ביקורו הראשון של א. קפלן בארץ־ישראל חל בשנת תרפ“א (סוף 1920). הוא נכח בוועידת־היסוד של הסתדרות העובדים הכללית בחיפה; ביקר בערי הארץ, במושבותיה וביישובי־העובדים המעטים שהיו אז; התעניין במצבם של העולים החדשים, החלוצים שטיפל בעלייתם לארץ; השתתף בישיבות ובמועצות של מפלגת “הפועל הצעיר” ומוסדות ה”התאחדות".

את רשמיו מהמצב בארץ מסר במכתבים לחבריו במשרד־העולמי של ה“התאחדות” בווינה. אחדים מהמכתבים פורסמו בבטאון ה“התאחדות” “בדרך”, שהופיע באותה שנה בווינה. הוא חתום עליהם פ. (האות השניה של קפלן).

ניתנים בזה ארבעה מכתבים שנתפרסמו ב“בדרך” וקטעים ממכתב שנכתב “בדרך לירושלים”.

 

ועידת היסוד של הסתדרות העובדים    🔗

דבר ועידת הפועלים בחיפה ותוצאותיה ודאי הגיע כבר גם אליכם. הוועידה הצליחה ותוצאותיה משביעות אותנו רצון. סוף־סוף הוקם בניין העובדים. הסתדרות הפועלים הכללית המקיפה את כל ציבור הפועלים בלי יוצא מן הכלל. הצלחת הוועידה הזאת הנה בלי ספק תוצאה ישרה מפעולתנו המפלגתית בשנתיים האחרונות. במשך כל הזמן הזה גילינו יכולת רבה בסעיפי פעולה ממשית שונים. הראינו בחיי העבודה אקטיביות רבה, סללנו את הדרך להתחלת העלייה ולא פחותה מזאת היתה פעולתנו החברתית והציונית מזמן הפירוד בפתח־תקוה. את הערכתה הנכונה של פעולתנו ראינו בעת הבחירות לוועידת הפועלים הכללית.

העבודה המעשית, סידור האנשים בעבודה, הטיפול בעולים שמספרם הגיע לאלפים אחדים, וכל יתר הפעולות הציבוריות – גרמו להזנחה רבה של הפעולה המפלגתית־ההסתדרותית. לא הספיק הזמן וחסרו עובדים שחלק מהם הם כל הזמן בעבודתנו בחוץ־לארץ. אולם למרות פעולת ההסתדרות החלשה, ההכנות הבלתי־מספיקות מצדנו לקראת הוועידה בחיפה, הוכיחו הבחירות את יחס ציבור הפועלים לעמדת “הפועל הצעיר” בשאלת הצורה והאפנים ליצירת חזית עבודה מאוחדת בארץ. 1350 עובדים במושבה ובעיר הצביעו בעד עמדת “הפועל הצעיר”, לעומת 250 שהיו אתנו בוועידת פתח־תקוה. נוסף ל־27 צירים, שנבחרו באופן ישיר על־ידי 1350 בוחרים, היו לנו בוועידה עוד שלושה צירים, חברי “הפועל הצעיר” שנבחרו ברשימת “העולים החדשים”.

בוועידת חיפה התאמתה ההנחה שהנחנו כל הזמן, כי רק על־ידי התגברות והתחזקות פעולת המפלגה בארץ ופעולת ה“התאחדות” בגולה – נגיע להקמת חזית העבודה המשותפת והמבוקשת.

תוקף הרגשתנו העצמית שנבע מתוך הרגשת יכלתנו בעבודה, נוכחות קבוצה כמותית ומשפיעה של צירים – שמו קץ לתביעת ה“איחוד הגמור” וביטול המפלגות האוטופיסטית. לולא תוקף עמדתנו וההכרה שרכשה לעצמה בקרב חלק גדול מהעולים, היתה גם בחיפה מתלקחת התאווה הקנאית לזַכּוֹת את נשמת “הפועל הצעיר” ויתר חלקי ציבור הפועלים ב“גאולת” האיחוד הגמור באותה נוסחה שזרעה שנאה, רעל והתפוררות בקרב מחנה העבודה בארץ. במקום “הרעיון” של איחוד גמור, שגרם לייסורים רבים בחיי העבודה והביא לידי פעולה נפרדת, ניצח המעשה המאחד, שהביא שוב את משפחת העובדים לשלימות הסתדרותית ובפעולות מסויימות לשיתוף וסולידריות.

בחיפה הוקמה ההסתדרות הכללית של הפועלים בארץ, שתקיף את הפעולה הכלכלית־יישובית המעשית, ולפי החלטות הוועידה תעסוק גם בעבודת התרבות, באותה המידה שהיא משותפת לכל ציבור הפועלים. לפי התכנית שנתקבלה בחיפה תוכל ההסתדרות לכלול בתוכה את כל הפועלים העברים בארץ בלי יוצא מן הכלל, החל מהתימני העובד הדתי ועד הפועל הנמנה עם “פועלי־ציון” הקומוניסטיים. התכנית שנקבלה בחיפה הנה, בהפחתות והוספות בלתי־עיקריות, התכנית שהוצעה על־ידי “הפועל הצעיר” ושאותה הצענו גם בפתח־תקוה ושהרוב אז לא רצה לקבלה והכריח אותנו לקבוע לעצמנו מדור מיוחד גם לפעולה המעשית.

כאמור, הכריעה בהרבה עמדתנו המפלגתית לנצחון המעשה המאחד. להשגת המטרה הזאת היינו מוכנים לכל דבר. כידוע, עסקו שתי המפלגות בעבודות שונות בשטח סידור הפועלים בחקלאות ובעבודות בעיר. כל העבודות האלו יוצאות מעתה מרשות המפלגות ועוברות לרשות ההסתדרות הכללית. אולם חוץ לעבודות האלה, שאין בהן כל חידוש ושהיו גם לפני הפירוד בפתח־תקוה, היו ל“הפועל הצעיר” סעיפי פעולה ומוסדות מיוחדים לו, שנתחדשו בעבודתנו במשך ימי הפעולה הנפרדת. בהתאמצות שלנו להקמת ההסתדרות הכללית העברנו לרשותה את סידור ענייני העלייה בארץ ובגולה. ככה מסרנו להסתדרות גם את “השדה”, הבמה החקלאית של העובדים שנוצרה על־ידינו. ברצון גלוי ובכוונה מראש עשינו את זאת, כי היינו מוכנים כל הזמן להבטיח בכל מחיר לעצמנו ולכל חלקי ציבור העובדים במה וארגון הסתדרותי בלתי־מפלגתי שווה לכל נפש עובדת בארצנו ושיסודו בעבודה ממשית וצרכי העובדים המשותפים.

בחיפה הושם איפוא קץ לפולמוס האיחוד והונח יסוד לפעולה המאַחדת המעשית של ציבור הפועלים. מחוץ לעבודה ממשית זו שתיעשה בכוחות מאוחדים תימשך הפעולה המחנכת החברתית והציונית של המפלגות בארץ.

התרכזותה של העבודה המעשית בידי ההסתדרות הכללית משחררת אותנו במידה רבה מהדאגות לספק צרכי יום־יום בעבודה של החברים ושל העולים החדשים ולהתמסר לעבודת המפלגה. מונים אנו כעת בארץ קרוב ל־5 אלפים עובדים במקצועות שונים. בזמנים שונים עד המלחמה היו לא יותר מאלף עובדים, שהיווּ את היסוד הקבוע של תנועת־העבודה. בעבודתו ובדרכי־חייו עלה בידי הקיבוץ הקטן הזה ליצור ערכים ומוסדות תרבות וחברה חשובים; ממנו יצאה להתחלות ודרכים חדשות בחיינו הלאומיים. בדרך של התפתחות עצמית ספוגת רעיון התחדשות בעבודה, רגש אחריות לאומית והתאמצות רבה הגיע הפועל העברי בארץ־ישראל להגשמה עצמית של אידיאלי העבודה.

עכשיו גדל ציבור הפועלים פי־כמה, אולם הגידול הזה אינו מביא עדיין את ההתחזקות המתאימה ואינו מבטיח עדיין כוח ועצמאוּת איכותית נוספת לתנועת־העבודה בארץ־ישראל. על במת העובדים, בייחוד בחיפה, הופיעו עכשיו זרמים וטיפוסים חדשים. מלבד החלוצים הביאה אתה העלייה גם את ה“פועל־ ציון” הקומוניסטי מבית־הספר הרוסי עם ה“יידיש” הדמונסטרטיבית בפיו, גם את “צעירי־ציון” מסוג מסויים, בעל הפבריקציה הפרוגרמתית הקלושה, ואלמנטים חדשים מ“השומר הצעיר”. אלה האחרונים הנם אמנם כוחות בעלי מסירות ובעלי סגנון לאומי מובהק, אולם עם זאת הם מלאי תסיסה ומאוויים נפשיים רבים השכיחים בתקופת המעבר שבין גיל הנעורים לגיל הבגרות ואת תוצאותיה החיוביות של התסיסה הזאת קשה עדיין לראות. נוסף לכל אלה זורם הנה גם אלמנט שעלייתו לארץ־ישראל מקרית היא לחלוטין ושהנהו חומר היולי במובן החברתי.

מזרמים סותרים, מכוחות בלתי־מבוגרים והלך־נפש שונה מורכב ציבור הפועלים כיום בארץ. העלייה נמשכת בינתיים וצריכה להימשך ומוסיפה כהנה וכהנה לתוך חיי הציבור המגוּוַן.

בתנאים הקשים הקיימים כיום בחיים בארץ, במשבר שבה נתונות הציונות והעבודה היישובית, אין מקום רב למעשי יצירה מבוססים. במצב דברים זה עלולים הכוחות השונים להכניס ערבוביה רבה במהלך תנועת־העבודה, להביאה למשבר וטשטוש ואת נושאיה לחולשה וכשלון.

במצב זה צריכה להופיע המפלגה בפעולתה המחנכת והמכוּונת. על “הפועל הצעיר” להגביר עכשיו את פעולתו המפלגתית כלפי פנים. כשם שהצליח בשנים שעברו להשליט מרוחו ומעיקריו על הכוחות השונים שמהם הצטרף אז ציבור העובדים, ככה מכירים אנו שעלינו להשקיע עכשיו את מרצנו בעבודה חינוכית מפלגתית הצריכה להביא את כל אלפי העובדים החדשים למדרגה של נושאי תנועת־עבודה מתמידה של הציונות בעבודה עצמית ויצירה משחררת בלתי־פוסקת.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

 

בין העולים החדשים    🔗

השאלה הראשונה המעסיקה את כל הבא לארץ היא: איך מסתדרים החלוצים בעבודה? כידוע עובדים על הכבישים כ־1,200 איש; רוב מניינם ורוב בניינם הם חלוצים שבאו מקרוב. הרושם הכללי הוא טוב הרבה יותר מאשר אפשר לקווֹת. בַּדאים הם האומרים, שאנשים למאות מתהלכים בטל ביפו ומבקשים עבודה, כי מאבדים את עצמם לדעת מחוֹסר עבודה, כי נשים מוכרות את עצמן ובדותות כאלה וכאלה. המצב באמת קשה. בכל שבוע נכנסים אל הארץ עולים חדשים למאות. הם מוכרחים לפעמים לחכות 10–14 יום, בקושי גדול אפשר לסדר בשבילם עבודות חדשות – אבל העובד גופו מרגיש אך מעט מכל הצרות הללו. הוא דווקא אופטימי, אולי יותר מן הצורך.

את רוב העולים מוכרחים לסדר רק בעבודות הציבוריות, לעת־עתה בכבישים. עבודה כזו יש במידה מַספקת. בארץ עובדים כעת כעשרת אלפים פועלים מצריים. הממשלה היתה מסכימה להעסיק במקומם יהודים. הדבר כשהוא לעצמו יש לו חשיבות גדולה, אך טובתו הכלכלית מוטלת עדיין בספק.

הממשלה משלמת לפועל כביש 17 וחצי גרוש ליום. פועלים יהודים אינם יכולים בשום אופן לעבוד בשכר זה. לוּ הסכימה למסור ליהודים את העבודה בקבלנות (מה שלא תמיד בגדר האפשרות) כי אז היו יכולים החלוצים לעמוד בהתחרות הודות לפרודוקטיביות הכפולה של עבודתם. הבעיה היא – איכות העבודה. נראה שדווקא בעבודות הפשוטות מסוגל הפועל העברי לעמוד בהתחרות עם הפועל הנכרי כשרק אינו עובד כשכיר יום. בכל הכבישים עברו משיטת העבודה היומית לשיטת הקבלנות, ז.א. קבלנות של הפועלים עצמם בלי תיווכו של קבלן שאינו פועל. בשבועות הראשונים יד החלוצים על התחתונה וקבוצותיהם עובדות בדפיציטים, אך אט־אט הם מתמַחים בעבודה, ובחודש השני או השלישי הם כבר מתחילים להשתכר. השכר הוא 30–35 גרוש ליום. הוצאות המחייה (כלכלה וכדומה) עולות ל־18–25 גרוש; באופן זה מצב־הרוח של חברינו, לאחר שהתגברו על הקושי של השבועות הראשונים, הולך וטוב.

צריך גם לשים לב לקושי מצד הסידורי שבדבר. לפנינו נסיון חדש. איש מאתנו לא ידע כיצד מסדרים מחנות של 100–500 איש בעבודה. מלבד זה היה מורגש העדר כסף וגם מחסור במכשירי־עבודה. לכן עוברים שבועות עד שמסדרים את המטבחים, עד שמשיגים אהלים. עד היום ישנים עדיין הרבה חלוצים על מחצלות שעל הרצפה.

הרבה מאוד סובלים מהמחלות השונות: קדחת, דיזנטריה, הצטננות. העזרה הרפואית אינה מסודרת כהלכה. המחנות הם לפעמים במרחק רב מן היישובים, במקומות שרבות בהם הבּצות, שאין בהם מים טובים וכו' וכו'. לוּ היה די כסף להכין כל מה שנחוץ, לולא עמדו מאחורינו מחנות החדשים, היושבים ביפו ומחכים לעבודה, לוּ היו לנו הסדרנים והנסיון הדרושים – אפשר היה לחסוך הרבה בריאות, דמים וכסף. אלא מזלנו הרע גרם, שכל צעד עולה לנו בקרבנות. כיום יש כ־15% חולים בין העובדים, ועתה עם התחלת הגשמים הסכנה גדולה עוד יותר.

ככל שהדבר תלוי בכוחותינו העצמיים, נעשים בכל יום תיקונים; משלמים אמנם הרבה דמי לימוד, אבל אנו מוסיפים ללמוד ולהשתלם. את זאת מרגישים החברים העובדים ומסיבה זו גם מצב־רוחם טוב. נוסף לזה עוזבים הגרועים שבפועלים אט־אט את העבודה, כי העבודה גופה הנה נפה מצויינת המנפה את הבר מהפסולת. יש הרבה ללמוד ממנה בנוגע לעלייה הבאה. אין ספק בדבר כי בירור החומר האנושי הכרחי, צריך אפילו להגבירו. יש להפנות את תשומת־הלב לגיל העולים, להכשרתם הטכנית ולבריאותם.

דוגמאות אחדות: בין עולים יש כ־15–17 אחוז צעירות. המטבחים אין ביכלתם להעסיק מספר עולות כזה, לא נעשו כל הכנות מתאימות לנערות לא בשדה ולא בעיר, והן מוכרחות ללכת לעבוד בכביש. אך העבודה הזו איננה לפי כוחותיהן. אמנם יש פועלות מצויינות שאינן נופלות בערך עבודתן מן הפועלים. אבל בכלל הן סובלות וגם העבודה סובלת. התוצרת שלהן אינה גדולה למדי, הן עובדות בדפיציט, ובמקום שיש חברות רבות מתחילים להתייחס אליהן כאל משא מיותר. עוד פחות רצויה היא התאמצותן בעבודה למעלה מכוחותיהן. הלא אלה הן העתידות להיות אמהות והעבודה הקשה משפיעה לרעה על בריאותן. שאלת הפועלות שהיתה תמיד קשה מאוד נסתבכה עוד יותר.

שאלת המחר היא פה שאלה כואבת. כל העולים באו מלאי תקוה להיאחז בקרקע, לעבוד בחקלאות. אבל אחד מעשרה מוצא עבודה בכפר, יתרם עובדים בעבודות הציבוריות או נשארים בעיר. עבודת העיר זקוקה למומחים: בעלי־מקצוע מנוסים – נגרים, סתתים, חוצבי־אבן, גודרים, מסגרים, נהגים – יכולים למצוא עבודה ארעית ובמשך הזמן להסתדר באופן קבוע, לפרנס את עצמם ואפילו את משפחותיהם. בעבודות הציבוריות אין זה לפי שעה אלא חלום. השכר איננו מספיק למחיית המשפחה. לכן אסור שיבואו לארץ אנשים בני 20–22 ומעלה, שאינם בעלי־מלאכה ובלי מומחיות מקצועית. לגבי אנשים בני 25–30 שנים מקבלת שאלת העתיד צורה קשה וטרגית.

אבל כל הפרובלימות הקשות האלה, ובכללן שאלת הסתגלות העולה החדש לכל צורות העבודה היוצרת בארץ, תמצאנה את פתרונן לא בתיאוריה כי אם בסבלות החיים ובמלחמה שיילחמו העובדים בטבע הרגלם ובתנאי המקום והאקלים.

הדרך לגאולה מובילה אך ורק דרך סבכי העבודה; הדרך הזאת ארוכה.

“בדרך” ג־ד, שבט תרפ"א, ינואר 1921.

 

“הפועל הצעיר” וה“התאחדות”    🔗

בשנה האחרונה הקדיש “הפועל הצעיר” בארץ את כל כוחו ומרצו מצד אחד לעבודה מעשית, ארגון העלייה וסידור הפועלים והעולים בעבודה ובארץ; ומצד שני – למלחמה בעד קיומו. בוועידת פתח־תקוה הציע “הפועל הצעיר” להתאחד על יסוד פעולה מעשית, וכאשר נפלה צורת־איחוד זו המשיך כדרכו בעבודתו וקיבל על עצמו את דבר ארגון העלייה באירופה וסידורה בארץ. ועידת חיפה¹ הכניסה שינויים גדולים בעבודת המפלגה.

בחיי המפלגות התחילה תקופה חדשה, נתגלו פרספקטיבות חדשות, בייחוד בשטח העבודה הפוליטית והחינוכית, הן בארץ־ישראל והן בגולה. המצב בארץ והמשבר בהסתדרות דרשו במפגיע לחזק עבודה זו. זאת הרגישו כל החברים, אבל לא ברורים היו דרכי העבודה ותוכן פעולת המפלגה, שהורגלה במשך שנים רבות לראות את תפקידה בעבודה מעשית. באותו הזמן נתהוו שינויים גם בחיי ה“התאחדות” העולמית, אשר בעשרת החדשים מיום היווסדה בפראג טיפלה גם היא בעיקר בפעולה מעשית, בעלייה.

במשך הזמן הזה עלו כארבעת אלפים חלוצים, שהיו לגורם בונה, מניע ובלתי־פוסק. ה“התאחדות” מילאה את תפקידה. עכשיו נמסר דבר ארגון העלייה וסידורה להסתדרות הכללית בארץ ולמחלקות העבודה, שבהן משתתפים באי־כוח כל מפלגות העובדים. ה“התאחדות” הספיקה להתבסס, להקים סניפים ולהתקשר עם הסתדרויות אחיוֹת ברוב ארצות אירופה, ועומדת עכשיו לפני תקופה חדשה של עבודה פוליטית רחבה. שני הדברים האלה: היחס ל“התאחדות” ותפקיד “הפועל הצעיר” בארץ היו הסעיפים העיקריים בסדר היום של המועצה שנתכנסה ביפו בימים כ“ח בטבת־א’בשבט תרפ”א. המועצה לא הכזיבה את התקוות שהחברים בארץ ובחוץ־לארץ תלו בה. היחס אל ה“התאחדות” מצד כל חברי “הפועל הצעיר” היה חיובי. הכל הרגישו, שמוכרחים לצאת אל הגולה, לחדש את ההסתדרות הציונית, לדבּר אל העם, לפנות אל העובד העברי בגולה, ליצור כוח פוליטי בתנועה, וב“התאחדות” ראו את הכוח המכריע בציונות, אשר יכוון את דרכי העבודה הציונית לקראת המטרה של יצירת עם עברי עובד בארץ־ישראל.

במועצה הקדישו הרבה זמן לשאלות הפרוגרמה, קביעת דרכנו בבניין הארץ ובירור יחס “הפועל הצעיר” אל הסוציאליוּת² ותנועת העובדים העולמית. היו חברים שהרבו לדבר לא על עיקרי הפרוגרמה, כי אם על נחיצות ואפשרות קביעתם. הובעו דעות, שבחיי הארץ המתהווים ומתגבשים אין עדיין צורך כלל וכלל, וכנראה שרק בגולה הדבר הכרחי. נשמעו הרבה דעות מעניינות וחשובות. בעצם נפגשו שתי דעות, האחת – השלטת בתוך חוגי “צעירי ציון” בגולה, הרואה ב“התאחדות” תנועה פוליטית, הדורשת ארגון ההמונים ופעולתם האקטיבית והנלחמת בעיקר בעד שינוי תנאי חיי החברה. בדרך זו המובילה משחרור הכלל אל גאולת היחיד הם חושבים ליצור חברה עובדת חפשית; הדעה האחרת – זו של “הפועל הצעיר” – הרואה את הדרך העיקרית לשחרור החברה בהגשמת הפרט והמעמיד את הגשמת האידיאל בחיי בפרט כעיקר ותנאי הכרחי בעבודתו ובפעולתו. הוא מרחיב ומעמיק את המושג המקובל הזה, ומדבר לא על יצירת חברה עובדת, כי אם עם עובד, עם־אדם. הרבה מן האמת הסוציאלית והמוסרית יש בשתי הדעות הקיצוניות הללו, אך ברי הוא כי הדרך אל תנועת־העבודה העברית מובילה בין שתי הקצוות הללו, ואת הסינתיזה הזאת עלינו למצוא. בהדגישם את עיקר החלוציות ככוח מוסרי מניע בעבודת הכלל והפרט, ראו בה את הדרך העיקרית, אך לא היחידה, והכירו את החשיבות הגדולה של פעולת המונים. בהתאם להשקפותיה היסודיות ציינה המועצה, שדרכנו בבניין הארץ היא דרך בניין חיובי, קונסטרוקטיבי, שתיעשה בעיקרה מתוך התמסרות חלוצית.

בקשר לאופי ה“התאחדות” עמדה השאלה על עבודתה בגולה. דעה כללית היתה שאי־אפשר לצמצם את העבודה בגולה בקיבוץ כספים, או אפילו רק בארגון העלייה. עבודת בניין הארץ היא עבודה לדורות וברורה היתה ההכרה, כי העבודה הזאת תצליח רק אם העם, ככוח מארגן, משתתף בה. ה“התאחדות” מוכרחה להתחיל בארגון העם וחינוכו ודבר זה דורש עבודת־הווה רחבה. מובן, החברים שללו כקודם את הגלות. אך הפעם הביעו באופן ברור כי בשללם את הגולה, הם מחייבים את עבודת הגולה בכל היקפה. הם רק דרשו, כי עיקר החלוציות במובנו הרחב הוא שיחייב ויכוון את דרכי ה“התאחדות” ותכסיסיה בחינוך ובארגון הכוחות העובדים והשואפים לעבודה, ביחסיה להסתדרות הציונית ובעבודתה הלאומית, המדינית והחברתית. בתשובה לדרישה שיבררו את הפרוגרמה ויתנו ביטוי לעמדתם הדגישו, שהחברים בגולה מוכרחים לעבדה מתוך עבודתם הם ולהציעה לפני ה“התאחדות” כולה. אין פרוגרמה נוצרת אלא במקום העבודה וכסיכום של עבודה, ולא מתוך יצירה חפשית ואבסטרקטית וצירופי אותיות מתות. נתברר, שלא הגיעה עדיין השעה לרכז ולנהל בארץ את כל העבודה. מן ההכרח שבגולה יהיה מרכז מפלגתי ושהמשרד הראשי לאירופה יהיה לא רק מרכז מעשי, כי אם גם אידיאולוגי־פוליטי.

בכובד ראש רב דנו בסעיף השני, תפקיד “הפועל הצעיר” בארץ. מצד כל החברים הובעה הדרישה לחזק את התעמולה והעבודה התרבותית־חינוכית, בפרט בין העולים החדשים. לארץ נכנסו אלפי חברים מארצות שונות, המדברים בשפות שונות. ברגעי המעבר המדכאים מחיי הגולה לתנאי עבודה קשים מרגישים החברים את עצמם בודדים ללא עזרה רוחנית וערנות מצד החברים והם באים בדרישות: מדוע עוזבים אותם לנפשם ואין דואגים לצרכיהם הרוחניים. במצב הקשה של אי־בניין וחוסר־עבודה משתמשים אנשי מ.פ.ס.ע. להטפה לתכסיס רבולוציוני כביכול והם מכניסים ארס והרס לחוגי הפועלים.

לפני “הפועל הצעיר” בארץ עומדת השאלה על עבודה שיטתית בקרב ציבור הפועלים והדרך העיקרית לזה הם החינוך והתעמולה הטבועים בחותם מיוחד של הגשמת דרישותיו העצמיות בעבודת כל פרט. אַפייני הוא הדבר, שמכל ההחלטות נתקבלה רק אחת פה אחד, הדורשת כי המפלגה תסייע לחברים במושבה ובפרט בעיר, שיתאימו את צורת חייהם ועבודתם לתביעות היסודיות של “הפועל הצעיר”.

חברי “הפועל הצעיר” עם כל הבדלי הדעות וההשקפות מאוחדים ברוח־חלוציות, בסבלי חיפוש הדרך המשותפים במשך שנים רבות. ביסודו של “הפועל הצעיר” תוססת הרגשה מוסרית חזקה, השאיפה לגשם את האידיאלים בחיי כל פרט. במובן זה דומה לפעמים “הפועל הצעיר” לא למפלגה פוליטית במובן האירופי, כי אם לחוג אנשים אחים הקשורים איש לרעהו בנימים אינטימיים, בעבודה משותפת ובחיפוש דרכים וצורות של חיים קיבוציים.

זמן רב הקדישה המועצה לשאלת המשבר בציונות ובארץ. כבבירור כל השאלות כן גם ביחס לשאלה זו הרבתה המועצה בביקורת עצמית. יחד עם ה“נחפשה דרכינו” ליוותה את המועצה גם דרישת “ונחקורה”, זה סוד כוחו של “הפועל הצעיר”. ואמנם הובלטה הנחיצות לבקר את מעשינו אנו ואת הדרך שאנו הולכים בה. במובן זה הוטל על המפלגה להתחיל בבירור צורות העבודה הקיימות, לסכמן ולהתוות את דרכי השלמתן, ולהשתדל כי החברים למקומותיהם יתלכדו לקבוצות ויכשירו את עצמם להתחלה של צורות עבודה חדשות. עם זה הוחלט שהמפלגה תתחיל באקטיביות יוצאת מן הכלל ובתעמולה והסברת המצב והתפקידים האמיתיים של הציונות. המועצה תבעה מאת האורגנים המנהלים של המפלגה בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ לארגן פעולה תכופה ונמרצת בשני שטחים: מצד אחד מלחמה כנגד הפוליטיקה של ההסתדרות הציונית עם מגמותיה הקפיטליסטיות ודרכי עבודתה המוטעות והמסוכנות, ומצד שני – חינוך המוני העם, זירוזם להתנדבות לאומית כבירה והכנתם לעבודת הבניין של המולדת.

בנוגע להסתדרות הפועלים הכללית הדגישו החברים את קשיי מצבה ותכנית עבודתה, הביעו את נכונותם להשקיע את מרצם בעבודתה וחייבו את החברים למקומותיהם להשתתף אקטיבית ביצירתם וביסוסם של מוסדותיה השונים. על עבודת הוועד הלאומי נמסר דין־וחשבון קצר, שעשה רושם קשה. הוועד הלאומי איננו תּופס בחיים את המקום הראוי לו כמוסד הלאומי העליון בארץ. הוכרה הנחיצות להגביר את השתתפות המפלגה האקטיבית בביסוס עמדתו ביישוב. נחוץ שפועלי הארץ אשר במסירותם וכוחותיהם נוצר הוועד הלאומי, יקדישו לו גם להבא את שימת־לבּם הראויה. במועצה הודגש הצורך להרחיב את ההוצאות הספרותיות (ביסוס הירחון “מעברות”, הוצאת “לעם”, הוצאת “הארץ והעבודה” ועוד). את החלק הכי גדול של סבל ההוצאות נוטלים חברינו בארץ על עצמם, אבל מן ההכרח, שגם מן הגולה יבואו לעזרתם. מתקופת העבודה הקודמת יצאה המפלגה בדפיציט גדול. ארגון העליה וסידור העולים בעבודה דרשו סכומים גדולים. צורת העזרה היחידה שחברינו דורשים מאתנו היא – הפצת הספרות בגולה. לו עלה בידינו להפיץ בגולה 500 אכסמפלרים של “הפועל הצעיר” ו“מעברות”, היינו מבטיחים בזה את קיומם.

התפקיד החשוב ביותר העומד עכשיו לפנינו הוא – יצירת קשר בין הארץ והגולה על־ידי חברים וספרות. חברינו בארץ עשו את כל אשר בכוחותיהם, עכשיו – על הגלות לגלות את כוחה.

“בדרך” ה־ו, אדר א' תרפ"א, פברואר 1921.

 

מועצת פועלי הכבישים    🔗

אפשר היה לנבא מראש, כי אחרי ועידת חיפה והעברת ענייני העלייה, העבודה החקלאית וכו' לרשותה של ההסתדרות הכללית, תתרכז הפעולה המפלגתית שלנו כלפי פנים, כלפי העבודה החינוכית, התרבותית וההסתדרותית. למרות המצב החמרי הקשה ולמרות העובדה שאחדים מטובי כוחותינו מתמסרים להסתדרות, התחילה הפעולה הפנימית לאורך כל החזית. גדל כבר דור צעיר בין העולים הנושא את מסורת “הפועל הצעיר” בדאגת התנועה והמוכן למשוך בעול כל העניינים.

לפנינו חזיון באמת נפלא: אף שכל הזמן האחרון היו חברינו עסוקים בעלייה ובחוץ־לארץ, גדל מחננו וחונך מעצמו הדור הצעיר הזה. זהו אותו ה“פרוצס הסטיכי” הדוחף אל “הפועל הצעיר” יסוד מסויים של צעירים, מסורים לעבודה ולתנועה, אותו הטיפוס של ה“חלוץ” במובנה הטוב של המלה, שבנה את המפלגה והשתתף ביצירת חיי הארץ גם לפני המלחמה. כמעט שאפשר כבר להכיר בפני כל אחד, ביחסו החיובי לכל שאלות העבודה, את העולה הזה, אשר סופו להיות חבר פעיל ב“הפועל־הצעיר”…

לפני זמן־מה היתה בחיפה מועצת פועלי הכבישים, שבה השתתפו כבאי־כוח של אלפיים פועלים כעשרים ושנים צירים. פתאום נתגלה שמהם 11 הם חברי “הפועל־הצעיר”, שמונה של “אחדות העבודה” ואחדים ממ.פ.ס.ע. גם פה היו דווקא לא הפועלים הוותיקים, אלא אותם הצעירים החדשים המלאים רעננות ושאיפה ליצירה ולחיי עבודה. בדרך כלל עשתה מועצת פועלי הכבישים בחיפה רושם טוב מאוד. כידוע לא היו אבות־אבותינו ואבות־אבותיהם של פועלי כבישים אלה מומחים לעבודת הכביש. כל צעד ושעל לכיבוש ענף העבודה הזה עלה לנו בהרבה נסיונות, שגיאות ועמל. מובן, שבהרבה מקומות התהווה מצב קשה אשר גרם להתמרמרות רבה, לאי־שביעות רצון ולמרירות גלויה. בכל זאת – היתה המועצה רחוקה מכל האטמוספירה המורעלת, אשר היתה יכולה להיווצר בתנאים קשים כאלה. היא היתה רחוקה מפראזיאולוגיה, בכלל מכל רעש ולא היתה שקועה בעבר המר. בכל כוחותיה הפנתה את מבטה לעתיד, בשקט ומתוך הבנת העניינים החלה בדיון על סידור העבודה להבא.

בכל השאלות הראו הצירים יחס חיובי שקול והוכיחו על־ידי הבנתם והתעניינותם כי באמת ענף עבודה חשוב, וענף לא מן הקלים, עומד להיכבש על־ידי העבודה העברית החלוצית. למרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות אשר נעשו עוד קודם ביפו על־ידי מ.פ.ס. להפוך את חלוצי הכבישים לאיזו תנועה פרופסיונלית של “שווארצע ארבייטער” [פועלים שחורים] שמרה המועצה על אַפיה המעשי וגם הדגישה את כוונתה ואת דרכה הדגשה ברורה וסימפטית על־ידי היספחה כמחלקה מיוחדת להסתדרות החקלאית הכללית, שהיתה לצירים ולאלפים הצעירים השוכנים באהליהם והעובדים בחצץ, לסמל שאיפותיהם, לשוב בזמן מן הזמנים, כשהתנאים ירשו, לאדמה ולעבודה היוצרת עליה. במובן זה היתה גם מועצת פועלי הכבישים נצחון רעיוננו. גם בה התבלט היסוד האנושי הבריא והרענן שלנו. באופן כזה מתרקמים מחדש ועל בסיס רחב הרבה יותר חיי המפלגה בארץ.

הרבה רוחות חדשות מנשבות בתוך המחנה אשר עוד לא הגיעו לידי ביטוי, הרבה שאיפות צעירות אשר טרם באו לידי הבלטת הכוחות במציאות. העתיד הקרוב יצטרך להביא לידי התמזגות אורגנית של כל הכוחות, הרוחות והשאיפות ועל־ידי זה לחידוש כל התנועה. באותה המידה שהצעירים החדשים יכניסו “רוח אביב” ורעננות – כדברי אחד העולים – אל תוך המחנה, ישאו החברים הוותיקים את מסורת “הפועל־הצעיר”. הסינתיזה הזאת תמלא אל חיי “הפועל הצעיר” המחודש על־ידי כניסת העולה החדש.

“בדרך” ז־ח, אדר ב' תרפ"א, מארס 1921.

 

מכתב מירושלים    🔗

בדרך לירושלים, 22 בדצמבר 1920

יקירי,

אני כותב לכם מקרון הרכבת המסיעה אותי מיפו לירושלים לישיבת הוועד הלאומי, המוסד העליון המייצג את היישוב היהודי. במכתבי הקודם ציירתי לכם תמונה כללית של החיים כאן. לא ברור לי בדיוק איזו ועידה אתם מכנסים ואיזו ארצות תהיינה מיוצגות. אך בדיעבד אני מרוצה. מן הראוי עכשיו להקדיש את עיקר תשומת־הלב לחיזוק הארגון. הברקנו לכם היום על־כך וציינו שאנו מצפים שוועידה זו תהיה מעין כנס־בינתיים. מיד עם בואם של ליפמן [לוינסון] ו[רוברט] ואֶלטש תוערכנה כאן שתי ועידות של חברי המקום: האחת של “הפועל הצעיר” והאחרת של חברי “צעירי־ציון” הנמנים עם ה“התאחדות” ורק מקצתם הצטרפו ל“הפועל הצעיר”. כל ההתייעצויות הללו של וינה ושל ארץ־ישראל יבהירו לנו היכן אנו עומדים בעולם, ויאפשרו לוועד־הפועל לקבל לא החלטות סתם, אלא גם ליצור משהו. ישיבת הוועד הפועל יכולה להיות המכריעה ביותר בתנועתנו הצעירה. חבל שחברים מועטים כל כך מחוץ־לארץ ישתתפו בה. הישיבה תראה לנו מה שעשינו ומה אפשר לעשות. היא צריכה למעשה להניח יסוד לעבודה שיטתית של ה“התאחדות”. לעת־עתה ה“התאחדות” כארגון עולמי היא יותר משאלה מאשר עוּבדה מדינית ממש. את העובדה צריכים להשיג ואת המשאלה להגשים, קודם כל בארץ־ישראל גופה.

נכון, שלחברים בארץ־ישראל מושג מצומצם מאוד על ה“התאחדות” ועל עבודתה. רבים חושבים אותה למין מוסד־עלייה. מעריכים רק את עבודתה למען העלייה, אבל מתייחסים אליה באי־אמון כארגון פוליטי. רעיון ה“התאחדות” קרוב רק ל“מנהיגים”, ביחוד לאותם החברים שהיו בחוץ־לארץ. אולם החברים האלה עסוקים למעלה ראש בעניינים מקומיים ואין זה פלא שעד היום לא הוקם המשרד הראשי. – – מתקבלים כאן מכתבים רבים מאת איגודים ארציים שונים. בזמן האחרון החלו לענות בדייקנות לשולחי המכתבים, אלא שזה נעשה מטעם המרכז של “הפועל־הצעיר”. – – קשיים עצומים חוסמים את דרך התפתחותה של ה“התאחדות”. אינני מתפעל ממה שראיתי בשטח זה בארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן התחזקתי עוד יותר באמונתי, שדרכה של פראג וההתחלה שנעשתה שם זוהי דרכה הנכונה של תנועת־העבודה. אולם אין לעמוד בתחילת הדרך, יש להמשיך ללכת, וזה דבר לא קל

* * *

כפי שכבר כתבתי לכם, ניסיתי להביא את “הפועל־הצעיר” ו“אחדות־העבודה” לידי שיתוף פעולה ביניהן כמפלגות פוליטיות בארץ ומחוצה לה, אך לעת־עתה ללא הצלחה. מנהיגי “אחדות־העבודה” עמם דברתי על כך, מגלים הסתייגות.

– – הרושם הכללי מישיבת הוועד הלאומי הוא טוב למדי. רוב חבריו יודעים מה שהם רוצים והם מכירים את המצב. כולם מאוחדים ברצון לבנות את הארץ, ותודעת המטרה הכללית מיישרת את ההדורים בין הקבוצות השונות. הכל מחפשים את “שביל הזהב” המשותף, אולם כוחו הממשי של הוועד הלאומי קטן ביותר. הוא חסר כוח משפטי ומקורות כספיים. כוחו יפה רק בהשפעה מוסרית וכזה הוא מופיע לאמיתו של דבר ולא כמוסד מחוקק מדיני.

בכלל לא שמח, – – יש לזכור ששכנינו אינם ישנים. הנה נפתרה שאלת הגבולות ולא לטובתנו. לו היה לנו כסף ואנשים היינו צריכים להתחיל מיד בפעולת התיישבות גדולה בעבר הירדן. אך מאין נשיג את האמצעים? – – מכל הצדדים באים אל הוועד הלאומי שיקבל לידיו עבודות בו בזמן שלא הצליח להשיג את האמצעים הדרושים לקיומו ולציוד משרדו. שוב מעלים את השאלה בדבר משלחת לארצות העשירות – – אילו יכולנו להשיג אמצעים אפשר היה להשיג עבודה לעולים חדשים רבים. בארץ חסרים עובדים. דרוש רק כסף כדי לארגן את העבודה.

– – בכל מקום רבה הערבוביה. העתון “זעמליא אי טרוד” עשה עלי רושם מעציב. ביסודו של דבר הרי בחורי חרבין חברים טובים, ציונים טובים ויהודים טובים. אבל “תחי המהפכה הסוציאלית”, “נשמעים פעמי הפרולטריון הבין־לאומי המהפכני המנצח” וכו' וכו'. הגליון כולו רצוף אהבה לבולשביקים, אם כי אין בו עמדה ברורה לקומוניזם, אלא החלטה בלבד: היות ולא ידוע להם אם פעילותה של הקרן־הקיימת תואמת את האינטרסים של העובדים או לא, הריהם מחזירים את נציגיהם מוועדת הקרן־הקיימת ומניחים לכל חבר לנהוג כיחיד על אחריותו. אם אנגליה אימפריאליסטית וסן־רימו סתם רמאות, אין מה לדבר. אם לשפוט לפי העתון, הרי אנו ו“הפועל הצעיר” וגם “אחדות העבודה” ריאקציונרים שבריאקציונרים. אבל סבורני שהשד לא כל־כך נורא. כשישתחררו מלחצם הפסיכולוגי והפיסי של הבולשביקים יראו שיש עולם גדול מחוץ לברית־המועצות; דרכי בנייה וכוחות־שחרור אחרים מלבד הבולשביסטיים; יכירו את המציאות כהוויתה ואת מציאות ארץ־ישראל בפרט – יחזרו להיות חברים טובים כמקודם. לכן רובצת עלינו החובה לא להיסחף במערבולת של מלים, כי אם להישאר נאמנים לרוח ארגוננו ולהביא לחברים את המלה הנכונה ואת הידע הנכון. ייתכן שזמן־מה נישאר מיעוט, אך מזה לא פחדנו מעולם.

אולם כדי למלא את משימתנו, עלינו להבהיר לעצמנו את הדבר שאנו רוצים ולחדול לפחד להגיד את האמת המלאה, לפי אמונתנו. בהירות זו דורשים מאתנו גם החברים באמריקה. ודאי כבר קראתם ב“דאס אידישע פאלק”³ את החלטות הוועידה ברוטשסטר⁴. רוב־רובן של ההחלטות הן ברוח ההחלטות של פראג. הארגון החדש שהוקם יש בו מן המעלות והחסרונות שלנו. הוא עדיין בתהליך התהווּת וחיפוש דרכים. חזקות בו עדיין התסיסות הפנימיות. אני סבור שהארגון החדש יכול וצריך למלא תפקיד חשוב ביותר בהמשך התפתחותה של הציונות באמריקה ובתנועה הציונית כולה. על כל פנים, כפי הנראה יש עכשיו באמריקה מקום לתנועת־עבודה ציונית עממית פעילה.

הארגון החדש החליט לבוא בקשרים עם ה“התאחדות” וגם עם “אחדות העבודה”. מנקודת השקפתם הם צודקים: שבע פעמים לשקול ופעם אחת להחליט. לאחר שיחקרו את המצב בארץ־ישראל ובאירופה, יקבעו את דעתם. לכן יש לאפשר להם להכיר את דעותינו, ולשם כך עלינו לשלוח אליהם חברים שיבהירו להם מה בדיוק אנו רוצים. ישיבת הוועד הפועל תצטרך לדון בשאלה זו. המצב בארץ־ישראל עושה את השאלה בדבר “משלחת” לאמריקה לדחופה. בייחוד עומדים על כך חברי “הפועל הצעיר”. הציעו גם אותי בין אחרים כמועמד למשלחת, אך סרבתי מסיבות אישיות. הנסיעה עשוייה לפתוח אפשרויות לפעילות עצמאית מסויימת וזהו צורך השעה. גם הסתדרות העובדים שהוקמה מקרוב תצטרך לשגר אנשים.

גוברת השאיפה לאחד את כל היסודות הסוציאליסטיים “באמת” של “פועלי־ציון”. דבר זה מכביד עלינו לנהל משא־ומתן עם “פועלי־ציון” הימניים ומאלץ את “אחדות־העבודה” לעמוד בכל תוקף על המלה “סוציאליסטיים”. מצב זה מביא גם לידי כך שאין עקביות לטקטיקה של “אחדות־העבודה”, המתחבטת בין שני הצדדים. הדבר ניכר במיוחד עכשיו כאשר שמאלני “פועלי־ציון” (מ.פ.ס.) מתגרים בהם על כל צעד. לעתים קרובות אפשר לשמוע כיצד חברי “מ.פ.ס.” מקדמים את העולים החדשים: “משוגעים, לאן אתם נוסעים? כאן גוועים מרעב וממחלות, לכו ושובו למקומכם”. אכן שורותיה של “מ.פ.ס.” נתמלאו בעיקר מפסולת העלייה, ז.א. מיסודות שלא יכלו או לא רצו להסתגל לתנאי העבודה הקשים. זוהי קבוצה אנטי־ציונית ואנטי־לאומית באמת.

בעת ובעונה אחת נוסדה כאן קבוצה איניציאטיבית של “פועלי־ציון” אמיתיים בראשותו של רבוצקי⁵, שמַרבית חבריה היו חברי “אחדות־העבודה” שנתפלגו אחרי וינה⁶ ואליהם נצטרפה קבוצת עולים חדשים מפולין. לכתחילה היתה זו קבוצה סוציאליסטית סתם, שהיתה מקבלת כחברים יהודים ובלתי־יהודים כאחד. אבל עכשיו הכריזה על עצמה כעל קבוצה יהודית ועשתה ויתורים גדולים לרעיון הלאומי והציוני. זה הביא לאיחוד “מ.פ.ס.” והקבוצה האיניציאטיבית במפלגת פועלים סוציאליסטים עבריים – “פועלי־ציון”. עכשיו כבר אי־אפשר להתייחס ל“מ.פ.ס.ע.” באדישות או בזלזול. מוכרחים להתחשב בה ולהתחיל נגדה מאבק שיטתי.

הופעתה הראשונה היתה ב־7 באוקטובר [חג המהפכה הבולשביסטית]. היא הוציאה כרוזים מיוחדים לכבוד ה“חג”, בהם גם בערבית, ועוררה את הערבים נגד “אנגליה האימפריאליסטית” וגם נגד “מוליכי־השולל הציוניים”. ניסו גם לערוך הפגנות בנאומים ובדגלים אדומים שהשתתפו בהן 30–40 איש והכריזו שביתת אהדה כללית וניסו להוריד בכוח פועלים מן העבודה. השביתה אמנם לא הצליחה והרושם הכללי היה חלש ביותר. אולם המעשה כשלעצמו חולל בציבור היהודי המולה רבה.

אנשי “מ.פ.ס.ע.” ניצלו יפה לצרכיהם גם את ועידת הפועלים בחיפה. הם באו לוועידה כנציגי 300 עובדים והשתמשו בה כבמה להשמעת דעותיהם. הם הצהירו על רצונם לקחת חלק פעיל בבניין הארץ. על־ידי כך רכשו לעצמם רחשי־אהדה מסויימים והשקיעו את כל מרצם במלחמה בעד מדיניות מעמדית סוציאליסטית פרולטרית מהפכנית, בעד קומוניזם, ונגד כל מיני פשרות. בייחוד לחמו נגד “אחדות העבודה”. על כל פנים מהוועידה יצאה “מ.פ.ס.ע.” כמפלגה שות־זכויות. דבר זה עושה את שאלת המלחמה בה אקטואלית יותר.

בארץ־ישראל הוכרזו בשבועות האחרונים שביתות אחדות. בירושלים היתה לפני שבוע שביתה בקואופרטיב “בצלאל”. העובדים שבתו נגד ועד הפועלים. ביפו פרצה שביתה עוד לפני חדשיים במאפיית־קונדיטוריה של לבנשטין־שולמן, שעובדים בה בסך־הכל 16 איש, מחציתם ילדים, והשביתה היתה כלכלית גרידא. בכל־זאת הפכו את הסכסוך ל“מאבק־כוחות בין מעמדות העובדים והבורגנות”. את השביתה ניהלה לכתחילה “אחדות־העבודה”, ואנשי “מ.פ.ס.ע.” שחיכו להזדמנות כזאת הכריזו על שביתת־סולידריות כללית ועל הפגנת־עובדים כדי להניע את הממשלה שתישאר נייטראלית ולא תתערב בסכסוך. הדברים הגיעו לידי התנגשות בין העובדים לבין כוחות המשטרה והיו פצועים אחדים משני הצדדים וכעשרה פועלים נעצרו. בעיר קמה מהומה רבה. “אחדות־העבודה” איבדה עשתונותיה, עד שהתערבה ההסתדרות, הרגיעה את הקהל, פקדה על העובדים לחזור לעבודתם, וקיבלה על עצמה את ניהול המשך השביתה במאפיית לבנשטיין. לאחר ששיחררו את העצורים רוצים לטשטש את כל העניין, אולם גם הערבים התערבו בדבר: הם מוחים ודורשים שיינקטו אמצעים נגד ה“בולשביקים”. במשייה מן הבוץ לקח חלק גדול החבר שפרינצק. בכלל גדולה השפעתו של “הפועל הצעיר” בהסתדרות והיחסים ההדדיים בה טובים עד מאוד.

בינתיים היתה שאלת השביתות לשאלת־היום הבוערת ונצטרך לקבוע עמדה מסויימת בשאלה. כאן יובהר לכם מדוע אני חושב לנחוץ להילחם בפסיכולוגיה של תומכי מלחמת־המעמדות. אצלם מצטיירת ומתפרשת כל שביתה כמכשיר לניהול “מדיניות פרולטרית מהפכנית”. שאלה זו ודאי תועלה גם בישיבת המועצה של ההסתדרות.