עוד חרב אויב נטושה על פני הארץ, עוד נתכנו למלחמה הקשה, אשר לא היתה כמוה מיום שוב ישראל אל ארצו, עלילות וחליפות ומוראים גדולים – ויהודה המכבי, פטיש היונים־הסורים, מהר, אחרי השיבוֹ צור־חרבו עד ארגיעה, לאסוף ולאצור את ספרי הקֹדש, אשר זמם להם האויב, ככל אשר זמם לבעליהם, להכחידם מעל פני האדמה.

ומאז והלאה, כל ימי המלחמה הגדולה והארֻכּה, מלחמת עולמים, אשר היתה אחרי־כן בין ישראל ובין צורריו מדור לדור עד אחרית הימים, לא ימוש עוד הספר, המֻּצל מכליון, מפי העם ומלבבו ומבין זרועותיו: עמו היה בצרה בהקדיש רומה, ממלכת האליל, ואחריה רומה החדשה, עליו ועל קדשיו מלחמה בעוד היותו בארצו, עמו גלה מעל אדמתו ויתהלך באשר התהלך ויתענה באשר התענה, עמו בא באש ובמים ובכל נחלי בליעל, ראה אור וחשך, חיים ומות חליפות, אותו אמץ לו, בכל הסערות אשר הדפוהו, כאשר יאמץ איש אל לבו את מחמד עיניו ביום מהומה ומבוסה או כאשר יאמץ ההֵלך אל עצמו ואל בשרו את אדרתו ביום סער וסופה; והוא גם הוא כלכל את העם בכל נדודיו – הארון נשא את נושאיו – נתן לו תקומה באין מכון לשבת, עֹז ותעצומות באין כח הזרוע, וייניקהו, אחרי נִתּק מעפר גזעו, לֵח וכח וחיי עולם ממעון הנשמות מעָל.

כי הספר יָעֹז לעם מהמון גבורים וחיָלים וכלי־קרָב; הוא יחיֵהו בעודו והוא יתן לו שם ושְאָר וזכר עולם אחרי בוא חליפתו. דברי ימי המדינות לפנים והיום יורונו, כי עם קטן וגדל־רוח נכון מצבו ונכונה אחריתו מעַם עצום אשר רחבי ארץ ויד חזקה לו – ורוח אין. גם העמים אשר ספריהם בִלו אותם (היונים, הרומים), במותם נקראם חיים, כי עוד רוחם מרחפת על פני האדמה וזכרם עודנו חי בקרב בני האדם; דמיונם ככוכבים, אשר שבו אל התֹהו זה כמה וקרנים מידם לנו עד היום; תחת היות העמים אשר בִלו המה את ספריהם (ההודים, הערבים) כחנוטי עולם, כהמונים, אשר גם בחייהם נקראים מתים. – שימת עין על נפוצות ישראל בימים הראשונים והאחרונים תראנו גם היא, כי, אם מעבר מזה, בכל המקומות אשר ישבו שם היהודים קהל גדול יחדו, השתמר הספר בתוכם, הנה בכל המקומות אשר החזיקו היהודים בספר – בכתבם ובלשונם – היה גם הוא להם ברית מלח עולם, יסוד מחזיק ומשמר לעם; תחת אשר בעזבם אותו הם הולכים ונמקים (גרמניה, איטליה, אונגריה, ועוד).

הספר והעם – הנשמה והגוף – חֻבּרו יחדו כל ימי היות המלחמה חזקה, גלויה, הולכת וסוערת על ישראל – עד אשר רפתה מעליו המלחמה מחוץ או עד אשר שִנתה פניה ודרכה מקדם: הלוחם, הצר הצורר את ישראל מעולם, חדל לשוּף ראש, להשפט בחרב ובאש, להשתער פנים אל פנים לעיני השמש, ויָשב לאחוז בתחבולותיו אשר התהפך בהן בימי מלחמות החשמונאים פעם בפעם, ויסוג אחור בערמה למען עשות במחשך מעשהו, לחתור במסתרים תחת מצב רגלי עם חֶרמו, להשחית רבים בחלקלקות ובהתחברות אל בוגדים מבית; תחת יד חזקה בא פה חָנֵף, תחת השמדות – הזִכּוּי (אשר נותניו דרשו מאת העם היהודי להקדים את מחירו, את ההתבוללות בגוים), תחת הרוח – קרני השמש. אז דמו הרואים לעינים ולא מרחוק, כי אמנם בא הקץ גם למלחמה גם לשנאה המולידה אותה וכי שלום אמת, שלום עולמים, יהיה מעתה לישראל בגוים. אז נִפתָּה לב הנצורים ולא הוסיפו עוד להחזיק במעוזם, לערוך מערכותם, לעמוד על נפשם, על דגלם, כקדם; אז הרפו היהודים, אבות ובנים יחדו, ידיהם מן הספר, מָגִנם ומשגַבּם, ההֵלך השליך את אדרתו מעליו בזרוח לו השמש כמעט, ויעמוד בלי מחסה ליום שוב עליו הסערות, כיום הזה – ואז קמה עליהם מלחמה מבית, מלחמה בין החיים ובין הכליון… ואז סר כח העם מעליו, פתיל חַיָתו חשב להנתק והרקב החל לעלות בעצמיו, רקב אשר הרבה לאכול בישראל בשנים־שלשה דורות מאשר אכלה חרב אויב בימי אלפי שנה.

האבות, חניכי הדור ההולך, עודם משעשעים נפשם במשאות שוא ובמדוחים שכבר היו לרוח, עודם חולמים חלומות אהבה ואחוה בין ישראל לעמים או נתונים הם למעשיהם ולסבלותם ולמלחמת החיים, הקשָה על היהודים שבעתים מאשר על יתר האדם; והבנים, צעירי ישראל, מוסדות העם בדור יבא, השליכו את דגלנו, את הספר, מידם זה כמה, עד בלי דעת עוד מה היהדות הזאת, אשר בגללה ימררו את חיינו בכל אשר נפנה ומרור זה שאנו אוכלים – על שום מה. אמנם החלו רבים בהם לשוב אל עמם – בפיהם, אך לא בשפתם, זוכרים הם את ציון, קוראים הם בשם ישראל – בלשון עם ועם; דוגלים הם בשם יהודה המכבי – ורוח שקר בקרבם.¹, אגודות צעירים, תלמידי בתי הספר העליונים, נוסדו בדור האחרון כה וכה, במדינות אוסטריה ובארצות אחרות, אגודות הקוראות בשם ציון וישראל, וגם שׂוֹם שָׂמו להם שמות עברים לאומיים, שמות המעוררים בלב כל איש יהודי זכרונות קדומים, זכרונות יקרים… ואולם הרק אך בשמות נדגול ונעש חיל? השמו צעירינו אל לבם, כי לאומיות בלי לשון וספר – קנקן ריק ואין בו, נשיאים ורוח וגשם אין? ואם שמו – מי מכלם נסו, מימי הוסדם יחד לאגודות לאומיות ועד היום זה עשרים וחמש שנה, להתודע אל עמם, אשר ינָהו אחריו, בלשונו, לדרוש אל שפתנו ואל ספרותנו, לדעת את דברי ימינו ואת פרשת חגינו מן המקורות הראשונים, את חגינו, אשר יחֹגו המה ביתר שאת וביתר עֹז מאבותיהם התמימים? הנה הם חוגגים עתה את “חג המכבים” בראש הומיות, הנה הם מחליצים עצמותיהם, מלמדים ידיהם לקרב, נלחמים מלחמת תנופה עם “חבריהם”, שונאיהם מנדיהם" ואומרים לכל: צאצאי המכבים אנחנו וכבודנו לכלמה לא נִתן… הוי גבורים לערוך חגיגות ולשיר שיר “התקוה” ו“שם במקום ארזים” אהה, שם במקום הארזים אשר גִדל עמנו לפנים על כל אפיקיו, ימָּצאו עתה אזובי קיר, צמחי טרף, קטני־עם – וארז אין!), הוי אנשי חיל להלחם על כבודם מלחמת הזרוע; ולהכּוֹן למלחמת הלאום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, לעשות אשר יוכלו להלחם על כבוד עמם, המנֹאץ בפי כל סופרי הגוים זה אלפי שנים, אשר יֵדעו גם הם עם לבבם את כל יקר העם הזה ואת כל כבודו ואת גדלו – לדבר הזה לא יקחו להם מועד! ומי יגיד לגבורינו אלה כי “הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים”, כי אבותינו החשמונאים, אשר זכרון גבורותיהם יחֹגו ובכבודם יתימרו ובעקבותיהם הם אומרים לצאת, היתה ידם אחת אוחזת בחרב והשנית – מחזיקה בספר!

אם ככה יוסיף העם לנער כפיו מן הספר, אז יש יום – הה, מה נורא הרעיון הזה כי יעלה על לב איש יהודי! – ובא הקץ לישראל ולספרותו גם יחד: העם לא יבַלה את ספרותו, כי אין לו ארץ, אשר תהיה לו מקור חיים תחת הספר; וספרותו לא תבלה אותו להיות נחלת גוים אחריו, כי הלשון קיר ברזל בינה וביניהם, לשונות היונים והרומים עברו אל עמים אחרים, יען אשר בעליהן המה הוקירו אותן ויחזיקו בהן בכל עז ויתנו להן מהלכים עד למרחוק ויעירו ויעוררו את הכבוד ואת הגֹֹּדל – אם לא את האהבה – להם וללשונם בלב כל אשר היה להם דבר עמהם; ועל כנפי הלשון הלא תנשא ותעבור גם הספרות אל מעבר לגבול. – לא כן לשון ישראל וספרותו מרב השנאה והבוז, אשר ישנאו ואשר יבזו העמים הנוצרים את העם היהודי, ינכרו את פרי רוחו בהיותם כתובים עברית, או את בעליהם, בהיותם כתובים בשפה אירופית… ולבוז הזה – למה נכחד את האמת ובדברינו לא יתערב זר – יתנו היהודים חלק לא מעט, היהודים, אשר לא נסו מעולם לעורר אהבה וכבוד לקנינם על פני חוץ ואשר הֵקֵלוּ אותו תמיד בתוכם. הלשון העברית – אף כי לשון כתבי הקדש היא – לא תהיה דרושה לגוים כל עוד איננה לשון העברים, ולספרות העברית לא יושם מקום בתוך ספריות העמים כל עוד גם העם גם חכמינו, רבנינו וספורינו בני המערב, אשר יכלו להיות אנשי הבינים בינה ובין רעותיה הנכריות, לא ידעוה ולא יכירוה ולא ישימו אליה לב. גם לבעליהן, לעם היהודי, לא יהיה שם וכבוד והכרה בתוך העמים כל עוד בוז יבוזו היהודים המה לראשית כל קניניהם. “קטן נתתיך בגוים, בזוי באדם” – זה עם שאין לו לא כתב ולא לשון…

ובכל זאת – ברית כרותה לעמנו, כי לא ימחה מספר חיים, ולשפתנו כי לא תשכח מפינו, ולספרותנו כי לא תחדל לפרוח. ישראל עם הפלאות שבע יפול – וקם, יבא עד משבר – ויחדש נעוריו. אל נא אפוא נוָּאש ואל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו. גם “בימים ההם” עמדו המתבוללים וה“חסידים” מנגד ורק מתי מספר באו אל תחת דגל יהודה וילחמו ויצליחו; גם “בזמן הזה” מעטים עובדי עבודת התחיה ומעט העם אשר אתם; אבל המעטים יהיו לרבים וההמון הגדול, כל בעלי הקצוות מזה ומזה, העומדים מנגד לנו ולכל מאמצינו, ישובו אלינו – אך אם נעשה מעשינו בכל לב ובכל נפש. יעשו נא נושאי דגלנו, לוחמי מלחמתנו וזקנינו, כמעשה יהודה המכבי והזקנים אשר היו עמו: חזקו ונתחזקה בעד עמנו, שיתו לבכם לספרי קדשנו, הצילו אותם, את נפש העם, מכליון, שימו אותם למשמרת – בלבות בניכם ובנותיכם. בזאת תחדשו את עם ה' המחֻלל בגוים, ההרוס מבית ומחוץ, ככל אשר חדשו אבותינו את בית ה' המחלל ביד היונים. אז יהל נר ישראל, המאיר מימי החשמונאים ועד היום, גם מעתה ועד עולם, ואז יחגו דורותינו עוד מאות, ואלפי שנים את חנכת בית ישראל ככל אשר נהג היום את חנכת המזבח והמקדש.

(המצפה, תרס"ט)