כבכל שבוע, נסענו אף הפעם מתוך רווחה שלמה. כדרכי, סרתי תחילה למזנון הנעים והזמנתי לעצמי קפה. אם אמנם איננו משובח ביותר, כשהוא לעצמו, הריהו מוגש לפחות בידי עלמה נאה מג’יבוטי, שעיניה חומות כעין־הטבק ותנועותיה רכות ובטוחות. ידעתי, כי אין טעם מיוחד לשתות מתוך חפזה, כשם שאין טעם לחשוש לאיחור. הרכבת הכחולה לא תגיע לפני־זמנה, ועל מסע־הנשיא, על פגישותיו עם אנשי־מחתרת, על סיוריו בבתי־גנזים. כיון שהגענו לכך, קם ידידנו ונכנס פנימה. מייד חזר – ובידו שני כרכים, שהגישם לי בשתיקה.

פתחתי את הצנום שבהם ומצאתי ספר־שירים, מעוטר ומעתק על נייר־גיגית של כתבי־נזירים. איני יודע מיהו האציל לבית־מינכהאוזן, ששמו חתום עליו, ואיני קורא גרמנית. אך סקרן הייתי לדעת במה דברים אמורים. תרגם לי ידידי, איש השיבה, בית ראשון מתוך שיר הפתיחה הקרוי “לכם”. משהו כיוצא בכך:

“ממרחקי ימים־עברו עולה אלי בת־קול, / תרועת קרנות־יובל רבות ערגה. / בפאתי־מזרח אני רואה את מעלות היכל־ציון / ועצמותי תרונה כסופים…” בעמוד השער אני מוצא את ציור מנורת־המשכן ולמטה ממנו כתובת: “.EX LIBRIS G.B”.

השירים עצמם כתובים בדיו כחולה ואלו כותרותיהם – דיו אדומה. מימי לא ראיתי אותיות קצובות יותר, מלים מחוטבות יותר, שורות ישרות יותר ובתים סימטריים יותר. בעמוד האחרון אני חוזר ומוצא כתובת חתימה: “H.H. FECIT”, דהיינו: “מעשה ידי ה.ה. להתפאר!”

חייכתי. עולם שנבלות־כלבה ופגרי־עכברושים מקיפים אותו סביב, עולם של “לייקות” ומיני “וויקים”, עולמם של זנבות־קלעים – ותמהונים, המעלים בקולמוסם שירי־ציון נשכחים של פייטנים גרמניים?

“מיהו ג. ר.?” שאלתי.

“אחותי,” השיב לי ידידי.

“וה. ה.?”

“נוצריה, שאת הקפה המשובח שלה הואלת לקלס באזנינו!”

היתה זו פתיחה עליזה לספור־מעשה עצוב. שמה – הני הונדיוס, ספרנית פשוטה מאנסכדה, הולנד. כיוון ששמעה כי יהודיה פלונית, אחותו המנוחה של מארחי החביב, מזומנת לגירוש, הציעה לה פינת־סתר בביתה. לימים נעשו שם הדברים באנסכדה יגעים כל־כך, שהחליטה למצוא לה מקלט בטוח יותר. עמדה והצפינה אותה בבית־איכרים שבכפר. ראשון לכל חודש היתה שולחת לאותה משפחה, במשך שנים, חלק ממשכורתה – דמי החזקת ידידתה בת־היהודים. יום אחד בקשה להסב לה קורת־רוח מיוחדת. כיוון שעבדה בבית עקד ספרים, מצאה לה כרך משירי האציל הגרמני והעתיקה למענה את כל ה“בלדות העבריות” שלו. לא נחה דעתה עד שמצאה נייר משובח. לא נחה דעתה עד שמצאה שני מיני דיו. לא נחה דעתה עד שהעתיקה לתוכו את עיטוריו הישנים של ליליין. לא נחה דעתה עד שכרכה את ספרה בכריכת־עור נאה.

“מה עלתה לה לאחותך בסופה?” שאלתי אני.

“זכתה לצאת ממחבואה”, השיב הוא. “כיוון שחלפו ימי הרעה, נמנו הידידות וגמרו שלא להפרד עוד אשה מעל אחותה והמשיכו לדור בצל קורת־גג אחת. אלא שאחותי לא האריכה ימים ונסתלקה חיש־מהר לעולמה…”

אני פותח את הכרך השני. אותו נייר־גיגית משובח. אותה כריכת־עור. אותה דיו כחולה־אדומה. אותו כתב־יד. אף הוא מימי הכבוש. אלא שלא ספר אני מוצא כאן לפני, כי לוח. לוח־שנה. המופלא בלוחות השנה, שראיתי מעודי!

דף ראשון – ההמנון ההולנדי “וילהלמוס ואן־נסאו”. דף שני – פסוק מוסיקאלי של בטהובן: תוים ובצדם תפילה קצרה – “ברכת ה' עליך!” שלישי – בית שלם מתוך עמאר־חיאם.

לאחר מכן – הלוח עצמו: ינואר, פברואר… בין כל שני עמודים – עטור נאה. אני מעלעל בו ורואה: זוג יונים, נוף כפרי, בקתת־איכרים, ליל־כוכבים על פני חלקת־שלג נוצצת, דמויות דגים, צפורי שיר…

ישבנו שם, בצל חופת־הבוגנויליאה, ולא הכברנו מילים. מה בקשה אותה אשה לאמר במתנת־הנחם התמהונית, המוזרה, הילדותית כל־כך? בלוח, שציירה למען יהודייתה? שהכל חולף־עובר, בדומה לרוח שפייו של חיאם? כי אין על מה להודות, בעצם, ואין על מה להרהר חרטה? האמנם היתה פסימית כל־כך? או שמא בקשה, פשוט, לרמוז לה לידידתה ולאמר: עוד דף, עוד יום… רייכים באים, רייכים הולכים – והארץ לעולם עומדת! האמנם היתה אופטימית כל־כך?

איני יודע! אך מה לי “נוצרייה”, “יהודייה!” רוצה אני לחשוב על רוח־האדם! על שתי נשים בודדות, שאת כפל־מצוקתן ביקשו למזוג – ככל אשר אומר לנו בודלייר – למין אושר־אומלל אחד… רוצה אני לחשוב כי בכל מקום שמצוייה בו נפש נרדפת, מצוייה נפש טובה שכנגדה!

אלא שאיני יכול שלא לזכור:..

הולנד – ורק הולנד! שפינוזא, אראסמוס… אנה פרנק! תימה שהנשיא הולך תחילה לשם? תימה שהוא בוכה? אי, הנפש־הטובה! הנפש הטובה מאנסכדה, נידרלאנד!