותרן” גדוֹל על חשבּוֹן המדינה שבּה חי. היה רוֹחש חיבּה לזרמים הפּרוֹגרסיביים והרדיקליים, היה נזוֹן מספרוּתם וּמעריץ את סוֹפריהם ולוֹחמיהם, היה מחזיק בּכל עיקרי הדמוֹקרטיה והשויוֹן האזרחי, ואף מוֹסר את קוֹלוֹ למפלגוֹת שׂמאליוֹת, אם הדבר לא היה כּרוּך בּסכּנה, חס ושלוֹם.
וּבויכוּחים עם הנוֹער היהוּדי היה בּעל־הבּית הזה וּטוֹבי מיצגיו אוֹמרים: כּלוּם אין אנו רוֹצים להנהיג בּארץ־ישׂראל את מיטב התיקוּנים הסוֹציאליים? כלוּם אין אנוּ מתכּוונים לבנוֹת את מוֹלדתנוּ על טהרת עקרוֹני הדמוֹקרטיה? יד בּיד נילַחם שם אִתכם יחד נגד כּל קיפּוּח, נגד פּריבילגיוֹת מעמדיוֹת, נגד נסיוֹנוֹת של ריאַקציה, אלא שלפי שעה אנוּ בּגלוּת ואף הסוֹציאליזם היהוּדי בּגלוּת הוא, וּמלחמת המעמדוֹת בּתנאים אלה אין לה קרקע ואין לה פּרי. ולא אחד מהם, מן המעוּלים והנַעלים היה מוֹסיף: עוֹד תראה ותיוָכח בּבוֹאנוּ לארץ־ישׂראל הנבנית ניפּגש יחד בּמערכה אחת, בּמחנה הסוֹציאליסטי.
כּכה היו נוֹתנים שטרוֹת בּלי זהירוּת יתירה.
והנה הגיע היוֹם והשטרוֹת הוּגשוּ לגוּביינא. מתוֹך המוֹני הנוֹער הציוֹני התוֹסס, אשר היה כּלא היה, ניתזוּ רסיסים והגיעוּ לארץ. והעלם הציוֹני היה לפוֹעל עברי. וּבבוֹאוֹ הגיש את תביעוֹתיו: עבוֹדה, קיוּם אנוֹשי, זכוּיוֹת־אזרח, כּבוֹד־אדם.
וכאן קרה דבר משוּנה: בּעל־הבּית העברי הנאה המלקק את אצבּעוֹתיו מן האוּטוֹפּיה של לוינסקי והמתגאה בּ“אלטניילנד” של הרצל, היה כלא היה. נשמתוֹ האידיאַליסטית פּרחה, וּבמקוֹמה צץ ופרח הבּעל־גוּף. הוּא השליך מאחוֹרי גווֹ את סבל הירוּשה של ה“פּרוֹגרס” (שהלך בּינתיים לעוֹלמו) ונתן קוֹלוֹ: מה, שקצים? הלכבּוֹש אוֹתנו בּבּית בּאתם? וכל מי ששתה כּוס תה בּתל־אביב יקבּל זכוּת־בּחירה? וכל פּוֹעל יחף בּמוֹשבה, אשר לא פרדס לוֹ ולא כּרם, יחַווה דעה על רכוּשנוּ ויחלק עמנוּ בּנחלוֹתינוּ? הכמעשׂה הבּולשביקים נִתן לכם לעשׂוֹת פּה? לבּנוּ שוֹפע אהבה לכל ישׂראל, ואתם תביאוּ הנה איבה וּמלחמת־מעמדוֹת? ותרעילוּ את חיינוּ בּדרישת עבוֹדה עברית וּבמשמרוֹת? ותשירוּ את האינטרנַציוֹנל? ואנחנוּ נחשה? והציוֹנוּת מה תהא עליה?
והבּעל־גוּף בּישוּב איננוּ חייב להיוֹת דוקא מבּין בּעלי־הבּתים בּציוֹנוּת אשר הביאוּ אתם את צרוֹר כּספּם ואת עבָרם הציוֹני־בּעל־בּיתי. הוא יכוֹל להיוֹת גם מיוֹצאי מפלגוֹת־העבוֹדה, שמכּיון שקיבּל נדוּניה אוֹ משׂרה הגוּנה, טעם מעץ הדעת ונפקחו עיניו לראוֹת טוֹב ורע. ואף ציוֹנוּתוֹ נעשתה לאוּמית ביוֹתר וכשרה בּיוֹתר; הוּא יכוֹל להיוֹת גם בּוּנדאי ואנטי־ציוֹני לשעבר – לא איכפּת, עכשיו הוּא לוֹבש טלית שכּוּלה תכלת. וכל אלה – תוֹעבת נפשם מלחמת־המעמדוֹת, כּלוֹמר, מלחמת הפּוֹעל בּהם. מה שאין כּן מלחמתם הם בּפּוֹעל, זוּ אינה מלחמת־מעמדוֹת, חלילה, אלא הגנה על עניני האוּמה, ועל עניניו הבּלתי־מעמדיים של הבּעל־גוּף הלאוּמי.
כּי אכן יש לוֹ לבעל־גוּף משלנוּ לא רק עניני החוֹמר העכוּר, עניני העבוֹדה הערבית ועניני שׂכר־הדירה ועניני המגרש הפּוֹרח. לא על הלחם בּלבד יחיה הבּעל־גוּף. הוּא אינוֹ יכוֹל להשלים עם המצב המחפּיר הזה, שהפּוֹעל היחף, בּעל המכנסים הקצרים, נעשׂה ראש וראשוֹן בּציוֹנוּת, והוּא מדבּר כּכל העוֹלה על רוּחוֹ ונעשה “שליט” בּקרנוֹת, בּועד הלאוּמי, בּהנהלת עניני הציוֹנוּת. לא, הוּא לא יחשה! מצפּוּנוֹ הלאוּמי לא ישלים!
היה זמן וכל אלה המפעלים והמוֹסדות היוּ קנינם של בּעל־הבּית היהוּדי, שלוֹ לבדוֹ, ואין לזר חלק בּוֹ. זה היה טבעי וּמוּצדק. אם היוּ שנים רבּוֹת וּבקרן הקימת לא היה לפּוֹעל העברי אפילוּ בּא־כּוֹח אחד, וכן בּהנהלה הציוֹנית – לא ראה בּכך שוּם בּעל־בּית הגוּן דבר בּלתי־הוֹגן. ואם בּא הנסיוֹן של משטר סאקר והוֹציא את הפּוֹעלים מכּלל שיתוּף־מעט בּהנהלה – היה שׂשֹוֹן ושׂמחה בּמחנה ואמוּנת־אוֹמן על ישׂראל. כּך מנהגוֹ של עוֹלם, וכך צריך שיהיה מנהגוֹ של עוֹלם.
מתי הוּפרע סדר־עוֹלם? משבּאוּ הפּוֹעלים ולא הסתפקוּ בּישיבת־אוֹהלים וּביבּוּש בּיצוֹת וּבעמידה בּים־המלח, וּבטיפּוּח הדיבּוּר העברי, וּבקניית הספר העברי, וּבהצלת מחנוֹת נוֹער יהוּדי מהתנַוונוּת וּמכּלָיה וּמשמד לאוּמי, וּבחינוּך מחנוֹת־נוֹער לחיים עברים־חלוּציים, משהלכוּ ורכשוּ את אמוּנם של המוֹני ישׂראל, ואלה התחילוּ מכּירים שכּוֹחם של הפּוֹעלים וּשליחיהם יפה גם בּעבוֹדה מדינית וגם במעשׂים ישוּביים וּפינַנסיים וגם בּפעוּלה חינוּכית־ציוֹנית. אזי פרצוּ צעקוֹת־היאוּש: “פּוֹעלים עליך, ישׂראל. הם כּוֹבשים את הכּל”. אמנם בּנשׂיאוּת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת משמש אוּסשקין ולפּוֹעלים אין שם אלא שליש, אמנם בּהנהלה הציוֹנית אין לפּוֹעלים אלא פּחוֹת מן החצי, וּבהנהלת הסוֹכנוּת אין להם אפילוּ כּדי שליש, אמנם בּכל מקוֹם שהפּוֹעלים הגיעו ל“שלטוֹן” אינם נוֹהגים שלטוֹן יחיד, אלא מסוּבּים עם שכניהם־יריביהם בּקוֹאליציה, אך כּל זה אינוֹ ולא־כלום בּעיני הבּעל־גוּף המפוּנק: מכּיון שהפּוֹעל מקבּל את חלקוֹ בּהנהגה, הרי שהעוֹלם הבּעל־גוּפי, האיתן והמוּצק, מוֹט התמוֹטט. העל זאת לא תאבל תבל כּוּלה?
והבּעל־גוּף שלנוּ מצא את התרוּפה: הוּא התחיל בּוֹרח מן המוֹסדוֹת הלאוּמיים, פּוֹרש מן האִרגוּן הלאוּמי. למה לוֹ לשבת בּמסיבּוֹת המדיינוֹת בּעניני עבוֹדה עברית? למה לוֹ לשבת עם אלה אָרחי־פּרחי המבקשים לגזוֹר עליו גזירוֹת? וכי מפּיהם הוּא חי? בּרוּך השם, פּרדסוֹ וּמגרשוֹ אינם זקוּקים לכך. ולמה לוֹ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מה “התכלית” שבּהן, לעלוֹת חלוּצים וּליבּש בּיצוֹת וּלישב עמקים? מַהי סוֹף סוֹף הציוֹנוּת כּוּלה? תרמיל קבּצנים. קחוּ לכם, בּבקשה, את התרמיל, את הועד הלאוּמי רפה־האוֹנים, את האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית, אשר היוֹם אוֹ מחר ודאי תפשוֹט את הרגל. תעסקוּ אתם בּשלכם ואנחנוּ בּשלנוּ.
כּזאת היתה הפילוֹסוֹפיה של הבּעל־גוּף, שנפגע עד עוֹמק הנפש, בּהיוֳכחוֹ כּי המוֹני המצבּיעים אינם מוּכנים להרכּיב אוֹתוֹ, את התקיף והמיוּחס, אלוּף לראשם. הוּא בּוּש לראוֹת את עצמוֹ תלוּי בּדעוֹתיהם של הללוּ, שהם מוֹנים את הקוֹלוֹת ולא את הדוּנמים. בּשעה שהרצל בּא וקבע את העיקרוֹן הפּוֹתה של בּחירוֹת כּלליוֹת ושווֹת לכל יהוּדי, עדיין לא צפה בּחזוֹנוֹ שעתידים להיוֹת יהוּדים בּעלי־דוּנמים, שמן היוֹשר וּמן הצדק שהם יכריעוּ את קוֹלוֹת השאר. קחוּ לכם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואנחנוּ נסתדר לבדנוּ! – כּזאת היתה הרוּח אשר עברה בּמחנה בּעלי־הגוּף. והתחילה פּרשת הפּרישה, מן הקרנוֹת, מן הועד הלאוּמי, מן השקל. ולא מתוֹך אדישוּת וחסכוֹניוּת בּעל־גוּפית סתם, אלא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה.
ואחרי הפּרישה בּאה ההתבּצרות. יש מוֹסדוֹת שאינם תלוּיים בּקונגרס הציוֹני וּבחוּקת־הבּחירוֹת שלוֹ, והם מוֹסדוֹת ממשיים, מאוּשרים מטעם הממשלה ירוּם הוֹדה, ותקציביהם אינם תרוּמוֹת אלא מסים, והאוֹחז אוֹתם בּיד עוֹשה מה שלבּוֹ חפץ, וּברצונוֹ הוּא יכוֹל לחלק אוֹתם על ימין ולא על שׂמאל. ויש רכוּש ציבּוּרי, יש מגרשים וּמכוֹני־מים, שאפשר להפוֹך אוֹתם לקנין של כּנוּפיה מיוּחסת. ואפשר לחלק את המסים שוה בּשוה על העשיר והעני, ואפשר להטיל צנזים על צֶנזים וּלהרחיק את האלמנטים הבּלתי־רצוּיים מהשפּעה, ואפשר לצמצם את “אֵזור־השיפּוּט” של המוֹשבה ולהוֹציא מתוֹכה את הפּרדסים והנחלות לבל תשלט בּהם, חלילה, עין רעה של גוֹבה־המסים, וּלמען היפּטר מפּוֹרענוּת זוֹ של שכוּנוֹת פּוֹעלים התוֹבעים זכוּת־בּחירה.
ויש לוֹמר מקצת שבחוֹ של הבּעל־גוּף בפּניו: הוּא הבין את ערך השלטוֹן המוּניציפּלי וּבעזרת הממשלה הצליח להתבּצר בּוֹ. וּבהתבּצרו – לא ניאוֹת לחלק את שלטוֹנוֹ עם זוּלתוֹ. ואם יש צוֹרך בּכך לגזוֹל את זכוּיוֹתיהם של אלפים – אין הוּא נרתע מפּני זה. כּי על כּן איש־מעשׂה הוּא ואת סנטימנטליוּתוֹ הוּא שוֹמר לשעת־הצוֹרך. ואם צריך לשם כּך לגזוֹל את זכוּת הבּחירה מאת אברהם הרצפלד, יהוּדה קרני, אברהם שלוֹנסקי, ואפילו מאת שאוּל טשרניחוֹבסקי (בּטרם יעניקוּ לוֹ אזרחוּת־כּבוֹד) – אין להתבּייש גם בּזה. ואין הדבר עוֹמד לוֹ למכשוֹל גם בּעיני אנשי־הרוּח המשמשים לוֹ נוֹשׂאי־כּלים. כּי על כּל פּשעים יכסה ה“הבה נתחכּמה” לפּוֹעל וּל“שלטוֹנוֹ”.
וּבכל אלה אין הבּעל־גוּף אוֹמר די. הוּא דוֹאג ליוֹם מחר, כּשכּל התחבּוּלוֹת הללוּ לא יספּיקוּ. והרי אנוּ קוֹראים בּימים אלה בּדין־וחשבּוֹן של מרכּז התאחדוּת האִכּרים לועידתם דברים מלאי ענין:
“המרכּז טיפּל בּעיבּוד הצעוֹת לשכלוּלים בּחוּקה הקיימת למוֹעצוֹת: הנסיוֹן הנרכּש בּקשר עם הבּחירוֹת האחרוֹנוֹת הוֹעיל בּהרבּה לקביעת הצעוֹת התיקוּנים בּחוקת־הבּחירות, על מנת למנוֹע הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה וּבכדי להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם המסים למוֹעצת המוֹשבה וּזכוּת הבּחירה”.
וּראוּ נא, איזוֹ לשוֹן צנוּעה נקטוּ המחבּרים: “שכלוּלים בּחוּקה”, “מניעת הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה”; וּ“להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם מסים וּזכוּת בּחירה”. איזוֹ דקוּת הניסוּח! וחזקה על הכּוֹתבים שאין אלוּ מליצוֹת בּעלמא.
ושלטוֹנוֹ של הבּעל־גוּף בּמוֹעצה המוניציפּלית אינוֹ שלטוֹן להלכה וּלתוֹאר־כּבוֹד בּלבד. לא ולא. אזכּיר עוּבדה אחת קטנה מן הכרוֹניקה של מוֹעצת רמת־גן. ראש־המוֹעצה שלה, שכּוּלוֹ איסטניסיוּת, כּידוּע, לא יכוֹל נשׂוֹא הערה ויכּוּחית (לא־אישית, וּכשרה בּתכלית הכּשרות הפּרלמנטרית) על הסתירה שבּין הסגנוֹן המתוּן של ה“בּוּסתנאי” כּלפּי הממשלה לבין סגנוֹנם המַהפּכני של בּאי־כּוֹח העיריה והמוֹשבוֹת בּישיבה פּנימית, וּברח על נפשוֹ מישיבת הוַעד הלאוּמי, וזכה לאִינטֶרביוּ וּלפרסוֹמת בּעתוֹנוּת הלאוּמית. ואוֹתוֹ ראש־מוֹעצה, “פּוֹעלי־ציוֹן” צרחן לשעבר וּפּטריוֹט איסטניס בּהוֹוה, הוּא שבּיקש להפקיע מידי הפּוֹעלים מגרש ציבּוּרי שהשתמשוּ בּוֹ שתים־עשׂרה שנה, מגרש שהוֹקם עליו בּית־פּוֹעלים בּשעה שחוֹלוֹת רמת־גן עדיין לא נשקלוּ בּמשקל־זהב וּבעלי־בּתים הגוּנים עדיין לא טילטלוּ עצמם לשבת שם. מכּאן אתה לָמד על רגש הצדק וּרדיפת־השלוֹם המפעם בּלב הבּעל־גוּף שלנו, והמתגלם בּמעשׂים מיד לכשהוּא מגיע לשלטוֹן.
תעברוּ בּמוֹשבוֹת ותתבּוֹננוּ בּפעוּלוֹת המוֹעצוֹת וּבתקציביהן ותראוּ באיזה מצח־נחוּשה דוֹחים כּל תביעה של פּוֹעלים, את תביעתם לחינוּך ילדיהם בּרוּחם, את דרישתם לתמוֹך בּקוּפּת־חוֹלים – זה מוֹסד הבּריאוּת העממי הגדוֹל, המציל המוֹנים המוֹנים מפּשיטת־יד לבעלי־טוֹבוֹת ולאפוֹטרוֹפּסוּת משתלטת, תראוּ כּיצד מוֹשיטוֹת המוֹעצוֹת יד לכל מי שבּא להתנקש בּהישׂגי הפּוֹעלים ולהרוֹס את הסתדרוּתם, תקשיבוּ כּיצד דנים בּמוֹעצוֹת על השתתפוּת בּתקציבה של כּנסת־ישׂראל.
אך קשה מכּל קיפּוּחי הזכוּיות האזרחיוֹת וּמקיפּוּחי השירוּתים הציבּוּריים היא הרוּח השוֹלטת בּמוֹסדוֹת מוּניציפּליים אלה. וּבעיריית תל־אביב בּיתר שׂאֵת.
ב 🔗
כּל פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת העיריה התל־אביבית איננוּ אלא סטירת־לחי. לא לאוֹפּוזיציה בּלבד, אלא לכל אזרח בּעיר, ואפילוּ הוּא נמנה על המחנה השוֹלט. סטירת־לחי לעצם השלטוֹן העצמי שלנוּ. תראוּ נא את התמוּנה: אנשים נבחרוּ על מנת לדאוֹג לצרכי העיר, לנקיוֹנה, לשיפּוּרה, לבריאוּתה, לשיכּוּן תוֹשביה, להגנת עניניהם כּלפּי חוּץ וּלסידוּר עניניהם בּפנים. ובמקוֹם כּל אלה אין הם עוֹסקים אלא בּקטטוֹת.
מי וָמי אשם בּכך? האוּמנם הננוּ עם כּל כּך בּלתי־תרבּוּתי? והרי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים היינו נוֹהגים להתפּאר בּסדרי השלטוֹן העצמי שהקימוֹנוּ בּתוֹך המשטר התוּרכּי. היינו מתפּארים בּוַעדי המוֹשבות שלנוּ, בּסדריהם וּבמשפּטיהם וּבכּבוד וּבאֵמוּן שהציבּוּר רוֹחש להם.
וּהלא יש עוֹד כּמה בּמות שבּהם נפגשים אצלנוּ זרמים מתנגדים. הלא יש קוֹנגרס ציוֹני, יש אסיפת הנבחרים, יש הסתדרוּיוֹת ציוֹניוֹת ארציוֹת. מדוּע אפשר לקיים על פּני כּל השטח של הציבּוּריוּת הציוֹנית רמה תרבּוּתית מסוּימת, נימוּסים ציבּוּריים המאפשרים עבוֹדה משוּתפת, וּמידה מסוּימת של הבנה הדדית וּמדוּע נעשׂתה תל־אביב דוקא לקן הסגנוֹן המגוּנה והמַחפּיר?
אין זוֹ אשמת־יחידים דוקא. מצב מחפּיר ויחסים מחפּירים מוֹלידים גם סגנוֹן־דיבּוּר מחפּיר.
לא מעטים הם הניגוּדים בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. ואין שוּם זרם חפשי מ“תאוַת־השלטוֹן”, אשר עליה בּוֹכים כּל כּך הבּכיינים החסוּדים. תאוַת שלטוֹן של כּח ציבּוּרי אינם פּגם, ואינה מוֹנעת אפשרוּת של שיתוּף־עבוֹדה ושל יחסים הוֹגנים. הרע הוּא בּתאוה לשלטוֹן־יחיד.
ציבּוּר הפּוֹעלים איננוּ נזיר מתאוַת־שלטוֹן, מן הרצוֹן להטבּיע את חוֹתמוֹ על חיי הישוּב והציוֹנוּת, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם הוּא איננוּ אוֹמר: “אני ואַפסי עוֹד”, הוּא מכּיר בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת ציבּוּריים זוּלתו והוּא מוֹשיט להם יד לעבוֹדה. הוּא עוֹשה זאת לא מתוֹך נטיה אוֹרגנית לויתוּרים, ולא משוּם ששיתוּף־עבוֹדה בּימינוּ הוּא מן הדברים הנוֹחים והקלים. גם תנוּעת הפּוֹעלים יוֹדעת כּי שלטוֹן־יחיד של מעמד אוֹ מפלגה הנהוּ נוֹח יוֹתר לשוֹלטים מאשר קדירה דהרבּה שוּתפים. אבל תנוּעת הפּוֹעלים מחנכת את עצמה להכּרת ההכרח שבּשיתוּף המפלגוֹת והמעמדוֹת בּהגשמת הציוֹנות וּבבנין הישוּב.
לא כּן מעמד בּעלי־הגוּף ונוֹשׂאי־כּליהם וּמַדריכיהם, המתעבים לכאוֹרה כּל תאוַת־שלטוֹן. וּמתוֹך תיעוּב הנם מגיעים לשלטוֹן לא בּכוֹח אֵמוּן הבּוֹחרים המרוּבּים, אלא על ידי צמצוּם מספר הבּוֹחרים, אם בּעזרת הממשלה ואם על ידי תחבּוּלוֹת דקוֹת של יוֹשבי־ראש מפוּרסמים בּוַעדוֹת בּחירה, העוֹשים את רצוֹן קוֹניהם. וּבכל מקוֹם שידם תקיפה שם אין להם צוֹרך בּחלוּקת השלטוֹן. שליטי עיריית תל־אביב, למשל, מכּירים בּשיטה אחת: ראשית כּל, הם משתדלים להרחיק מספּר גדוֹל של בּוֹחרים, וּמשעלה הדבר בּידם הרי הם מרחיקים את נבחרי הפּוֹעלים מכּל השפּעה וּמכּל שיתוף בּהנהלת הענינים. הם מעמידים את סיעת הפּוֹעלים בּמצב כּזה, שיְיָאשוּ את לבּם מכּל תקוה של פּעוּלה פּוֹריה בּעיריה, שידעוּ כּי שוּם נימוּק שלהם אינוֹ עשׂוּי להתקבּל, ושוּם תביעה שלהם אין לה תקוה שתישָמע.
בּדידי הוָה עוּבדה: בּשעה שנבחרה מוֹעצה חמישית זוֹ של תל־אביב, ובהכּירי לאָן יביאוּ הדברים אם ימשיכוּ בּשיטה הקיימת, קמתי והלכתי את הישיש מר מ. דיזנגוֹף, אמרתי לוֹ: “הערב אתם בּוֹחרים בּהנהלת העיריה. לפּוֹעלים יש שליש הנבחרים. הם הסיעה הגדוֹלה בּכל הסיעוֹת. בּידכם לשתף אוֹתם בּעבוֹדה, בּידכם לדחוֹק אוֹתם למצב אוֹפּוֹזיציה. דחיקת סיעת הפּוֹעלים אינה לטוֹבת העיר. יש בּידך להיוֹת ראש מוּסכּם של העיר כּוּלה, למה לך לעת זקנה להיוֹת ראש של עיריה קצוּצה, נבחר של מעמד אחד?” מר דיזינגוֹף קיבּל את הצעתי בּרצוֹן והבטיח לעשׂוֹת הכּל כּדי להגשימה. ואחרי שעתים נתבּשׂרנוּ כּי הוּקמה הקוֹאַליציה הרוֹקחית.
אין מתנגדינוּ מתבּיישים להכריז על אנשינוּ שהם “דלי־מַעשׂ”, “שה”י פּה“י”. להם החריצוּת והזריזוּת והנאמנוּת בּעניני ציבּוּר, ולנוּ בּוֹשת הפּנים. אכן, מי אנשי־מעשׂה כּבעלי־גוּף? מי שאיננוּ בּעל פּרדסים וּמגרשים ודאי שהוּא דל ממעשׂ. אילוּ היינוּ אנחנוּ בּעלי־מעשׂה ודאי שהיוּ גם לנוּ פּרדסים וּמגרשים. אכן, אזי גם לא היוּ מתנקשים בּזכוּיוֹתינוּ.
בּין נבחרינוּ בּעיריה היה גם חיים ארלוזוֹרוֹב. ישב בּה כּמה חדשים והלך לוֹ. לא היה לוֹ מה לעשוֹת בּה. בּין הנבחרים היוּ אנשים כּבּילינסוֹן, קפּלן, הוֹז, פּרלסוֹן. אנשים לא דלי־מעשׂ כּל־כּך. מדוע לא יכלוּ כּל האנשים האלה לפעוֹל משהו בּעיריה, האוּמנם מפּני הדר־גאוֹניוּתו של מר רוֹקח?
ואם קרה המקרה – בּטרם קוּצצה זכוּת הבּחירה – והפּוֹעלים קיבּלוּ את השלטוֹן בּעיריה, אזי פּרצה ההשתוֹללוּת הפּרוּעה, שלא עמדה בּפני שוּם דבר: ריצה לממשלה, תביעת העיריה לערכּאוֹת, הסתלקוּת מתשלוּם מסים, שיסוּי שפל נגד חברנוּ טברסקי, על שהעיז לראוֹת בּהקדם את התפּתחוּת העיר בּמגמת הצפוֹן, ועל שהתחיל להכניס את העיריה בּעניני שיכּוּן עממי. רכישת קרקעוֹת הצפוֹן, שבּגללם זכינוּ לכמה שכוּנוֹת חדשוֹת, היא שהפחידה את הבּעל־בּית המחוכּם, שבּכוֹח השכּלתוֹ הכּלכּלית “תפס” מיד כּי הבּניה בּצפוֹן תרוֹקן את מרכּז העיר ותוֹריד מטה מטה את שׂכר־הדירה. הפּחד הזה מילא את תפקיד מכתב זינוֹביֶב בּבּחירות אז. לא היה אמצעי פּסוּל שלא השתמשוּ בּוֹ בּמלחמה נגד אישיוּתוֹ של טברסקי. והללוּ, המתעבים כּל כּך את היסוד האישי בּמלחמת־הבּחירוֹת, רוֹאים עכשיו את מלחמתנוּ נגד המשטר הקיים בּעיריה כּמלחמה אישית נגד “רבּי ישׂראל רוֹקח”.
אגב, כּל אלה הקוֹבלים כּל כּך על היסוֹד “האישי” בּתעמוּלה אינם נמנעים מלהעלוֹת על נס את זכוּתוֹ המשפּחתית של מר רוֹקח. בּר־אבהן הוּא. יהי כּן, אוּלם אם הזיקה המשפּחתית מוֹסיפה זכוּיוֹת, מדוע איננה מטילה גם חוֹבוֹת? היהוּדים הטוֹבים הללוּ נפגעים בּעוֹמק לבּם כּשמזכּירים לסגן ראש־העיריה את העבוֹדה הערבית בפּרדסי משפּחת רוֹקח, מדוּע הם מעבירים אוֹתוֹ מנחלתוֹ וּמתרעמים על שפּוֹקדים עליו את עווֹן משפּחתוֹ?
אך לא פּרצוּפוֹ האישי של מר רוֹקח מענין אוֹתי, אלא הצד הציבּוּרי שבּדבר. הנה הוּגשה לבּוחרי המוֹעצה הקוֹדמת רשימה בּשם המקסים “מרכּז”. כּל חמדת ישׂראל נתלתה בּאוֹתוֹ מרכּז מחוּסר־היקף. אבל בּמשך השנים קרה דבר משוּנה: אחד אחד נשרוּ מן המרכּז הזה שמוֹתיו המפוֹארים. יוֹתר נכוֹן: נעקרוּ עמוּדיו. תחילה הוּברחה מרת פּרסיץ, אשר מר דיזנגוֹף הפקיר אוֹתה לתקיפוּתוֹ של מר רוֹקח, ואחר כּך פּרש מר דיזנגוֹף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וּמכּל השלישיה המפוּרסמת נוֹתר מר רוֹקח לבדוֹ. בּכל חברה אחרת היה גוֹרל זה של רשימה “מרכּזית” זוֹכה לפחוֹת לדיוּן ציבּוּרי גלוּי. הבּוֹחר היה רוֹצה לדעת מה גוֹרל נבחריו, על מה ולמה נקטפוּ ללא עת. בּכל מקוֹם אחר היוּ אוּלי מתבּיישים להוֹפיע שוּב בּשלט־שלד זה. אך אנשי המרכּז שלנוּ בּוֹלעים גם זאת בּנחת. אין דבר מוֹנע אוֹתם מהתפּאר שהם ה“מרכּז”, שהם “העם” העוֹמד נגד קוֹמץ סוֹציאליסטים אנשי־מעמד.
ושיטה זוֹ המתקלסת בּדעת הציבּוּר, הפּטוּרה ממסירת דין־ וחשבּוֹן לבּוֹחריה, העוֹשׂה שליש של נבחרי העיריה למיעוּט הנדוֹן לאוֹפוֹזיציה בּלבד, היא שהפכה את מוֹעצת העיריה לקלוּבּ של קטטוֹת, אשר כּל ישיבה שלוֹ ממיטה חרפּה על העיר. עיריה זו נהפּכה בּאמת, ל“עמדה אחרוֹנה” של הריאַקציה הישוּבית, של הכּוֹחוֹת המתנגדים לאִרגוּן לאוּמי, של קוּרס אנטי־ציוֹני.
ושוֹמע אני את השוֹפרוֹת האיסטניסיים הנאחזים בּמלים הבּנליוֹת הללוּ וּממלאים פּיהם צחוֹק: ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, אנטי־לאוּמיוּת. כּן, כּן רבּוֹתי. ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, חתירה תחת האִרגון הלאוּמי. לא מתוֹך רתיחה של פּוּלמוּס־בּחירוֹת בּחרתי בּמלים אלה, אלא בּהכּרה בּרוּרה.
המבקש ליטוֹל מאת יהוּדי בּארץ את מלוֹא זכוּיוֹתיו שהוּבטחוּ לוֹ בּחוּקה הכּתוּבה והבּלתי־כּתוּבה של התנוּעה הציוֹנית, הרי הוּא ריאַקציוֹנר. כּל המבקש להנהיג בּחיינוּ המוּניציפּליים צֶנז כּספי – הרי הוּא עוֹשק את זכוּיוֹתיהם הקדוּשים של יהוּדים ויוֹצר אצלנוּ מעמד של מקוּפחי זכוּיוֹת אזרחיוֹת, נוֹסף על כּל שאָר הקיפּוּחים שחברתנוּ נתבּרכה בּהם. וכל המפרש את חוּקת־הבּחירוֹת הקיימוֹת פּירוּש קַפּחני נוֹסף, הרי הוּא מוֹסיף פּשע על רֶשע. וּפּוֹליטיקה ריאַקציוֹנית המקפּחת זכוּיוֹתיהם של יהוּדים והוֹפכת אוֹתם לבני מעמד מוּשפּל וזוֹרעת מרירוּת בּלבבוֹת (נוֹסף על מרי החיים וקָשיים) היא אַנטי־ציוֹנית.
ועיריה זוֹ, אשר אִיפשרה כּניסת אלפי חוֹרנים בּלתי־חוּקיים לעבוֹדה בּתל־אביב, פּוֹגעת בּמקוֹרות כּלכּלתנוּ וּמסַכּנת את בּטחוֹן חיינוּ, ונוֹתנת יד לפּוֹליטיקה אנטי־ציוֹנית של הממשלה ושל “אַחינוּ” המתנכּרים. בּרית עם המתנכּרים – זה היה הקו היסוֹדי בּפּוֹליטיקה של שליטי העיר. בּרית זוֹ עשׂתה כּל מה שבּידה כּדי להשפּיל את קרנם של מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים.
כּנסת־ישׂראל המאוּרגנת ראתה בּיחידה הטריטוֹריאַלית את משענה העיקרי. חוּקת הכּנסת דוֹרשת את התמזגוּת העיריה והקהילה. זהוּ חלוֹם ציוֹני ישן. אוּלם עיריית תל־אביב היא שעמדה כּשׂטן על דרך האיחוּד של העיריה והקהילה. כּשזכינוּ לכך וּכנסת־ישׂראל קיבּלה לרשוּתה את רשת־החינוּך (זכוּת גדוֹלה היא לישוּב, אוֹת להתבּגרוּת ולעמידה על רגליו), מה עשׂתה עיריית תל־אביב? צרת עינה בּכך שמא צפת וּטבריה המִסכּנות נעזרוֹת מן השיתוּף בּתקציב החינוּך, קמה והתיצבה בּראש מבקשי הדצנטרליזציה.
והבּרית הלבבית של מי ש“משפּחתו” עוֹבדת בּעבוֹדה ערבית בּפּרדסיה עם מנהיגי הפּרדסנוּת המתנכּרת – נכנסה בּעבי הקוֹרה של עניני החינוּך. אכן, מי כּמוֹהם מסוּגל לרדת לעוּמקוֹ של החינוּך הלאוּמי! יצאוּ הרוֹקחים והבּוּסתנאים למערכה ללמד את יוֹצרי נהלל ועין־חרוֹד, את בּוֹני הספרוּת העברית בּימינוּ, איזהו החינוּך הלאוּמי הכּשר ואיזהו האָסוּר. ואנשי־מעשׂה שכּמוֹתם אינם מסתפקים בּהוֹראה להלכה בּלבד. חוֹטר התקציב בּידיהם והם מכּים בּוֹ בּכל מאמצי כּוֹחם וּמביאים בּינה בּלב ההוֹרים־העוֹבדים.
זהוּ המשטר הקיים כּיוֹם בּעיריית תל־אביב: בּרית כּל הכּוֹחוֹת אשר עינם צרה בּפּוֹעל העברי, בּהתקדמוּתוֹ ובהשפּעתוֹ. בּרית הכּוֹחוֹת העוֹמדים כּצר למוֹסדוֹת הלאוּמיים וּלאִרגוּן כּללי של הישוּב. בּרית הכּוֹחוֹת היוֹדעים נאמנה כּי שלטוֹנם יתערער אם יהיוּ כּל יהוּדי הארץ שוים בּזכוּיוֹתיהם. בּרית הכּוֹחוֹת הדוֹחים שיתוּף־פּעוּלה של חוּגי הישוּב השוֹנים על בּסיס של שויוֹן מלא לכל אדם מישׂראל. את המבצר הזה, מבצר התקיפים והגבּאים, עלינוּ להפּיל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.