רקע
משה אליהו ז'רננסקי
בין עין לאוזן

 

הסתכלות    🔗

א    🔗

הכל יודעין עין למה כשרה היא לעדות, לפי שעל ידה מזדווג אדם עם מעשהו של חברו, שקנהו בראיה. שניהם נעשים שותפין בו: זה במעשה ידיו וזה בתפיסת עיניו, ושותפות זו אינה בטלה לעולם, אלא אם כן ניטשטש המראה ונמחק מלב הרואה. אמת, שותפות זו אינה מעור אחד ואינה שוה אצל שניהם, בעל המעשה בן חורין הוא ושליט יחידי במעשהו מתחלתו ועד סופו, ואילו הרואה משועבד הוא ותלוי בחברו, שאלמלא הוא לא היה רואה מה שראה. אף על פי כן אין ידו על התחתונה, שכן שותפין הם לקיום ולא שותפין לעשיה. לאחר שנעשה מעשה הרי כל מה שעשה עשוי, וכבר יצא מרשות היחיד שלו ונעשה קנין הרבים לגבי קיומו, ומעכשיו חלה בו תפיסת אחרים ושמירתם מצויה ביד הזכרון.

“הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא” — הואיל ואף העד הוא בבחינת מה “בעל דין”, שברשותו נמסר הדבר לפקדון והוא חייב באחריותו::והוא עד או ראה או ידע — אם לא יגיד ונשא עונו". אכן יפה כח הראיה מידיעה סתם, עד מפי עד. פלוני עומד ומעיד בו בחברו, שהיה משומר בביתו כל הלילה שמירה מעולה והיה נתון בחדר לפנים מחדר, אף נעל בפניו מבחוץ ולא זזה ידו מיד המפתח — לא אמר כלום. אמת, אדם זה מהימן הוא ופיו ולבו שוים, אבל “אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות”, כלומר, יפה עדותו של זה לפני הדיינים רק על מה שראה בעיניו בתחלה ובסוף, בשעת נעילה ופתיחה, והזמן שבאמצע מחוץ לעדותו עומד. אפשר הלה יצא ונכנס במחתרת, ושמא בא לו סיוע מן החוץ. עדים שבאו לדין, הדיין “אומר להן: שמא כך ראיתם, שרץ אחר חברו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר — אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום”. אף על פי דמיון “מאומד” זה יש בכחו להעלות לפני אדם ציור הרציחה כמות שהיה, וציור זה יהא מרחף מכאן ולהבא לנגד עיניו וישתמר בזכרונו תמיד, מכל מקום אין הוא שותף למעשה זה, לפי שזיקה זו של שותפות, כביכול, לא חלה בשעת מעשה, אלא נצטרפה אחר כך, וממילא אינה לא בתפיסה ולא בקיום, שכן אין דבר חל למפרע. אדם פורש לקרן זוית ועושה מעשה באין רואים, לא יצא מעשהו מרשות היחיד שלו, ואין לו שותפין לעולם. ואפילו אם יבוא ויספר אחר כך לאחרים, עדיין יש בידו להוציא את הדבר מלבם ולומר להם: משטה הייתי בכם. אוהב אדם לאכול סעודתו בצנעא והנאתו גדולה כשאין אחרים סוקרים בו, לפי שאבק שותפות זו מפית משהו מסעודתו השלמה. אמת, הכל רצין לבית המשתה, סועדין בצבור ונהנין, אבל מתוך שאין אחד אוכל ואחד מסתכל, אלא כל המסובין אוכלין כאחד, שוב אין בראית אחרים משום טעם לפגם, שכל מקום שיש שותפות בעין אין ממש בשותפות שבדמיון. עני פושט יד לקמצן בשעת סעודתו הרי הוא כגזלן בעיניו, הבא ומהפך בחרדה שלו, אף על פי שלא אל קערתו הוא נושא עיניו אלא לפרוטה שבתוך כיסו הוא מתכוון. ואפילו חית הבית, כלב או חתול המזדמן לפעמים בבית משתה, מצטרף לזימון ונועץ עין בבן אדם מיסב ואוכל להנאתו, כיון שהוא חש בעין שלישית זו מיד תאבונו מסתלק ממנו ומאכלו פגול, ואין לו תקנה אלא להבריח בעל חי זה בבעיטת רגל, ולאחר שנתעלם זה מן העין דעתו מתיישבת עליו ושוב אוכל הוא לתיאבון.

“חיזק ראיה שמיה חיזק”.

ב    🔗

גדולה מראית עין שהפליגו בה חכמים והזהירו עליה הרבה. אדם חי לעצמו ועשה לנפשו, כוונתו טהורה, לבו זך וישר פעלו; אבל מתוך שאינו חושש לעשות מעשהו בפני אחרים כבר פרץ תחומו ויצא מחוץ לגדרו. “האדם יראה לעינים” ואין לו עסק בנסתרות, מצרף הוא ראיתו למעשה אחרים, מטביע עליו חותמו ומכריז: פלוני עושה כך וכך, “אנכי היודע ועד”. והואיל וכן, חייב אתה להמלך, כביכול, בשותפין אלו מלכתחילה ולעשות מעשיך גם על דעת אחרים. “סוף מעשה במחשבה תחלה”, לרבות מחשבת זולתך. עד שאתה בא לעשות מעשה הוה מחשב את דרכך וחשוש “משים מראית עין”, שמא תקלקל מעשיך שלא במתכוון ונמצאת גורם רעה לעצמך ותקלה לאחרים. אמת, משנתרבו בנו בעלי לב הפורשים מדרך הצבור ותובעים עלבונה של נפש היחיד, נהפך לנו המאמר השגור “מה יאמרו הבריות?” לגנאי. לכאורה הדין עמהם, שכן “מחשבה זרה” לעולם פסולה. וכך הדעת נותנת: חטאת הצבור, שאימתה מוטלת על הבריות, ממעטת את הדמות ופוגמת בכבוד האדם. טעם זה יפה הוא, ואף על פי כן הלב מהסס קצת. אשה דרכה לקשט עצמה בכמה מיני קישוטין כדי שתתחבב על בעלה, אבל הבחורים שנותנים עיניהם בנוי אינם חוששים לה ולדעתה, מרבים הם להסתכל בה להנאתם, מזינים עיניהם ביפיה ומכניסים קנאה בלב חברותיה. מי חייב בדבר ועתיד ליתן את הדין, האשה שנבראה לנוי, הבחורים התרים אחרי עיניהם, או שמא הנשים שקנאתניות הן? המחוקק השוה “לא תחמד” עם “לא תגנב”, אבל בית דין מעניש על הגנבה ואינו מעניש על החמדה. דיני “שלי ושלך” אינם חלים אלא בדברים שיש בהם משום הפקעת זכות בעלים, וכאן “נר לאחד נר למאה”. מדליק אתה עששית בביתך, רשאי אתה להגיף את התריסין שלא יבואו עוברים ושבים וישלמו לך רעה תחת טובה: אתה מאיר להם בחוץ והם מציצים פנימה; מהלך אתה ברשות הרבים ומאיר לעצמך בפנס שבידך, אי אתה יכול לגזור על אחרים שלא יאותו לאורו. אשתך נאה היא — אשריך, שהיא מרחיבה את דעתך. עוברת היא בשוק וצעיף אין על פניה — הפקרת אותה להנאת ראיה לכל העולם. כך מלמד ההגיון והדין מסייע לו.

מסתכל אדם בפני חברו בחציפות ובבוז, פוגע בו פגיעת עין שמכתה קשה — אין מוחין בידו. מכת העין אין קולה נשמע וכמוה כאין. ומי שאין דעתו נוחה מזה, אומרין לו: עצום עיניך. פתח אדם את פיו ופגע בך בדברים, קום ותבע אותו לדין. אם הלה אומר: פקוק אזניך, עמוד וגער בו: סתום פיך — וידך על העליונה. עלבון דברים מעשה הוא, שהקול יש בו ממש, נכנס הוא באזני הבריות על כרחן, ויש בזה משום פקוח זכות בעלים. לפי שסתימת אוזן בידים אינה מדרך הבריות ואין אדם מוזהר על כך. כנגד זה ניתנו לו לאדם מדיד הטבע שמורות לעינים שנסגרות מאליהן, ולמה לא יעצום עין בפני המזיקין? סערה בחוץ ואבק מרחף בחלל האויר, משלב אדם ריסי עיניו וחוצץ בפני הזוהמה, ואם הוא מתרשל בדבר הרי הוא מתחייב בנפשו1.

ג    🔗

אמת, אין העין נאמנת על עצמה אלא אם כן עדותו של חוש אחר מסייעתה. ראוה אדם גוף בתוך אספקלריא, שלא ניתן למשוש ידים, יודע הוא שאין בו ממש, וכל עיקרו אינו אלא בבואה של גוף אחר השרוי מעבר מזה של האספקלריא. ב“בתי הקסם” מראים לך תמונות מבהילות ומשונות, מהן בגדר האפשר והן עורבא פרח, אלא שהתנועה שולטת בהן ונראה כאילו יש בהן רוח חיים. אתה רואה ונהנה משעשועי הדיוטות אלו ומתמה בלבך על הצללים הללו שלבשו עור ובשר, כביכול, ומשחקים לפני הבריות, בעטיו של האור החוזר המקרין על גבי הבד החלק. אחיזת עינים לתיאבון.

מכל מקום אין האדם מטיל ספק במציאות שאר הדברים הקנויים לו בתפיסת עין, שכן למד להבחין בין ראיה לראיה וכמעט שאינו טועה לעולם. במים הוא רואה עולם הפוך, וכלים שקבועים לו מצד ימין שינו את מקומם בתוך האספקלריא ובאו ועמדו לשמאלו. מתוך אשנב קטן הוא רואה עולם מלא, אלא שהכל צפוף וסמוך כל כך וכמעט שאין ריוח בין הדבקים, ומיד הוא פותח חלון ושוב העולם לפניו כמו שהוא. סוד הצמצום הוא לא בעין אלא בשפופרת הצרה המקרבת רחוקים ומבליעה את החלל הריק הבטל בתוך שפעת הגופים הבולטים. יושב הוא ליד חלונו ורואה אילנות לפניו, סמוכים הם לו כל כך ואין ביניהם אלא כמה פסיעות. לאחר שעה קלה מחזיר הוא את פניו ומסתכל באספקלריא שכנגדו, ואף שם חלון בקצהו, ומבעד אותו חלון מציצים אליו אילנות אלו ממש, אלא שנמלכו בינתים ופסעו כמה פסיעות לפנים, והמרחק שבינו לביניהם גדל בכדי עשר אמות. ומיד הוא עומד על סודו של דבר, שכן רחוק החלון מהאספקלריא בכך וכך, וזו היא מדתו של חלל האויר שמפסיק ביניהם. העששית התלויה באמצעיתו של החדר משתקפת בתוך האספקלריא שבקרן זוית, ושוב נשקפת לו משם אספקלריא אחרת ואף בה עששית, וכל אחת רחוקה מחברתה כמה אמות. אבל עשרו זה אינו מעבירו על דעתו, ולעולם לא יטעה להחליפן זו בזו. חדרו של אדם וכליו הקבועים בו קנויים לו לא מתוך מראה עיניו בלבד אלא אף מתוך חוש המשוש ושמוש אבריו. משלחנו עד מטתו כך וכך פסיעות, כשהוא עומד ממקומו הריהו נוהג להעתיק את כסאו לצד ימין, וכשהוא פונה לשמאל בכדי הרף עין אחד ושולח ידו, הרי העששית לפניו מוכנת וממתנת להדלקה. בעל הבית השרוי בחדרו, שהוא רגיל בו, אינו נזקק לעינים לצורך כמה שמושים קטנים ואינו משתמש בהן אלא דרך רפרוף בלבד: מביט הוא ואינו רואה וההרגל נר לרגליו, וכל עיקרה של הבטת עינים זו, כביכול, אינו אלא לשם חזוק הנפש, שיעשה את מעשהו כתקונו ומתוך דעה צלולה כאילו הוא רואה ומשגיח בכל תנועה קלה שלו. ויש שאינו מסתכל כלל במעשה ידיו, ואין הוא סוגר את עיניו בשעת מעשה אלא מפני שאין דרכו של ער לשבת בעינים עצומות, שכבר למד ליתן מנוחה לעיניו גם בשעה שהן פקוחות. בחושך מוצא האדם הכל על מקומו, ואך בשעה שהוא מתחיל לפקפק בעצמו ויודע שהוא הולך בחושך, מיד הוא מתחיל לגשש ופוסע בזהירות יתירה. פעמים הולך אדם ביום ונתקל באבן ונופל, ובלילה הולך הוא לבטח דרכו ומתרחק אפילו מגבשושית קטנה. אף הליכה על פני דרכים חלקלקות קלה הרבה בלילה ומביום, בשעה שמראה עיניו מזכיר לו בכל רגע שהוא מצוי במקום סכנה, ומפני הפחד אינו מניח לרגליו לעשות שליחותן כראוי. השעון שבכיסך מצוי לך תמיד, אתה נותן בו עיניך ומכוון את השעה. ויש שאתה מחזירו פעמים לתוך כיסך, וכרגע אתה מבחין שלא כוונת יפה את השעה, אף על פי שברי לך שהשהית עליו עיניך כדי ראיה. כלום ראית והסחת דעתך תוך כדי ראיה, או שמא לא נקלט המראה כל עיקר, לפי שרגיל אתה בכך להיות מביט ואינו רואה. אילו היה אדם קולט כל מה שהוא רואה, לא היה יכול להתקיים מפני שפע המראות והרשמים, ואין צריך לומר שלא היה סיפק בידו להרהר הרהור הצריך עיון.

מי שבקי ורגיל במקרא אינו קולט בשעת קריאה מראה האותיות, התנועות, ההברות והתיבות כל אחת לחוד, אלא צירופן הכולל בלבד, כאילו היה פסוק זה כתוב כולו בראשי תיבות. אותיות האלפא ביתא הרי מועטות הן, והאדם חזר עליהן פעמים אין מספר. אף התיבות וחלק מסוים של המאמר וקשורי מלותיו אינם אצלו בגדר החדוש. תופס הוא בבת אחת את צורתו הכללית כעין ציורי המראות בכתב החרטומים. רוב בני אדם אינם מבחינים כלל בטעויות הדפוס, ובקושי יחזרו בעל פה על כל תיבותיו של הפסוק שקראו באותו רגע. ורק בשעת קריאה בקול משהה אדם את עיניו שהייה קלה יותר, כדי שיהא סיפק בידו להביע את התיבות בכלי המבטא. ומתוך שזקוק הקורא לתיבות שלמות ולא לאותיות בודדות ממילא אין הוא רואה אותן כל צרכו גם בשעת קריאה בקול, והתיבות מצטרפות מרמזי קריאה ותמונות שכבר חקוקות בזכרון מלפנים. זכרון זה נתעורר על ידי רמז של צורה ומשמעות התיבה הבאה מתוך הבנת הענין.

תדע לך שכן, שהרי אם תטול ספר שכתבו הוא כתבך ולשונו זרה לך, תגמגם בקריאתו כדרך התינוקות. כאן נתונות לפניך אותיות ידועות לך כל כך, אלא שצירופן מוזר בעיניך ועדיין לא ראית דוגמתו, ואין אתה תופס כלל משמעותן. כנגד זה אתה מוסיף פעמים תוך כדי קריאתך כמה תיבות שאינן מצויות כלל בספר שלפניך וצירופן נשתרבב בזכרונך ממקום אחר. שגרת הקריאה היא טבעית לאדם הרגיל בקריאה, ודמיונו כמי שמתגלגל במורד ההר ורץ על כרחו, ובשום פנים אין בידו לילך עקב בצד אגודל בשפוע שיש בו ממש. והרי מגיהי הספרים יוכיחו. הסופרים הללו, שהם סופרים את האותיות וקנו להם מתוך הרגל שלמות במלאכה זו, ואף על פי כן חייבים הם להזכיר לעצמם בכל שעה שלא יהיו נחפזים בקריאתם כדרך קוראים סתם ויכונו לבם לאותיות, ואין דעתם מתקררת אלא אחרי הגהה צרופה ורצופה כמה פעמים. אמת, בכתיבת יד אין השבושים מצויים כל כך גם אצל סופר מהיר, לפי שלא העין בלבד משתתפת בכתיבה, אלא גם חוש המשוש של היד, וחוש זה כחו יפה, שאין בו ממהירות הברק של העין. פעמים נדחקת אות של תיבה שלאחריה בתיבה שלפניה, לפי שמתוך חפזון נראה לו שידו כבר ממשמשת בתיבה הסמוכה הצרופה וסדורה לו במחשבתו. ופעמים הוא מדלג על תיבה שלמה ומשמיטה לגמרי מתוך שהוא סבור שכבר הגיעה שעתה של התיבה שלאחריה לכתבה על גבי הגליון. טעויות אלו שוב יש לתלות מקצתן בסגולתה של העין. תוך כדי כתיבה רואה העין את התיבה שעדיין לא נכתבה כאילו כבר כתובה היא ועמדת, והיד נשמעת ומדלגת עליה בגזרת המוח שהיה מושפע מן העין. המראה שבדמיון אף הוא יש בו ממש, ומי שמצוי אצל לשון שאינה חיה אלא בכתב, או שלמד לשון חיה מתוך הספר, אינו מבין את קריאתו של חברו בלשון זו אלא אם כן הוא מצרף מראה עיניו שבדמיון אל שמיעת אזניו, ורואה דברים ככתבם.

האצבעות נאמנות וסומכין עליהן בכתיבה על גבי המכונה. יודעות הן מקום כל אות ואות והן מקישות על גבן במהירות מפליאה. ולפי שנקישה זו שוה אצל כל האותיות כולן, ואין כאן אותיות ארוכות וקצרות, עגולות ומחודדות, שונות ומשונות זו מזו בעצם מעשה כתיבה, הרי קרובה היא למלאכת חזרה על מעשה אחד כמה וכמה פעמים, פעם מימין ופעם משמאל, מלמעלה או מלמטה, הכל כדרך סדר האותיות וקביעתן במכונה. ואלמלא הנייר הטעון קצב ומדה אחת ברחבן של שורות, היתה מלאכה זו נעשית אף בחשכה. והראיה: הפסנתר. כל שרגיל בנגינה מנגן אף באפלת ליל ואינו טועה. ואפילו ביום אין המנגן נותן עיניו אלא בתוי נגינה בלבד.

ד    🔗

אכן יש תעתוע עין שלא מתוך חפזון. ציורים הנדסיים הנתונים זה בצד זה משרה אחד על חברו משהו משלו, ועל ידי כך משתנה שיעור קומתו למראית עין, ורק מתוך יגיעה מכיר האדם בטעותו. אבל דברים אלו, שאינם שכיחים כל כך, אינם פוסלים את העין ועדיין לא הורעה חזקתה, שכן אדם קונה עולמו על ידה. ואפילו מה שאינו קונה על ידה אלא בצירוף עם חושים אחרים תולה הוא פעמים בזכותה בלבד.

סומא מלידה, שנתגדל בין הסומים וחוש המשוש מפותח אצלו ביותר, ודאי שמוחו מלא ציורים הנדסיים שיש להם שיעור קומה. השלחן הוא בנין הגבוה עשרה טפחים מן הארץ, ובין הקרקע לדף השלחן חלל פנוי מרגל לרגל, ורגלים אלו מגוף השלחן הן. כל זמן שאותו סומא עדיין קטן והוא מטייל תחת השלחן להנאתו, הריהו תופס את ה“בנין” הזה במחשבתו כאילו היה מעין צריף, שעיקר שמושו הוא חללו הפנוי והמכסה אינו אלא למחסה. ולאחר שגדל ויודע למשש את הכלים שעל גבו, נעשה אצלו השלחן מדרס לאוכלין ולמשקין. הוא קונה את עולמו במגע, וכל הקרוב קודם. בבת אחת אינו משיג במוחו אלא כדי תפיסת ידו וגופו. כל השאר חי בזכרונו והוא מצרף זכרון למגע. זוכר הוא את הגופים כשהם לעצמם ויחוסם זה לזה על פי מקומם שקנו להם תפיסה בתוך הבית.

אמת, סדר זה שלו משונה קצת משלנו, שכן זה בצד זה הוא לגבינו מושגו של מקום וזה לאחר זה — מושגו של זמן, לפי שאנו תופסים בהרף עין אחד כמה דברים בבת אחת העומדים זה בצד זה. ואילו הסומא אינו משיג במגע הרבה דברים בבת אחת, והלכך זה בצד זה הם בפועל זה אחר זה, ורק על פי הזכרון יש בידו לעמוד על טיב המושג זה בצד זה. וכך מסדר הוא לו את עולמו בסדר מיוחד.

הזמן והמקום אינם מטושטשים אצלו כלל, אלא שסדרם אינו קבוע ביותר. אוכל הוא תבשיל הערב לחכו, מיד צף במוחו טעמו של תבשיל מעין זה שכבר אכל לפנים. לפנים? לא, אין זכרונו נקשר בתחלה בזמן, אלא במקום, שכן אף המקום משמש לו סימן לזמן. הוא זוכר שאכל תבשיל בדומה לו במקום אחר. שם מיסב היה לשלחן עגול, ובני אדם זרים עמדו לפניו לשמשו. מי הם ואיך הגיע לשם? כן, הוא זוכר, כך וכך היה מעשה. אבל כשאין שנוי מקום ביניהם, וכאן במקום זה גופו אכל תבשיל שיש בו מטעמו של התבשיל שאכל היום, הריהו מתחבט לדעת אימתי היה הדבר ואין לו אחיזה אלא בזמן. יום ולילה מחולקים אף אצלו על ידי השינה באמצע. חוץ מזה מבחין הוא בקור וחום חליפות, בשאון היום ובדומית הלילה. יודע הוא שאירע מעשה סמוך לקימה מתוך שינה, שמע מינה: בוקר היה. הדבר היה זה לא כבר. כמה פעמים עלה על מטתו בינתים? פעמים. הרי שהיה הדבר שלשום. היום הוא שני בשבת. שלשום היה שבת. כך, בכל שבת הוא רגיל במאכלים ערבים. מה יום מיומים?

אכן מהלך המחשבה אצל הסומא הכרוך בתפיסת חושים אחרים מלבד העין, לא ניתן לנו, בעלי ראיה, אלא להשערה בלבד, הואיל ואין הסומים שרויים בעולם בראשית הבנוי על ידי סומים בלבד. בעלי מומין אלו מצויים בתוכנו, נהנים מפרי מעשינו, שומעים את לשוננו, אוחזים במנהגינו, חוזרים על ספורי יצירה שלנו, מדברים על פי הבריות בדברים שהם מכבשונו של עולם, מגששים במוחם במושגי אלהות של הפקחים וחיים בתוך אנשי תרבות של דור פלוני, אם אין הפקחים משמשים להם לסומים עינים, על כל פנים מוסיפים הם להם משהו שאינו בגדר חושיו של הסומא. ולפי שהסומא בעל מום הוא בעינינו, אנו עומדים ומלמדים להם לסומים, שכל עולמם שבראו להם בדמיונם אין בו ממש. דברינו מתקבלים על לבם, שכן חשים הם שאנו יצורים נעלים. אנו מוליכים אותם למקום פלוני. אנו מתנבאים ומגידים עתידות: במקום פלוני יתכנשו הבריות, ושם תהיה עגלה עומדת וממתנת להם. יודעי הכל אנו לגביהם, ולמה יטילו ספק בדברינו. הם מתחילים להאמין בכל היוצא מפינו, ושוב מתרופף בטחונם במגע אצבעותיהם, דקות הרגשתם פוחתת על ידי כך, והם מבקשים להאיר מחשכי מוחם במושגים דמיוניים, שהשקר מרובה בהם על האמת. על יסודו של עולם שקר זה, שהם בודים להם על ידי צירוף מושגי חושיהם עם ספוריהם של הפקחים, באים חכמי הנפש לבנות את בנין עולמם הפנימי של הסומים, ההיקש הוא להם לחומר וההגיון לאבן, ההיקש שלנו וההגיון שלנו, ותורת הנפש מסייעתם.

הם מספרים לנו את מחשבותיהם בלשוננו, אבל מהיכן יש להם בלשוננו מלים להביע בהן את דקות חושיהם, מתק הקולות הדקים שאינם נכנסים לתוך אזנינו הפגומות ועולמם מלא וגדוש. ואפילו עצם הקולות שאנו מבחינים כמותם — טעמם פגום אצלנו. כסבורים אנו שאין הקולות גופים, מפני שאיננו רואים אותם, וממילא אין להם תפיסה במקום כשאר הגופים. ואולם הסומים מבחינים בקולות שהם באים מימין או משמאל, מלמעלה או מלמטה והם מיני גופים, כביכול, הקבועים במקום. לפי שמגע האצבעות איננו חוש החושים השליט יחידי אצלם, והאוזן קודמת במעלה. אלהים אינו גוף, אין לו צלם ודמות, ותמונתו לא ראה כל חי. אילו היתה העין רואה, בידוע שהיה גוף. אבל קול אלהים מתהלך בתוכנו, אנו שומעים את קולו, ואין אנו תופסים את הדבר כציורי הגשמה, חלילה. “ותמונה אינכם רואים זולתי קול”. אבל אילו היה קם בין הסומים מחוקק משלהם, ודאי שהיה הקול חסר מן הספר, שלא יהיה כמגדף חס ושלום. אילו היתה קיימת לשון מיוחדת של הסומים, ודאי שהיתה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר ביחס אל לשוננו, ועכשיו אנו מעמיסים אליהם לשון זו שלנו ואין אנו חוששים להם ולא כלום, ולא עוד, אלא שאנו מסתייעים בה לעמוד על סודם.

ה    🔗

הפקח בטוח בעולמו וחי בין הפקחים, והוא יודע, שאין עולם אלא אחד, זה שהוא רואה בעיניו. העין עלולה לטעות אך לפרקים; שאר החושים בלי העין — הטעות מצויה בהם לעולם. מי מעיד בהם, שכך הוא? שוב ההגיון של תורת העין. וכשבאו חכמים להטיל ספק בעצם המציאות הקנויה לנו על ידי החושים, שאין המופת יכול לבוא עליהם אלא מתוכם ולא מחוצה להם, והרי “ערבך ערבא צריך” — הניחו להם הבריות לעמוד בספק זה להנאתם, והם עצמם מחזיקים בודאיות שלהם כבתחלה. כלפי חוץ אפשר שכל החושים טועים ואף העין בתוכם. אבל מבפנים משיגים החושים מה, והעין עולה על כולם. ולפי שכל פנים כלול בו המושג חוץ והוא נבדל מהמושג פנים גם כלפי עצמו, הרי “חוץ” זה הוא מושג קיים בתוך המציאות. ושליטה של מציאות זו היא העין. היא היא שכמניסה את האדם לפני ולפנים של העולם, או מביאה את העולם לחדרי חדריה של הנפש. כניסה זו באה מתוך מגעי ישר עם העולם החיצוני, ולא על ידי אמצעי. אנו פוקחים עין מרצוננו ומסתכלים, רואים הכל ונהנים. אמת, המראות הם ישנים נושנים ברובם, שכבר ראינו דוגמתם כמה וכמה פעמים. אבל דוקא חזרה זו יש בה בנותן טעם לשבח, והיא מעידה שראיתנו יש בה ממש.

אילו היינו רואים תמיד חדושים ודברים שאינם חוזרים לעולם, ודאי שהיינו באים להטיל ספק בעצם קיום העולם. אדם רואה אילן, מסתכל בענפיו, וכרגע צומח פרח לפניו וריחו נודף, וכהרף עין צפורת כרמים מרפרפת ומנפנפת בכנפי חן. והרי פלג משקשק, פרה רועה באחו, וחתול משחר לטרף. ושוב שמש עולה, יתוש עוקץ ומזמזם ובן אדם עולה מן הרחצה. אילו עלתה לו לאדם כך, היה העולם שמבפנים חוזר לתהו ובהו. הזכרון היה רופס, המראות נשכחים מיד או שלא היו נקלטים כל עיקר. ובמה היינו יכולים להוכיח כי המראות הם מחוצה לנו ולא בתוכנו פנימה? עכשיו שאנו רואים בית לפנינו, עוצמים עין ופוקחים ושוב אותו בית כבתחלה, אנו שוהים שעה אחת, וזה הבית במקומו עוד, שוב אין אנו זקוקים לראיה מוכיחה על קיומו.

אכן שתי תשובות בדבר. חזרה זו, המקוימת על ידי הזכרון, טעונה בדיקה. מי יאמר לנו, שיש לסמוך על עדותו של הזכרון ואנו רואים באמת אותו דבר שכבר ראינו פעם? אפשר שסגולה טבועה בנו לדמות דבר לדבר, כדי להאחיז את המראה בנו ולא תטרף עלינו דעתנו מתנועה שוטפת זו שאין לה סוף. ואם תאמר: יפה כח הזכרון ועדותו כשרה, הרי יש לחוש לזכרון זה שמא הוא פוגם במראה מלכתחלה. לפי שאין אנו יודעים אם אנחנו רואים עצם זה כפי שהוא לפנינו עכשיו, או שמא חוזרים אנו ורואים את המראה שכבר ראינו, וזה העצם אינו אלא מעורר את הזכרון ההוא. תאמר: למאי נפקא מינה? עיין קצת בדבר: אתמול ראיתי אילן בשעה שתקף עלי הרעב. צער הרעב בלבל את דעתי במקצת. בשעת מעשה התגנב חרש חתול, טפס ועלה על האילן, כשהוא לוטש עין ירוקה לצפור קטנה, עומדת שם לתומה ומפשפשת בחרטומה הכתום בתוך נוצות כנפה המורמת למעלה ומאהילה על גבה. רגע זה כוון הטורף ומצאו נאה לקפיצה. המראה הזה מרגיזני עוד יותר ואני ממהר לברוח ממקום זה ונוקט בנפשי למה לא עמדתי לימין נרדף. לאחר שעה הסחתי דעתי מן הדבר הופניתי לבי לענינים אחרים. היום לבי טוב עלי. טעם סעודה של שחרית עדיין משומר בפי. השמש מזהירה. העולם אומר שירה. פתאם מתגנבת עגמימות לתוך לבי. שוב נזדמן אותו אילן לפני. פרטי המאורע של אתמול נשכחו מלבי, ואין אני נותן דעתי כלל, שאף אתמול ראיתיו, אבל העגמימות נקשרה באילן זה שלא מדעת. ואילו צייר הייתי ואני מעלה מראה עיני על גבי הבד, היתה יוצאת מתחת ידי תמונה משונה קצת: העולם צוהל, השיחים מלבלבים, וזה האילן עומד עגום, וסוד המות מרחף בין בדיו. כלום אילן זה של היום הוא? או שמא אינו אלא של אתמול? וכי רואה אני ראיה שניה בלבד, שמא רק ראשונה, ואפשר שתיהן כאחת? ומיד יבוא המבקר, יבקש אחדות בין הסביבה והאילן ולא ימצא ויחשדני בטעם פגום או ידינני כמזייף. ובמה אתנצל והסוד נעלם אף ממני, שכבר שכחתי מעשה שהיה.

ועוד תשובה שניה והיא עולה על הראשונה: הדברים קנויים לנו במראה, אלא שגם שמות ניתנו להם, ושמות אלו אינם סימנים בלבד. אילולא השמות שנזדווגו להם לדברים הנמצאים בעולם, היתה השכחה מצויה בהם ביותר, או התפיסה לא היתה חלה בהם כל עיקר. יער גדול משחיר לפנינו והוא מלא אילני סרק, אין אנו נותנים לבנו לכל אילן ואילן לחוד, מפני שאין להם שמות מיוחדים. אנשי צבא עברו בסך לאט לאט, ואפילו פרצוף אחד לא נאחז במוחנו, לפי ששמותיהם נעלמים ממנו. ויש שדמות דיוקנו של עובר בשוק נחקקת בזכרון על שום יפיו והדרת זקנו, או אשה נאה מושכת את עיני הבריות והם מסיחים בה שלא בפניה, הרי כבר ניתן להם שם בעיני הרואה והוא מביעו בפיו שלא מדעת: בעל הזקן הנאה, בעל הבלורית או היפהפיה. מנהג הוא בתיאטרון לצרף אל שמותיהם של גבורי המחזה אף שמות המשחקים לא לשם פרסום בלבד, אלא כדי להאחיזם בזכרון, שלא יתראו עלינו כנפשות מעולם הדמיון. אף כוונה אחרת בדבר, שמתוך כך יצטרפו בלבנו תפקידיהם הראשונים מתמול שלשום ותנעם לנו חברתם. סוסים מתחרים במרוץ מסומנים בצבע, בכלי רתמה ובאדם הרוכב על גבם, ואף על פי כן ניתנו להם שמות לא לשם חבה בלבד, אלא כדי שתבחין בהם העין יפה.

השם יש לו מגילת יוחסין אחרת ובממלכת העין לא תמצאהו. השם קשור בגוף ובמראהו, אלא שמעולם הקולות הוא בא. הסימנים שבכתב ציונים הם לקולות כתוי הזמרת לנגינה. רואה אתה תיבה כתובה, מיד נזכר אתה בדומה לה שיצאה מפי איש וצלצולה מחיה אותה. השם אילן כשהוא יוצא מפורש מפי איש, אינו מעלה במוח תמונת אילן בלבד, אלא אף אותו קול שהשמיע בנעימה שתי הברות רצופות השביח הרבה את הציור והכניס לתוך האילן חיות ונשמה. אמת, אין אנו חשים כמעט במשהו זה, מפני שברגע שאנו רואים אילן ממש, מיד מצטרף אליו במחשבתנו שמו, כלומר, צלצול השם והוא מזדווג עמו מתחלתו ונעשים אחד מעיקרא.

פרח נותן ריח אינו מספיק לנו, אלא אנו מבקשים לדעת שמו, והמהדרין מוסיפים לו את השם הרגיל בפי חכמים בלשון רומי. כלום יש כאן משום קשוט והתגנדרות בלבד, או שמא הוא דבר שהנשמה תלויה בו? בני אדם מארבע כנפות הארץ משתמשים בשם עתיק זה והוסיפו לו לוית חן. שמות לועזיים המצויים בכל לשון, בשירה, בפילוסופיה, במדעי הטבע ובטכניקה, כלום במקרה באו, מחוסר שמות מתאימים להם, או שמא יש בהם מה מן ההוד והתפארת של צלצול אחר? כמה השביח לונגפילו, למשל, את “שירת היאותה” על ידי הצלילים המוסיקליים שיש בהם הד ערבות אמריקא בימים מקדם. חן המקום על לשונו, וחן הלשון אף שלא במקומה שמביאה היא הד מרחקים והודם.

ו    🔗

עכשיו שכל מראה עינינו סמוכין לו בלשון, כלומר, בקול, שוב אין אנו יודעים מה אנחנו רואים. הזמר, שקולו ערב, טועם טעם אחר במה שעיניו רואות. לא אילן פשוט הוא רואה לפניו וצלצולו עמו, אלא הזמר רצוף בתוכו, וזמר זה מצהיל פניו, מזכך עיניו והאילן שטוף אורה ושמחה. ואם פייטן הוא האיש ושכינת השירה שורה עליו, מיד מזדווגים עוד כמה זווגים וצירופים אחרים: קולות יוצאים ברקודים עם מראות, נאחזים אלו באלו, מתלכדים, מתמזגים, נוטלים זה מזה ונותנים זה לזה ובאחד מתיחדים.

תאמר, עושר זה אושר הוא לאדם וחלילה לנו לבעוט בו. ודאי, שורת הדין כך היא. אלא שהלכה היא ואין מורין כן. המבקר דן על יצירות של אחרים כאילו היו שלו ומשתמש לכך בכל הסממנים המיוחדים לו: הרגשתו, הבנתו וצירופיו הנפשיים, והוא מקרב ומרחק, מכשיר ופוסל ופוסק הלכה על פי דעת עצמו. ואילו נתכוון המבקר לשם זווג חדש והיה מבקש להרכיב שני עולמות יחד, יש שמזיגתם עלתה יפה ויש שנסיונו לא הצליח, מפני ששונים שני העולמות הללו — ולמה דרכו של מבקר שהוא תולה את הקלקלה בעולמו הפגום של המשורר ולא בעולמו הוא, ולא יעלה על דעתו שמא אין הלקוי שרוי אלא בו בעצמו? אמת, אין אדם רואה חובה לעצמו, ואין איש מקדיח את תבשילו ומפגלו. אבל למה יראה את עצמו כעומד מן הצד, שאך האמת כשהיא לעצמה נר לרגליו, והוא מסיח דעתו שאמת זו שהוא כרוך אחריה ושוקד על תקנתה אינה אלא אמת שלו, שלו בלבד? ועל צד האמת אין כאן עולמות פגומים כל עיקר, אלא הרכבת כלאים היא, מין בשאינו מינו, ואין שניהם חייבים על כך.

צירוף שלא עלה יפה, הא כיצד? אחד נשמתו מעולם הנגונים וחברו נמשכת חיותו ממקור הגוונים. שניהם רואים ושומעים כאחד, אלא שאצל פלוני נעשה פעמים האב תולדה והתולדה נהפכת לאבי אבות, ואצל זה הכל כסדרו: ראשון ראשון ואחרון אחרון.

הפייטן המשחק בלהטי הקולות, מדרכו שהוא רואה את הקולות יותר משהוא שומעם, והמבקר שאין לו בעולמו אלא שמשות זורחות ושוקעות ופיו מלוכלך בצבעים, הריהו שומע את צלצול מלותיו: אר־ג־מן, אז־מ־רנ־דין, שי־ר־אין, יפה־פ־יה. צלילים דקים של פעמון כסף הוא שומע במלים אלו ויוצא בהן ידי חובת ראיה. אמת, כל הדברים היפים הללו ראה בזמן מן הזמנים בעיניו ממש, אלא שבעצם קדמה שמיעה לראיה אף באותה שעה, ואחת נתנה מהודה על חברתה.

אדם מהלך עם דמדומי שחר על גבי שביל צר בין סלעי הים. הגלים הקלים לוחכים ומנשקים את הסלעים, מלחשים ומפטפטים בצהלה. אבל אין הוא רואה ואינו שומע. שם בשיפולי רקיע שרביטי קסם שלוחים. המים טובלים באור חורוור דק, אד קל נושף בתכלת הרקיע והיא מסמיקה קצת. והרי אור אחר, ארגוון, ושוב כמה אורות, זה בצד זה וזה על גבי זה. פני הים הכהים מעלים קוים כחלחלים, פסים פסים מכמה גוונים, עגולים מארכים, מקלעות שער מתפתלות. נמוג המראה ומרחב לאור. ושוב מצליפות אגודות אגודות של אור כשהן מעוטפות צללי ליל. בתוך השקט הרב שמסביב צונח האדם לארץ, שוכב דומם, ואך עיניו פקוחות לרווחה, הוא סופג ובולע שפעת הגוונים, כולו נבלע בתוך הדממה ונפשו עטופה סוד יה. ושוב נתון אדם על שפת הים. הגלים סוערים ומעלים קצף לבן. אלפי פיות שחורים מזים רירם הלבן בזעף ורתיחה. קול נפץ ושבר מסביב, שריקות דקות ויבבות גסות. חלילים, תוף ומצלתים משמיעים קול. הרקיע שחור משחור. הסלעים קדרו. גושי אופל מתרוממים, בולעים את הגלים ומרתיחים מצולה. בן האדם אחוז תמהון ומשתומם כולו. איתני הטבע נלחמים, ים ורוח מתאבקים ושמים וארץ תוקפים. מרים הוא את ראשו, פותח את פיו וקורא בהתלהבות: מה ייף עולמך, שוכן שחקים! הכל מסביב הומה ורועש וממלא את האויר קולי קולות. והאדם אף הוא מוצא תקונו בצלצול מלותיו, ומיד נחה רוחו ודעתו מתיישבת עליו.

בני אדם רואים חדושים ונפלאות בשוק, הרי הם חוזרים לבתיהם ומספרים בנשימה אחת מה שראו, ואין הם טועמים את טעם המראות אלא באותה שעה. זקוקים הם לראות את המראות מתוך הקולות שהם משמיעים; ואם לאו, תוססים הדברים במעיהם ואין להם מנוחה. נשמת המראה מבקשת את תקונה בקול. אמת, לאחר שהיה הולך ומספר פעם ושתים ושלש, קצה נפשו בספוריו ואינו יכול להשמיעם באזני אחרים, לפי שכבר ניטל מהם טעם חדושם. כל זמן שספר מתוך תשוקה פנימית, לשם עצמו נתכוון ולא שקד על תקנת הבריות. ומשנהנה הוא גופו כל צרכו, שוב אינו מוצא טעם באמרי פיו, ולמה ילך ויטרח בכדי?

ז    🔗

אחד שומר סוד ונהנה דוקא באין יודעים, וחברו אינו יכול לכבוש מצפונו בלבו והוא מגלה סודו לאחרים. פלוני רואה את סודו בהחבא, ושוב אינו זקוק לבטא בשפתיו, וכנגד זה אין אלמוני יכול להתשעשע בסודו אלא אם כן הוא משמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו. ויש חכם שיוצא ידי הכל, וכשהוא רואה שיצרו מתגבר עליו, הרי הוא מתחכם לו ומערים עליו, מתהלך יחידי בצנעא ושפתיו מרחשות; מספר הוא בינו לבין עצמו בחשאי ובסוד את הצפון בקרב לבו פנימה. אזניו קולטות את הרחש וטוב לו.

ולא רק הסוד בלבד. רוב בני אדם זקוקים לחזור על כל מראה עיניהם. וכאן בא הדמיון וממלא את מקום האזנים: חושב האדם, ומחשבה נחשבת לו כמעשה, אחד מחשבה מדעת, ואחד מחשבה שלא מדעת. הצירוף, הבא לדמיון מתוך שמיעת אזנים ממש, נטפל פעמים גם אל המחשבה ומוצא בה את תקונו. סוף דבר במחשבה תחלה. הדבור נגרר אחרי המחשבה וחוזר עליה, ויש שמסתפק אדם בצורה ראשונה ודי לו. חזרת הש"ץ מנהג קבוע הוא בתפלה, אבל בשעת הדחק מתפלל אדם בלחש ויוצא בה ידי חובתו. אין הדבור נחתך לשם אזני אחרים בלבד, אלא עשוי גם לשם תקון עצמו. ולפיכך יש בני אדם החושבים פעמים בקול, כלומר, חוזרים על מחשבתם גם בינם לבין עצמם, ואינם מן המתמיהים.

אמת, בני אדם ברובם אינם משמיעים קולם תוך כדי מחשבה. אבל עדיין לא נתברר אם די להם לבריות במחשבה שאין עמה חזרה. הדעת נותנת, שגם הללו חוזרים על מחשבתם בחשאי. מחשבה ראשונה הרי היא על פי רוב שלא מדעת האדם. כלום מבחין המדבר בשעת דבורו שהוא מקדים מחשבה לדבור, ואף על פי כן אין בר דעת יכול לדבר מבלי שנמלך בנפשו תחלה, ואך מרוב הרגל ומתוך מהירות אינו מרגיש כמעט בדבר. והוא הדין במחשבה מדעת, שכבר קדמה לה מחשבה שלא מדעת. אדם מהרהר ואינו יודע במה, מנסה הוא לחזור על הרהוריו בכוונה, בקול ובהשמעות אזנים, או חזרה מבפנים דרך הרהור. אבל חזרה פנימית זו, אף היא יצוקה בדפוס של מלים, ובא הדמיון ומשלים את צורת הקול וצלצול המלים, ומיד יודע האדם מה שחשב והדברים נחקקים בזכרונו כאילו בטא אותם בשפתיו או שמע אותם מפי חברו.

יש אדם הקורא בספר ומשמיע לאזנו מה שקרא, ויש קורא בלחש. נותן הוא עין בספר, רואה צורות תיבות ואמרים, והם מצטיירים במוחו בחתוך הדבור ובקול, ושוב אינו זקוק להשמעות אזנים. מי שקנה לשונו בשוק ואינו יודע ספר, אינו מכיר בצורת הלשון, אלא בקולה. אבל הרי הלשון קודמת למעשה הכתב, ואין הכתב התפתחות מותנה בעצם הלשון, אלא הוא צד שני של מטבעת הלשון, צורה נוספת, שבאה בעיקר מכחו של האדם ואינה כלל פרי הלשון. מי יאמר, שיש לה פרצוף ללשון חוץ מצורת הקול? אך אנשים שלמדו לשון מתוך הכתב מציירים להם פעמים בשעת דבורם תמונת האותיות. הבריות נתרגלו כל כך בצורת העין, עד שהם משאילים תמונות לקולות, להעיד על ממשיותם. “טביעות עין” הוא מושג ברור ושגור כל כך, עד שגם זכרון השמיעה נקרא בפי חכמים: “טביעות עינא דקלא”. הא למדת: קול שמתקיים זמן רב מתגלגל במראה, שהעין מסתכלת בה ומצפינה בזכרון. אכן עצם בטוי זה אינו אלא כדי לשכך את האוזן.

כל האומר, שצורתה העצמית של הלשון היא כולה רוחנית, וכל עיקרה אינה אלא מושגים, רעיונות וציורים מופשטים שאינם לא במראה ולא בקול, ושניהם, הקול והמראה, בחינת תרגומים הם, מעין גלגולו של המקור ובבואתו — אינו אלא טועה. אם אין גוף הפשטה מנין? הממש הוא קודם למופשט, ומי שמהפך את הסדר ומקדים תולדה לאב מבקש לברוא יש מאין. מושג מופשט אינו מצוי קיים לעצמו, ואינו נתפס בהכרתו של אדם אלא משעה שמזדווג לו שמו, והשם שרשו בעולם המוחשים. הכעס, דרך משל, מעידים שמותיו העתיקים “חרי אף”, “חמה” ו“קצף” על גלגולו הראשון והמוחשי: אדם משתולל מרוב רתיחה ומכלה חמתו בעצים ואבנים, ובשעת מעשה פניו לוהטים מחמת התרגשות יתירה ופיו מעלה קצף לבן. שמות אלו כנויים הם למדרגות השונות של הכעס שנתמזגו אחר כך יחד, וסוף סוף נהפך הכעס למושג מופשט. מתחלה נכנסה הגשמה בכל ציורי הלשון, לפי שהקדמונים, יוצרי הלשון, אף הם מגושמים היו וציירו להם את עולם הרוח כעולם המוחשים, ולימים כשנתעדן האדם נתעדנה לשונו עמו. הדמיון היה אף הוא בתחלה מונח למושג ממשי, שאדם רגיל היה לצרף מחשבה למעשה והרהור לדבור. לא לחנם קוראים בני אדם ללשון גנוזה בספרים: לשון מתה. משא ומתן ספרותי בלשון הכל יש בו: תפיסה והבנה וציורים דקים מן הדקים, אבל חיות אין בו, שהעיקר חסר מן הספר: הקול.

אלם מבין ויורד לסוף דעת חברו ברמז בלבד. מושגי לשונו מצטיירים במוחו במראות, כלומר, מיני ציורים מרפרפים לפניו שמתהוים על ידי תנועת היד והאצבע ושאר האברים. מהרהר האלם: רצוני לסעוד, הריהו רואה בדמיונו יד קמוצה מכניסה מיני מזונות לתוך פיו, שינים טוחנות ולשון לועסת. מושג מופשט בלא ציור מעין זה לא יצויר כלל. אפשר שציור זה מתקצר ברבות הימים ואין בו אלא טחינה ולעיסה בלבד, ושמא חוש הטעם מעלה לפניו הנאת האוכלין והנאה זו משמשת לו דרך השאלה למושג: רעב מחזר אחר אוכל, שכן מקרא קצר וראשי תיבות אף הם בכלל לשון חיה, ולא לאלם בלבד. אדם שדרכו להשתמש בלשון מצומצמת, בידוע שלשונו היא לשון המראות והציורים. אילן עולה במחשבה לפניו ומיד הוא מרחיב בדמיונו את ציור האילן לכל פרטיו. נזכר הוא בחברו, ותוך כדי הרהור רואה הוא את פרצופו, מהלכו ועמידתו כמו שהוא. ומי שלשונו עשירה ביותר, על כרחו הוא מצמצמה צמצום אחר צמצום ומקיפה מושגים קצרים ומופשטים, שאם לא כן אימתי יספיק לחשוב מחשבות ולהרהר הרהורים. אבל במקום שסתם אדם יוצא שכרו בהפסדו, שם אין הפייטן נפגע כל עיקר, לפי שגם ציוריו המופשטים מראה להם. אין הוא חוזר על מראה עיניו מכבר, אלא יוצר מראות ומצרף צירופים מתפיסה בת רגע וגוון דק מן הדק. ואין הפייטן נבדל מהצייר, אלא שזה עוסק בצבעים ומוזג בהם פעמים מה שלא נראה לעין אחרים, וזה מהפך נגונים לגוונים, וגוונים אלו שוב מוצאים הם תקונם בקול ונגון.

סימנו המובהק של המשורר הוא לא רבוי התמונות והצבעים בשיריו, אלא יחוסו של המשורר אל המראות שהוא יוצר על ידי צירופי לבו. יש משורר המלביש מראה עיניו שיראין וכלי מילת, זהב וכסף ושאר מיני קישוטים, — וזהו סימן רע לו. צריך לבדוק בגוף המראה, שמא נבוב הוא. אלמלא לא היה מרגיש בדלות מראהו לא היה טורח לחפות על מעשה ידיו. במקום ששופע אור פנימי אין האור החיצוני אלא פוגמו ומבליעו.

אכן המראות הם העומד בחיים, והקולות הם סמל התנועה. המראות קבועים במקום, והקולות חלים בזמן. הזמן חולף, והמקום לעולם עומד. פסל נאה מצוי בגן, וכל אימת שאני רואהו לא חל בו שנוי כל שהוא. עוצם אני עיני ופוקחן, ושוב אני מוצאו במקומו כמות שהיה. צפור חבויה בין בדי האילן ומצייצת להנאתה, מצפצפת ופוסקת, ושוב היא מצפצפת, יודע אני שקול זה העולה באחרונה אינו אותו קול ששמעה אשני מתחלה. והואיל והקולות חולפים, הורעה חזקתם בעינינו וסבורים אנו שאין בהם ממש. כל הקיים ועמד גוף לו ומראה, וכל החולף ועובר אין אחיזה לו וקיום. יצאו קול ודברים שרישומם ניכר יותר. הדברים נחקקים בזכרון והם מצילים את הקול. בלבו של אדם נאחזים אף הקולות, שכולם כורכים הם במראות; ואילו המראות אין עמידה חלה בהם, שהם הולכים ומתחדשים תדיר, מרפרפים ונעים, מתגלגלים מן העין אל האוזן ומן האוזן אל העין וחוזר חלילה. אבל אין זו תנועת מקום כמעוף העוף, ואין זו תנועת זמן כקול הכנור, אלא תנועת הלב היא, עובר ואינו חולף, קיים ואינו עומד.

בשירה ניתנים המראות במלים. המלים יונקות ממקור הקולות הנאחזים במחשבה, ודין חליפין נוהג בהם מדעת ושלא מדעת. במקום קול נדחק הרהור, ושוב אי אתה יודע אם המלה גוונו של הקול היא, או איננה אלא אחיזת אוזן בלבד, ועיקרה היא המחשבה שאינה בה תפיסה כלל. המחשבה חפשית היא ואינה בת המציאות, לפי שיש ביד האדם לחשוב דבר והפוכו כאחד. אבל כלום אין גם המעשה בידו “כחומר ביד היוצר”? וכשם ש“סוף מעשה במחשבה תחלה”, כך גם השירה אחוזה בשרשי המחשבה. אלא שיש הפרש בין חושב למשורר, שזה מחשבתו קודמת להרגשתו וזה הרגשתו מעוררת מחשבתו, המשורר מסתייע במחשבה, נוטל ומוזגה בתוך כוס החיים.

גדולי המשוררים הם גדולי החושבים, אלא שאין מחשבתם “סחורה עוברת לסוחר”, הניתנת ביד כל אדם לעשות כמתכונתה. מדת הבקורת של ההגיון והמדע פסולה היא לגבי המחשבה שבשירה. הפייטן מטפל שלא מדעת בפילוסופיא עמוקה ונשגבה, אלא שאין הוא מגיע אליה מתוך כללים קבועים התלויים זה בזה, אל מתוך תפיסת עצם הנשגב. אין כאן הבנת הנשגב, הגדרתו והסברת מהותו כדרך המחשבה של רוב הפילוסופים השקועים ראשם ורובם בענינים מופשטים, אבל יש כאן ראיה ושמיעה, הרכבה ומזיגה של עצם הוית הנשגב עם נפשו. הפייטן שמתעלה בכח השגה זו מעלה את הקורא עמו. וכל מי שיודע ומבין את נפש המשורר, מתעמק בשירתו ועמד על סודה, שוב אינו זקוק ללמוד את תורת הנצח אצל הפילוסופים, שכבר קנה אותה בהרגשתו, בתוך תוכה של נשמתו.




  1. בעלי המוסר הקדמונים, שנזהרים לעשות סייג לסייג, כל החושים שוים בעיניהם. וכשם שגדרו בפני העין: “לא יסתכל אדם באשה נאה ולא בבגדי צבע של אשה, ואפילו שטוחין על גבי כותל” (ע“ז כ', ע”א וב'), כך החמירו וגזרו אף על השמיעה, ולא עוד אלא שהם רואים בזה מעין תריס שנתקן לו לאדם בימי שמים: “מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאיננו הגון יניח אצבעותיו באזניו”; “מפני מה אוזן עולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה” (ברכות ה' ע"ב).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות