ראשי פרקים    🔗

א    🔗

גדולה שיחה נאה, שיפה היא לאומרה והנאה לשומעה, ויותר ממה שנהנה השומע נהנה האומר, שכן הוא מדבר ושומע כאחד. שכר דבור שמיעה, ואף שמיעת בעלים במשמע. האוזן נהנית מן הפה המדבר ופה אינו נהנה מן האזנים הקשובות אלא אם כן אף אזנו קשבת. תדע לך שכן, שהרי כבד אוזן אינו מדבר אלא בקולי קולות, כדי להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו, והחרש בשתי אזניו מוותר על הדבור לחלוטין ואוחז מנהג אלמים בידו, כדי שיראה בעיניו תנועת ידיו, שהוא יוצא בהן ידי חובת דבור. פקח שנתחרש סופו שהוא נעשה אלם, ולא משום שאין דברי אחרים נכנסים לתוך אזניו הוא שגרם לו שתשכח הלשון מפיו, אלא משום שניטל ממנו טעם שיחה והנאתה, לפי שאין קולו מגיע לאזניו. המלים השמורות לו בפיו פסקה חיותן ופרחה נשמתן הואיל והן בבחינת “לכם ולא לו”, וכל דבר שאינו צריך לגופו אין לו אחיזה, שרגיל אדם לזלזל בו ומתרשל בשמירתו. מלים דוממות שמהלכות בחשאי ואין קולן נשמע תש כח הזכרון לקיימן ודינן כדין דברים שבלב שמצויה בהן השכחה¹. יצא פקח שנתון ימים רבים בתא בודד של בית האסורים ואינו שומע קול אדם, אף על פי כן אין הדבור נפגם אצלו, לפי שלא נסתלקה הנאתו ויש בידו לשיח עם נפשו אף לקרוא בקול, שכן פיו ואזנו שוים.

אזנו ואוזן חברו — אזנו עדיפה, שהנאתה מרובה משל חברתה. שמיעת אחרים הנאתה לבסוף ושמיעת בעלים הנאתה מתחלה ועד סוף. בעל השיחה נותן דעתו על כל דבור ונהנה ראשון ראשון, אף יודע הוא מראשית אחרית ונהנה בתחלה על שום סופו. שיחתו צורת גלגל חוזר לה בעיניו שסופה נעוץ בתחלתה, וריח השלם העולה מן החלק ממתיק עליו את הדבור ומנעים שיחתו בפיו. המדבר מקדים ידיעה לשמיעה ודרכה של הידיעה להשאיל מכחה לחברתה, ואילו המקשיב מקדים שמיעה לידיעה ולפיכך הורע כחו הואיל ואין השפעה חלה למפרע.

אמת, שבה זה מום בו, שכן גורע הוא חלק בעלים. המקשיב שומע דבר חדוש, ואילו המדבר חוזר ומשמיע על החדוש שבלב, שכבר השתעשע בו במחשבה תחלה. מכל מקום כל האומר נשיטל טעם חדוש מבעל השיחה בשעת שיחתו לא כוון יפה. הנאת החדוש היא ההפלאה שבדבר, אחד הפלאת עצמו ואחד הפלאת חברו, וכל זמן שלא פסקה ההפלאה לא פסק חדושו. ולא עוד אלא שגדול המביא את חברו לידי הפלאה ממי שמתפלא על דברי חברו, שזה מצרף הנאת עצמו להנאת חברו, ועם שהוא מפליאו הוא מתפלא, והלה אין לו אלא מה שאזניו שומעות. יתר על כן: המגלה לחברו חדוש לבו הריהו רואה את חברו כחלק מן ה“אני” שלו הצריך לו לגופו, ולא לבד ששותף הוא בהנאתו אלא שעל ידי כך הוא מפקיע עצמו מצערו בשל העדר הידיעה של חברו, החשוב לו בנפשו, והפקעת הצער מגדילה את השמחה. מה שאין כן לגבי השומע, שהנאת היש אינה כרוכה אצלו בצער האין.

ב    🔗

אין שיחה אלא בשותפות. מלמד ששניהם זקוקים לה, המדבר והשומע כאחד, שאלמלא כן לא היו נכנסים לעסק זה של שותפות. ואף על פי שאין כאן שותפות של מחצה על מחצה, ולא עוד אלא שהמכניס הרבה מוציא קמעא והמכניס קמעא מוציא הרבה, מכל מקום להוטים הבריות אחר השיחה, ואין להכריע מי זקוק לה יותר, המדבר או השומע, הנותן או המקבל, שכן אין כאן נתינה מפה לאוזן סתם, פליטה ובליעה, ערוי מכלי אל כלי, אלא יצירה משותפת הבאה מתוך מגע נפשי.

אדם הולך בשוק ומהרהר בדבר הלכה, אם פגע בו רבו, הריהו מרצה לפניו חדושו דרך פקפוק ושאלה; נזדמן לו חברו הרגיל עמו, עומד הוא ומסביר לו טעמיו כנמלך עמו; ראה אדם סתם, אומר לו בלשון של חדוש שיש עמו ודאי; בא תלמידו כנגדו, משמיע הוא באזנו בצורת הלכה פסוקה שאין להרהר אחריה. הא למדת ששמיעה גרידא יש בה ממש, ואין הוא נוטלת בלבד אלא אף נותנת. ולא עוד אלא שכל שמיעה פרצוף פנים מיוחד לה, דמות דיוקנו של הזווג הנפשי שבין המדבר והשומע. אף כחה יפה להטביע חותמה על השיחה ולהפוך אותה מספק לודאי או מודאי לספק, הכל לפי השומע והמשמיע.

מגע נפשי פירות יש לו ופירי פירות, ולאו דוקא אצל השומע בלבד, שח אדם עם חברו שעה קלה ופסק. השיחה נסתיימה, השותפים נסתלקו והלכו להם, ואף על פי כן לא נתפרדה החבילה. בעל השיחה חוזר לביתו ומסיח דעתו משותפו ושיחתו יחד. פתאם מנצנץ במוחו מה ששמע לפנים מפיו של בן שיחתו זה. הופך הוא בדבר כלאחר יד ואינו נותן דעתו עליו. לאחר שעה קלה שוב עולה הדבר במוחו וקלסתר פניו של המדבר צף עמו: עומד הוא ומדבר דברים של טעם, אף קולו נעים ופנים מסבירות לו, המראה חולף כרגע ונשכח מלבו והוא חוזר ומהרהר בשלו. לימים נזכר הוא בשיחתו שסח לפני פלוני, ובתוך כך עולה לפניו דמות דיוקנו של זה: עומד הוא ושומע שיחתו ופנים לו מסבירות. סבר פנים זה מהנה אותו ומשפר עליו שיחתו, שכן ניתן לה תוקף של הסכמה, ולא יעלה כלל על לבו שהוא מערב מין בשאינו מינו, שאין כאן אלא צירוף של זווגים, וזווג ראשון בזווג שני נתחלף לו. ולא חלוף סתם כאן, טעות של זכרון, אלא שני המחזות נצטרפו יחד והולידו חזון שלישי שיש בו קצת משל זה וקצת משל זה.

ג    🔗

המספר דבר סוד לחברו אינו מספר אלא בלחש ומפה לאוזן דוקא, גזירה שמא ישמעו אחרים. אבל המהדרין נוהגין להשמיע דברי סוד בלחש אפילו כשהם יושבים בחדרי חדרים, ולא משום זהירות אלא מפני שהסוד לחישה יפה לו. קול דממה דקה ריח סוד עולה הימנו, אף ניד קל של שפתים לוחשות דרך רז לו, וכל סוד שאין לו בני לויה אלו ניטל הימנו טעם סוד.

מוניטין של סוד: לב סתום בתוך לב פתוח מכאן ולב פתוח בתוך לב סתום מכאן. בעל סוד שני לבבות לו, אחד נהנה מן הגילוי ואחד נהנה מן הכיסוי. שניהם מנצחים זה עם זה וכל אחד מבקש את שלו, עד שמתחכם האדם ועושה שלום ביניהם: גוחן הוא ולוחש באזנו של חברו בסודי סודות ונהנה מן הגילוי שבכיסוי ומן הכיסוי שבגילוי.

שיח סוד אין לך שותפות גדולה מזו. אדם עומד ממקומו, מרכין ראשו ומטה פיו לאזנו של חברו, כלום בכדי הוא טורח? קורבה זו סמל נאה היא לקרבת הנפש. חבה יתירה נודעת לו הימנו, שהוא מצניע סודו בקרב לבו כמי שמצניע ברשות היחיד. לפי שאין כאן מסירת פקדון ביד אחרים אלא הרחבת גבולי נפשו של המפקיד. לכאורה מכניס בעל הסוד את חברו לתוך נפשו, שמגלה הוא לו מצפוני לבבו, ואילו לבו של חברו סתום לפניו כבתחלה. אבל הכנסת אורחים זו אינה אלא למראית עין, שכן לא את לבו הוא מגלה לפניו, אף לא אשנב הוא פותח לו להציץ לתוכו, אלא מעלה הוא לו מבית גנזיו המלא וממולא כלי יקר המתפרץ החוצה, כי צר לו המקום מבפנים, וחברו מפנה לו מקום בתוך שלו, ולא עוד אלא שהוא נעשה אף שומר חנם על כך. בעל הסוד אינו משועבד לסודו, והרשות בידו לגלותו לכל מי שירצה. ואילו חברו מושבע ועומד לשמור עליו שמירה מעולה.

תאמר, שומר סוד אינו שומר חנם כלל וכלל, שכן הנאת טמירין בידו, הוד שבכיסוי, אף גדול שכרו משכר בעלים. בעל הסוד מקבל שכר על הדרישה, ואיש סודו מקבל שכר על הפרישה. הדרישה הנאתה שעה קלה, שעת היחוד וגילוי הסוד בלבד, ואילו הפרישה זמנה נמשך והולך, וטעם הסוד משומר בלבו ימים רבים. אכן אין זו אלא ראיה לסתור. אין אדם נהנה מן הטמיר אלא אם כן יש בידו לגלותו לכשירצה, ומתוך שהוא כובש פיו ושותק, הריהו טועם טעם סוד של לו ולא לכם, יצא אדם שחל עליו איסור אמירה, שוב אינו יכול להחזיק טובה לעצמו שמקיים הוא הבטחת פיו או שאינו מפיר שבועתו, וגדול שעבודו שאין הוא אדון ברשותו ואחר נדחק בגבולו. גדולה מזו: אם נתגבר עליו יצרו והוא מגלה סודו לאחר, אין הוא נהנה אלא שעה קלה, שעת היחוד וגילוי הסוד בלבד. לאחר שגילה סודו שוב אינו סודו, שכבר מסר פקדונו לאחר, ואם יחזור ויגלה לאחרים לא יהא אלא הולך רכיל. ואילו בעל הסוד לא פג טעם סודו אף לאחר מעשה גילוי, שכן שוב יש בידו לחזור ולגלותו לאיש אחר. מכיון שאין סודו מתגלה אלא על פיו לא יצא מכלל סוד, וכל זמן שהדבר בחזקת סוד והוא נמסר בלחישה מפה לאוזן לא ניטל טעם סוד הימנו בין בגילויו ובין בכיסויו.

שיח לחש שכרו עמו אף ממקום אחר. הקול גוון יש לו וממש בו, שכן טביעות אוזן חלה בו, ועל ידו מכיר אדם את חברו באפלת הליל או מאחורי הפרגוד, בזמן שאין שליטה לעין. והואיל וניתן פרצוף קבוע לקולו של אדם והוא ממוזג בתוך שיחתו, לפיכך נגרר פעמים משהו משיחה אחת לחברתה המחובר ודבוק בקול, ועל ידי כך נפגם יחודה של שיחה. גדול כח המושך של הקול מכח הדבוק של צירופי מלין. מלה גוררת מלה בדומה לה, אם בצורתה ואם במשמעותה, והקול דרכו לגרור חבילין של דברים מן הקרוב ומן הרחוק, אם בדומה ואם שלא בדומה, ובלבד שחזותם מוכיחה עליהם שמגרון אחד יצאו. הקול טובע את חותמו על הדברים ומשמש מעין לבוש לדברים ובשביל כך יש בו משום חציצה בפני הנפש. ואילו שיח לחש, אף על פי שגם קול דממה דקה קול הוא, כבר ניטל גוונו ונפגם הודו ונסתרסה תכונתו הטבעית, ושוב אין בכחו להעלות צירופין שבקול, שמרוב דקותו מכוון אדם לקלוט את תוכם של דברים ואין סיפק בידו להבחין בצורת הקול.

ד    🔗

שיחה שיחה והנאתה, ושיח רמז עולה על כולן. אדם המדבר מעט ואומר הרבה, מגלה טפח ומכסה טפחים, הנאתו כפולה ומכופלת, שכן כרוך חברו אחריו ומגלגל עם שיחתו שעה ארוכה, הואיל וניתנו דבריו לדרשם בשבעים פנים. חטפה המגולה שקול כנגד עשרה טפחים, לפי שמלבד שני הטפחים המכוסים שהם מקופלים וחבויים בתוכו מצד המדבר עומדים ומזדווגים לו כהנה וכהנה מצד השומע, ומתוך שהם שותפין בדבר נהנה האחד משכר חברו, שכן נקרא הכל על שמו.

“ודי לחכימא ברמיזא” — הברה קלה זו המרחפת על שפתותיו של המדבר, אף אם היא באה לידי בטוי, יש בה משום קורת רוח: מי שאינו חכם ומבין מדעתו אל יהא לו עסק עמו. אכן המלה הזעירה “ודי” אינה באה אלא לשכך את האוזן ויש בה משום מדת צניעות. גם החכם חייב להתבונן ולדייק בכל מלה ואינו יוצא ידי חובת שמיעה באזנו בלבד כדרך שיחה סתם. אותו “ודי”, כלומר סיומה של שיחה, לא נתכוון בו המדבר לשם אחרים אלא מכוון הוא כלפי עצמו: נפשו מצאה סיפוקה בגילוי זה ויצאה בכך ידי חובת שיחה.

אמת, מכיון שהמרומז הנהו אצל המדבר אבי הרמז, שוב אין כח הרמז יפה כל כך לגבי דידיה, ואין בידו לדון מעצמו על אחרים שומעי דבריו, שזולת הרמז אינם יודעים ולא כלום, הואיל ומה שבעיניו הוא רמז, אפשר שאינו בעיני אחרים אלא רמז דרמז. נמצא ששותפות זו לקויה היא מלכתחילה, לפי שאין הנותן יודע מה הוא נותן ואין המקבל יודע מה הוא מקבל.

אכן היא הנותנת, דוקא ליקוי זה, אותו דבר הסמוי מן העין גורם לו לילך ולחזר אחר שותפו זה.

אדם שנתאבק בחבלי יצירה והוליד מחשבה נאה, פעמים אין הנאתו שלמה מפני פשטותה היתירה, שכן ניתנת היא למישוש ידים כביכול. הידיעה הבהירה והברורה יותר מדאי מציקה לו על שום העירום שבדבר. עצם חלק מכל צד אף על פי שהרבה נקודות מגע לו, מכל מקום נקודות אחיזה אין לו, מחליק הוא ונופל ואינו מתדבק בשום דבר. ואם בעצם גופני כך, בעצם רוחני לא כל שכן. גוף ערום דין קבורה נוהג בו, אבל נשמה ערטילאית משוטטת בעולם בלי מנוחה, שאין לה קרני אחיזה. רבוי מופלג של ציורים מוחשיים קשה לה למחשבה, לפי שכל ציור פושט ממנה חלוק אחד, עד שהיא מתערטלת מכל לבושיה ועומדת ערומה לפנינו, היוצר רואה בעלבון יצירתו והוא מתחבט ומבקש לבוש למחשבתו שיהא לה לנוי. כל זמן שהוא מתיחד עם מחשבתו, הריהי עומדת לפניו פנים אל פנים כהויתה בצורה ראשונה, ואין לה תקנה אלא בגלגול שני, עומד הוא ונטפל לחברו ומגלה לו מה שבלבו בדרך רמז, שוקל הוא דבריו וצורפם, מצמצמם צמצום אחר צמצום, מקציעם ומשפרם, סותר בנין ראשון ובונה בנין אחר נאה הימנו. ובשעה שדבורו מגיע לאזנו וצורת רמז לו, מיד מתיישבת עליו דעתו, שכן יצאה מחשבתו לאויר העולם כשהיא עטופה עטיפה נאה וקרנים לה סביב.

יפה כח שמיעת בעלים, שהיא חוזרת ומעבירה את מחשבתו לפניו ומזקקת אותה במסננת הרמז ואוצלת מהודו עליה, עד שהוא מסיח דעתו מצורה ראשונה ומתדבק בשניה, לפי שמחשבתו הערומה אין לה שותפין ודבורו המלובש יש לו שותפין: אזנו ואוזן חברו. ואף על פי שאין טעם האזנים שוה, שזה נהנה מן התוך אגב קליפתו וחברו טורח לפצח את הקליפה כדי להגיע אל התוך, מכל מקום אין השותפות נפגמת, שכן שנים אוחזין בטלית, זה פושטה וזה לובשה.