רקע
סמי פדר
שחרור ברגן־בלזן

הזיכרון מעבירני שוב לאותם ימי זוועה שלפני השחרור. אנו, בני המחנות (הפטלינגים – קראו לנו הגרמנים), שכבנו על מיטות הברזל, מורעבים, תשושים וסחוטים לאחר שנים רבות של סבל והיסחבות במשך חודשים במרש המוות. רבים נפחו בצעדה זאת את נפשם או נוֹרו בידי קומנדות הפינוי, שהלכו או נסעו בעקבותינו. סחבו אותנו ממחנה למחנה, אבל כל מחנה היה מלא אנשים ולא רצו לקלוט אותנו. כך עברנו אלפי קילומטרים בשלג, בגשם וברעב. מי שכוחותיו עזבוהו והוא צנח – נורה בידי אנשי “קומנדו הפינוי”. במחנה הכפייה “דוֹראַ” דחסונו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג, בשעה שהעיר הופצצה על־ידי האנגלים. הרכבה נעצרה, כי פסי הברזל נותקו. כך הביאונו עד ברגן־בלזן. לאחר שיחרורנו נודע לנו, כי הגרמנים זממו לדחוס את כל עובדי הכפייה באונייה ולהטביענו עמה בנהר אלבה.

גם למחנה ברגן־בלזן לא נתנו לנו להיכנס. מחנה זה היה מלא עד אפס מקום בעובדי כפייה חיים ומתים. השתוללה שם מגפת טיפוס נוראה. הכבשנים בערו יומם ולילה. ערמות מתים חיכו לתורן לעלות בעשן הארובות. לכן דחסו אותנו לקרקטיני הצבא הסמוכים.


 

אנו משתחררים    🔗

זה היה ביום א'. שכבנו מצפים, אולי יזכונו במעט מרק־מים חם. לפתע מענו קול יריות. צריפנו רעד. היריות רבו וגברו מרגע לרגע. במאמצים גדולים נאחזנו במיטותינו לבל ניפול. רעם מחריש אוזניים. השמשות התפוצצו ונופצו. נשמעו זעקות, גניחות: “אוי, אמא!… אוי, שמע ישראל!” אחדים מאתנו היו מוטלים בתוך שלוליות של דם. בתחילה חשבנו, כי הגרמנים דחפו אותנו בזדון לתוך קסרקטיני הצבא. כדי שיפציצונו האנגלים או האמריקנים וירצחונו, בהאמינם, כי במקום זה נמצאים אנשי הצבא הגרמני.

אבל אלה היו מטוסי גרמנים, הם הפציצונו, הנמיכו טוס וירו בנו. אמרנו: עתה הגיע הסוף המר. הם יחזרו הנה ויהרגונו. היינו מוטלים יחד עם המתים, נואשים, משלימים עם הקץ המר חיכינו…

לרגע נדם הכל. דממת אימים. אחר־כך רעם אחרי רעם מתותחים כבדים. ושוב דממת זוועה מעיקה. רבונו־של־עולם, מתי יגיע הקץ?!

השעה שלוש. טרטור ג’יפים וטנקים מחריש אוזניים. הרעש גובר והולך, הוא מתקרב יותר ויותר, והנה אנו שומעים קולות ברמקולים:

“בני הכפייה של כל האומות, הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם חופשיים!!!”

זמן רב שכבנו מוכי תימהון כמשותקים. לא היה לנו כוח לזוז ממקומותינו . ושוב שומעים:

“שארית הפליטה, בני אומות שונות! הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם משוחררים!”

עד היום איני יודע, מניין שאבנו כוח לצאת לחצר. לעינינו נתגלה קצין אנגלי בתוך ג’יפ ורמקול בידו (זה היה הקצין האנגלי דאֶריק סינגטוֹן). הג’יפ היה מוקף טנקים קטנים.

קולנו נשנק בגרוננו, כשראינו על אחד הטנקים חייל אנגלי, השואל ביידיש: "יהודים?… יהודים?… וכשגמגמו אחדים מאתנו וענו: “כן, יהודים”, בירך החייל: “שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. והוסיף: "הו, אלי, הרי לפניי ראשוני היהודים החיים עוד… והוא התפרץ בבכי כילד קטן.


 

מכלייה לתקומה    🔗

… תהו ובהו וחשך על פני תהום… (בראשית א, ב).

חשוכים, חולים ומעונים, על ספו של המוות נמצאו בימי השיחרור של ברגן־בלזן, מעט “האסירים” היהודים הניצולים. קרן־תקווה קלושה חדרה אל תוך צריפיהם האפלים ולתוך לבותיהם המיוסרים; הלכך נצמדו לתקווה חרישית, לשחר חדש של חיים יהודיים. עברו כל מדורי התופת ההיטלרית של מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי בסקילה ומי בחניקה; ומה לא?… והנה זכו לשיחרור – אך כמה מהם זכו לכך?

כתינוקות המציגים ראשונה רגל מהלכת, היו מתנועעים אלה היהודים החולים־עד־מוות, אולם כבר נמשכו לתקומה החדשה, ואמנם, אך באה שבת ראשונה לשיחרורם התכנסו פליטי־המוות במגרש־המיסדר הגדול שבמחנה כדי לחוג ראשונה “עונג שבת” שלאחר השיחרור. שמחה עצומה מהולה ביגון עמוק, היתה שורה על פניהם של המעונים. עיניהם הדהות־הליאות והעגומות הבהיקו מפקידה לפקידה ונמשכו לחיים, וחזרו צנחו לעייפותן וליאותן.


 

שחרור ברגן־בלזן    🔗

הקהל הלך הלוֹך ורב, התרפקו זה על זה – כדי שייחם להם וישבו במעגל. פתאום נשמעה נהימת ניגון, וכבר מזמרים והכל מתלווים לה לזימרה, שירים בעברית וביידיש. ראשית הנאה היא ב“עונג שבת” של חירות.

אפלה ירדה לאטה, וכוכבים מהבהבים נראו ברקיע. חבורת צעירים ליקטו עצים והציתו אש לקיים מצוות “הבדלה”.

ליד המדורה הזאת, ששלהבתה הקרינה תקווה מרובה כל כך אל תוך לבותינו המסוגפים, קראתי את שיריי, שכתבתי זה מקרוב, ושעניינם כלייה ותקומה, הכרתי את הקצין היוגוסלבי, שמגן־דוד היה צמוד למצנפתו – מצנפת הצבא, הוא הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה). הוא, הרב הלפגוט עצמו, היה מאסירי היטלר ונשתחרר גם הוא זה־עתה, וליד המדורה של “עונג־שבת” נסך בנו בדבריו הנלבבים תנחומים, תוחלת והתלהבות לחידוש החיים היהודיים. הוא נטל מעם המדורה אוד בוער והבדיל ושר פזמון אליהו הנביא והקהל נסחף לשירתו, שירה – שסופה התנודדות האיברים ומחול. חולים, מתים־למחצה, שלדים וצללים של בני אדם שרים, מתנודדים ומחוללים להובים ונלהבים מסביב לאש המתלקחת לחיים מחודשים. תמונה זו לא תישכח ממני ומכל אשר חזו בה לעולמים.

[ יד החי קשורה ביד המת]

יד החי.png

… עוד היתה שממה עגומה שוֹרה על מחנה ברגן־בלזן. המוות קצר קצירו מימין ומשמאל. את שלא כילה מלאך המוות, שקדו לכלות שומרינו, אנשי ס.ס. האונגריים, שעברו אל האנגלים, וסייעו למעשה־השחיטה. הם ירו ברבים מאלה, שנשארו בדוחק בחיים. קברות־ההמונים נגדשו. אלפים, שלושה אלפים, חמישה אלפים, עשרה אלפים בקבר. קברים, קברים. מבין רבבות, שזכו בקשיי־קשיים לשיחרור, רבים־רבים נפחו את נפשם או… נוֹרו. ואנו, שנשארנו חיים, גררנו את אחינו ואחיותינו המתים, כי לא היה בכוחנו לשאתם. היינו קושרים ידנו החיה ליד המתה ובאחרית־כוחותינו גררנום לקברות־ההמונים, ורבים מבינינו, בהגיעם לקבר־ההמונים, נפלו והוציאו את נשמתם המעונה. לא התרנו ידיהם, אלא הנחנום יחדיו לתוך הקבר.


 

אנו משוחררים ואיננו חופשים    🔗

ברובנו הגדול היינו חולים אנושים, לאחר שנות חיים במחנות לא היה בנו כוח לשמוח. השתחררנו ולא היינו משוחררים. לפי ההסכם בין האנגלים לבין הגרמנים נשארנו כלואים עוד מחשש התפשטות מגפת הטיפוס. אותם אנשי ס.ס. מאונגריה שמרו עלינו, בדיוק כמו בימי היטלר. מצב זה נמשך יומיים, עד שהאנגלים קיבלו את השילטון על המחנה.

ביומיים אלה נורו למוות שבעים ושניים יהודים ואחד־עשר לא־יהודים, שסברו, כי הם חופשים ורשאים לצאת מן המחנה לחפש מזון, או להוציא קליפות בולבוסים ממרתף המטבח (לפי הפרוטוקולים של הוועדה הצבאית האנגלית). דרישתנו להעמיד לדין את רוצחיהם לא נתקבלה.

אז נתארגן הוועד הזמני היהודי הראשון ובראשו ד"ר ניימן ורייזפלד. מעובדי כפייה הפכנו לדי־פי. מעתה נקראנו בשם חדש: “דיפיס”– קיצור המלים האנגליות “דיספלייסד פרסון” – מחוסרי בית. כל הקבוצות של שאר בני האומות (14 היו במספר), שנמצאו במחנה, קבלו מיד תמיכה וסעד משלטונות ארצם. רק אנחנו היהודים היינו ערירים – הפקר.

מתים רבים מאד היו מוטלים בערמות בכל מקום. האנגלים הכריחו את אנשי ס.ס. ואת מפקדי המחנה, הרוצח קראַמר, הידוע לשמצה (אחר כך נתלה), לקבור את המתים.

משלחת משלנו פנתה למפקד האנגלי של בלזן וטענה, כי אין אנו רוצים בביזיון המתים, כי אותן הידיים, שטבחו ורצחו את הקדושים, יטפלו בקבורתם– והם סולקו. את העבודה הקדושה של קבורת אלפי קדושינו קיבלה על עצמה קבוצת יהודים תשושים ובראשם הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה), רוו. א.הרדמן (רב מהצבא האנגלי), הרב ישראל אוֹלבסקי, והרב אברהם גוֹלדפינגר (בן־ישעיה).

אַפיזוֹדה, שידידי סיפר, דוחקת בי לדבר בה –הנה מה שמספר הרב צבי הלפגוט:

–… עייפנו מאמירת קדיש,שפתותינו היו נעות אוטומאטית,לומר קדיש בקול רם, שוב לא היה בכוחנו. כאילו ניטלה לשוננו, היו שפתותינו רוחשות בדממה. פעם אחת באה אצלי אשה פורכת אצבעותיה, מתייפחת ואומרת בקול בוכים ותחינה: עזור־נא לי, בתי יחידתי מתה עתה. אל אלהים, זכתה לשיחרור ולא עמד לה כוחה להוסיף ולחיות. אלהים רצה, כי תמות בידיי, בידי אמא. רבי, המבין אתה את גודל הזכייה? אבקשך, כבוד הרב, תנני לקבור אותה לפי דין ישראל בקבר מיוחד (מחמת מגיפת הדבר אסרו על כך האנגלים) ואדע, היכן טמונה בתי יחידתי.– האשה נפלה לרגליי ובכיה גבר. ובמלים, שחתכו את לבי, שאגה את שאגת מכאובה: רבי, הושיעני, הושע אם אומללה־מאושרה, שתדע קבר ילדתה יחידתה, ותהי זאת נחמתי האחת בחיי. – האשה בכתה חרש ואני החרשתי. אחר אמרתי לה בלחש: איכה נעשה כזאת? הלא כולנו אחים ואחיות; הכל התענו יחדיו. מתו יחדיו וייקברו יחדיו. אולם משנפל מבטי על האשה וראיתי את גודל צערה ויגונה, הוספתי: הלילה, אבוא עם חברי, הקצינים היוגוסלאַביים היהודיים, ואקברנה כרצונך. – האשה הביטה בי בעיניה, שהתנצנצו בהן שמחה ואבל, ופרשה בלי לומר מלה. ואני קראתי לחברי, ובאותו לילה עצמו, בשעה נאותה, הלכנו, אנו הקצינים היוגוסלביים היהודיים, אל הצריף, שבו היתה מוטלת הנערה המתה, נטלנו אותה, האם ליוותה אותנו בבכי חרש. הלילה היה ליל ירח הדור. בחורשה הסמוכה חצבנו קבר וקברנו את המתה. באילן קרוב חרתנו את השם ואת התאריך, וכרגיל ביקשתי לומר קדיש, אולם פתאום עיכבתני האם ונענעה נענוע־של־לאוו בידה לאמור: – אנא! חכה רגע קט! נפלה על הקבר וקראה בקול תפילה: אלהי אברהם, יצחק ויעקב, קבל תודתי על הזכייה הגדולה, שזכיתתני לקבור את ילדתי יחידתי כדין ישראל ובקבר מיוחד. אלהי, סלח לי על גודל חפצי ואני מבקשת מחילתן של כל אמהות ישראל, שלא זכו לכך.– היא התרוממה לאטה ובפנותה אלי אמרה: “רבי, אמור עתה קדיש”.

… החרשתי, כי דמעות חנקו גרוני ולא יכולתי להוציא מלה. כך עמדתי כמה רגעים, ואחר אמרתי בקול רם ובכוונה: יתגדל ויתקדש… כאילו אמרתי לבקש מחילה מעם כל אלה, שאמותיהם, אבותיהם, אחיהם, אחיותיהם הושלכו לקברי־ההמונים ושלא יידעו לעולם, היכן קברם של קרוביהם ושאריהם.

[ מימין לשמאל: הגנרל בריגדיר המופלא גלין יוז, ששחרר את ברגן־בלזן, אשתו גב' גלין יוז וסמי פדר]

גנראל.png

58,000 היה מספרנו בשעת השחרור. 28,000 מתו כבר אחרי השחרור למרות הסיוע הרב של הגנרל־בריגדיר המופלא גלין יוּז הרופא הראשי הבריטי,ששחרר את בלזן. הקולונל הד“ר ג’וֹנסוֹן והצלב האדום הבריטי, רופאים שוויצרים מתנדבים וקבוצה גדולה של אנשי רפואה אנגלים – סטודנטים ובראשם הד”ר מייקל ג’ון – לחמו נואשות כדי להציל את החולים. במידה רבה הצליחו במשימתם. אילולא מאמציהם היה מספר החללים גדול לאין ערוך. הצלב האדום השבדי ובראשו הרוזן פוֹלקה ברנדוט העבירו לשבדיה ששת אלפים חולים לריפוי. שבעים ושניים מהם מתו בדרך. חולים רבים סירבו לנסוע. בשום אופן לא רצו להיכנס לקרונות הצלב האדום, כי בקרונות, המסומנים בצלב אדום, הובילו אנשי ס.ס. את קורבנותיהם לתאי הגזים.


 

מאבק במשחררינו מאתמול    🔗

הוקם וועד זמני שני מהחברים: הרב ישראל אוֹלבסקי, רפאל אוֹלבסקי, מהנדס אַלטר, פ. בלייך, דב לאַוּפר, רוֹזנברג, א.י. רוּסק, מ. שפיגלר ובראשו יוסף רוזנזפט רב־המרץ, ובסוף אפריל 1945 הוקם וועד זמני שלישי (פעל עד סוף ספטמבר 1945) מהחברים: יוסף רוֹזנזפט, יושב־ראש; ברל לאַוּפר, יצחק אייזנברג, ד“ר טיבּור הירש, ד”ר האַלינה גז’זש, ד“ר א. קליין, ד”ר הדסה בימקוֹ־רוֹזנזפט, הרב ד"ר צבי עזריה (הלפגוֹט), פאַוּל טרפמן ורפאל אוֹלבסקי. והתחיל מאבק במשחררינו מאתמול, ההנהלה האנגלית של המחנה סירבה להכיר בזכויות הוועד שלנו. אנו פולנים צ’כים, אונגרים, צרפתים, גרמנים וכדומה. ליהודי גרמניה המשוחררים סירבו לתת את הסיוע של “אוּנראַ”: הם גרמנים– יפנו איפא לראשי העיר הגרמנים שלהם ויבקשו עזרה.

אלפיים פולנים, וביניהם אַנטישמים רבים, קיבלו את תפקיד ההנהלה המשקית של המחנה על מיספר כפול פי עשרה של יהודים. המאבק להכרה בזכות הוועד שלנו לנהל פעילות תרבות יהודית עצמית היה קשה עד מאוד. ערעורנו הגיע עד למיניסטריון בלונדון, ואנו נחלנו ניצחון.

בחודש ספטמבר 1945 הוקם וועד מרכזי ראשון:

יוסף רוֹזנזפט (בלזן) – יושב־ראש; נוֹרברט ווֹלהיים (ליבק) – סגן יושב־ראש; ברל לאַוּפר (בלזן) – מזכיר כללי; ד“ר הדסה בימקוֹ־רוזנזפט (בלזן) –מנהלת מחלקת־הבריאות; קארל כץ (ברמן), שמואל וויינטראוב (בלזן) – מנהלי המחלקה הכלכלית; הרב ד”ר צבי עזריה (הלפגוט) (בלזן) – מנהל הרבנות; דוד רוֹזנטל (בלזן), פאַוּל טרפמן (בלזן), רפאל אוֹלבסקי (בלזן)– עוֹרכי העתון; סמי פדר (בלזן) – מנהל התיאטרון; רפאל אוֹלבסקי, פאוּל טרפמן, סמי פדר ודוד רוֹזנטל – מנהלי מחלקת התרבות; מ.ב. גוּטמן (בלזן); הרב י. מ. אולבסקי (צאַלה); ש. רוזנדורן (נוישטאדט).

במרץ 1947 נבחר וועד מיוחד לבלזן. הוא היה מורכב מנציגי כל המפלגות הפוליטיות ומיושב־ראש בלתי־מפלגתי:

יוסף רוזנזפט – יושב־ראש בלתי־מפלגתי; י.ל. גירשט – אגודת ישראל (אחר כך ל. איינהוֹרן); שמואל ווינטראַוּב – מזרחי (אחר כך ברנהוֹלץ); מ.צ. טייכנר – רביזיוניסטים; חיים פוֹסלוּשני – פועלי ציון שמאל; משה גוֹלדמן – מפא“י; י. פרידלר – ציונים כללים; גרשון כ”ץ – השומר הצעיר (אחר כך ש. בלוֹך); וועדת ביקורת: ל. איינהוֹרן, י.אוּרבאַך, י. טינסקי, מ. זוֹננבליק, י. כ"ץ, י. קוֹרננץ ונח רוֹזנפלד.

במקרה ניצלו ממוות בבלזן שלוש מאות ילדים יהודים, מגיל שלוש עד עשר. קשה ממש להבין, איך הצליחו להציל את הילדים האלה מציפורני הנאצים. מאה ושישה ילדים עלו אחר כך לארץ־ישראל והשאר היגרו לארצות שונות.

חיים יהודים חדשים התחילו תוססים ומתפתחים. הקימונו בתי־ספר לילדים ולמבוגרים, גימנסיה, בתי־ספר מקצועיים, רבנות, תלמוד־תורה, ישיבה, אוניברסיטה עממית. הופיעו עיתונים ביידיש, כתבי־עט, ספרים בעברית וביידיש. נוסדו: תיאטרון, מועדוני התעמלות, ספריות. קמו ארגונים שונים, בתי־דין, משטרה יהודית, כי לא הסכמנו להימצא בחסותה של המשטרה הגרמנית. הכניסה למחנה הייתה אסורה להם. לאחר מכן תרגלנו את חברינו כאנשים, המיועדים להימנות עם ההגנה בארץ־ישראל. ברגן־בלזן הייתה ל“מדינה יהודית” קטנה.

יהודים רבים חיו במחנות הגרמניים כלא־יהודים, אף לאחר השיחרור עוד חששו, שמא יכירום כיהודים ואימה היתה אופפתם. ברגן־בלזן שחררה אותם מן האימה הזאת והשיבה אותם ליהדות החופשית.

ואספר אפיזוֹדה קטנה על אחד מאלפי האומללים, שמצא את דרכו לברגן־בלזן וממנה יצא כיהודי בן־חורין.

ביום מן הימים בא יהודי ללהקת התיאטרון שבהנהגתי וסיפר לי, כי לא הרחק מעמנו נמצא מחנה פולני, כולו פולנים, ושם מצא ילדה יהודיה שניצלה בכוח ניירות אריים והיא התחננה, כי יוציאוה משם. הבאנו את הילדה אל המחנה שלנו, יידיש כמעט שלא ידעה עוד, קיבלנו אותה ללהקה שלנו והנה מה שסיפרה לנו:

…עם ראשית המלחמה הייתי בת אחת־עשרה. הורי הגיעו ועמהם ילדיהם לאחר רוב טלטולים בערים ובעיירות לוורשה, ומוורשה– לכפר קטן בסביבות לובלין. התחבאנו בכפר הזה ואני בתורת ‘שיקצה’ דאגתי לפרנסה, פעם אחת שבתי עם המזונות הביתה והנה נודע לי, כי בינתיים היה מצוד בכפר ואמי ואחי הקטן נורו, ואבי נשלח לטרבלינקה. – נדדתי נבוכה ומבולבלת בשדות, ביערות ובכפרים. כשנצטללה מעט דעתי, ואני רעבה ותשושה מרוב נדודים, קיבלתי עבודה כרועה אצל איכר".

וכאן נשתתקה הילדה ודמעות פרצו מעיניה. חשנו, כי דיבורה ניטל. השפלנו את ראשינו ושתקנו גם אנו. אחר הוסיפה וסיפרה: "פעם אחת ישבתי בשדה לבושה כ’שיקצה'. פתאום תקפוני געגועים עזים ופרצתי בבכי גדול. בלי משים פתחתי ושרתי את כל השירים היהודיים שידעתי: שירים, שאמא היתה שרה, ואף זמירות, שאבא היה מזמר. לא הבחנתי, כי לא־הרחק מסתתר מאחורי אילן נער־גויים קטן ומקשיב לשירי. הוא הלך אל הגרמנים והלשין עלי. הגיסטאַפו לקחתני ועינתה אותי עינויים נוראיים, נתנו לי שהות של חמש דקות, אם אתוודה, שאני יהודיה, לא יעשו לי כל־מאום, ואם לאו – יהרגוני. – שתקתי – לאחר חמש דקות לבשו שני גרמנים חגורם, נטלו רוביהם וציוו, שאלך לפניהם אל החורשה, כאן בא גרמני קשיש, ושני הגרמנים סיפרו לו את הכל, נענע בידו ואמר להם: ‘תנו לה ותרוץ לה, תחיה עוד ימים אחדים’…

יצאתי וצבטתי את ידי ולחיי: אני חיה? ואולי ירו בי?… אולם פתאום ראיתי את נער־הגויים הקטן, שהלשין עלי. החלטי לנקר את עיניו ויקץ הקץ, יירו בי. אבל הוא לא יראה עוד יהודים. אולם לפתע כרע לפניי הנער, הצטלב ובבכייה ביקשני, כי אמחל לו. לא ידעתי על שום מה, אך מחלתי לו, הוא היה מביא לי אוכל, היה שומר עלי ונעשינו ידידים טובים. פעם אחת בא וסיפר לי, כי באה פלוגה מיוחדת של גרמנים לחפש יהודים, את היהודים הנתפשים הם היו מענים תחילה ואחר ממיתים בירייה. ‘עליך, אמר, לעקור מכאן’, – ‘אולם איך?’ שאלתי, ‘אין לי ניירות, הריני אבודה’. הנער הלך ולאחר שעה חזר, הביא לחם, נקניק ותעודה, שגנב מילדה גויה שבכפר. פרצתי בבכי ונשקתיו. נטשתי את הכפר ושוב נדדתי מכפר לכפר. באשר השכמתי לא הערבתי, תמיד הייתי שרויה באימת־מוות, שמא יכירוני, תמיד הייתי נרדפת על־ידי נבלים ומלשינים, שהיו מקבלים בעד מסירת כל יהודי קילו סוכר. ובאחד הכפרים נתפסתי. וכשהראתי את תעודתי הפולנית, נשלחתי לגרמניה למחנה פולנים בתורת ארית ושם שחררוני האמריקאים. לאחר השחרור נשארתי במחנה הפולני, לא ידעתי, האם חיים עוד יהודים. סיפרו לי, כי את כולם שלחו לאַוּשוויץ ושם המיתום בגאַזים. – כבר חשבתי לשלוח יד בנפשי, כי למה לי חיים, באין יהודים. ביום מן הימים בא אחד לחפש קרובים, והכרתי בו, כי הוא יהודי, והתייפחתי לפניו, כי מרוב שמחה לא יכולתי לדבר… והוא שהביאני אליכם".

והנערה הזאת, מלה פרידמן, הצטרפה ללהקתנו, וביקוד־נפש למדה לרכוש לעצמה את לשונה, לשון יידיש ואת מהותה, מהות היהדות, שכמעט נשתכחו ממנה לחלוטין. היא שיחקה בתיאטרון יהודי, וסייענו לה להמשיך את שלשלת־הזהב של תרבותנו, שלא ניתקה אותה אף בימי צרה ומצוקה.

אחרי כן הגיעו אנשי הבריגדה היהודית ועזרו לנו ככל אשר היה ביכולתם. הם דאגו לספק לנו כוחות הוראה ומארגנים. תחילה “עלייה ב'”, שיצרה פרק הירואי בתולדות היהודים. מחנה החולים והמורעבים לא יכול לחכות עוד לעזרת הג’וינט, שהגיעה אלינו שלושה או ארבעה חודשים לאחר השחרור. באותה שעה תמך הג’וינט ביד רחבה בכל מקום בעולם.

[ הפגנות נגד החזרת מעפילי “יציאת אירופה” לגרמניה – יוסף רוזנזאפט נושא דברו למפגינים]

הפגנות.png

בברגן־בלזן הצטרפו אלינו שלושה אלפים פליטים יהודים, שחזרו מרוסיה. האנגלים לא נתנו להם זכויות של “די־פי” ןסרבו לתת להם מזון. תודות לג’וינט ולכל יהודי המחנות יכלו להתקיים גם שלושת אלפי היהודים האלה כשאר בני המחנות.

ברצוני להזכיר גם את ארגוני העזרה היהודיים האנגליים: ה“ג’וּאיש רליאף”, “היאָס”, “אוֹרט” ובמיוחד את הקונגרס היהודי העולמי. בסיועם התפתחו החיים היהודים החדשים. הסוכנות פיתחה עבודת־הכנה רחבה למען ארץ־ישראל, וכך התפתחו חיים יהודים לאומיים חדשים והיינו לחלק של העורף היהודי לתחיית ארץ־ישראל. מי אינו זוכר את פרשת “אֶקסוֹדוּס 1947”? מבלזן ודרך בלזן זרמו כל צעירי היהודים, שנקראו על־ידי ההגנה לבוא ולשחרר את הארץ. בלזן היא פרק מיוחד לרושמי קורות היהודים ולחוקריהם.

ב־26 באוקטובר 1945 רשם דוד בן־גוריון שבא לבקר את שארית הפליטה ביומנו של תיאטרון המחנות את המלים:

[ עם ישראל חי – ולנו תהיה הארץ. ד. בן־גוריון 26.10.45]

בן גוריון.png

דווקא בברגן־בלזן חזה בן גוריון באמונת העם החזקה, כי “עם ישראל חי”. הרוב הגדול של שארית הפליטה מברגן־בלזן מצאו בישראל את המולדת שחלמו עליה, והשתתפו במאבק הנועז לתקומתה.

בישראל נטעו יהודי ברגן־בלזן את “יער בלזן” לזכרם של אלה, שלא זכו להשתחרר.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות