רקע
סמי פדר
הגוי הבלונדיני

לאחר צעדת המוות, שנמשכה שישה שבועות, למרחק של אלפי קילומטרים בגשם, בשלג ובקור העז, שבו נספו רובם הגדול של חברינו מרעב ומקור, או נורו על־ידי משמר ס.ס. הגענו מספר זעום של אנשים קפואים למחצה וחולים למחנה הריכוז דוֹרה, ומשם שולחנו לתת־מחנה “אַלריך”.

בקאצט “אלריך” עבדו בהכנת הטילים וי־1, וי־2, שבהם הפגיזו הגרמנים את לונדוֹן.

במשך חמש שנות שהותי במחנות ריכוז שונים לא נתנסיתי בחוויות קשות ואיומות כאלה, כמו בימי שהותי הקצרה במחנה “אַלריך”.

אם חלה אסיר במחנה זה, רשמו על מצחו מספר והטילוהו לאחר מזה אל “שוֹנוּנגס־בּרקאַה” (צריף־ה“חסד”) יחד עם כל המתים, שהיו מוטלים שם, עד שהובלו לכבשנים לשרפה. יום יום מתו במחנה עשרות אנשים.

האם היה ב“אלריך” בית משרפות לגופות, איני יודע. אני לא ראיתי שם מיבנה של כבשן. מה שעיניי ראו היה הר עצום של מדרגות ועליהם מתים: שכבה של גזרי עץ ועליה שכבת מתים. ככל שההר גבה, קטן היקף ראשו, כמו בפירמידה. על פירמידות אלה יצקו נפט או בנזין והדליקו אותן, וכך דלקו או העלו עשן, כל עוד נשאר בהן רמץ…

ריח מגעיל עד להקאה התפשט על פני כל המחנה. ריח זה טלטל את המעיים שבקרבנו, ורבים היו מתעלפים. יום יום הוסיפו גזרי עץ ומתים, וההר היה עשן ובוער ללא הפסקה.

מי שלא “ארגן” לעצמו קופסת פח, לא קיבל את המרק שלו. בלילות, אם לא השגיחו יפה, לא שמרו על הנעליים, היו האוקראינים או הפולנים גונבים אותן. למחרת היו העשוקים מתהלכים יחפים ודשדשו בשלג ובקרה העזה למרחק של קילומטרים עד למקום העבודה, הלוך וחזור. אם שיחקה לך השעה, מצאת לך איזה סמרטוט לעטוף את רגליך היחפות. לא אחד מאתנו קפא לגמרי, או שקפאו רגליו ללא תקנה. את הקפואים העבירו ל“שונונגס־בראקה”. שם הדביקו על מצחו פתק ועליו מספר, ולאחר יום או יותר מאוחר הגיע לפירמידה.

עבדנו בשלוש קבוצות, בשעה שקבוצה אחת עבדה, היו חברי הקבוצה השנייה במיטות. משיצאה משמרת אחת, הייתה המשמרת השנייה נכנסת. ישנו מעט. עבדו לא יותר משמונה שעות ביום, אבל אם נצרף יחד את זמן סידור המיטות (התרחצו לעתים רחוקות, כי תמיד היה מחסור במים), זמן קבלת המזון הדלה, זמן המיפקד, וכן זמן ההליכה של קילומטרים אחדים לעבודה וזמן החזרה ממנה ושוב מיפקד, הרי נמשך אז יום העבודה 14 ואפילו 16 שעות ויותר.

במחנה זה היו אסירים בני אומות שונות שבאירופה. היהודים סבלו כפליים. הציק להם המישמר הגרמני. גם האוקראינים והפולנים לא הרפו מהם. היו ביניהם גם רוסים לבנים וצוענים. האחרונים התייחסו אלינו כאל חברים לצרה, כי גם הם היו אסירי הקאצט. לעומתם האוקראינים והפולנים ברובם הגדול אנטישמים מובהקים. והיו מענים את היהודים ויורדים לחייהם. אף־על־פי שהם עצמם לא ליקקו דבש כמונו, דימו בנפשם לחשוב, שהם יותר מיוחסים מאתנו, כי מוצאם הוא ארי.

עבדנו1 יומם ולילה. אפילו ביום ראשון. למזלי היה הקאַפוֹ (ראש הקבוצה) שלי צועני – בחור הגון. שמו פטר (פ' סגולה). כיוון ששמע, כי החברים קראו לי פדר, חשב, כי גם אני נקרא פטר ולכן חס עליי קצת.

עבדתי יחד עם סטודנט מרוסיה הלבנה. הוא היטיב לדבר גרמנית. כי אמו הייתה ילידת ריגה. היה לי נעים מאד לעבוד אתו בצוותא. בלחש שוחחנו בענייני ספרות ובמיוחד על אמנות: ציור, תיאטרון וכדומה. הוא שמח, כי יש לי ידיעה על האמנות הרוסית ובמיוחד על התיאטרון. שוחחנו על סטניסלבסקי, טאַירוב, מאירכוֹלד, גראַנוֹבסקי, “הבימה”. כל השיחות היו בשעת העמסת הקרוניות בטיט או באבנים.

בקרבת מקום מאתנו עבד פולני. חרה לו מאוד, שהבילוֹרוּס משוחח עם ז’יד. כל חצי שעה היה רץ ומלשין עלינו, כי אין אנו עובדים, אלא רק מדברים. לא פעם הולקינו בגלל הלשנותיו. אנו קיללנוהו ואיררנוהו.

פעם ביום א', כשיצאנו לעבודה, ראיתי קבוצה גדולה של אסירי מחנות והפולני המלשין צוררינו עמהם. על ידו צועד “גוי” תמיר, בלונדיני והוא מחרף ומגדף את הפולני באבי אבותיו. כל ה“תוכחה” משפת העולם התחתון ניתכה על הפולני. אני והרוסי הלבן סחבנו באותה שעה קרונית עמוסה טיט. נתעורר בי רצון לגשת לאותו גוי בלונדיני תמיר ולנשקהו. אך מי יודע, אולי גם הוא אנטישמי. אך התנחמתי בראותי את התנפלותו על הפולני הארור, שגרם לי לא פעם כאב לב, וחשתי רחשי אהבה לבלונדיני. נדמה היה לי, כי הוא רב את ריבי וחירף את מחרפי.

לאחר זמן נודע לי, כי שמו פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוגלה למחנה יחד עם עוד בחורים פולנים אחרים לאחר מרד ורשה.

בבוקר אחד הלכנו למיפקד. להפתעתנו ראינו, כי כל בני המחנה ניצבים בשורות, ואיש אינו הולך לעבודה. הפקודה הייתה: “היכון למרש ולצאת. המחנה ייסגר!”

צעדנו מן המחנה ושמענו יריות תותחים, שהתקרבו יותר ויותר, וקולותיהם גברו. דחסו אותנו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג. בהמבורג נעצרה הרכבת, כי באותה שעה הפציצו האַנגלים את המבורג ופסי הרכבת נותקו. אחר כך הובילונו מהמבורג לברגן־בלזן. לאחר השחרור שמעתי, כי התכוונו לדחוס את כל האסירים באונייה ולהטביעם יחד עם האונייה בנהר אֶלבה, בדיוק כמו שעשו לפני ימים אחדים לטרנספורט אחר של אסירים.

בסוף מרץ הגענו לברגן־בלזן. המחנה היה מלא מפה אל פה בחולים אנושים. השתוללה שם מגפת הטיפוס. ולא היה שם עוד מקום לאלפי האסירים, שהגיעו ממחנות שונים. לכן דחסו אותנו לקסרקטיני הצבא שבמקום.

ב־15 באפריל 1945 שחררונו האנגלים משם. מיד לאחר השחרור תפשו צעירים יהודים בתים ריקים והכניסו אליהם אך ורק יהודים, כדי לנשום קצת לרווחה ולהיפטר מחברת האנטישמים. אני נכנסתי לבית אחד עם חברים יהודים אחדים. פתאום ראיתי את הגוי הבלונדי, התמיר ממחנה,“אַלריך”, נדחף גם הוא לאותו בית, והוא פונה אליי ביידיש: “חבר, היש כאן מקום בשבילי?” הדברים נעתקו מפי… אך כיוון שבבית זה לא היה עוד מקום פנוי, הלך. זמן רב לא ראיתיו. כחודשיים לאחר השחרור, בימי ראשית התארגנות הסטודיה הדראמטית היהודית בברגן־בלזן, באה אלינו הפסנתרנית בּבקה וידוּצ’ינסקי מהעיר שאַוול שבליטה ונצטרפה כחברה בסטודיה. באחת החזרות הצטרף אליה החבר שלה. אני מעיף מבט – לפניי ה“גוי” הבלונדי ממחנה “אַלריך” – פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוא מושיט לי יד ומציג עצמו: פאַבל טראַפמן, ויותר נכון – פנחס טראַפמן. הזכרתי לו את המעשה במחנה הקאַצט “אלריך”. הוא סיפר לי כי נמנה עם תלמידי הסמינר לרבנים בוורשה בשם תחמוני. הוא גם סטודנט האוניברסיטה בווילנה. היה במחתרת בצד הארי. אחרי מרד ורשה הוגלה למחנה ריכוז. התיידדנו והיינו לידידים טובים ונאמנים זה לזה. כיום מתגורר פאַוּל טראַפמן ואשתו בבה במונטריאול בקנדה. הוא סופר יידי, מורה לעברית ומנהל הספרייה העממית היהודית במונטריאול.




  1. “עבדו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות