רקע
אליעזר שטיינמן
מורינו ורבותינו התינוקות

 

א.    🔗

בואו ונחזיק טובה לחכמים קדמונים שאמרו, כי העולם מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות. כמה גופי־דברים בכבשוני הנפש המשכלת והמרגשת נרמזו במאמר זה. אין דבר תם וישר מפעיית העולל, מבכי התינוק ומניבו הכשר והנלבב של הילד. לא זו אף זו. אין דיוק של דיבור כזה השגור בפי הדרדקאות, המבוגרים דרך כלל מגמגמים, מבלבלים, עושים עקיפין או קפנדריות בלשון. ולפעמים מעקמים כתובים, ובלבד שלא להגיד מפורש מה שהם חושבים, וכל כך נתרגלו בכלאיים של לשון, ששוב אינם מסוגלים להביע את מחשבתם לדיוקה. והדין אולי עם האומרים, שהלשון השימושית גידלה כל כך הרבה עשבים שוטים, ששוב אין עוד כל סיכוי לעוקרם משם, ושפה נכונה, המלבישה כיאות במונחיה את מושגינו, לא תהיה עוד בידינו לעולם. ובכן, עולם הדיבור שלנו נתון במצב הרוס. אבל אם נניח, שהילדים מאחר שהם מערימים פחות יש להם שליטה נכונה יותר בלשון להביע את רגשותיהם ומאווייהם, אנו נמצאים למדים, כי עולם הלשון מכל מקום מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות.

יש באוצר לשוננו פרודה יפה והיא המלה אהבה. צאו וראו כמה מושגים מרובים, הרחוקים זה מזה ומהם גם סותרים זה את זה, נתקפלו לתוכה. יש אהבת עצמו ויש אהבת הזולת – אבל כלום שתי אהבות אלו דומות זו לזו? אדם אוהב מאכל זה או פלוני, אוהב בגד, טבע או נגינה, אוהב את ילדיו, אוהב לראות את השמש בשקיעתה ובזריחתה, אוהב את מולדתו או את גיבורי עמו, אוהב חברה או בדידות, אוהב חום או קור, אוהב עניים או חולים, ולא נייחד כאן את הדיבור על כמה אהבות אחרות, התובעות לעצמן דווקא את המונופולין על המונח אהבה, אבל די גם בסוגים שנתפרשו כדי להוכיח, כמה מרובות הכוונות המנוגדות שמכניסים לתוך המלה אהבה. האוהב מאכל אוהב לאכלו. כלומר, לכלותו, לבערו ולהעבירו מן העולם והאוהב בגד מבקש לקיימו דווקא: המרחק בין אהבת עצמו לאהבת הזולת גדול כל כך וראוי היה לייחד לאחת מהן שם אחר לחלוטין. יש סבורים שאהבת הילדים היא בעצם מהדורה נוספת של אהבת עצמו, כי הצאצאים הם ראי להורים – נמצא שפסוק מעין “ילדי, אני אוהבת אותך” אינו מדוייק כל עיקר. ההגיון מחייב בוודאי להבדיל על־ידי שינוי־מונחים בין אהבת חום וקור או אהבת כבוד וכסף, שהן אהבה ממקור הצרכים הגשמיים. ואין צריך לומר שצריך למתוח בחזקה קו מפריד בין אהבת שעשועים ומשחקים לאהבת עניים וחולים, שאם יש בה ממש, המלה חמלה או רחמנות תופסת בה הרבה יותר מן האהבה. אולם האהבה בלשון בני־אדם משמשת לא שם־דבר, כי אם שם דברים לאין שיעור. אוהבים חפצים, שהם בחזקת קניינים פרטיים ואוהבים חלונות ושאיפות נאצלות; אוהבים עננים במרום וצללים למטה, בני־חלוף, ואוהבים הרים מוצקים; אוהבים רצי־גלים ואוהבים עולם ומלואו; אוהבים דברים שאוהבים אותם ודברים שמתאווים להם ופעמים אוהבים אפילו דברים השנואים. הינו אוהבים שיהיו שנוּאים עלינו. המלה אהבה היא מעין חבית ללא קרקעית, הכול נכנס לתוכה והכול נשפך ממנה. כיוון שהיא יוצאת למשמעויות הרבה אין היא צמוּדה עוד לשום משמעות. הנה דוגמה אחת מני רבות עד היכן הרחבתו של מונח ועשייתו נרתיק הכולל למושגים רבים מצמיחות בו עשבים שוטים עד שהוּא נעשה מעין אתרוג שוטה שאין לברך עליו.

ופליאָה היא: הכיצד הבריות מבינים זה את זה. לאחר ששדה הלשון נזרע כלאיים וצומחים בו ספיחים רבים כל כך? כנראה, שבאמת אין מבינים זה את זה או שמבינים זה את זה רק בקירוב, ולפי האומדנה, כשם שאנו מבינים לפעמים אפילו שפת אלמים. מבינים ברמיזה. קצת טועים ומשבשים וקצת מנחשים ומשערים; מה שסותם הדיבור מפרשים סבר הפנים, מבט העיניים, תנועה, או העוויה. מגששים לפי המקום והשעה ולפי האדם. ומן הסתם צפוּן בתוך כל דו־שיח הסכם חשאי לקיים גניבת־הדעת של גומלין. ההרגל מפיג את הפליאָה. יש סבורים שדור הפלגה היה רק אחד, אי־אז, בימי קדם, דומה, שכל הדורות דורות־הפלגה הם.


 

ב.    🔗

אילו היו רק זקנים בעולם, לא היינו רואים אלא פרצופים מקומטים. הילדים המופיעים בכל דור ודור מיישרים את הקמטים ובזכותם מתנוססות לעינינו גם פנים חדשות. וכך הם מיישרים את קמטי הלשון. תמימים הם, תוכם כברם, ולבם כפיהם ושפתם לא העלתה עדיין ספיחי המליצות. הפסוקים טרם נשתגרו בפיהם. אין הם גורסים לעת עתה פסוקים בלשון סגי־נהר, כגון “חושך שבטו שונא בנו”, “את אשר יאהב יוכיח”, או פסוקי מוסר השכל “בן חכם ישמח אב”, וכיוצא בה. אין הם מבינים, למשל, כיצד אפשר לצבוט את הלחי עד כדי כאֵב ולהשמיע בה בשעה לבעל הלחי הצבוּטה כינויי־ליבוב: “חבּוּבּ”, “חמוּד”, “מותק שלי”. הצביטות, לפי דעתם, בדומה למכות, הן פגיעות וחבלות, שמקורן בשנאה. את שהם אוהבים אינם מוכיחים, אלא מחבקים ומנשקים, ואת שהם מכים אינם מעמידים כנגדו פנים שעושים לו טובה, התגלות־לבם פעמים מפתיעה. יכול שהקונדס הקטן שואל לסבא זקן: “סבא, מתי תהיה כבר מת?” בניגוד הגמוּר למבוגרים, שאפילו בשעה שהם מאחלים לקשישים מהם נסיעה מהירה לעולם האמת, מברכים אותם בעל־פה שיאריכו ימים עד מאָה ועשרים שנה. מעלה יתירה לתינוקות הללו, שאינם מתנים כלל את אהבתם במלים, ופשיטא שאינם אומרים שבחים, והביטויים האוצרים בחובם רגשות טובים לא נזדלזלו עדיין עליהם. כשדה העומד בקמתו המלֵאה, כך עומדת הלשון בפי הילדים בקמתה, כל שיבולת מלאָה, תמה, רעננה, טעמה בה.

כמה חן, נועם ומתיקות, מפעפעים בדיבורים מעין אלו, השגורים בפי הקטנים: “אבא, אני אוהב אותך כסוכריה.” או: “אמא, אני אוהבת אותך שאני רוצה לאכול אותך.” הגדולים אינם מדברים כך. אינם מעיזים. הגדולים מביאים משלים אחרים לגמרי. מושכים דימויים משונים מן המופשטות. המבוגרים מפשיטים הכול. הם מפשיטים מכאן ומלבישים מכאן. שום רעיון אינו עומד לפניהם בעינו ושום רגש אינו מתגלה אצלם בטהרתו. כל שיח שלהם הוא בגדר טיח. טחו עיני שכלם מלראות את ילדי־רוחם כמות שהם. ומי הראשון הביע משפט מעין “אני אוהב אותך נורא”? הווי אומר: הילד. צירוף־מלים משונה, לכאורה, ומדוייק לעמקו, כזה עשוי היה להתרקם רק במוחו של דרדק, שאינו חושש כלל לבטא את רגשו לאמיתו, אפילו לבושו המילולי נראה חסר־שחר. המבוגרים טבעו מטבעות־אהבה, כגון אהבה אפלטונית, אהבה נאצלה, אהבה בת־השמים, אהבה רבה, אהבת עולם, והוא התמים אומר: אוהב נורא. היטב יודע הוא כי מורא הוא לאהוב, כשם שמבין הוא, כי מורא הוא לבלי להיות אָהוּב. האהבה מטילה אימים. נחש האימים כרוך בעקבה בין היא באה בין הולכת, בין היא חובקת את כל הישוּת כחגורה צרה, כחישוק חזק וכמחוך מעיק, בין היא רפופה, דלולה, עשויה־חורים. אין הילד רואה או מרגיש שום מופשט. הוא משיג רק את המוחשי. ואף המופשט הוא אצלו בגדר מוחשי. האהבה עשויה להיות נוראה כמרחק הגדול ומתוקה כסוכריה או ככל מאכל טוב. האהבה והאכילה כרוכות אצלו יחד. כל האהוב, סבור הוא, ניתן לאכילה. כמנהגו במלים המציינות את רגש האהבה, כך מנהגו בכל המלים המבטאות רגשות או רעיונות. אין הביטוי משמש חציצה בינו לבין הדבר המבוטא, אלא הביטוי והתוכן חד הוא. כשהוא אומר חיה רעה, החיה הרעה ניצבת לפניו חיה ממש ומפּילה עליו את חתיתה. אין הוא הוגה אלוהים כרעיון, אלא כיצור־אימים. בעיניו אף הדומם חי הנהו. כל המלים הנודעות לו בריות חיות הן. לכן הילד מחיה את הלשון. כל דור־ילדים נוסך חיוּת חדשה בלשון.

נמצא, שפת ילדים היא מקווה־טהורה וכור מצרף מכאן ובית היוצר או בית היציקה מכאן. שפה זכה של ילדים מדיחה עובש וחלוּדה שבאוצר הלשון, משירה את האיברים המדולדלים – הפסוקים, המליצות, הפתגמים – שורפת את הסיגים ויוצקת מטבעות־לשון חדשות, היוצאות מתוך הצירופים החדשים. הצירופים החדשים מתהווים ממילא על ידי שנעקרים העשבים השוטים של השיגרה.

יש אומרים, אמני הביטוי מחדשים את הלשון. אבל הם רק מחדשי־מלים. ואילו הילדים מחדשים את הלשון גופה ומרעננים אותה. אין חידוש לשוני, שאין מקורו בחדר הילדים.


 

ג.    🔗

הכתוב מדבר בכלל התינוקות, וסמוכין לו גם בתינוקת אחת, שאף מפיה למדתי כמה רב חלקה של עדת הילדים בחכמת הלשון. הרבה חידושים שמעתי מפיה של אותה תינוקת, ואילו באתי לפרש את כל חידושיה בלשון איני מספיק. לכן לא אפרש אפילו את מקצתם. אציין רק נופך אחד משלה. ולפי ששום דיבור אינו ראוי לקבוע ציוּן לעצמו לא לשבח ולא לגנאי, אלא אם כן הוא הולם יפה את זמנו ומקומו ואת כלל מסיבותיו, נאלץ אני להסמיך לכאן סיפור קצר. מעשה שהיה כך היה:

התינוקת אינה תושבה בביתנו, אך נהוגה היא להתארח מפעם לפעם אצלנוּ. בבוקר היא באָה ולעת־ערב היא שבה אל נווה בבית הוריה. אין לה אלא בילוי של יום תחת קורת־גננו. וכבר אָמרוּ חכמים קדמונים: גדולה הכנסת אורחים כקבלת פני השכינה. ועוד אמרוּ: המכניס אורח לביתו חייב לתת לו את כל סיפוּקיו. אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אף אנו נוהגים בה, כפי שהורונו חכמינו. במשך כל אותו יום מזונותיה עלינו וכל משאלותיה מאתנו באות על סיפוּקן המלא, בכלל זה אף צרכיה בשעשועים, במשחקים ובצעצועים. פשיטא שיש לה סוּס לרכב עליו. ולא אחד בלבד, אלא כמה בבת אחת. ואין די בסוּס. אף גמל נתוּן ברשוּתה. בוּבות כחצי תריסר, כּוּשי אחד, תוף, עגלה על גלגלים, ג’וּלים וכל מיני אביזרים וגרוטאות, המשמשים תפאורה נאָה לחדר הילדים. ואנו עבדיה הרצים מלפניה ומאחוריה. היא רצה ואנו רצים. אנו רצים בכבדוּת קצת וברוב עצלתיים, והיא רצה כאיַלה, כחץ מקשת, כבזק. היא רצה וצחוקה ומצהלותיה ומשובותיה רצים לפניה. הרבה רעשים היא מרעישה וסביבה נשׂערה מאוד. אין צריך לומר, שאנו משמשיה המבוגרים, מתעייפים מאוד מן המהומה והמרוצה. אבל ראו פלא, פעמים אף היא מתעייפת מעט בשל דהרתה החזקה וקישקוש מליה. הנה היא מצעקת בקול מחריש־אוזנים: “אני שובבה, שובבה נורא.” אמת יהגה פיה: היא שובבה באמת. ובידוע שהשובבים מתייגעים הרבה. שובבים אינם עצלנים. אבל גבול יש לים וגבול יש גם לים המרץ של תינוקת. מזל טוב שהיא עולה באמצע היום על משכבה. בזכות הנופש היא מוסיפה כוח ומרצה חוזר וניעור. אף על פי שהיא אורחת נדירה בביתנו ייחדנו לה מיטה תדירה לשנת הצהרים, שהיא מקור הברכה לזקן ולטף. באמת אמרו: התינוק חמוּד לעולם, ושבעתיים נחמד הוא בהקיצו משנתו. צריך רק לעמוד על המשמר ולכוון את הרגע המאושר, שבו מתחילה זריחה ראשונה של היקיצה. עמוד השחר בזריחתו יפה ונעים הוא, אבל פי כמה וכמה יפה אף נעים התינוק ברגע זה ממש, שנבקעים עפעפי השחר של עיניו החמוּדות. עוד הוא נים־ולא־נים, מביט־ואינו־רואה, לא הספיק אפילו לשפשף בזרת קטנה שלו את עינו האחת, והוא כולו טהור ונקי וזורח, כאילו זה עתה עלה מן הרחצה. אפוף חלום וכולו חזיון. תמה אני אם כל מחזה על הבמה ועל הבד יש לו חן כזה.

הזוכרים אתם אותו פסוק־חמד ב“בן־סירא”: "מה נהדר היה מראה כהן בצאתו מבית קודשי הקדשים?' זהו בערך מראהו של התינוק בהקיצו משנתו. אף הוא כאילוּ זה עתה יצא מבית קודשי הקדשים, רך ונולד ולשחקת־נחת המפזזת על שפתיו טעם מחיה־נפשות. אוּלם למרבה הדאגה לא כל יקיצה של התינוקת מביאָה עמה שחקה טובה כזו. רואים אנו עתים שהיא מתעוררת משנתה כאילו דאוּגה, עצובה, חרדה, רוחה הטובה אין עמה. עדיין אין בפיה לשון־לימוּדים להלביש במלים את הגיגיה ולפרש לפנינו את צפונות־לבה, ולנו אין עוד בינת־אדם לפענח בחוש נכון פליאות של נפש רכה, ענוגה, דוממת. אין אנו מבינים מה דבר נפל בינתיים, שאותה תינוקת שובבה ועליזה לפני שנתה שינתה פתאום את טעמה וכל אותות הרוח הרעה נחקקו בפניה. שמא חלום רע חלמה? שמא לא ישנה כל צורכה? שמא מיחוש כל־שהוא דבק בה? אין אנו יודעים ולא כלום מפאת שאנו משוּפּעים כל כך בידיעות ובנסיונות החיים מתוך עולם המבוגרים. שכחנו ילדוּת. אנו אומרים או מהרהרים: מה זה? מה זה? האם המירו לנו את התינוקת? וכי נהפכה לאחרת? אנו תוהים ומגששים ואיננו מבינים כלום. אין לה כמדומה חשק לקום ממיטתה. היא מצטערת, כמדומה, על היקיצה. לא ניחא לה משום־מה, וכלל אין לנו אומץ המחשבה להביע, למשל, רעיון, שהרוח הרעה, הנותנת את אותותיה בתינוקת, אינה אלא פרי מצב הרוח. המבוגרים סבורים, שילדים אינם כלל במצבי־רוח. ילדים הם גולמים, לוּחות חלקים. אין להם לא רוח ולא מצב־רוח. ובכן, מה? מפני־מה נשתבש סדר־עולמה של התינוקת לאחר השינה? הרי שתנומה מעט מן הדין הוא, שתשפיע עליה לטובה ולעליצות?

תהינו, גששנוּ, פּקפּקנוּ עד שניחשנו: העניין הוא פשוט מאוד. קר לתינוקת בשנתה, על שום ששמיכתה דקה מדי. הקור, כידוע, גורם עצבות. והעצבות משבשת את הסברה ומתישה חשק החיים. כיוון שנצנץ בנו רעיון גואל זה עשינו מיד מעשה. הלכנו וקנינו שמיכה עבה, דרך מקרה חל אז יום־הולדת קטן שלה, כי מלאו לה אותו יום שנתיים ומחצית השנה. התוצאות המשבּיעות רצון לא אחרו לבוא. לימים כשבאָה אלינו האורחת הקטנה לבלות יום בחברתנו ובחברת כל משמשיה, צעצוּעיה ורציה, והשתובבה כאוות נפשה עד שעלתה בחפץ לב על משכבה לנוּח מעט מעמל־יומה, ראינו והנה התנומה אפפתה חיש־מהר. וכשהקיצה בדקנו ומצאנו לא חיוך אחד בלבד, אלא תריסר חיוכים משחקים בפניה. והיא עצמה כולה שחקה גדולה אחת. אף על פי שאנו הקשישים קשי־הבנה הננו, תפסנוּ תיכף ומיד את נקודת העניין: התינוקת דעתה בדוּחה עליה על שום החום האופף אותה והחום הגיע אליה מן השמיכה החמה. ואַכן, חום גורר חום, וחום גורר חיוּך, וחיוך גורר חיוּך, והיא באמת חייכה אלינו היטב־היטב ואמרה בטוב־טעם ודעת וברוב פינוק של ריצוּי לעצמה:

“השמיכה אוהבת אותי.”

דוקוּ: לא אָמרה אני אוהבת את השמיכה, כי אם השמיכה אוהבת אותי. ביטוי זה נראה לי מלא טעם ומשמעוּת. הוא מדויק באמת. האדם אוהב את השמיכה באהבה התלוּיה בדבר, כי הוא מקבל ממנה חום, ואילו השמיכה אוהבת באמת, כי היא נותנת חום. לא המקבל, כי אם הנותן אוהב. תורה זו למדתי מפי התינוקת.

לכן זו דעתי: התינוקות מורינו ורבותינו הם.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות