רקע
סמי פדר
"דיאראבוֹ נה דיאראביה" – "עץ על גבי עץ"

היה זה בערך בשנת 1944 במחנה הריכוז בוּנצלאַוּ. עבדנו בבית החרושת המקומי למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. באותו בית־חרושת עשו בין יתר המוצרים גם צריפים וגם מטוסי דמה (אַטראַפן), שהוא העתק מדויק של מטוסי הקרב הגרמנים “מסרשמידט”. מטוסי דמה אלה הקימו הגרמנים בנמלי תעופה מדומים, מרוחקים קילומטרים אחדים מנמלי התעופה הממשיים כדי להטעות את האויב, שיפציץ את נמל התעופה המדומה במקום לפגוע במטוסים ממש.

בינינו נפוצה אמרה (איני יודע, אם אמת הדבר או רק בדיחה), כי הרוסים הפילו על נמל התעופה המדומה פצצות של עץ ועליהם הכתובת1 “עץ על גבי עץ” (דיאֶראֶבוֹ נה דיאֶראֶביה).

בשל ידיעתי היפה הן לדבר והן לכתוב גרמנית, סיפחו אותי ועוד שלושים חברים לעבודה זו של בניית מטוסי דמה. באותה מחלקה עבדו גם נשים וגברים גרמנים קשישים, שהיו פטורים משירות צבאי סדיר. ה“שלטון” במחלקה זו היה בידינו, היהודים בני הקאצט, ולא בידי הפועלים הגרמנים. מה היה טיבו של אותו "שלטון‘? מסמרים, ברגים, צבעים, דיקטים וכד’ אי אפשר היה להשיג באותם ימים בעד כל הון, משום שכל המוצרים הופנו לתעשיית הצבא. הנהלת בית החרושת ידעה, כי אנו, אנשי המחנות, נתונים להשגחה חמורה יום ולילה, ואין לנו שום אפשרות להבריח משהו מבית החרושת לשם מכירה, כפי שעשו זאת הפועלים הגרמנים קודם. הם גנבו מסמרים ותמורתם קיבלו מצרכי מזון מהאיכרים בכפרים. מלבד זאת סברו, כי בגלל סבוטג' מוטב לתלות יהודי שנתפש ולא גרמני עובר על החוק, וכן בחרו באחד מאתנו לאחראי למחסן.

בבוקר, כשבאנו לעבודה, היה המחסנאי מקבל את המפתח למחסן ומחלק מסמרים, ברגים, דיקטים וכדומה. כל אחד היה חייב לחתום על מספר המסמרים והברגים שקיבל. מדי ערב היה מחויב להחזיר את הנותר וגם את המסמרים והברגים המקולקלים. היה ידוע וקבוע מראש, כמה מסמרים וברגים היו דרושים לכל פריט (את המסמרים תקענו בריווח של כל שלושה סנטימטרים).

מזמן לזמן ערכה הנהלת “ס.אַ.” ביקורת כדי לוודא, אם לא עשינו מעשה סבוטג'. בכל זאת ידעה ה“חבורה” לשית עצות והיו עורכים עסקי חליפין עם הגרמנים: מסמרים תמורת לחם, ברגים תמורת נקניק וכדומה.

פעם בא אליי גרמני והראה לי סידור קטן, שהיה לו. תמורתו דרש עשרים וחמישה מסמרים, סיפקנו לו עשרים וחמישה מסמרים וקיבלנו את הסידור הקטן.

לאחר ימים אחדים בא אליי חבר, שעסק בהתזת צבע על מטוסי הדמה, כדי שייראו כמטוסים ממש, וסיפר לי, כי ברצונו להתפלל במניין ולומר קדיש ביום מותו של אביו, ולכן הוא מבקש את הסידור הקטן.

עניתי לו: “שמע נא, אברהמל! אני נותן לך את הסידור הקטן. מייד תהיה הפסקה בת עשר דקות. קח לך תשעה חברים אל חדר ההתזה, שם תוכלו להתפלל ולומר קדיש. אבל ראה, הזהרתיך! לבל תיתפשו!… אוי ואבוי יהיה לך ולנו, אם יימצא אצלך הסידור הקטן”. הוא הבטיח לי, שייזהר ואין לחשוש. הכל יהיה בסדר.

בהפסקה נכנסו חברים אחדים לחדר ההתזה והתפללו שם. ופתאום – רעש ומהומה: “ביקורת חפצים! ויישאר כל אחד במקומו!” הוקפנו באנשי ס.אַ. וס.ס. אצל כל אחד חיפשו בכיסיו ובכליו כדי לוודא אם לא החביא מסמרים או ברגים, ובינתיים, הן אם הוא אשם והן אם הוא נקי מחטא, ממטירים עליו סטירות, מהלומות ובעיטות.

בחדר ההתזה תפסו את כל החבורה בשעת התפילה ואת אברהמל, בשעה שאמר קדיש, לקחו ממנו את הסידור וצרחו: “הקשיבו! היהודים נתכנסו לאספת־מחתרת!”

אני, האחראי לקבוצה, נקראתי להסביר, מהי אספת הסתרים הזאת… בקושי רב הצלחתי לשכנעם, כי “היהודים ערכו תפילה לזכר נפטרים”. השאלה היא אפוא: היכן לקחו את הסידור הקטן? אמרתי: “מצאתי בדרך מהמחנה לעבודה”.

הם ערכו פרוטוקול. את הפרוטוקול עם הסידור הקטן, אמרו, ישלחו לברלין, ושם יחליטו על העונש המגיע לי. לעת עתה נתנו את ה“קוֹרפוּס דליקטי”, את הסידור הקטן, לרב האומנים לשמירה.

ראיתי, כי רב האומנים לוקח את הסידור הקטן, הולך אל משרדו, שם אותו במגרת שולחנו ונועל אותה.

בערב, כשיצאנו אל המחנה והסתדרנו למיפקד, קראו לפנינו על ה“פשע” שפשענו. אותי, כאחראי, קראו אל המפקד הראשי של המחנה.

המפקד הראשי של המחנה היה אדם הגון (מקרה יוצא מן הכלל). אמנם היה האַוּפט־שטוּרמפירר של הס.ס., אבל הוא לא היה מרוצה, כשהשמיעו באוזניו את תוארו זה. הוא דרש, שיקראו לו בתוארו הצבאי: “ריטמייסטר”. וכשפנו אליו ואמרו: “האדון האַוּפט־שטוּרמפירר” היה רוטן ומעיר: “ריטמייסטר, מובן!”

הריטמייסטר שאלני, מניין לי הסידור הקטן… והוסיף: “בן־אדם… הרי זה מעשה אווילי ובזוי…”

הריטמייסטר היה אחראי למחנות אחדים וביניהם גם למחנה שלנו. היו לו יחסים רעים עם הס.אַ., שניהלו את בית החרושת. הוא ידע, כי הפרוטוקול שימש בעיקר כהלשנה על דרך הנהלתו את המחנות יותר מאשר הכוונה לפגוע בנו. והייתה זאת בשבילו שאלת חיים ממש, שהפרוטוקול לא יישלח לברלין. הוא אמר לי:

– “מדוע לא נזהרתם ונתפשתם?”… והוסיף ושאל: “נו, וכיצד הגיע לידכם הסידור הקטן?”

סיפרתי לו מחצית אמת ושקר גמור, כי במקום עבודתי מצאתי בארוני הקטן את הסידור בצירוף מכתב (את המכתב קרעתי מייד, מחשש פן ימצאוהו אצלי). במכתב היה כתוב: “היות שיהודי גנב ממני 25 מסמרים, אני לוקח ממך בחזרה 25 מסמרים ותמורתם אני נותן לך את הסידור הקטן, המונח אצלי זה זמן רב”.

הריטמייסטר עצם עין ואמר: “האם עליי להאמין לך…” והמשיך, כי יאמין לי, אם אביא לו את הסידור הקטן. הבנתי, למה הוא מתכוון ועניתי: “יאַווֹל, אדון ריטמייסטר”. יצאתי וחזרתי לצריף המחנה.

במחנה שלנו היה לבלר המחנה אסיר אוסטרי, לא־יהודי. מוצאו מווינה. באותו שבוע, שבו עמד לחוג את יום חתונתו, הגלוהו הגרמנים למחנה בונצלאַוּ. ארוסתו רצתה להימצא בקרבתו ונרשמה לעבודה בגרמניה. היא תמרנה וסידרה, עד שנתקבלה כמזכירתו של רב האוּמנים בבוּנצלאַוּ. אסור היה לאיש לדעת, כי יש לה איזו שייכות ללבלר המחנה.

פעם נעניתי לבקשתה ולקחתי מידה מכתב ללבלר המחנה והעברתיו לתעודתו. הלבלר גילה לי בסוד, כי היא אשתו. אבל צריך לשמור את הדבר בסוד, פן יגלו גם אותה לאיזה מחנה. וכך הייתי למקשר בינו לבין אשתו.

כשמסרתי לה מכתב, סיפרתי לה בקיצור נמרץ על הסידור הקטן. לא ארכו הימים והיא שלפה ממגרתו של רב האומנים את הסידור הקטן בשבילי.

הברחתיו למחנה ומסרתיו לידי הריטמייסטר. הריטמייסטר שאל: “נו, כיצד עשית זאת?” עניתי לו: “לא עשיתי מאומה, פתאום מצאתיו בארוני הקטן”. ואכן הייתה זאת אמת. הרמתי ידי, הושטתי שתי אצבעות ואמרתי: “אני נכון להישבע על כך”. הריטמייסטר שוב עצם עין אחת ואמר: “נו, יפה – היעלם!” מיהרתי וחזרתי לצריפי.

* * * * *

אנחנו היהודים מחויבים היינו לספק יום יום עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. המטוס היה מחולק לפריטים. על־יד כל פריט עבדו שניים או ארבעה חברים: שניים עשו תמיד את הכנף השמאלית, שניים אחרים – את הימנית, וארבעה – את הבטן, ושניים – רק גלגלים. עשיית כנף למשל, עלתה מאתיים מארק, גלגל – חמישים מארק, בטן – חמש מאות וכדומה.

ואף־על־פי שבכל פעם היה חסר חומר אחר, היינו חייבים לספק בזמן הקבוע עבודה בעשרים אלף מארק.

הס.ס. היו מאיימים על רב האומן, כי ישלחוהו לחזית המזרח, ואותנו – לעבודת פרך: לחצוב אבנים ולהטעין טיט. לא פעם היינו עומדים אובדי עצות – איך לבצע את מכסת העבודה בשווי הקבוע.

היינו מיואשים. לא היה לנו כל מוצא. תמיד חסרו מסמרים, ואי אפשר היה לבצע את המכסה הקבועה. נצנצה מחשבה במוחי: הלכתי את האומן למשרדו ואמרתי לו: "בין כך ובין כך יש לנו גלגלים וכנפיים הרבה יותר מאשר חלקים של בטן המטוס. הבה נעשה כולנו רק את פריט הבטן. השווי של פריט זה הוא חמש מאות מארק ובקלות נוכל לעשות עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. האומן הביט בי בחוסר תקוה ואמר: “עשו מה שתרצו, אבל אם לא תצליחו, אישלח אני לחזית המזרחית!”…

מאותו יום הייתי אני המגלגל את העניינים, ולא האומן. יום יום סיפקנו עבודה בשווי של אותו סכום. אבל אוי ואבוי היה לנו, אילו ערכו ביקורת של מספר המטוסים, שאפשר להרכיב. אז היו קובעים, כי יש לנו גלגלי שמאל מרובים יותר מגלגלי ימין, יותר פריטי בטן מאשר גלגלים. אבל כיוון שמזמן לזמן היה חסר לנו חומר מסוים, היינו מצליחים פעמים אחדות תודות ל“תירוץ” זה להתחמק. ובינתיים סיפקנו מספר יותר קטן של מטוסים. ייחלנו לנס מן השמים, שיחלצנו ממעגל קסמים זה.

פעם ניגש אליי האומן חיוור כמת וקרא לי למשרדו. שם אמר לי בקול צרוד: “עסק ביש!… מחר יבוא אלינו השר לאפסנאות, הפרופסור אלברט שפאֶר. הוא רוצה לראות את מטוסי הדמה שלנו”. והאומן הוסיף ואמר: “עתה איגרר לקרבות… ואתם… רק ה' בשמים הוא היודע…”

האומן נאלם וישב אומלל2 ודומם. בדיוק אז היה מחסור במסמרים, בווים ובברגים, ודווקא היום סיפקו את כל המטוסים, שאפשר היה להרכיבם, ועתה אין שום בורג, אין אף וו כדי הרכבת מטוס אחד. האומן הסתכל בי מוכה ייאוש ובתחנונים, כאילו הייתי אני השר העומד לבוא וכאילו יש בכוחי להצילו. אמרתי לו: “אדוני האומן, אל ירך לבך ואל תפחד, הכל יהיה בסדר” אבל כיצד זה יהיה, לא ידעתי.

שעות העבודה נסתיימו. אנו צעדנו אל המחנה. בשעת מעשה הרהרתי בלבי: “חבל, עבודה טובה הייתה זאת, בחורף תחת קורת גג ולא בחוץ בקור העז. את האומן אנו מכירים כבר – הוא בידינו”. החברים היו “מארגנים” להם מעט מזון תמורת מסמרים. עניין הסידור הקטן כבר נשכח. ועתה מי יודע, מה ילד יום?…

אחרי־המיפקד הלכתי אל החברים שעבדו עמי בעשיית מטוס הדמה, וסיפרתי להם, כי השר לאפסנאות אלברט שפאר, יבקר מחר בבית החרושת. הוא רוצה לראות מטוס מסרשמידט יו־25, ולנו אין מסמרים, אין ברגים, אין ווים. אין שום אפשרות להרכיב אפילו מטוס אחד. צפויה לנו קטסטרוֹפה – התמוטטות גמורה… נמלכנו בדעתנו והגענו לידי החלטה: אנו מוכרחים להשיג מסמרים וברגים למחר ויהי מה! עלינו להציל את בית החרושת. חבל להפסיד מקום עבודה משובח זה.

למחרת באנו לעבודה. כל אחד חיפש ומצא במחבואו מסמרים וברגים. לאחר שעה קלה היו בידינו כמעט עשרים וחמישה קילוגרמים מסמרים. כל אותו יום דפקנו בפטישים על העץ הנבוב בלי מסמרים. את המסמרים שמרנו לרגע בואו של השר.

הרכבנו מטוס, אבל כיוון שלא היו לנו ברגים וחסרו קרסים, חיברתי לייד הכנפיים, במקום שהיו צריכים להיות ווים, שני מוטת ארוכים. בבטן המטוס הושבתי שני חברים צעירים להחזיק את הכנפיים. בכל שאר המקומות השתמשנו ככל האפשר במסמרים במקום ווים – והמטוס קם והיה.

בדיוק בעשר בבוקר בא רב האומן לאולם עבודתנו והכריז: “הקשב, שש!”… “שש” הייתה מלת סיסמא, כשהיינו נזהרים מפני השומר שלנו או מפני האומן, שלא יתפסונו בשעה שהתבטלנו. רב האומן הריח את משמעות המלה “שש” ולא פעם נענשנו בגללה. היום נכנס אלינו ובפיו סיסמתנו: “הקשב, שש!”… שפירושה – לעבודה ־ הוא בא!

נשמעה המולה. החבורה שלנו התחילה ב“פעולת תיאטרון”, שבוימה על־ידי. הפטישים הלמו על מסמרים עד להחריש אוזניים. מעולם לא עבדנו בחריצות ובזריזות כזאת. ראשון צעד הממונה על בית החרושת – איש ס.ס. בדרג גבוה של שטוּרמבנפירר, אחריו – השר אַלברט שפאֶר (האם היה זה באמת אלברט שפאר, איני יודע עד היום) ואחריו קבוצת אנשי ס.ס. בעלי דרג גבוה. האומן שלנו התמתח, הושיט את יד ימינו וקרא: “הייל היטלר!!!” בשל קולות הפטישים לא נשמעה קריאתו. האומן הוליך את השר והסביר לו, כיצד בונים מטוס דמה. השר שאל את האומן אם הכל הולך למישרין ואם מספקים חומרי הגלם בדייקנות. האומן ענה: “כן, לפעמים, אבל יש, שאין אספקה במידה הדרושה”.

הם יצאו לחצר להתבונן במטוס. לבותינו הלמו מפחד ומדאגה. בחוץ היה קור עז – עשר מעלות מתחת לאפס. החברים הצעירים ישבו בבטן המטוס זה כשעתיים רועדים מקור. האם יעמדו בכך?… האם לא יתפורר המטוס לחלקיו, כשינסו לבדוק את חוזקו? המתח היה עצום.

לאחר עשר דקות חזרו לאולם העבודה. שמעתי את השר אומר: “יפה מאוד”. פני האומן שלנו קרנו. הוא התמתח ככל האפשר יותר מקודם, הושיט את יד ימינו ושאג: “תודה, אדוני השר, הייל היטלר!!!”

השר ופמליתו ורב האומנים יצאו. וממש באותו רגע של יציאתם נעלמה יתרת המסמרים, כאילו בלעה אותם האדמה. החבורה הלמה בפטישים על גבי הקרשים ללא מסמרים, רק כדי להקים רעש, כאילו הם עובדים. הייתה התחזות גמורה. האומן שלנו היה שבע רצון וכן גם אנחנו.

למחרת הגיע מטען של ברגים ומסמרים. שוב עשינו מטוסים והחבורה חזרה “לארגן” לעצמם צורכי מזון תמורת מסמרים. ואם לא עשינו את המכסה כדרוש, התקיימנו שוב על־ידי עשיית פריטי הבטן, ובלבד שהגענו בסיכומו של יום לעבודה בשווי של עשרים אלף מארק.

אוי ואבוי היה לנו ולאומן, אילו הייתה באה ועדת ביקורת ודורשת להרכיב את כל המטוסים. אז היו נוכחים לדעת, כי יש יותר ממאה בטני מטוס, לעומתם רק שבעים כנפי ימין, חמישים כנפי שמאל, מאה וחמישים מדחפים וכדומה. מי יודע, כמה מאתנו, בצירוף האומן שלנו, היו נידונים לתלייה או לירייה על הסבוטג'.

למזלנו התקרבה החזית הרוסית אלינו, והס.ס. נאלצו לחסל את המחנה שלנו – אז הריצו אותנו ב“צעדת המוות”, הידועה לשמצה, לברגן־בלזן.

בשעה שעזבנו את המקום, ראינו עשרות משאיות עוזבות ועליהן מטוסי הדמה “שלנו”.




  1. “הכותבת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “אומללל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות