א 🔗
חברים רבים רגילים לומר: “עלינו לקבוע את השקפת עולמנו, את ‘האידיאולוגיה’ שלנו”. סבורני, שכאן מערבבים שני דברים שונים: פילוסופיה ופוליטיקה. קודם כל חייב כל אחד לברר לעצמו, כי במצב הקיים של התנועה החברתית אין תנועה פוליטית יכולה להטיל על החברים חובת אידיאולוגיה אחת, השקפת עולם אחת.
היה זמן, שבו היו מתחילים בתעמולה סוציאליסטית לא רק בתורה החמרנית, אלא היו פותחים אפילו בדארוויניזם, היו ימים שחשבו את הסוציאליזם למדע. בשעה שהתנועה הסוציאליסטית בעולם עשתה את פסיעותיה הראשונות (ואצלנו גם התנועה הלאומית) היתה שרויה בשלב של הכנת כוחות, היה עיקר התפקיד: לעורר את הכרת ההמונים ולארגנם. טבעי היה, שאותה שעה תפסה הסיסמה, המלה, את המקום הראשי, האמונה ב“פרוצס הסטיכי” יכלה לתת אומץ־לב לאותה קבוצה חלשה וקטנה של התנועה הסוציאליסטית להתחיל במלחמה כנגד האויב החזק: העולם הקפיטאליסטי. הסוציאליזם “המדעי”, המרכּסיזם, היה אז האמונה הטבעית של התנועה הסוציאליטית המתעוררת, וכך מסתבר, במידת־מה, שלטונו באינטרנציונאל הישן. (מעניין הדבר, שאותה שעה ניסו גם אצלנו לבסס את התנועה הלאומית ביסוס מרכסיסטי).
בעשרות השנים האחרונות, בייחוד בשנות המלחמה, אירעו שינויים ראדיקליים. חלקים גדולים של התורה המרכסיסטית נהרסו על־ידי החיים, חסידיו הנשארים יותר משהם קשורים לתוכו של המרכסיזם קשורים לשמו: כל מרכסיסט מפרש את המרכסיזם באופן אחר, סברותיו של האחד הן היפוכו של האחר. מי יעיז עוד היום להפיע כשתורת “הפרוצס הסטיכי” בפיו? הוברר שהמדע יכול לתת לנו רק את חוקי העבר ולציין את מגמות העתיד בכללותן. הוא יכול להבהיר לנו את תמונת ההוייה הקיימת, אך לאל ידו לקבוע לנו כללים מוצקים בדבר מעשה אשר עלינו לעשות וכיצד להתנהג. מפני שתכנית פעולות נקבעת בשורה האחרונה על־ידי המטרה, שאנו רוצים להשיג ואילו המטרה אינה נקבעת על־ידי המדע. ידיעת ה“החוקים”, חוקי המציאות, נחוצה לנו כדרך שנחוצה לאדריכל ידיעת חמרי הבניין ותנאי הקרקע. שעליה הוא בונה.
באותה תקופה עצמה גדלה התנועה הסוציאליסטית ונעשתה כוח, שאינו זקוק עוד למשען ה“אמונה”. היא נכנסה לתקופה של תעמולה, של בניין. פקע כוח שלטונו המוחלט של ה“תיאוריה”. האידיאולוגיה גופה איבדה במידה מסויימת את ערכה. מצד אחד הוברר שבני־אדם עשויים לבוא מתוך השקפות עולם פילוסופיות שונות לידי אותה מטרה עצמה ולידי אותם המעשים עצמם, מצד שני נתגלה, שחסידי אותה אידיאולוגיה עשויים להגיע לידי מעשים שונים.
בשעה זו נוצרה מפלגה מדינית לא על־ידי אחדותה של אידיאולוגיה, תהי מה שתהיה (זהו עניינם של תיאורטיקנים יחידים), אלא על־ידי אחדות המטרה ומעשים משותפים המוליכים אל המטרה. היא איננה קיבוץ של אנשים המאמינים בעניין אחד, אלא הנלחמים בשורה אחת לאותה מטרה עצמה.
גם אנחנו, אם ברצוננו שוועידתנו1 תביא תוצאות מעשיות, עלינו לסלק הצדה את שאלת ה“אידיאולוגיה”, או השקפת עולם פילוסופית, במקום זה עלינו לנסח בבהירות במדוייק את מטרתנו, את הדרכים המוליכות אליה ואת הכוחות שאנו רוצים ויכולים להישען עליהם. הכרח הוא לקבוע את קווי ההדרכה של פעולתנו, אם אין אנו רוצים לתעות בתוך המבוך של עבודת יום־יום.
הנה כי כן, שלוש קבוצות אלו של שאלות: מטרה, הדרכים והכוחות להם עלינו להקדיש את כל תשומת לבנו, וביחס אליהן אסור לנו להסתפק בשאלות ובסיסמאות סטראוטיפיות, שבּלו מרוב שימוש ואיבדו את תכנן הממשי. כדי לברר את האמור לעיל, אעמוד על שלושה מושגי יסוד: ציונות, סוציאליזם ואינטרנציונליזם.
הסיסמה ציונות צריכה היתה לכאורה להיות ברורה בהחלט. הלא היא מגודרת במסגרת העם המשמש לה נושא, ובמסגרת הארץ, שהיא מטרתה, הציונות הכריזה על תחיית העם והארץ. אולם הסיסמה לא הכילה, ולא יכלה להכיל, ניסוח ברור של המטרה, של מהוּת תחיית העם והארץ ופחות מזה יכלה להראות במדוייק את הדרכים להשגת המטרה. אנו רואים, איפוא, שבשל הניסוח הבלתי־ברור של המטרה והדרכים מתגברת הדיפרנציאציה בקרב התנועה הציונית. ככל שההסתדרות הציונית תתחזק, ככל שתקיף שכבות רחבות, ככל שיעברו מדיבור למעשה, כן יתבלטו ההבדלים. תמימות היא להתאונן על כך ולקרוא לאחדות סתמית. אמנם, המצב של הציונות איננו מעודד. הקשיים גדולים ויש צורך בשיתוף כל הכוחות בתחומים רבים, אולם שיתוף פעולה זה אין פירושו: לפורר את הקבוצות השונות ולטשטש את חילוקי הדעות ולגעור באלה החושבים אחרת כאילו הם בוגדים. פירושו: לאחד כל מה שניתן לאיחוד, מתוך מתן אפשרות לקבוצות הבודדות להוסיף ולהיאבק למען רעיונותיהן. אולם שתי תביעות צריך להציג לכל הקבוצות: א. מעשים. כל מי שיש לו דרך, חייב להראותה בדיבור ובמעשה; ב. שלא להפוך את תהליך הדיפרנציאציה להתפלגות קפריזיוזיות של כוחות, שלא לקרוע את הקשר המאחד את כל העם.
יותר מזה נתערפל במרוצת הימים המושג “סוציאליזם”. הואיל ומקורותיו שונים והוא נפוץ בקרב עמים רבים, לא היה סוציאליזם גם עד המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] תנועה אחידה. ביסודו של דבר היה לכל עם סוציאליזם שלו, ואפשר היה להבדיל היטב בין טיפוס הסוציאליזם האנגלי ובין הצרפתי, הגרמני והרוסי. אולם בעשרות השנים האחרונות היו המרכסיסטים הגרמנים המושלים בכיפה. האינטרנציונל היה נתון להשפעתו המכרעת של כיווּן זה. השפעתו היתה ברוב הארצות בלתי־מוגבלת ואף ברחוב היהודי פרש את שלטונו. הסוציאליזם המרכסיסטי היה, כאמור, מותאם לאותו שלב של התפתחות, שעליו עמדה התנועה הסוציאליסטית בין הפועלים הפרוליטאריים, וכאשר מישהו כינה את עצמו בשם סוציאליסט, היה ברור מהו רוצה ומה עליו לעשות.
העבודה היתה, כאמור, עבודת תעמולה, ארגון, הפחת רוח מהפכנית בהמונים ומלחמה להטבת מצבם של הפועלים. עצם הגשמת הסוציאליזם נדחה לימות המשיח. התחילה להשתלט התיאוריה שהתנועה היא עיקר ולא המטרה. על המטרה לא דיברו כלל. בזכות צורות אלו של פעולה יכלה תנועה סוציאליסטית לשמור על אחידותה.
אולם, ההבדלים גדלו והלכו עם חסנה של התנועה, עם גידול מסגרת עבודתה. המלחמה הביאה את הדברים עד כדי משבר גלוי. מעשה ילדותי או דמגוגי הוא להאשים עסקן פלוני או אלמוני במשבר זה. הסיבות עמוקות יותר, ואחת מן העיקריות שבהן היא, שהתנועה הסוציאליסטית עלתה בארצות רבות מדרגת כוח כזה, שלא יכלה עוד להסתפק בעמדת אופוזיציה, אלא אנוסה היתה ליטול עליה אחריות לגורל העם והארץ ולעבור למעשי יצירה. כאן נתגלה שהחלקים השונים של התנועה, שהיתה עד כה אחידה כל כך, מבינים לעתים קרובות את המטרות והדרכים הבנה שונה מאוד.
לא שאלות האידיאולוגיה, תפיסת העולם החמרנית או האידיאליסטית, לא האדוקים במרכסיזם ולא מרכסיסטים רביזיוניסטים פילגו את האינטרנציונל ואת המפלגות השונות לארצותיהן, אלא הבעיות המדיניות האקטואליות, הקשורות לעניין המטרה ותכנית הפעולה, כגון דמוקרטיה או דיקטטורה, מהפכה חברתית או אבולוציה, הגנה לאומית וכיוצא באלו השאלות. חסידי תיאוריה אחת, שנקראו בשם אחד, נעשו אויבים בנפש זה לזה ובמלחמתם ההדדית לא נרתעו מפני שום אמצעים, אף לא מפני תליות ויריות הדדיות.
אין מקום לסברה (כדעתם של סוציאליסטים רבים במערב אירופה, ביחוד חסידי האיטרנציונל הווינאי), שכל אלה אינם אלא חילוקי־דעות שבטכסיס, שוני בהערכת המצב, אם כבר הגיעה “השעה” או לא. לאט־אט מתברר גם לאלה, שבעצמם לא טעמו את טעם הגן־עדן הרוסי, שיש כאן חילוקים עקרוניים הן בטקטיקה, והטקטיקה בימינו תפקיד עיקרי לה, והן בהבנת המטרה של התנועה הסוציאליסטית. הטקטיקה של האינטרנציונל השלישי היא במידה רבה תוצאה של תפיסת המטרה הקומוניסטית. רק המומנטים השליליים, שלילת הקפיטליזם, מאחדים את כל הכיווּנים הסוציאליסטיים. המינימום של דעות משותפות היה מספיק בתקופה הקודמת, אבל עכשיו עם הבנייה, הרי זה מעט. כל כיווּן סוציאליסטי, אם הוא רציני וכן, מוכרח להשיב תשובה ברורה על השאלות האלו של מטרה ודרכים. ההכרזה התמידית: “אנו סוציאליסטים, סוציאליסטים כשרים, סוציאליסטים שלימים”, מתוך התחמקות מתשובה ברורה על השאלה: "ובכן? – לא תשכנע שום איש ולא תיצור תנועה בריאה. בימינו מעריכים תנועה לא לפי שמה, אלא לפי תכנית פעולתה, לא לפי האני־מאמין הרשמי שלה, אלא בעיקר לפי הדין־וחשבון של מעשיה. מבחינה זו מעניינת הדוגמה של תנועת הפועלים האנגלית, זו מפלגת הפועלים האדירה ביותר בעולם: אין היא מוכתרת בתואר מפלגה סוציאליסטית, ואף־על־פי־כן הקשיב על העולם לכל דיבור שנשמע במועצתה בברייטון, ואפילו הקומוניסטים נכספו להיכנס תחת כנפי “המפלגה הריאקציונית”, שהיא משען האינטרנציונל השני. בו בזמן פועלת באנגליה המפלגה שנקראה קודם לכן הסוציאליסטית (עכשיו הקומוניסטית), וומי מתחשב בה?
אל יבינוני שלא כהלכה: אינני מזלזל בערך המלה והשם. אולם נלעג בעיני הפחד מפני השם והמלה והרדיפה אחרי השם גרידא. אלה הם שני חזיונות של “מחלת מלים” אחת.
יכול שיהא למלה כוח תעמולתי וערך חינוכי עצום והיא צריכה להיאמר. אולם כוחה יפה רק כשהיא איננה תחילה וראש לפרוגרמה מוגדרת בבהירות, אלא כשהיא תוצאה של פרוגרמה כזאת, כשהיא מבטאת הבנת המטרה, הדרכים שבהן הולכים והכוחות שעליהם נשענים.
אולם ההכרח שבהגדרה ברורה נראה ביותר בשעה שמתבוננים בבעיית האינטרנציונליזם והאינטרנציונל. העמדה אליה צריכה להיקבע כתוצאה של פרוגרמה עצמית. עד למלחמה, כשתפקידי האינטרנציונל היו בעיקר הפגנתיים, אפשר היה להסתפק בהכרת העקרון האינטרנציונליזם. עכשיו שוב אין הצהרות על סולידאריוּת ואחווה מוסיפות ולא כלום, וההכרזה על חלק “אורגני” או בלתי־אורגני של הפרולטריון העולמי שוב איננה עושם רושם. כל אחד משלושת האינטרנציונלים מייצג שיטה מדינית, שבהשפעתה קובע כל אחד את כיווּן פעולותיו הן מבחינה בין־לאומית והן מבחינה ארצית ולאומית. אם אנו רוצים לקבוע את יחסנו לאינטרנציונל, עלינו לראות תחילה אם יש התאמה בין שיטתנו ובין השיטה הכללית.
ב 🔗
ברצותנו להשיב על שאלת מטרתה של ה“התאחדות”, אנו נתקלים קודם כל בשאלה אחרת: הכוללת ה“התאחדות” בתכניתה בחוג פעולתה גם את עבודת ההווה? מבחינה עקרונית נתנה הוועידה בפראג תשובה חיובית ברורה. בצד המטרה להקים את חברת העבודה בארץ־ישראל הובלט התפקיד “לשנות את מבנה החיים של העם היהודי גם בגולה על יסודות של עבודה עצמית”. על כן מופרכות כל הטענות כנגד ה“התאחדות” הרוצה, כביכול, להגביל את עבודת ההוֹוה בארגון “יציאת מצרים” חדשה, כי היא רואה את הגולה רק כמקור לכוחות בשביל ארץ־ישראל, או שהיא מתנגדת בכלל לעבודת ההוֹוה. יסודן של טענות אלו הוא באי־הבנה או בסילוף זדוני. האמת היא, שבפראג הסתפקו בהכרזה בלבד. בלי לומר במפורש, שהעבודה בארץ־ישראל והעבודה בגולה הן בשבילנו שני חלקים בלתי־נפרדים של שאיפה אחת: שחרור העם היהודי. ההחלטה בפראג בדבר עבודת ההווה באה כפשרה בין שני כיווֹנים: האחד, שרצה לצמצם את פעולת ה“התאחדות” רק בארץ־ישראל, והאחד, שביקש להרחיבה על פני כל תחומי חיי היהודים. כאשר קיבלו בתורת פשרה את ההחלטה העקרונית, הניחו להסתדרויות הארציות אבטונומיה גמורה בתחום ההגשמה. אולם כיצד אפשר להגשים שאיפה זוֹ ואילו חובות של פעולות מדיניות וכלכליות היא מטילה, באילו יחסים אנו נכנסים אגב הגשמה זו עם העמים מסביב ועם תנועות הפועלים שבתוכם? – על כל השאלות הללו לא ניסתה פראג אפילו לתת תשובה. היחיד, שאמר בענין זה משהו, היה א.ד. גורדון, שהעמיד במרכז פעולתנו המדינית את המלחמה לזכוּת על אדמה, במרכז פעולתנו הכלכלית – את, העברת העם לחקלאות בארץ־ישראל ובגולה. אולם כמעט ששכחו, שבגולה אין אנו יכולים לבנות באופן עצמאי את חיינו הכלכליים והחברתיים, שאנחנו בגולה רק חלק קטן מן החיים הסובבים אותנו, שאנו מוכרחים ממילא להסתגל לסביבה במעט או ברוב, ולפיכך, אין השינוי הראדיקלי של חיינו בגולה, במידה שהוא בגדר אפשר בכלל, יכול להתחולל אלא עם השינוי המתאים של הסביבה. זוהי הסיבה, שההחלטה בדבר עבודת ההוֹוה נשארה למעשה בלתי־פוריה.
הוועידה השניה תצטרך לעיין בבעיות אלו. עלינו להכיר בכך, שארץ־ישראל לא תיבנה כל עוד העם בגולה הוא מפורד ובלתי מאורגן, וציבור הפועלים בארץ־ישראל יהא תלוי בחסדם של אחרים כל עוד תנועת־העבודה הציונית בגולה תהא חלשה.
הוועידה השניה תצטרך גם להשלים את ההחלטה, שנתקבלה בפראג, בדבר “יצירת חברה עובדת חפשית בארץ־ישראל בלי מנצלים ומנוצלים”. החלטה זו היא יסוד עקרוני של ה“התאחדות”. היא מנסחת את מטרתנו הראשית, ולפיכך היא צריכה להיות מורה־דרך בפעולתנו. אולם היא סכמתית יתר על המידה בניסוחה, מכאן ההתקפות שנערכו עליה מכל צד. מחד גיסא אומרים, שההחלטה איננה מדגישה את המטרה המדינית של הציונות, ששאיפתה איננה ליצור בארץ־ישראל חברה יהודית, אלא לעשות את ארץ־ישראל ליישוב יהודי ולהווֹת בו רוב יהודי ומרכז מדיני; אולם מאידך גיסא מאשימים את ה“התאחדות” ב“זעיר בורגנות” ובטשטוש המומנט הסוציאליסטי. נוסף לכך מתנגד א.ד. גורדון בחריפות יתירה להכנסת עצם המושג “חברה” לתוך מטרתנו. גורדון רואה רק את האומה כמשהו אורגני. המושג “חברה, הוא בעיניו ענין מכני, חיצוני, המציין רק את צורות החיים, בעוד שגורדון מבקש ליצור בעיקר לא את הצורה אלא את עצם החיים, אדם חדש, עם חדש. על כן מציע גורדון במקום “חברה עובדת” – “עם עובד”. בזה הוא רוצה גם להדגיש את האופי הלאומי של רעיוננו בניגוד ל”אופי המעמדי" של הניסוח הראשון. לדעתו, המושג חברה “עובדת” הוא תולדה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והסוציאליזם, טוען הוא, איננו שואף ליצור אדם חדש, לשחרר את כל העם על־ידי שיבה אל הטבע ולעבודה חפשית שאין עמה ניצול, אלא מניח את פילוג העם ומסתפק בשינוי חלוקת־הכוחות בעם ורוצה להשליט את מעמד הפועלים במקומה של הבורגנות.
יפה הוא הלך־דעותיו של גורדון, המוצא את ביטויו במונחים “עם עובד”, “עם אדם”. בשעה שגורדון רוצה להדגיש את ההבדל בין תנועת השחרור שלנו ובין הסביבה הסוציאליסטית, הצדק אתו במידה רבה. מצבם של אומות־העולם הוא שהעם וארצו, המשק והפועל הם עוּבדות קיימות. בעיית הסוציאליזם היא רק בארגון המשק והעבודה ובשחרור נושאם מכל ניצול. זאת היא במידה רבה שאלת השלטון. אפשר לנסח את מטרת המלחמה הסוציאליסטית כמלחמה לזכות על כל תוצרת העבודה. מה שאין כן מצבם של היהודים. לפנינו הבעיה המופלאה של תחיית העם והארץ, קיבוץ נדחי ישראל והחזרתם לעבודה ולקרקע. על כן מטרת תנועת השיחרור שלנו – זוהי מהות הציונות והסוציאליזם שלנו – השגת אפשרות לעבודה יוצרת וזכות על כל פירותיה. על כן המלחמה לסוציאליזם של העמים האחרים היא במידה גדולה כל כך מלחמה חיצונית למען שלטון מדיני. ואילו בעיית השחרור שלנו היא בעייה של “יצירה”.
אולם אם בנוגע לענין הנ“ל צדק א.ד. גורדון, הריהו בלתי־צודק לגמרי בהעמידו את הלאומיות כנגד הסוציאליזם. זהו במידה רבה משחק במלים. הסוציאליזם, ביחוד הסוציאליזם העממי, איננו שואף כדעת א.ד. גורדון, לשנות רק את חלוקת השלטון, לשחרר מעמד זה או זה ובמקום שכבה שליטה זו להעמיד שכבה אחרת; הסוציאליזם רוצה לבטל אי־שוויון ואת עצם החלוקה למעמדות ולשחרר את כל העם, רק אם מלחמה זו נתמכת על־ידי הרוב המכריע של העם, על־ידי כל העם העובד, רק אז עשוי הוא להצליח. לפיכך השתמשו ה”נארודניקים" הרוסיים2 בצדק גמור כמושג “עם עובד”. אין כל סתירה בינו לבין חברה עובדת.
אמנם, המושג “חברה” הוא חיצוני יותר ומציין בעיקר צורת החיים. אולם עלינו לזכור, שתפקידה של מפלגה פוליטית היא בעיקר מלחמה לצורות אלו או אחרות של החיים. בהתאם לייחודה של מטרתנו בהתאם לערכו המיוחד של מומנט היצירה בתנועתנו, קיבלנו את התביעה לחלוּציוּת וניסינו ליצור מזיגה של תנועת־המונים והיחיד. אולם תהא חשיבותם של החלוּציוּת וחינוך היחיד אשר תהיה, ברור, שגם עלינו להעמיד במרכז פעולתנו את המלחמה לצורות־חיים מתאימות ולא רק את יצירת האדם החדש, אם אנו רוצים לשמור על אפיה ההמוני של המפלגה ולא להיות לכת או למיסדר. למפלגה פוליטית הושם גבול. אין היא יכולה ואין היא צריכה ליטול על עצמה לפתור את כל הבעיות של חיי אנוש. הסוציאליזם איננו אידיאל מוחלט של אושר מושלם, של מלכות שדי עלי אדמות, אלא שלב נוסף בדחיפת ההתקדמות הנצחית. כל כמה שחשוב להגשמת החברה החדשה שתהא רמה מוסרית ורוחנית גבוהה לחבריה, הריני סבור, שתפקידנו, כתפקידה של כל תנועה סוציאלית ומדינית, ליצור את הצורות החברתיות והמדיניות שיאפשרו את התהווּתו של האדם החדש, ולא לנסות קודם לעצב את דמות האדם החדש.
פחות רצינית היא הביקורת מ“שמאל”. זו כמעט שנלחמת למלים בלבד ולא לתוכן. הייתכן, אומרת היא, שהמלה “סוציאליזם” חסרה בהחלטת פראג? באותה החלטה מדובר על “חברה עובדת חופשית על יסוד של עבודה עצמית בלי מנצלים ומנוצלים” ולא על “חברה סוציאליסטית” – בזה רואים המתנגדים כוונה להצניע את הסוציאליזם. האשמה זו היא, לדעתי, מחוסרת יסוד. אנו מדברים כאן על מטרת תנועתנו. ניסוח המטרה צריך להוכיח על שום מה אנו מתקראים סוציאליסטים, והשימוש במלים “חברה סוציאליסטית” לא היה מפרש הרבה.
לדעתי אין החלטת פראג שלימה. היא כללית מדי ויש צורך לצרף לה תוספות. אולם היא מדגישה את המומנטים, שהם תמצית הסוציאליזם כתנועת שחרור, כלומר, היא מעמידה את העבודה כיסוד החברה החדשה ושחרור מעבודה מכל ניצול ולחץ, חיסול אי־השוויון החברתי וביטול חלוקת החברה למשעבדים־מנצלים ומנוצלים־משוּעבדים. אולם, טוענים המבקרים, הלא אתם מתעלמים מן החשיבות הנודעת של הצברת (סוציאליזציה) המשק, הכלולה במלה “סוציאליסטי”. אחרים מונים אותנו כמפלגה “זעיר בורגנית”. אם מלת גנאי זו צריכה לומר, שה“התאחדות” איננה מפלגה פרולטרית, הצדק אתם. אנו מדברים על כל שכבות העובדים. שכן לא זו בלבד שאנו רואים בהן את הכוח שיכול להגשים את המשטר החדש, אלא אנו רואים גם את כל האלמנטים הפרודוקטיביים העובדים ברשות עצמם, כנושאי החברה החדשה ויוצריה. נכון הדבר שהסוציאליזם המרכסיסטי הכיר בסוציאליזציה של המשק כעקרון ראשי של הסוציאליזם ורואה משום כך רק את הפרולטרים, ביתר דיוק: רק את הפרולטריון של התעשייה הכבדה כנושא ממשי של הסוציאליזם. השקפה זו קשורה לכל התיאוריה המרכסיסטית בדבר התרכזות מפעלי המשק בעיר ובכפר, בדבר התחסלות של יחידות־משק קטנות ועצמאיות (בכוחם של חוקי ברזל כלכליים). אולם תיאוריה זו נתגלתה ברוּבה כמוטעית, ומאוחר במקצת לצאת עכשיו בסיסמאות אלו. מבקרינו שוכחים שני מומנטים: א. הצברת אמצעי הייצור, בייחוד אמצעי הייצור העיקריים, הנחוצים למען ביטול שלטון אדם באדם; ב. הצברת הכלכלה עצמה, הצברת תהליך הייצור.
ברור, שכדי לסלק את הכאוֹס הכלכלי השליט בעולם הקפיטליסטי, יהא צורך להסדיר במשטר הסוציאליסטי את כל הכלכלה, בייחוד את עניין התיווך וחלוקת המוּצרים. אולם עדיין צריך עיון, אם ועד כמה עצם הייצור ירוכז ויסודר ובאיזו מידה ינצח “המפעל הגדול” ועד כמה ישמור היצרן, בייחוד בכפר, על עצמאותו. שאלה זו מתייצבת בזעיר אנפין כבר כיום בארץ־ישראל בשעה שמדברים על מושב־עובדים וקבוצות.
הוויכוח בין הקבוצה והמושב עדיין לא נתיישב ובדחותנו את הסוציאליזם המרכסיסטי הרכזני “הממלכתי”, אנו יכולים להכיר בשתי צורות המשק כמתאימות לאידיאל שלנו בדבר החברה החדשה. פירושו של דבר, שאמצעי הייצור שייכים לחברה ואילו המשק יכול להיות שונה, על כן השתמשנו במושג עבודה עצמית, שהוא נרחב.
לא רק אנחנו הבינונו ככה את הסוציאליזם. סיסמת משק הפועלים מקורה בנארודניקים הרוסים: פועלי צרפת מנסחים את מלחמתם כמלחמה נגד ה“פאטרונאט” ואת מטרתם כמגמה של “חברה ללא בעלי־בתים ופועלים שכירים”, כיוצא בזה.
שחרור מעבודה מכל ניצול ומכל לחץ – זוהי תעודתה של תנועת החירות החברתית.
תרפ“א (1921). [”אונזער רוף"].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.