מסחר העצים של ר' יחזקאל – ארבעה שותפים בו: שנים לשני שלישים, ושנים לשליש אחד. ר' יחזקאל הוא השותף הראשי; מחותנו, ר' חיים רוזינקרנץ – השותף השני; ומוטילי בנו הנשוא של ר' יחזקאל וחתנו של ר' חיים, ועוזר’ל בנו של ר' חיים וחתנו של ר' יחזקאל – שניהם יחד שותפים לחלק השלישי.

רואי־החשבונות הם בני הדור הצעיר: מוטילי ועוזר’ל. הם מחשבים על פי המודה החדשה על נייר בדיו ועט. וכשהם בוחנים את חשבונותיהם, כל אחד מהם מחשב לעצמו, רץ בכל רגע אל רעהו ובורח ממנו, כי מעולם לא הושוו חשבונותיהם יחד, עד שיבואו הזקנים, המחשבים בנתר, בקוים עקומים וישרים, והחשבון עולה יפה.

הדברים האלה אמורים בחשבון שבועי, הנעשה בכל מוצאי־שבת. אך בבוא החשבון השנתי, הנעשה בסוף הקיץ או בסוף החורף, אז קוראים לר' וולף הסופר, הנודע בעיר למגיד חידות, ובענין קשה מאד קוראים גם לסיריצקי “עורך־הדין” בעצמו, הכותב שטרות בין בעלי השותפות ובין “פריצי” הסביבה.

הזקנים אינם יודעים, לפי דבריהם, למה באים כל החשבונות? מן החשבונות אינם מרויחים ואינם מפסידים. ולמה להם באמת לדעת, כמה עולה החשבון. “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. והעיקר, הם יודעים בעל ־פה, כמה הרויחו וכמה הפסידו בכל עסק. הם בלו רוב ימיהם בעסקים שונים ולא ידעו חשבונות, ועתה עמד דור חדש ונהג מנהג לחשב – והוא מחשב, אף־על ־פי שכל חשבון סופו מריבה. ובאמת, טוענים הזקנים, מאי נפקא מינה? האין מוטילי בני כעוזר’ל? ואם יחוג אחד מהם חג ברית־מילה או “בר־מצוה” – האין זו שמחה שלי כשלך?

והדור הצעיר – באחת: נחוץ לדעת חשבון, העסק דורש חשבון, ולכן הם מחשבים ומחשבים ומריבים זה את זה, המקום ירחם!

גם בין בתו של ר' יחזקאל וכלתו מריבה תמיד. הינדה’לה, בתו של ר' יחזקאל ואשתו של עוזר’ל, אומרת, כי בשני בתי־החומה, אחוזות ר' חיים בעיר, שקוע ממון הרבה של אביה. ואיטה’לה, אשתו של מוטילי ובתו של ר' חיים, אומרת להפך. כי מעות הרבה לאביה ביד ר' יחזקאל. הזקנים טוענים: למאי נפקא מינה? אם המעות באות מצד האב או מצד האם? אחרי מאה שנה כזה כן זה חלקו בשוה. אבל לך וטען עם צעירים!

הינדה’לה, בתו של ר' יחזקאל, היא יהודית גבוהה, שהפאה־הנכרית שעל ראשה נופלת בשלש קווצות על מצחה המבהיק. לשונה היא כתער מלוטש והכל יראים מפניה. בצאתה החוצה סובבים אותה ילדיה הקטנים ומושכים מלפניה ומאחריה בסנורה הרחב: אמא, שתי פרוטות! היא שונאה תכלית שנאה את גיסתה איטה’לה ומביאה תמיד את דבתה רעה לבעלה, אחיה מוטילי.

– אויה, מוטילי, מוטילי! נפלת אל הפחת! ראה מה שְֻנו פניך, ידוה הלב לראותך! ההיה מראה פניך לפני חתונתך כמראך עתה? – מתחילה היא לבכות לו, בבוא מוטילי ביום חול אל גיסו ואינו מוצאו בביתו.

מוטילי כבר הסכין לחמלת אחותו עליו, אם כי איננו יודע למה ומדוע. פעמים הוא פוטרהּ באיזו מלים בפנותו ללכת מאתה: “החרישי, החרישי, עשי זאת למעני!” ויוצא מן הבית. ופעמים, כאשר תחל לדבר רעה באשתו, הוא מתקצף ואומר:

מה לך ולי? הלא היא אשתי? היא באה בברית אתי ולא אתך!

– אשתו?… הביטו נא איך הוא מגין עליה כחומה בצורה! כלום כלתו של ר' יחזקאל גומבינר היא?… היא בתו של חיים “הסדק”, בת נער־הסוסים של אביך!

– ובנו של נער־הסוסים הוא אישך, אם תחפצי ואם תמאני! – מרגיזהּ אחיה.

– אישי הוא בנו של חיים הסדק? (פניה מתאדמים מכעס) צא וראה מה עשתה איטה’לה לזה!

מובטחני, שתורידך חיים שאולה! – ומתחילה לבכות.

והילדים, שמספרם לא קטן בבית, בראותם אמם בוכה, מתחילים גם הם לבכות.

ומוטילי מאסף אותם יחד ומחלק להם פרוטות, למען יחדלו מבכות.

אחרי מקרים כאלה עולה הינדה’לה על המטה ליום תמים, וכבוא אישה הביתה היא מתנפלת עליו:

– הגם אתה מגין עלי כמוטילי על אשתו? לוּ גם שמעת על אשתך דברים שאסור לשמעם, לא אמרת דבר. אלה הם אנשים…. לא כמוך אתה!

ובעמוד עוזר’ל ומוטילי אחרי־כן באסם, בוחנים גרעיני־חטה ומדברים על דבר עסקים שונים, שואל עוזר’ל את מוטילי במרוצת הדברים, כמן הצד:

– מה בקשת היום מהינדה’לה?

– אין דבר. – דברי הבאי.

– כל היום שכבה במטה.

– כמה כתבת על השבוי הקרושניויצים? – הוא שואל אותו ומשיאו לדברים אחרים.

ולפעמים יקרה כרגע הזה, להפך בין איטה’לה ועוזר’ל.

* * *

כבר היה למנהג, שכל חָמוֹת מגדלת תרנגולי־הודו לחג הפסח לשם כלתה. בחצרו של ר' יחזקאל מתהלכים תרנגולי־הודו המיועדים לאיטה’לה, ואצל ר' חיים רוזינקרנץ – בשביל הינדה’לה.

ובאה הינדה’לה ולוקחת לה את התרנגולים מבית־אמה ונושאתן לביתה. וכבוא איטה’לה לבית־חמותה לקחת את התרנגולים שלה ואינה מוצאת אותם, מתחילה לצעק ולהתאונן.

– התרנגולים שלי הם כשלה, של אמי הם – טוענת הינדה’לה.

רצה איטה’לה לאמה בבכיה: הינדה’לה גזלה מאתה את התרנגולים. ואמה לוקחת את התרנגולים המיועדים להינדה’לה ונותנת אותם לאיטה’לה. באה הינדה’לה וטוענת: כבר יש לה חזקה, ומתפרצת מריבה ביניהן.

הולכות החמיות וקונות בחשאי תרנגולים אחרים ומחלקות לכלותיהן להשתיק הריב.

ומרויחות הכלות כפלים.

בכל ימות השנה שתיהן, איטה’לה והינדה’לה, אינן מראות את שנאתן זו לזו, ובפגוש אשה את אחותה בשוק, הן מנענעות זו לזו בראשיהן וזוקפות את חוטמיהן למעלה. או בהפגשן אצל אמא – אין הבדל אצל איזו מן האמהות – בשעת טגון המרקחת, אומרות זו לזו: “בקר טוב” – “שנה טובה” ומפנות עיניהן לצד אחר ומחלקות ביניהן את המרקחת מבלי דַבר דבר, וכל אחת מציעה לתת לרעותה את החלק הגדול ביותר.

– תקח היא לה כמה שתחפץ – ומביטה בכותל.

– למאי נפקא מינה? ילדיך יאכלו אצלה את המרקחת, וילדיה – אצלך, לשלום ולחיים, רבונו־של־עולם! – אומרת האם או החמות, בתתה לכל אחת את חלקה.

אבל בהגיע עת החשבון השנתי – תחדלנה פתאום לשאול איש בשלום רעותה, ובהפגשן אצל האם או החמות הן יושבות כל אחת לעצמה ושותקות.

ילדיהן הקטנים אינם יודעים בעניני האמות, וילדה של הינדה’לה רצה לפעמים אל אמה וקוראה:

– אמא, אמא! הדודה קוראת.

והאם דוחפתה מפניה בכעס.

* * *

הדבר היה במוצאי־שבת שחל בו החשבון השנתי.

הבית קבל מראה אחר משל שאר ימות השנה, מראה של איזה חג, כאילו היה לבוש בגד של שבת.

על פני השלחן הארוך והרחב שפוך אורה של המנורה הגדולה. היא מאירה בהדרת כבוד ובחן שלא כרגיל. על השלחן מונחים צרורות־צרורות כתבים וניירות קטנים וגדולים. בראש השולחן יושב ר' יחזקאל, אוחז בידו האחת את המשקפים שלו ובשנית נתר. מצדו השני של השלחן יושב ר' חיים רוזינקרנץ מחותנו, יהודי גבוה בעל־זקן אדום, המתפשט בשני קצותיו וחוטם גדול מכוסה שערות. טפות זעה גדולות מנטפות מבין קמטי־מצחו הרחב והמבריק ויורדות עד לבין השערות שעל קץ חוטמו, ושם הן נעצרות בפגשן מכשול על דרכן. ה“מחותן” מקמץ מאד במלים, ואם הוא פותח את פיו, אז נראה כאילו עשה חסד מצדו. הוא אך יושב ומתבונן, וכשמדבר אחד מן היושבים הוא נותן בו את עיניו ודי… משני צדי השלחן יושבים עוזר’ל ומוטילי. הם מחשבים בקול כל אחד לעצמו. מוטילי קורא:

– שמונים ושנים דמי־קדימה בשימיניין.

– עוזר’ל, שמעמיק, כנראה, בחשבונותיו, קופץ פתאם ממקומו כאילו הכישו נחש, סוגר עינו האחת ומביט במוטילי:

– מה? מתי? איזה שמונים ושנים?

– בשימיניץ, הל״ליזר רבי" לא נתנו? הא!

– אַ, “ליזר רבי” מאה ועשרים בגומבין… – מחשב הלאה עוזר’ל לעצמו, כאילו לא קרה דבר.

– כלב אדום! – מחרפהו מוטיל – ה“סוחר” שלי חפץ לצודני.

ומתחילים להקניט איש את רעהו בדברי־חידודין, עד שעומדים הזקנים ממקומם ומכים באגרופיהם על השלחן: די, די!

בעל החשבון העיקרי הוא עוזר, יהודי קטן בעל דו־פרצופים: “חסיד” ו,אשכנזי“, איש פשוט ולמדן כאחד. הוא יודע להלוך עם החיים ולכן נחשב ל”מרגלית" במשפחה. יהודי נמוך זה בעל זקן אדום, לבוש צוארון מגוהץ כרוך בעניבה שחורה ומדבר כאביו דברים ספורים כמונה מעות, ובפתחו את פיו הוא סוגר עינו האחת ומביט באיש שמדבר אליו בחשד. הוא חושד בכל איש שהוא מדבר אליו בפעם הראשונה, ומתרועע עם כל איש. כשהוא לעצמו הוא חסיד, מתפלל בבית תפלת החסידים יִלבוש בגד משי בימי שבתות על צוארון מגוהץ, ובדברו הוא מבטא את הרי“ש כהברתה בווארשא. עם טימובסקי, ה”ליטואַק" האחד בעיר, הוא מתהלך באהבה וידידות. וכשנותן הליטואַק דופי ברבי וחסידיו, הוא מנענע בראשו ומנפנף בידו באופן כזה, שאפשר מצד אחד לחשוב, כי הוא מסכים עמו, ואם תמצי לומר – הרי הוא מצטער על דברי ההפקרות של הליטואַק האפיקורס.

עוזר יושב ומעמיק בחשבונותיו יחד עם וולף הסופר ב“פנקס הכולל”.

מי הוא וולף הסופר ומה הוא ה“פנקס הכולל”?

וולף הסופר הוא בעל חשבון העולה על כל בעלי החשבון, בעצם הוא בריה דקה, כחושה, אפס ואין – ובכל זאת הוא מין “כל־בו”. טפה מן הים – ובטפה ים מלא; כלו יבש כחרש, פניו רחבים, מצחו הקמוט רחב וגבוה ובמצח שתי עינים וחוטם קצר. לך והחביאהו בכיסך, ואם שאלה בחכמת ההנדסה לך – שאלהו, והוא יקרקר את התשובה מתוך כיסך. ביתו – אלהים יודע מקום ביתו איה? לא אשה ולא בנים. איש לא ידע אם היה בזמן מן הזמנים בעל־משפחה. האיש הקטן הזה מתהלך בעירה כ“הוספה” שיש לעירה בה צורך גדול. כשמביאים לפניו שאלה חמורה הוא מקמט עוד יותר את מצחו, שנראה אז כנייר מחוק של ספר עתיק והקמטים שעליו – כאותיות ישנות מטושטשות, ודומה כאילו קמטי המצח מתכוצים יחדו ומגלים לך את סוד התשובה.

עוזר הביא את וולף לביתו לחשבון השנתי. וולף אינו שואל למחיר. הוא אך מחכה למקרה כזה, שיוכל להראות בו גבורתו.

כל ההוצאות וההכנסות – כן הנהיג עוזר – נכתבות בפנקס, ההכנסות מצד האחד וההוצאות מצד השני.

אמנם פנקסי החשבון של עוזר – לדבריו – עשוים כתקונם בלי שגיאה; אך הזקנים, הה! עטי ־העופרת אובדים להם בכל פעם שצריכים להם, ואז מתחילים לחפש בכיסי בגדיהם ומחרפים את עוזר על המנהגים החדשים שהוא מכניס. ובינתים הם כותבים בנתר על השלחן לזכרון או על פסת ־ניר. ובבוא חשבון שנתי מתחילים לחפש את פסות־הנייר והחשבונות הכתובים בנתר שעל השלחנות, הספסלים והארונות ומכניסים אותם ל“פנקס הכולל”.

כתב הזקנים הוא מטושטש ופעם בפעם מתפרצת מריבה על דבר אותיות המספר. האחד אומר כי האות היא 8, והשני – כי היא 5. ולפעמים אינם יכולים לשער מה היא. וכששואלים את הזקנים יענו: “הוגיעו אַתֶּם את מוחכם”, ואז שולחים להביא את השופפרת של ליב’ל השען, וכשמשקיפים דרך בה מתעוררת המריבה שנית. אז יקח וולף הסופר את הענין בידו ומוכיח על פי כלל האלגיברה, כי האות ההיא מחויבת להיות 3 וצא נא לריב אתו ולהוכיח, כי לא כן הדבר!

עוזר עם וולף ישבו על “הפנקס הכללי” שקועים בחשבונות. בבית שררה דממה מעיקה ומעוררת יראת־הכבוד… על השלחן המכוסה נירות קטנים וגדולים זקרו מנורות כסף גדולות ודולקות. הדלת חרקה לפעמים על ציריה, בהביא המשרתת בטס כוסות מלאות טה או בהסירה את הכוסות הריקות. ובפנה על הספה ישבו האחים יחזקאל ובריל, בני משפחתו של ר' יחזקאל. הם ישבו במנוחה ולא זזו ממקומם, שלא למשוך על עצמם את עיני הגדולים, והיו מוכנים בכל רגע ורגע למלאות משאלות כל איש בהכנעה גדולה ובחריצות יתרה. ופעמים נדרשו גם ללא־שאלום, בהשתדלם לשער בעצמם את חפץ מי מהמחשבים ושניהם רצו אל הפתח למלאות את השליחות, ואז נפגשו יחד ונתקלו איש באחיו. ובהפנות מי מהיושבים את פניו אליהם התבישו ויתחמקו אל החוץ. אך כרגע התגנבו עוד הפעם אל החדר וישובו למקומם אצל הפנקס, ויהי האחד צובט את אחיו באצבעותיו והשני עונהו בדקירת מחט.

פתאם נשמע קול אורחים באים מן החוץ. הדלת נפתחה לִרְוָחָה ועל הסף נראו יהודים – בעלי־בתים של העירה, בבגדי שבת ובפיותיהם מקטרות או סיגרות, ועשן־הקטרת עולה מבין שערות שפמיהם וזקניהם. בגדי השבת והמקטרות או הסיגרות של חול לא עלו בד בבד, אך עוררו איזה חן של חול־המועד ושל “חסידות אצילית”. הבית נמלא עשן־קטרת ומבין העשן נראה כבעלטה שלהבות הנרות שהיו מאירות משם בחן מיוחד. הם ברכו ברחבה את היושבים ב“שבוע טוב” וישבו על הכסאות שמסביב לשלחן איש־איש לפי מצבו בחברה. חריקת הדלת, שסבבה על ציריה לרגעים, הלכה ותכפה מעתה ויראת ־הכבוד ששררה עד עתה בחדר חלפה עברה כלה, והאחים בריל ויחזקאל הרגישו את עצמם בני־חורין וישלחו את לשונותיהם חפשי, תחת לצבוט ולדקור איש את רעהו במחטים. החדר היה עוד הפעם ל“חדר” הול, את החשבונות הסירו מן השלחן, וולף הסופר חטף את “הפנקס הכולל” ויתחמק.

יהודי אחד גבוה בזקן רחב, שדבר יותר בידיו מאשר בלשונו ובעזותו לא נתן לאיש לפתוח את פיו, היה לראש המדברים.

הנה כפי שאין הפרנסה מצויה בעירה, וצריכים להביא הנה “רבי” שירבו לבוא אליו חסידים מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ותרבה התנועה והפרנסה בעיר,– באשר על כן הוא מיעץ, כי יביאו הנה את ה“טריסקי”, שזה אך נפרד מאחיו, והטריסקי – יודע הוא ברור – יסכים לדבר, בתנאי, שימסרו לו את בית־המדרש, מקום שמתפלל בו הרב, למקום תפלה, והרב יתן לו שטר כתוב וחתום, שכל הסנדקאות שבעיר תהיינה להרבי מטריסק.

– והרב שלנו מה יהא עליו? – כלום אין חייו חיים, עד מאה ועשרים שנה? – ראו נא את העסקן הזה, השוקד על תקנת העירה! בודאי קבל “מנה יפה” והגונה מרבו, שכר השתדלות – קרא אהרן־ליב הסנדלר, חבר בחברת “נושאי המטה” וסומא בעין אחת, בהרימו את מקלו לנגד היהודי הגבוה.

אהרן־ליב היה מאנשי החברה שקראוה בעירה: “חוטבי עצים ושואבי מים”, והם היו ממצדדי הרב. אבל חסידי טריסק השתדלו להביא את רבם העירה בכל התחבולות.

– מתי היית גם אתה לאיש? מנדל־ליב? היית עוד הפעם למחוסר פרנסה וחפץ אתה ללקק עצם שמנה? הֶ! – קרא קצב אחד ליהודי הגבוה, שהיה חברו על ספסל החדר.

– “אכרים” נמצאים בכל מקום!… אין איש שואל לדעתכם. אם ישאלו אתכם, אז תחוו את

דעתכם – ענה היהודי בעמדו ממקומו וישב אל מקום אחר.

ר' יחזקאל, שהיה אחד מראשי הקהלה, ישב ושמע את ריב בני־עדתו והחריש, מביט אל מחותנו ומחכה מה שיענה הוא.

– אל נא נשלה בשוא את נפשנו, מי פונה אליו הלום? איזה שם יצא לו בעולם ומי הוא באמת? –

הסביר היהודי הגבוה לר' יחזקאל בחשאי.

– “שבוע טוב”! – צלל קול חדש בחדר, ו“השבוע הטוב” הזה היה יחיד ומיוחד כמונו ולא בטל באחרים כ“שבוע טוב” של הקודמים, אחדים הפנו את ראשיהם לראות מי הוא הקורא. – זה היה ר' יצחק־יודל’ס, איש בעל “דעה מיוחדת”, יהודי קטן ורחב, בעל כרס עבה, שתחת לדבר כשאר בני ־אדם הוא הומה בנגון. הוא אינו מביט, אך מצוה בעיניו. פעמים הוא טוב כיונה ופעמים מלא ארס כנחש. הסיגרה נתונה בפיו, מעושנת או כבויה, ובשעטת רגליו הוא מודיע מרחוק את בואו… מדבר לכל איש בלשון “אתה” ומביט על הכל מגבוה, עושה עצמו כחסיד גדול, מוכיח ומטיף מוסר והכל יראים מפניו. רבנים מכובדים בעיני בעלי־בתים הם בעיניו כאין וכאפס, מניע הוא עליהם בידו ומבטלם. עם רב העירה הוא בא בריב תמיד, פוסק לעצמו שאלות איסור־והיתר ואומר עליו, כי הוא עם־הארץ גמור, ואנשי העיר תמהים ויראים מפניו.

עוזר, שהתיחס עד כה אל כל הענין בקרירות ושויון־נפש, בראותו את יצחק־יודל’ס, שמכה לו על כתפו בחבה בבית תפלת החסידים, היה כרגע לאיש אחר – לחסיד.

– ומה? עוד אין איש שואל אתכם – קרא לבעלי־הבתים.

ר' יחזקאל ור' חיים רוזינקרנץ נמנים גם הם על בעלי־הבתים, מתפללים עמהם מתחברים אליהם. הם אינם למדנים, אך יודעי־ספר, מכבדים תלמידי־חכמים ומתבטלים מפניהם. אם יאמר איזה למדן דבר שלא כשורה, לא יפסיקוהו בדבריו; מסתמא יודע הוא מה שמדבר – ולכן שתק ר' יחזקאל ולא ענה דבר, אם כי בלבו היה על צד בעלי־הבתים.

תאותו של ר' יחזקאל ותקותו היו, כי יהיה אחד מבניו ללמדן, איש מעולם האצילות, שיהגה בתורה יומם ולילה, ולכן לקח לו בעתו מלמד לבניו את ר' יצחק־יודל’ס. אך בנו הבכור נכנס עוד בימי בחרותו לעסקי אביו ולאט־לאט התרחק מן התורה, ומכל תורתו בימי נעוריו נשאר אך זה, שהוא משים עצמו חסיד ומתפלל בבית תפלת החסידים יחד עם ר' יצחק־יוד’לס. ור' יחזקאל נהנה עתה מאד, בראותו את עוזר ומוטיל בניו על צד החסידים. – החסידים – זה הוא ענין בפני עצמו – הם על צד רבם, ולכן שתק ולא התערב בריב.

ראש תאות ר' יחזקאל היה לקחת לבת־זקונים שלו, לאה’לה, חתן נער למדן ובן משפחה מיוחסת, שישב על התורה ועל העבודה, ובעת זקנותו, כשיעזוב את עסקיו, יהיה נשמע בביתו תמיד קול תורה – ואת ראש מאוייו זה מסר בסוד לר' יצחק־יודל’ס. מ“שבוע טוב” של ר' יצחק־יודל’ס, שצלל בחדר, נהנה ר' יחזקאל הנאה מרובה: בביתו חסידים מסתופפים, והיה שוגה בדמיונות על דבר חתן למדן. הוא קם ממקום מושבו וירמוז אל מחותנו ר' חיים, כי יכנס אתו לחדר השני (כבר היה למנהג ביניהם, לבל יעשה איש מהם דבר ואת פי רעהו לא שאל). ר' יצחק־יודל’ס, אחרי כוננו מבט ממושך על “החברה” אמר:

– אל נא תמהרו להחליט! ואנחנו מה? – ובדהרו ברגליו נכנס לחדר השני אל הזקנים.

– ר' מרדכי מקונסקולה כותב אלי, כי נדברת אתו בטריסק ואתה יודע את בנו הבחור – ובכן, מה הדבר חסר עוד?

ומחדר־האורחים נשמע קול דפיקת אהרן־ליב במקלו על השלחן באמרו הם יַהָרְגוּ, טרם…

* * *

הנשים נאספו בחדר־האוכל אצל מלכה’לה. כבר היה למנהג להתיך את יתר שומן האוזים לחג הפסח במוצאי־שבת שחל בו החשבון השנתי. מחדר השני, ששם יושבים הגברים אצל החשבונות, ישָמע קול המולה חרישית, המעיד על חשיבות הענין שמתעסקים בו שם, המשרתת נכנסת שמה בכוסות מלאות טה ויוצאה בכוסות ריקות, ובכל פעם שהדלת נפתחת מתפרץ משם ענן עשן סיגרות ומקטרות וקול המולת הגברים בולע ומשתיק לרגע את שיחות הנשים, והנשים מתמלאות יראת־הכבוד מפני בעליהן שבחדר־האורחים. הן יושבות פה ומשתעשעות בשעשוע־ילדות: ב“סביבון” או ב“ששים ושש” בקלפים, שכבר נפסלו ונִטַשטשו מחמת שמוש ונתנו לילדים להשתעשע בהם. הילדים עומדים אצל אמותיהם ומוציאים מהן פרוטות לקבען בשחוק, האִמות מבריחות אותם מפניהן והילדים מפצירים בהן ואינם נותנים להן מנוחה.

בינתים קרב נער אל הקערה שבה נתונות המעות, חוטפן בידו ובורח למקום שהוא בורח – ואין לאל יד איש להושיע!

על ראשי הנשים הזקנות התנוססו שביסים עמוקים ורחבים עדויים פתילי־משי מצבעים שונים ופארי־מצח בקוים עקומים כפצירה־פים, שבכל אחד מהם הופיע איזה עדי־חן משובץ. באחד – שוהם, בשני – פנינה, ובשלישי – אלמוג, שהעלו על המצחים הקמוטים חן של “שבת מלכתא”. ונשי הדור החדש היו לבושות פאות־נכריות, נופלות בקווצות משונות על פניהן וערפיהן ועדיים שונים הזהירו מביניהן, בגדיהן היו על־פי־רוב מאטון פרס בהירי צבעים ועשויים כפילות־כפילות, ראש כפילה אחת בעקב אחותה; לפעמים מתערבות ולפעמים נפרדות זו מזו. על חזיהן נראו השני־תפארה עשוים מחתיכות משי רבועות ונראים כשלטים שתלו עליהם הסבלונות, שקבלו מחתניהן לפני חתונתן. איטה’לה והינדה’לה ישבו אשה ממול אחותה ולא דברו ביניהן דבר (ליל החשבון השנתי…) ובעמוד האחת ממקומה עקמה השניה את שפתיה, נשאה עיניה לתקרה והתאנחה בהעויות “ברוגז”.

הן שחקו ב“ששים ושש” ומנהל המשחק היה יהודי קטן מכונה “אשכנזי” יוצא־ונכנס בבית מלכה’לה ובבית שאר בני העיר. לו היו קוראים גם: “היהודי של הנשים”. עוד בימים ההם היה לבוש בגדים קצרים, “אשכנזיים” ובראשו כובע בעל שבע קצוות במצחיה נוצצת. הוא היה לובש בגדים כאלה לא לשם השכלה, כי אם מפני שכן נאה וכן יאה ל“יהודי של נשים”. הוא היה נותן רפואות לכל מחלה ואת כולן היה קורא בלשונו Corpus delicti“”. עם אשכנזים היה מדבר בשפת פולין, וכתב בקשות בשפה זו ולכן היה מכונה בעירה גם בשם “שתדלן”. היה יוצא־ונכנס בכל מקום, ובכל מקום הרגיש את עצמו כבביתו. הכל דברו אליו בלשון “אתה” וגם הוא פנה לכלם ב“אתה”. ביחוד היה מתהלך בין הנשים, כאילו לו התירו בפירוש להתהלך אִתן חפשי ולדעת את סודותיהן. בקצור – חצי נקבה. בשיחותיו ידע להלוך לפי רוח כל איש. בדברו עורר צחוק, אם כי יותר שהיה בדבריו מן הבדיחות, היו בהם מן ההבאי והשטות. היה מעמיד, למשל, את צוארון מעילו, הופך את כובעו לצד השני, עושה את עצמו כנרדם ומזעזע בתוך כך את זקנו כזה שהוא מוטל בקדחת – וזה היה די לעורר את הכל לצחוק.

היום, בעת החשבון השנתי, היה הדבר כמעט לחוב לו להמצא בבית ר' יחזקאל. מחדר־הבשול היה עולה ריח שומן מותך והיה יודע, כי אחרי כלות החשבונות נכונה סעודת “מלוה־מלכה” גדולה, כנהוג בבית ר' יחזקאל מימים ימימה.

ובפנת השלחן ישבה לאה’לה הבתולה “הכלה”. מלחייה הרעננות היה מבצבץ דמה הצעיר, כליח שושנה המפעפע בורידי עליה בזרוח עליהם קרני השמש הלוהטת. עיניה השלֵווֹת היו משובצות בחוריהן הרחבים והגדולים ושמורותיהן הדקות והמזדעזעות נצרו עליהן, והשומר העליון, גבות ־הקשת השחורות שעל המצח, שנראו כעטרה שנִתְּנה מאת ה' לבשר־ודם, היו עולות ויורדות לפי ניד שמורות עיניה. שערותיה, הקלועות בשתי מחלפות, נופלות בחן על כתפיה מהירות־התנועה. היא ישבה לעצמה וחן־צניעות של כלה היה שפוך על כל גופה. בכל פעם ששמעה את קול “האשכנזי” חרד לבה כעלה נדף וחזה הרענן היה מתרומם, עולה ויורד חליפות. היא היתה יראה, שלא יציק לה בדבריו. ואמנם הגיע גם תורָהּ להיות מטרה למהתלותיו.

– היודעת אַת כי שם יושב השדכן ומדבר בך נכבדות?

היא הרכינה את ראשה ותפשוט את ידיה הלבנות לפניה, כחפצה להרחיקו מפניה.

– כשיגדל צנון על הלבנה – יהי לך חתן. ומפיות כל הנמצאות בחדר פקע צחוק.

לאה’לה קמה במהירות מאצל השלחן ותתחמק מן החדר.

* * *

מעל קירות חדר־הבישול התנוצצו כלי־נחשת ומתכת והמחבתות רמזו זו לזו בברק־הזהר שלהן. על הקדרות הגדולות בעלות הכרסים והמרחשות הארוכות והכדים הגבוהים המכוירים שפוך חן ביתי, המספר על שפע ונחת של בעליהם. על האח בערה אש גדולה ובקדרות נחשת עמוקות ורחבות השומן רותח ומפעפע, וריח של גלדי־שומן ממלא את כל החדר ומעורר את תאות־האכילה. על השלחן של מאכלי־בשר הארוך המכוסה פח נחשת, עומדים מוכנים סירים שונים לקבל בהם את השומן המותך.

אצל הכירים בפנה יושבת לה רחל־לאה. יהודית זקנה גבוהת־הקומה. יַבָּלוֹת על סנטרה, שעל אחת מהן שתים־שלש שערות ארוכות צומחות. חתול אמוץ וזקן שוכב בחיקה ומלקק את ידיה הרזות. מסביב לה עומדים נכדי מלכה’לה, ילדים וילדות, מהם במכנסים ומהם בשמלות, בסנורים או ב“ארבע כנפות” ושומעים את ספורה על דבר “יד האש” בעת הִתוך השומן.

– פעם אחת, לפני ימים רבים מאד – היא מספרת – התיכה אשה אחת שומן בסיר שָפוּת על הכירים, ובהרימה את הסיר מעל חור הכירים ראתה והנה יד־אש שלוחה מזדקרת ועולה וקול יוצא ממנה ועונה: “אשה טובה, אשה טובה! תני לי מעט גלדי־שומן ועין־רעה לא תשלוט בשומנך”. האשה עשתה את בקשתה והתחילה לצקת שומן – לא קדרה אחת, לא שתים, לא שש, לא שמונה – היא יצקה בלי הרף, עד כי לא היו עוד קדרות ואז חדל השומן.

הילדים שומעים את ספורה ובחרדת־נפש הם מחכים לרגע אשר יורם הסיר מעל חור הכירים, למען יראו בעיניהם את יד האש.

בינתים נרדמה רחל־לאה, ושביס ראשה (גלגול של שביס מלכה’לה) בפתילי־המשי הארוכים ירד על מצחה הקמוט. וילד קטן הושיט את ידו וצבט בשערות היבלת שעל סנטרה.

– חטוף, חטוף, חטוף! – מלמלו שפתיה הצומקות, שנסו לחטוף את אצבעותיו הקטנות של הילד בפיה.

– סבתא, סבתא! מדוע שערות צומחות על יבלותיך? – שאלו התינוקות.

– יען כי אני עושה הבדלה לעצמי ושותה מיין הבדלה – עונה הזקנה בעינים סגורות למחצה ובשפתים עקומות.

ובעת שהתינוקות משתעשעים יחד עם הזקנה, עסוק יחזקאל’י, הנכד הבכור, נער בן עשר שנים, בהתכת בדיל ל“סביבון”. הוא אוחז כף עמוקה באש הכירים ומעמיד את הדפוס בעפר.

ובפנה השניה שבחדר־הבשול, רחוק מתבשילי פסח, יושבת לה ינטה המשרתת לפני דלי גדול ומקלפת תפוחי־אדמה, המונחים בחיקה ומשליכה אותם אחד־אחד אל דלי המים, ל“מלווה מלכה” הגדולה…

נטע עומד מאחריה וצובט בזרועותיה: ינטה! ומה יהי בסוף שנינו?

– כה תחיה, אם תקח אותי לאשה.