רקע
אנדרו מארוול
הַגַּן/ אֶנְדְּרוּ מַרְוֶל
אנדרו מארוול
תרגום: אריה זקס (מאנגלית)

1

מָה רַבּוּ בַּגַּן נִפְלְאוֹת חַיַּי!

תַּפּוּחִים בְּשֵׁלִים נוֹפְלִים מְרַאֲשׁוֹתַי;

אֶשְׁכּוֹל יְפֵהפֶה, תְּפוּחַ עָסִיס,

מוֹחֵץ אֶל חִכִּי אֶת יֵינוֹ הַמֵּמִיס;

הַנֶּקְטָרִין וַאֲפַרְסֵק נֶחְמָד

מֵעַצְמָם מַטִּים אֶת עַצְמָם לַיָּד;

מֶלוֹן שָׂם לִי רֶגֶל, נָפַלְתִּי שָׁדוּד,

יְצוּעִי קְנֵי־עֵשֶׂב, בִּפְרָחִים לָכוּד.


הַדַּעַת, בֵּינָתַיִם, צֻמְצַם עִנּוּגָהּ

וְלִמְחוֹז חֶמְדָּתָהּ הַפְּרָטִי נָסוֹגָה;

הַדַּעַת, אוֹקְיָנוֹס שֶׁבּוֹ כָּל סוּג

תָּמִיד דִּמּוּי יִמְצָא לוֹ, בֶּן־זוּג;

וְעוֹד הִיא בּוֹרֵאת וְעוֹד וְעוֹד

יָמִים אֲחֵרִים, מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת;

מוֹחֶקֶת כָּל צֶלֶם בָּרוּא כַּחֹק

לְמַחֲשָׁבָה יְרֻקָּה בְּצֵל יָרֹק.


אַפְּרַקְדָּן עַל חֶלְקַת אַבְנֵי הַמַּבּוּעַ,

בְּאֵזוֹב־שֹׁרֶשׁ עֵץ־פְּרִי שָׂרוּעַ,

אַשְׁלִיךְ מֵעָלַי אֶת גְּלִימַת הַגּוּף

וְרוּחִי, אַט־אַט, לַצַּמֶּרֶת תָּעוּף;

שָׁם תֵּשֵׁב לָהּ, תָּשִׁיר לָהּ, רוּחִי כְּצִפּוֹר,

כְּנַף כֶּסֶף תִּסְרֹק, תְּמָרֵק בַּמַּקּוֹר;

עַד תִּכּוֹן לַמַּסָּע הָאָרֹךְ וְתַמְרִיא

פְּלוּמָתָהּ תַּחֲזִיר גַּלֵּי־אוֹר כִּרְאִי.



  1. זהו גן פרטי. הכניסה לזרים אסורה, ובכלל זה יצרים זרים. הכניסה לזרים אסורה, ובככל זה יצרים זרים. כאן מתרכז איש־הגן בבדידותו. קרינות גופים אחרים, לטוב ולרע, אינן קיימות בתוך הגן. ה“אוביֶקטים” היחידים המגיעים לתודעה, ושבהם מסוגלים להיתקל החושים, הם צמחים, פרחים ופירות, שמטבע ברייתם אין בהם כדי להפריע למרוֹץ החָפשי של התודעה אלא רק לזרז את שחרורה המלא מכל הסחת־דעת. הצמחיה ממלאת את חלל התודעה עד שזו מתרוקנת מכּל מוּשׂא תודעה אחר. גופו ורוחו של המתבודד שוב אינם יריבים. הם נעשים זהים יותר ויותר בתוך סבך הצלליות הירוקות, עד שהם מתאגדים במסתורין של אכּסטזה. רוחו מצליחה להימלט מגופו. הוא נפרד מעצמו לגמרי. בדמות צפּור ססגונית הוא מעופף אל צמרת עץ מעצי הגן; חונה על הענף העליון ומשקף בכנפיו הכסופות תאורה סופית של אושר. פלא הגן הוא הרוגע, מפלט מחום הרגש וסכסוך היצרים הלא־ירוק. בגן נמצאת דממת יצרים, שיתוק־באמצעות־סיפוק של כל שלושת כישורי הנשמה: חושים, דעת ורוח. בבית הראשון מסופקים החושים על־ידי שפע הפירות והפרחים: נוףבארוקי של ריגוש חושני. המשורר סביל, הגן מחזר אחריו כמאהב ומספק לו תענוגות מהממים. הפרי מואר מבפנים כבציור של קריוֶלי. בסוף הבית הוא נופל ארצה לא רק מפני ש“מֶלון שם לו רגל” אלא מפני שחושיו שבעו עונג עד אבדן העשתונות. יחד עם צמצום החושים (במובן הקבלי) משתחררת דעתו.. עם העלפון החושני, מסוגלת הדעת להתרכז בעצמה ולהגיע ל“חמדתה הפרטית”. חמדת־הדעת היא זו הטמונה במחשבה צלולה על־אודות עצם מהות המחשבה. היא עושה זאת במונחים מופשטים של תורת־ההכרה השיטתית. הדעת תופסת שריבוי דימויי הגן קיים בה עצמה כריבוי כפילים, כלומר, כאידיאות־בבואה המאפשרות לה להכיר את המציאות. אך בנוסף להכרת העולם החיצון מסוגלת היא לברוא עולמות משלה: אמצאות וצירופים שאין להם מקבילה מחוץ לג־הדעת. אלה הם עולמות הדעת הדמיוניים. בדמיון מתמצה היש ההכרתי ומתגלית האחדות המסתורית שריבוי. בין צלליות פרדס־החכמה מגיעה אחדוּת זו, על־דרך ההיפוך, לשׂיאה; אֵינוּת הדעת; רוגע מחשבות שהוא סיפוק אינטלקטואלי סופי המפסיק כליל את פעילות האינטלקט; “מחשבה ירוקה בצל ירוק”. עכשיו מוכנה נפשו ללבוש צורת ציּור. לצירוף “צפור־נפ” יש בעברית מטען נלעג, אך מקורו באפלטון, ובגן של מַרוֶל הוא מדוּיק ויפהפה. הצפּור הרוחנית נתפסת במלוא גשמיותה; היא דימוי שגן־הרוח וגן־העולם מתאחדים בו. בצל הירוק של האכּסטזה נמחקו כבר הנשמות ה“נחותו” של איש־הגן, זו החושניות וזו האינטלקטואלית. הוא היטהר הן מרעב התענוגות היצריים והן ממאמץ המחשבה. גופו קוע בעלפון. רק עכשיו יכולה צפור־הרוח להשתחרר מכלוב הגוף ולהמריא אל הצמרת. מבין צלליות החושים וצלליות הדעת הרגועות היא מעופפת אל האור האחר, אור הנצח. שוב אינה כבולה במצוקת קיום של יצרים ותחרות.היא סורקת במקורה את פלומת כנפה, כדרכן של צפֳרים, כך שהאור העליון מיטיב להשתקף במשטח כנפיה. משמעות הדימוי מרחיקת־לכת: “המסע הארוך” שלקראתו כביכול היא מתאמנת הוא המוות עצמו, הגאולה הסופית. תמונת הצפור של מַרוֶל מוכיחה כלל בספרות: לעולם אין שירה גדולה מאבדת בתוך שפע דימויי אושר את תחושת המציאות המוכרת. לסיכום: שלושת בתי־השיר מיַצגים את סיפוק שלוש נפשות האדם (על־פי אריסטו) החושנית, האינטלקטואלית והרוחנית – על־ידי התאייינותן. ההתבודדות בגן המופלא יוצרת מעין סולם של התעלוּת, מעלפון חושים לעלפון דעת לעלפון רוח. אך מדרגות הסולם אינן היֶררכיות אלא סינכרוניות, והבית החושני ביותר הוא דווקא השלישי, ה“עליון”, זה העוסק ברוח הטהורה שקוֹרָא לה דרור מכבלי הגוף. ההתעלות במעלות הסולם מתגלית כתהליך אחיד שבו שלושת רעבונות נשמת האדם מסופקים בו־זמנית ועד־מוות. ההינתקות וההימחקות של הזהוּת האישית מתאפשרות רק כשהגן משׂביע חושים, דעת ורוח כאחד. זהו האושר־שמעבר, ריכוז האדם הבודד ב“גן” ללא הפרעה מבחוץ או מבפנים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות