רקע
משה שווייגר
אחרון רצונם

לא. ד. גורדון ולי. ח. ברנר


שם, “מעבר לגבוּלין”, על סף הכניסה ל“עולם האמת”, שוב נזדמנו: לא הם ממש, אלא רוחם. שתי נשמות. נשמה אחת – צעירה־זקנה של ההוּא הכפוּף תמיד תחת נטל כבד של תרמיל־הלך, המלא גרעינים מרים, גרעיני צער וסבל יהוּדי־אנושי. והנשמה האחרת – זקנה־צעירה של האיש בעל המבט החודר, שחיפש כל ימיו את הסוד, איך ממתיקים את ה“גרעינים” ומפיגים את מרירותם גם בשביל האני האישי פּרטי וגם בשביל האוּמה, הכלל.

שתי נשמות מוּכּרות שוב נזדמנוּ מעבר לגבוּלין. שני זוּגות עינים רוּחניות, עינים אפורות תועות ומחפשות, שוב נפגשוּ במבטן אשה מול רעוּתה.

– נוּ, סוף־סוף מצאנוּ את המנוּחה. מנוּחת עולמים, פה בעולם שכולו טוב.

– מנוּחת עולמים, עולם מלא טוב? מלים מצלצלות כמנגינה ערבה ונעימה, אך הבט: גם כאן דרי מעלה, דרי מטה, צדיקים ועטרות, הכל הולך ומסתובב מ“סביב לנקוּדה” אחת מסוימת – מסביב לכסא, כסא הכבוד!

– אבל עולם נאצל הוא ונשגב: כולם מלכים, כרוּבים, שרפים וגלגלים, הנתוּנים בעול של עבודה לשמה, רתוּמים במרכבת השכינה ואומרים בשעת מעשה הלל, שירה וזמרה.

– אבל האמירה הזאת אינה בת חורין, משועבדת לשלוש מלים, שפג ריחן וטעמן מרוב שימוּש: קדוש, קדוש, קדוש, והמרכבה אינה נמשכת אלא נסחבת כסבל הירוּשה והשכינה אף היא, כביכול…

– ורוח קלילה אי־משם נושבת כמו שם, בשדות דגניה בחודש שבט, ריחות אביב גנעדניים זולפים.

– גן עדן? כן, בשביל המשוכנעים והנכנעים, אבל יש גם גיהינום – בלהבות אש מלבינים נשמות סוררות של ה“חוטאים”, השואלים מה למעלה?

– מלבינים נשמות בלהבות אש? – חזרוּ בפני עצמן השפתים הרוחניות של האיש בעל הנשמה הזקנה־צעירה באנחה עמוּקה.

וכשהמלאך הממוּנה על הנשמות, שאל את שאלתו “מה שמכם?” שיסעוּ שתי הנשמות את דבריו:

– חוטאים אנחנו: תהיינה נשמותינו צרוּרות בצרור הסבל גם פה, בעולם העליון הזה. לגיהינום שלח אותנו, לגיהינום!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות