רקע
סמי פדר
שמחת תורה במחנה בליכהאַמר

זה היה היום החם האחרון של הקיץ – השמש יקדה ללא רחמים. מעלות השחר עמדנו סחוטים ובשארית כוחותינו חפרנו ועקרנו שורשים של עצים גדועים. חייבים היינו לברא את השטח, שנועד להקמת בית־חרושת חדש להפקת בנזין סינטטי – המפעלים המפורסמים “הרמן גאֶרינג וואַרקה”.

שעת הצהריים מתקרבת, אנו מצפים לפקודה להפסקה של חמש־עשרה דקות, זה הזמן לאכול את ארוחתנו – מנת הלחם. ולפתע, חצי שעה לפני הפסקת הצהריים, נשמע קול שריקה והצריחה המוכרת: “הכל מתכנסים!”. סופרים אותנו. המספר מתאים. מצווים עלינו להעמיס כל אחד שורש אילן על שכמו. בשארית כוחותינו אנו נוטלים את השורש הלח, שזה עתה נכרה מהקרע, מעמיסים ונעמדים זה אחרי זה.

־־ המחלקה, מרש! שמאל, שמאל, שמאל! – אנו צועדים.

– לאן אנחנו הולכים? – שואל איש את רעהו. כל אחד רוצה לנחש.

– הם חסים על המכוניות, על הבנזין, ורוצים שאנו נפנה כל זאת מהשטח.

אבל עינינו רואות, כי גם טורים אחרים צועדים לאותו כיוון – לאן פניהם מועדות? ואלה אינם עמוסים בשורשי אילנות.

– יהודים, אנו חוזרים למחנה. הביתה ישלחונו. אמריקה רוצה בכך.

– אמריקה. אין לאמריקה דאגות אחרות… לאַוּשביץ ישלחונו.

– חברה, חדלו מהמעשיות שלכם. סוכות היום זמן שמחתנו. מוטב שניקח מעט סכך.

– לשם מה לך סכך? יש לך סוכה?

– יש להניח, שתוקם.

– “יד לפה, חזירים!” ־ הצטרח שומרנו, ועיניו תרו אחרי קרבן למקל שבידו. וכך הגענו למחנה שלנו, פרקנו את שורשי האילנות ועמדנו נכונים למיפקד. עמדנו וחיכינו.

הטורים צעדו זה אחר זה וניצבו, עד שקצין המחנה הודיע, כי כל הטורים הגיעו. ספרו אותנו. המיספר התאים.

2000 יהודים עמדו מתוחים במגרש המיפקד ותוהים: מה הם רוצים? מה קרה? מדוע הפסיקו לפתע את העבודה? האם ישלחונו הביתה?…

והנה אנו רואים, כי לוח גדול נתלה לפנינו ועליו מצוירת גולגולת וכתובת: “זהירות! סכנת הידבקות במחלה! קרנטינה! כאן פשטה הדיזנטריה!!!”

לפי הפקודה חזרנו לצריפינו. ובצריפים דממה. לא ידענו, האם עלינו לשמוח במחלתנו כי לא יריצונו לעבודות הפרך. ונוסף לזה לא יבוא משמר הס.אַ. למחנה מחשש הידבקות, ואנו נוכל לנשום לרווחה זמן־מה. ואולי… מי יודע?

ביום הראשון שכבנו על מטותינו, סיפרנו מעשיות מימים עברו על חג הסוכות בבית. אחר כך דיברנו על איגודים, אירגונים, אספות, ימי־פרח, תיאטרון… פתאום שאל אחד: – חברה, מה ייעשה לנו, לאלפיים יהודים חולים?

מצב הרוח הטוב חלף מייד. התחלנו לפזם ניגונים נוגים. שרנו שירי עם ושירי פועלים ביידיש ובעברית. אחד קם ועמד להתפלל בנוסח של חג, אחרים נצטרפו אליו, עד שנדמו כולם. הלילה ירד עלינו בתחושת אימים: מי יודע, מה1 יארע הלילה?… למה להם אלפיים יהודים חולים?

קיבלנו את מנות המזון של ערב ובלב כבד שכבנו לישון… כשהתעוררתי, כבר עלה השחר. לא העירו אותנו. לא נאלצנו לקפוץ ולמהר למיפקד. נשארנו במיטות. מי שרצה, קם. היינו מרוצים ואולי גם מאושרים, שחולים אנחנו ואיננו מורצים לעבודה קשה, אין מעניש אותנו ואין מכה. הם פוחדים נגוע בנו, פן יידבקו וייחלו. רגש של נקמה פורתא התעורר בנו. יהודים אדוקים צברו את שורשי האילנות, הקימו סוכה וכיסוה בסכך.

בערב הושענא רבה, החרידונו יבבה ויללה של הצופרים. אזעקה! במחנה אפלה. רק נר דולק בסוכה. מי הדליק את הנר? ומי יושב שם עכשיו בסוכה?

אסור לצאת. קול יריות אימים רבות נשמע. גיהנום. במחנה – אור צהריים. נדמה היה, כאילו כל העולם זע ודולק…לאט לאט שוב נשתררה דממה. שעה ארוכה היה שקט מוחלט ועלטה ממש. לפתע נדלקו מסביב למחנה כל הזרקורים2. נשמעה נביחת כלבים וברמקול – קול חותך וגוזר: – “למיפקד!”

הכל פורצים בריצה החוצה ומסתדרים בשורות. המחנה נתבע להסגיר את האיש, שהסתתר בין שורשי האילנות ואותת למטוסי האויב. ניתן לנו זמן של שעה אחת כדי למצוא את הפושע.

מצווים עלינו לחזור לצריפים לשעה שלמה.

אנו מצפים במתח שלא ישוער, מה יקרה כאן? מי היה בסוכה? הזמן נמשך כנצח. בכל זאת עברה השעה.

– כל ראשי הצריפים יופיעו מייד!

משלושים בתים רצים ראשי הבית ומתייצבים בשורה. מפקד המחנה שואל: “מי אותת באורות למטוסים?” שלושים ראשי הבתים דוממים.

– אתם תוסיפו לעמוד כאן, עד שתגלו, מי אותת לאויב.

ראשי הבתים עמדו כך לילה תמים ויום תמים. את המתעלפים השיבו לתחייה ושוב נאלצו לעמוד. בערב פקדו עליהם ללכת לצריפים לאכול ולמצוא את האיש במשך שעה.

כעבור שעה הוזעקו שוב.

– ובכן, מי אותת?

כל השלושים שותקים.

– לחטוב את שורשי האילנות לגזרים! – נפלה הפקודה.

מוקפים שומרים רבים עמדו ראשי הבתים וחטבו בגרזינים את השורשים. רק למחרת, ביום שמחת תורה, ניתנה להם שעה אחת של הפסקה לנוח, לאכול ולמצוא את האשם – את המאותת. כעבור שעה הוכרז שוב ברמקול:

– אני שואל בפעם האחרונה: מי אותת באורות למטוסי האויב.

ראשי הבתים שותקים.

– יופיע כל המחנה! – נשמעה הפקודה.

הכל רצים מבוהלים, מתנשמים בקושי ונעמדים בשורה. סופרים אותם. המיספר נכון. האיש, שאותת באורות למטוסי האויב, יתייצב כאן מרצונו, לא יאונה לו כל רע.

הכל שותקים. איש לא זז ממקומו. הקול ברמקול רווי חמה וזעם: “הקשב!”

הכל עומדים דום.

– ימינה! – הכל פונים ימינה.

– לכרוע ברך! – הכל כורעים ברך.

– קדימה, קדימה! – הכל פונים קדימה בכריעה למרחק של קילומטר מסביב לצריפים.

– יותר מהר! יותר מהר!

מדשדשים יותר מהר, נופלים איש על רעהו. נוצרת פקעת אנשים עד למחנק…

– קומו כולכם!

הכל קמים בשארית כוחותיהם.

– בריצה, מרש, מרש!

הכל רצים, החום איום ונורא. תמרות אבק עולים. בקושי רואה איש את רעהו. הלשון יבשה וקשה כסוּליה. שומעים רק: “אחת, שתיים, שלוש, ארבע! יותר מהר! חושו!”

חשים, כי הכוחות אוזלים, ורבים נופלים באין אונים. אנו ממשיכים לרוץ מסביב למחנה פתאום קורא יהודי אחד:

– יהודים! היום שמחת תורה. אנו עתה בהקפות. והוא פותח וקורא:

“אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו!”

ובשארית הכוחות הוא ממשיך:

“לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו”.

אלפי קולות מצטרפים, ועולה שירה בליווי מחיאות כפיים.

– אוי, מתי כבר נזכה לגאולה?

– אוי, מתי כבר תבוא הגאולה?

אלפיים יהודים מהלכים, מרקדים ומזמרים:

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקוה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו,

ארץ ציון וירושלים…

מכל המחנות של הרוסים, האוקראינים, הפולנים, הבולגרים, היוגוסלבים, האנגלים והצרפתים עומדים שבויים לאלפיהם על־יד גדרות התיל, מסתכלים ומשתאים: “מה קרה ליהודים שהם מרקדים ומזמרים כמטורפים? האם שוחררו? או קץ המלחמה בא?”

והזמרה גוברת, גוברת ועולה:

הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים?

ורגלינו בכבלי השעבוד.

מופיעים אנשי הס.ס. והס.אַ. בליווי כלבים גדולים. תת־מקלעים ומגלבים בידיהם.

הרמקולים מכריזים: “כולכם, עמדו דום!” אולם איש אינו שומע. הזמרה עולה ונעשית יותר חזקה, יותר פראית. הכל מתערבל: עוד לא אבדה תקוותנו… מתי תבוא הגאולה, הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים…

עד שנפרץ השער. נשמעו יריות. הכלבים קפצו עלינו.. ברמקול קראו: “מיפקד! הכל מתכנסים!”

לאט לאט קמו הכל. ספרו ורק אחד נעדר. הוציאוהו מת.

כאלפיים יהודים לחשו קדיש.

כאלפיים זוגות אגרופים נקפצו.

העיניים נישאו לשמים וציפו לנקמה.




  1. “מא” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “הרמזורים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34384 יצירות מאת כ־1698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!