רקע
בנימין זאב הרצל
השבוע (10 ביוני 1897) \[האגודה להגנה בפני האנטישמיוּת\], וינה, 10 ביוני (1897)

12

ה“אגודה להגנה בפני האנטישמיות”3 ערכה את האסיפה הכללית שלה, והיה בה כדי להעכיר את הרוח. האדונים הללו מתחילים להכיר ולדעת, שהם נמצאים בדרך סתומה. הם האמינו, כי יוכלו לפעול נגד התנועה של שנאת־ישראל על־ידי נימוקים שבהגיון ודברים היוצאים מלבותיהם החמים. אנו רוצים להודות להם על הנסיון הזה באותו יושר־לב, שבו ניגשו הם לעניין. באגודה הזאת נועדו יחד אנשים אחדים החדורים הלך־רוח נאצל באמת, וכל אחד מהם מעורר בנו אהדה, שאין ביכולתנוּ להביע אותה באורח נלהב־יותר, רק משום שיוזמתם הראויה־לשבח לא הביאה לנו היהודים תועלת. אבל בחוסר־התועלת אין אנו מתכוונים להיעדר־ההצלחה. מי זה מחשבתו שפלה כל־כך, שיהא מגנה את חוסר־התוצאות של מעשה, שעשה מי שביקש לסייע לו מתוך כוונה טובה? הרי חוסר־תוצאות זה, אפשר היה בהחלט לראותו מראש, ורק מי שהבנתו בתנאים המציאותיים מועטת יכול היה להניח, כי האנשים המצוינים האלה יצליחו להחזיר את מישהו למוטב מן האנטישמיות. ביכולת כזאת של “החזרה למוטב” גם לא היה מונח כלל ערכה של “האגודה להגנה וכו'”. כי אכן היה לה ערך, ואנו הננו הראשונים השמחים להכיר בו. אלא שאנו שמחים להכיר בערכה של הפגנה זו יותר בתורת בני־אדם מאשר בתורת יהודים. בתורת בני־אדם מרוממת את רוחנו העוּבדה, שאישים “אשר אין להם צורך בזה”, מטילים עצמם למערכה נגד השיסוי ביהודים בכל כובד המשקל של שמם הטוב, עברם המפואר וכוונותיהם הטהורות. אבל בתורת יהודים אנו יותר מצטערים על־כך. יש פעולות עזרה, שהן מביישות. האגודה להגנה משפילה דווקא אותם יהודים, המחפּשים להם בימים הקשים את המקלט האחרון ברגש־העצמי הבלתי־נשבר שלהם. אל יגלו פנים שלא כהלכה גם בדברינו אלה; אין הם מכילים שום יהירות או דחייה גסה, מה שהיה בלתי־הולם כלל לגבי אישים כמו זוּטנר,4 נוֹטנאגל,5 זיס והאחרים. – פּרופיסור נוטנאגל אמר באסיפה: “אין אני תולה שום תקוות בקריאה אל הרגש המוסרי; אנו השמענו אותה, זה לא הועיל ולא־כלום. אנשים שהיינו סבורים עליהם, כי ילכו אתנו, נסוגו אחור. אבל רוב בני־האדם אין להם עמוד־שדרה; הם חוששים שמא יזיקו לעצמם, לכן אנו כל־כך מעטים. כי רוב בני־האדם אדישים הם, ואינם מרגישים אלא בשעה שביתם שלהם בוער”6.

אלה הם דברים הנאמרים מתוך יאוש, אבל זוהי לצערנו האמת. ואם הושמעה כאן קובלנה על חוסר עמוד־שדרה אצל בני־אדם רבים, הרי האשמה זו נוגעת בראש וראשונה למחוסרי־האופי בין היהודים, “שהם אדישים, ואינם מרגישים אלא בשעה שביתם שלהם בוער”. על יהודים כאלה לא היתה האגודה להגנה צריכה להגן, לשם כך חבריה הם טובים מדי. אבל היהודים האלה, שהם אנשים זקופי־קומה, רוצים וחייבים להגן על־עצמם בעצמם, ודבר זה בלבד ירים במקצת את כבודם בעיני מתנגדיהם. האגודה להגנה יכולה לעשות לנו עוד טובה אחת: אם היא תתפרק. משום־כך תישאר הפעולה שניסתה בה בכל־זאת בלתי־נשכחת. נוכל להודות לאישים אצילי־המחשבה האלה, בלי שנצטרך להתבייש, רק בשעה שייוועדו יחדיו לא עוד למעננו.



  1. בשם זה (Die Woche) הופיע ב“די ואֶלט” מדור קבוע, שבו נסקרו מאורעות השבוע ברוח ציונית. בגליונות הראשונים של השבועון כתב הרצל את רוב הסקירות, לפעמים אף את כולן, וגם מאוחר־יותר השתתף במדור הזה מדי פעם בפעם, לפי חשיבות העניין. אנו נותנים כאן רק אותן הפסקאות, שיש לנו הוכחה, כי הרצל כתב אותן. פסקאות אחדות אחרות, שאין לנו הוכחה אחרת, אלא תוכנן וניסוחן הסיגנוני, אנו מביאים בליווּי הערה מתאימה. בגלל השוני הרב של הנושאים שנסקרוּ ב“השבוע”, הוספנו כותרות משנה בסוגריים מרובעים לקטעים מסויימים. מחיקות ושינויי־נוסח שיש בהם עניין יובאו להלן בהערות.  ↩

  2. 37  ↩

  3. במקור: Verein zur Abwehr des Antisemitismus. האגודה נוסדה בווינה ב־1891 על־ידי אינטלקטואלים נוצריים בעלי רצון טוב, שחשבו כי התאגדות ופעולות־הסברה עשויות להדביר את האנטישמיות.  ↩

  4. ארתור גונדאקאר בארון פוֹן זוּטנאֶר (Suttner) (1850–1902), סופר אוסטרי, (בעלה של הסופרת הלוחמת למען השלום, באֶרתה פוֹן זוטנר), ממייסדי האגודה וראשיה.  ↩

  5. הרמאן נוֹטנאגל (Nothnagel), פּרופיסור לרפואה (1841–1905), בעל מחקרים בשטח הרפואה, ממייסדי החברה ומראשי דבריה.  ↩

  6. הקטע מן הנאום של פּרופ' נוטנאגל המובא ברשימה גזור מן העיתון ומודבק בכתב־היד.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות