יש לי הכבוד להציע לפני המועצה שתי פקודות: 1. “פקודת שטרי־בנק”, 2. “פקודת המטבע”. לפקודת שטרי־הבנק מצורפת גם האמנה בין ממשלת־ישראל ובין בנק אנגלו־פלשתינה. מפני החשיבות העקרונית והמעשית של הפקודות האלו, אקדים לקריאתן דברי הערכה והסבר.

הפקודות קובעות את אי־תלוּתה של מדינת־ישראל בשטח המטבע – אי־תלוּת ההכרחית לניהול מדיניות כלכלית עצמאית, שבלעדיה לא תיתכן – לפי דעתי־דעתנו – עצמאוּת מדינית. הפקודות מהווֹת אבן־יסוד בבניין מדינתנו ומבססות את ריבונותנו.

המטבע הקיים, המטבע הפלשתינאי, הוא כולו תחת פיקוחה וברשותה של ממשלת בריטניה, באמצעות “פלשתין קוּרנסי בורד”, הממונה על־ידי ממשלת בריטניה. תמורת המטבע נקבעת בלונדון מקום מושבו של ה“בורד”. הכיסוי של המטבע הושקע בניירות ערך אימפריאַליים בריטיים, ואף גרוש אחד מהכסף הרב הזה, שהוא כיום בערך 50 מיליון פונט, לא שירת את ארץ־ישראל בכל תקופת המטבע. הכיסוי האמיתי הוא – התחייבותה של ממשלת בריטניה להחליף לירה פלשתינאית בלירה שטרלינג.

עד ה־22 בפברואר 1948 היינו חלק מגוש־השטרלינג, על כל המעלות והחסרונות שבדבר. באותו תאריך עשתה ממשלת בריטניה צעד, שככל שידוע לי יחיד הוא במינו בתולדות היחסים המוניטאריים בין מדינה למדינה. על־ידי אקט חד־צדדי הוציאה אותנו מגוש־השטרלינג והקפיאה את כל הכסף, הן של מועצת המטבע והן זה שהיה שייך לבנקים ולפרטים ונמצא באנגליה. אותו זמן היוָה זה סכום קרוב ל־90 מיליון פונט, והדבר תלוי ברצונה החפשי של ממשלת אנגליה, אם להרשות לשחרר סכומים מהכסף הזה או לא. למעשה שחררו מפברואר ועד ל־14 במאי קרוב ל־7 מיליון פונט. אך אפילו העברת כסף חדש מאנגליה לארץ־ישראל זקוקה היתה לרשיון, שניתן לעתים רחוקות מאוד. בעצם הכריזה אנגליה במידה מסויימת בלוקאדה כספית על ארץ־ישראל – במידה שהדבר היה ברשותה של האימפריה הבריטית.

בארץ היו רק באי־כוח של ה“קוּרנסי בורד”: אחד – בירושלים, ואחד – בחיפה, ובידיהם היתה רזרבה של מטבע. במידה שהיו נחוצים סכומים נוספים של מטבע, אפשר היה לפנות אליהם ותמורת תשלום בשטרלינגים, אפשר היה לקבל מטבע ארץ־ישראלי בכמויות נוספות למחזור הדרוש בארץ.

עם יציאת ממשלת המנדאט את ארץ־ישראל, ב־14 במאי, עזבו גם נציגי ה“קוּרנסי בורד” את הארץ והוציאו אתם את כל הרזרבות של המטבע הפלשתינאי ושמו אותנו בטבעת־חנק, הן בנוגע למטבע הארץ־ישראלי והן בנוגע לכל מטבע זר, שהוא חיוני לארגון הייבוא לארץ. התלוּת שלנו בכסף שבבריטניה כאילו גדלה עוד יותר, והיה מי שבנה כל מיני בניינים על חשבון התלוּת הזו, לא רק בשטח הכלכלי כי אם גם בשטח המדיני: שעל־ידי כך יכפו עלינו צעדים שלא לפי רצוננו.

צעדים מוקדמים ליצירת מטבע עצמאי    🔗

ברור היה לנו מיד, שמצב כזה לא ייתכן וכי חובה עלינו, על ממשלת ישראל, להשתחרר בהקדם מן התלוּת הזאת, במידה שהדבר ניתן להיעשות, וכבר מן הימים הראשונים החלו הדיוּנים על דבר יצירת מטבע עצמאי של ישראל. בעצם החלו הבירורים והדיונים האלה עוד קודם־לכן, מתך דאגה להתפתחות העתידה. אנחנו מצדנו ובנק אנגלו־פלשתינה מצדו ביררנו את הצעדים הנחוצים כדי להשתחרר מן הסַכּנות הנשקפות לנו מן הפוליטיקה הזאת של ממשלת בריטניה, ולרגל התוהו־ובוהו שניסו ליצור גם בשטח המוניטארי. עוד בסתיו 1947 עשינו נסיון להיכנס בדיונים עם ידידים מומחים בארצות־הברית ומחוצה לה, כדי לשמוע את הצעותיהם ודעתם לגבי המטבע העתיד, בדבר אופן השחרור של המטבע, וגם כדי לברר את האפשרויות הטכניות, שכן הוצאת מטבע קשורה בפעולות טכניות מסובכות מאד, הדורשות הכנה במשך חדשים רבים. התקדמנו בשטח הבירורים וההצעות (באותו זמן טיפלה בזה הסוכנות היהודית). לא התקדמנו בשטח הטכני, כי במשא־ומתן שלנו בקשר להתכוננות להדפסת הכסף נתקלנו בעוּבדה פשוטה מאוד, שהרשות להדפסת כסף ניתנת לממשלות או למוסדות מיוחדים בארצות. בשל כך לא יכולנו לעשות את ההכנות הטכניות להוצאת המטבע. אולם מיד עם הכרזת המדינה קבעה הממשלה ועדה מיוחדת, שתיכנס במשא־ומתן עם הבנק בקשר למטבע.

הועמדה לפנינו השאלה: אם לא כדאי לממשלת ישראל ללכת בדרך בה הולכות והלכו ממשלות רבות ומדינות שונות, ולהקים בנק שתפקידו היחיד לשרת את המדינה כבנק ממשלתי מרכזי, שקוראים בלע"ז “סנטראל בנק” או “רזרב בנק” באמריקה, שיוציא את המטבע הישראלי? בבירורים הגענו למסקנה, כי הדרך הזאת היא הנכונה באופן פרינציפיוני הן מבחינת הממשלה והן מבחינת הבנק. אולם תחת לחץ המאורעות ומחוך נימוקים טכניים, מעשיים ומוניטאריים, אין לנו אפשרות ללכת בדרך זו, אם רוצים אנו להוציא את המטבע בהקדם האפשרי. לכן הגענו למסקנה, מתוך רצון להגביר את האֵמון בקרב הציבור בתקופת הקמת המדינה וביסוסה, שעלינו לבקש את בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הציוני הקיים ופועל כבר 50 שנה, שישמש כמוסד להוצאת המטבע הישראלי הראשון. על יסוד זה מוגשת לכם ההצעה והאמנה בינינו ובין בנק אנגלו־פלשתינה.

חדשים רבים לפני הקמת המדינה ולפני שהיה ברור לנו, מתי ובאיזו צורה תקום המדינה, עשה הבנק את ההכנות להדפסת מטבע בצורת שקים של בנק – בנקנוטים במלוא מובן המלה, שישמשו לא כמטבע חדש, אלא כתחליף למטבע הפלשתינאי, במקרה שלא יהיה בידינו מטבע ארץ־ישראלי בפועל. משהתחלנו לנהל משא־ומתן עם הבנק על המטבע הישראלי, היה באפשרותו לא רק להציע את נכונותו, אלא להעמיד לרשות המטבע הארץ־ישראלי את הבנקנוטים שהכין בתנאים אחרים ובצורה אחרת. המטבע שאנחנו מציעים בפועל הוא בעצם בנקנוט הנושא עליו כתובת “לירה ארץ־ישראלית”. ואף־על־פי שהוא מכונה “שטר בנק אנגלו־פלשתינה” הננו מציעים שתכריזו על מתן תוקף של לירה ארץ־ישראלית למטבע זה, כל עוד לא נוכל לשנות את הצורה ואת השם לא רק של הטבע, אלא גם של הבנק כבנק מרכזי. על המטבע, שאנחנו מציעים לכם כיום, יהיה כתוב: שטרי בנק אנגלו־פלשתינה, לירות ארץ־ישראליות. הם יהיו מחולקים לפרוטרוט לפי הנוהג כיום.

האמנה בינינו ובין הבנק היא לשלוש שנים, ולממשלת ישראל ניתנת הזכות לתת אחת לשלושה חדשים הודעה מוקדמת לבנק, אם היא תמצא לנחוץ להכניס שינויים בסידורים הקיימים, או לבטל את האמנה בינינו לבינו. על־ידי כך שומרים אנו את החופש הגמור לאסיפה המכוננת או לממשלה שתבוא אחרינו, אם תמצא לנכון ולטוב, להכניס שינויים בעניין זה. אולם כרגע סבורני, ולא רק מתוך נימוקים טכניים, שהשותפות שבין הבנק והממשלה היא לטובת המטבע ולטובת הארץ ותגביר את האֵמון במטבע החדש.

המטבע הישראלי – המטבע החוקי היחיד בישראל.    🔗

אנו מציעים לכם, שמשעה 12 מחצות הלילה יוכנס המטבע הישראלי כמטבע חוקי בישראל. אנו נותנים זמן של חודש ימים לכל מחזיקי הלירה הפלשתינאית להחליפה בלירה ישראלית. אין אנו מכריחים לעשות זאת. הדבר ניתן להכרעתם החפשית של האנשים, והבנק חייב להחליף למי שירצה. לאחר חודש ימים, מ־15 בספטמבר 1948, תהיה הלירה הישראלית המטבע החוקי היחיד בארץ־ישראל, והלירה הפלשתינאית תחדל מהיות מטבע חוקי בארץ. היא תוכרז כמטבע זר. הבנק יהיה מוּדרך על־ידי הממשלה במידה רבה בשאלות עקרוניות, שיש בהן הסכם בין הממשלה ובין הבנק וגם בשאלת החלפת המטבע הפלשתינאי. לאחר חודש יהיה הבנק מוּדרך על־ידי הממשלה, אם ואיך ובאיזו מידה להחליף את המטבע.

כאמור, אין לנו רצון לכפוֹת על מישהו להחליף את הלירה הפלשתינאית בלירה ישראלית. אנו מוצאים לנחוץ רק להזהיר את מחזיקי הלירה הישנה על גורלה ככסף זר כעבור חודש. אני רוצה להזכיר שוב, שהכיסוי היחיד ללירה הפלשתינאית הוא התחייבות הממשלה האנגלית להחליף אותה בלירות שטרלינג או בפונטים שטרלינגים, הקפואים באנגליה. אין אנו מוצאים לנחוץ לתבוע את ההחלפה הזאת – ובזה סימן לאֵמון שלנו במטבע החדש, ואנחנו סבורים שהמטבע החדש לא יהיה בשום אופן גרוע מן הלירה הפלשתינאית, ולא עוד, אלא שאנחנו בטוחים שהמטבע שלנו יהיה טוב מן הלירה הפלשתינאית. אנו בטוחים בזה עד כדי־כך, שהננו מבטיחים לכל מחזיקי הלירה הישראלית, שאם יהיו זקוקים לכסף בגבולות האימפריה הבריטית, הקומונוולט הבריטי, ויקבלו רשות מאת הפיקוח על המטבע הזר להשתמש במטבע זר בגבולות האימפריה הבריטית, ניתן להם תמיד תמורת הלירה הישראלית, או את הלירה הפלשתינאית, או אותה תמורה שאפשר יהיה לקבל בעד הלירה הפלשתינאית בכסף שטרלינג, כל אימַת שירצו כסף לפעולה חוקית באישור, בגבולות האימפריה הבריטית. אנחנו מקבלים על עצמנו לנהל משא־ומתן עם הממשלה הבריטית – כאשר יבוא היום – לשם סידור החשבונות הכספיים בין הממשלה הישראלית ובין הממשלה הבריטית (החשבונות הללו רבים ומסובכים, הן בשטח המטבע, או בשטח הרזרבה של המטבע שהזכרתי קודם, והן בשטח עודפי השטרלינג בכלל), ולהבטיח למחזיקי המטבע הישראלי את האפשרות של שחרור הרזרבה בתמורת הכסף. אנחנו מתחייבים שתמיד ניתן להם לא פחות ממה שיש להם כיום. אני אף סבור, שנוכל לתת יותר.

רבים ישאלו: מה יהיה הכיסוי של המטבע הישראלי שאנחנו מוציאים, ומה יהיה אופן הטיפול, או מי יהיו המוסדות שיטפלו במטבע?

אתחיל בשאלת הכיסוי. אנחנו מתחייבים שלפחות 50% מהיקף המטבע יהיה מכוסה במטבע זר, ובהמשך הזמן אולי יכוסה חלק ממנו גם בזהב. במטבע זר, כוונתי להדגיש – פרט לזהב; וגם בשטח זה עומדים אנו במשא־ומתן עם ממשלות אחדות. אף יש דיונים אם עלינו לרכוש את הזהב, ובאיזו מידה, ככיסוי למטבע. בדין־וחשבון הראשון שיופיע בשם ועדת המטבע, יהיו בכיסוי גם דולרים. לכל הפחות 50% מוכרחים להיות מכוסים במטבעו שהזכרתי. שאר 50% יכולים להיות מכוסים בשטרי המדינה, מה שקוראים בלע"ז “טרז’ורי־בילס”, או בהתחייבות הבנקים שנקבל בצורה של רדיסקונטו. מוסכם בין הבנק ובין האוצר, שהכיסוי במטבע זר צריך להיות גבוה מ־50%. המגמה היא לא לרדת מ־60%. אני מקווה, שהכיסוי יהיה הרבה יותר מ־60%. בהתייעצויות בינינו ובין המומחים בחוץ־לארץ – ובין המומחים היו אנשים, ששמם הולך לפניהם כמומחים בין־לאומיים ממדרגה ראשונה ושלעצתם מקשיבות מדינות גדולות ואדירות – כשהודענו להם את דעתנו בשאלת הכיסוי, יעצו לנו, לאור ההתפתחות בעשרות השנים האחרונות, לא להכניס בחוק שום התחייבות של כיסוי במטבע מזומן. הם אמרו, שזוהי ירושת העבר שאָבד עליה כלח, ושערך המטבע נקבע לא בכיסוי שבסייפים של הבנק המרכזי, אלא בפוליטיקה הכלכלית שהממשלה מנהלת בארץ, ביכלתה של המדיניוּת הכלכלית לאַזן את ההכנסות וההוצאות, בכוח הייצוּא של הארץ, בסחר־החוץ, במידת יכלתה להגיע למאזן או לאיזוּן, אם לא בסחר־החוץ, הרי לכל הפחות בחילופי מטבעות חוץ, כי אלה הם שני מושגים נבדלים.

אנו בכל זאת לא נשמענו לעצת המומחים האלה מתוך נימוק פסיכולוגי, מתוך רצון להרגיל את הציבור למַעבר זה. את הלירה הפלשתינאית התחייבה הממשלה להחליף בלירה שטרלינג. הממשלה הבריטית הבטיחה לתת במקום הלירה שטרלינג – לירה שטרלינג, ולא יותר. החלטנו איפוא, בניגוד להצעת המומחים, להיות קונסרבטיביים הרבה יותר ולקבוע הגבלה חוקית. אבל ראינו כאחד התפקידים של המטבע ושל כל מדיניות קונסרבטיבית וזהירה הראויה למשק כספי ולמשק מטבע – לשבור את טבעת־החנק ששמו עלינו מבחוץ.

הנהלת המטבע תהיה בידי אנגלו־פלשתינה בנק, אבל עם הישארו בנק ציוני, שהוא תחת פיקוח המוסדות הציוניים, יהיה מורכב למעשה מיום קבלת ההחלטה הזאת משתי מחלקות נפרדות, ובמובן האחריות היורידית שלהן – עצמאיות: מחלקה אחת בנקאית, שתנהל את עסקיו הרגילים של הבנק, כפי שניהלה אותם עד עתה. היחסים בין מחלקה זוֹ ובין הממשלה יישארו אותם היחסים שעד הנה. עם זה תקום, בהתאם להחלטתנו, מחלקה שניה – מחלקת המטבע, שבראשה תעמוד ועדת־המטבע. מחלקה זו לא תוכל לנהל שום עסקים אחרים מלבד עסקי המטבע: שמירה על החוקים שקבענו, שמירה על הכיסוי, לפחות על חמישים אחוז ממנו, ומַכּסימום עד 40% בשטרי־חוב של המדינה לזמן קצר, שיתחלקו בין שטרי־חוב של המדינה ובין התחייבויות של בנקים, זאת־אומרת רדיסקונטו של בנקים.

הנהלת ועדת־המטבע תהיה הנהלת הבנק, כפי שנקבעה על־ידי מוסדות הבנק והמוסדות הציוניים, בשיתוף שני באי־כוח הממשלה, שייקבעו על־ידה, לשם שמירה על קשר אמיץ בין הבנק ובין האוצר. שני באי־כוח אלה ישתתפו בוועדת המחלקה הזאת בזכות דעה מייעצת. בכל השאלות, ששני הצדדים יראו אותן כשאלות עקרוניות, צריכה ועדת־המחלקה להיות מודרכת על־ידי החלטת הממשלה המתקבלת לאחר שמיעת דעת הבנק בשאלות אלו. הממשלה תקבע איפוא את המדיניוּת של מחלקה זוֹ בשאלות עקרוניות, כמובן במסגרת האמנה. אין לנו רשות לשנות את האמנה; רק המוסדות הפארלמנטאריים יכולים לשנותה.

במידה שהמטבע יכול להשפיע על כיוון הפעולה הכלכלית בארץ ועל המדיניוּת הכלכלית של הממשלה במלחמה עם יוקר המחייה, בהרחבת האשראי או בצמצומו, בהדרכת האשראי – עמדת הממשלה, החלטתה לאחר התייעצות עם הבנק, היא הקובעת את פעולת המחלקה הזאת להוצאת המטבע.

צעד מכריע וחגיגי    🔗

עמדה לפנינו השאלה, אם הלירה הישראלית תהיה שווה ללירה־שטרלינג, ומה צריך להיות היחס בין הלירה הישראלית לדולר? בהחלטה זו על היחס בין הלירה הישראלית ובין הדולר, גדולה התעניינותם של חברינו וידידינו בכל תפוצות הגולה, לא רק של חוגים ציוניים, כי אם גם בנקאים ומומחים בין־לאומיים. מתך החשיבות שבדבר אנו נוקטים דרך של זהירות. לאחר התייעצויות – שלחנו גם שליחים לחוץ־לארץ – החלטנו להשאיר לעת־עתה את השער הרשמי כשער הלירה האנגלית, זאת אומרת, שהשער הרשמי של הלירה הישראלית יהיה 4 דולרים. בכיסוי הדולרים – ואני מקווה במיליוני דולרים, שיהיו כבר בדין־וחשבון הראשון – יהיו מיליוני דולרים אלה רשומים לפי השער שנקבתי לעיל. דבר זה יגביר עוד יותר את ערך הכיסוי.

אחד הדברים העומדים לפנינו הוא סידור המטבע לשרת את המשק ולסלול לנו דרך לפיתוחו. צעד חגיגי זה יסייע בידינו לעודד את ייבוא החוץ וכן את הייצוא של תוצרת ישראל גם לארצות של מטבע “קשה”. גם בגבולות פקודה זו ניתן בּוֹנוּס גם לאלה המכניסים דולרים לארץ על־ידי ייבוא של הון, וגם לאלה המכניסים דולרים על־ידי ייצוא של תוצרת הארץ.

לפי הכרתי העמוקה נעשה היום צעד מכריע בשטח הכלכלה של הארץ, ועל־ידי כך אולי צעד מכריע לגבי גורל הארץ, צעד רב־תוצאות, צעד חגיגי מאוד. אנחנו עושים כיום צעד היסטורי רציני לביסוס עצמאותנו הכלכלית ולסלילת דרך לפיתוח הארץ לקראת הנצחון, לקראת שיבת־ציון.

[בישיבה ט“ו של מועצת־המדינה הזמנית, י”א באב תש"ח, 16.8.1948]