שם הרומאן לקוח מפסוק בשירת הים (שמות ט"ו־10), המתאר כיצד לוחמיו של פרעה “צללו כעופרת במים אדירים” בנסותם למנוע מבני ישראל את צאתם לחירות ממצרים. על־ידי הבחירה ב“מים אדירים” כשם לעלילת ספרו זה, ביקש אפלפלד לדמות את ההתבוללות המואצת של יהודים בתחילת המאה ה־20 ל“מים אדירים” – אסון שרק “הפיתרון הסופי” שהגו הנאצים היה גדול ממנו, ולכן הוגדר כ“שואה”, כדי שיובדל מכל האסונות שפקדו את העם היהודי במהלך ההיסטוריה.

במיכלול מפעלו הספרותי, ובמיוחד בעלילות שכתב על רקע המחצית הראשונה של המאה ה־20, תיאר אפלפלד את ההתבוללות בצורותיה השונות וכמעט מכל זווית אפשרית בעזרת מתבוללים מכל הסוגים: מתכחשים, שונאי עצמם, תועי־דרך נגועים בנוירוזות ובטרופי דעת, ומתחרטים ובעלי־תשובה המתאמצים להתחבר מחדש ליהדותם. על אף שהמתבוללים היו שונים זה מזה, זיהה אצל כולם הנחה משותפת – הם חשפו את עצמם לסבל נפשי ולאומללות עקב ההיצמדות לאשליה, כי יקטינו את ממדיה של האנטישמיות המופנית כלפיהם באמצעות ויתור על רכיבים לאומיים מהותיים בזהותם העצמית. בעשותם כך, כמעט המיטו כליה על הקולקטיב היהודי עצמו, עוד לפני שהצורר החליט להשמיד את העם היהודי במסגרת תוכנית “הפיתרון הסופי”. אך בפרוץ מלחמת העולם השנייה התברר להם, כי מגפת ההתבוללות, לא הקטינה את ממדי האנטישמיות, כפי שהניחו, אלא לכדה אותם כקהילה אנושית מוחלשת וחסרת־אונים, בנסיבות שלא יכלו לשער – כאסירים במחנות כפייה ובמחנות השמדה.

אפלפלד לא מטיל, כמובן, על המתבוללים את האחריות להחלטת הגרמנים לפתוח במלחמת העולם השנייה וגם לא את האחריות להולדת “הפיתרון הסופי” במוחם המעוות של קציני הצבא הנאצי. המתבוללים והמשתמדים לא היו מונעים את אלה גם אילו נשארו נאמנים לזהותם היהודית כאבותיהם במשך דורות. אך ממדי האסון שפקד את העם היהודי במלחמת העולם השנייה היו ודאי מצומצמים יותר אילולי טיפחו המתבוללים את האשליה כי ההתבוללות נוחלת הצלחה ומחלישה את היקפה ואת עוצמתה של האנטישמיות, ואילולי עשו זאת בדיוק כאשר התנועה הציונית הציעה ליהודים פיתרון אמיתי למצבם באירופה – חידוש החיים הלאומיים במולדת ההיסטורית.

מי שהניח, כי אפלפלד כבר תיאר את תופעת ההתבוללות מכל צדדיה ביצירותיו הקודמות, יופתע לגלות ברומאן “מים אדירים”, גוון חדש בתופעה זו, שהוא טרם ניצל אותה בספריו הקודמים – תופעת ההתבוללות בקרב יהודי ההר בקרפטים. מרכז יהודי זה הובלט עד כה ביצירותיו כמעוז של יהדות איתנה, שאליו פנו בצר להם היהודים מהערים, ואפילו המתבוללים והמשתמדים, כדי לחזק את רוחם הנכאה. האיכר היהודי בכפר רקם יחסי שכנות טובים עם הרותנים¹ והללו הניחו בדרך כלל לשכן היהודי לקיים את אמונת אבותיו, הוקירו את ערכיו, העריכו את חוכמתו וגם נועצו בו בעת הצורך. ואף על־פי־כן, חושפת עלילת “מים אדירים” לראשונה בהרחבה, כי נגע ההתבוללות לא פסח גם על מעוז זה של היהדות בקרפטים.

 

יהודי ההר    🔗

יששכר, גיבור הרומאן “מים אדירים”, הוא בן הדור החמישי במשפחת איכרים יהודית שהתגוררה בין הרותנים בקרפטים. אמנם את סב הסבים, יקותיאל, שתקע יתד ראשונה למשפחה באחד מהכפרים בהרי הקרפטים, לא זכה להכיר, אך כנין לסבא־רבא אהרן, הספיק לספוג ממנו בילדותו את האופן הטבעי, האיכרי, שבו דבק הקשיש באמונתו וקיים את מצוותיה. זיכרונות ברורים עוד יותר היו לו מסבו, מאיר יוסף, וכמובן מאביו, מיכאל. אבותיו “היו אנשים גבוהים וחסונים” ותנועותיהם “לא היו מוגבהות ולא מופגנות, אלא מדודות וקצובות”. ואף שבחיצוניותם דמו מאוד אבותיו לרותנים, הם היו איכרים שונים – “יחסם לבעלי החיים היה מרוסן. מעולם לא התעמרו בהם. גם הם עבדו את האדמה שעות רבות ביום, אבל בשובם היו רוחצים ידיים, מתפללים ורק אחרי התפילה הוגש להם האוכל” (16). אמנם גם אבותיו החזיקו אקדח ברשותם, אך רק כדי לגונן על עצמם. וגם אם לכדו גנב לא הפליאו בו מכות כמו הרוּתֶנים, אלא אילצו אותו להודות בחטאו ואחרי שקיבלו הבטחה מפיו, שלא יחזור לחטוא, גם שיחררו אותו לדרכו.

והיתה עובדה נוספת שהבדילה את האיכר היהודי משכנו הרותני. במשפחה היהודית היה מעמדה של האישה שונה מזה שציפה לנשים במשפחה הרותנית. בעוד הגברים עושים את מלאכתם בשדות ובמטעים, גידלה וחינכה האם היהודיה את הילדים בבית. יששכר זוכר כי “אמו, שלא כאביו, היתה משוחחת עמו. היתה מספרת לו על אבותיה הקרובים והרחוקים” (40). וגם בהווה, כאלמן בן 45, עדיין עזים בזיכרונו ריחות הלחמים והעוגות שהיתה אמו אופה לקראת שבת וריחות תבשיליה של נחמה אשתו. בזכות זאת חלקו הרותנים כבוד למשפחת האיכרים היהודית היחידה שהשתרשה בכפר שלהם, על אף היותה שונה באמונתה ובמנהגיה, ולא פגעו לא בנפשם ולא ברכושם.

מאבותיו ירש יששכר את הנחלה, שבנוסף לבית, מטע, אורווה ורפת התייחדה בחדר־התפילה שהתקינו קודמיו באחד מחדרי הבית. דבר לא היה חסר בו כדי למלא את ייעודו. היו בו ארון קודש עטור בשני אריות ועטוי פרוכת ובו ספר תורה, עמוד תפילה ושורות של ספסלים. ואכן, בשבתות ובחגים היו יהודי ההרים מהסביבה מתכנסים וגודשים את חללו. בימות החול היו האבות מקיימים במקום תפילת יחיד, ולפיכך לא שבתה התפילה מהבית בכל ימות השנה. יששכר התפלל בו מגיל ארבע וכילד “היה מתעורר לפנות בוקר ומצפה שעגלות ייכנסו לרחבת החצר ויהודים גבוהים, יהודי הרים, ימלאו את חדר התפילה” (129). מותם בזה אחר זה של האבות, השבית את התפילה בחדר־התפילה הזה, כי “מאז מות האבות חדלו המתפללים לבוא, הם הקימו להם בבתיהם חדרי תפילה ארעיים, או חגגו את החגים בערים הקטנות” (178).

גם אחרי מות הוריו המשיך יששכר להתפלל וכל עוד היתה נחמה לצידו, גם עיין בספרים הקדושים. ובעודה קוראת בפרשת השבוע, “היה מעיין באחד מספרי המוסר… היה קורא ומדמה עצמו הולך בדרכם של האבות, בלי פשרות ובלי הנחות, אלא מעמיק באמונה יותר ויותר” (21). אך אחרי מות אשתו ממחלה בטרם עת, הרגיש שהתפילה ניתקה את עצמה ממנו. אמנם “בשבת ובמועד לא עבד ולא בישל” (30), אך התפילה עצמה שבתה מפיו לחלוטין. מאחר שנחמה היתה עקרה ונותר ללא בנים שיוכל להוריש להם את הנחלה, איבד עניין גם בעבודה בשדה ובמטע. רק בסוסים ובפרות המשיך לטפל בחיבה, ואת השאר הותיר מתוך אדישות וחוסר עניין לרותנים. אך בהגיע אליו השמועה כי אחיו היחיד, אורי־צבי, ובני משפחתו נרצחו בטחנה שהפעילו בדראטשינץ, נחלץ יששכר באחת מאדישותו ובלי להשתהות רתם מיד את שני סוסיו לעגלה, וחרף הסופות, הגשמים והדרכים הבוציות בעונת הפשרת השלגים בקרפטים, יצא מכפרו אל דראטשינץ כדי ללכוד שם את הרוצח הרותני ולהביאו למשפט.

 

עלילה חריגה    🔗

בספרו הנוכחי הכניס אפלפלד שינוי בולט במבנה העלילה. בעוד שבספריו הקודמים פיתח עלילה קווית בין “הסיבוך” ל“התרה”, כדי להבליט שינוי מדורג שהתחולל בגיבור, התאים לסיפור־המעשה ברומאן הנוכחי עלילה אנלוגית. יששכר לא רק נוסע מכפרו לכפר דראטשינץ, כדי ללכוד את הרוצח, אלא גם חוזר באותה דרך, אחרי שהמית שני אנשים, תחילה בשוגג את הז’אנדרם, שסרב לפעול לאיתור הרוצח ולהבאתו למשפט, ואחר כך את הרוצח, בתגובה לדברים המחרידים שהשמיע באוזניו. במבנה הדו־מסלולי הזה, שבו הקפיד על תקבולת ניגודית בין שני כיווני הנסיעה, הוקדם השינוי בגיבור למרכז העלילה – לסצינת העימות של יששכר תחילה עם הז’אנדרם ואחר־כך עם הרוצח. ולכן, הפרקים בחלקו השני של סיפור־המעשה, אינם בונים את השינוי, כפי שמקובל בעלילה הקווית, אלא משקפים את השינוי שכבר התרחש בגיבור קודם לכן.

משום כך, אף שהמרחק בין הכפרים בשני כיווני המסע של יששכר הוא זהה, מצטייר יששכר לקורא בשני חלקיה של העלילה כאדם שונה. בנסיעתו אל דראטשינץ שקוע יששכר רק בצערו האישי על פטירתה של אשתו נחמה, שהותירה אותו ערירי ובלא יכולת להתפלל, אך בשובו משם הוא סוחב על כתפיו את נטל צערו של העם היהודי כולו. קודם לכן לא שם לב שההתבוללות דלדלה את מספר משפחות האיכרים היהודיות בהרי הקרפטים, אך כעת הוא מבין את היקפה הרחב של המצוקה בה נתון העם היהודי. מעידים על השינוי הזה הנושאים בשיחותיו עם הרותנים שהוא פוגש, תגובותיו להתבטאויות האנטישמיות שלהם ותוכן הזיכרונות שצפים במוחו במהלך נסיעתו חזרה אל ביתו, בהשוואה לכל אלה במהלך הנסיעה אל דראטשינץ.

ההבדל בין שני כיווני הנסיעה של יששכר מובלט בפגישותיו עם שני צאצאים של משפחת אצילים שהתרוששה מנכסיה. בכיוון האחד פגש בבית־המרזח “בית העם” את הנסיך סובורין, האזין למצוקתו החומרית וגילה לו את מטרת נסיעתו לדראטשינץ: “לברר את העניין לאשורו, לשמוע מה ראו השכנים, מה עשתה הז’אנדרמניה… אני לא מתכוון להתנכל לאיש” (96–100). בכיוון השני פגש בפונדק “הפונדק השקט” את הנסיך בורוצקי, שבניגוד לבן־דודו סובורין שהיה נוצרי אדוק, התעניין ביהדות, אסף ספרי קודש וגילה בקיאות בזרמים השונים של החסידות.

מפי הנסיך בורוצקי כבר שמע יששכר בעבר דברים בגנות הנטייה של היהודים להתבוללות: “עתה פונים היהודים אל התעשייה ואל עריכת הדין והרופאים מתמחים בגינקולוגיה, והכל יושבים בבתי הקפה ומתפטמים בעוגות קרם”. אך הפעם הוסיף הנסיך חזות קשה על האסון שתמיט ההתבוללות על העם היהודי: “הישישים והצדיקים הולכים ומסתלקים מן העולם… בעוד עשרים־שלושים שנה יגידו: הם היו, היכן הם?”. הנסיך ביסס את נבואתו זו על יחסם המזלזל לספרי הקודש: “היהודים הם עם גדול, אבל עם משונה. יש להם המון אנשי־רוח, אבל הם לא יודעים לשמור עליהם, לא יודעים לקרוא בספריהם. הם נמשכים אל העולם הגדול, וכל מה ששלהם מאוס עליהם” (169).

כעת, בנסיעתו מדראטשינץ חזרה לביתו, הצליחו דבריו אלה של הנסיך בורוצקי להסעיר את יששכר יותר מאשר בעבר. אך במהלך שיחה זו לא הרגיש כבעבר מבויש מול הנסיך הרותני, הלומד חסידות וקבלה מספרי היהודים, בעוד הוא, היהודי מלידה, נטש ספרים אלה והתרחק מהם מזה שנים (191), אלא חש רצון לקצר את שהותו בחברת הנסיך ולזרז את שיבתו אל בית אבותיו בכפר. מה דוחק בו כל־כך לחזור לשם? ומדוע איננו נמלט מפני הז’אנדרמים אל אחד ממקומות המיסתור הרבים בערוצי הקרפטים?

מתברר, כי אכן כאדם שונה חזר יששכר מדראטשינץ: “למרבה הפלא, דווקא בשעה זו דחוף היה לו לחזור הביתה, נדמה היה לו שאם יגיע הביתה יוכל לא רק להגן על הרכוש, אלא גם ישיב לעצמו את קרבתם של האבות שהתרחק מהם. תחילה ישקם את ארון הקודש ואת ספר התורה, ימיין את הספרים ויסדר אותם על המדפים… הסדר בבית יביא סדר בנפשו. המחשבה שבעוד יום־יומיים ישב על הספסלים שעליהם ישבו האבות וישהה במחיצתם של ספרי קודש וינוע באותו חלל שיש בו תקרות נמוכות, ישתוק באופן שאבותיו שתקו, המחשבה הזאת הפיחה בו באין משים רצון למעשים” (183).

על אף שהתוכנית הזו של יששכר מנוסחת כתוכנית פרטית, כלול בה מענה לנבואת הפורענות ששמע בפונדק מפי הנסיך בורוצקי, על קיצו הקרב של העם היהודי באשמת המתבוללים שנטשו את חוכמת האבות בספרי הקודש ומכרו ספריות שלמות של משפחתם בפרוטות (191). אך לא נבואת הנסיך היא שגיבשה אצל יששכר את תוכנית השיקום של חדר־התפילה בבית־הוריו ולא היא שהשפיעה עליו להתעלם מסכנת הז’אנדרמים, שנעו במקביל לו אל הכפר שלו, ולשוב מהר ככל האפשר אל ביתו. ההחלטה להפעיל מהר ככל האפשר את חדר־התפילה הנטוש של אבותיו גמלה אצלו עוד קודם לכן, בהשפעת האירועים שחווה בכפר דראטשינץ, שנודע בשנאת תושביו ליהודים.

 

מול הרוצח    🔗

בהגיעו לדראטשינץ, ראה יששכר תחילה את המראה המזוויע של הנטבחים בטחנה. אחרי שהביא את אחיו אורי־צבי ואת בני משפחתו לקבורה, התפנה לעסוק בבירור שמו של הרוצח ופנה לדרוש מנציג החוק לאסור את מבצע הפשע ולהביאו למשפט. תגובתו המזלזלת והגסה של הז’אנדרם לדרישות צודקות אלה, רק משום שבאו מפי יהודי, עלתה לו בחייו. כעת פנה יששכר ללכוד את הרוצח סודורוב במו־ידיו, אך מפיו לא שמע התכחשות למעשה הרצח שביצע, גם לא הסברים כוזבים על הנסיבות שאילצו אותו לגונן על חייו וגם לא חרטה כלשהי על המתת משפחה יהודית שלמה כולל הילדים בה, אלא משנת־רוצחים מגובשת שכמוה לא שמע יששכר מעולם קודם לכן: “היהודים הם קרציות, יש למעוך אותם… אם בדור הזה לא יוכחדו מורדי האל, בדור הבא לא יישאר מהם זכר – – – ההשמדה הגדולה בוא תבוא – – – יש להכחיד את היהודים, רק אז תבוא רווחה לעולם – – – היהודים מבאישים את העולם, יש לחסל אותם – – – הם יחוסלו, אין לי כל ספק שהם יחוסלו” (139).

ברור כי אפלפלד ביצע כאן ביודעין אנכרוניזם היסטורי, כאשר שתל בפי הרוצח סודורוב את תוכנית “הפיתרון הסופי” שהגו הנאצים כעבור שלושים שנה להשמדת העם היהודי. מדובר, כמובן, בדבריו של רותני שפל שמשנתו האנטישמית איננה סדורה ועדיין לא תורגמה לתוכנית השמדה מפורטת, אבל דווקא משום כך הצליחה לטלטל כל־כך את יששכר, כי מפי שום רותני לא שמע קודם לכן התחייבות להמשיך ולרצוח יהודים עד יחוסל האחרון בהם. לכן, היתה ליששכר כל ההצדקה המוסרית לפעול בניגוד למטרה שהציב לעצמו בנסיעתו לדראטשינץ, לדאוג שהרוצח יילכד ויובא למשפט. יתר על כן: אף שיששכר הצטייד בנשק לא מיהר להשתמש בו נגד סודורוב. הוא ירה רק אחרי שסודורוב לא שעה לאזהרתו ולא הפסיק לאיים, כי ימשיך גם בעתיד לרצוח יהודים עד שיושמדו כליל מעל פני האדמה. וגם אחרי שהפעיל את הנשק, לא נשאר יששכר לוודא שהפושע אכן נהרג מהכדור היחיד שירה לכיוונו, אלא עלה על סוסו כדי לשוב מהר אל ביתו.

כלומר: אחרי שנחשף מפי סודורוב לתוכנית ההשמדה של העם היהודי – שתוגדר מאוחר יותר על־ידי הנאצים כתוכנית “הפיתרון הסופי” – הבין יששכר, כי כל צרותיו הפרטיות מתגמדות מול האסון הצפוי לעם היהודי. בניגוד להערכה שהחזיק בה כאשר נסע לדראטשינץ, הוא שב משם משוכנע, כי השנאה כלפי יהודים רק תתעצם ותוליד אסון בלתי נמנע לעמו. שלא כמו היהודים העירוניים, שהחזיקו באשליה כי התבוללותם תביא לדעיכת האנטישמיות של הנבערים באירופה הליברלית והנאורה, הבין יששכר, האיכר היהודי הפשוט, כי אין לשגות באשליות. לקראת האסון צריך להיערך, לשקם את מה שננטש ולחזק את מה שהתרופף בכל הקהילות היהודיות באירופה וגם בקרב יהודי בוקובינה בתחילת המאה העשרים.

יששכר אמנם הספיק לשוב אל ביתו, אך לא הצליח להגשים את תוכניתו – שיקום חדר־התפילה מימי אבותיו בביתו – כי הבוזזים והפורעים כבר חיללו את החדר שהתכוון לחדש בו את התפילה. מיד אחר־כך השיגוהו גם הז’אנדרמים שנשלחו בעקבותיו, והם, שלא התכוונו כלל להביאו למשפט, ירו בו בצאתו מחדר־התפילה שהמקומיים חיללוהו. רודפיו גם לא הסתפקו בכדור אחד, אלא ניקבו את גופו ככברה עד שהתמוטט ליד ספרי התורה וספרי הקודש המחוללים. יששכר, הצאצא האחרון של אחת ממשפחות האיכרים היהודיות שנאחזו לפני דורות בקרפטים, אמנם מת על קידוש השם כיהודי שלם לפני שהספיק לחדש את התפילה בבית אבותיו, אך בשורתו עודנה בתוקף, ואותה משמיע אפלפלד ליהודים בישראל ובעולם – יהודים צריכים לאחוז בנשק ולגונן על עצמם, אם העולם איננו ממלא את תפקידו ואינו מעניש את אלה שהוגים ופועלים להגשים את תוכנית “הפיתרון הסופי” נגד העם היהודי.

 

החתירה לעמקות    🔗

בחרתי להציג את הרומאן “מים אדירים” כרומאן אידיאי, אף שאפלפלד מסתייג מפירוש יצירותיו כיצירות אידיאיות, וכמעט בכל ראיון חזר ואמר שביצירותיו איננו אידיאולוג, סוציולוג וגם לא מוֹרַליסט, אלא עוסק בהן בבדידות של גיבוריו, במצוקתם הנפשית ובמאבקים הקיומיים שלהם בסביבתם ובמצבם. אף שאפשר להבין, מדוע חרד אפלפלד, פן הבלטת המשמעות הרעיונית ביצירתו תאפיל על ערכה הספרותי ותציג אותה ככרזה רעיונית חסרת חִיוּת – שְׁמוּרה לקורא הזכות לחשוף ביצירה מה שהיא מאפשרת לו למצוא בה. ומאליו מובן, שאי־אפשר לתמצת את המשמעות הרעיונית ביצירתו אם אין מתעכבים תחילה על האיכויות הספרותיות שהוא משקיע ביצירותיו – במבנה הסיפור, בעיצוב הדמויות, בתוכן הדיאלוגים הקצרים בין הגיבורים ובניסוח המוקפד של לשון “המספר” האחראי על ביצוע הסיפֵר.

יתר על כן: אפלפלד הצליח לשכלל במשך השנים עלילה המותאמת לביטוי עמדה רעיונית כלפי שאלות עיוניות בנושאים לאומיים על־זמניים שהם תמיד גם אקטואליים. הפיתרון של אפלפלד מתבטא בבניית עלילה מרְכיבי־תוכן קבועים, שבכל יצירה הוא מדרג את חשיבותם מחדש וגם מארגן אותם ביריעת סיפור־המעשה בסדר שונה. לכן לא רק שהעלילות בספריו של אפלפלד שונות זו מזו, אלא הן גם מוכיחות שהוא משקיע תיכנון מוקפד בבניית כל עלילה:

1) תיכנון בקביעת מסלול המסע של הגיבור כבסיס לסיפור־המעשה. התקדמות הגיבור בקטעיו של מסלול זה תורמת לשינוי בהשקפותיו ובמעשיו – הוא השינוי אשר מבטא את המשמעות הרעיונית של העלילה,

2) תיכנון בהגדרת משך הזמן של המסע ובהצמדת קטעיו של הזמן הזה לעונות השנה,

3) תיכנון בסימון הפגישות של הגיבור עם מכרים מעברו ועם אנשים אלמונים בכל תחנה במסע,

4) תיכנון בשיבוץ השיחות של הגיבור עם אנשים אלה – שיחות שתורמות תרומה ניכרת למשמעות הרעיונית של עלילת המסע,

5) תיכנון בחשיפת חיי־הנפש של הגיבור, ובכללם פחדיו וכיסופיו, על־ידי זריעת חלומותיו וזיכרונותיו במהלך סיפור המסע שלו,

6) תיכנון בזריעת האירועים במרחב סיפור־המעשה, אשר בהשפעתם ישתנה הגיבור במהלך המסע. חשובה במיוחד למשמעות הרעיונית של היצירה היא תרומתם של אירועים המוצבים רחוק זה מזה בתוך היריעה השלמה, אך מקושרים בקשר אנלוגי (משלים או ניגודי) זה לזה.

7) תיכנון באיסוף חומרי לשון (מילים, ביטויים, ניבים, שברי פסוקים מהמקרא ומסידור התפילה ושורות מהשירה העברית) שיכוונו אף הן בעקיפין אל המשמעות הרעיונית שהגדיר ליצירה.

כלומר: אפלפלד מכיר היטב את נטייתם של הרעיונות לחמוס את תשומת־הלב מסיפור־המעשה, ולכן הוא מקפיד שהרובד הנרטיבי הממחיש של סיפור־המעשה יהיה כה מעובה והדוק, עד ששום התכוונות רעיונית לא תאפיל עליו ולא “תגנוב את ההצגה” ממנו. אך גם אם הוא מצליח בדרך זו להגן על כל רכיב־תוכן בנפרד, אין זאת אומרת כי לכל רכיבי־התוכן ביחד אין משמעות רעיונית. יצירות שהתוצאה בהן אינה כזו, מאבדות לחלוטין את העמקות הרעיונית, ובלעדיה היצירה היא סיפור־מעשה שרירותי בלבד, אם מוצלח ואם כושל.

מול האפשרות הרעה הזו, בוודאי יעדיף אפלפלד להודות שביצירותיו קיימת התכוונות רעיונית, אך היא מוצפנת היטב ברכיבי־התוכן שמהם הוא בונה את העלילה. וכמובן גם יודה, שהוא מעדיף קורא המסגל לעצמו הסתכלות ממבט־על על כל הסצינות של הסיפור, קולט את מטווה הקשרים בין השיחות, האירועים החיצוניים וההתרחשויות מחיי הנפש של הגיבור, ומגבש מהזיקות ביניהם את המשמעות הרעיונית שמבטאת היצירה.

ולכן, יסוכם הדיון הזה בשאלת מעמדו של הרעיון ברקמת “הסיפור” בספריו של אפלפלד באופן הבא: אפלפלד אינו מגיב בגלוי על אירוע אקטואלי ולא מטיף בגלוי להשקפה כלשהי בעלילות ספריו, אך בכל אחת מיצירותיו מהדהדת השקפתו המגובשת והנחרצת בנושאים היסטוריוסופיים, שרובם גם בעלי משמעות אקטואלית ברורה. והשקפתו זו לא רק משתמעת מהמטווה של כל עלילה בנפרד, אלא גם ניתנת לסיכום מכלל יצירותיו.