א 🔗
האם שכבה על ערש חוליה האחרון שממנו לא יקום האדם וחי. אקליפטוסים קשישים, עבי־גזע וברוכי־ענף, ליטפו את תכול השמים וסככו משני צדי הדרך המובילה אל בית החולים.
תלה מבטו בחורש, שדמה לחופה רבת־פארות, וידע: אמא לא תבוא לחופתו. נצנוצי־אור ותכלת שמים שיחקו במשחק מחבואים בינות העפאים הנדים ברוח ומטילים בבואתם על פני כביש האספלט, הרבוד עלי שלכת.
קומתו דומה היתה כהולכת ומתגמדת מול אילנות נישאים אלו. הוא הזדהה עם אותה ציפור זעירה העומדת בין העפאים ומקפצת מבד אל בד ומנידה ראשה בתפילה בקול צפצוף של דביקות, כאברך האמון על תפילתו.
חמה של סתו החמה אותה שעה את היקום והשרתה על הבריאה תחושה מענגת ומרנינה, הבאה בזכותם של שמים שקופים. משבי רוח קלילים חמימים רפרפו בבלוריתו והזכירוהו את מגע ליטופיה של אמא. הבן הגביר את קצב הילוכו החולמני, תלה מבטו באילנות החולפים ביעף והרהר “האמנם, האדם עץ השדה?” והחורש הניד עלעליו בלגלוג וכמו שאל: שטיא! כלום טחו עיניך מראות את טקסי ההלויה החולפים מתחת לחופתנו?
שמי הסתו הבהירים נתכסו במפתיע בעננה שחורה שקרבה מצפון־מערב. באה והעיבה אורו של יום, להקת ציפורים נדדה מן האופק המרוחק, השיקה כנף וחלפה בקול צווחה אימתני בחפשה מקלט מפני קור הצפון. קולות צפצוף ושריקה מוזרים נתמלטו מגרונות הציפורים כמו היו קוראות: פנו דרך… פנו דרך…
מראות שכאלה אינם אלא מראות של אקראי, כי מי יידע נתיב הציפור בשמים? – זרזיר קטן ויפה-נוצה, ששחור וגוני־קשת משחקים בו חליפות, כמו באו להשלים את הבהרת הלבנה שבקצה כל נוצה, פישק כנפיו וצנח ממרום. חזהו של הזרזיר רטט וקילוח דם פעפע ממקורו השחור. פִּרפר הזרזיר רגע קט ושלח אל הארץ החמה מבט נטול־פשר, כמו נעלב מן הדרך שבה נתקבל. רטט כנף, זיע קל, והציפור הדלה כינסה כנף ופשטה צואר ומתה… והלהקה שטפה והפליגה ביעף, כאותו כרוז העומד בשער ומכריז: המסע נמשך. ישטוף ויזרום. אי־פה אי־שם תפול ציפור שדודה, שעייפה מן הדרך. החיים ימשיכו במסעם ויזמרו אל האין סוף.
זרזירים לאלפים יצרו בשמים צורות גיאומטריות שונות ומופלאות –משולשים חדי־זוית נתחלפו בקהי־זוית ואלו שבו ונתחלפו באליפסות שחומות. יד צייר עלומה כיירה על בד תכול מראות מוזרים, שאיש טרם ירד לעומקם ולפשרם. האין סוד קיומו של בן־אנוש כמוס בנוסחת פלאים זו, שציפורים נודדות מציגות?
עצר בהילוכו, הציץ בציפור המפרפרת, שבשכר מעופה על פני ימים ויבשות לא קיבלה אלא פיסת אדמה חמימה ואגלי טל אחדים, שנשמטו מכותרות הפרחים ונשקו למקורה ובלחלוחן המתוק נסכו עליה שנת־נצחים. האין פיסת קרקע זו מחווה ניאותה למסע מפרך?
ב 🔗
אץ הבן אל אמו – אל האם שצנחה מלהקת החיים ואל הארץ טרם הגיעה. אץ ותפילה קטנה מפעמת בקרבו בקצב הליכתו המתנשפת. תפילה בת מלה אחת: “חיים… חיים…”.
נשם הבן בכבדות מחמת הריצה המטורפת שדבקה בו. דומה היה עליו, שעתיד הוא לאחר את המועד. רוצה לומר: לא לראות את חיוכה של האם ולא לחוש בחום לבה.
הוא מצא את אמו שוכבת דומם ונושמת בכבדות אויר דלוח מתובל סמי־מרפא וזרועותיה המכחילות שואבות נטפים־נטפים של חיות מבקבוק הנוזלים שלמראשותיה. הנוזלים פעפעו ונסתפגו בורידיה. תלתה האם מבטה בתקרת בית החולים, שכתמי רטיבות עתיקי יומין קישטוה בציורים מוזרים ועוררו בה חזיונות עבר ומראות של אתמול, ההולכים ונבלעים בעולם של שיכחה.
שעות אחרונות הן בבחינת שירת הברבור אשר לזכרונות. האם לחשה מזויות פיה המאדימות ודומה היה כי נתחייכה. היא חשה בנוכחות בנה.
– אתה מתנשף. מה אצה לך הדרך? – שאלה בקול רפה.
– דרכי שאני רץ ומתנשף, זאת ידעת. לעולם חושש אני שאאחר להגיע ליעדי.
– אל תהתל בי. חששת שלא תראני – אמרה בקול מוכר־לא־מוכר, שניצוץ קונדסות עדיין דבק בו.
פקחה את עיניה הגדולות, שדמו לאיי־יגון ירקרקים ומיחלים. חפץ היה לחבקה ולאמצה אל לבו. את אמא של מעון הילדות החמים, את אמא הגוערת בך משום שחפצה היא בשלומך.
אמא גערה בו גם הפעם.
– לך הביתה בני… לך הביתה…
– מדוע תגרשיני אמא – לחש בקול בוגדני וצרוד. הוא ניסה לשוות לשפתיו מראה חייכני, אולם לא עלה בידו אלא לעוות את שפתיו הרוטטות, שיותר משחייכו זעקו.
שלחה האם אל בלוריתו הפרועה את כף ידה החלושה, הכמושה והחיורינית, ספק נוגעת ספק מרחפת. כף היד דמתה אותו רגע לאותה ציפור קטנה כנוסת־כנף ושלוחת־צואר שפגשה בדרכה האחרונה. הוא אימץ את כף היד המושטת אל לוח לבו ושמעה אומרת:
– לך הביתה בני. לך הביתה לבל תראה את אמך שלך מתה. לעולם ילדים פוחדים ממתים.
הוא פרץ אל המרפסת כמי שאחזה בו רוח תזזית. בלבו הדהדה אותה שעה האמונה שאור לבה של אם אינו דועך לעולם; אף אם יכלה השמן מעששית־חייה, עוד נצנוץ אחרון יתלהט ויבער.
רופאים בלבן הקיפו את האם. תלה מבטו בשמים שנתמלאו אותה שעה להקות חדשות של ציפורי-כנף וניסה לקרוא את לשון הרזים שבמעופן. מן הסתם, קרוב היה לפתרון תעלומת החיים, אך עיניו שנתכסו דוֹק של דמע טשטשו את המראות.
עוד שעה קלה והשמים היו תכולים וזכים. להקת ציפורים אחרונה נבלעה באופק. לא עוד תפולנה כאן היום ציפורים במעופן. האם הגיעה אל שערי מוות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.