רקע
ט. כרמי
מתחת לשיר — דברים בחלוקת “פרס ברנר”

מורי ורבותי,

בפתח דברי אני רוצה להודות למייסדי הפרס, לחברי ועדת השופטים ולאכסניה.

יש משהו מביך בקבלת פרס לשירה. אתה כותב שלא על מנת, והנה אתה עומד ומודה בפה מלא על קבלת, ובסתר לבך אתה ודאי משבח את טוב־טעמם של השופטים.

“משורר” איננו מקצוע, לא שם לוואי ואף לא תואר. אתה משורר רק בזמן שאתה כותב. בשאר הזמנים אתה נחש לא צעיר המחפש את עורו החדש, או זיקית המבקשת את הצבע האהוב עליה.

במקרה הטוב — השם והשיר אינם נפגשים. ברגע השיר — אתה חסר־שם, וברגע השם — אין לך שיר. משורר הזוכר את שמו בשעת הכתיבה, המלטש בלי הרף את המראה שלו, מתחייב בנפשו.

להיות משורר פירושו לצפות, לארוב, להתפלל לשעה שבה תתהווה. ואולי פירושו גם להיעלם כמו החתול בעליזה, המותיר מאחוריו רק את חיוכו.

על מקומו של המשורר ביחס לשיריו המשיל המשורר היוגוסלבי ואַסקוֹ פּוֹפּאַ את המשל הבא:

בתוך השיר — אין לו מקום. תארו לעצמכם שאתם מוצאים בתוך התפוח פירור מן הפירורים שהזינו את העץ. מאחורי השיר — לא יכירנו מקומו. צלו היה נופל עליו ומחשיך אותו. אם־כן, אומר פופא, מקומו של המשורר רק מתחת לשיר, עמוק מתחתיו, שם מקומו, מקומה של הקרקע המניבה.

בנוסח עברי, ובשינוי קל, אפשר היה לומר: המשורר צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה.

קשה להגיד שהמאמר הזה מתקיים בנו, בנוף הספרותי שלנו. ואם הוא מתקיים, אם נותנים עיניים למטה ולב למעלה, הרי זה מתוך כוונות אחרות, ובמשמעות שונה לגמרי.

אלה הגיגים לא־חגיגיים, ואולי אין בהם עניין אלא לקומץ משתכנים בקרית ספר. ואף על פי כן, לא הייתי רוצה לעבור עליהם בשתיקה.

מתפשטת והולכת אצלנו אופנה של שירה המביאה סימנים, לרבות סימני קריאה. מחבריה שוכחים, שאם סימני־הפיסוק אינם משתמעים מתוך השיר, לא יעזור גם פישוק־רגליים.

ומתפשטת אצלנו שירה־של־רקידה, המכרכרת ברב המולה על פני כל הבמות. המונח הזה, “שירה־של־רקידה”, עדיין לא התאזרח בחקר הספרות, ועל כן אביא את המשל העתיק, שמתוכו הוא שאוב:

“מפני מה העורב הולך ברקידה? פעם אחת ראה העורב יונה הולכת הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה, אמר בלבו: אלך גם אני כמותה — והיה משבר עצמיו בהליכה. והיו העופות משחקים לו. נתבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול, ששכח הליכתו הראשונה, והיה כמרקד — ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה”.

הצרה היא, שהנמשל אינו מוכן לקבל מרוּת. אצלנו העופות אינם משחקים לעורב. להיפך, רקידתו זוכה לקריאות התפעלות.

מרוב יוהרה קולנית, מרוב אלימות מילולית, ותרועות של אהבה עצמית וקילוסים הדדיים — נדחקים לקרן זווית קולותיה של אותה שירה שיודעת לשמוע, ועל כן תובעת מאתנו להטות אוזן.

“אם שמוע — תשמע, ואם לאו — לא תשמע. דבר אחד: אם שמוע בישן, תשמע בחדש. ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע”.

דומה, שאנחנו מאבדים את כושר השמיעה שלנו. השיר דורש מאיתנו אורך רוח על מנת שנוכל לפענח את הצופן שלו, ללמוד את הוראות הקריאה המוצנעות בין שורותיו. ביצירה המוסיקלית, ההוראה ניתנת לנו בראש התווים. בשיר, רק הקשב שלנו מוציא אותה אל הפועל, מפעיל את דיו־הסתרים.

השיר אינו עומד על עמדו, קפוא, מוצק. הוא מתהווה. הכוחות הגנוזים בו, כוחות של עוצמה וכוחות של עדנה, משתחררים, משתנים, נעלמים וחוזרים בלחץ חושי הקורא.

המדע מלמד אותנו, שגרגירי האבק הקוסמי, שקוטרם כמעט אחד חלקי עשרים אלף של סנטימטר, גרגירים אלה מתחברים ונצמדים יחד בלחץ העדין של אור הכוכבים.

דברים אלה נשגבים מבינת־ההדיוט שלי. אבל אלה הדברים שקורים בשיר בלחץ העדין של אור עינינו. ואלה הדברים שאנו מוצאים כאשר אנחנו מגיעים אל הדממה הגדולה שבקרבנו.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות