רקע
בן־ציון יהושע
אהבת השחור הלבן והצהוב

 

א    🔗

שעת חצות. בית הכנסת אשר לעדת המקובלים בירושלים עמד שומם וריק מאדם, רק אורה העמום של הלבנה שפך נוגהו על זקנו הצחור ועל פניו הזיוונים והצנומים של חכם משה יקותיאל. עיניו תקועות היו אי־שם בחלל הכיפה המקומרת של בית הכנסת, ואולי אף למעלה מזה.

חכם משה יקותיאל בכה בדמעות שליש וביקש פתרון לחלום מבעית שחלם ופשר לו אין. לפני דקות מעטות פרץ מביתו אל הלילה הקר ופניו שטופי זיעה. כל עוד נפשו בקרבו אץ אל פינתו בבית הכנסת. גופו היה מרעיד וידיו רוטטות.

דלת בית־הכנסת נפתחה לאיטה, בחריקת צירים, וויקטוריה, אשתו של חכם משה יקותיאל, מעולפת בצעיף צמר שחור וגס, צעדה לקראת אישה.

– מה היה לך, אבא? – ספקה כפות ידיה זו בזו ושאלה בקול אמהי – שמעתיך זועק בשנתך וחששתי להעירך, פן יבולע לך, אולם משראיתיך פורץ ויוצא מן הבית בחצות הלילה הקר, באתי כל עוד כוחי בי לראותך ולהשקותך תה חם.

– שובי אשה ועלי על משכבך – אמר קצובות.

– לא אלך ולא אשאירך בוכה. כבד המשא שאתה נושא על שכמך אבא. משא של עם שלם, סבל של דורות.

– אשה. צר לי… צר לי… אין זה משאו של עם. אין זה סבל של דורות. זהו סבלו וצערו של אחד חכם משה יקותיאל!

ככל שיסף וסיפר הלך קולו ונגרע, כאותן פתילות שמן הדולקות בעששית, וידיו הכמושות רעדו מבלי משים.

– בחלומי – סיפר חכם משה יקותיאל ולא גרע עיניו מן הכיפה שבמרום – והנה מצוי אני בראש הר רם ונישא, שראשו בעננים ושוליו שרויים בלב ים וחומת גלים מכה בשצף קצף בהר ומנסה לבולעו. ואני, חכם משה יקותיאל, מניף ידי ומלגלג לגלים ולשאונם ושר כנגדם את שירת הים. אך קולי בגד בי ונבלע בהמיית הגלים המעלים קצף לבן, משל היו מלתעות גדולות ואימתניות של חיה נוראית השמחה לאיד. עוד מעט קט ושירתי גוועה. הים הסתער במשנה עוז. הסתער ועלה וההר הלך ונמוג לקראת המצולות. עוד ניד עפעף, עוד שבר רגע, ומן ההר הנישא לעבים לא נותרה אלא פיסת אדמה זעירה למדרך כפות רגלי ונטיפי מים גדולים החלו שוטפים פני ועיני בערו כלפידים ממליחותם הכבדה. אני מניף ידי בכוחות אחרונים למרומים, אך גרוני… גרוני ניחר וקולי בגד בי וההר שקע… שקע… אוי…

ויקטוריה כבדת־הבשר פערה פיה בתמהון, ידיה הכו על לוח לבה בחזקה, ועיניה זרו אימה. שקט מבעית שרר בבית הכנסת, רק התמסמסות הנרות נשמעה ובבואתה הכבדה של ויקטוריה רצדה על הקירות הערומים והגבוהים כמקהלת שרפים.

– זאת הבת… זאת הבת… – לחשה ויקטוריה לאישה – ירחם השם עלינו ועל נשמתנו.

– חכמה את ויקטוריה. זו הבת. זו הבת שתורידנו למצולות.

– נעלמה המרשעת ואיננה – נאנחה ויקטוריה – שמעתי אומרים שבת־שבע יוצאת בחוצות העיר ושפתיה משוחות באדום כדם, בפיה סיגרה ושערותיה סתורות. אוי לעיניים שראוה חבוקה עם אנגלי בראש חוצות…

– אנגלי – משמע ערל… משמע נוצרי… משמע בתנו היתה לזנונים.

– שמעתי אומרים – הזדעקה ויקטוריה בקול בוכים – שהטרוריסטים תפסו בנות ישראל המהלכות עם אנגלים, כפתון, גילחו שער ראשן ושטפו פניהן במי גופרית בוערים. אוי לפניהן המעוותות. אוי לנשמתן האפלה. מה גורל צפוי לפרי בטננו. עשה חכם משה יקותיאל – אתה שנשלחת לעשות.

– אוי לחכם משה יקותיאל! לבן שיאמר קדיש אחרי – לא זכיתי; ובת יחידה שלי – מכרה נשמתה לחטא.

– שמא זהו גורלו של אדם המוצא תשועה לבריות – נתרעדה ויקטוריה. – לפני יומיים קיבלתי מכתב ממנה וחוששת הייתי להראותו לך. כותבת היא שהם אוהבים ושאותו אנגלי, שלדבריה הוא בן ישראל כשר שבכשרים, עומד לשאתה לאשה. כל אותה רכילות של אנשים נובעת מצרות מוחין ומדעות ישנות שאבד עליהן כלח. מוסיפה היא וכותבת כי יסעו לאנגליה, שם יחיו חיים שלווים ויקימו בית ויולידו ילדים…

– ילדים… ממזרים…– קרע חכם משה יקותיאל את בגדיו והתפלש על הרצפה בבכי מר וקונן פרקי איכה וויקטוריה קוננה אחריו מחרוזות מחרוזות של שירי אבל קורעי לב, משל היתה בתם טמונה עמוק עמוק באדמה.

– אותו יום שהכירה את האנגלי יום אסון ושבר היה – קוננה ויקטוריה – בחלקת לשונו ובמתנותיו כבש את לבה הרשע…


 

ב    🔗

היה זה מאותם לילות ירושלמיים שחושך ואור מהולים בהם. לרגע צץ מבינות העבים ירח עגלגל וחוורין, דמוי פני תינוק בהירים. הציץ ונעלם, כמהתל. הרוח נשאה בכנפיה צינה עזה, הקישה בתריסים ועברה בחוצות בקול יללה. לילות שכאלה מטילים מורך בלב ומעטים בהם הולכי־יחיד. חתולים דשנים נברנים ומיוחמים, תינו אהבים על פחי האשפה ביללה חד־ גונית, לצלילי גונג פחי אשפה מושלכים. דשדשו השניים. ג’ון ובת־שבע, וקול מפסעם הקצוב הדהד על כביש האספלט.

– מה טוב לחתולים הללו. רוצים אהבה ומקבלים ממנה מלוא חופניים – קטע ג’ון את מקצב ההליכה.

– לגורים טוב שבעתיים – אמרה בת־שבע – איש לא יקראם להם “ממזרים”. חיים הם את חייהם ונוברים באשפתם של בני אדם ומובטח להם שבני אדם לא ינברו באשפתם שלהם.

– אלוהים – דקלם ג’ון – מה טוב להיות בעולמך חתלתול קטן ובן־חורין, לטייל בשכונות, לטייל בשווקים ולחפש חתולה קטנה כלבבי. ארצה בצהבהבה, בשחורה, או בלבנה – אקרוץ לה בעיני, אגלגל בשפמי, אילל “מיהו” אדיר לחלל העולם, – ובן־רגע, בניד עפעף, באפס זמן, אקים לי בית חתולים למופת.

– וכמובן – המשיכה בת־שבע – לא תחליף את פרוותך החתולית הלבנה וחתולתך שלך לא תשיל מעליה את פרוותה השחורה, הלבנה או הצהבהבה ושניכם תמשיכו לילל את ה“מיהו” המסורתי שלכם, איש איש לפי דרכו והשקפת עולמו.

– חלום. – הציץ ג’ון אל־על – איכה ירדת אדם. האידיליה, השלימות והאחווה רחקו מבני אדם ודבקו בחתולי־אשפתות.

ג’ון קרב אליו בחוזקה את בת־שבע ונשק על שפתיה נשיקה חמימה.

– לאן יהודים לאן? – שאל לפתע זקן ששרך צעדיו.

נרתעו השניים והחבילה נתפרדה.

– איננו יהודים – גמגמה בת־שבע ופניה חוורו.

– אם כן, תיפח נשמתכם נאפנים – צחקק הזקן וגלגל מקלו לעבר הלילה. משרחק צעדים ספורים גרף חוטמו בקול תרועה וקינח אפו בשרוולו – בזעקת בוז.


 

ג    🔗

ליד עמוד חשמל, שפנסו נע מצד אל צד, כמהתל בירח, עמדה חבורה שעונה על קירות האבן האפרפרים והמטוללים וניהלה שיחה עירנית. משראו את בת־שבע חבוקה עם האנגלי במדים, נשתתקו. ניכר היה במבטם, כי מכבר החליטו לגמול לה על הבזיון, שהמיטה על השכונה ועל אביה חכם משה יקותיאל המקובל.

משעברו השניים כברת דרך ונבלעו בחשיכת הפרבר – נקלעה לבנה על ראשו של ג’ון, חושיו נתערפלו והוא נפל ארצה. זרזיפי דם ניגרו מראשו וכיסו את פניו. יד גברית שרירנית סובבה את ידה של בת־שבע על צירה עד שנתפוקקה. ראשה נכרך בחולצתה קצרת השרוולים ובעלת המחשוף ופיה נאטם בסחבה סרוחה. נטלוה והסתלקו.

משורין בריטי שחלף ברחוב נטל את ג’ון לבית חולים.

מששבה בת־שבע וראתה את אורות הלילה העמומים שנצנצו בערפילים, היה ראשה גלוח למשעי והטל לחלח את פדחתה. עיניה רטובות היו ובכיה חנוק. באזניה הדהדו כל העת מלותיהם של הבחורים: “פרוצה בת טובים, תני שבח לאל שזכותו של אביך עמדה לך ופרצופך לא הושחת…”. בת־שבע לטפה את פניה וחשה כיצד זכתה מן ההפקר בלחיים נאות, בשפתיים מלאות ויפות, בעיניים פקוחות, שיספו וראו אורו של עולם.

בת־שבע צעדה לקראת האורות המרצדים. היא נעמדה דומם ליד חלון בית הכנסת אשר לעדת המקובלים ושמעה את זעקות הוריה המקוננים, שישבו על רצפת בית הכנסת. בגדיהם קרועים וידיהם מושטות אל־על אל הכיפה המקומית והחלקלקה.

ליטפה בת־שבע את קימור גולגלתה הלבנה, שבהק לאורו של הסהר המכסיף, קינחה בידיה המרופשות את עיניה וחוטמה הדולפים, שלחה מבט אדום אחרון לעבר הוריה המקוננים ונבלעה בתוך אפילת הלילה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!