ר' אליהו אבולעפיה ז"ל    🔗

קצור תולדות חייו ופעולותיו    🔗

יליד גאליפולי בתורכיה, בשנת תקצ“ט ליצירה. אביו ר' אברהם, היה ת”ח צנוע בעל שכל חריף ושנון, שכל ימיו עסק במסחר, ונהנה מגיע כפיו. מתיחס למשפחה רמה בישראל, שממנה יצאו רבנים גדולים ועמודי עולם ההוראה, ומהם שעזרו לבסוס הישוב העברי באה“ק. ביניהם יצוינו ביחוד הרב חיים אבולעפיה, בע”ס “עץ החיים” עה“ת, שבשנת תק”ב עלה מאזמיר לטבריה ת“ו, לבנות פרציה ולקומם הריסותיה ע”פ הזמנת השייך טהר אל עמאר, וחפצו זה הצליח בידו. אחדים מבני משפחה זו ישבו באזמיר, בקושטא וסביבותיה, ומצאצאיהם הוא ר' אליהו ב“ר אברהם אבולעפיה ז”ל. גם הוא כקודמיו עלה לא"י בכדי לסייע בבנינה.

ר' אליהו ז“ל, נחשב בין האישים הידועים והמפורסמים ביותר בעיר מגוריו. עוד בצעירותו, הצטיין במדותיו התרומיות ובהתמסרותו הנאמנה לטובת צרכי קהלתו אשר היה בה ממנהיגיה ועסקניה. הקרובים אליו יספרו, כיצד התחבב על הצבור במשאו ומתנו עמו, בתור שולחני, שעסק בכל עניני בנק במשך ארבעים שנה רצופות. בו בזמן היה נשיא ועד העדה בעירו עשרות בשנים, חבר ה”בלדיה" וה“מג’ליס אדרה”, וכל הנזקקים לעצה ולהדרכה אבהית, הן יהודים והן מושלמים פנו אליו. נסיונותיו הרבים בכל ענפי החיים עשוהו לאישיות מרכזית, וירשם בזה לשבחו, כי אף השלטונות הסתייעו בהשפעתו העצומה על בני סביבתו, וישענו על דעותיו והוראותיו.

בשנת תרנ“ב עלה לבקר באה”ק, וישהה בה ירחים מספר. חבתו העזה אליה משכתו כעבור תקופה קצרה לנסוע לארץ אבות שנית, וזה היה בשלהי שנת תרנ"ז. אז הגה על תכנית מקפת, כאחד מחובבי ציון הנלהבים, להשתקע בירושלים ולהחל בפעולות של גאולת הקרקע. במסעו זה לווהו רעיתו ואחד מבניו, וגם הפעם בלו כשלשה חדשים או יותר בארץ החמדה. עניני משפחה לא הרשוהו לנתק את קשריו עם הגולה, והוא חזר לגאליפולי בתקוה, שיעלה בידו לגשם את שאיפתו האצילה בזמן הקרוב, לבוא ולהתישב בארץ ישראל.

תוך כדי כך באו מקרים ומאורעות בלתי צפויים מראש, שנאלץ להשתעבד להם. הוא עצמו ראה בזה יד הגורל. בכל הזדמנות כשחשב לבצע את זממו הטוב, נתגלו לפניו מעצורים שונים שלא היה בכוחו להסירם, להתגבר עליהם. בינתים פרצה מלחמת הבלקן הממושכת, הראשונה והשניה, שהפכו את תורכיה למרקחה למשך תקופה ידועה, ואח“כ מלחמת העולם, אשר הכניעה והכריעה את כל היצורים בחלד. ואולם זכה לכך בשנת תרפ”ז, שאז עלה עם רעיתו הישישה לירושלים, על מנת לקבוע בה את מושבו לחלוטין.

עדי ראיה מספרים על הכבוד הגדול שנעשה לו לפני נסיעתו מגאליפולי, מצד כל תושבי העיר באין הבדל, ולאות הוקרה על שרותיו הרבים לטובת הכלל, וכן לרגל נדבותיו הרבות לשם רכישת צי אוירי למדינה, העניקה לו ממשלת תורכיה החדשה הקאמלית, אות כבוד של “אלטון תאיארי מידאלייאסי” (אוירון זהב) הניתן רק ליחידי סגולה.

וקודם לכן, היה קרוב וידוע לרשות, ובשנת תרס“ט אחרי הכרזת ה”חוריאת" התורכי, מאורע שהכה גלים גם ברחבי ארצנו, נתקבל לראיון אצל השלטן מחמד רשאד החמשי, אשר הואיל להביע לפניו את קורת רוחו מ“נתינה” הטוב, הישר והנאמן למולדת, האהוב והחביב על הכל.

לר' אליהו נולדו ארבעה בנים, והם האדונים בכור (אברהם), שמעון, דוד ונסים. הראשונים נמצאים עתה בגאליפולי וברודוסטו, והם ממשיכים את עבודת אביהם שם. סי' שמעון הוא נשיא ועד הקהלה בגאליפולי, גבאי ראשי בביהכ“נ, ויו”ר חברת בקור חולים לעדת היהודים. בנו השלישי, עוזו ותפארתו, הוא העסקן הצבורי הנעלה מיקירי ירושלים, העו“ד הנכבד מר דוד אבולעפיה, הממלא כיום המון תפקידים צבוריים ממדרגה ראשונה. ביניהם יש לציין את אלה: סגן נשיא של ועד הקהלה העברית בירושלים, סגן נשיא ועד עדת הספרדים, חבר הועד הפועל המרכזי של התאחדות הספרדים העולמית, ממנהלי ביה”ח הכללי “משגב לדך”, חבר פעיל באגודת “בני ברית”, בהסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים, של הסתדרות “התושב”, חבר הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל וכו‘. וכתוספת יחוס מצד אבותיו ראוי להזכיר כאן, כי הוא חתנו של הגביר הירושלמי המנוח סי’ ישעיה שנודע לשם בפעליו, האיש הטוב ויקר הרוח שעלה בחבלו ובגורלו לגאול ולרכוש את החצר ההיסטורית בעיר העתיקה, הידועה בשם “החצר מראדישקביץ”.

ימי ישיבתו של ר' אליהו ז“ל בירושלים, היו שלשלת פעולות בלתי פוסקת בכל הנוגע למעשי חסד וצדקה. הוא תמך בישיבות ובמוסדות, עזר לתלמידי חכמים צנועים בסתר, הושיט סיוע של ממש לעניים בעין יפה, הכניס לכמה בתי כנסיות סדורי תפלה וספרי תהלים וכו' לתועלת המתפללים, תקן עשרות ס”ת פסולים והכשירם לשמוש, הפריש סכום כסף ידוע בתור קרן קימת לשם מתן הלואות זעירות לנזקקים בלי רבית, שממנה נהנו רבים, ובעיקר קבע עתים לתורה. מדי יום היה מבקר בישיבת הגביר “טראנטו” אשר בשכונת “אהל משה” ובה מבלה את רוב שעותיו הפנויות.

חי בהצנע, כאחד מחסידי וצדיקי הדור, שונא פרסום ונחבא אל הכלים.

היה מיחידי ביה“כ סילוירא, מתפלל ותיקין עם המכונים בחברה הרה”ג המקובל שאול דוויק הכהן נ“י, ומתענג במסבתם. מיתתו היתה בנשיקה ממש, כי נלב”ע לפתע, בליל ח' שבט תרצ“ב. כבוד גדול נעשה לו במותו ונספד כהלכה ע”י הרה“ג יוסף מרדכי הלוי, ממנהיגי עדת הספרדים בירושלים, ובמלוי החדש ע”י התנא דבי נשיאה הרה“ג כמוהר”ר רפאל עזריאל, בנו של בע“ס “כפי אהרן” ב”ח, “אזן אהרן”, “תנוך אזן אהרן” ועוד. השאיר אחריו דור ישרים יבורך, ובנו סי' דוד, שר' אליהו ז"ל התפאר בו יכול לשמש סמל, ועליו אפשר לומר – כעץ כן פריו.

מרת מירקאדה מזל אבולעפיה ז"ל.    🔗

אשתו המנוחה של הגביר ר' אליהו אברהם אבולעפיה ז“ל נולדה בגאליפולי בשנת התר”יט. אביה ר' שמעון בן חביב היה מצאצאיו של הרב יעקב בן חביב בע“ס “עין יעקב” ובנו הרב לוי בן חביב שהיה ר”מ וראש“ל בירושלים. סבלה יסורים רבים בשנות חייה האחרונות, לרגלי בריאותה הרופפת. הרגישה את עצמה מאושרת, בעלותה עם בעלה להשתקע בא”י. נודעה גם היא בשערים כאשת חיל, המרבה להיטיב עם כל עני וקשה יום. נפטרה לבית עולמה ביום ה' אדר ב. תרצ“ו. מספידיה הרה”ג הראב“ד כמוהר”ר בן ציון קואינקה והרה“ג כמה”ר חנניה גבריאל, ראב“ד בעוב”י מצרים לפנים, הפטירו עליה את הפסוק שבשמואל ב. “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו” הואיל והיא נלב“ע כחדשים ימים, אחר הסתלק ממנה עטרת ראשה ובעלה היקר ר' אליהו ז”ל. תנצב"ה

* * *

תוספת.    🔗

כמלואים לרשימה הנ"ל, הננו מביאhם פרק זה המכיל פרטים חשובים לתולדות הישוב, ולקורות אחד האריות שבחבורה מיקירי קרתא דירושלם, עטרת תפארת לבית אבולעפיה בעיר קדשנו ברבע השני של המאה הזאת.

הרב המקובל צדיק וחסיד, גדול בנגלה ובנסתר רבי חי רפאל ידידיה אבולעפיה זצ“ל שנתבקש בישיבה של מעלה ביום ט”ו סיון תרס“ט, בעיה”ק ירושלם ת"ו.

על סלוקו של אותו צדיק מספר לנו הרב החכם ר' בנימין זאב הלוי ספיר ז“ל (בנו של בעל “אבן ספיר”) בלבנון משנת תרכ”ט הדברים האלה:

בחמשה עשר לירח סיון יצא מבת ציון כל הדרה, הודה ותפארתה. בעצם היום הזה חשך כוכב נוגה בשמי ישורון, ואדמת קודש לבשה קדרות, וכל בניה עטו אבל כספרדים כאשכנזים, ויגדל המספד בירושלם, על מות הרב המובהק הצדיק החסיד האמתי החכם הנעלה בנגלה וגדול מאד בנסתר סופר מהיר ומפואר רב לקהל חסידים מק“ק ספרדים יצ”ו, ומורה חכמת האמת ליראי ה' וחושבי שמו הראוים ללמדה מוה' חי רפאל ידידיה אבולעפיה זצ“ל, בן ששים ושתים שנה במותו. אהה אהה, על אבדן איש רם ונשא כזה שריד מחכמי האמת, אשר קבלו איש מפי איש עד רבינו האר”י זיע“א, ורוב חכמתו קבל מרבו הרב הגדול הדומה למלאך ה' צבאות מוה”ר אברהם חסיד שרעבי זצוק"ל.

הצדיק האמיתי הזה, היה אהוב ונחמד מאד לכל יושבי ירושלם, וכל גדולי העיר שתו לצמאם את דבריו חכמת האמת, וכולם כאחד הקדישוהו והעריצוהו. וזה חמשה עשר שנה אשר היה כלוא בביתו כי היה נגוע וחולה ברגליו ולא יכול ללכת, וראשית חליו באתהו זה כארבעים שנה, בעת צר השר עבדאלא פחה על עיר הקדש ויפקד את צבאותיו על ראש הר הזתים לירות כדורי אש אל תוך העיר ויור בזיקים וחצים באין מעצור כגשם שוטף. ובעת ההיא הקשיב הצדיק הזה בלימודי חכמת האמת מאת רבו החסיד הקדוש דומה למלאך ה“צ, רבי אברהם חסיד שרעבי זצ”ל אשר חי בימים ההם, ויהי כאשר הרבה הפחה עבדאלא לירות חציו לתוך העיר ותבוא במצור שלחו הישמעאלים אל היהודים לשאת תפלה בעד העיר. ויתאזר החסיד ר' אברהם שרעבי עוז ויצו את תלמידו הנעים וסופרו זה לקח את הקסת וגליון, וילכו שניהם אל בית הטבילה ושם אחרי הטהרם צוה לכתוב קמיע אחת כאשר הורהו, ויתן את הקמיע אל יד שומרי העיר כי ישימוה מעל לשער המצודה, אשר למערב העיר הנקרית מצודת ציון, ויעש כן, ואת תלמידו זה צוה להכלא בביתו עד יעבור זעם המלחמה, ותהי לפלא כי מאז נתנה הקמיע על השער, כל הכדורים אשר התמלטו אל תוך העיר לא פעלו כל נזק לעיר וליושביה, אך להצדיק הזה קרב הנגע, כי לא שמר מצות רבו, ולא יכול התאפק ולשבת בית, ויהי בחג הסכות ויצא אל סוכתו ויהי אך צעד ממפתן הבית החוצה, פגע בו רסיס כדור אחד ונחת ברגלו ויפול על עמדו, ואף כי מהרו הרופאים להוציאו מבשרו ולהשקיע אישו אך לא הצליחו לחלוץ כולו, ויותר עוד רשף ברגלו וזה חמשה עשר שנה אשר התלהט הרשף הזה, והכאב הלך וגדול, וכל הרופאים לא הצליחו לחבוש מזורו עד עלות שאת המכוה, (געשוולסט) ותגע עד לבו בחמשה עשר יום לירח סיון, ובעצם היום ההוא גוע הצדיק הזה למורת נפשנו ודאבון לבנו, וידעו כל ישראל כי היום הזה נשרף מקדש אל, וכל בית ישראל יבכו את השריפה".

 

הכתבת על גבי ציון קברו של רבנו דוד הנגיד בן ר' אברהם בהרמב"ם בטבריא / י. בן־צבי.    🔗

כתבת זו נתגלתה מקרוב ונתפרסמה בשבועון היהודי־הצרפתי “ישראל” היו“ל בקהירה, בגליון מיום כ”ב כסלו ש. ז. וזה תכנה:

זה קבר רבינו

דוד נכדו

של רבינו הגאון

משה מרנו

מאור הגולה

התגלית נעשתה ע“י הרב י.מ. טולידאנו, שמצא את האבן בקרבת מקום לקברו של הרמב”ם בטבריא, בבקרו בעיר זו בימי החגים.

אופי האותיות מתאים לתקופת הרדב“א, ואין מצד זה לפקפק בכנות הכתבת, גם המקום שבו נמצאה האבן עם הכתבת מחזקים את ערך תגליתו הר”י טולידאנו, עצם המציאה נותן מקום להשערה שלא מקרה היא העלאת עצמותיו של ר' דוד ממצרים לא“י – אלא כעין מנהג שנתקבל במשפחת הרמב”ם, צאצאיו הלכו בעקבות זקנם הגדול.

עובדא היא, בכל אפן, שר' דוד הנגיד, שהוכרח בימי חייו לעזוב את מצרים, כנראה הודות למלשינות, והרחיק נדוד עד עכו, מקום שלטון הצלבנים באותה תקופה (1286), הספיק לשוב לעירו ולמשרתו החשובה – משרת נגיד ורופא בחצר המלך, הוא מת, איפא במצרים, ועצמותיו הועלו אחרי מותו, כעצמות הרמב"ם זקנו, ונקברו בסמוך לקברו.

כאן המקום לצטט את ר' אברהם זכותא, בנוגע למלחמתו של ר' דוד שנהל בהיותו באר“י נגד רודפי הרמב”ם ודעותיו: “ובימי הרשב”א היה ר' אברהם ור' שלמה בנו הנגיד ר' דוד, בן בנו של הרמב“ם ז”ל" והיה הנגיד ר' דוד מתפלל במערת הלל ושמאי, ויצאו מים קרים, ואז החרים למלשינים, וביום ההוא מתו ת“ק מלשינים בארץ מצרים, ולשני חדשים להלן – נשיהם ובניהם נעקרו מן העולם”.

 

מגרש שמעון הצדיק    🔗

כמו בכל הקניות הצבוריות כן גם בקנית המגרש של מקום קבר שמעון הצדיק וקברי הסנהדרין עבד הרב יוסף ריבלין ז"ל, ולא חשך עמל מנפשו, ובהשתדלותו והשפעתו הכבידה עלה בידו לקנות את המגרש הזה מידי נכרים ולהעבירו לזכות ורכוש היהודים.

חוק ומנהג קדום הוא ליושבי ירושלים ללכת ביום ל"ג בעומר אל קברות הצדיקים שבאותו מגרש וביחוד אל הקבר של שמעון הצדיק, ביום הזה ינהרו למקום זה אלפי אנשים, נשים וטף, ומה דאבה נפשנו תמיד בראותנו את מקום מנוחת הצדיקים נמצאים בידי נכרים אשר אך במחיר כסף הרשו לתושבי ירושלים היהודים להכנס ולשפוך שיחם על קברי קדושיהם נוחי נפש.

ויהי ה' את יוסף, ובהשתדלותו הנמרצה קמה בשנת תרל"ו נחלת “קבר שמעון הצדיק” עם שדה האחוזה ההיא, לקנין עולם לקהלות היהודים בירושלים, ומאז אין מפריע שמה את תפלותיהם והשתפכות נפשם של היהודים.

(פרטי הקניה הזאת ועוד קניות צבוריות חשובות, יבוא בספר “בוני הישוב” לכל פרטיהם). איש מבית לוי.

 

הרה“נ הגאון חיד”א זצוק“ל כחבר בדה”צ הגדול בירושלם ת“ו בשנת התקי”ט לפ"ק¹    🔗

דוכרן פתגמא דהוה קדמנא נחנא בי דינה דחתימין לתתא תשפר קדמנא להחויה היות אמת שבאו לפנינו ב' עדים כשרים נאמנו מאד והעידו בתורת עדות גמורה איך הישיש כה“ר אהרן ישראל בעודו שכיב מרע נתן בפניהם במתנה גמורה לאשתו מ' חנה מב”ת הסך עשרים אלף לבנים נ“ק א”ש שיש לו בעיר מוניסטיריו יע“א ביד הנבון כה”ר משה קאסוטו יצ“ו ונחנא בי דינא דחתימין לתתא חקרנו ודרשנו בדברי העדים הנ”ז הדק היטיב כדת מה לעשות וראינו כי עדותם נכון ומתוקן ועולה בדין כהוגן וכתחז“ל ובכן זכתה האשה מ' חנה הנ”ז בסך הנ“ז בלי שום פקפוק ולאות אמת ח”ש פעה“ק ירושלם ת”ו בשליש ראשון מחדש אדר משנת התקי"ט וקים

הצעיר רפאל מיוחס בכר שמואל ס“ט     הצעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס”ט     הצעיר שלמה מזרחי ס"ט

 

תעודה מרבני מצרים משנת תקע"ד    🔗

בהיות איך עבר עלינו הח' השלם והכולל כמה“ר יהודה אזולאי יצ”ו לעבוד² דרכו דרך הקודש ירושלם תובב“א ועכבנו אותו פה לשכון כבוד בארצנו ולמנותו דיין עם רבני עירנו יצ”ו ובכן נתרצה הרי“א הנ”ז וקיבל עליו לישב שנה אחת. והנה אחר עבור ששה חדשים הראה לנו כתבים ואגרות מרבני מערב יצ“ו איך הוא מושבע ועומד לעלות ולראות עה”ק תובב“א, ובכן חלה פנינו בכדי לפטור אותו כדי לשלם את נדרו, ובכן פטרנוהו ונתנו לו רשות לשלם נדרו. גם באנו להודיע איך הרי”א הנז' לא נשא אשה בארצנו ולא בכל סביבותינו ועדיין הוא בחור, ולראית אמת וצדק באנו על החתום היום ז' אדר מש' תקע“ד פה מצרים יע”א וקיים.

הצעיר יוסף שרים ס“ט     הצעיר שמעון פאנתיס ס”ט     הצעיר מרקאדו קארו ס"ט    

הצעיר יהודה יכין ס“ט     הצעיר חיים חאטים ס”ט     הצעיר יהודה דיין ס“ט     הצעיר אפרים עדה ס”ט

 

העולים הראשונים    🔗

א. המגיד משקלוב    🔗

מקדש לאחד מבני בניו, דור חמישי בירושלם, גדול השירה והזמרה, החזן מר שלמה זלמן ריבלין נ"י.

“המגיד” בהא הידיעה, המגיד בחסד עליון, אחד המפורסמים ומצוינים שברוסיה ואחרי כן בירושלם. האיש הזה שעליו אנו כותבים, היה רב גדול, דרשן גאוני ועסקן מפואר, ואחד ממיסדי הישוב בקודש, ושמו רבי משה ריבעליש (אחרי כן: ריבלין) שהיה בזמנו ברוסיה, הדרשן והמוכיח היותר גדול, והיה ידוע בתפוצות הגולה בשם “המגיד משקלוב”. אביו, רבי הלל בהרב הגאון ר' בנימין ריבעליש, היה מגדולי תלמידי הגר“א זצ”ל ועלה לאה“ק יחד עם העולים הראשונים בשנת תקע”א.

“המגיד משקלוב” הוא גולת הכותרת למשפחת ריבלין בירושלם, שהיא אחת המשפחות החשובות והמיוחסות בעיר זו, יד ושם לה ביסוד הישוב והתפתחותו, בבנין הפרברים והשכונות בירושלם החדשה, שנבנו ברובם ע“י הרב והעסקן הגדול, ר' יוסף ריבלין ז”ל.

לפני כתשעים שנה הופיע רבי משה ריבעליש בשערי ירושלם יחד עם מרן הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל, ושניהם הצליחו בפעולותיהם הנשגבות והחשובות לבנין ארצנו. “המגיד משקלוב” לא רק כהן פאר בתור מגיד מישרים בלבד כי אם עסק ועמל בתור ראש העדה הירושלמית, עזר להתפתחות הישוב העברי עמל ודאג לעניניה המרובים של העדה: נשא בעול הצבור ודאג לחמריותו ורוחניותו. –

“עליתו של “המגיד” לא היתה עליה פשוטה של איש אחד החפץ לבלות שארית ימיו בארה”ק לבד, כי אם עליה שעל ידה באה גם תועלת גדולה לתיקונו וחיזוקו של הישוב העברי הצעיר“, הרא”מ לונץ בזכרונותיו לקורות עדת האשכנזים בירושלם, בראשית המאה הזאת, מביא בלוח הספרותי את כתב־מנויו של הרה“ג ר' משה ריבלין, שקבל מפקידי ואמרכלי אה”ק. מגאוני ווילנא שקלוב ומינסק ובראשם הגאון ר' יצחק מוואלאזין, שבחרו בו להיות מ“מ ודרשן לעדה בירושלם ויחד עם זה לפשר בנוגע להחוב שחייבי' ראשי העדה לעדת הספרדים, ולהבאת השלום בין שתי הסיעות: בעלי ה”חורבה" ובעלי ה“חצר” (סוכת שלם) ולבסס את הישוב האשכנזי בירושלם. שבכל זה ועוד כיוצא בזה הצטיין ר' משה ריבלין באופן הכי נעלה, בדרשותיו המצוינות, בנועם לקחו משך אליו את לב כל הקהל, בזמן קצר השיב את השלום על מכונו, ראשי שתי הסיעות נתפייסו זה לזה והתחילו לעבוד יחד לטובת העדה ושכלולה. “ומאז היה הולך הרב הגאון ר' ישעיה ברדקי לשמוע את דרשתו בשבת שדרש בחורבה,” ובשבת שדרש ב“חצר” בא גם הרב ר' נתן נטע לשמוע את נועם אמריו". –

גם בדבר ה“חוב” השתדל לסדר את הענין כראוי וכנכון, אפיזודה יפה מספר לנו הרא“מ לונץ בשם זקני ירושלם: “בהוודע לחורי' הספרדים כי המגיד הופקד מטעם הגבאים בווילנא לישב את הסכסוך בענין החוב, הזמינהו ראש הרבנים וחכם באשי הרה”ג הרב אג’ן לבוא אליו בנידון זה, ובמכתבו תאר אותו: “הרב החכם דומה למלאך ה' צבאות” וכו' וישיבהו הרב המגיד במליצה חז”ל: “אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה תבקש מפיו אבל לא כסף”. –

חכם נפלא היה ועסקן מצוין, ענותנותו, יראתו וצדקתו חפפו על כל הגיוני נפשו ופועל כפיו.

הוא השאיר אחריו דור ישרים יבורך. וגם חתניו לוקחי בנותיו היו גדולי הדור הרבנים הגאונים ר' שמואל סלאנט ור' נחום משאדיק זצ“ל, ושם ה”מגיד משקלוב" נשאר לברכה בארץ.

ביום ש“ק כ”ח אלול תר"ו נתבקש לישיבה של מעלה ומנוחתו כבוד במרום הר הזיתים בחלקת הרבנים. –

אשתו הרבנית מ' יוכבד ב“ר יצחק נפטרה י”ג שבט תרל"א.

בנו המופלא הר' אלי' יהושע נפטר בגיל של שלשים שנה ביום ו' חשון תרכ"ו (שנת החלי רע).

מנוחתם כבוד במרום הר הזיתים.

אחד משרידי זקני הישוב

ב.    🔗

אחד מהחובבים הראשונים, העולים האשכנזים מארץ גרמניה, היה הר“ר אליעזר ב”ר יוסף בנימין ברגמן זצ"ל

עלה לאה“ק בשנת תקצ”ד.

נולד בשנת תקנ"ח בעיר היידנהיים בבייערן ולמד תורה אצל הגאונים ר' אברהם בעהם בגינצינהויזן ורבי אברהם וואלף המבורג בפיורדא ורבי אברהם בינג בווירצבורג, (עיין על זה בספר “זכרון אברהם” 9–11) ונשא אחת מבנות ישראל המצוינות מרת רבקה צילה³ בתו של הרב – השר רבי מנדל רוזינבוים מעיר ציעל, מי שהיה שר האוצרות של ליאופולד מלך בייערן. –

הוא היה מורו ורבו של הברון הצדיק ר' שמעון וואלף רוטהשילד מפרנקפורט דמיין.

באש להבת שלהבת באהבת התורה וחבת הארץ עלה לאה“ק עם ביתו בשנת תקצ”ד בערך, ועם שקידתו הרבה בתורה ועבודה עבד בבנין הישוב וביחוד ביסוד כולל הו“ד ונסע בשביל הכולל הזה וכוללות הספרדים בשליחות מצוה⁴ לארצות אלה, ובגלל זה היו לו סכסוכים עם ראשי הכוללות של הפרושים שהתנגדו לפרודם של כולל הו”ד, וחי בידידות רבה עם ראשי הספרדים וביחוד עם הגאון רבי יצחק קובו ז“ל “ראשון לציון” וח”ב בירושלם, ואת בנו רבי בנימין השיא לספרדיה בת גדולים וטובים ממשפחה חשובה וכנה את שמו למירקדו כמנהג הספרדים.

הספרדיה הזאת היא המעטירה מרים בה“ר עבדאלה⁵ בנו של הגאון הרב משה חיים זצ”ל שנתן הסכמתו על ספר “פאת השלחן” ואביו של ר' יוסף שלום הפקיד של חברון. ר' בנימין ברגמן נפטר ביום י“ט חשון תרי”א והוא הוא אבי־זקנם של החכמים הסופרים ח“ר יצחק יחזקאל יהודה, והפרופיסור מר אברהם שלום יהודה הי”ו.

רבי אליעזר ברגמן היה נחשב מגדולי התורה ורבים פנו אליו בשו"ת. הרביץ תורה והעמיד תלמידים ותיקים מגדולי תלמידיו היה הרב ר' יוחנן צבי שלאנק, (עיין בספרנו “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ו').

החוקר־הירושלמי הר' אליעזר ריבלין בהוספותיו לספר “תולדות חכמי ירושלם” מוסיף על הראשונות ואומר: ובידי נכדיו ראיתי אחדים מכתבות יד והם חדושי ש“ס ופלפולים עצומים וחלוקים יפים בצורות מדעיות נפלאות ומקוריות מסודרים בלוחות שונים, שלא ראיתי דוגמתן, שם נראה את רוחב ידיעותיו במדעיות התורה ומלאכת סת”ם, וסגנונו יפה ומצוין, בחדושיו מזכיר את רבותיו הר“א בניג, ראב”ד פרנקפורט ואחרים ר' משה סופר, ר' מרדכי בנעט ור' אדלר ועוד, ובאחת מתשובותיו עונה לשאלת הרב יששכר אבולעפיא מצידון, ששאל מרבני ירושלם ע“ד צידון אם היא א”י. והוא מברר שם שיש בזה ל“ב חלוקים ונפקא מינה אם היא א”י או חו"ל.

ועיין ב“תשובות ר”י שווארץ דף ק“מ ובס' “הצדיק רי”ז סלאנט” שבאו תשובות הגאונים האלה לר“א ברגמן ע”ד שאלתו בדיני שביעית ומעשרות בזה"ז.

לא השתמש בתגא ולא עשה את התורה קרדום לחפור בו ובמסחר של ארג לבגדים מצא לחמו, וסבל יסורי א“י ובפרט מצער גדול בנים, ונפטר בגולה בהיותו בשליחות מצוה בעיר ברלין ביום י”ב ניסן תרי"ב, ושם מנוחתו כבוד. –

השאיר אחריו דור ישרים, והוא הוא ראש משפחת ברגמן בירושלם.

 

הצבעים בירושלם בתקופה הראשונה    🔗

אחינו הצבעים – יש להם זכרון בספר ההיסטוריה של ארץ ישראל, רבים מן התירים הראשונים שבקרו את ארץ ישראל בתקופה הראשונה מזכירים המה את הצבעים האלה “ואת בית הצבעה” שלהם. ר' בנימין מטודילא “בעל המסעות” שבקר את ירושלם בשנת ארבעת אלפים ותתק"ל לבריאת העולם, בתארו את עיר קדשנו באותה התקופה, מספר לנו ואומר “ויש שם בית הצביעה ששוכרים אותו היהודים בכל שנה מהמלך שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלם כי אם היהודים לבדם – בית הצביעה של היהודים נמצא אז תחת מגדל דוד בפאת העיר”.

וגם ביפו, שבאותה התקופה לא היו גרים בה שום יהודים, אבל – צבע יהודי היה נמצא שם, וכן מודיע לנו ר' בנימין הנ"ז ואומר: “גפו היא יפו אשר על שפת הים ושם יהודי אחד צבע”. –

ור' פתחיה מרינגשפורק “בעל הסבוב” שבקר את ירושלם כשבע שנים אחרי כן מצא בירושלם רק צובע אחד והוא קורא אותו בשם: “ואין שם אלא ר' אברהם הצבע והוא נותן מס הרבה למלך שיניחו שם”. הנוסע ר' יצחק חילו בשנת ה“א צ”ג מזכיר גם הוא את “הצבעים” וכן הוא אומר: בין אנשי קהלת ירושלם השונים נמצאים בעלי מלאכה רבים ביחוד צובעים וכו'.

וגם בחברון: “היו עוסקים במלאכת האריגה והצביעה”. –

הרמב“ן רבנו משה בר נחמן ז”ל במכתבו לבנו: “רק שני אחים צבעים חוכרים צביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בבתים בשבתות”.

ר' יהוסף שווארץ בזכרונותיו מספר לנו ואומר: "מגבעת בנימין לנב עיר הכהנים שלש פרסאות. ושם שני יהודים צבעים, בית לחם: “ושם שני יהודים צבעים”. –

“מעשה נורא” קרה באותה התקופה באחד הצבעים על יד מגדל דוד שסכן את עצמו מפני קדושת יום השבת: סריסי המושל הביאו לו ביום הששי בערב מעילים ירוקים לצבעם תיכף בהיותו אץ לנסוע עם השייכים למכה. הצבע התנצל ואמר שביום השבת אסור לו לעבוד, המושל התרגז, התמרמר, והמסכן הובא בשלשלאות של ברזל לבית האסורים, ענוהו ודנוהו לתליה, ויהי בחצות הלילה נחלה פתאום המושל אחזתו עוית ונשתתק בחצי גופו. אחד מידידיו לחשהו על העול שעשה עם הצבע היהודי ותקן את המעוות בעוד מועד, ושב ורפא לו.

ויש לנו להזכיר עוד צבע אחד מאחינו שהיה מן התושבים בצרפנד בשנת חמשת אלפים צ"ג לבריאת העולם, וזה מה שמספר לנו ר' יצחק חילו בעל שבילי דירושלם: “מרמלה באים לצרפנד, היא צריפין הנזכרת בגמרא, ואין בה רק יהודי אחד צובע ויש לו בית חרשת יפה”.

הצבע הזה היה בעל מכניס אורחים ובביתו דר זקן חסיד עם הרבה מתלמידיו שהם צבור שלם של עשרה אנשים, הזקן ההוא מקובל גדול ויודע שבעת ספרי הקבלה על פה, אביו היה תלמידו של ר' משה מגירונדי, הרמב“ן, הוא ספר לי מעשים רבים נפלאים מהאיש הגדול הזה”.

מכל זה ועוד כיוצא בזה רואים אנו כי מלאכת הצביעה באותה התקופה היתה בידי אחינו ורבים הצטיינו בה.

עלית אליהו    🔗

הגאון האמתי שר התורה מרן ר' אליהו קלצקין זצ“ל הגאב”ד דלובלין.

נתבקש בישיבה של מעלה ביום א' ט“ז אייר תרצ”ב. ומנוחתו כבוד במרום הר הזיתים בחלקת הרבנים

נולד באושפאל (ליטה) בשנת תרי“ב לאביו הרב הגאון הגדול ר' נפתלי הירץ זצ”ל אבדק“ק אושפאל ושימבורג (קורלנד) בעל מחבר ספר “אילה שלוחה” ועוד. נין ונכד להגאון ר' יעקב רישר זצ”ל בעהמח“ס “חק יעקב” ו”שבות יעקב⁶“, תלמיד ה”חתם סופר" זצ“ל. הגאון ר' אליהו הצטיין מילדותו בכשרונותיו הנשגבים ובשקידתו הרבה ויהי לגאון אדיר ומפורסם את כשרונות הרב הזה מילדותו לא יאומן כי יסופר. עודנו נער רך בשנים היה בקי בכל הש”ס עם תוספות ועוד ספרים. זולת גאוניותו בתורה ידע גם שפות חיות.

מצד אמו הוא נכד הגאון ר' נפתלי זצ“ל אבד”ק בירז פלך קובנה תלמיד מובהק של הגר“א זצ”ל והגאון בעל פני משה. בזווג ראשון היה חתן הגביר המפורסם ר' נחמן יעקובזון ז“ל משקלוב, ובזיווג שני חתן הגאון ר' ברוך מרדכי ליבשיץ זצ”ל אבד“ק שערליץ בעהמח”ס “ברית יעקב” “בית מרדכי” ועוד, משנת תרמ“א נתקבל לאב”ד קרטוז–ברעזי פלך גרודנה. בשנת תרנ“ד נתקבל לאב”ד במאריאמפאל פלך סובלק, ובשנת תר“ע נקרא אחר כבוד לשבת על כסא הרבנות של הקהלה העתיקה והכבודה עיר המעטירה לובלין. שם כהן במשרתו עד עלותו לשכון כבוד באה”ק ר' אלול תרפ”ח.

היה אחד היחידים בדורנו אשר אליו פנו מכל קצוי תבל לשאול בדבר הלכה. שו"ת מרבנים וגדולים, ביחוד בשאלות עגונות אשר בעקב המלחמה העולמית ופזור ישראל בעמים נתרבו ועלו למעלה ראש. “בכל השאלות האלה נחשב הוא לפוסק מכריע… גם יש רצון להיטב ולעזור לכל מי שזקוק לעזרה, לעזור ביחוד בדרכי התורה”.

הספרים שחוברו על ידו הם: “אבן הראשה” “אמרי שפר” “דבר הלכה” “אבן פנה” “דבר אליהו” “מלואים” “מלואי אבן” “חיבת הקודש” ו“דברים אחדים” לבד מאות תשובות המפוזרות בספרים ומכ“ע שונים והנמצאות עדיין בכת”י.

הבעת תנחומים לבנו יחידו גאון הספרות החדשה, החכם החוקר והסופר המצוין ד“ר יעקב קלצקין נ”י עורך הראשי של ה“אשכל” בברלין.

 

הוספות ומלואים    🔗

לתולדותיו וזכרונותיו של הרב הגאון ראשון לציון כה“ר יעקב שאול אלישר זצ”ל

חוברת כ"ג מגנזי ירושלם

א. דרכה של תורה    🔗

ידידי ונכבדי הרב היקר ומגלה טמירין, מו“ל מגנזי ירושלם כה”ר פנחס בן צבי גראייבסקי הי"ו, ירושלים.

כגודל ארכיויונו החשוב, רב הערך ההיסטורי של הרב אג’ן ז“ל, אשר במשך עשרות שנים התפלש באפר ויגרף מדחי אל דחי, ולבסוף אבד בחלקו הגדול, ורק פרורים אחדים ממנו ניצלו ונגלו, ויגיעו לידים אמונות ובטוחות – כגון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלם, הרה”ח אריה טויבר ז“ל וכו', שבינתים נמסר למוסד הנ”ל, ואשר מן המעט שנגלה אפשר לדון על השאר, על העיקר, כך בערך היה גורלו של ארכיויון אחר, לאחד מגדולי רבני ירושלם, שהקיף גם הוא היסטוריה עשירה בת מאה שנה לערך, כונתי לארכיויונו של הרה“ג יעקב שאול אלישר, המכונה יש”א ברכה ז“ל. כפי הנראה חלקים רבים ממנו ירדו לטמיון בימי מלחמת העולם, ועדי ראיה יספרו איך במכתביו ובתעודותיו אשר נמכרו לחנונים זעירים ברחוב היהודים בירושלם, ארזו הללו כל סוגי מכלת, חמאה ודגים מלוחים, ולבם לא נקפם. איזו חבילות ממנו נפדו ע”י אורחים פורחים, שבאו לבקר באה“ק, וישאו אותן עמהם לחו”ל. מכל מקום הגיעו חלקים נפרדים לידי חוקרי א“י, ביניהם הסופר והגיאוגרף הד”ר אברהם יעקב ברור, שלאחר השתמשו בהם מסרם בטובו אל בית הספרים הלאומי הנ“ל למשמרת. עלה אחד מאלה שנפל לידי במקרה, הנני מביאו אל כב' בתקוה, שיואיל לאצרו בגנזיו – גנזי ירושלם, הגם שיודע אנכי, כי זה אינו בעל משקל צבורי מכריע, ואולם ממנו יש ללמוד את דרכה של תורה, פרק מההוי של חכמי ורבני בספרדים בירושלים. הוא דן ביחוד על יחסים ונמוסים בין החכם באשי הרה”ג יש“א ברכה ז”ל, ובין כוללות עדת הספרדים בעיה"ק. מודה אני כי אין בתעודה זו משום גלוי, ואולי תכנה רשום עוד בזכרונם של זקני ירושלים. עם כל זאת, ראויה היא לדעתי שיקבע לה מקום בדפוס.

ירושלים ת“ו, אייר תרצ”ב.

בכבוד ובהוקרה

מ. ד. גאון

* * *

בהיות כי חו“ר ויחידי עיה”ק ירושלם תובב“א בהסכמה עלו ובחרו בי אנכי הח”מ לרעות ביעקב צאן קדשים לרב ו“ראשון לציון” ואנכי הצעיר קבלתי המשרה על שכמי וה' אלהים ינחני בדרך אמת שלא יצא תקלה מתחת ידי, וממקומו יפן ברחמיו על עמו עם עני ומדולדל, ולהיות כי רצוני הגמור להתנהג כאשר עם לבבי ולהסיר לזות שפתים, קבלתי על עצמי משפטי התנאים אשר יתבארו להלן:

א) נתרציתי מטוב רצוני והש“ד בעד שכרי וההוצאות אשר אצטרך להגוים ואילי הארץ וכיוצא בחגם. וכמו כן במועדי חגי ה' אשר מנהג הגוים לבוא לבקר להרב ראש”ל ומוכרח שלא יראו פניהם ריקם, וכ“כ בימי הפורים ידוע ומפורסם מנהג כוללות עיה”ק ת“ו, שכל ההוצאות אשר יצטרך הרב הראש”ל נתונים נתונים המה מכיס כ“ו עיקות' בין מה שאצטרך לצורך העניים ובין מה שאצטרך להקוואסיס והקונסוליס ומפקח השררה, וכן גוים שבאים כידוע. כל זה קבלתי ע”ע שכל ההוצאות אשר אצטרך אם מעט ואם הרבה היה יהיו מכיסי וממוני, וכל לכ“ו עיקות' לתת אפי' פ”ק, וכ“כ אם יעלה ברצוני להחליף הדירה אשר אנכי דר בה, גם בזה אין לכו' עיקות' לסיע אפי' פ”ק, ובעת הספקתי וכל ההוצאות הנז“ל נתרציתי לקבל מכיס כ”ו עיקות' סך חמשה ושבעים נאפו' בכל שלשה חדשים. ועוד תשעה עשר נאפו' פחות רביע, ויותר על הסך הנ“ז איני יכול לשאול בשום זמן שום הוספה, זולת כי העניים והאלמנות אשר יבואו לבקש ממני איזה סיוע אשלח אותם לבית הועד, ומ”ע הועד יעשו כפי שיראה בעיניהם, חלוקת תפארת ישראל אקח נאפו' אחד בכל חלוקה, וכ“כ בחלוקת הקאיץ השר נסים ז”ל, אקבל לחשבון כל חלוקה וחלוקה נאפו' אחד לכל חלוקה.

ב) מחויב אנכי תמיד להשתדל בכל כח ועז שיהיה ועד תמיד, ותהיה ההנהגה בכל הפרטים עפ“י הועד, ולכל מה שיסכימו רוב הועד אבוא עה”ח גם אנכי, ולא אוכל לסרב או לעכב חתימתי, ומבלתי הסכמת הועד לא אוכל לחתום בשום כתב פרטי יחיד או רבים חברות וכיוצא כו"ע.

ג) מחויב אנכי לכתוב להפוסטאס שימסרו כל המכתבים הבאים לשמי ביד בני חמודי הח' כמוהר“ר נסים אלישר יצ”ו, והוא יביא אותם חתומות לבית הועד יצ“ו ואחד מרבני הועד יצ”ו יפתחם ביחד עם בני הנז' יצ“ו, אם הוא ענין השייך לי יביא אותם בני הנז' יצ”ו לידי, ואם הוא ענין הנוגע לכ“ו עיקו”ת יקראו אותם בבית הועד יצ“ו, ואח”כ ישלחו אותם לידי.

ד) לא אוכל להחרים או למסור בעש“ג לשום ת”ח קטן וגדול כו“ע, זולת להיוצא מן המרכז להדביק נירות בחוצות ירושת”ו או בכתבי העתים בבזיונות חלילה מ“ע הועד יצ”ו וב“ד הזמן יצ”ו, יעשו לו העונש הראוי לו.

ה) החותם אשר בידי ישתמש לצרכי ולצורך כ“ו עיקו”ת דוקא, וחותם הממשלה יר“ה יהיה לב' חתיכות, חתיכה אחת תהיה בידי וב' תהיה בבית הועד יצ”ו, ואם אי אפשר שיהיה החותם תחי' חתום בחותם הועד, ובהסכמת הועד ינתן החותם לעת הצורך.

ו) כל מין למודים והקדשות שיבואו בזמני יזכו בהם כל מ“ע הת”ח יצ“ו ואם יבוא בשם ישיבה, תהיה לכ”ו הת“ח חוזרים חלילה, זולת אם תבוא איזה ישיבה בפרטות בשמות נקובים מהמקדיש, יהיה עפ”י דעת המקדיש.

ז) המשרתים אשר יהיו לפני, יקחו שכרם בעד החותם אשר צריך לחתום סך שלשה גרו' דוקא, ואם אחר הבירור יתברר כי לקחו יותר, יסולק מלעמוד לשרת. ואחד מרבני הועד יצ“ו יהיה נטפל בזה ליקח בעד החותם כאשר יראה בעיניו, ומהסך אשר יקח, טרם כל ינתן להמשרתים הסך שלשה גרו' דוקא, והיה הנשאר יבוא לכיס כוללות עיקו”ת.

ח) מחוייב אנכי להסתלק מפקידות ערי הק' צפת“ו וטבת”ו, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.

ט) מחויב אנכי להשתדל לתקן כל תקוני עיה“ק לכל הפרטים הנצרכים בעצת הועד יצ”ו וברוב מנין ורוב בנין.

כל הנז“ל קבלתי ע”ע לאשר ולקים כל הדברים הנאמרים מראש וע“פ, ולמען תהיה עדת ישורון בטוחים נשבעתי ש”ח בת“ך ע”ד המב“ה וע”ד הנב“ה וע”ד חו“ר עיה”ק ירושת“ו לאשר ולקים כל הנז”ל בלתי שום שינוי ותמ“ו כו”ע, ואשפוך את נפשי לפני ה' אבינו שבשמים כי יתן מרוחו עלי וינחני בדרך אמת ובא לציון גואל, והיה זה בש“א לחו' שבט ש' התרנ”ג ליצ“י בס”ט כ’ה' ת’ב’ר’כ’ו'. וע“ד אמו”ץ ח“ש פעה”ק ירושת“ו והשו”ב יה"ר.

מ“ק הח”מ איך קבלתי על עצמי כל התנאים הנז“ל אך בתנאי שיהיה תמיד ועד קבוע להשגיח על כ”ו עיה“ק ויביאו לי הורמנא דמלכא ושו”ב שנית.

ומ“ש לעיל ע”ה נפולי' בפני ט“ו נפולי' בעד הוצאות פורים הנני מגלה דעתי שישלחו איש נאמן מהועד הי”ו ויחלקם על ידו, והסך ס' נפולי' בעד קצבתי, וההוצאות של ידי אנכי מגלה דעתי, שיתנום לי חמשה נפולי' בכל חו' וקים נ' נא"ה.

הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט

בא סימן יש"א ברכה

עוד יבא אי"ה.

* * *

[מכתב מד"ר נ' חכם בעניין המכתב מקוריללוס מיכאיל]    🔗

ב"ה. לכבוד החכם וסופר מר פנחס בן־צבי גרייבסקי שלום וברכה!

תודה רבה לו בעד הכבוד שכבדני בתתו לי האפשרות לקרוא חוברות אחדות מחוברותיו החשובות “מגנזי ירושלם”. אך מכיון שיודע אנכי שבהבעת תודה בלבד לא מלאתי עדיין ידי חובתי כלפי “הבוחן ובודק גנזי נסתרות” של עיה"ק, חפשתי אחר דבר של ממש שאוכל להכניסו אל בית גנזיו חפשתי וחפשתי ולא מצאתי. בכל זאת חושב אנכי שמקום הניח לי העורך להתגדר בו:

בחוברת העשרים ואחת נדפס מכתב מאת ראש הכנסיה הסורית בירושלם המדבר בשבח עבודתו המדעית של כבודו, המכתב נדפס בשלשה פנים א) בכתב ולשון סורי; ב) בכתב אשורי ולשון סורית; ג) בכתב ולשון ערבי.

למכתב יש חשיבות רבה מפאת עמדתו הגבוהה של כותבו והוא מראה על קדוש שם חכמי ישראל בין האומות. על כן הצטערתי מאד כשנוכחתי כי גם ההעתקה לאותיות אשוריות וגם התרגום העברי לקויים בשבושים וטעיות גסות.

בשביל לתקן קלקלה זו, העתקתי מחדש את המכתב לאותיות אשוריות וגם תרגמתיו לעברית, והנני נותן לו בזה את התופסים⁷ המתוקנים בתקוה שידפיסם בהזדמנות הקרובה.

ירושלם י“ב ניסן התרצ”ב.

בכבוד רב

דר. נ. חכם

לרחמנא דילן כאכאם פינחס בר הירש גראיפסכי מיקרא דבאורשלם.

חדיאית קבלת דשניך (תחויתא כאפיתא דבאורשלם) תשמשתא גיר רבתא משמלא אנ"ת בעבדך הנא לעודרנא דאילין דמכתבין על אתרא הנא דקדיש בעיני כל ובעם אנא דדלא קוטע תתאמן בעבדא הנא עדמא דתשמלאהי: וכמא דאף בעא אנא מן מרי דוכיתא קדישתא דחויחאית נפסין לך דתצח הלין תחויתא, ומן רחמי מכתבנותא עתיקתא דנושטון לך אידא דעודרנא מטל נפקתא דמתבעין לה לשומלי נישך. וחתד אנא בקובלטיבותא ובעותא.

חיי בשלם: א. ב. – ה. – ט. ב. ט. א.

קוריללוס מיכאיל

מטרופיליטא דסורייא

באורשלם.

לידידנו חכם פינחס בן הירש גרייבסקי, נכבד בירושלם.

בשמחה קבלתי מתנותיך (תעודות של מצבות שבירושלם) כי שרות גדול ממלא אתה בעבודתך זאת לעזרת כל אלה הכותבים על המקום הזה הקדוש בעיני כלם. ורוצה אני שבלי הפסק תתמיד בעבודתך זאת עד אשר תגמרנה; וכמו כן מבקש אני מאת רבון המקומות הקדושים שיהי רצון מלפניו שתעתיק את התעודות האלה, ועל ידידי הכתובות העתיקות להושיט לך יד עזרה בשביל ההוצאות הדרושות להשגת מטרתך.

וחותם אני בתודה וברכה חיה בשלום

 

קוים וציונים: לתולדות הרה“ח והחוקר הישיש ר' יעקב הכהן שכביץ נ”י    🔗

בשנים האחרונות נדם קולו של הרב והסופר הזה, אשר קודם לכן היה מהפעילים בשדה הספרות, ויהי מעניק לנו מחידושיו ומחקריו בעין יפה, והלא גלוי וידוע בשער' כי הוא אחד מזקני הישוב העברי בארץ. האיש האוצר בקרבו המון זכרונות, מכל הקורות אותו וסביבתו. שהמנוח רא"מ לונץ התברך בו ובפרי עטו, ועתה כיון שהגיע לימי זקנה נסתם חזונו, ואין שומעים עליו עוד.

לפני כארבעים שנה עלה לאה“ק יחד עם רעו ואיש בריתו הרב ב”צ שטיל, חותנו של החוקר הא“י אליהו ספיר ז”ה מי שהיה המנהל האמתי של האפ“ק ואחד ממיסדיו. מאז החל משתתף בחקירותיו במאסף “ירושלים” לא”מ לונץ, ובהם פרסם כמה פרקים חשובים, אשר בהתקבצם יחד יהיו כדי ספר שלם רב כמות, ואיכות. ביניהם יזכרו מאמריו – המדות שהתורה נדרשת בהן ויחוסן לביאורי כתבי הקדש ודברי ימינו⁸, מאמרים שונים במקרא ובדרז"ל⁹ לדרכי הלמוד של שמואל ירחינאה¹⁰ ארץ גושן¹¹, יחס שבטי ישראל זה לזה¹² וכו' וכו'.

מתוך ענוה יתרה רגיל היה לחתום כמה ממאמריו בשמו המקוצר יה“ש, ויש שחתם לפרקים בשם יעקב הכהן שכי. (הוא מתיחס אל הש"כ) חידושיו שהדפיס עד היום הם מעט מזער לעומת הנמצא תחת ידו בכ”י. סופרים מסוגו נדחו הצדה. יד הזמן היתה בהם וצעירים המרבים להעשיר את כרם ספרותנו בדברי הבאי תפשו מקומם. דוקא משום כך הננו מצווים להעלות מתהום הנשיה את ימי זהרו של יה"ש. זה “הכלי הצנוע שנתבזה בעונותינו”. החכם הנערץ והנמרץ, שמסבות החיים וטרדות הזמן עשו בו שמות, הכניעוהו, ויכריחוהו להיות נחבא אל הכלים ולכבוש את דברי תורתו אף מכתביו הפשוטים לידידיו הם חדורים מחקר, פרפראות חכמה, וכל משפט מהם טעון למוד ועיון.

עוד בצעירותו התעוררו געגועיו לאה“ק ויחליט לעלות אליה בכדי להתעסק בה בעבודת האדמה. בדרך חדשה זו חשב תנתן לו האפשרות לקיים את כל המצוות התלויות בארץ. זה היה בין השנים תרכ”ה–תרכ“ו. לשם ממוש רעיונו זה הלך יחד עם אחדים מחבריו אל הרה”ג מתתיהו שטרשון ז“ל לשאל בעצתו. הלה התלהב מהצעת הצעירים הנועזה, וימצא לנכון להדפיס את תמצית דבריהם ב”המגיד" מי“ז תמוז תרכ”ז. בינתים נתפרדה החבילה. האחד נדד לסיביריה, למצא מחסה תחת כנפי שכינתו של דוד עשיר, אחר פנה לצד אחר, ויה“ש ובן דודו ירדו לרוסיא הקטנה וכך נשתקע לזמן מה רעיונו הנאצל. אז נסע לברלין איפה¹³ שקנה חכמה והשכלה וכעבור זמן חזר לחארקוב. בכדי להתפרנס מיגיעו נעשה למלמד תינוקות באחת מערי פלך פולטאבה. סמוך לעת ההיא התחוללו הפרעות של שנת תרמ”א ובקשר עמהן גולל שוב לעיניו את תכניתו הישנה לבא ולהתישב בארץ.

צעירי ישראל המכונים ביל“ו בראשית מצעדיהם פנו אליו לעזרה, והוא תמך בהם בסכומי כסף ידועים. בעת ההיא קנה באמצעות שליחו של הרי”מ פינס שטח אדמה באה“ק, תחלה בגדרה, ואח”כ שטח שני בפתח תקוה. לאט גמלה ההכרה לעזוב את כל חמודות התבל מאחורי גוו, ולעלות לאה“ק בכדי לעזור בבנינה ממש. רעיו וקרוביו שישבו בעיר פוניביזש פלך קובנא עלו בשנת תרמ”ב ואולם הוא החולם בהקיץ נאלץ להשאר עוד שם, כפות לעבודתו המפרכת. טרם הרגיש יכלת לבא בעצמו מחמת העדר בסיס כלכלי לקיומו. במשך כל אותו זמן עמד בקשר מכתבים אמיץ עם ראשי חובבי ציון, כגון הד“ר פינסקר, רק”ז וויסוסקי, רי“מ פינס, מל”ל ואחרים. בצר לו עשה חוזה עם איש עשיר ובעל נכסים בחו“ל אשר הבטיח לשלחו על חשבונו לאה”ק באם יעביר לו חלק מקרקעותיו על שמו, בכדי לנטוע בהן כרמים ופרדסים, לבנות עליהן הבנינים הדרושים וכו'. בעקב זה נתנסה בכל מיני נסיונות אשר מררו את חייו, וכל פקחותו וחכמתו ויחוסו בתור חובב ציון וחבר לאגודת “בני משה” לא הועילו, ולא עמדו לו ביום צרה. בראשית תרנ"ג עלה להתישב בארץ, ויקבע מושבו בגדרה במשך השנים האלה, מאז ועד היום נשא ונתן עם כל עסקני הישוב, פקידי הברון השונים. נפגע ונעלב וסבל יסורים עד אין קץ, ועודנו מחזיק בתומתו כי עונותיו הוא גרמו לכך.

ידידיו הסופרים בא"י, המכירים מקרוב את פעולותיו הרבות לטובת ישוב הארץ מוזמנים למלא חובתם ביחס אליו, בכתבם את תולדותיו המפורטות לזכרון בספר ובזכות זו תבא עליהם ברכת טוב.

אמר המו"ל: איש־המדע הזה, הגאון ובקי בכל חדרי תורה, היה המעורר הראשון להקונקורדנציה לתלמוד של הרה“ג הרב חיים יהושע קסובסקי נ”י.

וזה אחד ממכתביו שערך בנדון זה להרב המחבר: "קדושת חול המועד אינה נותנת לי לכתוב אל כבודך הגדול כל מה שבלבי, כל שמחת נפשי על אשר זכך ה' אלקים למצא הדרך היותר קצרה להדבר אשר אני נותן את נפשי עליו זה עשרות בשנים. ובעמק לבבי כבר חדרה התקוה, וכמעט הודאות שהקונקורדנציה כבר בידינו. ולה' אלקי אבותי הקדושים אתפלל שיעזרני ויאזרני כח לעמד על יד ימינך בעבודתך הקדושה. מהר נא, אחר החג, לבא אלי לעבד במלאכת הקדש שאנן, שלו ושקט. אל נא תתמהמה כי מחכה אני לך.

בטובך להניח בביתך פתקה למתי אמצאך לקחת ברכתך בצאתי.

אוהבך, מכבדך ומתפלא על חכמת מציאתך

יעקב הכהן שכי.

 

לחג יובלו    🔗

ניתנת בזה תמונתו של הרב החכם והחוקר כאות הוקרה לפעולותיו רבות החשיבות והערך בשדה הספרות והמחקר, שהוא עוסק בהן בחריצות מופתית זה עשרות בשנים וכן לרגל חג יובלו הכפול, במלאת חמשים שנה לעבודתו הספרותית, ושבעים שנה לחייו. יתן אלוה ויאריך עוד ימים רבים על האדמה ויוסיף להעשיר את דברי ימי ישראל בתוגרמא וארצות הקדם במחקריו המועילים והנעלים.

הרב החכם וההיסטוריון

כה“ר שלמה בכמוהר"ר אברהם רוזאניס נ”י.

נולד ברוסג’וק בולגריה, ביום י“ד ניסן תרכ”ב

 

התעודה הראשונה לחברי פתח־תקוה בירושלם    🔗

“לשם יחוד קוב”ה ושכינתי‘" הנני נותן כסף השדה שזכיתי לקנות חלק באדמת הקדש לקיים דברי אלקים חיים ע"י נביאו ירמיה’ כמ“ש שדות בכסף יקנו, וכדברי חז”ל, כי מצוה גדולה, וזכות נעלה מאד להפקיע קרקע בא"י מיד נכרים, כן יזכני ה' מעוז צור ישועתי, לעבדה ולשמרה ולקיים מצות התלויות בארץ הק' כמצוה עלינו בתורתה.

ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, וכו'.

התעודה הזאת נמצאת בהארכיון של הרב ר' יהושע השיל באסאן ז"ל יליד ירושלם, שהיה מהחברים הראשונים שהשתתפו בקנית פתח־תקוה הוא היה הראשון שמדד את שטח המושבה בהוסדה, וזמן רב היה חבר פעיל לביסוסה ולעריכת תכניותיה, רשומיה והנהלת חשבונותיה, הסדור המיוחד שלו במהלך עניניה בתקופה הראשונה הביא אז את המושבה לבסוס נכון וקיים.

חבל, שעורכי “ספר היובל” של פתח־תקוה לא השתמשו באותם הזכרונות הנמצאים בארכיון הזה ואדם לא זכר את האיש היקר הזה. –

ואם הוא ועוד ירושלמים מצוינים כמותו נשללו מספר הזכרון הזה, זכרם לא ישכח. עוד ישנה טבלא של זהב להאם והבת ירושלם–פתח־תקוה ושמותיהם ופעולותיהם הנכונים יופיעו עליה בכל זהרם והדרם. –

הרב יהושע השיל באסאן היה כאמור מילידי ירושלם, למדן ותיק מתלמידיו של הגאון מקוטנא, בעל הגיון. הוא היה ידוע לרבים ומובן למעטים.

אביו ר' אליהו זלמן באסאן היה מן העולים הראשונים שבאו אז באנית־מפרשים, נסיעתו ארכה שנה שלמה, הוא התישב בצפת, ובימי הרעש תקצ"ז, נהרגו אשתו ושני בניו ורק הוא לבדו ניצול בדרך נס, ויבוא לגור בירושלם.

מחונן היה בכשרונות נעלים, ידע פרק גם באמנות. הוא הוא שעשה את המפתח־הסודי לדלת הברזל מאהל קבר “רחל אמנו”,¹⁴ הוא הוא שהציל את גרי שכונת “משכנות שאננים” מחיות וזאבים שהיו באים בלילה למגרש השמם הזה ויעש מלכודת ברזל גדולה ודלת פתוחה לה, ובתוכה תלה בשר צלי. כשהחיה נכנסה במלכודת הזאת נסגרה הדלת בעדה, בבקר בבקר מצאו בה חית טרף קופצת מפנה לפנה, עד שהן חדלו לבוא. וכמו כן הוא הציל את בית העלמין מהחיות הטורפות שחפרו את הקברים – אברהים פחה הוקירהו והתחשב בו, פעם אחת נסתם מעין השילוח והוא פתחהו בהמצאותיו מתוך סיכון נפש.

פרק גדול וחשוב יש להקדיש למשפחה זו בתולדות התפתחות הישוב הישן־החדש ועוד נשוב לדבר בהם.

 

י. קרניאל: ר' מרדכי לובמן ז"ל (תרי“ח–תרכ”ו)    🔗

עכשיו, עם יסודה של “ברית ראשונים” בארץ לכנס את שרידי הראשונים ל“חבת ציון” ולרכז את “שארית הפלטה” של אבות הישוב, אשר הקדישו את מיטב ימיהם וכחותיהם לבנין האומה והארץ – עכשו החובה והמצוה להקים מצבת־זכרון לחבריהם הנעדרים מראשוני הבונים ולספר לדור אחרון על המפעלים הנפלאים והנעלים שנעשו על ידם בא"י.

מרדכי לובמן

אחד מראשוני החלוצים, עולי־ציון, ומראשוני יוצרי החנוך העברי בארץ היה מרדכי לובמן ז“ל, אשר פעל שנים רבות בכח ועז ועד נטף דמו האחרון, עבודת הגוף והרוח – לבנין הארץ, לקדמת העם ולתחית השפה ואשר נקטף בדמי ימיו. בשנת הל”ח לימי חייו, נפל לפני 35 שנה על מזבח המולדת ולא זכו עיניו לראות את פרי עמלו את הארץ בבנינה.

ר' מרדכי לובמן נולד בעשירי לטבת, שנת תרי“ח, בהרי חורקו עיר מחוז בפלך מוהילוב ע”נ דנייפר–רוסיה, להורים אמידים למשפחת לובמן, אחת המשפחות המכובדות והמיוחסות ברוסיה הלבנה, מחסידי חב"ד וקבלנים אצל הממשלה והצבא.

ב“חדר” הצטיין מרדכי בכשרונותיו הנעלים ואח“כ בלמדו גפ”ת עם הרב דמתא היה ידוע כמהיר התפיסה כביר הזכרון והיה נחשב ל“עלוי”. בימי הבגרות נתפס להשכלה ונכנס לביה“ס להנדסה ולמדידה וגמר בהצטינות כמהנדס־מודד “טאקסאטור”, דבר שהרעיש בזמנו את העיר והסביבה בהיותו ה”פורץ גדר" בחוג נכבדי ויקירי חב"ד והתמסר להשכלה כללית ועברית.

בנסעו עם אביו בתחנת חרצנסק בעסקי קבלנות במסילת־הברזל, קורסק–חרקוב–אזוב, נרצח האב ע“י ז’נדרם רוסי שהיה גר בביתו, לשם שוד, והמשפט טושטש ע”י ממשלת הזדון. מרדכי לובמן נשא אשה בחרקוב (הגב' גיטל לובמן ז“ל שנפטרה לפנים שנים אחדות בירושלים ונקברה על יד בעלה בראל”צ). ושם היה רוח החיה בסביבת משכילי העיר והסטודנטים ומראשוני התקופה של חובבי־ציון מחבריהם של פינסקר ולילנבלום מחוללי התנועה.

ארץ רוסיה ילדתהו, ארץ רוסיה גדלתהו ותחנכהו ותלמדהו מדע וחכמה ויצא מוכתר למהנדס ממדרש עליון, והוא נשאר יהודי נאמן לכל קדשי ישראל. שפתו חבב, עמו אהב ואל ארצו נשא נפשו. עם העולים הראשונים, בשנת תרמ"ד, עלה לארצנו לעבד את אדמתה.

בהיותו מהנדס ומודד נתמנה ע“י פקידי הנדיב למודד המושבות הראשונות והיתה ראשית עבודתו לחלק את נחלת ישראל לחלקיה בהמושבות אשר נוסדו אז. כמעט כל המושבות הראשונות של הנדיב נמדדו על ידו: זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד המעלה קוסטיניא ועוד, ובמשך זמן עבודתו התבונן לחיי האכרים הגשמיים והרוחניים ובעטו, עט סופר מצוין, תאר וספר את תולדות המושבות הראשונות במאמריו הרבים אשר ב”הצבי“, “המליץ” “מזרח ומערב” בשמו הספרותי “מרדכי היהודי” ו”אליפז התימני"…

ואולם העבודה הזאת, עבודת המדידה, אינה קלה ואף כי בימים ההם על ההרים הזקופים והתלולים אשר בכרמל ובגליל העליון ובין הביצות וגבעות החול בשפלה. ימים רבים עבד עבודת מפרכת ומיגעת וכל מעצור לא עמד נגדו ויעבד בשמחה ובחדוות העבודה הראשונה להתפתחות הישוב. לא ארכו הימים ולובמן נקרא אל ראל“צ להאחז בה ונתמנה למנהל בית הספר. ומורה ומדריך אין עוד אז בכל המושבות כ”א מלמדים אחדים, מלמדי קריאה והבנה מעטה בכתבי הקדש, ויקח לובמן על שכמו את המשרה הנכבדה הזאת לחנך את בני עמו בחנוך עברי בשפת עברית ולהחיות את השפה הזאת בפי ילדי בני עמנו ויגבר ויעש חיל.

מר דוד יודילוביץ יבדל לחיים ארוכים ובריאים, שהיה מחבריו ועוזריו של מרדכי לובמן בעבודת החנוך וההוראה מתאר ברשימתו היפה ב“הד החנוך” גליון י –יב, א' ניסן תרפ"ז את לובמן בצבעים אלה:

צעיר רענן, מצח רחב ומעל למצח בלורית קטנה ויפה, זוג עינים שחורות, מבט חד, עליז ונבון, פנים מאירות, שפתים צוחקות וזקן קצר מסורק הדר, גוף זקוף וישר – זו דמות דיוקנו של מרדכי לובמן.

הנה עומד הבן לפני הקתדרה שלו ומלמד “חשבון” בעברית מתוך מחברת כתובה. בימים ההם עדין בלתי מצוים ספרי למוד עברים לבתי־הספר, “יסודי חכמת השעור” לחיים זליג פלונימסקי לא יכלו לשבור את רעבונם של ראשוני המורים לתחיה. אין שמות אין מונחים עברים אבל כל אלה אינם מעכבים בידי מרדכי לובמן מלהתאמץ להיות נאמן לתעודתו בתור משגיח על בתי הספר העברים ביהודה ובתור עומד בראש חבר המורים העברים שהתעקש וגזר: “עברית בעברית”.

ולובמן מוכרח ללמד גם “ידיעות הטבע”. שטה לא היתה, ספרים לא היו, והוא מחזיק לפניו ספר רוסי של ג' זוכוף ומקריא לתלמידיו מתוכו בעברית, עד שחבר בעצמו ספר שיחות ב“ידיעות הטבע”, שנדפס בירושלם בדפוס מערכת ה“אור”.

בין כל המורים העברים בימים ההם, מספר דוד יודילוביץ, היה מרדכי לובמן היחידי שהשתלם בבית ספר מסודר וגמר מקצוע קבוע – מודד מהנדס – ברוסיה. בתוך־חוג הצעירים היה ידוע למלומד גם בהשכלה כללית וגם בספרות ישראל, ובחוג חובבי ציון היה היותר מעשי ובמקום דבור החליט ועשה מעשה: קם ועלה עם בני ביתו לא"י להשתקע בה.

הרבה עזר לובמן להפצת החנוך העברי ולהשרשתו במושבות יהודה. כמשגיח ומנהל ראשי על ב“ס במושבות הנדיב ביהודה היה חבר טוב לרעיו המורים, לא התנשא ולא התגאה בהשכלתו לעומת המורים בני הדור הישן שבפ”ת ובעקרון בימים ההם. היה משדל אותם בדברים בהתאמצו להשפיע עליהם ולבאר להם, כי תחית הלשון אינה מתנגדת לרוח התורה והדת.

למרות התקופה, תקופת הזהב לבה“ס של החכי”ח בארץ עם הרוח הצרפתי שבהם ולמרות התכנית הצרפתית של “מקוה ישראל” בימים ההם והרוח הפריזאית שנשבה אז בחלונות בה"ס שבמושבות הנדיב – ידע לובמן להתגבר על דרישות הפקידות הצרפתית ועל המנהלים והמורים מבתי ספר האליאנס, וידע את אחריותו כלפי חבריו המורים העברים, שהוא עומד בראשם, ולא עשה כל ויתור.

הסבל היה גדול, הדרך היתה קשה, ספוק לא היה, ואעפ“כ עלתה העברית ונצחה לאט לאט, לובמן מלא את תעודתו”.

בשנת תרנ"ב החליטו מספר המורים המעט ליסד “אספת מורים”, ולובמן הסכים לשמש יושב ראש באספה זו. באספה ראשונה זו העמיד את חובתו לתחיה העברית בשורה הראשונה וארבע שנים עמד בראשה.

מרדכי לובמן השאיר אחריו אלמנה, שנפטרה לפני שנים אחדות כנזכר לעיל, בת הנשואה לכותב הרשימה הזו מרת רבקה קרניאל, ושני בנים: ה' אברהם לובמן הנמצא בפריז וה' יעקב לובמן חביב בת"א.

כל ימי לובמן רעים היו. גם מלאכת המדידה, גם ההוראה וגם ההשגחה על בתי הספר – כל אלה יחד הספיקו לו את מחיתו אך בצמצום גדול. למען הדפיס את ספרו “שיחות בידיעות הטבע” הוכרח ללוות גמילות חסדים ולהשקיע עצמו בחובות. אך החל לשמח קצת על פרי מעשיו ומחלה עזה תקפתהו ותמרר את חייו. גופו החלש לא עמד בפני השחפת, ירושת עבודתו בביצות הארץ ללא מגן ומחסה וללא חיים נורמליים. בהשתדלות החכם ד“ר מזיא ז”ל, שהוקיר מאד את לובמן הסכים הנדיב לשלחו על הוצאותיו לעיר החוף קאנן בנגב צרפת לשם הבראה.

אך כעבור שנה גברה עליו מחלתו ובשנת השלשים ושמנה לחייו, בעשירי לטבת תרנ“ו (ממש ביום הולדתו), נגדע פתיל חייו לנצח. פרשת הלויה הגדולה שנערכה לו בראשון לציון וההספדים הקשים שנשאו אז חבריו וידידיו ד”ר א. מזיא ואליהו ספיר ז"ל הלא הם כתובים על דפי “הצבי” של א. בן יהודה.

בנוהג שבעולם, האנשים הבאים באחרונה יעממו את הראשונים ופעולות אחרונות משכחות ראשונות, אך לא כן בעולמנו זה של ישוב ארצנו, עלינו להוקיר ולכבד לעולם את נבחרי הראשונים, מפעליהם יזהירו נגד עינינו ומעשיהם בל ישכחו. הם הניחו את היסוד, סללו המסילה – על אדמת ישראל נראה את עקבותיהם ועל שדה החנוך ותחית השפה את עבודתם הנכבדה אשר תשאר לנו למופת ולזכרון עד.

 

יעקב רמון     Jacob Rimon: שכונת מונטיפיורי    🔗

(מושב על יד תל־אביב, בדרך ת"א–פתח־תקוה)

למלאות 8 שנים לקיומה

לתולדותיה:    🔗

מושב זה נמצא במרחק של 3 רגעים נסיעה באוטו ו־10 רגעים ברגל מתל־אביב, ויש לו שלשלת יוחסין שכדאי לעמוד עליה. כידוע, במקום שכיום גרים כ־180 משפחות היה קים פרדס גדול שנקרא בשם “פרדס השר משה מונטיפיורי” ואלה תולדות הפרדס:

בשנת 1874 כשבקר השר בפעם הראשונה בארץ והתאכסן בבית הסיניור חיים אמזליג ששמש אז בתור קונסול אנגליה ביפו, קנה הוא כברת אדמה מחוץ לעיר יפו, והזמין אליו אחדים מנכבדי הקהלה והודיעם כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל, הוא זקוק לאדם חרוץ, אמיץ הלב שישכון בה והנהו מוכן לבנות לו בית וגם לחפור באר. את התקציב הדרוש לנטיעות הוא משאיר בידי אמזליג עד שהפרדס יתן פרי, ואז תחולקנה הכנסותיו לשלשה חלקים: האחד לעניי יהודי יפו, השני להוצאות הפרדס, והשלישי להאיש המטפל בו. האספה בחרה את ר' ישראל שמחון שהיה ידוע לגבור, בתור מפקח על הפרדס. במשך הזמן עבר הפרדס לידי חברת האליאנס שחשבה ליסד בו את “מקוה־ישראל”. ברם הדבר לא יצא לפועל. הפרדס נעזב משנה לשנה ובראשית שנת תרפ“ד נמכר הפרדס על ידי מר דוד ילין שהוא היה ב”כ יורשי השר מונטיפיורי, לה"ה שפק, שיף ואביבי, שהם חלקו את הפרדס למגרשים ומכרום לאנשים שונים. אז התארגנה קבוצה של “המזרחי הצעיר” שהיתה והנה גם כיום, הארגון היחידי להתישבות במושב. קבוצה זו קנתה 32 מגרשים והודות לה נגאלה כברת אדמה חשובה מחוץ לפרדס מידי הגרמנים. מהראוי לציין שכל התושבים רכשו את המגרשים באמצעיהם מבלי לקבל כל עזרה ממי שהוא.

סבל המתישבים הראשונים:    🔗

המתישבים הראשונים מצאו לפניהם פרדס שנעזב מכבר וברכה רעועה עם מוטור עתיק, שלא היה בכחו להספיק מים להמתישבים בכמות הדרושה, אז נאלצו התושבים להביא גם מים משרונה הגרמנית. פה נפגשו ביחס גרוע מצד השומרים הערבים שהיו מוציאים את הדליים בכח ושופכים את המים על פני האדמה.

הקשר בין מונטיפיורי ובין העיר תל־אביב היה בלתי מסודר, כי כידוע היה אז כביש גרוע ודרך מקולקלת, עליות וירידות, אבנים ובורות. רק אוטו אחד הסיע בקושי גדול, פעמים ביום והנסיעה עלתה במחיר גבוה של 15 מיל ובטלטולי גוף מרובים.

בלילות בקרו השועלים בחצרות ועשו שמות במשק. גם סתם גנבי־לילה מבין הבדואים ששכנו אז מסביב למקום, אשר נסו להפריע את מנוחתם של התושבים השקטים שנמו לאחר עמל יום מפרך, ברם, הודות לשמירה המעולה של חברי המושב נהדפו לאחור.

הועד הראשון:    🔗

כשהתחילו המתישבים להתרבות קראו לאספה ונבחר ועד של חמשה חברים, שאחד מביניהם היה מוכתר המושב. הועד הראשון הכניס את השכלולים הראשונים והחיוניים במושב והטיל מסים והערכות חד־פעמיות מה שאיפשר לועד להעביר צנורות ברחובות המושב; תקנו את המוטור בכדי שהמתישבים לא יהיו יותר זקוקים לחסדי אחרים… והמים ניתנו שלש פעמים ביום. בעזרת התושבים ונדבותיהם הוקם גם מועדון ששימש בית כנוס לנוער.

מועצת הזקנים:    🔗

לא ארכו ימי אשרו של המושב מונטיפיורי. התושבים התרבו מיום ליום, והתחילו קטטות ומריבות שיצרו התנגדות חזקה לועד הקיים. התושבים התחלקו לכמה קבוצים שכל אחד מהם רצה להיות השולט בכפה. אינטרסי המושב נעזבו, והענינים היו יגעים מאד. המצב הפרוע הזה נתן היכולת לחלק גדול מהמתישבים לפרוק מעליהם את העול ולא לשלם מסים, עד שהדבר הגיע למשפטים ולהצטברות תיק גדול אצל המושל. במשך כל זמן הקטטות היו חברי קבוצת המזרחי הצעיר ניטרליים בתור גוש מאוחד ועמדו מרחוק, מבלי להתערב בסכסוכים הפנימיים של המושב. ההתקוטטות הלכה וגברה, עד שהדברים הגיעו לידי כך שביום בהיר אחד, באה הממשלה ולקחה לרשותה את ספרי המושב. ואז, פנה חלק גדול מתושבי המושב לחברי המזרחי הצעיר ובקשו את התערבותם התכופה כדי לשים קץ למצב הפרוע שנתהוה. חברי המזרחי הצעיר נענו ונכנסו לעובי הקורה ובעזרת רוב גדול של תושבי המושב באו לפני הממשלה בדרישה שמההכרח לבחור בועד חדש שישים קץ לכל האנרכיה ששררה במושב. ועל פי הצעת הממשלה נבחר ועד חוקי שקבל תואר מוזר לפי החוקים העותומניים בשם: “מועצת הזקנים”. זכות הבחירה, לפי החוק המשונה הזה, היתה רק לעשרה אנשים מבין כל תושבי המושב, ששילמו וירקו לפי החוק. הבחירות היו חשאיות והתנהלו בבית הכנסת ובמעמד קצין המחוז.

במועצה זו נבחרו ה“ה: י. ל. פלסר מוכתר ראשון ונשיא המועצה, הסופר פסח גינזבורג מוכתר שני וסגן נשיא המועצה, ושני חברי המועצה ה”ה י. פולני וד. גולדנברג. לפי החוק הנזכר היו לנשיא שני קולות.

תפקיד קשה ואחראי הוטל על מועצה זו, לטהר את האטמוספירה ששררה במושב ובעיקר לקבל בחזרה את הספרים מידי הממשלה, שזה לא היה מן הדברים הקלים ביותר, כי הועד הישן התנגד לכך בכל תוקף. ברם, הודות לעסקנותו של הנשיא מר פלסר, שהיה הרבה שנים חבר מועצת עירית תל־אביב וועד הקהלה והסופר מר פסח גינזבורג שהיו שניהם מוכרים לממשלה, עלה בידם להשפיע על הממשלה שתמסור את הספרים למועצת הזקנים. הבאת הספרים היתה נצחון למושב וגרמה צהלה ושמחה בקרב התושבים שבקשו לשבת בשלוה ולראות בהתפתחות והתקדמות מושבם, שאליו נקשרו בעבותות אהבה.

המועצה שהורכבה מכחות תרבותיים התחילה לעבוד במרץ רב והכספים החלו לזרום לקפתה. סולקו החובות במדה האפשרית ובמושב החלה תנועת חיים וערות.

במשך הזמן קבעה המועצה ועדה מיוחדת שנבחרה על ידה לקבוע שמות לרחובות המושב. הועדה עמדה על הגובה ובחרה בשמות היסטוריים ואישים מפורסמים בישראל שנתאשרו פה אחד על ידי המועצה.

רחובות המושב נחלקו בצורת מנורה בעלת 8 קנים. והמה נקראים בשמות הלל, עד היום: רבי עקיבא, בית־הלל, רבי יוסף קארו, הנצי"ב (על שם הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל ראש ישיבת ולוזין ואביו של הרב מ. ברלין נשיא המזרחי העולמי), י. ל. גורדון. מלבד שדרות ברושים נפלאות שנשתלו לפני 50 שנה והידועות עתה בשם: שדרות החשמונאים והתקוה, המושכים עד היום את תשומת לבם של כמה תירים עוברי דרך והאמנים הבאים לצייר מראה־נוף. השדרות הללו הן פאר המושב ויוצרות אחד מהנופים היפים אשר בשרון. צר עד מאד, שמנהלי המושב לא ידעו על דבר הגבור הראשון במתישבים שסכן את נפשו והכשיר את אדמת המקום להתישבות שכיום, רבי ישראל שמחון שלא קראו רחוב בשמו, כדי להשאיר לו זכר עולם במושב הזה. וכדאי איפוא, שעם התרחבות המושב יזכרו לאיש הזה את חסד נעוריו. (ע"ד ר' ישראל שמחון ראה “פרשת־חיי” מאת י. א. שלוש).

בינתים הנשיא מר י.ל. פלסר נסע לחו“ל, והסופר פ. גינזבורג עבר לגור לת”א ואז התחילו שוב המריבות. חברי המועצה הנשארים לא יכלו להחזיק מעמד והמועצה נתבטלה. מר י. ל. פלסר מנה אז במקומו את מר יוסף הרשקוביץ תושב מונטיפיורי למוכתר באשור הממשלה ואליו נבחר ועד חדש בראשות ה' דוד ליפשיץ וסגנו מר יצחק פרלקורט.

הועד המשיך לטפל בבית הספר בן שלש הכתות וגן ילדים משוכלל שנוסד. הודות למסירות הועד הראשון שנשיאו היה מר משה דוד כהן, הודות לההנה“צ והסתדרות המזרחי בא”י החזיק בית הספר מעמד. מסבת הדרך המקולקלה אי אפשר היה לשלוח את הילדים בגיל הרך ללמוד בתל־אביב. בית הספר הזה שמש פאר למושב הצעיר. אך המריבות שעברו על תושבי המושב החריבו בו את כל הטוב והמועיל. התחילה מלחמה נגד הכוון הדתי־הלאומי ובינתים כל ההתחיבויות בעד שכר הלמוד לא סולקו ובית הספר נתמוטט. כיום, אין בית ספר במושב. יש רק גן ילדים פרטי. הילדים סובלים מאד מטלטולי דרכים. המה עוברים את שדות הגרמנים בדרכם לבית הספר תלפיות ותחכמוני לתל־אביב. קשה לראות בצער הילדים ביחוד בימי החורף כשהמה הולכים על פני השדות תחת מטר סוחף ואח"כ המה נופלים למשכב.

ועד המושב הנוכחי מנה כיום ועדת חנוך מיוחדת מורכבת מה"ה: יעקב רמון, יעקב קפלן, מרדכי צפור שמתפקידם לדאוג להקים מחדש את בית הספר בכחות עצמיים של תושבי המושב. הוכרזה על הרשמה וכבר נפתחה בתור התחלה כתה ראשונה בה מלמד המורה ז. וסרמן. היה רצוי שמשפחת השר תקים בנין לבית־ספר.

המושב בפריחתו¹⁵:    🔗

הועד החדש המורכב מה“ה: דוד לפשיץ, המוכתר יוסף הרשקוביץ וכו' לפעולות חדשות. הועד שחרר את המושב משארית החובות בסך 200 לא”י בערך, המושב יצא לחלוטין מכל בצת החובות והעקולים, המוטור שב להיות קנין המושב וכיום הוחלף במוטור חשמלי הנותן מים בשפע, וכעת עומדים לפני הקמת מגדל מים שיעלה לסך 700 לא"י לפי הערכת המשרד לעבודות צבוריות שתכניתו נתאשרה כבר על ידי המהנדס המחוזי מר נובל.

הועד הרס את כל הבנינים הישנים שמטו לנפול ובחמר האבנים השתמש לסדור מדרכות בכל הרחובות, כדי שהתושבים לא יסבלו בימי הגשמים משלוליות המים הנקוים ויוכלו לעבור לבתיהם. בזה בא גם פתרון זמני לתושבים הגרים על יד הואדי שסבלו מהבצות. כשיגש הועד לסלילת כבישים יוטב מצב המושב בהחלט. שלוליות המים תחלופנה, לא יהיה מקום להתהוות בצות והמושב ישאף רוח.

– הועד החדש הכניס חשמל למושב. סודרו 36 עמודים ו־13 פנסים שמאירים את כל קצות המושב. בקרוב עומדים להוסיף עוד 7 פנסים. הנאת התושבים היא גדולה מאוד ביחוד בימי הגשמים, בשובם מעבודתם ויודעים להזהר לא להכנס בשלוליות המים ובבצות. רושם נעים עושים על עוברי הכביש תל־אביב–פתח־תקוה הפנסים המאירים מהמושב והמעידים על הישוב ההולך ומתפתח.

הועד סדר את השמירה. מנה שומר קבוע מתושבי המקום ה' אפרים גסר המקבל משכורת והשומר מדי לילה על המושב. חבל רק שעד היום לא הוכנס למושב טליפון שהעדרו היה מורגש מאד בימי המאורעות.

התנועה:    🔗

התנועה הלכה והתפתחה גם היא, מאוטו עלוב אחד הגיע המושב לחמש מכוניות; מהן 2 גדולות ו־שלש קטנות. הנהגים התאחדו לקואופרטיב אחד והביאו סדר במהלך המכוניות. בכל חמשה רגעים ישנה תנועה.

בתי התעשיה:    🔗

עם הכנסת החשמל למושב, נעשה למרכז קטן של התעשיה. מענין הדבר שכיום קימים תשעה בתי תעשיה העובדים בכח החשמל ומתחלקים בצורה זו: בית חרושת “לגו” לתעשית ראשים למכונות פרימוס של מר למלשטרייך, שבו עובדים כמה פועלים; בית חרשת לכתנה של ירוזלימסקי; שלשה בתי תעשיה לעגלות ילדים של הנדלסמן, זקליק, חלמר, שטויסר וכו' ומר מ. שניצקי שקבל מדליה בעד עגלת שלישיה; בית חרושת לרעפים ועבודות־מלט של מר משה טבצניק; בית חרשת לסבדרים מהם של מר דורפסמן שיש לו שוקים גם בסוריה; בית חרושת למברשות; תעשיה לעבודות קש של מר בנימיצקי (קבל פרס בתערוכה) וכו' וכו'.

המשק:    🔗

רוב התושבים סדרו להם משק על יד הבית. זולת עבודתם בעיר המה מתפרנסים גם ממכירת חלב, בננות, ירקות וכו'. במושב ישנן כיום 169 בהמות חליבה; 52 פרדות וסוסים. מענין לראות את העצים והירק במושב. האילנות הפורחים וביחוד את תפוחי־הזהב ועצי הבננות. כדאי היה שהקה"ק תרכוש כברת אדמה מעבר לואדי ולתת אפשרות להרחיב את המושב והיכולת לתושבים המעונינים לפתח נטיעות וירקות ולהתפרנס מהן.

החיים הדתיים־הלאומיים:    🔗

הודות להשפעתם של חברי המזרחי, החיים הדתיים־לאומיים במושב מורגשים מאד. קיימים שני בתי כנסת: בית כנסת כללי של המושב הבנוי אבן ובית כנסת של המזרחי הבנוי מעצים, ברם גדול והדור. ישנו שוחט למושב. מדי ערב וערב קיים שעור ע"י השוחט ר' זאב רייכיל בעין יעקב ובמשניות, בלילי שבתות קיים שעור בפרשת השבוע. קיים גדוד צופים מאורגן מהנוער שבמושב. במועדון מתקיימות הרצאות ושיחות. בכל ערב שבת עוברים ילדי המזרחי שבמושב ותוקעים בחצוצרות להודיע על זמן הדלקת הנרות. קיימת גם חברת “תהלים” ומדי שבת בשבתו מתאספים הילדים בבית הכנסת של המזרחי ואומרים תהלים בצבור. התפלה והקריאה בתורה בבית הכנסת הזה הנם בהברה הספרדית. והשפה השולטת – שפתנו הלאומית.

העזרה הרפואית:    🔗

במושב קיים סניף לקופת־חולים. הד“ר פלר ציוני לאומי נלהב מגיש עזרה רפואית. כמעט רוב התושבים המה חברים לקופת־חולים. במשך שנים אחדות היה ד”ר פלר גר במקום ושרת את התושבים ביום ובלילה. כעת, עם העתיקו את דירתו לעיר, סובלים התושבים מאד כשהם זקוקים לרופא בלילות. עלי להעיר שמחובת קופת חולים היה לסדר, שהד“ר פלר יענה לחולים במושב גם אחרי הצהרים ולא רק בשעות הבקר, או לשלוח לכל הפחות חובשת שתגיש עזרה רפואית ראשונה. אם כיום ד”ר פלר איננו גר במושב, אשמים בזה תושבי המושב. המה לא ידעו להעריך את אישיותו וגם לא העריצו את מסירותו ונאמנותו בימי הזעם כשחרף את נפשו לטובת המושב… אילו היתה יותר ערות מצד התושבים הרי למונטיפיורי היה כיום רופא משלה. הרבה מצטערים כיום על כך, כי זוכרים הם את יחסו האדיב של ד"ר פלר והתמסרותו הרבה והנאמנה לחולי המושב.

סכום!    🔗

שכונת מונטיפיורי הולכת ומתפתחת. כיום היא מונה 180 משפחות שהן 750 נפש. 50 משפחות שכנים ו־130 בעלי בתים. מהם 80 בתי אבן ו־50 צריפים. רובם מטויחים מבפנים ומבחוץ. 10 חנויות מכלת, שני בתי מסחר למספוא. שש נגריות, שתי מאפיות, שני איטליזים, מסעדה אחת, חנות אחת לגזוז ומשקאות, בית מסחר לרפואות, בית מסחר ליין, בית מסחר לסיד כבוי וכו'.

המוכתר מר הרשקוביץ יוסף למרות היותו אחראי כלפי הממשלה, הוא עובד תמיד בקונטקט עם נבחרי המושב. כי גם הוא נבחר על ידי התושבים. אם המושב יתפתח בדרך זו, יש לו סכויים להתאשר בשנת 1933 בתור מועצה מקומית.

למונטיפיורי יש סכויים מרובים להתפתחות מהירה, אם התושבים יהיו מאוחדים כמו היום. האויר פה צח ומבריא. בקיץ באים קיטנים ושוכרים דירות.

בזמן האחרון החלה תנועה של מכירה וקנית בנינים וכחות אינטלגנטיים נוספים למושב. שכר הדירות עלה. בעלי הבתים מרחיבים את בניניהם ובתי התעשיה בונים אגפים חדשים. בית החרושת “לגו” בונה אגף חדש ומקוה להעסיק כארבעים פועל.

בזמן האחרון נתקיימה אספה כללית שבה מסר הועד דין וחשבון מעשי וכספי מבוקר על ידי חברי ועדת הבקרת ה"ה: משה דוד כהן (היו"ר של הועד הראשון) מרדכי צפור וזאב סטוליר. שברפורט־הבקרת המה מדגישים שחברי הועד ראויים לאמון ותודה.

האספה פה אחד הביעה אמון גמור לועד ובחרה אותו שוב לשאת בעול העבודה לטובת פריחת השכונה.

על ועד המושב להוסיף ללכת בדרך שהתוה לפניו, ולגשת בהקדם האפשרי לסלילת כבישים ומדרכות ולשחרר את הבתים האחרונים שעל יד הואדי מהבצות. יש לבנות סוף סוף את מגדל המים ולסדר הכבישים ואז מונטיפיורי בלי כל ספק תזכה עוד להיות מועצה מקומית מושכללת ונקודה חשובה לישוב העבר בארצו.

מלואים    🔗

ההיסטוריון הא“י הרא”מ לונץ ז"ל בסריה של מאמריו “רכושנו בארץ אבותינו” (לוח ארץ ישראל שנה שביעית) בדברו, בפרק יא, על “גן מונטיפיורי” מספר לנו ואומר:

הגן הזה הנהו הראשון שנקנה בא“י מאת אחינו בח”ל למען הפיץ את העבודה בין יהודי ארה“ק, הוא נקנה מאת השר מונטיפיורי ז”ל בשנת תרט“ו בסך 300 לירא שטרלינג, בו נמצאו אז מלבד חלקה גדולה למזרע תבואות שדה וירק, גם 1407 עצי פרי שונים ומחשבתו היתה להביא על ידו טובה כפולה! א) כי יעסקו בעבודתו אלה מאחינו בארה”ק החפצים להוציא לחמם מן הארץ, ב) ריוח הביארה יהי' לטובת תה“ח בירושלם, אך כנודע לא עמדה ההצלחה לימין השר בכל מפעליו בארה”ק, והמפעל הזה הי' כאחד מהם כי השר מסר את הביארה – עפ“י מליצת אחד החכמים – לאחד מיושבי יפו שלא ידע את העבודה הזאת מעולם, וגם המקבל ידע כי הגן לא יביא לו כל פרי, מאשר כי ידיו לא חונכו לעבודה ואיננו יודע פרק בהלכות נטיעה. אך זאת ידע כי בהודיעו שנה שנה להשר טוב הלבב כי הוצאות הפרדס עלתה על הכנסתו, ימלא השר את החסר, וכן הי', כי באמת שלח לו השר תמיכה של 1000 פראנק לשנה, והגן הלך הלוך ודל. עד כי מרבית עציו יבשו ונגדעו, וגם הבית והבאר נחרבו, – בבוא השר בשנת תרל”ה בפעם השביעית לארה“ק, מצא בו רק 900 עצים. והבית והבאר היו חרבים וצריכים תקון, בכ”ז לא החליט להוציא את מקבלו, רק להיפך הבטיחהו למלאות את כל ההצעות אשר הציע לפניו מיד בשובו לביתו, אך זקנותו וחולשתו מנעוהו מלמלאות את הבטחתו. – בשנת תרמ“ג אבה אחד מיושבי יפו בעל גנות ופרדסים לתת להשר ז”ל בעד החזקת הגן 200 פראנק לשנה (ואם השר יאבה להקדיש את הכנסת הפרדס על הת"ת ביפו יתן שכרו בכפלים), ואחרי כלות עשר שנים יתן להשר – אם יאבה להניח את הפרדס בידו סך 2000 פראנק לשנה, אך השר בטוב לבבו לא הוציא את הפרדס מידי מחזיקו ולא שעה לבקשת האיש הנז'. והפרדס נשאר אצל מחזיקו גם שנים אחדות אחרי מות השר ז“ל. – ורק בשנת תרנ”ה מסרוהו יורשיו לידי חברת כי"ח בפריז, ובקושי עלה בידי מנהל בית הספר מקוה ישראל להוציא ממנו את מחזיקו – שכבר חשבהו לקנין כספו.