רקע
סמי פדר
הנס

זה היה בראשית האביב ב־1943 במחנה לעבודת הכפייה של היהודים (צאַ"ל – צוואַנגס־אַרבייטס לאַגער) בעיירה בוּנצלאַוּ (שלאֶזיה התחתית). עבדנו אז בבית החרושת של איל הכסף הגרמני הוּברט לאַנד, שהיה מייצר מוצרי עץ שונים בשביל תעשיית הצבא הגרמני.

מיערות פולין וגרמניה הובאו קורות וכאן בבית החרושת ניסרו אותן לקרשים, ומהם עשו חלקים שונים של צריפים, “חמורי עץ” לאולמות בתי חרושת, שהיו קלים לפירוק ולהרכבה מחדש במקום אחר, מטוסי דמה (כדי להטעות את האויב שיפציצם במקום מטוסים ממש), ארונות שונים, שולחנות וספסלים לקסרקטיני צבא, ואפילו ארגזים לבקבוקי יין – כל מוצרי העץ, שתעשיית גרמניה הייתה זקוקה להם.

המחנה בבוּנצלאַוּ היה בפיקוחה של משטרת העזר הכחולה, ובית החרושת – בפיקוח הס.ס.

במשך הימים הצלחנו לערוך במחנה נשפי ספרות ושירה אחדים ואפילו הצגת מחזה. ופעם החליטה קבוצת חברים לערוך כתב־עת ספרותי אַקטואַלי.

עלה בידינו ל“ארגן” (להשיג) במחנה עפרונות, נייר ופתחנו בפעולה. כתבנו מאמרים מענייני דיומא, שירים, סיפורים ושונות. עם משתתפי כתב העת נמנו: חיים וולנרמן, שפיגל, קלמן צוויגל, ליפשיץ, אני עבדכם ואחרים, שלצערי הרב, איני זוכר עוד את שמותיהם.

גמרנו לכתוב את כתב העת, ובערבים פנויים קראנו אותו באוזני החברים.

מלבד מאמרים שונים כתבתי אז ספר בשם “ברל הנגר”. תיארתי בו את דרך הייסורים של יהודי נגר, בעיירה קטנה בפולין, שהוגלה למחנה, ונתקבל לעבודה כנגר בבית החרושת למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. שם משביעים אותו ממרורים וצרות אין קץ. הוא מתגעגע, נפשו עורגת לביתו הדל, לאשתו ולילדיו. תמיד הוא מעלה אותם בזכרונו, נאנח, מתייסר בגעגועיו וטוען לפנינו ולפני הקב"ה: – ריבונו־של־עולם, מדוע נענשתי כה קשה? מה פשעי, מה חטאתי? תמיד אכלתי את לחמי הדל בזיעת אפיים. בעמלי הרב פירנסתי את אשתי וילדיי. מעולם לא פגעתי לרעה באיש. יהודים, אנא, אמרו לי מדוע? על מה ולמה?.. אוי, ריבונו־של־עולם, מי יתן לי פצצה, פצצה!!!… חוֹלירע עליהם!

(מעניין לציין, כשהייתי פונה לחבר במחנה או לאחר השיחרור: “כתוב, תאר את כל הקורות אותך בימי היטלר,” היו – הוא או היא – כותבים את הזכרונות בצורה פיוטית. כשהייתי חוזר וטוען לפני ברל: “ברל, חובה היא לתאר את כל הפגעים, שנתנסינו בהם במחנה,” היה נענה ורושם – גם הוא הביע את צערו, זעמו וחמתו… בשיר.

לצערי, נאלצתי להשמיד את כל רשימותיי בימי צעדת המוות" בטרם שהגענו למחנה הכפייה “דוֹרה”. רק שיר אחד נחרת בזכרוני והוא שירו של “ברל הנגר”).

והנה השיר של “ברל הנגר”:

דרור

אני מתגעגע עליך

כל נפשי ולבי יערגו רק אליך הדרור,

לסבל ואל השמחה,

לאהבה, לנשמה שבך,

קרן אור

כי גדול, הה, גדול הוא הכאב,

השולט היחיד שבלב.

אני מהרהר, מהרהר ויורק,

מתענה ושואל לפרקים:

מדוע איני כמו הכול בן־חורין?!

משמע הגורם לכל זה הוא

השם, כי השם “יהודי” בי דבק,

שמאז ומקדם טמא הוא

בכל השווקים, בין כל העמים!

זאת דעתם, אל תצחק,

נפלטת מפי יריקה עוד אחת,

עת אכה על חזי, אבכה מר,

אני היהודי, אני ברל הנגר,

שמעולם לא אכלתי לשובע לחמי,

לא אני, לא אשתי,

וגם לא ילדיי,

עליו רב עמלתי ביגיע כפיי

כל חיי!

ואני, הם אומרים, היהודי העמל

אשם במחול השדים שפשט בתבל,

ועליי עוד לשאת בדמי השחיטה,

כי אני היהודי מתמיד ומאז

לפשעי העולם כפרה,

ועליי לשלם את המס.

הרוק על חכי מחלחל,

בשלישית הוא פורץ

על כל כנופיות הנאצים מתגלגל:

לכו “אדונים גזעיים” לעזאזל,

שאותי כבלתם במרתף החיים,

ותיל שומר צעדיי מעטים,

ושכני היחיד הרעב הוא.

פטיש תנו לי, הבו,

אליו מתגעגע אני ולדרור

ללחם קיבר ולאור.


וסופו של דבר, ברל הנגר ברח מהמחנה, כדי להגיע למחנות הפרטיזנים, אבל נתפס ומת בייסורים רבים.


* * * * *

את כל כתבינו היינו מצפינים בעליית הגג של הצריף, ז"א הזזנו קרשים אחדים מתקרת הצריף, ובין התקרה והגג הוטמנו כל כתבי היד שלנו, כדי שלא תשורם עין שומרינו ולא ימצאום. אוי ואבוי היה לנו, אילו חלילה וחס, נפלו הכתבים לידיהם.

* * * * *

בשתי השנים הראשונות של המלחמה, כשהגלו אותנו למחנות הכפייה, הייתה עוד אפשרות לקבל מהבית חבילות מזון ואפילו בגדים. אז היינו עוד לבושים בבגדי אזרחים, בבגדים שלנו, שהבאנו מן הבית. במשך זמן מסוים נתחייבנו לחתוך בבגד מגן דוד ומתחתיו לתפור חתיכת בד לבן, שגזרנו מכתונת. מובן, כי חיפשנו כל מיני דרכים, שלא לקלקל בגד טוב בחיתוכים אלה, כי בגד שלם, לא חתוך, אפשר היה למכור לפולני, לבן צ’כיה, או לנוכרי אחר, תמורת לחם או דברי מזון אחרים. מה עשינו איפוא? התחכמנו ותפרנו לנו מגן דוד לבן בצורה כה אומנותית, שעין המשגיחים לא הבחינה בכך, שהבגד אינו חתוך.

כך עשיתי גם אני בבגדיי, שלבשתי בשעת העבודה, וכאשר קיבלתי מהבית זוג מכנסיים או בגד אחר, לא חתכתי בו והייתי מקבל תמורתו צורכי מזון, וכך הצלחתי להיעזר קצת במצוקתי.

פעם ביום א' בשש בבוקר, כשיצאנו למיפקד הבוקר, הודיעו לנו, כי היום, משמע כעבור שעה, תהיה ביקורת של מקומות מגורינו, וכמיספר עובדי הכפייה בצריף, חייב להיות מיספר הצרורות או המזוודות בגודל מסוים. את כל השאר חייבים למסור למחסן הכללי. התחלנו לארוז, לפרק ושוב לארוז. כל אחד חיפש מקום מחבוא לזוג מכנסיים, למטפחת, או למיזע, כדי תהיה לנו האפשרות למכור אותם באתר העבודה.

בדיוק בשעה שבע נשמע קול שריקה – אות לצאת לכיכר המיפקד להיפקד. הכול יוצאים בריצה והמשטרה הכחולה ואנשי ס.אַ. עוברים מצריף לצריף ובודקים.

מפקד המחנה נושא “נאום”. הוא אומר, כי הוא מרוצה להיווכח, כי כולנו מילאנו את הפקודה כראוי ואנו ראויים לשבח על כך. אבל במקום מגוריהם של שלושים איש, נדמה לו, כי יספיק צרור אחד לכל שלושה אנשים. לכן ניתן לנו זמן של שעה אחת לחזור ולארוז, ואת כל השאר חובה להעביר למחסן הכללי.

אפשר לתאר את המבוכה והמהומה. ארזנו וחזרנו וארזנו ושוב ארזנו וחיפשנו מקום מסתור לבגדינו ובקושי רב צירפנו הכול בעשר חבילות.

השעה שמונה. נשמעת שריקת המיפקד. הכול אצים־רצים. שוב באים שומרינו. הם עוברים מבית לבית ובודקים…

המפקד “נואם” שוב. הוא מאוד, אפילו מאוד־מאוד מרוצה. הכל בוצע כפקודתו וזה ממש פלאי פלאים. אך הוא חזר בו מדעתו: הרבה יותר מעשי ויותר יפה, שלא יהיו צרורות כל עיקר… אפשר למסור את כולם למחסן הכללי, ואם מישהו יהיה זקוק לבגד, משום שבגדו נקרע, יפנה למחסן ויקבל בגד אחר… והוא קרא לחברים אחדים משורתנו ופקד עליהם להעביר את כל הצרורות למחסן. אחר כך נשמעה הפקודה: “כולכם לחזור לצריפים!” חזרנו לצריפינו.

בתחילה התעצבו והצטערנו מאוד. הנה היו לנו בגדים משלנו, בגדים שהיו קשורים בזכרונות מהבית. יש שהבגד היה מתנת1 אמא, אבא, אח או אחות או של ידיד. מלבד זאת, תמורת בגד אפשר היה להשיג מעט מזון לשבור את הרעב, לפחות לזמן־מה.

לאט לאט התרגלנו והסתגלנו למצב ביש זה. היינו מתנחמים, כי במחבוא יש עוד איזה לבוש למכירה בשעת הצורך. חבריי ואני, המשתתפים ב“כתב העת” הצלחנו להסתיר מיספר בגדים במחבוא שבין קרשי התקרה והגג. שם הצפנתי את חליפתי היקרה ביותר.

פעם בלילה הלכתי להצפין דפים אחדים, שזה עתה כתבתי בהם את החומר לכתב העת. אני מרים את הקרש, תוקע את ראשי בפתח ורוצה לראות היכן להניח את הדפים וגם לחטוף מבט על חליפתי היקרה. ועיניי חשכו: עליית הגג הייתה מלאה מלבושים שונים ונעליים, אך חליפתי איננה. נעלמה. לצעוק חמס בקול לא יכולתי. בלחש שאלתי עליה את חבריי, אבל איש מהם לא ידע על כך דבר. הצטערתי מאוד מאוד, ממש הלב כאב ממפח נפש – זו הייתה חליפתי הטובה ביותר מימי היותי בברלין. אך מאידך גיסא שמחתי, כי עגמת נפש כזו אינה צפוייה לי עוד. החליפה, שאני לובש אותה, לא תילקח ממני, ואחרת אין לי. “אשריי, יתום אני”.

בבית החרושת למוצרי העץ עבדו פועלים בני לאומים וארצות שונים: שבויים צרפתים, אוקראינים, פולנים, צ’כים ואחרים. באולם הגדול, שבו ניסרו מגזרי העצים קרשים, עבדו יהודים, צרפתים וצ’כים אחדים. שם היה מסור ענק שהותנע, רצועת עור באורך חמישה־עשר מטרים וברוחב מטר הייתה קשורה למנוע.

ביום בהיר אחד, כשהלכנו בבוקר לעבודה והגענו לבית החרושת, נתקלנו במהומה רבה ובמבוכה. משטרת הפלילים ושוטרים אחרים, אנשי ס.ס. וס.אַ. עם כלבים והגיסטפו – כאן. כולם מתרוצצים, מודדים ומצלמים, כל הטורים עומדים: צ’כים, פולנים אוקראינים, וגם החיילים הצרפתים השבויים. כל טור עומד לחוד. גם אנחנו נשארנו עומדים. מה קרה?… והנה אנו רואים, כי קוראים לכמה צרפתים, יהודים וצ’כים, שעבדו בניסור הקורות. בשעות הלילה נעלמה רצועת העור של המכונה. “זה מעשה סבוטג' גדול ונורא,” אמר ראש הגיסטפוֹ (משטרת בלשי החרש), כי בית החרושת יפסיק בהכרח לפעול. רצועת עור אחרת אין לעת עתה. עד שיכינו ויעבדו רצועת תחליף יעברו ימים.

המפקד פונה לכול:

“כל היודע היכן הרצועה ויודיע על כך למשרד, יקבל פרס. ואם הוא אחד העובדים החופשים, יקבל חופש של ארבעה שבועות ויהיה רשאי לנסוע הביתה. על האשמים יוטל עונש קל. אך אם לא ייעשה כך, והאשמים יתפסו, יידונו לתלייה על חטא הסבוטג', וכל העובדים בשטח המינסרה ייענשו חמורות”.

יום תמים עמדנו שם. הכלבים רחרחו כל אחד מאתנו. עשו דפוסי גבס מהסוליות של כל אחד מאתנו, וחקרו לחוד כל פועל: היכן עבד אמש, והיכן היה ומה עשה, אבל ללא כל תוצאות.

והנה אני שומע, כי קצין אחד אומר לחברו: “זו מלאכתם של הצרפתים, היהודים והצ’כים”. הצ’כים היו פועלים חופשים.

באותו יום לא עבדנו, כדי שלא יימחו העקבות. חזרנו למחנה ומחשבות מרות מציקות לנו – מי יודע, מה יהיה עתה גורלנו… עייפים עד מוות מעמידתנו במשך כל היום שכבנו ונרדמנו מייד. בלילה פרצה דליקה בבית החרושת. העירו אותנו. מוקפים שומרים רבים הוזעקנו לבית החרושת. קרשים לאלפים נערמו שם וצריך היה להרחיקם ממקום השריפה. כל הלילה עמלנו קשה וסחבנו קרשים, ואנשי ס.ס. וס.אַ. וכלביהם נוגשים בנו. הם חבטו בנו במקלותיהם. הם אילצו אותנו לסחוב את המשא הכבד בריצה, ואם נעצר מישהו בשל אפיסת כוחות, קפצו עליו הכלבים המשוסים, או שהלמו במקל על גבו.

לאחר ליל התרוצצות ועמל אל־אנושי, סבל וכאבים ממהלומות הנוגשים חזרנו למחנה לפנות בוקר ונפלנו עייפים וסחוטים. הספקנו לישון רק שעות מעטות, ושוב העירו אותנו למיפקד. יצאנו ושאלנו איש את רעהו: מה קרה שוב?…

צרפתי אחד ברח הלילה. תפסוהו. הוא היה לבוש בחליפה אזרחית ובה סימני מגן דוד תפור רק – לא חתוך.

מפקד המחנה קרא: “מיהו בעל החליפה, שהצרפתי לובש? שיופיע מרצונו ומייד!” צעדנו ליד הצרפתי איש אחרי רעהו. אני מציץ בצרפתי ורואה – הוא לבוש בחליפתי, שהייתה על עליית הגג. בבטנה האפורה של הכיס השמאלי היה רושם שמי. גם אם אחריש ואכחיש, אפול בידיהם. אני צועד קדימה ואומר:

– אני מודיע, כי החליפה היא שלי.

– כיצד הגיעה החליפה אל השבוי הצרפתי? – שואל המפקד, ואני עונה:

– מסרתי את החליפה למחסן ויותר מזה איני יודע דבר.

– הראה, מי נתן לך או מכר את החליפה? – אמר המפקד.

הצרפתי צעד ועבר בין כל שורותינו, התבונן בפני כל אחד ולא “הכיר” איש מאתנו. מה היה גורלו של הצרפתי, איני יודע. אך אותי דנו לעשרים מלקות על החטא שחטאי ולא חתכתי את הכתובת “יהודי” (כך קראו למגן־דוד).

לאחר שלושה ימים יצאנו לעבודה. הרצועה החדשה הייתה ארוגה מחבלים של נייר. את רצועת העור לא מצאו. רק אנו במחנה היינו מקבלים בסודי סודות ומזמן לזמן בעד מנת לחם נתח עור לסוליות, כדי לתקן את נעלינו הקרועות. מוצאו היה בוודאי מרצועת העור בת חמישה־עשר המטרים.

פעם, בשעה שהיינו בעבודה, הגיע למחנה מכסה גגות גרמני לתקן את גגות צריפינו. ברבים היו חורים והגשם חדר דרכם. הפועל עקר חלק גדול מן הגג, כדי לקבוע שם רעפים חדשים ופתאום נתגלה לעיניו מחסן מלבושים, נעליים וגם עור סוליות. הוא פנה לגיסטפו להודיע על המציאה.

מברלין בא במיוחד בטיסה השטורמבנפירר, המיור לינדנר, שהיה אחראי לכל מחנות היהודים.

אנו היינו בשעה זו במקומות העבודה. מייד יצא צו: “כל היהודים יצעדו תיכף ומייד חזרה למחנה!”

אנו רצים־אצים ומסתדרים בשורות. סופרים אותנו ואנו צועדים למחנה. ושוב אנו מסתדרים בשורות למניין. מיספר הנוכחים נכון. אנו עומדים ועומדים, שעה, שעתיים, ואיננו מבינים, מה קרה. והנה הגיע לינדנר ובני פמליתו ופועל הרעפים הגרמני וסולמו אתו. הפועל משעין את הסולם על צריפנו, לאט לאט הוא עולה בסולם ומתחיל בעקירת הרעפים מן הגג. אנו עומדים מסתכלים וחשים כאילו הוא קורע נתחי בשר מגופנו.

– אויה, שוד ושבר – פורצות המילים מפי ולבי הולם. כל כתביי וכתבי הז’ורנל מונחים שם, ובגדים, נעליים. ו… עור סוליות. היום יתחולל כאן חורבן איום ונורא.

לינדנר מעוצבן, הוא חובט במגלבו הקטן על מגפי הלקה הגבוהים שלו. יותר ממנו מעוצבן מפקדנו. אם יימצא משהו שלא כדין, אינו מפקד עוד, והוא יישלח לקרבות – לחזית. המתח עצום. מסביב דממה. דממת אימים. פני אנשינו חיוורים כפני מת. הנשימה נעצרת. הגרמני שם על הגג עוקר רעף אחרי רעף. לאט לאט נחשף כבר חור גדול. הפועל פונה אל לינדנר ורוצה לומר לו משהו. לינדנר מבחין בכך ומתקרב לסולם. נשמע קולו של הגרמני שעל הגג האומר: “אדוני השטורמבנפירר”… באותו רגע באה בריצה עלמה מהמשרד. היא מתנשמת בכבדות וצועקת בקול: “אדון שטוּרמבנפירר!… אדוני השטוּרמבנפירר!! ‘הזוֹֹנדר־באַוּפטראַגטר’ (גנרל היינריך שמאֶלט2) מחכה על הקוו, הוא רוצה לשוחח אתך”. לינדנר הסמיק וצעד בחופזה עם פמליתו ולא חזר עוד, כי טס מייד לברלין.

מפקד המחנה עלה על הסולם, הציץ בחור שנפער בגג וצעק: “אלי שבשמים, חזיז ורעם!” הוא ירד מהסולם, שילח את הפועל ופקד עלינו להוריד את כל הדברים שעל העלייה ולהעבירם למחסן. בשעת ההעברה הצלחנו להטמין את כתבי היד שלנו.

אחר כך הוטל על כולנו עונש של עבודה נוספת. אבל המפקד היה מרוצה מה“נס” הגדול, שהגנרל היינריך שמאֶלט הזעיק אליו לברלין את לינדנר. ואנחנו בוודאי היינו מרוצים, בוודאי ובוודאי… עד שהגיע יום “צעדת המוות” שלנו, הידועה לשמצה, יכולנו עוד לרכוש נתח עור מרצועת חמישה־עשר המטרים לתיקון נעלינו.




  1. “מתנה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. זוֹנדר־בּאַוּפטראּגטר – הגנרל היינריך שמאֶלט, היה האיש האחראי המיוחד למשלוחי קבוצות גברים ונשים יהודים, צעירים וחזקים לעבודה במחנות הכפייה בגרמניה. השטורמבנפירר, היינריך לינדנר, היה אחד מעוזריו הראשיים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות