רקע
סמי פדר
יום־כיפור על־יד תעלת אַדוֹלף היטלר

רגילים היינו כבר, כי בימי החגים ישלחו אותנו לעבודות קשות ומפרכות ביותר – זה לכבוד יום החג שלכם – היו אומרים לנו.

לאחר עבודת הפרך – מיפקד לשלוש שעות ואז… התעמלות, כדי שנהיה יותר “גמישים” בעבודה, ותנועותינו – יותר זריזות.

במשך כל תרגילי ההתעמלות היו אנשי ס.אַ. ומשטרת העזר קוראים לנו: "פרוֹהאֶס פאֶסט! (חג שמח) ובשעת מעשה היו מצליפים בפרגולים על ראשינו ועל כתפינו וצועקים: – יותר מהר, יהודון, יותר מהר! אתה תאחר לארוחה חגיגית… ארורים!… לשכב!… לקום!… לשכב!… לקום!… וחוזר חלילה, עד שאחדים מאתנו שכבו ולא הוסיפו קום. לכן חרדנו ביום כיפור יותר מפני גזר הדין של מטה מאשר מפני גזר הדין של מעלה.

ערב יום כיפור לפני שקיעת החמה. רבים מהחרדים שעימנו אינם אוכלים כבר את “לחם הערב” (הסעודה המפסקת). מסתירים את המנה למחר – למוצאי יום כיפור. הפחות חרדים בולעים חיש את מנת מזונם. הם יצומו מחר. גם רבים מבין הלא־דתיים החליטו לצום. “תחול מגפה על ראש הנאַצים, הם בוודאי יפריעו לנו!”… אנו מאחלים זה לזה להשתחרר במהרה בימינו ולהיגאל מן הגלות המרה, מצוררינו…

פתחנו בהעלאת זכרונות מהבית…

“הו, מה נתרחש בעיירתנו בערב יום כיפור! אין לדבר כבר על המאכלים הטובים, על כיסני הבשר, שעלו על השולחן בערב יום כיפור”.

– ספר, ספר על הדגים הטעימים, על הגזר המטוגן (“צימס”), א, מה טוב היה אז!

– גולגולת של מת כמוך! הלא ממילא אסור לאכול..

לאחר הסעודה המפסקת היו מהלכים מבית לבית ומבקשים מחילה איש מרעהו לפני יום הדין האיום והנורא. אחר כך נהרו אל רחוב בית הכנסת יהודים בשתי שורות ארוכות ולבנות – אחת של גברים ואחת של נשים. הגברים היו לבושים ב“קיטל”ים צחורים ובידיהם נרות־נשמה ארוכים ומחזורים גדולים, הנשים – צעיפים לבנים עוטפים את ראשיהן, ועיניהן אדומות מבכי, וכולם מאחלים זה לזה: “גמור חתימה טובה”.

כולנו שקענו דוממים במחשבות, זכרנו ימים עברו שבבית, וכל זה נראה עתה כל כך מרוחק…

המספר נאנח עמוקות, געה בבכי מר ונדם. בקרן זווית בצריף בלחש, בלב שבור ובכוונה גדולה פתחו בתפילת “כל נדרי” – כאנוסי ספרד לפנים. הניגוד הרווי יראת קודש נעשה יותר ויותר מוגבר, חזק ובטוח. שכחנו לגמרי, כי אנו לכודים במחנה כפייה של היטלר. לא שמנו לב, כי על־יד הדלת ניצב ראש המחנה, איש הס.אַ., הוא הקשיב ושמע הכל. וכשהחזן השמיע בשמחה, כרגיל וּותיק: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך”… חשתי דחיפה חזקה בגבי וקול ראש המחנה הרעים: “מה אתם עושים כאן?”…

איני יודע, מה היה מראי אז. אני זוכר רק זאת: בכל מאמצי כוחותי קראתי: “הקשב! אני מודיע, עשרים יהודים מתפללים תפילת תענית של היום”.

בכל הושלך הס. כולנו עמדנו מתוחים וציפינו באימה: מה יתרחש עכשיו? מאחורי אני שומע לחש־רחש: יום כיפור ממש, בחיי, יהיו גם מלקות.

ראש המחנה שואל אותי: “מה אתם מתפללים לאדון האל האהוב, מה תבקשו ממנו, הא? שננחל תבוסה במלחמה. הא? נו, ענה חיש! – והוא מצליף בשוט על פני – תן תשובה, כן או לא?!”…

– שנהיה חופשים – אני אומר.

זאת אינכם צריכים לבקש. גם בין כך תהיו חופשים. במולדת שלכם באַוּשביץ, שם תהיו בני חורין… התפללו לכם!

איש לא זע ממקומו.

– המשיכו להתפלל, אמרתי – קרא ויצא.

למחרת, ביום כיפור בבוקר, היה מיפקד גדול. ראש המחנה נאם:

היום, בחג הצום הגדול שלכם, יקבל כל אחד מכם מנה כפולה של לחם ומנת מרק מיוחדת. התענית אסורה, והעובר על הפקודה ייענש בכל חומר הדין. הרי זה סבוטג' של “כוח העבודה הגרמני”. בדוק נבדוק, מי אינו עובד כהלכה. תפילתכם היום תהיה אז האחרונה. ואלה שם – הצביע עלינו – אתם תועסקו בעבודה מיוחדת.

כל המחנה צעד בדרכו לעבודה. ואנו, בני קבוצתנו, חיכינו לגורל, הצפוי לנו היום – עבודה מיוחדת.

לשמור עלינו הופקד אחד השוטרים המרושעים ביותר. כינויו בפינו היה “הרכב” משום שהיה מנחית עלינו מכות בשוט של עגלונים, שהיה נתון תמיד בידיו והיה מדבר אלינו, כאילו היינו סוסים.

– האֶטה, לרוץ! יותר מהר, כלבים ארורים!

כך יצאנו בצעדה מהמחנה אל תעלת אַדוֹלף היטלר (שם נפרצו הסכרים בפעולות סבוטג' של הפרטיזנים).

פועלי כפייה מכל הארצות ומכל העמים, שכבש היטלר, וגם שבויים המלחמה עבדו שם. המשימה, שהוטלה עלינו, היתה הכבדה והקשה ביותר: לסחוב אבנים ולהטעין טיט בקרוניות. את רוב העבודה נאלצנו לבצע בריצה ומגלב “הרכב” חתך כל דקה בבשרנו. “הרכב” צרח בלי הרף:

– “מוֹזס, יהודי ארור, זוז! רוץ!!! יותר מהר!!! האֶטה, האטה!” ואחרי כל צריחה הונחת המגלב והילקה בפרצוף ועל פני כל הגוף. ואמנם חשנו על בשרנו, כי היום הוא יום הדין הנורא, בקושי הגענו סוף סוף לשריקת הממונה להפסקה – לארוחת הבוקר.

– “אחד מכם יביא קפה מסוכת הנסרים”, אמר הממונה. בחרנו ביהודי הקשיש ביותר שבינינו, כי זקן זה היה הפעם קורבנו הגדול ביותר של “הרכב” וספג את רוב מהלומות מגלבו. הוא ילך להביא את הקפה, בינתיים (חשבנו) ינוח קצת. זקן זה, שלמה קוֹרנגוּט, היה יהודי צ’כי, אדוק בדתו. לפנים שירת כקצין בחיל הקיסר פרץ יוֹזף. הוא היה אוהב לספר על מעשי גבורותיו ואל אותות ההצטיינות שקיבל מידי הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. הוא היה מתנהג תמיד כחייל בצעדה ובתהלוכה, אבל כאן היה רצוץ ותשוש. אחרי עבודת הפרך ומכות הרצח הזיז בקושי את רגליו. הוא הלך להביא את הקפה.

בינתיים הגיע ראש המחנה עם הס.ס.– שטוּרמבּנפירר, הרב־סרן לינדנר, הידוע לשימצה. פושע זה עקר ממקומותיהם מחצית של יהודי פולין. הוא היה ראש כל מחנות הכפייה של היהודים. למראהו אחזו חיל ורעדה ואימת מוות כל איש, לא רק את היהודים בלבד. בשל עבירה כלשהי שילח לאַוּשביץ לכבשן הגזים. דברו הרגיל היה: – “אתם, ליסטים, אתם תגיעו למולדת שלכם – לאושביץ דרך השער ותצאו דרך ארובת העשן”. גם משמר הס.ס. נתקף אימה למראהו. כל אחד מהם התאמץ להוכיח, כי הוא ממלא את תפקידו כראוי ואפשר לסמוך עליו.

כולנו ישבנו על הקרקע, אבל איש לא אכל. לינדנר קרא לממונה ושאל: “מדוע אינם מקבלים קפה? סדר חייב להיות!” הממונה ענה, כי כבר שלח יהודי להביא את הקפה מסוכת הנסרים שבמרחק שלוש מאות מטר. לינדנר וראש המחנה חיכו. לאט לאט אנו מוציאים את מנת הלחם שלנו, אבל איש אינו אוכל. ראש המחנה השגיח בזה וצרח: “מדוע אינכם זוללים? אתם צמים?…”

– אנו מחכים לקפה – ענה אחד מאתנו.

לינדנר צעק באי־שקט: – היכן הוא היהודי, בן הצואה, עם הקפה? הממונה פנה אלי: – רוץ מהר וראה, מה קרה. ההפסקה לארוחת הבוקר נמשכה רק עשר דקות ועוד מעט תיגמר.

אני רץ לא־מת, לא־חי, לסוכת הנסרים חרד מאוד לשלום הזקן. “הרכב” יחסלנו היום במגלבו. אני מגיע לסוכה, פותח מהר את הדלת – שלמה קוֹרנגוּט עומד, פניו אל הקיר… הוא מתנועע, מכה על חזהו ובוכה: “אוי, על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, אוי על חטא שחטאנו…” – קפאתי על מקומי. לא יכולתי להוציא הגה מן הפה. אך מייד נזכרתי בלינדנר, התאוששתי ולחשתי: “ר' שלמה, היכן הקפה?” הוא הסתכל בי וענה בנענוע ראשו: “אוי, אוי, יום כיפור”… והמשיך: “על חטא שחטאנו”… אני מגביר קולי וצועק: “ר' שלמה, חוס ורחם, בוא. חושה עם הקפה. לינדנר כאן!” קוֹרנגוּט מתבונן בי נבעת ונבהל, כלא מאמין לי, מנענע ראשו ואומר: “או…או…נו…יום כיפור!”… משמע, שביום כיפור לא אשמיע הלצות זוועתיות, והמשיך להתפלל. הייתי מיואש. הם ירצחוהו נפש!

“אני נשבע בשבועה חמורה! אמנם אינני אדוק, אבל, האמן לי, כשם שיום כיפור היום, לינדנר שם!!”

בינתיים הגיעו לאוזנינו קולות שריקה – כבר אין ארוחת בוקר. קוֹרנגוּט מפסיק לרגע, מביט בי בתימהון ואומר כנכנע: “חזור מהר ואמור, כי לא מצאתני. אני אתחבא, רק בערב ימצאוני. שיירו בי אחרי נעילה”. ודוחף אותי מהסוכה. “לך, נו, לך!” “לא, אמרתי, לבדי לא אלך. משהו יומצא, כדי שייגמר הכל בטוב”.

בחוץ עמדו חביות מלאות זפת למריחת גגות. לקחתי קדרה מלאה זפת ולכלכתי בה את קוֹרנגוּט. הוא הביט עלי כעל מטורף. – “ועתה (אמרתי), קח את הכלי הריק ובוא אתי! – הוא ציית והלך. – תספר, כי מעדת ונפלת ושפכת את הקפה”. – אמרתי. לבי הלם בי כפטיש – מה יתרחש כאן?…

הגענו. ה“רכב” עמד ומגלבו בידו, נכון להפעילו. גם ראש המחנה עמד, נושך את שפתו ורומז, כי נרוץ יותר מהר. אני עומד במקומי. קוֹרנגוּט רץ עד למרחק שלושה מטרים לפני לינדנר, התמתח כנימה וקרא:

“הקצין לשעבר של חיל אוסטריה הקיסרית והממלכתית, סלוֹמוֹן קוֹרנגוּט, מודיע בהכנעה, כי בנושאו את הקפה מעד בלכתו ונפל.”

לינדנר הסתובב ופרץ בצחוק. כולנו חשבנו, כי זה אות לטובה. אך כאן התערב “הרכב” וקרא:

“אדוני השטוּרמבנפירר, היהודים רמאים הם, הם צמים היום. כנופיית יהודים, הוציאו את מנת מזונכם הנה!” כלומר עלינו להראות את מנת הלחם שלנו. כולנו עמדנו והעמדנו פנים, כאילו לא שמענו את הפקודה. אז ניגש בחמת זעם לקוֹרנגוּט והתחיל להכותו. הוא השתולל בזעמו. קרב אל אחרים מאתנו והמגלב הונף1, חתך בשריקה את האוויר והונחת על ראשינו ועל בשרנו. גם במקרה זה לא נעדר הומור המרורים. בסמוך לי לחש חבר: – “עתה הגענו ל’ונתנה תוקף' – מי בעבודה ומי במגלב”… ראש המחנה רמז להפסיק את המכות ופנה אלינו:

“שמעו והאזינו כולכם! מנות הלחם יוחזרו מייד. כל הרוצה לצום, יצום כאוות נפשו, אבל שלושה ימים רצופים לא יותן לכם מזון לזלילה, ולמרות זאת תיאלצו לעבוד. עד שתתפגרו. הבינותם?…”

איש לא הגיב. החזרנו את מנות הלחם. לקחנו את האתים, נעצנו בטיט והעמסנו את הקרוניות. רע ומר היה יום כיפור זה.

בערב הוחלף המשמר. שומר יותר הגון הופקד עלינו. הוא לא הכה אותנו, רק שאלה אחת הייתה בפיו: “מה עוללתם, שנשנשתם כה קשה – למות מרעב?!…”

ירח נהדר ריחף מעלינו.

“יהודים”: – קרא אחד מאתנו – אפשר עתה לקדש את הלבנה. מציצים כבר כוכבים". שני אמר: “מותר כבר לתקוע בשופר”. שלישי העיר: “מותר כבר לאכול!…”

בינתיים העמסנו את הקרוניות, שהיו מגיעות מדי כל רבע שעה – קרונית לאיש. פתאום פרץ הצעיר שביננו בבכי מר (בן 15 שנים היה). אינו מסוגל להחזיק מעמד עוד: לרעוב כל היום ולעבוד עבודת פרך כזו! “מוטב שיירו בי!” התחנן והתייפח. לבנו נקרע לגזרים למראה הנער האומלל. שכחנו את עינויינו אנו, אבל מה אפשר לעשות למען אותו בחור צעיר, ענוג? (אגב, זו היתה נערה. סוד זה היה ידוע רק לי בלבד. לאחר שלושה ימים שילחו את הנערים מהמחנה ועמהם גם את הנערה). כיוון שידעתי לדבר גרמנית כהלכה, ביקשתי רשות מהממונה עלינו ומהשוטר לגשת לבית השימוש, שהיה במרחק מאה מטר מאתנו. הרשות ניתנה לי. במרחק כמאתיים מטר עבדו חיילים אנגלים שבויים ואזרחים ממדינות שונות. חשבתי להתגנב אליהם ולבקש מזון כלשהו בשביל הצעירון שלנו. בדרכי נתקלתי בפולני. שאלתיו: “היכן עובדים כאן האנגלים?” הוא ענה: “אתה ז’יד'” – “כן”, אמרתי. אז הראה לי, כי בקרבת מקום מצויים עובדי כפייה אנגלים ובריחוק מה מהם עובדים חיילים שבויים והם אנגלים־יהודים. ניצבתי תמה ונדהם: חיילים יהודים?… אבל כיצד אוכל להגיע אליהם?… אם יראני שם משמר החיילים, לא אזכה לחזור משם. הם יירו בי בו במקום. יש רק מוצא אחד. אבל דבר זה חייב להיעשות בלי להפסיד אף דקה. לרשותי לכל היותר עשר דקות. לו היה לי סגין חיילים… אבל היכן אשיגנו?… אך הנה רואות עיניי, כי החיילים האנגלים מניחים את סגיניהם על גזע עץ גדוע והולכים למרחק של כחמישים מטר לעבודתם. חיש מהר הגעתי לשם, לבשתי סגין, הזקפתי את הצווארון ונכנסתי לבית השימוש של החיילים. בית הכסא היה מחולק – מדור אחד לחיילים אנגלים והשני – ליהודים. מרחוק שמעתי את פקודת הממונים הגרמנים, אשר למדו כאן מלים עבריות: “קדימה”, “יחד!” “אחת, שתיים, שלוש!”… “קדימה!” אבל החיילים היהודים לא הזדרזו לקיים את הפקודות. לא פחדו כמונו מפני הגרמנים, כי אסור היה להכותם, הרי הם חיילים אנגלים!

אני זורק מבט לעבר השני ורואה – חיילים יהודים עומדים, מעשנים, משוחחים עברית. "אני קורא בלחש: – “יהודים, שלום!” הם מסתכלים בי משתאים ואחד מהם עונה – “שלום!” אך חברו אומר: “שתיקה! אל תענה. זה בוודאי מרגל גרמני, היודע עברית ויידיש קצת.[”. אני אומר: “לא נכון, יהודים, יהודי אנכי! יהודי מפולין, אינני חייל.”

אני מפשיל קצת את הסגין ומראה את הטלאי היהודי, את המגן־דוד הצהוב. אחד מהם הביא אלי קצין. הלה שאלני, אם אני שומע עברית. הוא מעדיף לדבר אתי עברית, כדי שלא יגונב דבר לשומעי שיחתנו. אך מייד סיפר לי ביידיש עסיסית, כי הם מארץ־ישראל. הם נפלו בשבי באי כרתים. “במה הם יכולים לעזור לי?” שאל. ואני סיפרתי לו הכל.

הוא יצא וכעבור דקות אחדות חזר והביא כיכר לחם במשקל ק"ג, סיגריות, שוקולד, סבון. – קח זאת לעת עתה. אמור לחבריך־חברינו: “בלי ייאוש… יהיה טוב…” לא היה בכוחי לענות. פרצתי בבכי. כבר פסה אמונתי, כי קיים עוד בעולם אדם, שיוכל להושיט לנו עזרה. קשרתי את קצות מכנסי בשרוכים, חתכתי את הלחם וקשרתי אותו ואת שאר המתנות לרגליי. כשחזרתי קראתי לאיש המשמר הצידה ואמרתי לו, כי מצאתי קופסת סיגריות אנגליות וטבלת שוקולד ובדעתי לתת לו זאת. וכך עשיתי גם לממונה עלינו. באותו לילה לא היה נוגש בעבודתנו. את כל השאר חילקנו בינינו.

בשעה אחת בלילה ראיתי והנה מתקרבת אלינו איזו דמות וקוראת: “חברה, אפשר להגיע אליהם?” ניגשתי אל אותו המשמר ושאלתי: “אדוני, איש המשמר, האפשר להציע לך סיגריות?” הוא הבין את הרמז. החבר קרב והוביל קרונית. היא היתה מכוסה באבנים ובאדמה ומתחתיהן – לחם וריבה. את כל מנת יום הכיפורים של קבוצתם נידבו לטובתנו, מלבד זאת גם שתי חבילות ממתנות הצלב האדום. נאלצנו להזדרז. המשמר עלול היה להתחלף, ואז היה מטיבנו נתון בסכנה גדולה. חיש כרינו בור, החבאנו בתוכו הכל, התנשקנו ונפרדנו.


* * * * *

אתם – החיילים היהודים, הגאים, השבויים לשעבר מארץ־ישראל, שעבדתם על־יד “תעלת אדוֹלף היטלר”, הסיוע הרב, שקיבלנו מכם אז, ודברי ניחומיכם הנלבבים והנועזים: “בלי ייאוש”… “יהיה טוב, חברה!”… מצטלצלים עוד היום באוזניי ולא אשכחם עד נשימתי האחרונה. אתם, השבויים הנתונים בצרה, מסרתם לנו את מנת מזונכם היומית: סיגריות, שוקולד, סבון, לבנים ועוד חפצים, שהיו בעינינו כחלום. אלפי פעמים השלכתם נפשכם מנגד כדי לעזור לנו, ולא פעם הצלתם ממש את חיינו.

אז חיברתי שיר־תודה לחיילי ישראל. לאחר המלחמה פירסם שלמה סלוֹדש־סלע את השיר בספרו “בכבלי השבי” (יומנו של חייל עברי בשבי הנאַצים (1940–1945), “מן המוקד” הוצאת “עם עובד” “דפוס דבר” תל־אביב, תש"ו.

וזה השיר:

חבר, קבל נא תודתי,

חזק ותתחזק.

ללבי מרפא מכאב נתת

ולייאושי – נחמה.

קבל תודתי, חבר,

לעולם לא אשכחך.

כמלאך משמיים הופעת,

גם אם כבול באזיקים היית, מדוכא,

ואליי חייכת, בלבביות צחקת,

רוח חיים לנפשי הדוויה הפחת.

חזק ואמץ, חברי.

אומץ לבך

מחשכי ימינו האיר,

אז צחקתי גם בכיתי –

אז כשניחמתני מתחייך:

“הכל יהיה בסדר, אל ייאוש”.

קבל נא תודתי, חברי,

ברגשי כבוד ראשי לפניך ארכין,

היה חזק וגא, כפי שהנך.

ואל תחוש עייפות לעולם,

אתה היהודי הנעלה, הגדול!


אַרנפורסט 1942




  1. “הועף” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34384 יצירות מאת כ־1698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!