רגילים היינו כבר, כי בימי החגים ישלחו אותנו לעבודות קשות ומפרכות ביותר – זה לכבוד יום החג שלכם – היו אומרים לנו.

לאחר עבודת הפרך – מיפקד לשלוש שעות ואז… התעמלות, כדי שנהיה יותר “גמישים” בעבודה, ותנועותינו – יותר זריזות.

במשך כל תרגילי ההתעמלות היו אנשי ס.אַ. ומשטרת העזר קוראים לנו: "פרוֹהאֶס פאֶסט! (חג שמח) ובשעת מעשה היו מצליפים בפרגולים על ראשינו ועל כתפינו וצועקים: – יותר מהר, יהודון, יותר מהר! אתה תאחר לארוחה חגיגית… ארורים!… לשכב!… לקום!… לשכב!… לקום!… וחוזר חלילה, עד שאחדים מאתנו שכבו ולא הוסיפו קום. לכן חרדנו ביום כיפור יותר מפני גזר הדין של מטה מאשר מפני גזר הדין של מעלה.

ערב יום כיפור לפני שקיעת החמה. רבים מהחרדים שעימנו אינם אוכלים כבר את “לחם הערב” (הסעודה המפסקת). מסתירים את המנה למחר – למוצאי יום כיפור. הפחות חרדים בולעים חיש את מנת מזונם. הם יצומו מחר. גם רבים מבין הלא־דתיים החליטו לצום. “תחול מגפה על ראש הנאַצים, הם בוודאי יפריעו לנו!”… אנו מאחלים זה לזה להשתחרר במהרה בימינו ולהיגאל מן הגלות המרה, מצוררינו…

פתחנו בהעלאת זכרונות מהבית…

“הו, מה נתרחש בעיירתנו בערב יום כיפור! אין לדבר כבר על המאכלים הטובים, על כיסני הבשר, שעלו על השולחן בערב יום כיפור”.

– ספר, ספר על הדגים הטעימים, על הגזר המטוגן (“צימס”), א, מה טוב היה אז!

– גולגולת של מת כמוך! הלא ממילא אסור לאכול..

לאחר הסעודה המפסקת היו מהלכים מבית לבית ומבקשים מחילה איש מרעהו לפני יום הדין האיום והנורא. אחר כך נהרו אל רחוב בית הכנסת יהודים בשתי שורות ארוכות ולבנות – אחת של גברים ואחת של נשים. הגברים היו לבושים ב“קיטל”ים צחורים ובידיהם נרות־נשמה ארוכים ומחזורים גדולים, הנשים – צעיפים לבנים עוטפים את ראשיהן, ועיניהן אדומות מבכי, וכולם מאחלים זה לזה: “גמור חתימה טובה”.

כולנו שקענו דוממים במחשבות, זכרנו ימים עברו שבבית, וכל זה נראה עתה כל כך מרוחק…

המספר נאנח עמוקות, געה בבכי מר ונדם. בקרן זווית בצריף בלחש, בלב שבור ובכוונה גדולה פתחו בתפילת “כל נדרי” – כאנוסי ספרד לפנים. הניגוד הרווי יראת קודש נעשה יותר ויותר מוגבר, חזק ובטוח. שכחנו לגמרי, כי אנו לכודים במחנה כפייה של היטלר. לא שמנו לב, כי על־יד הדלת ניצב ראש המחנה, איש הס.אַ., הוא הקשיב ושמע הכל. וכשהחזן השמיע בשמחה, כרגיל וּותיק: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך”… חשתי דחיפה חזקה בגבי וקול ראש המחנה הרעים: “מה אתם עושים כאן?”…

איני יודע, מה היה מראי אז. אני זוכר רק זאת: בכל מאמצי כוחותי קראתי: “הקשב! אני מודיע, עשרים יהודים מתפללים תפילת תענית של היום”.

בכל הושלך הס. כולנו עמדנו מתוחים וציפינו באימה: מה יתרחש עכשיו? מאחורי אני שומע לחש־רחש: יום כיפור ממש, בחיי, יהיו גם מלקות.

ראש המחנה שואל אותי: “מה אתם מתפללים לאדון האל האהוב, מה תבקשו ממנו, הא? שננחל תבוסה במלחמה. הא? נו, ענה חיש! – והוא מצליף בשוט על פני – תן תשובה, כן או לא?!”…

– שנהיה חופשים – אני אומר.

זאת אינכם צריכים לבקש. גם בין כך תהיו חופשים. במולדת שלכם באַוּשביץ, שם תהיו בני חורין… התפללו לכם!

איש לא זע ממקומו.

– המשיכו להתפלל, אמרתי – קרא ויצא.

למחרת, ביום כיפור בבוקר, היה מיפקד גדול. ראש המחנה נאם:

היום, בחג הצום הגדול שלכם, יקבל כל אחד מכם מנה כפולה של לחם ומנת מרק מיוחדת. התענית אסורה, והעובר על הפקודה ייענש בכל חומר הדין. הרי זה סבוטג' של “כוח העבודה הגרמני”. בדוק נבדוק, מי אינו עובד כהלכה. תפילתכם היום תהיה אז האחרונה. ואלה שם – הצביע עלינו – אתם תועסקו בעבודה מיוחדת.

כל המחנה צעד בדרכו לעבודה. ואנו, בני קבוצתנו, חיכינו לגורל, הצפוי לנו היום – עבודה מיוחדת.

לשמור עלינו הופקד אחד השוטרים המרושעים ביותר. כינויו בפינו היה “הרכב” משום שהיה מנחית עלינו מכות בשוט של עגלונים, שהיה נתון תמיד בידיו והיה מדבר אלינו, כאילו היינו סוסים.

– האֶטה, לרוץ! יותר מהר, כלבים ארורים!

כך יצאנו בצעדה מהמחנה אל תעלת אַדוֹלף היטלר (שם נפרצו הסכרים בפעולות סבוטג' של הפרטיזנים).

פועלי כפייה מכל הארצות ומכל העמים, שכבש היטלר, וגם שבויים המלחמה עבדו שם. המשימה, שהוטלה עלינו, היתה הכבדה והקשה ביותר: לסחוב אבנים ולהטעין טיט בקרוניות. את רוב העבודה נאלצנו לבצע בריצה ומגלב “הרכב” חתך כל דקה בבשרנו. “הרכב” צרח בלי הרף:

– “מוֹזס, יהודי ארור, זוז! רוץ!!! יותר מהר!!! האֶטה, האטה!” ואחרי כל צריחה הונחת המגלב והילקה בפרצוף ועל פני כל הגוף. ואמנם חשנו על בשרנו, כי היום הוא יום הדין הנורא, בקושי הגענו סוף סוף לשריקת הממונה להפסקה – לארוחת הבוקר.

– “אחד מכם יביא קפה מסוכת הנסרים”, אמר הממונה. בחרנו ביהודי הקשיש ביותר שבינינו, כי זקן זה היה הפעם קורבנו הגדול ביותר של “הרכב” וספג את רוב מהלומות מגלבו. הוא ילך להביא את הקפה, בינתיים (חשבנו) ינוח קצת. זקן זה, שלמה קוֹרנגוּט, היה יהודי צ’כי, אדוק בדתו. לפנים שירת כקצין בחיל הקיסר פרץ יוֹזף. הוא היה אוהב לספר על מעשי גבורותיו ואל אותות ההצטיינות שקיבל מידי הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. הוא היה מתנהג תמיד כחייל בצעדה ובתהלוכה, אבל כאן היה רצוץ ותשוש. אחרי עבודת הפרך ומכות הרצח הזיז בקושי את רגליו. הוא הלך להביא את הקפה.

בינתיים הגיע ראש המחנה עם הס.ס.– שטוּרמבּנפירר, הרב־סרן לינדנר, הידוע לשימצה. פושע זה עקר ממקומותיהם מחצית של יהודי פולין. הוא היה ראש כל מחנות הכפייה של היהודים. למראהו אחזו חיל ורעדה ואימת מוות כל איש, לא רק את היהודים בלבד. בשל עבירה כלשהי שילח לאַוּשביץ לכבשן הגזים. דברו הרגיל היה: – “אתם, ליסטים, אתם תגיעו למולדת שלכם – לאושביץ דרך השער ותצאו דרך ארובת העשן”. גם משמר הס.ס. נתקף אימה למראהו. כל אחד מהם התאמץ להוכיח, כי הוא ממלא את תפקידו כראוי ואפשר לסמוך עליו.

כולנו ישבנו על הקרקע, אבל איש לא אכל. לינדנר קרא לממונה ושאל: “מדוע אינם מקבלים קפה? סדר חייב להיות!” הממונה ענה, כי כבר שלח יהודי להביא את הקפה מסוכת הנסרים שבמרחק שלוש מאות מטר. לינדנר וראש המחנה חיכו. לאט לאט אנו מוציאים את מנת הלחם שלנו, אבל איש אינו אוכל. ראש המחנה השגיח בזה וצרח: “מדוע אינכם זוללים? אתם צמים?…”

– אנו מחכים לקפה – ענה אחד מאתנו.

לינדנר צעק באי־שקט: – היכן הוא היהודי, בן הצואה, עם הקפה? הממונה פנה אלי: – רוץ מהר וראה, מה קרה. ההפסקה לארוחת הבוקר נמשכה רק עשר דקות ועוד מעט תיגמר.

אני רץ לא־מת, לא־חי, לסוכת הנסרים חרד מאוד לשלום הזקן. “הרכב” יחסלנו היום במגלבו. אני מגיע לסוכה, פותח מהר את הדלת – שלמה קוֹרנגוּט עומד, פניו אל הקיר… הוא מתנועע, מכה על חזהו ובוכה: “אוי, על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, אוי על חטא שחטאנו…” – קפאתי על מקומי. לא יכולתי להוציא הגה מן הפה. אך מייד נזכרתי בלינדנר, התאוששתי ולחשתי: “ר' שלמה, היכן הקפה?” הוא הסתכל בי וענה בנענוע ראשו: “אוי, אוי, יום כיפור”… והמשיך: “על חטא שחטאנו”… אני מגביר קולי וצועק: “ר' שלמה, חוס ורחם, בוא. חושה עם הקפה. לינדנר כאן!” קוֹרנגוּט מתבונן בי נבעת ונבהל, כלא מאמין לי, מנענע ראשו ואומר: “או…או…נו…יום כיפור!”… משמע, שביום כיפור לא אשמיע הלצות זוועתיות, והמשיך להתפלל. הייתי מיואש. הם ירצחוהו נפש!

“אני נשבע בשבועה חמורה! אמנם אינני אדוק, אבל, האמן לי, כשם שיום כיפור היום, לינדנר שם!!”

בינתיים הגיעו לאוזנינו קולות שריקה – כבר אין ארוחת בוקר. קוֹרנגוּט מפסיק לרגע, מביט בי בתימהון ואומר כנכנע: “חזור מהר ואמור, כי לא מצאתני. אני אתחבא, רק בערב ימצאוני. שיירו בי אחרי נעילה”. ודוחף אותי מהסוכה. “לך, נו, לך!” “לא, אמרתי, לבדי לא אלך. משהו יומצא, כדי שייגמר הכל בטוב”.

בחוץ עמדו חביות מלאות זפת למריחת גגות. לקחתי קדרה מלאה זפת ולכלכתי בה את קוֹרנגוּט. הוא הביט עלי כעל מטורף. – “ועתה (אמרתי), קח את הכלי הריק ובוא אתי! – הוא ציית והלך. – תספר, כי מעדת ונפלת ושפכת את הקפה”. – אמרתי. לבי הלם בי כפטיש – מה יתרחש כאן?…

הגענו. ה“רכב” עמד ומגלבו בידו, נכון להפעילו. גם ראש המחנה עמד, נושך את שפתו ורומז, כי נרוץ יותר מהר. אני עומד במקומי. קוֹרנגוּט רץ עד למרחק שלושה מטרים לפני לינדנר, התמתח כנימה וקרא:

“הקצין לשעבר של חיל אוסטריה הקיסרית והממלכתית, סלוֹמוֹן קוֹרנגוּט, מודיע בהכנעה, כי בנושאו את הקפה מעד בלכתו ונפל.”

לינדנר הסתובב ופרץ בצחוק. כולנו חשבנו, כי זה אות לטובה. אך כאן התערב “הרכב” וקרא:

“אדוני השטוּרמבנפירר, היהודים רמאים הם, הם צמים היום. כנופיית יהודים, הוציאו את מנת מזונכם הנה!” כלומר עלינו להראות את מנת הלחם שלנו. כולנו עמדנו והעמדנו פנים, כאילו לא שמענו את הפקודה. אז ניגש בחמת זעם לקוֹרנגוּט והתחיל להכותו. הוא השתולל בזעמו. קרב אל אחרים מאתנו והמגלב הונף¹, חתך בשריקה את האוויר והונחת על ראשינו ועל בשרנו. גם במקרה זה לא נעדר הומור המרורים. בסמוך לי לחש חבר: – “עתה הגענו ל’ונתנה תוקף' – מי בעבודה ומי במגלב”… ראש המחנה רמז להפסיק את המכות ופנה אלינו:

“שמעו והאזינו כולכם! מנות הלחם יוחזרו מייד. כל הרוצה לצום, יצום כאוות נפשו, אבל שלושה ימים רצופים לא יותן לכם מזון לזלילה, ולמרות זאת תיאלצו לעבוד. עד שתתפגרו. הבינותם?…”

איש לא הגיב. החזרנו את מנות הלחם. לקחנו את האתים, נעצנו בטיט והעמסנו את הקרוניות. רע ומר היה יום כיפור זה.

בערב הוחלף המשמר. שומר יותר הגון הופקד עלינו. הוא לא הכה אותנו, רק שאלה אחת הייתה בפיו: “מה עוללתם, שנשנשתם כה קשה – למות מרעב?!…”

ירח נהדר ריחף מעלינו.

“יהודים”: – קרא אחד מאתנו – אפשר עתה לקדש את הלבנה. מציצים כבר כוכבים". שני אמר: “מותר כבר לתקוע בשופר”. שלישי העיר: “מותר כבר לאכול!…”

בינתיים העמסנו את הקרוניות, שהיו מגיעות מדי כל רבע שעה – קרונית לאיש. פתאום פרץ הצעיר שביננו בבכי מר (בן 15 שנים היה). אינו מסוגל להחזיק מעמד עוד: לרעוב כל היום ולעבוד עבודת פרך כזו! “מוטב שיירו בי!” התחנן והתייפח. לבנו נקרע לגזרים למראה הנער האומלל. שכחנו את עינויינו אנו, אבל מה אפשר לעשות למען אותו בחור צעיר, ענוג? (אגב, זו היתה נערה. סוד זה היה ידוע רק לי בלבד. לאחר שלושה ימים שילחו את הנערים מהמחנה ועמהם גם את הנערה). כיוון שידעתי לדבר גרמנית כהלכה, ביקשתי רשות מהממונה עלינו ומהשוטר לגשת לבית השימוש, שהיה במרחק מאה מטר מאתנו. הרשות ניתנה לי. במרחק כמאתיים מטר עבדו חיילים אנגלים שבויים ואזרחים ממדינות שונות. חשבתי להתגנב אליהם ולבקש מזון כלשהו בשביל הצעירון שלנו. בדרכי נתקלתי בפולני. שאלתיו: “היכן עובדים כאן האנגלים?” הוא ענה: “אתה ז’יד'” – “כן”, אמרתי. אז הראה לי, כי בקרבת מקום מצויים עובדי כפייה אנגלים ובריחוק מה מהם עובדים חיילים שבויים והם אנגלים־יהודים. ניצבתי תמה ונדהם: חיילים יהודים?… אבל כיצד אוכל להגיע אליהם?… אם יראני שם משמר החיילים, לא אזכה לחזור משם. הם יירו בי בו במקום. יש רק מוצא אחד. אבל דבר זה חייב להיעשות בלי להפסיד אף דקה. לרשותי לכל היותר עשר דקות. לו היה לי סגין חיילים… אבל היכן אשיגנו?… אך הנה רואות עיניי, כי החיילים האנגלים מניחים את סגיניהם על גזע עץ גדוע והולכים למרחק של כחמישים מטר לעבודתם. חיש מהר הגעתי לשם, לבשתי סגין, הזקפתי את הצווארון ונכנסתי לבית השימוש של החיילים. בית הכסא היה מחולק – מדור אחד לחיילים אנגלים והשני – ליהודים. מרחוק שמעתי את פקודת הממונים הגרמנים, אשר למדו כאן מלים עבריות: “קדימה”, “יחד!” “אחת, שתיים, שלוש!”… “קדימה!” אבל החיילים היהודים לא הזדרזו לקיים את הפקודות. לא פחדו כמונו מפני הגרמנים, כי אסור היה להכותם, הרי הם חיילים אנגלים!

אני זורק מבט לעבר השני ורואה – חיילים יהודים עומדים, מעשנים, משוחחים עברית. "אני קורא בלחש: – “יהודים, שלום!” הם מסתכלים בי משתאים ואחד מהם עונה – “שלום!” אך חברו אומר: “שתיקה! אל תענה. זה בוודאי מרגל גרמני, היודע עברית ויידיש קצת.[”. אני אומר: “לא נכון, יהודים, יהודי אנכי! יהודי מפולין, אינני חייל.”

אני מפשיל קצת את הסגין ומראה את הטלאי היהודי, את המגן־דוד הצהוב. אחד מהם הביא אלי קצין. הלה שאלני, אם אני שומע עברית. הוא מעדיף לדבר אתי עברית, כדי שלא יגונב דבר לשומעי שיחתנו. אך מייד סיפר לי ביידיש עסיסית, כי הם מארץ־ישראל. הם נפלו בשבי באי כרתים. “במה הם יכולים לעזור לי?” שאל. ואני סיפרתי לו הכל.

הוא יצא וכעבור דקות אחדות חזר והביא כיכר לחם במשקל ק"ג, סיגריות, שוקולד, סבון. – קח זאת לעת עתה. אמור לחבריך־חברינו: “בלי ייאוש… יהיה טוב…” לא היה בכוחי לענות. פרצתי בבכי. כבר פסה אמונתי, כי קיים עוד בעולם אדם, שיוכל להושיט לנו עזרה. קשרתי את קצות מכנסי בשרוכים, חתכתי את הלחם וקשרתי אותו ואת שאר המתנות לרגליי. כשחזרתי קראתי לאיש המשמר הצידה ואמרתי לו, כי מצאתי קופסת סיגריות אנגליות וטבלת שוקולד ובדעתי לתת לו זאת. וכך עשיתי גם לממונה עלינו. באותו לילה לא היה נוגש בעבודתנו. את כל השאר חילקנו בינינו.

בשעה אחת בלילה ראיתי והנה מתקרבת אלינו איזו דמות וקוראת: “חברה, אפשר להגיע אליהם?” ניגשתי אל אותו המשמר ושאלתי: “אדוני, איש המשמר, האפשר להציע לך סיגריות?” הוא הבין את הרמז. החבר קרב והוביל קרונית. היא היתה מכוסה באבנים ובאדמה ומתחתיהן – לחם וריבה. את כל מנת יום הכיפורים של קבוצתם נידבו לטובתנו, מלבד זאת גם שתי חבילות ממתנות הצלב האדום. נאלצנו להזדרז. המשמר עלול היה להתחלף, ואז היה מטיבנו נתון בסכנה גדולה. חיש כרינו בור, החבאנו בתוכו הכל, התנשקנו ונפרדנו.

* * * * *

אתם – החיילים היהודים, הגאים, השבויים לשעבר מארץ־ישראל, שעבדתם על־יד “תעלת אדוֹלף היטלר”, הסיוע הרב, שקיבלנו מכם אז, ודברי ניחומיכם הנלבבים והנועזים: “בלי ייאוש”… “יהיה טוב, חברה!”… מצטלצלים עוד היום באוזניי ולא אשכחם עד נשימתי האחרונה. אתם, השבויים הנתונים בצרה, מסרתם לנו את מנת מזונכם היומית: סיגריות, שוקולד, סבון, לבנים ועוד חפצים, שהיו בעינינו כחלום. אלפי פעמים השלכתם נפשכם מנגד כדי לעזור לנו, ולא פעם הצלתם ממש את חיינו.

אז חיברתי שיר־תודה לחיילי ישראל. לאחר המלחמה פירסם שלמה סלוֹדש־סלע את השיר בספרו “בכבלי השבי” (יומנו של חייל עברי בשבי הנאַצים (1940–1945), “מן המוקד” הוצאת “עם עובד” “דפוס דבר” תל־אביב, תש"ו.

וזה השיר:

חבר, קבל נא תודתי,

חזק ותתחזק.

ללבי מרפא מכאב נתת

ולייאושי – נחמה.

קבל תודתי, חבר,

לעולם לא אשכחך.

כמלאך משמיים הופעת,

גם אם כבול באזיקים היית, מדוכא,

ואליי חייכת, בלבביות צחקת,

רוח חיים לנפשי הדוויה הפחת.

חזק ואמץ, חברי.

אומץ לבך

מחשכי ימינו האיר,

אז צחקתי גם בכיתי –

אז כשניחמתני מתחייך:

“הכל יהיה בסדר, אל ייאוש”.

קבל נא תודתי, חברי,

ברגשי כבוד ראשי לפניך ארכין,

היה חזק וגא, כפי שהנך.

ואל תחוש עייפות לעולם,

אתה היהודי הנעלה, הגדול!

אַרנפורסט 1942

זה היה היום החם האחרון של הקיץ – השמש יקדה ללא רחמים. מעלות השחר עמדנו סחוטים ובשארית כוחותינו חפרנו ועקרנו שורשים של עצים גדועים. חייבים היינו לברא את השטח, שנועד להקמת בית־חרושת חדש להפקת בנזין סינטטי – המפעלים המפורסמים “הרמן גאֶרינג וואַרקה”.

שעת הצהריים מתקרבת, אנו מצפים לפקודה להפסקה של חמש־עשרה דקות, זה הזמן לאכול את ארוחתנו – מנת הלחם. ולפתע, חצי שעה לפני הפסקת הצהריים, נשמע קול שריקה והצריחה המוכרת: “הכל מתכנסים!”. סופרים אותנו. המספר מתאים. מצווים עלינו להעמיס כל אחד שורש אילן על שכמו. בשארית כוחותינו אנו נוטלים את השורש הלח, שזה עתה נכרה מהקרע, מעמיסים ונעמדים זה אחרי זה.

־־ המחלקה, מרש! שמאל, שמאל, שמאל! – אנו צועדים.

– לאן אנחנו הולכים? – שואל איש את רעהו. כל אחד רוצה לנחש.

– הם חסים על המכוניות, על הבנזין, ורוצים שאנו נפנה כל זאת מהשטח.

אבל עינינו רואות, כי גם טורים אחרים צועדים לאותו כיוון – לאן פניהם מועדות? ואלה אינם עמוסים בשורשי אילנות.

– יהודים, אנו חוזרים למחנה. הביתה ישלחונו. אמריקה רוצה בכך.

– אמריקה. אין לאמריקה דאגות אחרות… לאַוּשביץ ישלחונו.

– חברה, חדלו מהמעשיות שלכם. סוכות היום זמן שמחתנו. מוטב שניקח מעט סכך.

– לשם מה לך סכך? יש לך סוכה?

– יש להניח, שתוקם.

– “יד לפה, חזירים!” ־ הצטרח שומרנו, ועיניו תרו אחרי קרבן למקל שבידו. וכך הגענו למחנה שלנו, פרקנו את שורשי האילנות ועמדנו נכונים למיפקד. עמדנו וחיכינו.

הטורים צעדו זה אחר זה וניצבו, עד שקצין המחנה הודיע, כי כל הטורים הגיעו. ספרו אותנו. המיספר התאים.

2000 יהודים עמדו מתוחים במגרש המיפקד ותוהים: מה הם רוצים? מה קרה? מדוע הפסיקו לפתע את העבודה? האם ישלחונו הביתה?…

והנה אנו רואים, כי לוח גדול נתלה לפנינו ועליו מצוירת גולגולת וכתובת: “זהירות! סכנת הידבקות במחלה! קרנטינה! כאן פשטה הדיזנטריה!!!”

לפי הפקודה חזרנו לצריפינו. ובצריפים דממה. לא ידענו, האם עלינו לשמוח במחלתנו כי לא יריצונו לעבודות הפרך. ונוסף לזה לא יבוא משמר הס.אַ. למחנה מחשש הידבקות, ואנו נוכל לנשום לרווחה זמן־מה. ואולי… מי יודע?

ביום הראשון שכבנו על מטותינו, סיפרנו מעשיות מימים עברו על חג הסוכות בבית. אחר כך דיברנו על איגודים, אירגונים, אספות, ימי־פרח, תיאטרון… פתאום שאל אחד: – חברה, מה ייעשה לנו, לאלפיים יהודים חולים?

מצב הרוח הטוב חלף מייד. התחלנו לפזם ניגונים נוגים. שרנו שירי עם ושירי פועלים ביידיש ובעברית. אחד קם ועמד להתפלל בנוסח של חג, אחרים נצטרפו אליו, עד שנדמו כולם. הלילה ירד עלינו בתחושת אימים: מי יודע, מה¹ יארע הלילה?… למה להם אלפיים יהודים חולים?

קיבלנו את מנות המזון של ערב ובלב כבד שכבנו לישון… כשהתעוררתי, כבר עלה השחר. לא העירו אותנו. לא נאלצנו לקפוץ ולמהר למיפקד. נשארנו במיטות. מי שרצה, קם. היינו מרוצים ואולי גם מאושרים, שחולים אנחנו ואיננו מורצים לעבודה קשה, אין מעניש אותנו ואין מכה. הם פוחדים נגוע בנו, פן יידבקו וייחלו. רגש של נקמה פורתא התעורר בנו. יהודים אדוקים צברו את שורשי האילנות, הקימו סוכה וכיסוה בסכך.

בערב הושענא רבה, החרידונו יבבה ויללה של הצופרים. אזעקה! במחנה אפלה. רק נר דולק בסוכה. מי הדליק את הנר? ומי יושב שם עכשיו בסוכה?

אסור לצאת. קול יריות אימים רבות נשמע. גיהנום. במחנה – אור צהריים. נדמה היה, כאילו כל העולם זע ודולק…לאט לאט שוב נשתררה דממה. שעה ארוכה היה שקט מוחלט ועלטה ממש. לפתע נדלקו מסביב למחנה כל הזרקורים². נשמעה נביחת כלבים וברמקול – קול חותך וגוזר: – “למיפקד!”

הכל פורצים בריצה החוצה ומסתדרים בשורות. המחנה נתבע להסגיר את האיש, שהסתתר בין שורשי האילנות ואותת למטוסי האויב. ניתן לנו זמן של שעה אחת כדי למצוא את הפושע.

מצווים עלינו לחזור לצריפים לשעה שלמה.

אנו מצפים במתח שלא ישוער, מה יקרה כאן? מי היה בסוכה? הזמן נמשך כנצח. בכל זאת עברה השעה.

– כל ראשי הצריפים יופיעו מייד!

משלושים בתים רצים ראשי הבית ומתייצבים בשורה. מפקד המחנה שואל: “מי אותת באורות למטוסים?” שלושים ראשי הבתים דוממים.

– אתם תוסיפו לעמוד כאן, עד שתגלו, מי אותת לאויב.

ראשי הבתים עמדו כך לילה תמים ויום תמים. את המתעלפים השיבו לתחייה ושוב נאלצו לעמוד. בערב פקדו עליהם ללכת לצריפים לאכול ולמצוא את האיש במשך שעה.

כעבור שעה הוזעקו שוב.

– ובכן, מי אותת?

כל השלושים שותקים.

– לחטוב את שורשי האילנות לגזרים! – נפלה הפקודה.

מוקפים שומרים רבים עמדו ראשי הבתים וחטבו בגרזינים את השורשים. רק למחרת, ביום שמחת תורה, ניתנה להם שעה אחת של הפסקה לנוח, לאכול ולמצוא את האשם – את המאותת. כעבור שעה הוכרז שוב ברמקול:

– אני שואל בפעם האחרונה: מי אותת באורות למטוסי האויב.

ראשי הבתים שותקים.

– יופיע כל המחנה! – נשמעה הפקודה.

הכל רצים מבוהלים, מתנשמים בקושי ונעמדים בשורה. סופרים אותם. המיספר נכון. האיש, שאותת באורות למטוסי האויב, יתייצב כאן מרצונו, לא יאונה לו כל רע.

הכל שותקים. איש לא זז ממקומו. הקול ברמקול רווי חמה וזעם: “הקשב!”

הכל עומדים דום.

– ימינה! – הכל פונים ימינה.

– לכרוע ברך! – הכל כורעים ברך.

– קדימה, קדימה! – הכל פונים קדימה בכריעה למרחק של קילומטר מסביב לצריפים.

– יותר מהר! יותר מהר!

מדשדשים יותר מהר, נופלים איש על רעהו. נוצרת פקעת אנשים עד למחנק…

– קומו כולכם!

הכל קמים בשארית כוחותיהם.

– בריצה, מרש, מרש!

הכל רצים, החום איום ונורא. תמרות אבק עולים. בקושי רואה איש את רעהו. הלשון יבשה וקשה כסוּליה. שומעים רק: “אחת, שתיים, שלוש, ארבע! יותר מהר! חושו!”

חשים, כי הכוחות אוזלים, ורבים נופלים באין אונים. אנו ממשיכים לרוץ מסביב למחנה פתאום קורא יהודי אחד:

– יהודים! היום שמחת תורה. אנו עתה בהקפות. והוא פותח וקורא:

“אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו!”

ובשארית הכוחות הוא ממשיך:

“לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו”.

אלפי קולות מצטרפים, ועולה שירה בליווי מחיאות כפיים.

– אוי, מתי כבר נזכה לגאולה?

– אוי, מתי כבר תבוא הגאולה?

אלפיים יהודים מהלכים, מרקדים ומזמרים:

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקוה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו,

ארץ ציון וירושלים…

מכל המחנות של הרוסים, האוקראינים, הפולנים, הבולגרים, היוגוסלבים, האנגלים והצרפתים עומדים שבויים לאלפיהם על־יד גדרות התיל, מסתכלים ומשתאים: “מה קרה ליהודים שהם מרקדים ומזמרים כמטורפים? האם שוחררו? או קץ המלחמה בא?”

והזמרה גוברת, גוברת ועולה:

הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים?

ורגלינו בכבלי השעבוד.

מופיעים אנשי הס.ס. והס.אַ. בליווי כלבים גדולים. תת־מקלעים ומגלבים בידיהם.

הרמקולים מכריזים: “כולכם, עמדו דום!” אולם איש אינו שומע. הזמרה עולה ונעשית יותר חזקה, יותר פראית. הכל מתערבל: עוד לא אבדה תקוותנו… מתי תבוא הגאולה, הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים…

עד שנפרץ השער. נשמעו יריות. הכלבים קפצו עלינו.. ברמקול קראו: “מיפקד! הכל מתכנסים!”

לאט לאט קמו הכל. ספרו ורק אחד נעדר. הוציאוהו מת.

כאלפיים יהודים לחשו קדיש.

כאלפיים זוגות אגרופים נקפצו.

העיניים נישאו לשמים וציפו לנקמה.

עצובים מאוד ומדכאים את הנשמה היו ימי חגינו במחנות הכפייה של הנאצים. דווקא בימי החג המציאו הגרמנים עבודת פרך קשה ביותר. לאחר עבודות אלה היינו מוטלים על משכבינו סחוטים ועייפים עד מוות, וחלמנו על חגי היהודים שבבית. אנשים גנחו חרישית ואנחותיהם היו מלוות בדמעות ובהמיה כוססת את הלב. לאט לאט נתחלפה ההמיה בניגון. הצטרפו אליו כל השרועים על משכביהם, ואז היה כל הצריף מזמר, בהתחלה בלחש ולבסוף בקול גובר והולך.

העלו בזיכרון ניגוני חסידים, שירי עם, זמירות פועלים, שירי חלוצים. ההתרוננות גברה וגאתה והשכיחה את העייפות, את ארוחת הערב העלובה והדלה ואת המציאות המרה של החיים באפלת המחנה:

– מה לנו מחנה, מי לנו מחנה… שיתפגרו!

וכשהרבי אלימלך

נעשה מאד שמח…

והנה נשכחה שורה מן השיר.

– משה, אולי אתה זוכר את המשך הדברים? מה השורה, שבראש הבית הבא?

מה כאן תחפשי, נערה חמודונת,

מה את רוצה כאן למצוא?

מרגניות היו כאן, מרגניות חן,

מרגניות, מר־ג־נ־יות

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

מישהו מתעורר לעזור:

מסמיקה חוה, מסמיקה, טרלללה

וכך היה מישהו קופץ ועוזר לחברו להטליא את הזמר. לפעמים היו מדמיינים, משלימים במילים חדשות, בשורות חדשות כדי שהשיר יושר ויצטלצל באוזניים.

– צריך לרשום! – אמר מישהו.

– נכון! אבל במה לרשום ועל מה? ואם יימצאו נייר ועיפרון והגרמנים יתפשום? נו, אז אוי ואבוי יהיה לנו.

הוחלט איפוא: חייבים לזכור, לשנן יפה ולחרות בזיכרון כל בית. כל אחד חייב… מי יודע, אולי יישאר רק אחד בחיים? שריד יחיד, ואתו ימשיך לחיות השיר היהודי. אנו חייבים לשמור אותו ב־ז־כ־ר־ו־נ־נ־ו.

פרצה איפוא “מגפה” של זמרה בצריף. לכל אשר הלכנו ובכל אשר עמדנו פיזמנו, זמררנו¹. מהי שורת ההמשך? מהי שורת הפתיחה בבית זה, בשיר זה או אחר של פרץ, של מוריס רוֹזנפלד, יצחק קצנלסון, ביאליק, ליוויק או משל שיר־עם כלשהו?

בכל מקום, בשעת העבודה המפרכת ביותר, בימי הקרה הנוראים והעזים, בשעת המיפקד, בצריפים, כשחייבת היתה להשתלט דממת מוות – היו החברה מסלסלים ומושכים בניגון. גם במדור החולים, תשושים וחולים אנושים היו קודחים ומזמררים.

מה יהיה לרבי המושיע

במהרה בימינו עם בוא המשיח:

אז יהיה עולם של אורה…

אפילו בבית הכיסא “פיזמו”.

* * * * *

מייד לאחר השיחרור נתארגנה בברגן־בלזן קבוצה לעריכת רשימות. נערות ובחורים עברו על פני הצריפים. רבים שכבו חולים וקדחו – חולים אנושים, ואנו היינו מתחננים ומבקשים אותם לשיר, פן ייאלם השיר לעולמים במותו של החולה. לכן חייבים למהר ולרשום.

חיש מהר ייסדנו סטודית תיאטרון. עודנו לבושים בבגדי המחנה המפוספסים, וכבר אנו מציגים, ממחיזים הצגות ומשלבים בתוכן שירים, כדי שיקרמו עור ועצמות ויחיו.

כתבתי לפי הזיכרון מערכה מן “הגואל” לאֶמיל ברנהאַרדט – מחזה משיחי, שביימתי לפני המלחמה בסוסנוביץ וכן גם במחנה הכפייה ההיטלרי בוּנצלאַוּ. כן החלטתי להמחיז את שירו של גבירטיק “העייר בוערת”. תמונות אחרות התבססו על שירי עם, על שירי פועלים ועל זמר חסידים.

והנה הגיע יום ההצגה הראשונה בברגן־בלזן. המחנה כמרקחה. התכונה רבה וקדחתנית. לראשונה לאחר השיחרור – תיאטרון יהודי ושירים ביידיש.

בדיוק בימים אלה נערך משפט נירנברג. עיתונאים רבים ונציגים יהודים מכל קצווי תבל, מאירגונים ומחילות הארצות, שלחמו בהיטלר, וכן גם נציגי הבריגדה מארץ־ישראל – כולם באו לתיאטרון השדה. הקהל מחושמל. לראשונה נשמע השיר “העיירה בוערת” האולם סוער. האורחים מחו"ל דורשים בלי הרף לחזור על השיר. הכל מצטרפים למקהלה ושרים.

בשעת ההפסקה ניגש אלינו נציג אירגון העזרה היהודית־אנגלית וביקש לשיר בסוף ההצגה את ההימנון האנגלי, כי אנו מצויים בחבל השלטון האנגלי ונוכח במקום גנרל אנגלי. צוות השחקנים נסער: מדוע דווקא ההימנון האנגלי? מדוע לא “התקוה”? מדוע לא “השבועה”, ומדוע לא “האינטרנציונל”? ואנו מחליטים לשיר את זמר הפרטיזנים להירש גליק:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום השחירו פני העננה.

זה יום, נכספנו לו, עוד יעל ויבוא,

ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!

כל הצוות שר הרגש את השיר ובהתלהבות. וכל הקהל הצטרף ושר באותה התרוממות הרוח ובאותה התלהבות.

בעיירתו היה יוּמה הסנדלר מפרנס את אשתו ואת ילדיו בעיקר בהטלאת נעליים. הוא היה אוהב לשבת בספרייה ליידיש היחידה שבעיירה ולקרוא ספר, או להאזין לדברי מרצה, שהיה בא לעיירה מזמן לזמן.

כך חי לו יומה חיי שלווה, והימים חלפו זה אחר זה ללא שינוי.

לא כן היה בערב חג, אז היתה המלאכה רבה יותר, ולפעמים גם הזמנה של זוג נעליים חדשות או מגפיים. אז הוכיח יומה את מידת יכולתו. היה נותן לאשתו די כסף לקניות ולהכין מ“כל טוב”. לאחר סעודת יום־טוב היו הוא ואשתו וטפם מתהדרים בלבושם ויוצאים לטייל בעיירה, למען יראו היהודים, כי יומה הוא בעל בעמיו.

משפרצה המלחמה, היה גורל העיירה כגורל כל העיירות היהודיות – הגרמנים רצחו חלק גדול מהיהודים, וחלק הוגלה למחנות¹ הכפייה, וביניהם גם יומה.

יומה היה לסנדלר המחנה וחלקו בחיים היה דווקא “לא רע” היה לו אוכל לשובע, כי מלבד מה שהיה מטליא את נעלי השבויים שבמחנה, שירת גם את מישמר המחנה. תפר מגפיים חדשים או נעליים חדשות להם, לנשיהם ולילדיהם.

אם היה איש ס.ס. או איש ס.אַ. מרוצה מהנעליים או מהמגפיים שתפר, היה נותן ליומה מנת לחם, שיירי ארוחה, מעט טבק או סיגריות וכיוצא בזה.

אך אוי ואבוי היה לו ליומה, כאשר עבודתו לא הפיקה את רצונו של איש ס.ס., אז לא חסכו ממנו מכות ובעיטות בשל הנעליים שתפר. המכות כרגיל הותכו עליו בליווי צווחות היסטריות וצרודות: “הוי, אתה, יהודי ארור! אני אשכיב אותך!…. סנדלר אתה רוצה להיות?… לכיכר ההריגה אוביל אותך! אתה יהודי נבזה, בן הצואה!…” ופירוש הדברים הוא, שהוא ירצחנו נפש, או שיבטל את זכותו לשרת כסנדלר וישלחהו לעבודת פרך, עד שייספה.

לאחר המכות היה יומה גונח רק שניים־שלושה ימים. אנשי הס.ס. לא השכיבוהו, לא שילחוהו לעבודת פרך. הוא המשיך להטליא את נעליהם של השבויים במחנה ולתפור מגפיים חדשים או נעליים לאנשי המישמר, כאילו לא קרה דבר. ואותם אנשי ס.ס., שהפליאו בו אתמול את מכותיהם, כינוהו היום “סנדלר המחנה” וקראו לו לקבל מתנה, כלומר מתנת לחם או מזון אחר. כך חלפו ימים, ובהולמו על סוליות הנעליים היה יומה נאנח מזמן לזמן וממלמל: “מנוולים! שיירקבו חיים… נבלה אותם!”

מלבד מלאכת הטלאת נעליים היה יומה חייב למלא במחנה עוד תפקיד – הוא היה ה“תליין”. אם נענש מישהו מאתנו ע"י מישמר ס.אַ. במלקות, היה יומה האיש המלקה. ואוי ואבוי היה לו, אם מלקותיו היו לדעת מישמר ס.אַ. רפות. הוא נצטווה להלקות את הקורבנות בזנב השור.

תמיד בשעת מיפקד, כשראש המחנה הכריז: “יבוא הסנדלר וזנב השור עמו” ידעו, כי צרה מתרחשת לבוא. וכל אחד הוגיע את מוחו לנחש: מי יהיה הקרבן? לקרבן קראו לצאת מן השורה, ועמו עוד שני מלווים, שנתחייבו להחזיקו בכוח רב. ראש המחנה היה מונה, ויומה נאלץ להלקות. יש שמספר המלקות היה חמש, או עשר, או עשרים. ויש שהן היו ללא ספירה, עד שראש המחנה פקד: “לחדול!”

כל פעם, שנקרא יומה להתייצב וזנב השור בידו, היה מהמהם ומקלל בלחש: “יאחזהו השבץ! מה הוא רוצה מחיי המרים?”

למי התכוון יומה – לראש המחנה או לקרבן, לא ידעו. לאחר ההלקאה פרש יומה דומם לסדנתו. הוא דפק אז בכעס בנעל שלפניו, נשך את שפתיו ולא פצה פיו. רק היה מתאנח ולוחש לעצמו: “אוי, רבונו־של־עולם! מדוע נטפלו אליי? מה להם ולחיי המרים?…”

בערב לאחר העבודה היה יומה לוקח את מנת לחמו היומית והולך אל קורבן הלקאתו, ששכב כרגיל על מצעו, וחברים היו מטפלים בו ומניחים על פצעיו רטיות מים קרות. יומה היה ניצב דקות מספר וגועה לפתע: “יאנקל, סלח ומחל לי!” היה מניח את מנת הלחם על מיטתו של יאנקל ויוצא בחופזה.

אבל מספר הקרבנות גדל והלך, לכל הקרבנות של יומה לא הספיקו מנות הלחם, התוספות, הסיגריות. אז פסקו תחינותיו: “סלח לי, מחל לי”. הוא רק התאנח, גנח ומילמל: “מדוע ולמה נטפלו אליי ואל מר גורלי?”

יום אחד היו קרבנות רבים. יומה הלקה בלב דווה ובהמיית בכי: “למה יורדים לחיי? לעזאזל… מה רצונם?”…

בערב נשאר בצריף. שכב דומם על משכבו. אוכל לא היה לו, כי כולו חוּלק בשעת בקשת “המחילה”, וגם זה לא לכל קרבנותיו, אולי רק למחציתם. לא היה לו במה לפצות את הנותרים, ולכן נמנע מלכת אליהם ולא ביקש סליחה ומחילה. הוא שכב ודמעותיו זלגו ללא הפוגה.

למחרת בשעת המיפקד שמע שוב את הקריאה הידועה לו: “יבוא הסנדלר וזנב השור בידו!” כרגיל קראו לקרבן ולשני מלווים, שיחזיקוהו בכח. ראש המחנה פקד:

– “סנדלר, עשרים!”

אבל יומה לא נענה. לא זז. ראש המחנה הצטרח:

– “סנדלר, לא שמעת? צוויתי עליך להלקותו עשרם”.

יומה עמד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים, ולא זז. מבטי הכל הופנו אל יומה ואל ראש המחנה. הוא קרב בריצה אל יומה, חרק שיניים וצרח:

– “יהודי נבזה, מה קרה לך היום?… כלום אינך שומע, או שמא אינך רוצה?”

יומה עמד קפוא על מקומו כאילם. המתח בין הצופים גבר ועלה. מה צפוי לו?… אז נשמע קולו השתוי והצרוד של ראש המחנה:

– “קחוהו לצריף הרחצה!”

שני אנשי ס.אַ. קרבו וסחבו את יומה כפגר בזעם רצחני לצריף. מהלומות כבדות הדהדו מייד בכל כיכר המיפקד.

יומה שתק, כשם ששתק בכיכר המיפקד. שתיקתו הגבירה את רצחנותם של המלקים והם הפליאו בו מהלומות ביתר פראות. הוא שתק, גם כשנכנסו ארבעה מבינינו אל צריף הרחצה (שם שכב כחול ותפוח כגוש בשר מדמים) להעבירו למדור החולים. בדרך לשם, כשעמדנו רגע לפוש, פקח יומה לאט את עיניו, הסתכל בכל אחד מאתנו דומם ומשתאה ולחש בקול, שקשה היה להבחין בו: אתם תאמרו אחריי קדיש? אתכם לא הלקיתי". ונדם לנצח.

אותם ארבעה חברים קברו למחרת את יומה בחורשה הסמוכה ואמרו “קדיש”. כולם יחד.

איש הס.אַ. שהשגיח עלינו, עמד ושתק, כשצעדנו למחנה בחזרה, אמר איש הס.אַ.:

“יהודי הגון היה הסנדלר, אב גם חזיר טיפש”.

יהודי משונה היה חיים. אפילו במחנה קראו לו “רבי חיים”. היו שאמרו, כי הוא אחד מל"ו צדיקים. אחרים התייחסו אליו בביטול גמור והיו אומרים: “אט, משוגע!”..

הוא היה תשוש, דל בשר, קולו דק, נהג לדבר בלחש, מתון־מתון, אך בחיוך. עיניו חיפשו תמיד משהו, ואם תפסו אי־פה, אי־שם פיסת נייר לבן, היו מתנצנצות בשמחה. חיים היה אז מסתכל סביבו, וכשנדמה לו, כי איש אינו רואה, היה מרים את פיסת הנייר מלטף אותה משני עבריה ו… חיש מהר מסתירה בכיסו.

בזמנים הראשונים לא רצו החברה, שיימנה עם קבוצת העבודה שלהם, כי כשחזרו למחנה לארוחת צהריים ונערכה בדיקה, מצאו את כיסיו מלאים נייר. עונשו היה – עשרים וחמש מלקות. מתעלף נשאו אותו החברים למדור החולים. כל קבוצת העבודה נענשה בגללו, ונשארה בכיכר המיפקד שעה שלמה בעמידת דום, ואחריה צעדו לעבודה בלי ארוחה.

בפעם הראשונה לא חשבו הקאצטניקים על ארוחתם. מחשבתם היתה נתונה לרחמים על חיים ועל ייסוריו. אחדים היו מעירים בצער רב:

– הוא לא יחזיק מעמד לאחר המלקות. הלב דואב… הוא כל כך שקט…

אחרים נשכו שפתיהם ושתקו.

משנמצאו ניירות בכיסו בפעם השנייה, באו רבים בטענות:

– בגלל ביש מזל זה אנו לוקים!

פעם התחילו החברה לטפל בו מייד, לאחר שנכנסו בצעדתם לשער המחנה. הוא נאבק אתם בכל כוחותיו, צעק בקולו החלש: “גוואַלט, יהודים! אתם רוצחים אותי! יהודים, מה אתם מעוללים לי? עבירה! לגיהנום תידונו!”

חיים צעק ללא הועיל. השכיבוהו על הקרקע, פשטו מעליו את בגדי המחנה והוציאו מכיסו את כל הנייר, שצבר באותו בוקר. חיים פרץ בבכי ומילמל בלחש, כמדבר אל עצמו: “ימחל לכם האל…”

אחרים צעקו: “משוגע!… מטורף שכמותו!…” אחר כך סיפרו האנשים זה לזה מעשיות שונות על מטורפים ומשוגעים לדבר אחד. במשך הימים התרגלו לחיים ולמשובתו. הוא אפילו נתחבב עליהם, כי ידע לספר מעשיות יפות ומרתקות וכולנו התפעלנו ממנו. רבים החלו להתייחס אליו בכבוד רב, כי מלבד היותו יהודי למדן, היה גם בקי בלימודים חילוניים. היו פונים אליו בנימוס ובהוקרה וקראו לו: רבי חיים. היו שחיפשו נייר בשבילו והבריחו למחנה. הוא היה מקבל את הנייר באמירת “יישר כוח”. אבל איש לא ידע, למה לו כל כך הרבה נייר.

פעם, לאחר דומיה משונה ורבת אימים, נשמעו צלצולים ושריקות מכיכר המיפקדים, כאילו נטרפה דעתם של הגרמנים, הדהדו צווחות נוראות:

– מיפקד! כל אשר נשמה באפו יבוא!… להביא גם את המתים! החוצה!… מן הצריפים חושו! אתם, צואת כלבים!…

ומייד הונחתו מהלומות על הגב, על הראש של ראשוני חברינו, שריצתם לא היתה די זריזה. כל בני המחנות יצאו לכיכר. את החולים ואת המתים סחבו אתם למיפקד. התחילה בדיקה כללית וחיפוש בצריפים ובבגדים של המוזעקים.

מהצריף, שבו נמצא חיים, הוצא שק מלא נייר לבן, שמצאו מתחת למזרון התבן שלו… מצריפים אחרים הובאו עוד דברים שונים, שנמצאו בבדיקה. את כל זאת ערמו לערימה באמצע החצר. הדברים השונים לא עוררו שום עניין פרט לגל הנייר, שהונח לחוד.

– “של מי הנייר הזה? יתייצב חיש בעל הנייר!” – צרח ראש המחנה בקולו הצרוד והחזק למרות זאת.

עיני כולנו הופנו מאליהן בלי כוונה אל חיים. לבו של כל אחד הלם כפטיש. הפעם לא יעמוד בסבל. הבוקר כבר התעלף פעם ובקושי השיבו את נפשו. אבל כאן התרחש משהו בלתי צפוי לגמרי. יאַנקל־גוי, שהיה מציק לחיים על אשר הוא צובר את הנייר, משום שבגללו לא בא היום אוכל אל פיו, ולא פעם רגז וצעק, כי היה הורג משוגע זה, דווקא אותו יאנקל־גוי יצא מן השורה, התייצב והכריז: “זה שלי, אדוני, מפקד המחנה!” באותו רגע יצא גם חיים מן השורה וניצב מבולבל. שניהם נקנסו בחמישים מלקות וכתוספת נתחייבו לעבוד בעבודות המזוהמות ביותר שבמחנה.

* * * * *

פעם נשלחתי ע"י אומן המחנה ללשכה הראשית למסור מכתב. דפקתי על הדלת ואיש לא ענה. פתחתי את הדלת וראיתי, כי אין שם איש. התיישבתי וחיכיתי. אבל מה ראו עיניי? על השולחן היתה מונחת חבילה גדולה של נייר־כתיבה נקי וצחור. שניות אחדות ישבתי קפוא ואז נתרעדה ידי, ליבי הלם בכוח רב, ובכותנתי הוסתרו כמאתיים דפי נייר. יצאתי מן המשרד וחיכיתי בחוץ, עד שהגיע גרמני. מסרתי לו את המכתב והלכתי. בכליון עיניים צפיתי לשעת הצהריים, שעה שחוזרים מן העבודה למחנה לארוחה, וכולי חרדה: התהיה ביקורת בשער? היימצא אצלי הנייר? משלתי ברוחי במאמצים גדולים. דווקא אז היה יום חם מאוד. משמר המחנה התרשל. נכנסו לשער בלי בדיקה. בערב חשתי אל חיים.

– רבי חיים, יש לי משהו בשבילך.

– מה? – שאל – פיסת נייר לבן?

– לא. תן לי תקיעת כף, אמרתי, כי לא תוסיף עוד לצבור נייר, ואתן לך כמות נייר גדולה ויהיה לך די והותר…

הוצאתי את דפי הנייר המרשרשים והצחורים. חיים עמד משתאה ונדהם.

– מניין לך אוצר כזה? – אללי לי… אתן לך את מנת מזוני של היום, אפילו עם המרגרינה.

הוא מישש את הנייר בהנאה מרובה, ושפתינו נעו כמתלקלקות ממאכל תאווה.

– הו! הו! כמות כזו של נייר!

דמעות בצבצו בעיניו של חיים.

– רבי חיים, אמרתי, אתן לך את כל הנייר, איני דורש ממך כל תמורה בעדו. אני רוצה רק לדעת, ראה, ביקשתיך, אמור נא לי, למה לך כמות גדולה זו של נייר?

רגע עמד נבוך ושותק. התבונן סביבו לראות, כי אין שומע, והתחיל מלחש:

– “שמע, סמי, הלא עיניך רואות, מה שנעשה עכשיו. היטלר, ימח שמו, שרף את כל הספרים. אותנו כלא במחנות. יהודים עלולים לשכוח את התפילות… איני מוצא מנוחה לעצמי… שנתי נודדת בלילה מדאגה ומחרדה… החלטתי לכתוב את התפילות שבסידור. הגעתי כבר ל”קריאת שמע" הוא קרא בחרדת קודש: “שמע ישראל, ד' אלקינו¹, ד' אחד!” – ואז המשיך בקול קונדסי – ואתם אומרים, כי הוא שם, במרומים… הנה שמע בקולי ושלח נייר אליי בידך.

חיים לא הוסיף עוד לצבור נייר. כשאזל הנייר אצלו, דאגתי, כי אומן המחנה ישלחני למשרד הראשי…

חיים כבר הגיע בכתיבתו ל“הלל”, עת צעדו חילות הסוביטים והגיעו לכפר, שבו היה המחנה שלנו, הוא היה הראשון, שניגש לשער והכריז:

– יהודים, אנו משוחררים!

ופתאום צנח ומת. כדור גרמני פגע בו – הקרבן האחרון של ההיטלראים במחנה.

קברו את חיים בקבר המונים יחד עם קרבנות אחרים.

יהי רצון, ששורות אלה ישמשו לו למצבה.

זה היה בימי חנוכה. הרעב במחנה גבר מיום ליום. מזוננו היחיד היה מנת הלחם. המרק, שהיינו מקבלים בצהריים, היה מבושל מסרפד מיובש ואי אפשר היה להכניסו לפה. היינו איפוא רעבים, ועוד איך רעבים…

מלאך המוות במירוצו עם ס.ס. וס.אַ. קצר במגלו חיי צעירים וזקנים, ואנשים נפלו כזבובים. המתים היו מוטלים ערמות ערמות בצריף הרחצה, עד שהוצאו לקבורה המונית.

התרגלנו לכך והייתה זאת לנו תופעה רגילה. היינו מתייצבים דום ליד הגופה. רק כשמצאנו חבר קרוב מוטל לפנינו, שעוד אתמול עבדנו אתו יחד, או אח, בן, אב… היינו בוכים חרישית ומפטירים: “אולי שפר עליך גורלך, וטוב לך מאשר לנו…” אי אפשר היה להרבות מחשבות – הנה מיפקד, קריאה לעבודה, ובשעת ריצה למיפקד מלמלו השפתיים קדיש.

ואף־על־פי־כן ולמרות הכל התכוננה החברה לחג החנוכה. באורח פלא יצרו מנורת חנוכה, סיפקו שמן מ“עמדת הבנייה”, ש“אורגן,” (קיבלנו במשיכה) מטנק צבאי. הזזנו את הקרשים, ששימשו לנו למיטות, והתכוננו לבנות במה ארעית ולהציג את המחזה “בר־כוכבא”. פתאום קולות וצעקות: משה מנופף ידיו, עומד מופתע נפעם והרגש וצועק: “חברים, הלחם!”.. הלחם שלי נגנב!… הלחם!.."

כולנו נצבנו המומים. איש לא זז. כל אחד זרק מבט חטוף למנת לחמו, והיה מרוצה ומאושר, כשהיא לפניו. אבל השמחה הושבתה.

פתחו בחיפוש אחר מנת הלחם. חיפוש מדוקדק, חיפוש יסודי. אך לשוא היו כל המאמצים. שוב התחלנו בהכנותינו להדלקת נר חנוכה ולפתוח בהצגה.

למחרת בבוקר שמענו שוב קולות וצעקות, יצחק צעק:

– חברים, חברים! אני מתחנן לפניכם – החזירו לי את הלחם, מנת לחמי נגנבה ממני.

הוא פרץ בבכי כתינוק. הלב נקרע לגזרים…

– מי גונב לחם?… מיהו הגנב?… שאל כל אחד את עצמו, מי הוא מלאך המוות השלישי שבתוכנו?

ראש הצריף עמד ונאם באוזנינו. הוא פנה למצפון:

– כולנו מקבלים מנות לחם שוות. כולנו רעבים באותה מידה. אם נוטלים מאחד את מנת לחמו, נוטלים את חייו. ובתוכנו נמצא נוטל־חיים כזה – רוצח ממש. אני מזהיר: “אוי ואבוי לאיש אשר יתפס. הענש נענישנו, דינו כדין רוצח”.

באותו רגע קפץ ברל בזעקה: – חברים, חיים!… חיים!… במו עיניי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.

חיים הובל לצריף מוכה ופצוע. בצריף היה לנו בית־דין משלנו. אני הייתי הדיין. המאשים היה בורר לו קטיגור, והנאשם היה בוחר סניגור לעצמו, וכך הורכב בית הדין משלושה חברים.

אני שואל את חיים:

– חיים, האמת הדבר, שאכלת שתי מנות לחם?

– לא. – ענה חיים.

– ברל, אתה ראית את חיים אוכל שתי מנות לחם?

– כן, ראיתי – עונה ברל – עקבתי אחריו. מנה אחת אכל כאן. אחר כך יצא מן הצריף ואני אחריו. בחוץ, בבית הכיסא, מוסתר מעיני רואים, אכל את המנה השנייה.

– חיים, אני חוזר ושואל אותך, האמת הדבר?

– לא, לא אכלתי. – ענה חיים.

– ואתה ברל, אני שואל, יש לך עד נוסף, שראה את חיים אוכל שתי מנות לחם?

– לא, עונה ברל, איש לא היה. הוא נזהר, שאיש לא יראהו בכך. אני ראיתי זאת. אני נכון להישבע, כי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.

אנו, שלושת חברי בית הדין, התיישבנו בקרן זווית להתייעצות ופסקנו: לפנינו עדות של איש אחד בלבד, ועד זה אין לסמוך עליו, כי ייתכן שהוא עצמו היה הגנב, ורק כדי להצדיק את עצמו הטיל את האשמה על זולתו. לכן אנו מצהירים, כי רק משום שאין לנו שני עדים, לפחות, חיים חופשי, אבל אוי ואבוי לו, אם ייתפש בגנבתו. יחד עם זה אנו מזכירים גם את העד על האשמתו את חברו, בשעה שאין לו הוכחות מספיקות.

כשצעדנו למקום עבודתנו, לחש לי חיים:

– חבר סמי! נכון הדבר, אכלתי שתי מנות לחם.

– מה? – שאלתי נדהם.

– כן. – ענה חיים. גם היום וגם מחר אוכל שתי מנות לחם. שמע, סמי, מכרתי לאחד הצ’כים את טבעת הקידושין שלי תמורת ארבע מנות לחם.

– ומדוע לא סיפרת זאת לחברים של בית הדין?

– כי יראתי מפני הלשנה – ענה לי חיים.

שתקתי וגם הוא נדם, אבל במוחי ניקרה השאלה: מי אפוא הוא הגנב? העברתי במחשבתי את שמות כל בני הצריף, כולם בחורים הגונים, ואף־על־פי־כן אחד מהם גנב הוא. מי יודע, למה מסוגל אדם רעב… חשבתי והחלטתי להיות ער בלילה ולהשגיח. אני מוכרח למצוא את הגנב, ויהי מה!

שוכב אני על מזרון התבן עייף, סחוט לאחר העבודה הקשה. העיניים העייפות נעצמות. אבל אני מתאמץ בכל כוחי להיות ער. בכל זאת נרדמתי, וכך מתוך חלום שמעתי כעין פרידה, חבטה קלה. משהו נפל… אני ניתר ממקומי, מדליק נר. איני רואה איש אבל הכל מתעוררים ואני שואל: – למי חסר הלחם?

יעקב עונה בזעקה – לי, לי! מנת לחמי, מי גזל את הלחם?…

ראש הבית שואל: – מי התעורר הראשון? מי הדליק את הנר?

הכל מצביעים עליי, משתררת דממה. הכל נאלמים. ראש הבית מסתכל בי נכלם ובחשד. אני משסע את הדממה ומכריז: – מה אתם עומדים תוהים ובוהים? צריך לחפש את הלחם.

הגנב עוד לא הספיק לאכול או ו.

כולנו מתחילים בחיפושים. מחפשים בכל מקום – בפינות, בכל מזרון, ופתאום אנו רואים: בפינה על־יד מיטת קרשים אחת יש מאורה גדולה, וחולדה בגודל חתול עומדת ומכרסמת מנת לחם וסוחבת אותה למאורתה. אבל רגל המיטה מפריעה. החולדה הפסיקה לרגע לכרסם. בעיניים נוצצות הביטה בנו ושוב ניסתה לסחוב את הלחם למאורה. באותו רגע זרק חבר בכעס נעל־עץ והחולדה נמלטה.

כולנו שמחנו ונרגענו – אין בינינו גונב לחם!

אספנו את הלחם של כל החברים ועשינו מין מרק־לחם לכל הצריף. הדלקנו נרות חנוכה ובלחש פיזמנו – “מעוז צור”.

זה היה בראשית האביב ב־1943 במחנה לעבודת הכפייה של היהודים (צאַ"ל – צוואַנגס־אַרבייטס לאַגער) בעיירה בוּנצלאַוּ (שלאֶזיה התחתית). עבדנו אז בבית החרושת של איל הכסף הגרמני הוּברט לאַנד, שהיה מייצר מוצרי עץ שונים בשביל תעשיית הצבא הגרמני.

מיערות פולין וגרמניה הובאו קורות וכאן בבית החרושת ניסרו אותן לקרשים, ומהם עשו חלקים שונים של צריפים, “חמורי עץ” לאולמות בתי חרושת, שהיו קלים לפירוק ולהרכבה מחדש במקום אחר, מטוסי דמה (כדי להטעות את האויב שיפציצם במקום מטוסים ממש), ארונות שונים, שולחנות וספסלים לקסרקטיני צבא, ואפילו ארגזים לבקבוקי יין – כל מוצרי העץ, שתעשיית גרמניה הייתה זקוקה להם.

המחנה בבוּנצלאַוּ היה בפיקוחה של משטרת העזר הכחולה, ובית החרושת – בפיקוח הס.ס.

במשך הימים הצלחנו לערוך במחנה נשפי ספרות ושירה אחדים ואפילו הצגת מחזה. ופעם החליטה קבוצת חברים לערוך כתב־עת ספרותי אַקטואַלי.

עלה בידינו ל“ארגן” (להשיג) במחנה עפרונות, נייר ופתחנו בפעולה. כתבנו מאמרים מענייני דיומא, שירים, סיפורים ושונות. עם משתתפי כתב העת נמנו: חיים וולנרמן, שפיגל, קלמן צוויגל, ליפשיץ, אני עבדכם ואחרים, שלצערי הרב, איני זוכר עוד את שמותיהם.

גמרנו לכתוב את כתב העת, ובערבים פנויים קראנו אותו באוזני החברים.

מלבד מאמרים שונים כתבתי אז ספר בשם “ברל הנגר”. תיארתי בו את דרך הייסורים של יהודי נגר, בעיירה קטנה בפולין, שהוגלה למחנה, ונתקבל לעבודה כנגר בבית החרושת למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. שם משביעים אותו ממרורים וצרות אין קץ. הוא מתגעגע, נפשו עורגת לביתו הדל, לאשתו ולילדיו. תמיד הוא מעלה אותם בזכרונו, נאנח, מתייסר בגעגועיו וטוען לפנינו ולפני הקב"ה: – ריבונו־של־עולם, מדוע נענשתי כה קשה? מה פשעי, מה חטאתי? תמיד אכלתי את לחמי הדל בזיעת אפיים. בעמלי הרב פירנסתי את אשתי וילדיי. מעולם לא פגעתי לרעה באיש. יהודים, אנא, אמרו לי מדוע? על מה ולמה?.. אוי, ריבונו־של־עולם, מי יתן לי פצצה, פצצה!!!… חוֹלירע עליהם!

(מעניין לציין, כשהייתי פונה לחבר במחנה או לאחר השיחרור: “כתוב, תאר את כל הקורות אותך בימי היטלר,” היו – הוא או היא – כותבים את הזכרונות בצורה פיוטית. כשהייתי חוזר וטוען לפני ברל: “ברל, חובה היא לתאר את כל הפגעים, שנתנסינו בהם במחנה,” היה נענה ורושם – גם הוא הביע את צערו, זעמו וחמתו… בשיר.

לצערי, נאלצתי להשמיד את כל רשימותיי בימי צעדת המוות" בטרם שהגענו למחנה הכפייה “דוֹרה”. רק שיר אחד נחרת בזכרוני והוא שירו של “ברל הנגר”).

והנה השיר של “ברל הנגר”:

דרור

אני מתגעגע עליך

כל נפשי ולבי יערגו רק אליך הדרור,

לסבל ואל השמחה,

לאהבה, לנשמה שבך,

קרן אור

כי גדול, הה, גדול הוא הכאב,

השולט היחיד שבלב.

אני מהרהר, מהרהר ויורק,

מתענה ושואל לפרקים:

מדוע איני כמו הכול בן־חורין?!

משמע הגורם לכל זה הוא

השם, כי השם “יהודי” בי דבק,

שמאז ומקדם טמא הוא

בכל השווקים, בין כל העמים!

זאת דעתם, אל תצחק,

נפלטת מפי יריקה עוד אחת,

עת אכה על חזי, אבכה מר,

אני היהודי, אני ברל הנגר,

שמעולם לא אכלתי לשובע לחמי,

לא אני, לא אשתי,

וגם לא ילדיי,

עליו רב עמלתי ביגיע כפיי

כל חיי!

ואני, הם אומרים, היהודי העמל

אשם במחול השדים שפשט בתבל,

ועליי עוד לשאת בדמי השחיטה,

כי אני היהודי מתמיד ומאז

לפשעי העולם כפרה,

ועליי לשלם את המס.

הרוק על חכי מחלחל,

בשלישית הוא פורץ

על כל כנופיות הנאצים מתגלגל:

לכו “אדונים גזעיים” לעזאזל,

שאותי כבלתם במרתף החיים,

ותיל שומר צעדיי מעטים,

ושכני היחיד הרעב הוא.

פטיש תנו לי, הבו,

אליו מתגעגע אני ולדרור

ללחם קיבר ולאור.

וסופו של דבר, ברל הנגר ברח מהמחנה, כדי להגיע למחנות הפרטיזנים, אבל נתפס ומת בייסורים רבים.

* * * * *

את כל כתבינו היינו מצפינים בעליית הגג של הצריף, ז"א הזזנו קרשים אחדים מתקרת הצריף, ובין התקרה והגג הוטמנו כל כתבי היד שלנו, כדי שלא תשורם עין שומרינו ולא ימצאום. אוי ואבוי היה לנו, אילו חלילה וחס, נפלו הכתבים לידיהם.

* * * * *

בשתי השנים הראשונות של המלחמה, כשהגלו אותנו למחנות הכפייה, הייתה עוד אפשרות לקבל מהבית חבילות מזון ואפילו בגדים. אז היינו עוד לבושים בבגדי אזרחים, בבגדים שלנו, שהבאנו מן הבית. במשך זמן מסוים נתחייבנו לחתוך בבגד מגן דוד ומתחתיו לתפור חתיכת בד לבן, שגזרנו מכתונת. מובן, כי חיפשנו כל מיני דרכים, שלא לקלקל בגד טוב בחיתוכים אלה, כי בגד שלם, לא חתוך, אפשר היה למכור לפולני, לבן צ’כיה, או לנוכרי אחר, תמורת לחם או דברי מזון אחרים. מה עשינו איפוא? התחכמנו ותפרנו לנו מגן דוד לבן בצורה כה אומנותית, שעין המשגיחים לא הבחינה בכך, שהבגד אינו חתוך.

כך עשיתי גם אני בבגדיי, שלבשתי בשעת העבודה, וכאשר קיבלתי מהבית זוג מכנסיים או בגד אחר, לא חתכתי בו והייתי מקבל תמורתו צורכי מזון, וכך הצלחתי להיעזר קצת במצוקתי.

פעם ביום א' בשש בבוקר, כשיצאנו למיפקד הבוקר, הודיעו לנו, כי היום, משמע כעבור שעה, תהיה ביקורת של מקומות מגורינו, וכמיספר עובדי הכפייה בצריף, חייב להיות מיספר הצרורות או המזוודות בגודל מסוים. את כל השאר חייבים למסור למחסן הכללי. התחלנו לארוז, לפרק ושוב לארוז. כל אחד חיפש מקום מחבוא לזוג מכנסיים, למטפחת, או למיזע, כדי תהיה לנו האפשרות למכור אותם באתר העבודה.

בדיוק בשעה שבע נשמע קול שריקה – אות לצאת לכיכר המיפקד להיפקד. הכול יוצאים בריצה והמשטרה הכחולה ואנשי ס.אַ. עוברים מצריף לצריף ובודקים.

מפקד המחנה נושא “נאום”. הוא אומר, כי הוא מרוצה להיווכח, כי כולנו מילאנו את הפקודה כראוי ואנו ראויים לשבח על כך. אבל במקום מגוריהם של שלושים איש, נדמה לו, כי יספיק צרור אחד לכל שלושה אנשים. לכן ניתן לנו זמן של שעה אחת לחזור ולארוז, ואת כל השאר חובה להעביר למחסן הכללי.

אפשר לתאר את המבוכה והמהומה. ארזנו וחזרנו וארזנו ושוב ארזנו וחיפשנו מקום מסתור לבגדינו ובקושי רב צירפנו הכול בעשר חבילות.

השעה שמונה. נשמעת שריקת המיפקד. הכול אצים־רצים. שוב באים שומרינו. הם עוברים מבית לבית ובודקים…

המפקד “נואם” שוב. הוא מאוד, אפילו מאוד־מאוד מרוצה. הכל בוצע כפקודתו וזה ממש פלאי פלאים. אך הוא חזר בו מדעתו: הרבה יותר מעשי ויותר יפה, שלא יהיו צרורות כל עיקר… אפשר למסור את כולם למחסן הכללי, ואם מישהו יהיה זקוק לבגד, משום שבגדו נקרע, יפנה למחסן ויקבל בגד אחר… והוא קרא לחברים אחדים משורתנו ופקד עליהם להעביר את כל הצרורות למחסן. אחר כך נשמעה הפקודה: “כולכם לחזור לצריפים!” חזרנו לצריפינו.

בתחילה התעצבו והצטערנו מאוד. הנה היו לנו בגדים משלנו, בגדים שהיו קשורים בזכרונות מהבית. יש שהבגד היה מתנת¹ אמא, אבא, אח או אחות או של ידיד. מלבד זאת, תמורת בגד אפשר היה להשיג מעט מזון לשבור את הרעב, לפחות לזמן־מה.

לאט לאט התרגלנו והסתגלנו למצב ביש זה. היינו מתנחמים, כי במחבוא יש עוד איזה לבוש למכירה בשעת הצורך. חבריי ואני, המשתתפים ב“כתב העת” הצלחנו להסתיר מיספר בגדים במחבוא שבין קרשי התקרה והגג. שם הצפנתי את חליפתי היקרה ביותר.

פעם בלילה הלכתי להצפין דפים אחדים, שזה עתה כתבתי בהם את החומר לכתב העת. אני מרים את הקרש, תוקע את ראשי בפתח ורוצה לראות היכן להניח את הדפים וגם לחטוף מבט על חליפתי היקרה. ועיניי חשכו: עליית הגג הייתה מלאה מלבושים שונים ונעליים, אך חליפתי איננה. נעלמה. לצעוק חמס בקול לא יכולתי. בלחש שאלתי עליה את חבריי, אבל איש מהם לא ידע על כך דבר. הצטערתי מאוד מאוד, ממש הלב כאב ממפח נפש – זו הייתה חליפתי הטובה ביותר מימי היותי בברלין. אך מאידך גיסא שמחתי, כי עגמת נפש כזו אינה צפוייה לי עוד. החליפה, שאני לובש אותה, לא תילקח ממני, ואחרת אין לי. “אשריי, יתום אני”.

בבית החרושת למוצרי העץ עבדו פועלים בני לאומים וארצות שונים: שבויים צרפתים, אוקראינים, פולנים, צ’כים ואחרים. באולם הגדול, שבו ניסרו מגזרי העצים קרשים, עבדו יהודים, צרפתים וצ’כים אחדים. שם היה מסור ענק שהותנע, רצועת עור באורך חמישה־עשר מטרים וברוחב מטר הייתה קשורה למנוע.

ביום בהיר אחד, כשהלכנו בבוקר לעבודה והגענו לבית החרושת, נתקלנו במהומה רבה ובמבוכה. משטרת הפלילים ושוטרים אחרים, אנשי ס.ס. וס.אַ. עם כלבים והגיסטפו – כאן. כולם מתרוצצים, מודדים ומצלמים, כל הטורים עומדים: צ’כים, פולנים אוקראינים, וגם החיילים הצרפתים השבויים. כל טור עומד לחוד. גם אנחנו נשארנו עומדים. מה קרה?… והנה אנו רואים, כי קוראים לכמה צרפתים, יהודים וצ’כים, שעבדו בניסור הקורות. בשעות הלילה נעלמה רצועת העור של המכונה. “זה מעשה סבוטג' גדול ונורא,” אמר ראש הגיסטפוֹ (משטרת בלשי החרש), כי בית החרושת יפסיק בהכרח לפעול. רצועת עור אחרת אין לעת עתה. עד שיכינו ויעבדו רצועת תחליף יעברו ימים.

המפקד פונה לכול:

“כל היודע היכן הרצועה ויודיע על כך למשרד, יקבל פרס. ואם הוא אחד העובדים החופשים, יקבל חופש של ארבעה שבועות ויהיה רשאי לנסוע הביתה. על האשמים יוטל עונש קל. אך אם לא ייעשה כך, והאשמים יתפסו, יידונו לתלייה על חטא הסבוטג', וכל העובדים בשטח המינסרה ייענשו חמורות”.

יום תמים עמדנו שם. הכלבים רחרחו כל אחד מאתנו. עשו דפוסי גבס מהסוליות של כל אחד מאתנו, וחקרו לחוד כל פועל: היכן עבד אמש, והיכן היה ומה עשה, אבל ללא כל תוצאות.

והנה אני שומע, כי קצין אחד אומר לחברו: “זו מלאכתם של הצרפתים, היהודים והצ’כים”. הצ’כים היו פועלים חופשים.

באותו יום לא עבדנו, כדי שלא יימחו העקבות. חזרנו למחנה ומחשבות מרות מציקות לנו – מי יודע, מה יהיה עתה גורלנו… עייפים עד מוות מעמידתנו במשך כל היום שכבנו ונרדמנו מייד. בלילה פרצה דליקה בבית החרושת. העירו אותנו. מוקפים שומרים רבים הוזעקנו לבית החרושת. קרשים לאלפים נערמו שם וצריך היה להרחיקם ממקום השריפה. כל הלילה עמלנו קשה וסחבנו קרשים, ואנשי ס.ס. וס.אַ. וכלביהם נוגשים בנו. הם חבטו בנו במקלותיהם. הם אילצו אותנו לסחוב את המשא הכבד בריצה, ואם נעצר מישהו בשל אפיסת כוחות, קפצו עליו הכלבים המשוסים, או שהלמו במקל על גבו.

לאחר ליל התרוצצות ועמל אל־אנושי, סבל וכאבים ממהלומות הנוגשים חזרנו למחנה לפנות בוקר ונפלנו עייפים וסחוטים. הספקנו לישון רק שעות מעטות, ושוב העירו אותנו למיפקד. יצאנו ושאלנו איש את רעהו: מה קרה שוב?…

צרפתי אחד ברח הלילה. תפסוהו. הוא היה לבוש בחליפה אזרחית ובה סימני מגן דוד תפור רק – לא חתוך.

מפקד המחנה קרא: “מיהו בעל החליפה, שהצרפתי לובש? שיופיע מרצונו ומייד!” צעדנו ליד הצרפתי איש אחרי רעהו. אני מציץ בצרפתי ורואה – הוא לבוש בחליפתי, שהייתה על עליית הגג. בבטנה האפורה של הכיס השמאלי היה רושם שמי. גם אם אחריש ואכחיש, אפול בידיהם. אני צועד קדימה ואומר:

– אני מודיע, כי החליפה היא שלי.

– כיצד הגיעה החליפה אל השבוי הצרפתי? – שואל המפקד, ואני עונה:

– מסרתי את החליפה למחסן ויותר מזה איני יודע דבר.

– הראה, מי נתן לך או מכר את החליפה? – אמר המפקד.

הצרפתי צעד ועבר בין כל שורותינו, התבונן בפני כל אחד ולא “הכיר” איש מאתנו. מה היה גורלו של הצרפתי, איני יודע. אך אותי דנו לעשרים מלקות על החטא שחטאי ולא חתכתי את הכתובת “יהודי” (כך קראו למגן־דוד).

לאחר שלושה ימים יצאנו לעבודה. הרצועה החדשה הייתה ארוגה מחבלים של נייר. את רצועת העור לא מצאו. רק אנו במחנה היינו מקבלים בסודי סודות ומזמן לזמן בעד מנת לחם נתח עור לסוליות, כדי לתקן את נעלינו הקרועות. מוצאו היה בוודאי מרצועת העור בת חמישה־עשר המטרים.

פעם, בשעה שהיינו בעבודה, הגיע למחנה מכסה גגות גרמני לתקן את גגות צריפינו. ברבים היו חורים והגשם חדר דרכם. הפועל עקר חלק גדול מן הגג, כדי לקבוע שם רעפים חדשים ופתאום נתגלה לעיניו מחסן מלבושים, נעליים וגם עור סוליות. הוא פנה לגיסטפו להודיע על המציאה.

מברלין בא במיוחד בטיסה השטורמבנפירר, המיור לינדנר, שהיה אחראי לכל מחנות היהודים.

אנו היינו בשעה זו במקומות העבודה. מייד יצא צו: “כל היהודים יצעדו תיכף ומייד חזרה למחנה!”

אנו רצים־אצים ומסתדרים בשורות. סופרים אותנו ואנו צועדים למחנה. ושוב אנו מסתדרים בשורות למניין. מיספר הנוכחים נכון. אנו עומדים ועומדים, שעה, שעתיים, ואיננו מבינים, מה קרה. והנה הגיע לינדנר ובני פמליתו ופועל הרעפים הגרמני וסולמו אתו. הפועל משעין את הסולם על צריפנו, לאט לאט הוא עולה בסולם ומתחיל בעקירת הרעפים מן הגג. אנו עומדים מסתכלים וחשים כאילו הוא קורע נתחי בשר מגופנו.

– אויה, שוד ושבר – פורצות המילים מפי ולבי הולם. כל כתביי וכתבי הז’ורנל מונחים שם, ובגדים, נעליים. ו… עור סוליות. היום יתחולל כאן חורבן איום ונורא.

לינדנר מעוצבן, הוא חובט במגלבו הקטן על מגפי הלקה הגבוהים שלו. יותר ממנו מעוצבן מפקדנו. אם יימצא משהו שלא כדין, אינו מפקד עוד, והוא יישלח לקרבות – לחזית. המתח עצום. מסביב דממה. דממת אימים. פני אנשינו חיוורים כפני מת. הנשימה נעצרת. הגרמני שם על הגג עוקר רעף אחרי רעף. לאט לאט נחשף כבר חור גדול. הפועל פונה אל לינדנר ורוצה לומר לו משהו. לינדנר מבחין בכך ומתקרב לסולם. נשמע קולו של הגרמני שעל הגג האומר: “אדוני השטורמבנפירר”… באותו רגע באה בריצה עלמה מהמשרד. היא מתנשמת בכבדות וצועקת בקול: “אדון שטוּרמבנפירר!… אדוני השטוּרמבנפירר!! ‘הזוֹֹנדר־באַוּפטראַגטר’ (גנרל היינריך שמאֶלט²) מחכה על הקוו, הוא רוצה לשוחח אתך”. לינדנר הסמיק וצעד בחופזה עם פמליתו ולא חזר עוד, כי טס מייד לברלין.

מפקד המחנה עלה על הסולם, הציץ בחור שנפער בגג וצעק: “אלי שבשמים, חזיז ורעם!” הוא ירד מהסולם, שילח את הפועל ופקד עלינו להוריד את כל הדברים שעל העלייה ולהעבירם למחסן. בשעת ההעברה הצלחנו להטמין את כתבי היד שלנו.

אחר כך הוטל על כולנו עונש של עבודה נוספת. אבל המפקד היה מרוצה מה“נס” הגדול, שהגנרל היינריך שמאֶלט הזעיק אליו לברלין את לינדנר. ואנחנו בוודאי היינו מרוצים, בוודאי ובוודאי… עד שהגיע יום “צעדת המוות” שלנו, הידועה לשמצה, יכולנו עוד לרכוש נתח עור מרצועת חמישה־עשר המטרים לתיקון נעלינו.

היה זה בערך בשנת 1944 במחנה הריכוז בוּנצלאַוּ. עבדנו בבית החרושת המקומי למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. באותו בית־חרושת עשו בין יתר המוצרים גם צריפים וגם מטוסי דמה (אַטראַפן), שהוא העתק מדויק של מטוסי הקרב הגרמנים “מסרשמידט”. מטוסי דמה אלה הקימו הגרמנים בנמלי תעופה מדומים, מרוחקים קילומטרים אחדים מנמלי התעופה הממשיים כדי להטעות את האויב, שיפציץ את נמל התעופה המדומה במקום לפגוע במטוסים ממש.

בינינו נפוצה אמרה (איני יודע, אם אמת הדבר או רק בדיחה), כי הרוסים הפילו על נמל התעופה המדומה פצצות של עץ ועליהם הכתובת¹ “עץ על גבי עץ” (דיאֶראֶבוֹ נה דיאֶראֶביה).

בשל ידיעתי היפה הן לדבר והן לכתוב גרמנית, סיפחו אותי ועוד שלושים חברים לעבודה זו של בניית מטוסי דמה. באותה מחלקה עבדו גם נשים וגברים גרמנים קשישים, שהיו פטורים משירות צבאי סדיר. ה“שלטון” במחלקה זו היה בידינו, היהודים בני הקאצט, ולא בידי הפועלים הגרמנים. מה היה טיבו של אותו "שלטון‘? מסמרים, ברגים, צבעים, דיקטים וכד’ אי אפשר היה להשיג באותם ימים בעד כל הון, משום שכל המוצרים הופנו לתעשיית הצבא. הנהלת בית החרושת ידעה, כי אנו, אנשי המחנות, נתונים להשגחה חמורה יום ולילה, ואין לנו שום אפשרות להבריח משהו מבית החרושת לשם מכירה, כפי שעשו זאת הפועלים הגרמנים קודם. הם גנבו מסמרים ותמורתם קיבלו מצרכי מזון מהאיכרים בכפרים. מלבד זאת סברו, כי בגלל סבוטג' מוטב לתלות יהודי שנתפש ולא גרמני עובר על החוק, וכן בחרו באחד מאתנו לאחראי למחסן.

בבוקר, כשבאנו לעבודה, היה המחסנאי מקבל את המפתח למחסן ומחלק מסמרים, ברגים, דיקטים וכדומה. כל אחד היה חייב לחתום על מספר המסמרים והברגים שקיבל. מדי ערב היה מחויב להחזיר את הנותר וגם את המסמרים והברגים המקולקלים. היה ידוע וקבוע מראש, כמה מסמרים וברגים היו דרושים לכל פריט (את המסמרים תקענו בריווח של כל שלושה סנטימטרים).

מזמן לזמן ערכה הנהלת “ס.אַ.” ביקורת כדי לוודא, אם לא עשינו מעשה סבוטג'. בכל זאת ידעה ה“חבורה” לשית עצות והיו עורכים עסקי חליפין עם הגרמנים: מסמרים תמורת לחם, ברגים תמורת נקניק וכדומה.

פעם בא אליי גרמני והראה לי סידור קטן, שהיה לו. תמורתו דרש עשרים וחמישה מסמרים, סיפקנו לו עשרים וחמישה מסמרים וקיבלנו את הסידור הקטן.

לאחר ימים אחדים בא אליי חבר, שעסק בהתזת צבע על מטוסי הדמה, כדי שייראו כמטוסים ממש, וסיפר לי, כי ברצונו להתפלל במניין ולומר קדיש ביום מותו של אביו, ולכן הוא מבקש את הסידור הקטן.

עניתי לו: “שמע נא, אברהמל! אני נותן לך את הסידור הקטן. מייד תהיה הפסקה בת עשר דקות. קח לך תשעה חברים אל חדר ההתזה, שם תוכלו להתפלל ולומר קדיש. אבל ראה, הזהרתיך! לבל תיתפשו!… אוי ואבוי יהיה לך ולנו, אם יימצא אצלך הסידור הקטן”. הוא הבטיח לי, שייזהר ואין לחשוש. הכל יהיה בסדר.

בהפסקה נכנסו חברים אחדים לחדר ההתזה והתפללו שם. ופתאום – רעש ומהומה: “ביקורת חפצים! ויישאר כל אחד במקומו!” הוקפנו באנשי ס.אַ. וס.ס. אצל כל אחד חיפשו בכיסיו ובכליו כדי לוודא אם לא החביא מסמרים או ברגים, ובינתיים, הן אם הוא אשם והן אם הוא נקי מחטא, ממטירים עליו סטירות, מהלומות ובעיטות.

בחדר ההתזה תפסו את כל החבורה בשעת התפילה ואת אברהמל, בשעה שאמר קדיש, לקחו ממנו את הסידור וצרחו: “הקשיבו! היהודים נתכנסו לאספת־מחתרת!”

אני, האחראי לקבוצה, נקראתי להסביר, מהי אספת הסתרים הזאת… בקושי רב הצלחתי לשכנעם, כי “היהודים ערכו תפילה לזכר נפטרים”. השאלה היא אפוא: היכן לקחו את הסידור הקטן? אמרתי: “מצאתי בדרך מהמחנה לעבודה”.

הם ערכו פרוטוקול. את הפרוטוקול עם הסידור הקטן, אמרו, ישלחו לברלין, ושם יחליטו על העונש המגיע לי. לעת עתה נתנו את ה“קוֹרפוּס דליקטי”, את הסידור הקטן, לרב האומנים לשמירה.

ראיתי, כי רב האומנים לוקח את הסידור הקטן, הולך אל משרדו, שם אותו במגרת שולחנו ונועל אותה.

בערב, כשיצאנו אל המחנה והסתדרנו למיפקד, קראו לפנינו על ה“פשע” שפשענו. אותי, כאחראי, קראו אל המפקד הראשי של המחנה.

המפקד הראשי של המחנה היה אדם הגון (מקרה יוצא מן הכלל). אמנם היה האַוּפט־שטוּרמפירר של הס.ס., אבל הוא לא היה מרוצה, כשהשמיעו באוזניו את תוארו זה. הוא דרש, שיקראו לו בתוארו הצבאי: “ריטמייסטר”. וכשפנו אליו ואמרו: “האדון האַוּפט־שטוּרמפירר” היה רוטן ומעיר: “ריטמייסטר, מובן!”

הריטמייסטר שאלני, מניין לי הסידור הקטן… והוסיף: “בן־אדם… הרי זה מעשה אווילי ובזוי…”

הריטמייסטר היה אחראי למחנות אחדים וביניהם גם למחנה שלנו. היו לו יחסים רעים עם הס.אַ., שניהלו את בית החרושת. הוא ידע, כי הפרוטוקול שימש בעיקר כהלשנה על דרך הנהלתו את המחנות יותר מאשר הכוונה לפגוע בנו. והייתה זאת בשבילו שאלת חיים ממש, שהפרוטוקול לא יישלח לברלין. הוא אמר לי:

– “מדוע לא נזהרתם ונתפשתם?”… והוסיף ושאל: “נו, וכיצד הגיע לידכם הסידור הקטן?”

סיפרתי לו מחצית אמת ושקר גמור, כי במקום עבודתי מצאתי בארוני הקטן את הסידור בצירוף מכתב (את המכתב קרעתי מייד, מחשש פן ימצאוהו אצלי). במכתב היה כתוב: “היות שיהודי גנב ממני 25 מסמרים, אני לוקח ממך בחזרה 25 מסמרים ותמורתם אני נותן לך את הסידור הקטן, המונח אצלי זה זמן רב”.

הריטמייסטר עצם עין ואמר: “האם עליי להאמין לך…” והמשיך, כי יאמין לי, אם אביא לו את הסידור הקטן. הבנתי, למה הוא מתכוון ועניתי: “יאַווֹל, אדון ריטמייסטר”. יצאתי וחזרתי לצריף המחנה.

במחנה שלנו היה לבלר המחנה אסיר אוסטרי, לא־יהודי. מוצאו מווינה. באותו שבוע, שבו עמד לחוג את יום חתונתו, הגלוהו הגרמנים למחנה בונצלאַוּ. ארוסתו רצתה להימצא בקרבתו ונרשמה לעבודה בגרמניה. היא תמרנה וסידרה, עד שנתקבלה כמזכירתו של רב האוּמנים בבוּנצלאַוּ. אסור היה לאיש לדעת, כי יש לה איזו שייכות ללבלר המחנה.

פעם נעניתי לבקשתה ולקחתי מידה מכתב ללבלר המחנה והעברתיו לתעודתו. הלבלר גילה לי בסוד, כי היא אשתו. אבל צריך לשמור את הדבר בסוד, פן יגלו גם אותה לאיזה מחנה. וכך הייתי למקשר בינו לבין אשתו.

כשמסרתי לה מכתב, סיפרתי לה בקיצור נמרץ על הסידור הקטן. לא ארכו הימים והיא שלפה ממגרתו של רב האומנים את הסידור הקטן בשבילי.

הברחתיו למחנה ומסרתיו לידי הריטמייסטר. הריטמייסטר שאל: “נו, כיצד עשית זאת?” עניתי לו: “לא עשיתי מאומה, פתאום מצאתיו בארוני הקטן”. ואכן הייתה זאת אמת. הרמתי ידי, הושטתי שתי אצבעות ואמרתי: “אני נכון להישבע על כך”. הריטמייסטר שוב עצם עין אחת ואמר: “נו, יפה – היעלם!” מיהרתי וחזרתי לצריפי.

* * * * *

אנחנו היהודים מחויבים היינו לספק יום יום עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. המטוס היה מחולק לפריטים. על־יד כל פריט עבדו שניים או ארבעה חברים: שניים עשו תמיד את הכנף השמאלית, שניים אחרים – את הימנית, וארבעה – את הבטן, ושניים – רק גלגלים. עשיית כנף למשל, עלתה מאתיים מארק, גלגל – חמישים מארק, בטן – חמש מאות וכדומה.

ואף־על־פי שבכל פעם היה חסר חומר אחר, היינו חייבים לספק בזמן הקבוע עבודה בעשרים אלף מארק.

הס.ס. היו מאיימים על רב האומן, כי ישלחוהו לחזית המזרח, ואותנו – לעבודת פרך: לחצוב אבנים ולהטעין טיט. לא פעם היינו עומדים אובדי עצות – איך לבצע את מכסת העבודה בשווי הקבוע.

היינו מיואשים. לא היה לנו כל מוצא. תמיד חסרו מסמרים, ואי אפשר היה לבצע את המכסה הקבועה. נצנצה מחשבה במוחי: הלכתי את האומן למשרדו ואמרתי לו: "בין כך ובין כך יש לנו גלגלים וכנפיים הרבה יותר מאשר חלקים של בטן המטוס. הבה נעשה כולנו רק את פריט הבטן. השווי של פריט זה הוא חמש מאות מארק ובקלות נוכל לעשות עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. האומן הביט בי בחוסר תקוה ואמר: “עשו מה שתרצו, אבל אם לא תצליחו, אישלח אני לחזית המזרחית!”…

מאותו יום הייתי אני המגלגל את העניינים, ולא האומן. יום יום סיפקנו עבודה בשווי של אותו סכום. אבל אוי ואבוי היה לנו, אילו ערכו ביקורת של מספר המטוסים, שאפשר להרכיב. אז היו קובעים, כי יש לנו גלגלי שמאל מרובים יותר מגלגלי ימין, יותר פריטי בטן מאשר גלגלים. אבל כיוון שמזמן לזמן היה חסר לנו חומר מסוים, היינו מצליחים פעמים אחדות תודות ל“תירוץ” זה להתחמק. ובינתיים סיפקנו מספר יותר קטן של מטוסים. ייחלנו לנס מן השמים, שיחלצנו ממעגל קסמים זה.

פעם ניגש אליי האומן חיוור כמת וקרא לי למשרדו. שם אמר לי בקול צרוד: “עסק ביש!… מחר יבוא אלינו השר לאפסנאות, הפרופסור אלברט שפאֶר. הוא רוצה לראות את מטוסי הדמה שלנו”. והאומן הוסיף ואמר: “עתה איגרר לקרבות… ואתם… רק ה' בשמים הוא היודע…”

האומן נאלם וישב אומלל² ודומם. בדיוק אז היה מחסור במסמרים, בווים ובברגים, ודווקא היום סיפקו את כל המטוסים, שאפשר היה להרכיבם, ועתה אין שום בורג, אין אף וו כדי הרכבת מטוס אחד. האומן הסתכל בי מוכה ייאוש ובתחנונים, כאילו הייתי אני השר העומד לבוא וכאילו יש בכוחי להצילו. אמרתי לו: “אדוני האומן, אל ירך לבך ואל תפחד, הכל יהיה בסדר” אבל כיצד זה יהיה, לא ידעתי.

שעות העבודה נסתיימו. אנו צעדנו אל המחנה. בשעת מעשה הרהרתי בלבי: “חבל, עבודה טובה הייתה זאת, בחורף תחת קורת גג ולא בחוץ בקור העז. את האומן אנו מכירים כבר – הוא בידינו”. החברים היו “מארגנים” להם מעט מזון תמורת מסמרים. עניין הסידור הקטן כבר נשכח. ועתה מי יודע, מה ילד יום?…

אחרי־המיפקד הלכתי אל החברים שעבדו עמי בעשיית מטוס הדמה, וסיפרתי להם, כי השר לאפסנאות אלברט שפאר, יבקר מחר בבית החרושת. הוא רוצה לראות מטוס מסרשמידט יו־25, ולנו אין מסמרים, אין ברגים, אין ווים. אין שום אפשרות להרכיב אפילו מטוס אחד. צפויה לנו קטסטרוֹפה – התמוטטות גמורה… נמלכנו בדעתנו והגענו לידי החלטה: אנו מוכרחים להשיג מסמרים וברגים למחר ויהי מה! עלינו להציל את בית החרושת. חבל להפסיד מקום עבודה משובח זה.

למחרת באנו לעבודה. כל אחד חיפש ומצא במחבואו מסמרים וברגים. לאחר שעה קלה היו בידינו כמעט עשרים וחמישה קילוגרמים מסמרים. כל אותו יום דפקנו בפטישים על העץ הנבוב בלי מסמרים. את המסמרים שמרנו לרגע בואו של השר.

הרכבנו מטוס, אבל כיוון שלא היו לנו ברגים וחסרו קרסים, חיברתי לייד הכנפיים, במקום שהיו צריכים להיות ווים, שני מוטת ארוכים. בבטן המטוס הושבתי שני חברים צעירים להחזיק את הכנפיים. בכל שאר המקומות השתמשנו ככל האפשר במסמרים במקום ווים – והמטוס קם והיה.

בדיוק בעשר בבוקר בא רב האומן לאולם עבודתנו והכריז: “הקשב, שש!”… “שש” הייתה מלת סיסמא, כשהיינו נזהרים מפני השומר שלנו או מפני האומן, שלא יתפסונו בשעה שהתבטלנו. רב האומן הריח את משמעות המלה “שש” ולא פעם נענשנו בגללה. היום נכנס אלינו ובפיו סיסמתנו: “הקשב, שש!”… שפירושה – לעבודה ־ הוא בא!

נשמעה המולה. החבורה שלנו התחילה ב“פעולת תיאטרון”, שבוימה על־ידי. הפטישים הלמו על מסמרים עד להחריש אוזניים. מעולם לא עבדנו בחריצות ובזריזות כזאת. ראשון צעד הממונה על בית החרושת – איש ס.ס. בדרג גבוה של שטוּרמבנפירר, אחריו – השר אַלברט שפאֶר (האם היה זה באמת אלברט שפאר, איני יודע עד היום) ואחריו קבוצת אנשי ס.ס. בעלי דרג גבוה. האומן שלנו התמתח, הושיט את יד ימינו וקרא: “הייל היטלר!!!” בשל קולות הפטישים לא נשמעה קריאתו. האומן הוליך את השר והסביר לו, כיצד בונים מטוס דמה. השר שאל את האומן אם הכל הולך למישרין ואם מספקים חומרי הגלם בדייקנות. האומן ענה: “כן, לפעמים, אבל יש, שאין אספקה במידה הדרושה”.

הם יצאו לחצר להתבונן במטוס. לבותינו הלמו מפחד ומדאגה. בחוץ היה קור עז – עשר מעלות מתחת לאפס. החברים הצעירים ישבו בבטן המטוס זה כשעתיים רועדים מקור. האם יעמדו בכך?… האם לא יתפורר המטוס לחלקיו, כשינסו לבדוק את חוזקו? המתח היה עצום.

לאחר עשר דקות חזרו לאולם העבודה. שמעתי את השר אומר: “יפה מאוד”. פני האומן שלנו קרנו. הוא התמתח ככל האפשר יותר מקודם, הושיט את יד ימינו ושאג: “תודה, אדוני השר, הייל היטלר!!!”

השר ופמליתו ורב האומנים יצאו. וממש באותו רגע של יציאתם נעלמה יתרת המסמרים, כאילו בלעה אותם האדמה. החבורה הלמה בפטישים על גבי הקרשים ללא מסמרים, רק כדי להקים רעש, כאילו הם עובדים. הייתה התחזות גמורה. האומן שלנו היה שבע רצון וכן גם אנחנו.

למחרת הגיע מטען של ברגים ומסמרים. שוב עשינו מטוסים והחבורה חזרה “לארגן” לעצמם צורכי מזון תמורת מסמרים. ואם לא עשינו את המכסה כדרוש, התקיימנו שוב על־ידי עשיית פריטי הבטן, ובלבד שהגענו בסיכומו של יום לעבודה בשווי של עשרים אלף מארק.

אוי ואבוי היה לנו ולאומן, אילו הייתה באה ועדת ביקורת ודורשת להרכיב את כל המטוסים. אז היו נוכחים לדעת, כי יש יותר ממאה בטני מטוס, לעומתם רק שבעים כנפי ימין, חמישים כנפי שמאל, מאה וחמישים מדחפים וכדומה. מי יודע, כמה מאתנו, בצירוף האומן שלנו, היו נידונים לתלייה או לירייה על הסבוטג'.

למזלנו התקרבה החזית הרוסית אלינו, והס.ס. נאלצו לחסל את המחנה שלנו – אז הריצו אותנו ב“צעדת המוות”, הידועה לשמצה, לברגן־בלזן.

בשעה שעזבנו את המקום, ראינו עשרות משאיות עוזבות ועליהן מטוסי הדמה “שלנו”.

(ההצגה האחרונה במחנה בוּנצלאַוּ)

ההצגה האחרונה במחנה הכפייה של בוּנצלאַוּ נערכה בימי חג המולד ב־1944. הרוסים כבר כבשו את פולין והגיעו לשערי גרמניה. המשמעת במחנה כבר לא הייתה חמורה ביותר: לכבוד ימי חגיהם הרשה לנו מפקד המחנה ליהנות משעתיים של בילוי. אבל הצגה זו שערכנו לא הייתה רק ליהודים, כי המחנה, שהיה קודם מיוחד לאסירים יהודים בלבד, קלט במשך הזמן עובדי כפייה בני עמי אירופה שונים.

שפת ההצגה הייתה גרמנית. באולם נכחו גם אנשי ס.ס.

כשקראתי את השיר, שכתבתי במיוחד לנשף חגיגי זה, הלם בי הלב. לא עלה על דעתי, כי באותו נשף “חגיגי” יהיו גם נציגי ס.ס., נקראתי לבמה ולא יכולתי להיסוג. בשיר זה שכתבתי הסתיים כל בית בשורתיים אלה:

"חברים, קרוב קיצו של המחול הנאצי הגדול,

בשנה הבאה נהיה כולנו בני דרור, יוסר העול"

מובן מאליו, כי השמטתי את המלה “נאצי”. אבל כל מי שנכח באולם ירד לסוף דעתי. וכשקראתי וחזרתי על השורתיים:

"חברים, קרוב, קרוב קיצו של המחול,

בשנה הבאה נהיה בני דרור ויוסר העול"

חזרו וקראו כל עובדי הכפייה בהתלהבות: “יוסר העול! יוסר העול!” ואיש הס.ס. שעמד בסמוך אליי, קרא לעומתי: “סבור אתה?!!!…” אבל הם לא פגעו בי. ואכן בשנה הבאה בא יום השחרור.

* * * * *

עברו שבועות אחדים לאחר הנשף החגיגי. בא יום העשרה בפברואר 1945. במחנה בונצלאַוּ לא ישנו בלילה. כל אותו לילה רעמו תותחים. כשהצצנו בעד חלונות הצריפים שלנו, ראינו, כי בצריפי מגוריהם של שומרינו דולקים נרות ורבה שם המהומה.

למחרת בבוקר לא יצאנו לעבודה. בשעת המיפקד הסבירו לנו, כי העבודה בבוּנצלאַוּ הסתיימה בעיקרה וכל המחנה ייסגר. האסירים הבריאים יועברו עכשיו למחנה אחר ואת החולים יעבירו אחר כך.

רבים מאתנו היו במבוכה ולא ידעו מה לעשות – להתחלות ולהישאר במחנה או להצטרף ולצאת עם הבריאים.

נפוצה שמועה, כי הרוסים כבר קרובים למחנה, וכדאי להישאר ולהשתחרר בקרוב. כן סברו אחדים מהבריאים. ואילו אחדים מהחולים רצו להימנות עם הבריאים ולהצטרף ליוצאים, משום שמועה, כי את החולים ירעילו, ואת כל המחנות עם המתים שבתוכם ישרפו באש… אפשר לתאר את הפחד והמורא הגדול, המבוכה והקושי להחליט: להישאר או לצאת. היינו מתלוצצים: מה טוב ליהודים – אל תעשה ותישאר, או עשה וצא.

בעצבנות ובדיכאון הייתה מהולה גם שמחה חרישית לרעמי התותחים של הרוסים שנשמעו קרוב מאוד. ואולי לא יהיה צורך לצאת? אולי יגיעו הרוסים לכאן וישחררונו? המתח הזה מרט את העצבים. כן חלף יום. בלילה שוב נדדה שנת כולנו. האסירים התלחשו, התייעצו זה בזה, תכננו… וציפו לסלקציה: “מי יחיה ומי ימות” – מי יצטרף להולכים ומי יישאר. ציפו בהמיית מעיים להחלטת הגורל העיוור בלי דעת מה לעשות: ללכת או להישאר?…

השעה אחת אחרי חצות. דומיית אימה במחנה. הכל מתוחים לקראת הבלתי נודע, הלא־קבוע האיום הצפוי לנו. הפנים קודרים מנדודי שינה. אחדים יושבים ליד השולחן ומשוחחים בלחש. נכונים לדרך, ואחרים שרועים על משכביהם בלבוש הפסים של המחנה ומנמנמים. לרגעים נשמעות אנחות וגניחות.

יהודים אדוקים אחדים אומרים תהילים בעל־פה ממה שזכור להם. אחדים מאלה, שהחליטו להצטרף ליוצאים, משוחחים ומתייעצים זה בזה, או מדברים אל עצמם, כאילו רצו להימלך בדעתו של מישהו. כך יפול דבר!… כן, כך יקום דבר!… ופניהם מביעים החלטה נחושה.

זה היה ביום האחד־עשר בפברואר 1945, שעה וחצי לאחר חצות הלילה. בצריף דממה. מחכים. אחדים שוכבים, אחרים יושבים ליד השולחנות כבבית נתיבות – מצפים למשהו נעלם, לא ידוע, העומד להתרחש כל דקה. פתאום נשמע קול ברמקול:

“הקשב¹! הקשב! הקשיבו כולכם! תוך עשר דקות יבואו כל האסירים. הבריאים. האם הדבר מובן?” מכל הצריפים רעמה התשובה: “יאַווֹל!”

בצריף קמה תנועה. אנשים מיהרו להתלבש ולארוז את הזוטות, שהיו לכל אחד. אלה, שחישבו ותכננו את מסעם החדש, לקחו אתם שמיכות ואפילו כריות ממולאות קש. בחיפזון רב ובדפיקות לב יצאנו אל המיפקד.

הלילה היה שקט. מזמן לזמן הגיעו ממרחקים רעמי תותחים. הייתה קרה חזקה. השלג חרק מתחת לרגליים. הלבנה שטה בשמים ולעתים הסתתרה בין העננים האפלים. חיש מהר הסתדרנו שמונה־שמונה בשורה. חלק מאתנו נרתמו כסוסים אל עגלות מוכנות, שעמדו טעונות מזון ותחמושת של אנשי ס.ס. אחדים מהם התיישבו בעגלות ולפקודת מפקד המחנה: “כולכם מרררש!!!” החלו הטורים צועדים מן המחנה וגררו – סחבו את העגלות.

לא הייתה שום סלקציה. המצטרף – הצטרף, והנשאר – נשאר. ולא חיפשוהו. זה קרה – כפי שהבחנו אחר כך – מחוסר זמן, כי הרוסים התקרבו במהירות רבה למחנה. היו אסירים בריאים, שהסתתרו ונשארו במחנה, וקרה גם להיפך – אחדים מן החולים והחלשים הצטרפו אלינו.

הלכו אתנו מספר די ניכר של חברים, שהשתתפו כשחקנים בבימויי במחזה “יהודים עובדי כפייה במחנה” והם החברים: שלמה גוּטמן, בניק גיטלר, מנדל בוּטניק, אליעזר ווֹלקוֹביץ', יצחק זילברניק, יצחק כץ, יוסף שוורץ, דטנר, אוֹפטוֹבסקי ואחרים. הלכו אתנו גם אחדים מן המשתתפים בכתב העת, שהופיע במחברת ביידיש בשם “כתב־עת המחנה” שבמחנה בוּנצלאַוּ, והם החברים: שפיגל, צוויגל, אני עבדכם, ליפשיץ ואחרים, שנספו יחד עם ליפשיץ, ולדאבוני, איני זוכר את שמותיהם. לעומת זאת נשאר אחד מחבורה זו עם החולים – הסניטר חיים ווֹלנרמן. וכך התחיל אצלנו “מרש המוות” הידוע.

בגלל השלג נעצרו העגלות ואז הומטרו עלינו מהלומות. הם בעטו בנו במגפיים הצבאיים בליווי קולותיהם השיכורים: “כנופיית חזירים ארורה, אתם גוררים? או רצונכם להתפגר?!” ואנחנו גררנו² מיוזעים והזיעה קפאה לגושי קרח על פנינו הקפואים, ואדים עלו מפרצופינו כמתוך דוד מהביל. סחבנו בשארית כוחותינו את העגלות, העמוסות משא כבד, בדרכים המושלגים. כל שעתיים הוחלפו הגוררים בצעקות: “נו, הלאה! חיש! יותר מהר!!! וויו, הרוצים אתם לסחוב?!” ומהלומות כבדות נתכו על שכם הסוחבים. הטורים המשיכו לצעוד ולא מעטים צנחו אז באין אונים ונשארו במקום. סמוך מאוד לסוף השורות צעדה שורת אנשי סיס. ובידיהם מקלעים. קראנו להם “הקומנדו המטאטא”. אם נותר מישהו, או שכוחותיו אזלו, ולא היה לו כוח להמשיך ולצעוד, היו חבריו האסירים מושיבים אותו בעגלה וגררו אותו ואת משמר הס.ס. גם יחד. כעבור זמן לא היה עוד מקום בעגלות. אז נשאו אותם החברים. ולא אחד גווע או נשאר שרוע וגוסס בדרך. פעמים רבות נפלו הנושא והנישא ביחד. ולא מעטים מהנחלשים בדרך קיבלו “מקוֹמנדוֹ המטאטא” את יריית החסד. וכך או באופן אחר נצטברו בדרכים שבגרמניה, שבהם צעדו אנשי מחנות הכפייה, קברים לאלפים, לכן נקראה הצעדה “מרש־המוות”.

לאט לאט החל ליפול שלג, הקרה פחתה, ומצב רוחם של הנותרים השתפר קצת. צעדנו ברחובות העיר בוּנצלאַוּ וראינו תותחים מסוג “טיגר”, מוסתרים בין האילנות. ליד התותחים התחבאו גם חיילים גרמניים. חלק מהם היו מקפצים כאילו בריקוד וחובטים בידיהם על כתפיהם כדי להתחמם בקרה העזה. לא ידענו, למה עלינו להתפלל: שהרוסים יחושו ויכתרו אותנו ואת הגרמנים גם יחד, וכך ישחררו אותנו ו… האם נצא חיים ממאבק השחרור הזה? ואוליי מוטב לנו להתרחק מן החזית? שקועים במחשבות אלו המשכנו לצעוד ולצעוד, סחבנו את העגלות בשמחה פנימית מהולה בצער רב, על שאנו מתרחקים מחזית המאבק – משחרורנו, שאולי היה קרוב מאוד.

בשעת הצעדה חשבנו גם על חברינו, שנשארו במחנה בוּנצלאַוּ, כי מרחוק ראינו, שהמחנה הופצץ ממטוסים. מי יודע, אם מישהו מחברינו ניצל מהפגזות אלו ונשאר בחיים? וכך חדורי מחשבות דאגה צעדנו וצעדנו חצי לילה ויום תמים בקרה ובשלג, וסחבנו את העגלות. כולנו היינו עייפים עד מוות וכשיכורים המשכנו לצעוד וגררנו בקושי את רגלינו. אנשי ס.ס. זירזו אותנו בצריחות ובמהלומות. אימת הרוסים, העומדים להשיג אותנו, נפלה עליהם. הם התפרעו: “אתם רוצים לרוץ, בני העם הארור והמקולל על־ידי האל?!” הם צרחו, ואנו גררנו את העגלות בשארית הכוחות. עברנו על גשר אשר על פני הנהר “בּוֹבּר”. אך עברנו את הגשר, והוא התמוטט ברעש גדול והועף לאוויר. מלחץ האוויר הוטלנו כולנו על פני האדמה הרועדת והתכסינו באבק ובצרורות אבנים – בדרך נס לא נפגע איש.

נבעתים ומזועזעים התרוממנו לאט, ניערנו מעלינו את האבק והסתכלנו סביבנו לראות, היכן אנו… ואז ראינו, כי אנו עומדים באמצע השוק של עיירה קטנה, ושומרינו הס.ס. נעלמו.

נשארנו כצאן ללא רועה, ולא ידענו מה לעשות. אחדים רצו לברוח, אבל השאר לא נתנו להם לעושת כך. היה ברור, כי אנשי המשמר התחבאו אי־שם בקרבת³ מקום. ואם נברח, יתנפלו וירצחונו ביריות, ולא ישאירו נפש חיה אחת, ויהיו פטורים מכל המעמסה הזאת של הטיפול בנו. ובכל זאת ברחו אחדים, אבל אף אחד מהם לא נשאר בחיים. לא היה להם מנוס ומסתור. בעיירה קטנה כזו, שבה הכירו הכל איש את רעהו, נתפש כל זר בזעם ההמונים ונורה במקום. בפקודת היטלר התארגנו בגרמניה פלוגות “זעם העם” שכללו גברים מגיל 16 עד 60 שנה. כל אלה, שמסיבות כלשהן לא היו בצבא הסדיר, התהלכו מזויינים, ובגדיהם – בגדי אזרחים. בדרך כלל היו שומרים על העיר, אבל גם שיתפו פעולה עם הצבא הסדיר.

עמדנו נבוכים בשוק, ולא ידענו מה לעשות.

פתאום התקרבו אלינו קוזקים פרשים רוסים. עמדנו מופתעים ומשתאים: מניין הגיעו לכאן רוסים? אחדים מאתנו כבר חשבו לרוץ לקראתם ולקבל פניהם בשמחה. בינתיים התקרבו הקוזקים אלינו ואז ראינו, כי בכובעיהם הקוזקיים הצבאיים “גולגולת מת וצלב קרס”, ולא “מגל ופטיש” סוביטי.

הם הקיפו פעמים אחדות את השוק והסתלקו. מאוכזבים עמדנו בלב דווה, לא ידענו מה צפוי לנו. כך עמדנו דוממים ומחכים באימה זמן מה. לפתע הגיעו ברעש טנקים קטנים ובהם חיילים גרמנים. גם הם הקיפו את השוק פעמים אחדות. על כובעיהם הצבאיים הגרמניים ראינו “מגל ופטיש” אדומים. עתה היינו מבולבלים לגמרי! לא יכולנו להבין, מה מתרחש כאן לעינינו. קוזקים עם צלבי קרס וגרמנים עם סמלי צבא רוסיים (לאחר המלחמה נודע לנו כי הרוסים, שראינו אז, היו מחיל הגנרל אנדריי וולסוֹב, שעבר לצבא היטלר ונלחם בצבא ברית המועצות. והגרמנים, שעל כובעיהם היו מגל ופטיש, נמנו עם צבא הפלדמרשל פרידריך פאַוּלוּס, שניגף בקרבות על־יד סטלינגרד ועבר אל הרוסים, ובשם “חיל גרמניה החופשית” נלחמו בהיטלר).

כאשר הסתלקו הגרמנים שבטנקים הקטנים, הופיעו כעבור זמן קצר שומרינו, שצמחו כאילו מן האדמה, וצווחו: “הלאה, הלאה! המשיכו לצעוד!” בלית ברירה עשינו כפקודתם.

בינתיים החשיך. נכנסנו לצריפי עץ של מחנה כפייה עזוב. עייפים עד מוות צנחנו על רצפת העץ ונרדמנו.

למחרת לפני עלות השחר העירו אותנו למיפקד. חסרו אחדים. התרו בנו שוב והזהירו: “הבורח שייתפש יירה בו במקום. ואם לא ייתפש, יירה כל עשירי מביניכם. וזה בגלל שלא הקפדתם על כך, שחבריכם לא יעשו דברי ‘חזירות’ כאלה”. אך למרות האזהרה וההתראה נעדרו עשרות חברים, בשעה שיצאנו למחרת בבוקר להמשך הצעדה. הם עקרו קרשים מהרצפות ומעליית הגג והתחבאו שם. אסיר פולני חשש מפני העונש, שכל עשירי מהנותרים יירה, והלשין, וכיוון שהפקודה הייתה לצאת לדרך תיכף ומייד, ולמשמר הס.ס. לא היה זמן לחפש את המסתתרים, שפכו על צריפי העץ בנזין ממיכלים גדולים והציתו אותם. כפי שנודע לנו לאחר השחרור, הצליחו אחדים מן המסתתרים להינצל. פצועים אחדים שוחררו על־ידי הרוסים והם העבירום לבית־חולים. כמה מהם נספו, אין יודעים. המשכנו לצעוד ולגרור את העגלות. בלילות שכבנו ביערות ונרדמנו תחת מעטה השלג, שנפל עלינו. ובינתיים, בשעה שהיינו ישנים דחוקים זה לזה, כדי שיחם לנו, חשנו שהקרקע מתחתינו בוערת. התעוררנו וראינו, כי השמים הוארו בפנסי ענק כשמשות, ש“נתלו” שם בין העננים, והם האירו את כל הסביבה. נשמעו רעמי נ.מ. יריות מחרישות אוזניים. הם התערבבו ברעד אדיר ונורא של מאות מטוסים, שהפציצו את כל הסביבה.

ביום המחרת המשכנו לצעוד והופתענו למראה ערים שלמות ובתי חרושת, שנמחו מעל פני האדמה – הר גדול של הריסות ברזל ואבנים – בתים אחדים עוד המשיכו לבעור. משמר הס.ס. שלנו היה מעוצבן מאוד. על כל חטא קל־ערך ירו בנו. לפנות ערב הגענו לכפר, שנחרב בחלקו הגדול. נכנסנו לאורוות הכפר, פיזרנו תבן על הקרקע ושכבנו לישון.

הרעב הציק ולא יכולנו להירדם, אבל עייפותנו העצומה גברה. הלילה עבר לאחר עינויים קשים של חלומות – סיוטים. עם עלות השחר נשמעו שוב הקולות המוּכרים לנו – השריקות והצעקות: “הכל למיפקד… מיפקד!!!… מיפקד!!!” מנומנמים רצנו והתכנסנו. בשעת ריצה ניערנו את הקש מעל הפנים ומעל הבגדים והתייצבנו למיפקד. מנו אותנו פעם, פעמיים. נעדרו חברים אחדים. שמתי לב, כי אחי, שהיה אתנו, נעדר גם הוא. רצתי אל מפקד הס.ס. ואמרתי לו, כי החברים שוכבים בוודאי בפינות האורוות בתוך גושי התבן שקועים בשינה, והם לא שמעו, בלי ספק, את השריקות, הקוראות למיפקד: “המותר לי ללכת לחפש אותם ולהעירם?” מפקד הס.ס. מדד אותי במבט אכזרי מכף רגל ועד ראש, חרק בשיניו וצרח: “יש לך עשר דקות אם לא יופיעו חבריך תוך הזמן הזה, יירה כל עשירי מביניכם, ואתה תהיה הקרבן הראשון. הבנת?… רוץ, חפש אותם!…”

רצתי כמטורף אל האורוות וצעקתי: “חברה, הגיחו וצאו! יודעים, כי אתם נעדרים!” קראתי בשם אחי: “סרוליק, צא! המיפקד עכשיו! הס.ס. יודיעם, כי אתם נעדרים”. בינתיים הגיע בריצה נער גרמני, כבן עשר וצעק אל השומרים הס.ס.: “היהודים הסתתרו באורוותנו, הם כאן!… כאן!…” הצביע על האורווה. בשארית כוחותיי רצתי אל האורווה, שעליה הצביע הנער, וראיתי, כי אנשי ס.ס. הולכים בעקבותיי ורוביהם דרוכים לירייה. “חברה, רוצו, נוסו מהאורווה, הלשינו עליכם. השומרים מתקרבים אליכם, הם יירו בכל אחד מכם!… חושו, צאו ורוצו הנה, חושו!!!” והנה ראיתי את אחי רץ, הוא ועוד אחדים חשו לכיכר המיפקד. בינתיים הגיע משמר ס.ס. הם ירו לתוך האורווה. אחדים הגיחו זבי דם, אחדים ברחו לכיוון אחר, וס.ס. יורים בעקבותיהם. אחדים מהם הצליחו להגיע לכיכר המיפקד ולהתערב בין חבריהם. אחדים צנחו ירויים או פצועים קשה. חבר אחד, ליפשיץ היה שמו העמידו ליד הקיר, והמפקד ציווה לאיש ס.ס. אחד לירות בו. ידו של איש ס.ס. הזקן רעדה, ולא יכול למשוך בהדק הרובה. המפקד תלש את רובהו של איש ס.ס. זקן זה ורצח את ליפשיץ בירייה. אליעזר וולקוביץ' רץ. המפקד צרח אליו: "עצור! עמוד! עמוד! וולקוביץ' התנשם בכבודת ונעצר בפחד מוות ללא נשימה. המפקד דחפו אל הקיר וצרח: “אתם, ברנשים בזויים, לברוח אתם רוצים?!… אירה בכם ותמותו”. הוא הושיט את האקדח שבידו לקראת וולקוביץ' וירה. אבל באקדח לא היו כדורים עוד, הוא נקש ולא ירה. המפקד שלף רובה של איש ס.ס. אחר וכיוונו לירייה. באותו רגע הגיע המפקד העליון – ריטמייסטר דאַגנהאַרד מפקד של כמה מחנות (בתוך כנופיות הפושעים של ס.ס. היה זה אדם הגון). הוא הגיע באופנוע. כששמע את קול היריות וראה את החללים ואת הפצועים קשה, קפץ מעל האופנוע וצעק: “הכל, אבל הכל, דומו!” כל אנשי הס.ס. והאסירים עמדו דום. נשמעו רק גניחות הפצועים. מפקד הס.ס. רץ לקראת הריטמייסטר והודיע: אני מודיע, יהודים אחדים רצו לברוח ואנחנו השכבנו אותם (ירינו בהם ורצחנו אותם). הוא פנה וניגש לוולקוביץ', שעמד נרעש בפחד מוות ליד הקיר; הוא כיוון את הרובה ורצה להפעילו. הריטמייסטר צעק: “שקט! ציוויתי. הבנת?” מפקד המחנה העמיד פנים כלא שומע וכיוון שוב את הרובה לירייה. הריטמייסטר שלף את אקדחו, כיוון למפקד וצעק: “שקט! ציוויתי, זו פקודה גם לך! כאן לא יהיו שום יריות! הבנת?!…”

מפקד הס.ס. חרק שיניים והוריד את רובהו ולחש: “ארורים אתם, ארורים!” הוא הצדיע לריטמייסטר והסתלק.

כיוון שעמדתי קרוב לריטמייסטר פנה אליי ושאל: “מהן השטויות, שאתם עושים? אל תעשו מעשי אווילות חמש דקות לפני הסוף!” אני ניצבתי דום ואמרתי: “אדוני, הריטמייסטר, אני מודיע בהכנעה, החברים איחרו למיפקד משום שנרדמו”. באותו זמן קראתי לוולקוביץ': “אליעזר גש אל הריטמייסטר להביע לו את תודתך”. אליעזר רץ אל הריטמייסטר והתחיל… נובח ככלב – כי המילים נעתקו מפיו.

הריטמייסטר אמר: “ניחא. קברו את חבריכם המתים, ערכו תפילת קבורה… את הפצועים העלו על העגלות – אנו נאלצים להמשיך בצעדה!”

כרינו בורות וקברנו את חברינו. אמרנו קדיש. התייצבנו בשורות והמשכנו לצעוד.

* * * * *

לאחר השחרור הצגנו בתיאטרון הסטודיה “תיאטרון הקאצט” בברגן־בלזן את המערכון: “כך זה התחיל”. אותו וולקוביץ' צריך היה לשחק תפקיד דומה לזה, שחווה הוא עצמו ואני הייתי עד לכך, אך בקושי רב הצלחתי להדריכו למלא תפקיד זה.