א. ימים מקדם    🔗

אזכרה ימים מקדם – יאמר ישראל סבא – בעוד היותי על אדמתי צעיר ורענן מלא כח ורוח עלומים: גדולתי לא היתה מלוא כל הארץ ושמעי לא הלך בכל המדינות; כי לא עופפתי חרב על פני גוים וארצות, כמעשה הרומים, חרב אשר תשוב באחרונה על תופשיה ותכריעם לבלי קום; לא יצאו מלפני חכמים אנשי לשון לסובב על ארץ רבה ולמכור חכמתם בכסף, כאשר עשו המתחכמים¹ בני יון, ולא מלאכים לבושי להבות, אשר יפשטו בארץ בתוך הגוים לתקן עולם במלכות שדי ונעו על כל הבצות עד אשר יטבעו בבוץ גם הם – כפליטי עמי בעת בוא שמשי.

כי אם בצל הרי ועצי חמדתי וישבתי, ידעתי פני צאני ועדרי ולמרחוק לא נשאתי עיני. עבדתי אדמתי, נטרתי כרמי, גני ופרדסי והוצאתי מהם לחמי, שַׁמניִ ושקויי. גם ברכות הרוח לא נמנעו ממני ונביאי היו נודעים ונכבדים לכל סביבותיהם, אליהם דרשו גוים ויבקשו עצה מפיהם וישמעו לתוכחותיהם ולקול קריאתם להיטיב את דרכם. וגם אחרי הימים ההם, בהָחֵל יומי לערוב בארצי, עוד היו אנשים מן הגוים באים ירושלימה לשמוע את חכמת ילדַי ונכבדיהם קנו להם עבדים מדַלת העם יושבי העיר הזאת לדעת את דרכיהם ולקחת תורה מפיהם. אחרי כן באו ימי הפקודה, באה עת התפוצה, אני נפלתי נשברתי ככלי חמדה–ונרדי נתן ריחו: חכמי היו לכבוד בעיר הממלכה לעם אשר גבר עלי בחרבו, וגדוליו אהבו שיחתם, הקשיבו לקולם ושמעו אמריהם כי נעמו, ומזרע המלוכה באו ויקבלו תורתי וישבו לפני חכמַי בבתי מדרשם.

ובהגיע עת האסיף, אספתי דגני ותירושי, אצרתי באסמַי את ברכת ה' אשר נתן לי, עשיתי סכות ככתוב, איש על גגו ובחצרו ובחצרות בית האלהים, ושמחתי ושִמחתי אני ובנַי איש בביתו וכל הקהל במקדשו. גם שרים מבני העמים היו רואים ומשתוממים ומספרים על מראה עיניהם, על כל הכבוד אשר נעשה לכהן הגדול בהִכּוֹנוֹ לעבודת בית האלהים ובבואו לשרת בקדש ובצאתו מן הקדש בתוך המון חוגג. והגוים מסביב היו עולים ירושלימה לחג את חג הסכות ולראות בשמחתנו, אשר התנוססה בתפארתה ובטהרתה לעמת חגיגות היין ליונים בעת הבציר, המלאות פחזות והוללות וארחות פריצים… הוי, מה טובים היו הימים הראשונים ההם!

ב. ימים יוּצרו    🔗

אלה אזכרה – ונפשי עלי תהמה, אזכרה – ואשובה בחזון לימי הנֹער וחפץ החיים ישוב יתעורר בקרבי בכל עז; כי זכרונות קדומים – טל חיים הם לנפש עיפה. ונפשי, הה, מה עיֵפה לעמל, לתלאה, לנדודים אין קץ, ליגיעה בדֵי רִיק, לחיים אשר אין חפץ בהם!

עתה הנני בגולה אני וילדי כעדר נבזה נפוץ, כל יד תנידני וכל לשון תרשיעני וכל פגע יפגע בי ראשונה ויהלמני. אני מתרפק על שכני, אפיק להם כל נפשי ומאדי, אם ימשכוני ואם יהדפוני – אחריהם ארוצה, בין שורותם אצהירה, לשלום ולמלחמה, לדברי המדינות ולעבודת הרוח, למלא מהוני את אוצרותם, לחרף נפשי למות על שדותם, להביא קרבנות מחים על מזבחותם. וכל זה איננו שוה להם, והמה יבעטו בי ובמנוחתי – אחרי עלותן לרצון על מזבחם, וגמולִי מאִתָּם – אך שנאה ובוז או דברי חֹנף וחלקלקות. עתה אני עני מכל וערום מכל; אשר יש לי, מנפש ועד רכוש ועד אוצרות הרוח אשר אצרו אבותי – יד כל בו, אשר רכשתי לי בעמלי על אדמת נכר־נָסַב לאחרים אם ברצון אם באונס ואני כענן כלה והולך אחרי הריקו את ברכתו, כעץ שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים, כסֻכה מתנודדת על ראש ההר–תלוי ועומד על בלימה.

ובהגיע עת האסיף, אין לי תבואה ולא כל אֹסף בשדה ובכרם. לא אאסוף בלתי אם דמעתי בנאדי, דמעות ישנות ודמעות חדשות, דמעות אשר, לולא זרחה עליהן שמש התקוה, היו לים זועף גדול ורחב־ידים, מזעפו תחרד הארץ וירגזו שמים!

ובכל זאת לא נואשתי ולא רפו ידי ולא אבד נצחי ותוחלתי! נשמת נביאי עודנה מתפעמת בקרבי ובבתי נפשי חלונות שקופים פתוחים לא רק אל העבר כי אם גם אל העתיד. ואני חודר אל ערפלי העתים הבאות, כי נר התקוה יאיר לי מַחְשַׁכֵּיהֶן, – ושמים חדשים וארץ חדשה נפתחים לפני! וארא בחזון והנה אני מתנער ומתעורר מתוך כל העמל וכל התלאה אשר אפפוני, מחדש נעורי כ“חול” מתוך אפר השרפה וכ“לוז” מַרְקִב העצמות, עולה כצמח ה' מתנוסס באִבּוֹ ובהדרו, שב להיות כאזרח רענן – עַם אשר שֹׁרש בארץ גזעו ועל פני כל שכניו יִכָּבד. ושַׁבַּתִּי וחגי ומועדַי וכל יָמַי משחקים לפני בכל עת ובהגיע עת האסיף אני אוסף מגרני ומיקבי ברכות שמים וארץ, ועגלות מלאות עמיר וכל פרי הארץ מתנהלות לאִטן בראש כל דרך וכל מסלה, ושפעת גמלים וחמורים עמוסים יבול שדה וכרם באים העירה ונערים קטנים נוהגים בם, רוקדים כבני צאן ושרים כחוללים ומביאים בקול רנה וצהלה את כל הברכה, אשר עזרו להוציא בידיהם הקטנות, אל בית הוריהם. וילדים וילדות עולים המונים המונים בדהרות אבירים על צלעות ההרים, על מדרגותיהם ועל ראשיהם (אשר בושו ממערומיהם לפנים, אחרי היות העינים המביטות אליהם הלוך ורֹב בארץ, ויעשו להם חגורות–עצי תאנה וגפן ועץ שמן והדס), וקטפו משם ענפי ארז והדס ועץ שמן, עלי תמרים ועלי עץ עבות, וירדו בקול מצהלות ועטרות פרחים בראשיהם ושירי הלולים בפיהם ועשו סכות יפות ורעננות לשמוח בהן המה ואנשי בית אבותם שמחה שלמה ככתוב בתורה וככתוב… בלבבם ובנפשם. ושכניהם הקרובים והרחוקים באים אל סכותם ושמחים בשמחת חגיהם, אין פרץ ואין קנאה, אין פנים נזעמים ולא נפשות מרות, כי כלם שמחים, כלם שבעים רצון, כי פתחה הארץ את אוצרותיה, ותרק ברכה לכל יושביה שבעתים כיגיע כפיהם.–וכוכב תרבותי גם הוא יתחדש בקָרְבָתוֹ אל חיי הארץ והטבע ושב להיות לאור גוים וקרנים מידו לו על כל סביביו, כימי עולם וכשנים קדמוניות…

אלה אֶחזה לי – ונפשי תדרוך עז ובטחתי כי יש תקוה וכי עוד יזרח שמשי כקדם… הוי, מה טובות, מה יפות העתידות הנשקפות האלה ואשרי העודרים והעוזרים להקריב אותן אלי!

החרות, תרע"ו