הזיכרון מעבירני שוב לאותם ימי זוועה שלפני השחרור. אנו, בני המחנות (הפטלינגים – קראו לנו הגרמנים), שכבנו על מיטות הברזל, מורעבים, תשושים וסחוטים לאחר שנים רבות של סבל והיסחבות במשך חודשים במרש המוות. רבים נפחו בצעדה זאת את נפשם או נוֹרו בידי קומנדות הפינוי, שהלכו או נסעו בעקבותינו. סחבו אותנו ממחנה למחנה, אבל כל מחנה היה מלא אנשים ולא רצו לקלוט אותנו. כך עברנו אלפי קילומטרים בשלג, בגשם וברעב. מי שכוחותיו עזבוהו והוא צנח – נורה בידי אנשי “קומנדו הפינוי”. במחנה הכפייה “דוֹראַ” דחסונו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג, בשעה שהעיר הופצצה על־ידי האנגלים. הרכבה נעצרה, כי פסי הברזל נותקו. כך הביאונו עד ברגן־בלזן. לאחר שיחרורנו נודע לנו, כי הגרמנים זממו לדחוס את כל עובדי הכפייה באונייה ולהטביענו עמה בנהר אלבה.

גם למחנה ברגן־בלזן לא נתנו לנו להיכנס. מחנה זה היה מלא עד אפס מקום בעובדי כפייה חיים ומתים. השתוללה שם מגפת טיפוס נוראה. הכבשנים בערו יומם ולילה. ערמות מתים חיכו לתורן לעלות בעשן הארובות. לכן דחסו אותנו לקרקטיני הצבא הסמוכים.

אנו משתחררים

זה היה ביום א'. שכבנו מצפים, אולי יזכונו במעט מרק־מים חם. לפתע מענו קול יריות. צריפנו רעד. היריות רבו וגברו מרגע לרגע. במאמצים גדולים נאחזנו במיטותינו לבל ניפול. רעם מחריש אוזניים. השמשות התפוצצו ונופצו. נשמעו זעקות, גניחות: “אוי, אמא!… אוי, שמע ישראל!” אחדים מאתנו היו מוטלים בתוך שלוליות של דם. בתחילה חשבנו, כי הגרמנים דחפו אותנו בזדון לתוך קסרקטיני הצבא. כדי שיפציצונו האנגלים או האמריקנים וירצחונו, בהאמינם, כי במקום זה נמצאים אנשי הצבא הגרמני.

אבל אלה היו מטוסי גרמנים, הם הפציצונו, הנמיכו טוס וירו בנו. אמרנו: עתה הגיע הסוף המר. הם יחזרו הנה ויהרגונו. היינו מוטלים יחד עם המתים, נואשים, משלימים עם הקץ המר חיכינו…

לרגע נדם הכל. דממת אימים. אחר־כך רעם אחרי רעם מתותחים כבדים. ושוב דממת זוועה מעיקה. רבונו־של־עולם, מתי יגיע הקץ?!

השעה שלוש. טרטור ג’יפים וטנקים מחריש אוזניים. הרעש גובר והולך, הוא מתקרב יותר ויותר, והנה אנו שומעים קולות ברמקולים:

“בני הכפייה של כל האומות, הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם חופשיים!!!”

זמן רב שכבנו מוכי תימהון כמשותקים. לא היה לנו כוח לזוז ממקומותינו . ושוב שומעים:

“שארית הפליטה, בני אומות שונות! הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם משוחררים!”

עד היום איני יודע, מניין שאבנו כוח לצאת לחצר. לעינינו נתגלה קצין אנגלי בתוך ג’יפ ורמקול בידו (זה היה הקצין האנגלי דאֶריק סינגטוֹן). הג’יפ היה מוקף טנקים קטנים.

קולנו נשנק בגרוננו, כשראינו על אחד הטנקים חייל אנגלי, השואל ביידיש: "יהודים?… יהודים?… וכשגמגמו אחדים מאתנו וענו: “כן, יהודים”, בירך החייל: “שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. והוסיף: "הו, אלי, הרי לפניי ראשוני היהודים החיים עוד… והוא התפרץ בבכי כילד קטן.

מכלייה לתקומה

… תהו ובהו וחשך על פני תהום… (בראשית א, ב).

חשוכים, חולים ומעונים, על ספו של המוות נמצאו בימי השיחרור של ברגן־בלזן, מעט “האסירים” היהודים הניצולים. קרן־תקווה קלושה חדרה אל תוך צריפיהם האפלים ולתוך לבותיהם המיוסרים; הלכך נצמדו לתקווה חרישית, לשחר חדש של חיים יהודיים. עברו כל מדורי התופת ההיטלרית של מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי בסקילה ומי בחניקה; ומה לא?… והנה זכו לשיחרור – אך כמה מהם זכו לכך?

כתינוקות המציגים ראשונה רגל מהלכת, היו מתנועעים אלה היהודים החולים־עד־מוות, אולם כבר נמשכו לתקומה החדשה, ואמנם, אך באה שבת ראשונה לשיחרורם התכנסו פליטי־המוות במגרש־המיסדר הגדול שבמחנה כדי לחוג ראשונה “עונג שבת” שלאחר השיחרור. שמחה עצומה מהולה ביגון עמוק, היתה שורה על פניהם של המעונים. עיניהם הדהות־הליאות והעגומות הבהיקו מפקידה לפקידה ונמשכו לחיים, וחזרו צנחו לעייפותן וליאותן.

שחרור ברגן־בלזן

הקהל הלך הלוֹך ורב, התרפקו זה על זה – כדי שייחם להם וישבו במעגל. פתאום נשמעה נהימת ניגון, וכבר מזמרים והכל מתלווים לה לזימרה, שירים בעברית וביידיש. ראשית הנאה היא ב“עונג שבת” של חירות.

אפלה ירדה לאטה, וכוכבים מהבהבים נראו ברקיע. חבורת צעירים ליקטו עצים והציתו אש לקיים מצוות “הבדלה”.

ליד המדורה הזאת, ששלהבתה הקרינה תקווה מרובה כל כך אל תוך לבותינו המסוגפים, קראתי את שיריי, שכתבתי זה מקרוב, ושעניינם כלייה ותקומה, הכרתי את הקצין היוגוסלבי, שמגן־דוד היה צמוד למצנפתו – מצנפת הצבא, הוא הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה). הוא, הרב הלפגוט עצמו, היה מאסירי היטלר ונשתחרר גם הוא זה־עתה, וליד המדורה של “עונג־שבת” נסך בנו בדבריו הנלבבים תנחומים, תוחלת והתלהבות לחידוש החיים היהודיים. הוא נטל מעם המדורה אוד בוער והבדיל ושר פזמון אליהו הנביא והקהל נסחף לשירתו, שירה – שסופה התנודדות האיברים ומחול. חולים, מתים־למחצה, שלדים וצללים של בני אדם שרים, מתנודדים ומחוללים להובים ונלהבים מסביב לאש המתלקחת לחיים מחודשים. תמונה זו לא תישכח ממני ומכל אשר חזו בה לעולמים.

[ יד החי קשורה ביד המת]

… עוד היתה שממה עגומה שוֹרה על מחנה ברגן־בלזן. המוות קצר קצירו מימין ומשמאל. את שלא כילה מלאך המוות, שקדו לכלות שומרינו, אנשי ס.ס. האונגריים, שעברו אל האנגלים, וסייעו למעשה־השחיטה. הם ירו ברבים מאלה, שנשארו בדוחק בחיים. קברות־ההמונים נגדשו. אלפים, שלושה אלפים, חמישה אלפים, עשרה אלפים בקבר. קברים, קברים. מבין רבבות, שזכו בקשיי־קשיים לשיחרור, רבים־רבים נפחו את נפשם או… נוֹרו. ואנו, שנשארנו חיים, גררנו את אחינו ואחיותינו המתים, כי לא היה בכוחנו לשאתם. היינו קושרים ידנו החיה ליד המתה ובאחרית־כוחותינו גררנום לקברות־ההמונים, ורבים מבינינו, בהגיעם לקבר־ההמונים, נפלו והוציאו את נשמתם המעונה. לא התרנו ידיהם, אלא הנחנום יחדיו לתוך הקבר.

אנו משוחררים ואיננו חופשים

ברובנו הגדול היינו חולים אנושים, לאחר שנות חיים במחנות לא היה בנו כוח לשמוח. השתחררנו ולא היינו משוחררים. לפי ההסכם בין האנגלים לבין הגרמנים נשארנו כלואים עוד מחשש התפשטות מגפת הטיפוס. אותם אנשי ס.ס. מאונגריה שמרו עלינו, בדיוק כמו בימי היטלר. מצב זה נמשך יומיים, עד שהאנגלים קיבלו את השילטון על המחנה.

ביומיים אלה נורו למוות שבעים ושניים יהודים ואחד־עשר לא־יהודים, שסברו, כי הם חופשים ורשאים לצאת מן המחנה לחפש מזון, או להוציא קליפות בולבוסים ממרתף המטבח (לפי הפרוטוקולים של הוועדה הצבאית האנגלית). דרישתנו להעמיד לדין את רוצחיהם לא נתקבלה.

אז נתארגן הוועד הזמני היהודי הראשון ובראשו ד"ר ניימן ורייזפלד. מעובדי כפייה הפכנו לדי־פי. מעתה נקראנו בשם חדש: “דיפיס”– קיצור המלים האנגליות “דיספלייסד פרסון” – מחוסרי בית. כל הקבוצות של שאר בני האומות (14 היו במספר), שנמצאו במחנה, קבלו מיד תמיכה וסעד משלטונות ארצם. רק אנחנו היהודים היינו ערירים – הפקר.

מתים רבים מאד היו מוטלים בערמות בכל מקום. האנגלים הכריחו את אנשי ס.ס. ואת מפקדי המחנה, הרוצח קראַמר, הידוע לשמצה (אחר כך נתלה), לקבור את המתים.

משלחת משלנו פנתה למפקד האנגלי של בלזן וטענה, כי אין אנו רוצים בביזיון המתים, כי אותן הידיים, שטבחו ורצחו את הקדושים, יטפלו בקבורתם– והם סולקו. את העבודה הקדושה של קבורת אלפי קדושינו קיבלה על עצמה קבוצת יהודים תשושים ובראשם הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה), רוו. א.הרדמן (רב מהצבא האנגלי), הרב ישראל אוֹלבסקי, והרב אברהם גוֹלדפינגר (בן־ישעיה).

אַפיזוֹדה, שידידי סיפר, דוחקת בי לדבר בה –הנה מה שמספר הרב צבי הלפגוט:

–… עייפנו מאמירת קדיש,שפתותינו היו נעות אוטומאטית,לומר קדיש בקול רם, שוב לא היה בכוחנו. כאילו ניטלה לשוננו, היו שפתותינו רוחשות בדממה. פעם אחת באה אצלי אשה פורכת אצבעותיה, מתייפחת ואומרת בקול בוכים ותחינה: עזור־נא לי, בתי יחידתי מתה עתה. אל אלהים, זכתה לשיחרור ולא עמד לה כוחה להוסיף ולחיות. אלהים רצה, כי תמות בידיי, בידי אמא. רבי, המבין אתה את גודל הזכייה? אבקשך, כבוד הרב, תנני לקבור אותה לפי דין ישראל בקבר מיוחד (מחמת מגיפת הדבר אסרו על כך האנגלים) ואדע, היכן טמונה בתי יחידתי.– האשה נפלה לרגליי ובכיה גבר. ובמלים, שחתכו את לבי, שאגה את שאגת מכאובה: רבי, הושיעני, הושע אם אומללה־מאושרה, שתדע קבר ילדתה יחידתה, ותהי זאת נחמתי האחת בחיי. – האשה בכתה חרש ואני החרשתי. אחר אמרתי לה בלחש: איכה נעשה כזאת? הלא כולנו אחים ואחיות; הכל התענו יחדיו. מתו יחדיו וייקברו יחדיו. אולם משנפל מבטי על האשה וראיתי את גודל צערה ויגונה, הוספתי: הלילה, אבוא עם חברי, הקצינים היוגוסלאַביים היהודיים, ואקברנה כרצונך. – האשה הביטה בי בעיניה, שהתנצנצו בהן שמחה ואבל, ופרשה בלי לומר מלה. ואני קראתי לחברי, ובאותו לילה עצמו, בשעה נאותה, הלכנו, אנו הקצינים היוגוסלביים היהודיים, אל הצריף, שבו היתה מוטלת הנערה המתה, נטלנו אותה, האם ליוותה אותנו בבכי חרש. הלילה היה ליל ירח הדור. בחורשה הסמוכה חצבנו קבר וקברנו את המתה. באילן קרוב חרתנו את השם ואת התאריך, וכרגיל ביקשתי לומר קדיש, אולם פתאום עיכבתני האם ונענעה נענוע־של־לאוו בידה לאמור: – אנא! חכה רגע קט! נפלה על הקבר וקראה בקול תפילה: אלהי אברהם, יצחק ויעקב, קבל תודתי על הזכייה הגדולה, שזכיתתני לקבור את ילדתי יחידתי כדין ישראל ובקבר מיוחד. אלהי, סלח לי על גודל חפצי ואני מבקשת מחילתן של כל אמהות ישראל, שלא זכו לכך.– היא התרוממה לאטה ובפנותה אלי אמרה: “רבי, אמור עתה קדיש”.

… החרשתי, כי דמעות חנקו גרוני ולא יכולתי להוציא מלה. כך עמדתי כמה רגעים, ואחר אמרתי בקול רם ובכוונה: יתגדל ויתקדש… כאילו אמרתי לבקש מחילה מעם כל אלה, שאמותיהם, אבותיהם, אחיהם, אחיותיהם הושלכו לקברי־ההמונים ושלא יידעו לעולם, היכן קברם של קרוביהם ושאריהם.

[ מימין לשמאל: הגנרל בריגדיר המופלא גלין יוז, ששחרר את ברגן־בלזן, אשתו גב' גלין יוז וסמי פדר]

58,000 היה מספרנו בשעת השחרור. 28,000 מתו כבר אחרי השחרור למרות הסיוע הרב של הגנרל־בריגדיר המופלא גלין יוּז הרופא הראשי הבריטי,ששחרר את בלזן. הקולונל הד“ר ג’וֹנסוֹן והצלב האדום הבריטי, רופאים שוויצרים מתנדבים וקבוצה גדולה של אנשי רפואה אנגלים – סטודנטים ובראשם הד”ר מייקל ג’ון – לחמו נואשות כדי להציל את החולים. במידה רבה הצליחו במשימתם. אילולא מאמציהם היה מספר החללים גדול לאין ערוך. הצלב האדום השבדי ובראשו הרוזן פוֹלקה ברנדוט העבירו לשבדיה ששת אלפים חולים לריפוי. שבעים ושניים מהם מתו בדרך. חולים רבים סירבו לנסוע. בשום אופן לא רצו להיכנס לקרונות הצלב האדום, כי בקרונות, המסומנים בצלב אדום, הובילו אנשי ס.ס. את קורבנותיהם לתאי הגזים.

מאבק במשחררינו מאתמול

הוקם וועד זמני שני מהחברים: הרב ישראל אוֹלבסקי, רפאל אוֹלבסקי, מהנדס אַלטר, פ. בלייך, דב לאַוּפר, רוֹזנברג, א.י. רוּסק, מ. שפיגלר ובראשו יוסף רוזנזפט רב־המרץ, ובסוף אפריל 1945 הוקם וועד זמני שלישי (פעל עד סוף ספטמבר 1945) מהחברים: יוסף רוֹזנזפט, יושב־ראש; ברל לאַוּפר, יצחק אייזנברג, ד“ר טיבּור הירש, ד”ר האַלינה גז’זש, ד“ר א. קליין, ד”ר הדסה בימקוֹ־רוֹזנזפט, הרב ד"ר צבי עזריה (הלפגוֹט), פאַוּל טרפמן ורפאל אוֹלבסקי. והתחיל מאבק במשחררינו מאתמול, ההנהלה האנגלית של המחנה סירבה להכיר בזכויות הוועד שלנו. אנו פולנים צ’כים, אונגרים, צרפתים, גרמנים וכדומה. ליהודי גרמניה המשוחררים סירבו לתת את הסיוע של “אוּנראַ”: הם גרמנים– יפנו איפא לראשי העיר הגרמנים שלהם ויבקשו עזרה.

אלפיים פולנים, וביניהם אַנטישמים רבים, קיבלו את תפקיד ההנהלה המשקית של המחנה על מיספר כפול פי עשרה של יהודים. המאבק להכרה בזכות הוועד שלנו לנהל פעילות תרבות יהודית עצמית היה קשה עד מאוד. ערעורנו הגיע עד למיניסטריון בלונדון, ואנו נחלנו ניצחון.

בחודש ספטמבר 1945 הוקם וועד מרכזי ראשון:

יוסף רוֹזנזפט (בלזן) – יושב־ראש; נוֹרברט ווֹלהיים (ליבק) – סגן יושב־ראש; ברל לאַוּפר (בלזן) – מזכיר כללי; ד“ר הדסה בימקוֹ־רוזנזפט (בלזן) –מנהלת מחלקת־הבריאות; קארל כץ (ברמן), שמואל וויינטראוב (בלזן) – מנהלי המחלקה הכלכלית; הרב ד”ר צבי עזריה (הלפגוט) (בלזן) – מנהל הרבנות; דוד רוֹזנטל (בלזן), פאַוּל טרפמן (בלזן), רפאל אוֹלבסקי (בלזן)– עוֹרכי העתון; סמי פדר (בלזן) – מנהל התיאטרון; רפאל אוֹלבסקי, פאוּל טרפמן, סמי פדר ודוד רוֹזנטל – מנהלי מחלקת התרבות; מ.ב. גוּטמן (בלזן); הרב י. מ. אולבסקי (צאַלה); ש. רוזנדורן (נוישטאדט).

במרץ 1947 נבחר וועד מיוחד לבלזן. הוא היה מורכב מנציגי כל המפלגות הפוליטיות ומיושב־ראש בלתי־מפלגתי:

יוסף רוזנזפט – יושב־ראש בלתי־מפלגתי; י.ל. גירשט – אגודת ישראל (אחר כך ל. איינהוֹרן); שמואל ווינטראַוּב – מזרחי (אחר כך ברנהוֹלץ); מ.צ. טייכנר – רביזיוניסטים; חיים פוֹסלוּשני – פועלי ציון שמאל; משה גוֹלדמן – מפא“י; י. פרידלר – ציונים כללים; גרשון כ”ץ – השומר הצעיר (אחר כך ש. בלוֹך); וועדת ביקורת: ל. איינהוֹרן, י.אוּרבאַך, י. טינסקי, מ. זוֹננבליק, י. כ"ץ, י. קוֹרננץ ונח רוֹזנפלד.

במקרה ניצלו ממוות בבלזן שלוש מאות ילדים יהודים, מגיל שלוש עד עשר. קשה ממש להבין, איך הצליחו להציל את הילדים האלה מציפורני הנאצים. מאה ושישה ילדים עלו אחר כך לארץ־ישראל והשאר היגרו לארצות שונות.

חיים יהודים חדשים התחילו תוססים ומתפתחים. הקימונו בתי־ספר לילדים ולמבוגרים, גימנסיה, בתי־ספר מקצועיים, רבנות, תלמוד־תורה, ישיבה, אוניברסיטה עממית. הופיעו עיתונים ביידיש, כתבי־עט, ספרים בעברית וביידיש. נוסדו: תיאטרון, מועדוני התעמלות, ספריות. קמו ארגונים שונים, בתי־דין, משטרה יהודית, כי לא הסכמנו להימצא בחסותה של המשטרה הגרמנית. הכניסה למחנה הייתה אסורה להם. לאחר מכן תרגלנו את חברינו כאנשים, המיועדים להימנות עם ההגנה בארץ־ישראל. ברגן־בלזן הייתה ל“מדינה יהודית” קטנה.

יהודים רבים חיו במחנות הגרמניים כלא־יהודים, אף לאחר השיחרור עוד חששו, שמא יכירום כיהודים ואימה היתה אופפתם. ברגן־בלזן שחררה אותם מן האימה הזאת והשיבה אותם ליהדות החופשית.

ואספר אפיזוֹדה קטנה על אחד מאלפי האומללים, שמצא את דרכו לברגן־בלזן וממנה יצא כיהודי בן־חורין.

ביום מן הימים בא יהודי ללהקת התיאטרון שבהנהגתי וסיפר לי, כי לא הרחק מעמנו נמצא מחנה פולני, כולו פולנים, ושם מצא ילדה יהודיה שניצלה בכוח ניירות אריים והיא התחננה, כי יוציאוה משם. הבאנו את הילדה אל המחנה שלנו, יידיש כמעט שלא ידעה עוד, קיבלנו אותה ללהקה שלנו והנה מה שסיפרה לנו:

…עם ראשית המלחמה הייתי בת אחת־עשרה. הורי הגיעו ועמהם ילדיהם לאחר רוב טלטולים בערים ובעיירות לוורשה, ומוורשה– לכפר קטן בסביבות לובלין. התחבאנו בכפר הזה ואני בתורת ‘שיקצה’ דאגתי לפרנסה, פעם אחת שבתי עם המזונות הביתה והנה נודע לי, כי בינתיים היה מצוד בכפר ואמי ואחי הקטן נורו, ואבי נשלח לטרבלינקה. – נדדתי נבוכה ומבולבלת בשדות, ביערות ובכפרים. כשנצטללה מעט דעתי, ואני רעבה ותשושה מרוב נדודים, קיבלתי עבודה כרועה אצל איכר".

וכאן נשתתקה הילדה ודמעות פרצו מעיניה. חשנו, כי דיבורה ניטל. השפלנו את ראשינו ושתקנו גם אנו. אחר הוסיפה וסיפרה: "פעם אחת ישבתי בשדה לבושה כ’שיקצה'. פתאום תקפוני געגועים עזים ופרצתי בבכי גדול. בלי משים פתחתי ושרתי את כל השירים היהודיים שידעתי: שירים, שאמא היתה שרה, ואף זמירות, שאבא היה מזמר. לא הבחנתי, כי לא־הרחק מסתתר מאחורי אילן נער־גויים קטן ומקשיב לשירי. הוא הלך אל הגרמנים והלשין עלי. הגיסטאַפו לקחתני ועינתה אותי עינויים נוראיים, נתנו לי שהות של חמש דקות, אם אתוודה, שאני יהודיה, לא יעשו לי כל־מאום, ואם לאו – יהרגוני. – שתקתי – לאחר חמש דקות לבשו שני גרמנים חגורם, נטלו רוביהם וציוו, שאלך לפניהם אל החורשה, כאן בא גרמני קשיש, ושני הגרמנים סיפרו לו את הכל, נענע בידו ואמר להם: ‘תנו לה ותרוץ לה, תחיה עוד ימים אחדים’…

יצאתי וצבטתי את ידי ולחיי: אני חיה? ואולי ירו בי?… אולם פתאום ראיתי את נער־הגויים הקטן, שהלשין עלי. החלטי לנקר את עיניו ויקץ הקץ, יירו בי. אבל הוא לא יראה עוד יהודים. אולם לפתע כרע לפניי הנער, הצטלב ובבכייה ביקשני, כי אמחל לו. לא ידעתי על שום מה, אך מחלתי לו, הוא היה מביא לי אוכל, היה שומר עלי ונעשינו ידידים טובים. פעם אחת בא וסיפר לי, כי באה פלוגה מיוחדת של גרמנים לחפש יהודים, את היהודים הנתפשים הם היו מענים תחילה ואחר ממיתים בירייה. ‘עליך, אמר, לעקור מכאן’, – ‘אולם איך?’ שאלתי, ‘אין לי ניירות, הריני אבודה’. הנער הלך ולאחר שעה חזר, הביא לחם, נקניק ותעודה, שגנב מילדה גויה שבכפר. פרצתי בבכי ונשקתיו. נטשתי את הכפר ושוב נדדתי מכפר לכפר. באשר השכמתי לא הערבתי, תמיד הייתי שרויה באימת־מוות, שמא יכירוני, תמיד הייתי נרדפת על־ידי נבלים ומלשינים, שהיו מקבלים בעד מסירת כל יהודי קילו סוכר. ובאחד הכפרים נתפסתי. וכשהראתי את תעודתי הפולנית, נשלחתי לגרמניה למחנה פולנים בתורת ארית ושם שחררוני האמריקאים. לאחר השחרור נשארתי במחנה הפולני, לא ידעתי, האם חיים עוד יהודים. סיפרו לי, כי את כולם שלחו לאַוּשוויץ ושם המיתום בגאַזים. – כבר חשבתי לשלוח יד בנפשי, כי למה לי חיים, באין יהודים. ביום מן הימים בא אחד לחפש קרובים, והכרתי בו, כי הוא יהודי, והתייפחתי לפניו, כי מרוב שמחה לא יכולתי לדבר… והוא שהביאני אליכם".

והנערה הזאת, מלה פרידמן, הצטרפה ללהקתנו, וביקוד־נפש למדה לרכוש לעצמה את לשונה, לשון יידיש ואת מהותה, מהות היהדות, שכמעט נשתכחו ממנה לחלוטין. היא שיחקה בתיאטרון יהודי, וסייענו לה להמשיך את שלשלת־הזהב של תרבותנו, שלא ניתקה אותה אף בימי צרה ומצוקה.

★

אחרי כן הגיעו אנשי הבריגדה היהודית ועזרו לנו ככל אשר היה ביכולתם. הם דאגו לספק לנו כוחות הוראה ומארגנים. תחילה “עלייה ב'”, שיצרה פרק הירואי בתולדות היהודים. מחנה החולים והמורעבים לא יכול לחכות עוד לעזרת הג’וינט, שהגיעה אלינו שלושה או ארבעה חודשים לאחר השחרור. באותה שעה תמך הג’וינט ביד רחבה בכל מקום בעולם.

[ הפגנות נגד החזרת מעפילי “יציאת אירופה” לגרמניה – יוסף רוזנזאפט נושא דברו למפגינים]

בברגן־בלזן הצטרפו אלינו שלושה אלפים פליטים יהודים, שחזרו מרוסיה. האנגלים לא נתנו להם זכויות של “די־פי” ןסרבו לתת להם מזון. תודות לג’וינט ולכל יהודי המחנות יכלו להתקיים גם שלושת אלפי היהודים האלה כשאר בני המחנות.

ברצוני להזכיר גם את ארגוני העזרה היהודיים האנגליים: ה“ג’וּאיש רליאף”, “היאָס”, “אוֹרט” ובמיוחד את הקונגרס היהודי העולמי. בסיועם התפתחו החיים היהודים החדשים. הסוכנות פיתחה עבודת־הכנה רחבה למען ארץ־ישראל, וכך התפתחו חיים יהודים לאומיים חדשים והיינו לחלק של העורף היהודי לתחיית ארץ־ישראל. מי אינו זוכר את פרשת “אֶקסוֹדוּס 1947”? מבלזן ודרך בלזן זרמו כל צעירי היהודים, שנקראו על־ידי ההגנה לבוא ולשחרר את הארץ. בלזן היא פרק מיוחד לרושמי קורות היהודים ולחוקריהם.

ב־26 באוקטובר 1945 רשם דוד בן־גוריון שבא לבקר את שארית הפליטה ביומנו של תיאטרון המחנות את המלים:

[ עם ישראל חי – ולנו תהיה הארץ. ד. בן־גוריון 26.10.45]

דווקא בברגן־בלזן חזה בן גוריון באמונת העם החזקה, כי “עם ישראל חי”. הרוב הגדול של שארית הפליטה מברגן־בלזן מצאו בישראל את המולדת שחלמו עליה, והשתתפו במאבק הנועז לתקומתה.

בישראל נטעו יהודי ברגן־בלזן את “יער בלזן” לזכרם של אלה, שלא זכו להשתחרר.

לאחר צעדת המוות, שנמשכה שישה שבועות, למרחק של אלפי קילומטרים בגשם, בשלג ובקור העז, שבו נספו רובם הגדול של חברינו מרעב ומקור, או נורו על־ידי משמר ס.ס. הגענו מספר זעום של אנשים קפואים למחצה וחולים למחנה הריכוז דוֹרה, ומשם שולחנו לתת־מחנה “אַלריך”.

בקאצט “אלריך” עבדו בהכנת הטילים וי־1, וי־2, שבהם הפגיזו הגרמנים את לונדוֹן.

במשך חמש שנות שהותי במחנות ריכוז שונים לא נתנסיתי בחוויות קשות ואיומות כאלה, כמו בימי שהותי הקצרה במחנה “אַלריך”.

אם חלה אסיר במחנה זה, רשמו על מצחו מספר והטילוהו לאחר מזה אל “שוֹנוּנגס־בּרקאַה” (צריף־ה“חסד”) יחד עם כל המתים, שהיו מוטלים שם, עד שהובלו לכבשנים לשרפה. יום יום מתו במחנה עשרות אנשים.

האם היה ב“אלריך” בית משרפות לגופות, איני יודע. אני לא ראיתי שם מיבנה של כבשן. מה שעיניי ראו היה הר עצום של מדרגות ועליהם מתים: שכבה של גזרי עץ ועליה שכבת מתים. ככל שההר גבה, קטן היקף ראשו, כמו בפירמידה. על פירמידות אלה יצקו נפט או בנזין והדליקו אותן, וכך דלקו או העלו עשן, כל עוד נשאר בהן רמץ…

ריח מגעיל עד להקאה התפשט על פני כל המחנה. ריח זה טלטל את המעיים שבקרבנו, ורבים היו מתעלפים. יום יום הוסיפו גזרי עץ ומתים, וההר היה עשן ובוער ללא הפסקה.

מי שלא “ארגן” לעצמו קופסת פח, לא קיבל את המרק שלו. בלילות, אם לא השגיחו יפה, לא שמרו על הנעליים, היו האוקראינים או הפולנים גונבים אותן. למחרת היו העשוקים מתהלכים יחפים ודשדשו בשלג ובקרה העזה למרחק של קילומטרים עד למקום העבודה, הלוך וחזור. אם שיחקה לך השעה, מצאת לך איזה סמרטוט לעטוף את רגליך היחפות. לא אחד מאתנו קפא לגמרי, או שקפאו רגליו ללא תקנה. את הקפואים העבירו ל“שונונגס־בראקה”. שם הדביקו על מצחו פתק ועליו מספר, ולאחר יום או יותר מאוחר הגיע לפירמידה.

עבדנו בשלוש קבוצות, בשעה שקבוצה אחת עבדה, היו חברי הקבוצה השנייה במיטות. משיצאה משמרת אחת, הייתה המשמרת השנייה נכנסת. ישנו מעט. עבדו לא יותר משמונה שעות ביום, אבל אם נצרף יחד את זמן סידור המיטות (התרחצו לעתים רחוקות, כי תמיד היה מחסור במים), זמן קבלת המזון הדלה, זמן המיפקד, וכן זמן ההליכה של קילומטרים אחדים לעבודה וזמן החזרה ממנה ושוב מיפקד, הרי נמשך אז יום העבודה 14 ואפילו 16 שעות ויותר.

במחנה זה היו אסירים בני אומות שונות שבאירופה. היהודים סבלו כפליים. הציק להם המישמר הגרמני. גם האוקראינים והפולנים לא הרפו מהם. היו ביניהם גם רוסים לבנים וצוענים. האחרונים התייחסו אלינו כאל חברים לצרה, כי גם הם היו אסירי הקאצט. לעומתם האוקראינים והפולנים ברובם הגדול אנטישמים מובהקים. והיו מענים את היהודים ויורדים לחייהם. אף־על־פי שהם עצמם לא ליקקו דבש כמונו, דימו בנפשם לחשוב, שהם יותר מיוחסים מאתנו, כי מוצאם הוא ארי.

עבדנו¹ יומם ולילה. אפילו ביום ראשון. למזלי היה הקאַפוֹ (ראש הקבוצה) שלי צועני – בחור הגון. שמו פטר (פ' סגולה). כיוון ששמע, כי החברים קראו לי פדר, חשב, כי גם אני נקרא פטר ולכן חס עליי קצת.

עבדתי יחד עם סטודנט מרוסיה הלבנה. הוא היטיב לדבר גרמנית. כי אמו הייתה ילידת ריגה. היה לי נעים מאד לעבוד אתו בצוותא. בלחש שוחחנו בענייני ספרות ובמיוחד על אמנות: ציור, תיאטרון וכדומה. הוא שמח, כי יש לי ידיעה על האמנות הרוסית ובמיוחד על התיאטרון. שוחחנו על סטניסלבסקי, טאַירוב, מאירכוֹלד, גראַנוֹבסקי, “הבימה”. כל השיחות היו בשעת העמסת הקרוניות בטיט או באבנים.

בקרבת מקום מאתנו עבד פולני. חרה לו מאוד, שהבילוֹרוּס משוחח עם ז’יד. כל חצי שעה היה רץ ומלשין עלינו, כי אין אנו עובדים, אלא רק מדברים. לא פעם הולקינו בגלל הלשנותיו. אנו קיללנוהו ואיררנוהו.

פעם ביום א', כשיצאנו לעבודה, ראיתי קבוצה גדולה של אסירי מחנות והפולני המלשין צוררינו עמהם. על ידו צועד “גוי” תמיר, בלונדיני והוא מחרף ומגדף את הפולני באבי אבותיו. כל ה“תוכחה” משפת העולם התחתון ניתכה על הפולני. אני והרוסי הלבן סחבנו באותה שעה קרונית עמוסה טיט. נתעורר בי רצון לגשת לאותו גוי בלונדיני תמיר ולנשקהו. אך מי יודע, אולי גם הוא אנטישמי. אך התנחמתי בראותי את התנפלותו על הפולני הארור, שגרם לי לא פעם כאב לב, וחשתי רחשי אהבה לבלונדיני. נדמה היה לי, כי הוא רב את ריבי וחירף את מחרפי.

לאחר זמן נודע לי, כי שמו פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוגלה למחנה יחד עם עוד בחורים פולנים אחרים לאחר מרד ורשה.

בבוקר אחד הלכנו למיפקד. להפתעתנו ראינו, כי כל בני המחנה ניצבים בשורות, ואיש אינו הולך לעבודה. הפקודה הייתה: “היכון למרש ולצאת. המחנה ייסגר!”

צעדנו מן המחנה ושמענו יריות תותחים, שהתקרבו יותר ויותר, וקולותיהם גברו. דחסו אותנו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג. בהמבורג נעצרה הרכבת, כי באותה שעה הפציצו האַנגלים את המבורג ופסי הרכבת נותקו. אחר כך הובילונו מהמבורג לברגן־בלזן. לאחר השחרור שמעתי, כי התכוונו לדחוס את כל האסירים באונייה ולהטביעם יחד עם האונייה בנהר אֶלבה, בדיוק כמו שעשו לפני ימים אחדים לטרנספורט אחר של אסירים.

בסוף מרץ הגענו לברגן־בלזן. המחנה היה מלא מפה אל פה בחולים אנושים. השתוללה שם מגפת הטיפוס. ולא היה שם עוד מקום לאלפי האסירים, שהגיעו ממחנות שונים. לכן דחסו אותנו לקסרקטיני הצבא שבמקום.

ב־15 באפריל 1945 שחררונו האנגלים משם. מיד לאחר השחרור תפשו צעירים יהודים בתים ריקים והכניסו אליהם אך ורק יהודים, כדי לנשום קצת לרווחה ולהיפטר מחברת האנטישמים. אני נכנסתי לבית אחד עם חברים יהודים אחדים. פתאום ראיתי את הגוי הבלונדי, התמיר ממחנה,“אַלריך”, נדחף גם הוא לאותו בית, והוא פונה אליי ביידיש: “חבר, היש כאן מקום בשבילי?” הדברים נעתקו מפי… אך כיוון שבבית זה לא היה עוד מקום פנוי, הלך. זמן רב לא ראיתיו. כחודשיים לאחר השחרור, בימי ראשית התארגנות הסטודיה הדראמטית היהודית בברגן־בלזן, באה אלינו הפסנתרנית בּבקה וידוּצ’ינסקי מהעיר שאַוול שבליטה ונצטרפה כחברה בסטודיה. באחת החזרות הצטרף אליה החבר שלה. אני מעיף מבט – לפניי ה“גוי” הבלונדי ממחנה “אַלריך” – פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוא מושיט לי יד ומציג עצמו: פאַבל טראַפמן, ויותר נכון – פנחס טראַפמן. הזכרתי לו את המעשה במחנה הקאַצט “אלריך”. הוא סיפר לי כי נמנה עם תלמידי הסמינר לרבנים בוורשה בשם תחמוני. הוא גם סטודנט האוניברסיטה בווילנה. היה במחתרת בצד הארי. אחרי מרד ורשה הוגלה למחנה ריכוז. התיידדנו והיינו לידידים טובים ונאמנים זה לזה. כיום מתגורר פאַוּל טראַפמן ואשתו בבה במונטריאול בקנדה. הוא סופר יידי, מורה לעברית ומנהל הספרייה העממית היהודית במונטריאול.

(תמונה מחיי המחנה מייד לאחר השחרור)

זה היה בברגן־בלזן, זמן קצר לאחר השחרור. מחלת הטיפוס השתוללה. אנשים, שכוחותיהם הותשו משנים רבות של רעב וסבל, נפלו כזבובים. רבים נורו למוות על־ידי אנשי המשמר של ס.ס. האונגרים, וזה לאחר שהשלטון על המחנה עבר לידי האַנגלים.

קברות ההמונים ועליהם הכתובות “פה נקברו כמה וכמה אלפי חללים” נתרבו מיום ליום.

אז החליטה ההנהלה הצבאית, האנגלית, הזמנית להקים על כל שטח המחנה “ברגן־בלזן” בית־חולים. את ה“בריאים” הושיבו במשאיות צבאיות והעבירום למחנה חדש בציללה, מרחק עשרים ק"מ מברגן־בלזן.

זה היה עוד לפני סיום המלחמה. הרעב במחנה החדש היה נורא. לכן חיפשו דרכים כיצד להתגנב ולצאת מן המחנה, כדי ל“ארגן” מאי־שם מזון: פת לחם או שני בולבוסין, או כמה קלחים של לפת. פעמים רבות פנו והלכו לצריפי הצבא הבריטיים והאמריקניים. הכניסה לאזרחים שם הייתה אסורה בהחלט. לוחות עם כתובות הזהירו: “כאן יורים בעבריינים”. ובכל זאת היו מתגנבים וחודרים לשם ומבקשים מהחיילים, שיתגלגלו רחמיהם ויתנו פת לחם, קופסת שימורים ואפילו טבלת שוקולד. לא פעם קרה, שאסירים הקריבו את חייהם בפעולה זו. אם היו למישהו סיגריות והוא סבל ממחסור במזון, היה מביא את הסיגריות לכפר ומקבל תמורתן מהאיכרים: לחם, בולבוסין, שעועית, סלק… כך נאבקו בני האדם בחירוף נפש כדי לשבור את הרעב המציק.

אצלינו בבית נהגו במנהגי הקיבוץ. מי ש“ארגן” לו חומרי מזון, מסר אותם למטבח המשותף. את הבולבוסין, השעועית והסלק שמו בדלי גדול ובישלו מרק לכל בני הבית. אנו קראנו למרק בשם זלזול – “יוּשקה”. אבל לא תמיד הצלחנו ל“ארגן” וסבלנו חרפת רעב… ביום קשה כזה, עת הציק הרעב עד כאב לב (פרט לשני בולבוסין לא היה לנו כלום), ביום כזה הביא אחד החברים ארנב לבן מהכפר. ארנב לבן חי!… מה גדלה שמחת החברים!

– עתה יבשלו מרק יוּשקה ממש, עם כל מיני מטעמים וגם נתחי בשר בתוכו.

חברנו ה“טבח” התחיל לטפל בעניין. החברים החלו ממטירים עליו עצות, כיצד יש לבשל את מרק־היוּשקה. חבר אחד מיוצאי אונגריה יעץ בלשונו הדומה לגרמנית:

– אבל, אדוני, אני מבקשך, צלי ארנבת עליך להכין. זה מאכל־מטעמים, אני אומר לך, זה מאכל תאווה.

שני צועק: – מה לך צלי ארנבת, לכל הרוחות?! יושקה עם בשר תבשל וחסל!

החבר מאונגריה מסמיק מהתעצבנות ועונה בקול רם יותר:

– אבל, בבקשה ממך, אדוני, מה ידוע לך על צלי ארנבת?… ובשעת מעשה הוא מתלקלק. וכאן התערב חבר שלישי:

– מה? לעשרים איש אתה רוצה להכין מארנב קטן זה צלי אר־נ־בת?! יוּשקה ורק יושקה צריך לבשל.

טענות לכאן ומענות לכאן. סוף סוף נמנו וגמרו: יוּשקה לכל החברים, כי מים, ברוך השם, יש לנו. כל הקהל התכונן לסעודה.

ה“טבח” קיבל על עצמו את הפיקוד. התחיל לקלוף את הבולבוסין. אחדים יצאו ל“ארגן” עצים להסקה. בינתיים שיחקו אחדים מן החברה בארנב הלבן. הוא התרגל מהר לאנשים. היה מקפץ, מנתר ומתקרב לכל אחד ואוכל מידו של אחד עלה, מידו של השני קצת עשב. איני יודע מי וכיצד פתאום החלו לקרוא לארנב: “יוֹנלה” ודיברו אליו בלשונות שונות – יידיש, פולנית, אונגרית, יידיש מגורמנת: “נאַ נאַ נאַ יוֹנלה – קח עלה, התקרב אליי!” “חוֹדז טוּטאַי”, או – “יוֹנהשי, בוא, יונתי, אכול משהו”… ויונהלה היה מקפץ מאיש לרעהו, כראוי לארנב צעיר.

הבולבוסין כבר נקלפו. הדלי לבישול המרק גם הוא היה מוכן ומזומן והחברה כבר הדליקו את התנור… פשוט – נפלא! יונהלה מנתר בינתיים מסביב בשמחה רבה והחברה נהנים ממנו מאד. עד… שה“טבח” נתן פקודה לחיים, ששיחק במקרה באותה שעה עם יוֹנהלה.

– חיים, קח את יונהלה וברך עליו על השחיטה, ככתוב. הכן אותו. והביאהו אליי. את שאר העבודה אעשה בעצמי. חיים לוטש את עיניו ל“טבח”, נדהם: – מה פתאום אני?… אתה הטבח ועליך לחסלו…

“הטבח” עונה לו מניה וביה:

– אין אני יכול לעשות הכל בעצמי. לאכול אתם כולכם רוצים, אבל לעזור במשהו – מסרבים. הוא פונה לחבר אחר:

– משה, במחילה מכבודך, קח את יוֹנהלה ו“סדר” אותו, פשוט את עורו והביאהו אליי.

משה ישב באותה שעה בקרן זווית ותיקן את מכנסיו הקרועים. הוא שתק, כאילו אין הדברים מכוונים אחיו. הטבח מתמלא חימה וצועק: –משה, האם לא שמעת? עוד לא עשית היום שום דבר. לאכול אתה רוצה?… אז קומה, קח את יונהלה, אני אומר, הכן אותו פשוט את עורו.

משה מפסיק להטליא את מכנסיו הקרועים, מיישר את המשקפיים ותולה מבט של תמיהה ב“טבח”.

– מה־ה?… עלי לסדר את יוֹנהלה?… כלום אני שוחט?, או… קצב? אני חייב להמית את יוֹנהלה? איני מסוגל לראות דם שפוך… כשאני רואה דם, אני מתעלף מייד. מה אתה רוצה, שאתעלף? והוא חזר להטליא את מכנסיו.

ה“טבח” מתבונן סביבו נואש וצועק:

אם אף אחד מכם אינו רוצה לטפל ביוֹנהלה, מוטב שתבשלו אתם את היוּשקה. ומשהבחין מן הצד בחבר ברלה, פנה אליו והתחנן:

– ברלה, מחמדי, אני מבקשך. קח את יונהלה והכן אותו לבישול. ברל מתחייך ועונה לאט לאט, מתון מתון, מלה במלה:

– אין אתה צריך לבקשני. הכן אתה את יוֹנהלה ואני אבשל את היוּשקה… – ומשנתמשך הוויכוח, מי חייב לטפל ביונהלה, הוחלט סוף סוף, שיש להטיל גורל. הכינו עשרים פתקים קטנים. על אחד מהם רשמו “יונהלה”. מי שיוציא בגורל פתק זה, הוא יטפל ביוֹנהלה.

המתח, בשעה שכל אחד שלח את ידו להוציא את הפתק, היה רב מאד. ומשהוציא חבר פתק חלק, קפץ ורקד משמחה. בינתיים הלך מספר הפתקים והתמעט, והמתח הלך וגדל. והנה שלף יצחק פתק. יצחק היה האיש, ששיחק יותר מכל החברה ביוֹנהלה, הוא גם זיכהו, כנראה בשם יונלה, אוליי משום שהארנב היה חביב ונוח כיוֹנה תמה ועורו היה לבן. יצחק פתח לאט לאט את הפתק המגולל ואז ראו הכל את המלה, ומפי הכל פרצה הקריאה: “יונהלה”!!!" – יצחק החוויר וקרא: “איני רוצה יוּשקה!!!” נחפז ויצא מן הצריף. קמה מהומה גדולה וקריאה:

“אבל העצים יישרפו! צריך לשחוט מייד את הארנב!”

– לארנב אתם משתוקקים, ארנבים ממלאים את ראשיכם! האם הארנב כשר?! “צלי ארנב טעים לחך!” לזלול הכל רוצים, אבל לא לעשות משהו… התרעם ה“טבח”. פתאום הסתובב בחפשו את הארנב וזעק:

היכן יוֹנהלה?!

באמת, היכן יוֹנהלה? – ענו לו חבריו כולם בשאלה.

בשעת הרעש והוויכוחים נבהל, כנראה, יוֹנהלה. הדלת היתה פתוחה והוא נשא את רגליו ויברח. חפשוהו היום, חפשוהו מחר, יוֹנהלה נעם ואיננו. מהבולבוסין הקלופים בישלו אמנם מרק־יוּשקה, וכל אחד אכל את המרק ולבו שמח בקרבו, כי יונה נמלט… רק החבר מאונגריה נאנח:

– אח, רבותיי, מה אתם יודעים על צלי־ארנב?

זה קרה בברגן־בלזן בערב, בחורף הראשון שלאחר השחרור. הפעם היה החורף חריף וקשה. רוח עז נשב, שרק בארובות, על החלונות מעטה כפור נוצץ, על העצים הערומים נתלו נזמי כפור. נעים היה אז לשבת בבית. התנור להט באור יקרות. גזרי העצים השמיעו פיצוצים קלים בהתפשט בהם הלהבה. נוח וטוב היה בחדר הקטן, שבו גרתי אז.

ישבתי מול התנור, התחממתי, קראתי ספר. היתה זו אותה הנאת מנוחה, שרק איש כמוני יכול לחוש בה לאחר חמש שנים במחנות.

נקישה קלה על הדלת הפסיקה קריאתי. הדלת נפתחה לאט ונכנסה אשה. קשה היה לקבוע בת כמה היא. נראתה צעירה, אך הנה שונו פניה, עייפות ויגון השתקפו בעיניה. היא ניצבה על־יד הדלת נבוכה, הסתכלה בי ואמרה:

– סליחה, אולי אני מפריעה.

היא לא יכלה להוסיף עוד, שפתיה ריטטו, דמעות בצבצו מעיניה.

– שבי, בבקשה, הפסקתי את שתיקתה, התחממי והירגעי. במה אוכל לעזור לך?

היא נתיישבה לאט ובו ברגע קפצה ממקומה, כיסתה את פניה הלוהטים בכפות ידיה ודיברה כאילו אל עצמה:

– לא, איש לא יוכל לעזור לי.

שוב התיישבה על הכיסא וסיפרה:

– מוצאי מאונגריה. הוריי החסידים היו סוחרים עשירים. אני, בתם היחידה, למדתי רפואה, עבדתי… ואז באו הגרמנים. מחנה כפייה…– לאחר הפסקה קצרה – מינו אותי לרופאת נשים בבית החולים של המחנה. אלי! על מה ולמה הייתי רופאת נשים?…

היא נאלמה דום, התבוננה סביבה, חיפשה את הדלת ופנתה לכיוון היציאה.

אולי תשתי משהו? – ניסיתי לעכב אותה.

היא זרקה בי מבט, הניעה ראשה לשלילה והמשיכה:

איני יודעת, אם שמעת, כי נשים הרות שולחו מיד לתאי הגזים. רבות מהן הצליחו להעלים את מצבן. הן היו מתעלפות במקום עבודתן, וכשהבחינו בכך אנשי ס.ס, שילחון מייד לכבשן. אחדות מהן הובאו אלי, למחלקת החולות, על־ידי חברותיהן. הן התחננו, נישקו את ידיי וביקשו שאציל אותן. אבל כיצד?… הרי אסור ללדת כאן. כל אחת מהן הפילה תחינתה לפניי – הציליני! הרי אני כל כך צעירה, עזרי לי…

לבי נקרע לגזרים, הוי, אלי!… והשמים, היש בהם אל? היכן הוא? היכן אבות אבותיי הרבנים? איפה נביאינו, ומשיח איהו? אם משיחם של היהודים איננו, היכן משיחם של הגויים? הלא הוא הטיף לאהבת הבריות… אהבה של אדם לרעהו… האדם היכן הוא? האם קיימת אנושיות?

– כיצד אוכל לעזור לכן, הייתי אומרת להן. אם את חפצה חיים, אסור לו לתינוקך לחיות…

אשה אחת זרקה עלי מבט איום. להיאנח היה אסור. בדומיה, כחיה פצועה ייללה, וכשגברו יללותיה סתמתי את פיה בכוח, כדי שלאנשי ס.ס. שמאחורי חלוני לא יגיע קולה. – שתי ידיים אלו – פירשה ידיה הצנומות והרועדות והתבוננה בהן בשאט נפש – בשתי ידיי אלה קיבלתי את הילד והחנקתיו!… אבל פתאום הוציאה האשה את המטפחת מפיה הסתום וצווחה: – רוצחת, החזירי לי את ילדי! נחלי זיעה כיסו אותי. בשארית כוחותיי סתמתי את פיה. היא פרצה ונשכה את ידי עד זוב דם. צנחה והתמוגגה בבכי. מיהרתי והזרקתי לה משהו להרגעה והיא נרדמה. את הוולד ארזתי בנייר והסתרתיו מאחורי הצריף. האם ניצלה. אבל לכמה זמן?

כך החנקתי במו ידיי עשרות ילדים יהודים. אני! לא נאַצי – במו ידיי היהודיות. ריבונו־של־עולם! מדוע בחרת בי להיות רוצחם של הוולדות היהודיים? אבל, לא! הם אינם מתים. אני רואה אותם בכל מקום. באשר אלך ובאשר אעמוד, אני רואה אותם הן ביום הן בלילה. איני יכולה לישון ואיני יכולה להיות ערה. את צעקת חייהם הראשונה חנקתי. אני… אני… התייפחה. ועתה אוזניי מלאות בצעקותיהם של כל אלה שרצחתי. אני נרדפת ממקום למקום. איני יכולה לשמש כרופאה. חלמתי להיות לעזר לבני אדם, לקלוט את צעקת החיים הראשונה של היילוד. עתה אני יראה ומפחדת, פן יחנקו ידיי את הוולד הרך, ברגע שאגע בו.

– סלח נא לי, על אשר סיפרתי לך כל זאת. אולי ייקל לי קצת. ושוב מיררה בבכי.

נאלמתי דום, חשתי, כי עיניי מתלחלחות. דווקא ברגע זה נשמע מעבר למחיצה בכי של יילוד. האשה נתרה ממקומה, תפסה בידיה את ראשה, סתמה את אוזניה ופרצה החוצה בריצה והשאירה את הדלת פתוחה.

רוח חדה פרצה לביתי. יצאתי החוצה. את האשה לא הוספתי לראות עוד.

הם היו ארבעה, כשנכנסו לבית הדין – אשה ושלושה גברים. נשמע בכי שקט, שנדם לפתע. על בית הדין העיקה דממה של תוגה וצער.

הרב פנה לאשה ולשלושת הגברים וביקש אותם לספר על מה שקרה להם. האשה מחתה את דמעותיה, פתחה ואמרה:

בסוף הקיץ 1939 היה יום כלולותי עם בחיר לבי אברהם. אנו הכרנו זה את זה מילדותינו. שכנים היינו. אהבנו מאוד זה את זה. צעירים היינו ומאושרים, אך לא לאורך ימים –העירה בצער – פרצה המלחמה. בעלי גויס ונשארתי לבדי. מאז לא ראיתיו עוד.

הגרמנים כבשו את העיירה. אותי ונשים יהודיות אחרות הגלו למחנה כפייה בגרמניה. בכל שבעת מדורי הגיהנום ההיטלרי עוניתי וסבלתי, עד ששוחררתי בברגן־בלזן, ואני חולה אנושה. עוד בהיותי חולה ותשושה ממחלת הטיפוס, התחלתי לחפש את בעלי ובני משפחתי. נדדתי ממחנה למחנה, שבהם היו יהודים עובדי כפייה, שאלתי וחקרתי, אוליי ראה מישהו את בעלי.

החיפושים נמשכו שבועות וירחים. זמן רב עבר, ולי אבדה כל תקווה למצוא אותו. הייתי רצוצה וערירית.

באחד הימים החלטתי לעלות לארץ־ישראל. לאחר מאמצים וסבל רב הגעתי בעזרת הבריגדה היהודית לארץ־ישראל.

בארץ הצטרפתי לאחד הקיבוצים וקיוותי להתחיל בחיים חדשים. חשבתי, כי חיי הקיבוץ יהיו לי למזור וירפאו את פצעיי. בקיבוץ הכרתי בחור חביב. התאהבנו זה בזה וביום בהיר אחד אמר לי:– חנהלה, אני אוהב אותך מאוד, ברצוני לשאת אותך לאשה.– שמעתי ופרצתי בבכי: – חיים גם אני אהבתיך בכל לבי – אמרתי– אבל אינני יכולה להינשא לך.– חברי עמד נדהם בשמעו את דבריי.

– מדוע, חנהלה מדוע?

– יש לי בעל. נשואה אנכי – עניתי וסיפרתי לו את כל קורותיי. החלטנו לפרסם מודעה בעיתון בזו הלשון: "אנו מחפשים עדים, שהיכירו את אברהם שטיינגרין מבנדין (פולין). כל היודע על מקום הימצאו, או האיש הנכון לאשר, כי אברהם איננו עוד בחיים, מתבקש לפנות לאשתו חנה שטיינגרין בקיבוץ המאוחד.

הופיעו שני עדים – חבריו, שהתגייסו יחד אתו, והעידו שראו, כי יהודים רבים נורו בעיירה וביניהם גם בעלי. הם ראו אותו מת בין כל החללים. עם העדים פנינו לרבנות ולאחר זמן קצר נערכה חתונתנו, עכשיו כבר לא הייתי גלמודה. הגורל זימן לי בעל יקר, ידיד נפש וחבר מסור. בזכותו נשכח מלבי הגיהנום ההיטלרי, שנתנסיתי בו.

שנה לאחר הנישואין ילדתי בן. היינו מאושרים. עד… ביום בהיר אחד דפק מישהו על דלת ביתי ונכנס גבר… לא הכרתיו מיד, אבל כעבור דקות ספורות קראתי, כאילו לא בקולי: “אברהם!!!…” והתעלפתי.

מאד מאד אהבתי את אברהם ולא יכולתי לשכוח אותו. אבל כיום, אלי, הריני אוהבת גם את יצחק ואת ילדי… מה עלי לעשות עכשיו? מה לעשות? אני שוב שבורה ורצוצה. זרם דמעות פרץ מעיניה והיא התמוגגה בבכי.

דומייה כבדה העיקה על בית הדין. הרב שיסע את הדממה:

– העד, משה שטיינמן, הלך אשתקד לעולמו. יקום העד השני, חיים קליינר, יבדל לחיים ארוכים, ויספר מה ידוע לו.

חיים קם, השתעל רגע ופתח בסיפורו:

– משפרצה המלחמה, היינו חייבים, אברהם ואנכי, להתגייס לצבא. שנינו השתייכנו לאותה פלוגה. הרכבת, שנסענו בה, נעצרה בשל מהומות ימי המלחמה, ונאלצנו ללכת ברגל יחדיו או לנסוע בעגלות. כשהגענו למקום המיועד, כבר יצאה פלוגתנו לדרכה. אצנו להשיגה. אבל הגרמנים השיגונו, בשעה שהשתלטו על העיירה שאליה הגענו.

הם כבשו את העיירה בסערה, שרפו את בית המדרש ואת בית הכנסת, ערכו טבח ביהודים. באותו יום, בשעת המהומה הנוראה, אבד חברי. אני התחבאתי בתוך העשבים הגבוהים בשדה. כשנרגע הכל סביבי, יצאתי. עברתי כברת דרך ונפלתי בידי גרמני יחד עם עוד יהודים, שנתפסו כמוני. נאלצתי לכרות קברים לחללי היהודים, שהביאום מדי כל שעתיים.

מאוחר בערב הובאו בעגלה עוד קורבנות. כאשר הורדו החללים והונחו בשורה על הקרקע, הכרתי ביניהם את חברי אברהם. כשירד הלילה, פקדו הגרמנים לא לנגוע במתים, ובשעה שבע בבוקר עלינו להגיע למקום, וכל מי שייעדר, ירה יירה.

בלילה הצלחתי להימלט מהעיירה. נדדתי והסתתרתי ביערות ובעיירות, עד שנתפסתי שוב בידי הגרמנים והוגלתי למחנה כפייה בגרמניה. אחרי המלחמה שוחררתי ועליתי ממינכן לישראל.

כשקראתי בעיתון את המודעה, הלכתי, כמובן, והעדתי על מה שראו עיניי ועל חוויותיי בימים ההם. העד סיים את דבריו, חזר וישב במקומו.

לאחר הפסקה קצרה פנה הרב אל אברהם:

ועכשיו קום אברהם, וספר לנו, איך קרה הדבר.

אברהם שתק רגע, והחל בסיפורו:

– באותו יום חיפשנו, חברי ואני, מקום סתר. אבל הגרמנים תפשו אותנו ועוד קבוצת יהודים. הצלחתי להתחמק מהם וברחתי. הגרמנים הבחינו בדבר וירו בי בריצתי. הם פגעו ברגלי ונעצרתי. אז קרב אלי גרמני וחבט בי בקת רובהו. חשכו עיניי וצנחתי. כשהתאוששתי, חשתי כאב חזק, צמרמורת תקפני, רעדתי מקור וקדחתי. לשוני יבשה, צימאון חזק הציק לי וכל גופי להט. גנחתי מכאב ולא הצלחתי להיזכר, היכן אני וכיצד הגעתי למקום.

הירח עלה. באורו החיוור ראיתי, כי על־ידי מוטלים עוד אנשים. נדמה היה לי, שהם שקועים בשינה עמוקה. לאט לאט שבה אלי רוחי וכוח זכרוני חזר אליי. מבטיי נתקלו במצבות – ונתברר הכול.

דומם קמתי ובצליעה הגעתי לכפר סמוך. שם הסתתרתי יומיים ולילותיים בתוך אסם. כשרפה כאב רגלי, הגעתי במאמצים רבים בלילה השלישי ליער. גרגרי היער היו מזוני. אחר כך המשכתי בנדודיי. הגעתי לבית יהודי בעיירה. שם חבשו את רגלי. נחתי קצת, השגתי לי צידה לדרך ובלילה יצאתי שוב לנדודיי– “לך לך”… טולטלתי בדרכים רבים ובאתי לגבול הרוסי– אל נהר בוג. צלחתי את הנהר, אך נפלתי בידי הרוסים. אותי, יחד עם אנשים אחרים, הגלו למקומות נידחים ברוסיה. שם עבדתי קשה ביערות, במכרות פחם, סבלתי ועוניתי במשך ימי המלחמה. התגעגעתי הביתה…

לאחר המלחמה, כשניתנה הרשות לאזרחי פולין לשעבר לנסוע לפולין, התייצבתי וקיוויתי, שאמצע את אשתי ואת בני משפחתי. לאסוני ולצערי, לא נשאר שריד מכל בני משפחתי. לא מצאתי נפש חיה, שהכירה אותם, ולא יכולתי לשאול עליהם. במאמצים רבים יצאתי מפולין לגרמניה. גם שם חיפשתי את אשתי ואת בני משפחתי, אך לשווא היו כל חיפושיי. ארץ־ישראל הייתה אז משאת נפשי ומחוז חפצי. עליתי ארצה וגם כאן לא מצאתי את יקיריי.

המספר הפסיק לרגע, נשם עמוקות והמשיך:

– פעם ארזו את קניותיי בחנות בעיתון ישן. חזרתי הביתה. וכשפתחתי את צרור החפצים שקניתי, נצנצה לנגד עיניי מודעה בעיתון הישן ובה… שמי… שמי… ושם… אשתי… חנהלה… חנהלה יקירתי מחפשת אותי… חנהלה שלי… עמדתי כמוכה רעם. לא יכולתי לזוז ממקומי. דמעות זלגו מעיניי…

ניתרתי ממקומי כנשוך עקרב. גזרתי את המודעה ובלב הולם אצתי לחפש את חנהלה, שלאחר שנות סבל, געגועים ותקווה מצאתיה סוף סוף…

המספר מחה דמעותיו נשך את שפתיו ונדם.

הרב והדיינים נכנסו לחדר סמוך להתייעצות. דלת החדר נסגרה מאחוריהם בגניחה. דממה הרת יגון וכאב העיקה בבית הדין. רק התייפחות חנה הפסיקה לרגעים את הדומיה…

[תמונה: דגל תיאטרון הקאצט]