רקע
אליעזר קפלן
מיליון עולים בעשר שנים

התפקיד שהוטל עלי הוא לסכם את העדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ולהשיב לשאלות בדבר הפעולות הכלכליות והכספיות של הסוכנות היהודית, בעניין התכנית הכללית שלנו לפיתוח כלכלי וכן בעניין התכנית למימון הפיתוח הזה.

את הטיעון שלנו ניתן לסכם כלקמן: העלייה היהודית יצרה בארץ־ישראל אפשרויות קליטה חדשות ונתנה דחף עצום לקידומה הכלכלי של הארץ כולה, לטובת כל תושביה; יצרנו ישוּת יהודית כלכלית איתנה המפרנסת את עצמה; עדיין עומדים אנו בראשיתו של תהליך הפיתוח בארץ־ישראל והארץ יכולה לקלוט מיליוני אנשים נוספים; תכניתנו לקליטת מיליון יהודים בעשור הקרוב, כפי שהוגשה לוועדת החקירה האנגלו־אמריקאנית, היא תכנית מעשית ואם נהנה ממידה סבירה של שיתוף פעולה בין־לאומי, אפשר יהיה לגייס את הסכומים הדרושים למימון קליטתם.

היתה לי הזכות להעיד בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית בעיקר בענינים הנוגעים לחקלאות. בעדותי נסיתי לציין בפירוט־מה, כי כמות אוצרות הטבע היסודיים של מים וקרקע בארץ־ישראל, אינה משמשת גורם המגביל את אפשרות קליטתם של עולים רבים וכי אפשר בנקל להכפיל, ויתכן אף לשלש, את היישוב החקלאי בארץ. הדברים הדרושים כדי לאפשר פיתוח חקלאי גדול זה הם – עלייה בקנה־מידה גדול ומדיניות פיתוח רחבת־אפקים שתקבע ותבוצע על־ידי השלטונות האחראים מתוך חזון, באומץ לב, ותוך תחושה של צורך דחוף. התפתחותה של חקלאות מודרנית תלויה בהרחבת השווקים העירוניים ולפיכך רואים אנו את התפתחותה הנוספת של החקלאות בארץ־ישראל כחלק בתהליך התקדמותה הכללי והכולל של הארץ.


 

האגדה על מחסור בקרקע    🔗

אפתח את דברי באגדה הנפוצה, כי ארץ־ישראל היא ארץ בה קיים מחסור בקרקע ועוד יותר מכך במים. התזכיר האחרון של ממשלת ארץ־ישראל על “האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל תחת שלטון המנדט”, קובע, בסעיף 26, כי תחת השלטון הבריטי בארץ־ישראל “המכשול העיקרי לתכנון בקנה־מידה גדול היה ונשאר חוסר הוַדאות לגבי מציאת קרקע, לא רק לצרכי התיישבות צפופה של תושבים חקלאים נוספים, אלא אף כדי לקיים בצורה נאותה את האוכלוסיה של היום. המצב לגבי אוצרות המים, אף הוא אינו ברור דיו”. אי־וַדאות ואי־בהירות אלה עדיין שוררים במוחה של הממשלה, וזאת לאחר 27 שנות שלטון בארץ. ייתכן, כי לא היה זה בלתי־סביר לצפות כי בהיותה כה בלתי־בטוחה לגבי אוצרות הקרקע והמים של הארץ, תנצל ממשלת ארץ־ישראל ב־27 השנים האחרונות, את משאביה במידה גדולה יותר מכפי שעשתה זאת, על מנת לבדוק בעיות אלו בדיקה יסודית, תחת להשאיר את הבדיקה הזאת בעיקר לטיפולם של גופים יהודיים – ציבוריים ופרטיים. מאידך גיסא, לא נמנעה הממשלה לעשות את האי־וַדאות הזאת למדיניות המשמשת מכשול בדרך להתקדמות כלכלית. למרות האי־וַדאות שבשיקוליה מלמדת הממשלה זכוּת על “הספר הלבן” בנימוק, כי “באזורים מסויימים לא היה מקום להעברה נוספת של אדמות ערביות לידי יהודים, בעוד שבאזורים אחרים יש להגביל את העברת הקרקע, כדי שהמגדלים הערביים יוכלו לקיים את רמת־חייהם הקיימת וכדי שלא ייוָצר בקרוב מספר רב של תושבים ערביים חסרי־קרקע… למעשה הוכיחה הסקירה על תנאי הצפיפות באזורים כפריים יהודים וערביים שנעשתה ב־1938, כי בכל האיזור הערבי קיימת צפיפות רבה, בעוד שאדמות בבעלוּת יהודית פרנסו מספר משפחות קטן יותר לכל אקר אדמה”.

בעדותי לפני הוועדה האנגלו־אמריקאנית דחיתי את הטענה הזאת לגבי השימוש בקרקע שבבעלות יהודית. אם נביא בחשבון רק את התושבים הכפריים, הרי שהיחס בין היישוב היהודי בארץ־ישראל ליישוב הערבי הוא של 1 ל־5, לעומת היחס של 1 ל־10 לגבי אדמה מעובדת. יתר על כן, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית לשנים 1944/45, היה היחס בין השימוש של היהודים והערבים באדמה המעוּבדת לגידול סוגי יבולים עיקריים (פרט להדרים) 1 ל־13, בעוד שהיחס בין ערך היבולים היה 1 ל־½4. היישוב הכפרי היהודי הוא, איפוא, צפוף פי־שנים מאשר היישוב הכפרי הערבי לכל יחידה של אדמה מעוּבדת והתפוקה היהודית גדולה פי־שלושה מאשר התפוקה הערבית לכל יחידה של אדמה מעובדת.

הנני קובע, איפוא, במצפון נקי: האמת היא כי ארץ קטנה זו יש בה קרקע ומים די הצורך לפרנס לא רק את האוכלוסיה של היום, כי אם אף מספר אנשים גדול פי־שניים, או שלושה. הנני קובע זאת על יסוד הנסיון ההתיישבותי שלנו במשך שלושה דורות ועל יסוד המחקר המדעי שעשינו ב־35 השנים האחרונות. כמובן, ארץ־ישראל, כמוה כארצות אחרות, אינה יכולה ואינה צריכה לייצר את הכל, אולם היא מייצרת בשפע כמה וכמה מצרכים שארצות אחרות יקבלום ממנה ברצון, תמורת מוּצרים שהיא זקוקה להם.


 

אזורי “הספר הלבן”    🔗

ה“ספר הלבן” חילק את הארץ לשלושה אזורים לפי עקרון הנוגד את ההסבר הרשמי הניתן לגבי הנימוקים להגבלות על העברת הקרקע: האיזור החפשי המקיף כ־5% משטחה הכללי של ארץ ישראל, כולל את האזורים הצפופים ביותר; האיזור המוגבל – (32%) והאזור האסור – (63%) הם אזורים הכוללים במידה רבה אדמות בלתי־מעוּבדות וכן אדמות שלפי הגדרת הממשלה אינן ניתנות לעיבוּד. מעניין לציין, כי רמת־החיים החקלאית באיזור הצפוף החפשי היא הגבוהה ביותר בקרב כלל היישוב החקלאי בארץ־ישראל. ממשלת ארץ־ישראל הגבילה, או אסרה העברת קרקע ופיתוח, דווקא באותם חלקי הארץ, בהם היה הפיתוח קטן ביותר. על המפגרים להישאר בפיגורם.

השטח הכללי של ארץ־ישראל המערבית הוא 26.4 מיליון דונם. כשליש משטח זה הם מדבריות בלתי־מיושבים שבחלקם הגדול לא נחקרו כלל. מיתר 17 מיליון הדונמים, קרוב ל־9 מיליון דונם הם אדמה מעובדת, אם כי חלק מזה לא בקביעות, וקרוב ל־8 מיליון דונם הם אדמה בלתי־מעובדת, שהממשלה סבורה כי אין היא ניתנת לעיבוד. הוכחנו מתוך נסיון ועל פי היקש סביר, כי שטח האדמה הניתן לעיבוד אפשר להגדילו במיליונים דונמים והם ישמשו מקור פרנסה לעשרות אלפי משפחות בחקלאות.


 

הכשרת הקרקע בנגב    🔗

ביקרתם בנגב וראיתם את הצורה הפרימיטיבית של העיבוד הקיים שם עכשיו, כן ראיתם את ראשית המאמצים שלנו להפוך את המדבר־למחצה לאיזור מפותח ביותר. הדבר מחייב חזון רב, כמובן שאין אנו יכולים לטעון, כי תמיד האירה לנו ההצלחה פנים. לאחר שלמדנו במשך שנים מהנסיון של שלושה יישובים נסיוניים, הקימונו בעשרת החדשים האחרונים גרעינים ל־13 יישובים נוספים. ניסינו ללמוד את תנאי האקלים, את אופן העיבוד הנכון ולהביא למקומות אלה מים. ראיתם את הסכר ואת מאגר המים ברביבים. היה זה נסיון שעלה ממון רב, כשם שכל נסיון חדש עולה ביוקר. אולם מבחינת מפעלי הפיתוח אשר יבוצעו שם בעתיד, מוצדק המחיר הזה הצדקה מלאה. בקרבת באר־שבע, במישור המתנשא ל־300 מטר מעל פני הים אנו מנסים עכשיו להנהיג שיטה אחרת של אספקת מים – שיטת המאגרים התת־קרקעיים. בהקמת מספר סכרים נמוכים אנו מנסים לעצור את הזרם המהיר של מי־השטפונות ולמלא את המאגר התת־קרקעי. הנסיונות הוכיחו, כי בשיטה זו אפשר לצבוֹר מיליונים מטרים־מעוקבים של מים. אנו מנסים להביא מים ממרחקים ואתם ראיתם את העבודה הנעשית בניר־עם ואת צינור המים שלנו, אשר בקרוב יתמשך על־פני מרחק של 164 קילומטרים. מחיר המים העולה על הממוצע מוצדק ביותר באיזור צחיח זה. המים יביאו ברכה לא רק ליישובים היהודיים, אלא לאיזור כולו וכבר עכשיו אנו מספקים מים לשכנינו הערביים.

בביקורים שלכם היתה לכם בלי ספק ההזדמנות לראות את מפעלי־ההכשרה שלנו בחלקים אחרים של הארץ. ראיתם, כי הצלחנו להפוך שטחים גדולים של אדמה גרועה לשטחים פוריים ביותר בארץ. המותר לי להזכיר, כי ממיליון דונם אדמה שנרכשה על־ידי היהודים במשך 25 השנים האחרונות יותר ממחציתם היתה מוחזקת כאדמה בלתי־ניתנת לעיבוד? השטח הכללי שהוכשר על ידינו עולה על 600 אלף דונם ואנו סבורים, כי אפשרויות גדולות יותר עדיין צפויות לנו בארץ זו. יותר ממחציתה של צפון ארץ־ישראל – כ־8 מיליון דונם – היא אדמת גבעות שרק כשני מיליון דונם מהם מעוּבּדים. לפי הסטטיסטיקה הממשלתית השיעור הנמוך הזה של עיבוד קרקע הוא תוצאה של הזנחה במשך מאות שנים; בשל עקירת היערות, מרעה בלתי־מבוקר ועיבוד בלתי־נכון, הפכו שטחים גדולים לאדמת סלעים וטרשים. האדמה עצמה פוריה ביותר. רבים משטחים אלה ניתן להחיותם ואני קובע זאת על יסוד ההישגים בין ביישובי־ההר שלנו ובין במשקים ערביים רבים. והנה כל השטח הזה הוא עכשיו חלק של האיזור האסור. אנו מאמינים אמונה שלמה כי “הספר הלבן” של 1939, על האיסורים וההגבלות של העברת קרקעות הכלולים בו היא מהלומה לא רק ליהודים, אלא שהוא משמש גם מכשול רב בדרך לפיתוחה של הארץ כולה.


 

האינטנסיפיקציה של החקלאות    🔗

עוד יותר משאלת שטח האדמה המעוּבדת חשובה בעיית השימוש הטוב יותר, הכלכלי יותר והאינטנסיבי יותר, באדמה. בעדוּתי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית סיפרתי על הפחתת יחידת הקרקע ביישובים שלנו מ־300 דונם למשפחה לפני שלושה דורות, עד ל־25 דונם אדמת שלָחין במשקים האינטנסיביים שלנו בימינו. הנסיון הראה, כי מבחינה חקלאית שווה דונם אחד אדמת שלָחין בצפון הארץ, בממוצע, ל־5 דונם אדמת בעל. לפי נסיוננו דרושה יחידת־משק לפרנסת משפחה: בעמקים מ־10 עד 12 דונם אדמת שלָחין וגידול פרי הדר, או למשקים שיוקמו בקרבת הערים ויגדלו ירקות לשיווק; 25 דונם אדמה שלָחין או 100 דונם אדמת בעל – למשק מעורב; באיזור ההרים 50 דונם, מהם שלושים אדמה עדית שהוכשרה ונוקזה, לגידול עצי־פרי, מספוא ירוק וירקות ו־20 דונם של אדמה בטיב פחות לגידול חרובים ומרעה מבוקר.

שכנינו הערבים שיפרו והגבירו את ניצול הקרקע, בעיקר, ב־15 השנים האחרונות, בהן חל גידול מהיר של המשק היהודי בארץ. לעתים קרובות בא השיפור הזה כתוצאה ישירה של האמצעים שהועמדו לרשותם בשל רכישת קרקע על־ידי היהודים. גורם מעודד אחר היו השווקים העירוניים של היהודים, אימוץ השיטות החקלאיות של היהודים והעזרה שניתנה להם מכספי משלם המסים היהודי. עובדה ראויה לציון היא, כי בעֵבר־הירדן שהיתה תחת אותו שלטון מנדטורי עצמו, אלא שהתיישבות היהודים שם נאסרה בעקבות החלוקה של 1922, לא הגיע הפלח הערבי להצלחה דומה, אף שהיו שם שטחי קרקע למכביר.

בהתאם למספרים הרשומים, ההכנסה הממוצעת של פלח ערבי גדלה מ־1931 עד 1939 בשיעור של 30% בערך (לא כולל ההכנסה ממשק ההדרים). ב־1945 (בלי להביא בחשבון את עליית המחירים של ימי המלחמה) היתה הכנסתה של משפחת חקלאי ערבי ממוצעת ב־50% גבוהה יותר מאשר ב־1931. תוספת זו היא תוצאה של שיפור באופן ניצולה של הקרקע ובדרכי ניהולו של המשק. הפלח הערבי גיוון את משקו והגדיל בהרבה את הייצור של ירקות, זיתים, פירות, ביצים ומספוא. כן הרוויחה הכלכלה החקלאית של הערבים במידה רבה מהתפתחות נוחה של המחירים בתקופת המלחמה. הייצור החקלאי של הערבים גדל בשנות המלחמה בשיעור של 15% בערך, אולם חלקו של הייצור שהיה מיועד לשיווק גדל עד 30% מכלל הייצור הערבי. המחירים של מוצרי החקלאות המקובלים במשק הערבי עלו בהרבה על שיעור עליית המחירים של המצרכים והסחורות שהחקלאי הערבי נזקק להם. בשל הפרש מחירים זה לטובת הפלח, נוסף לגידול הפריון, היה הפלח הערבי מסוגל להעלות במידה ניכרת את רמת־חייו ולסלק את החלק הגדול ביותר של חובותיו.

ההתפתחות שחלה בשמונה השנים האחרונות בחקלאות היהודית היתה גדולה יותר. גידול התפוקה של החקלאות היהודית (פרט לפרי־הדר) בשנות המלחמה במחירים קבועים, הגיע לשיעור של 110% בערך. גידול זה נמשך בשנתיים לאחר המלחמה והתפוקה עכשיו היא ב־140% גדולה יותר מאשר ב־1939. גידול זה בחקלאות היהודית נגרם על־ידי המשך האינטנסיפיקציה, גידול ניכר של שטחי הקרקע המוּשקים והקמת יישובים חדשים. מאז ראשית המלחמה הקימונו 94 יישובים חדשים, כולל 36 גרעינים של יישובים חדשים, שהקימונו ב־15 החדשים האחרונים.

מאז המלחמה עברו שנתיים והחקלאים היהודים והערבים כאחד, עומדים בפני בעייה קשה של הסתגלות והתאמה לשווקי העולם. הכלכלה החקלאית היהודית מושתתת בעיקר על ייצור מזון מוּגן. מחירי התוצרת הזאת עלו החל מראשית המלחמה ב־360% בערך. בשנה האחרונה חלה ירידה קטנה במחירי התוצרת החקלאית היהודית ובאותו פרק זמן חלה עלייה מסויימת בהוצאות הייצור. החקלאות היהודית המייצרת כ־75%–80% לצרכי שיווק, תלויה מידה רבה במספוא מיוּבא. מחירי המספוא עלו במידה רבה גם בשנה האחרונה. כתוצאה ממדיניוּת הממשלה אנו נאלצים לקנות את המספוא הדרוש לנו בעיקר בארצות המזרח התיכון, שם המחירים גבוהים מאוד. אנו משלמים פי־שלושה מששילמנו לפני המלחמה עבור גרעינים. החקלאות היהודית עומדת בפני בעייה קשה של שכר עבודה גבוה, כתוצאה מיוקר המחייה ומחוֹסר עובדים. הגדלת העלייה תקל על שוק העבודה ובתוספת ייבוא מוגבר של מספוא זול יותר, נוכל, לאחר תקופת מעבר קשה, להתאים עצמנו למחירים הקיימים בשווקי העולם, כשם שעשינו זאת לפני המלחמה.

אולם בעיית שידוד המערכות בחקלאות תהיה קשה לא פחות גם לערבים. מחירי התוצרת הערבית גדלו מאז המלחמה אף בשיעור גדול יותר ממחירי התוצרת היהודית ועלו למעשה ב־460%. המשק הערבי מבוסס במידה גדולה יותר מהיהודי על יבולי גרעינים ובבוא היום כאשר הביקוש יפחת, יצטרכו גם מגדלי התבואה להתאים עצמם למחירי השוק העולמי. לפני המלחמה לא יכלו מגדלי הדגן הערביים לכסות את הוצאותיהם מהכנסות משקיהם והיו נאלצים להיכנס בחובות, או לחפש מקורות הכנסה חדשים בעבודות חוץ. לדעתנו הדרך היחידה הפתוחה בפני הערבים להימנע לאחר המלחמה משקיעה בחובות ובעוני, הוא שיפור שיטות החקלאות, השקייה נוספת והרחבת השווקים העירוניים.

ממשלת ארץ־ישראל מדגישה את המכשולים הרבים בדרך לפיתוח מהיר. אין כל ספק, כי קיימים מכשולים, אך מקורם אינו המחסור במקורות טבעיים, אלא הם נובעים קודם כל מהשיטה הנוכחית של חכירת קרקע, מחוסר חינוך והכשרה ולבסוף מחוסר הון. כל המכשולים האלה מחייבים תכנית פיתוח נועזה. שיטות חכירת הקרקע והפיצול הקיצוני של החלקות מחייבים רפורמה קרקעית כוללת ודחופה. את המחסור בהון אפשר למנוע על־ידי עלייה יהודית נוספת ואשראי חקלאי נוסף: אפשר ליצור אפשרויות שיווק בהעלאת רמת־החיים ובהגברת העליה היהודית. אפשר לסַפּק מי־השקיה תמורת קרקע. על הממשלה להתערב במצב, להדריך ולתכנן. אני מצטער לקבוע, כי הנסיון שלנו במשטר הקיים היה מאכזב מאוד. ממשלת ארץ־ישראל חסרה דמיון, כוח החלטה ועניין בפיתוח כלכלי. מטרת ההתערבות של ממשלת המנדט בעניינים הכלכליים היתה בעיקר בשמירה על ה“איזון”. לא פיתוח, כי אם הגבלות, והנפגעים מכך היו היהודים והערבים גם יחד.

אוסיף הערה אחת לגבי הבעייה החשובה ביותר של חכירת הקרקע. ירשנו את השיטה המפגרת הזאת מהמשטר העותומני. בתורכיה עצמה כבר בוטלה השיטה הזאת, אך בארץ־ישראל היא עדיין בתקפה. הפקיד הממונה על ההתיישבות אינו רשאי להתאים ולחלק מחדש את האדמות כדי לשפר את תנאי החקלאות. הוא רשאי לטפל אך ורק בזכויות הבעלוּת.


 

אגדת המחסור במים    🔗

לפני כ־40 שנה, ב־1908, התחילה ההסתדרות הציונית בפעולת התיישבות בארץ־ישראל. אותם הימים לא היתה כאן אף באֵר מודרנית אחת. כעבור 15 שנה הגיע כלל השטח המוּשקה לכ־30–40 אלף דונם. וכיום ל־450 אלף דונם. פירושו של דבר, כי ב־25 השנים האחרונות הוא גדל יותר מאשר פי עשרה. אולם אנו בטוחים, כי ניתן להגדיל את השטח המוּשקה לפחות פי־שמונה. אנו רק בתחילת הדרך. גילוי־מים הוא לדעתנו התגלית הגדולה ביותר שנעשתה אי־פעם בארץ־ישראל.

בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית עמדתי באריכות על בעית ההשקייה והסברתי את דרכי העבודה של חברות המים שלנו ואת התכניות שהוכנו על־ידי מומחים מקומיים ואמריקאיים, ובייחוד את התכנית הכוללת שהוכנה על־ידי חברת הייס־סאווג‘. מר הייס הוא מהנדס השקייה ידוע בארצות הברית, בעל נסיון רב ואילו מר סאווג’ אולי יאה לו התואר של מהנדס ההשקייה החשוב ביותר בימינו. שמעתי, כי אחדים מפקידי המים של ממשלת ארץ־ישראל חולקים על אי־אלו פרטים בתכנית הייס־סאווג‘. לפני 15 חדשים הצענו לקרוא לוועידת שולחן עגול, בה ייפגשו המומחים האמריקאים ופקידי המים של ארץ־ישראל, על מנת לברר את חילוקי־הדעות ביניהם. אחדים מחברי הוועדה האנגלו־אמריקאית שמעו את הסבריהם של הא"א הייס וסאווג’. נציגי הממשלה לא הופיעו לאותה פגישה ועד היום נשאר רוב הביקורת של הממשלה בגדר סוד. נראה לי כי השלטון המנדטורי בחר בדרך משונה מאוד לדון בבעייה מדעית וטכנית שהיא בעלת חשיבות עליונה לפיתוח הארץ.

המכון שלנו לחקר החקלאות ברחובות ערך בעקבות התכנית של הייס־סאווג' חישובים מפורטים יותר לגבי הצורך האקטואלי במים, לפי האזורים השונים ולפי סוגי הגידולים. הוא הכין תכניות גידול בהתאם לטיב הקרקע ותנאי האקלים בחלקים השונים של הארץ והגיע למסקנה, כי באותה כמות מים שעליה מדבר מר הייס ניתן להשקות שטח נוסף של כ־800 אלף דונם ועל־ידי כך להביא את כלל השטח הניתן להשקייה ל־3,3 מיליון דונם. בהתאם לתכנית זו יכולים לקום קרוב ל־120 אלף יחידות־משק אינטנסיבי ופירושו של דבר – הכפלת היישוב החקלאי של ארץ־ישראל. אנו מעריכים, כי כיום יש בארץ־ישראל קרוב ל־85 אלף יחידות משק של ערבים וכ־15–16 אלף יחידות של יהודים.

כדי לצמצם את שטח חילוקי־הדעות ולהסביר את אפשרויות הפיתוח הגדולות הטלנו על המכון לחקר החקלאות להכין תכנית נוספת, כחלק מתכניתו הכוללת של מר הייס, שתהא מיוסדת על כמויות המים שאין קיים כל ספק לגבי האפשרות להעמידן לצרכי השקייה ואין כל ערר להשתמש בהן מבחינת המחיר. לאחר בדיקה קפדנית של הקרקעות, השפעת האקלים, כמות המים המצויה, השיטות החקלאיות ודרישות השוק – נבחרו 11 מחוזות חקלאיים המשתרעים על פני איזור פיתוח של ½2 מיליון דונם (שטח שיעוּבּד כולו בהשקייה ובצורה אינטנסיבית). החלק הגדול של השטח (כ־½1 מיליון דונם) נמצא במישור החוף ולשם השקייתו דרושים מיליון מטר־מעוקבים של מים. יתרת איזור הפיתוח כוללת את העמקים בפנים הארץ – עמק החולה, עמק יזרעאל ואחרים. עמקים אלה משתרעים על שטח של כמיליון דונם וכדי להשקותם דרושים כ־600 מיליון מטר מעוקבים מים. התכנית המצומצמת הזאת מבוססת על כ־60% בלבד מאדמות העמקים שאפשר להשקותן ועל כמויות מים שלפי הערכה קפדנית ביותר ניתן לספקן ממקורות המים בארץ.

איזור הפיתוח הנידון בתכנית אחרונה זו כולל כיום 45 אלף יחידות חקלאיות של יהודים וערבים ביחס ממוצע של 1 ל־2. התכנית מביאה בחשבון הקמת 50 אלף משקים חקלאיים נוספים באותו איזור עצמו, ובאופן זה יחיו בו 25–30 אלף משפחות שתעסוקנה בעבודות כפריות אחרות. השוואה של ערך התפוקה החקלאית באיזור הנדון (במחירים שלפני המלחמה) לפני הפיתוח ואחריו, מראה בבהירות את השינוי שיחול באיזור. בעוד שהערך הנוכחי של תפוקת החקלאות באיזור הוא בערך 5 מיליון לירות, הערך המשוער של התפוקה בעתיד יהיה קרוב ל־18 מיליון לירות במחירים קבועים. בסקטור היהודי שואפת תכנית הפיתוח, בעיקר, להגדיל את מספר המשקים, מאחר שעקרונות האינטנסיפיקציה והגיווּן נהוגים בו גם עכשיו.

אנו סבורים, כי יש סכנה בדבר אם בתכנון השיפורים בחקלאות מתעלמים מגורם השיווּק. התכניות שלנו ערות ביותר לבעיות המחיר ומשום כך עלינו להדגיש, כי קיומם של מספר צרכנים חדשים הוא תנאי מוקדם לניצולם המלא של מקורות החקלאות בארץ־ישראל. פיתוח חקלאי מודרני תלוי בפיתוח עירוני, ומשום כך אמרתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית, כי כל הדיון בעניין כמות המים אינו נוגע כלל להצעתה הנוכחית של הסוכנות היהודית בדבר עלייתם של המיליון הראשון של יהודים. אפילו התכנית המצומצמת שנערכה על־ידי תחנת־הנסיון החקלאית מושתתת על שטח נוסף של אדמה מושקה העולה על הדרוש כדי להיענות לצרכים החקלאיים של עלייה יהודית נוספת בשיעור של מיליון נפש. כפי שמראה התזכיר שלנו שהוגש לוועדה האנגלו־אמריקאית, שטח האדמה המושקית הדרוש לאוכלוסיה יהודית נוספת של מיליון עולים, היא בערך מ־650 עד 700 אלף דונם וכמות המים הדרושה היא בערך 450 מיליון מטרים־מעוקבים. כמויות אלו של מים וקרקע הן בלי ספק בנמצא. אין כלל ספק בדבר, כי בארץ־ישראל יש הרבה יותר קרקעות ומים מכפי שדרוש לעלייה יהודית של מיליון נפש.


 

קליטת מיליון עולים    🔗

עמיתי, מר ברנשטיין1, הסביר לכם את אפשרויות הפיתוח של התעשייה. תעשייה וחקלאות הן שתי אבני־יסוד עליהן השתתנו את תכניתנו לפיתוחה הכלכלי של הארץ ולקליטת מיליון יהודים. ערכנו את התכניות לקליטת מיליון יהודים בעשר שנים על יסוד הנסיון בעבר, מחקר ותכנון. אנו יודעים, כי נסיון החיים יהיה שונה מזה שאנו מביאים בחשבון אפילו בתכניות הזהירות ביותר שלנו, ובהתאם לכך גמיש גם התכנון שלנו.

ממשלת ארץ־ישראל מגלה חוסר כל הבנה בגורמי היסוד של עבודתנו בארץ שעה שהיא מאשימה את השיטה הכלכלית של היהודים בגזענות קיצונית. כן עוסקת היא בהטלת דופי חסרת־יסוד, שעה שהיא קובעת “כי אין זה מתקבל על הדעת, כי חברה תרבותית המורכבת מקבוצה מעודפת מצד אחד, ומחוטבי־עצים ושואבי־מים מצד שני, תקום בכוונה תחילה בהתאם להסכם בין־לאומי”. חברה מפולגת לפי קווים לאומיים לבעלי־זכות עדיפוּת ולמנוצלים היא בדיוק הדבר אותו ניסינו, ואף הצלחנו, למנוע. אנו היהודים חוטבים בעצמנו את עצינו ושואבים בעצמנו את מימנו.

אין להבין את בעיית ארץ־ישראל (ואת הציונות) בלי להבין את תפיסתנו, כי ארץ־ישראל אינה רק מקום מקלט לפליטים, כי אם המקום בו יקום מחדש הלאום היהודי. עלינו לעשות את מלאכת הבנייה הלאומית שלנו במו ידינו. הבית הלאומי שלנו אינו יכול להיבנות על־ידי ניצולו של עם אחר. המדיניוּת של הממשלה נובעת מהנחות מוטעות לחלוטין ועלולה להיכשל שעה שהיא מעלה על הדעת כמטרה סופית ארץ־ישראל אחידה, ולא שיתוף פעולה בין שני עמים שווי־זכויות, שני לאומים – יהודים וערבים. מצדנו לא יחסרו הרצון והמאמצים להגיע לשיתוף פעולה, אולם אך ורק על בסיס של קיום לאום יהודי בארץ־ישראל. המדיניות של הממשלה לא עודדה את ההתפתחות הזאת. לכל היותר שמרה הממשלה עקרונית על נייטרליוּת לגבי המאמצים שלנו, אך למעשה שמה לעתים קרובות מכשולים על דרכנו.

בעדותו הסביר מר [דויד] הורוביץ את הרכב העסוקים של התושבים היהודים בארץ־ישראל. כ־47% עסוקים בתעשיות ראשוניות ומשניות וקרוב ל־53% בעיסוקים מדרגה שלישית. אנו היהודים לא נסינו לחדור לכלכלה הערבית הקיימת. יצרנו מציאות חדשה, דומה פחות או יותר לדוגמת חיי הכלכלה במערב. מבחינה כלכלית אנו כבר, כפי שהגדיר זאת מר שרתוק (שרת), עם בהתהווּתו. תכניות עשר השנים הבאות מבטיחה התפתחות נוספת ומהירה יותר של המגמות הקיימות.

אנו מאמינים, כי היסודות הכלכליים והסוציאליים שהונחו על ידינו איתנים הם. וכי קיימות אפשרויות להתרחבות גדולה, בתנאי שייוָצרו התנאים המתאימים. אנו מתחזקים באמונתנו זו על סמך הנסיון של ההתפתחויות שחלו בארץ לאחר סיום המלחמה. שנתיים בלבד חלפו מאז נסתיימו פעולות האיבה. היה עלינו לעמוד בפני כמה וכמה בעיות קשות. כארצות אחרות שהיו נתונות למאמץ המלחמתי, עמדה גם ארץ־ישראל בפני המשימה הכבירה של העברת כלכלתה מתנאי מלחמה לצרכי השלום. אולם המשימה שעמדנו בפניה לא היתה מוגבלת אך ורק לשמירה על האיזון הכלכלי ולקיום רמת־החיים של עמנו. הכלכלה שלנו היא דינמית ומתפשטת והיא נשלטת על־ידי מטרה ברורה של קליטת עולים חדשים. בשנים 1945/46 נקלטו בארץ בהתאם למכסות העלייה של הממשלה, 36 אלף עולים יהודים ותפקיד זה בוּצע בהצלחה, בנוסף לקליטתם מחדש של כמעט 26 אלף יהודים, גברים ונשים, ששוחררו מהצבא. התאמתה של כלכלת ארץ־ישראל לצרכים אלה חלה בתנאים פוליטיים עוינים, שהדיהם מורגשים גם בחיי הכלכלה של הארץ – הגבלת העלייה, טרור, פעולות עונשין, משפטי מוות, החרם הערבי, העוצר.

יתר על כן, בעוד אשר בארצות אחרות היה השיקום בתקופת המעבר מתפקידה העיקרי של הממשלה וכל מאמציה של הממשלה היו מכוּוָנים לקראת מטרה זו, היתה הממשלה כאן אדישה מאוד לבעייה זו וריכזה את פעולותיה בעיקר במניעת העלייה ובקיום הסטטוס־קווֹ הפוליטי. לא מדיניות סחר־החוץ של ממשלת ארץ־ישראל, אף לא מדיניות מטבע הזר, נוּהלוּ לאור המטרה של קידום הפיתוח הכלכלי של הארץ וביצוע המטרות שלשמן הופקד המנדט בידי הממלכה המאוחדת. שיקולים אחרים לחלוטין קבעו את מדיניוּתה. כתוצאה מכך היה עלינו לפעול בתנאים של הוצאות גבוהות ללא כל צורך. היה עלינו לבצע את התפקידים שלנו לפיתוח כלכלי במסגרת של משק בלתי־מאורגן, בו שררה מידה בלתי־הכרחית לחלוטין של אינפלציה, אשר יצרה מעגל קסם של עליית שכר ומחירים. למרות קשיים אלה, הכרחיים ובלתי־הכרחיים, הצלחנו במידה רבה וניסינו להוכיח את הצלחתנו בתזכיר על “השיקום בארץ־ישראל” שהוגש לכם. הכלכלה שלנו מוסיפה להתפתח, אם כי תוך שינויים מסויימים וזאת הודות להתאמת התעשיות הצבאיות לצרכים של ימי שלום; החקלאות והבנייה שנפגעו קשה על־ידי המלחמה מתפתחות במהירות, החקלאות המעורבת לענפיה השונים מתרחבת והולכת. אפילו בשנים הקשות הללו חיזקנו והרחבנו את עמדתנו הכלכלית ובהתאם לכך גוברת גם אמונתנו בסבירוּתה של תכנית הפיתוח הגדולה שלנו.


 

שיתוף פעולה בין־לאומי    🔗

בעיית השיתוף הבין־לאומי נדונה כתמיד בקשר עם ההצעה לקליטת עולים יהודים. ממשלת ארצות־הברית הבטיחה לתרום את חלקה. בביקורי האחרון בארצות־הברית דנתי שוב באפשרות לקבל מילווה בין־לאומי, בהנחה כי תתקבל החלטה פוליטית רצויה. בביקורי זה התחזקתי בהערכתי את ההשתתפות של הון יהודי פרטי בבניינה של ארץ־ישראל; העניין שיהדות העולם מגלה בארץ־ישראל הוא עצום. אני מצטער לומר, כי תוצאות פעולתנו בענין שילומים היו מוצלחות פחות; לפי שעה הובטחו רק עשרות מיליוני דולרים אחדים לארגונים יהודיים לצורך יישובם ושיקומם של הפליטים היהודים, בעוד שהערכתנו את שווי הרכוש היהודי הנגזל מגיעה לביליונים דולרים.

השנה האחרונה היתה שנת ברכה לקרנות הציוניות. ההוצאה הכללית של הגופים היהודיים העיקריים במשך התקופה מ־1917 עד אוקטובר 1945 הגיעה לסכום של 45 מיליון לא“י. מאוקטובר 1945 עד ספטמבר 1946 הוציאו אותם גופים עצמם בארץ־ישראל 12 מיליון לא”י נוספות וההוצאה הכללית של גופים אלה מגיעה איפוא ל־57 מילין לא“י. מסכום זה הוצאו 21 מיליון לא”י לרכישת קרקע ולהתיישבות חקלאית; יותר מ־10 מיליון לצרכי חינוך ופעולות תרבות; קרוב ל־½5 מיליון לצרכי עלייה; קרוב ל־5 מיליון לצרכיהם של מוסדות לאומיים, דתיים ותרבותיים; קרוב ל־5 מיליון להתיישבות עירונית, לצרכי מסחר ותעשייה והשקעות עירוניות; כ־4,6 מיליון למוסדות בריאות ושירותים סוציאליים; כ־3,25 מיליון לעבודות ציבוריות, לצרכי עבודה ושיכון וקרוב ל־2,6 מיליון להוצאות מינהל ושונות. ההכנסה של הגופים האלה הגיעה לסכום של 53 מיליון לא“י ומסכום זה הכניסה הסוכנות היהודית והמכשיר הכספי שלה – קרן־היסוד – 26,5 מיליון לא”י והוציאה 29 מיליון. הסוכנות היהודית הוציאה סכום של כ־9 מיליון לא"י לצרכי חקלאות בלבד.

בנוסף להון זה, שהובא לארץ על־ידי המוסדות היהודיים העיקריים (קרוב ל־10% מסכום זה נאספו בארץ־ישראל עצמה) הובאו לארץ כ־125 מיליון לא"י על־ידי בעלי־הון יהודים פרטיים וחברות. מסכום זה הובאו קרוב ל־4/5 בתקופה שבין שתי המלחמות.


 

היתרונות של הערבים    🔗

אַטעה את הוועדה אם אגרום לכך כי ייוָצר אצלכם הרושם כי ההון הרב אשר היהודים הביאו לארץ־ישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות שרת רק את מטרות היהודים. נהפוך הוא. הזרמנו הון ניכר ליישוב הערבי. בשנת הכספים האחרונה 1946/47 הזרמנו ליישוב הערבי כ־8 מיליון לא"י באמצעות אוצר המדינה בלבד. אם כי בשנים האחרונות גדל במידה ניכרת עשרם של הערבים, הוסיף לעלות חלקם של היהודים בסכום המסים הכללי. ב־1946/47 הגיעה תרומת היהודים להכנסות הממשלה לסכום העולה פי שלושה על זה של הערבים. אפילו הערבים העשירים ביותר אינם משלמים אלא מסים מעטים בלבד. תרומה כספית זו של היהודים היא שאיפשרה לערבי ארץ־ישראל לקבל שירותים סוציאליים (חינוך, בריאות וכו') ברמה גדולה בהרבה מזו שבארץ ערבית כלשהי. אנו מצפים, כי ככל שתתקדם תכנית הפיתוח שלנו, נוסיף להביא טובת הנאה כספית וכלכלית לשכנינו הערבים.


 

צרכיהם של העולים החדשים    🔗

בהודעתה ממליצה הממשלה “על רצון של כל אחד לתרום לפי אמצעיו הוא ולפי צרכיו של הזולת”. אנו מקבלים המלצה זו כעיקרון כללי. אולם יש צורך בהערכה הוגנת של אמצעים וצרכים כדי שנוכל להשתמש בעיקרון זה שימוש צודק. אנו היהודים צריכים תמיד להביא בחשבון לא רק את הצרכים של התושבים הקיימים בארץ־ישראל (וגם בקרב העדה שלנו יש מקופחים רבים), אלא גם את צרכי עמנו בחוץ־לארץ. לפי סטטיסטיקה רשמית, מבין 7851 עולים יהודים שעלו בשנת 1946, רק עשרה אנשים עם שני בני משפחה הביאו עמם כל אחד 1000 לירות או יותר; לפני המלחמה קרוב ל־28% מבין העולים היהודים שהגיעו לארץ היו מהסוג שקוראים לו “בעלי־הון”, ואילו כיום מגיעים 99% של העולים לארץ חסרי כל. אלה הם קרבנות המלחמה ורדיפות הנאצים. עלינו לדאוג לשיקומם האנושי ולקליטתם הכלכלית. הנימוק לאוסף כספים רב בקהילות היהודיות בכל הארצות הוא לאפשר את יישובם של העולים החדשים ולהרחיב את כלכלת הארץ במטרה שיוכלו להיקלט בה עולים נוספים, ולא כדי לתמוך בתושבים המבוססים של ארץ־ישראל. אלה הם הצרכים העומדים לנגד עינינו בראש וראשונה.

אין אני מתעלם מעצמת הבעיה הכספית שאנו עומדים לפניה בשנים הבאות, אולם אין לראות בבניינה של ארץ־ישראל בעייה כלכלית וכספית בלבד. זוהי בעייה אנושית גדולה לכל עמי העולם, ולנו זוהי שאלת תחייתו והישארותו בחיים של העם היהודי, ומיהו המסוגל להעריך את מחיר קיומו של עם מן העמים?

העֵדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ניסתה להראות לכם את הישגי היהודים בארץ־ישראל ואת האפשרויות הצפונות בארץ זו. זוהי ארץ קטנה, אולם שעה שכל העולם היה קטן מדי בשביל היהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים, היתה ארץ־ישראל גדולה די הצורך כדי לשמש להם מקלט ובית. ארץ־ישראל היא ביתנו, ביתנו האחד והיחיד, היהודים זקוקים לארץ־ישראל וארץ־ישראל זקוקה ליהודים.

אני מקווה, כי בביקוריכם בארץ תוכלו לעמוד על רוחם של האנשים שמאחורי ההישגים האלה. היה עלינו להתגבר על קשיים עצומים. רק האמונה בתחייה לאומית ובכלכלה דמוקרטית עמדה לנו להתגבר על הקשיים האלה. אני אבקש רשות לסיים את עדותי באותן המלים בהן השתמשתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית: “השיבו לנו את האֵמון באנושות ובאחריות בין־לאומית. אנו זקוקים לאֵמון זה, כדי לחזק אותנו במאמץ שאין שני לו, להחיות ארץ טובה אבל מוזנחת ואת שארית הפליטה של עם עתיק יומין. הארץ והעם קשורים ודבוקים זו בזה”.


[הרצאה בפני ועדת החקירה של או"ם, 6 ביולי 1947].



  1. פרץ ברנשטיין (תר“ן–תשל”א – 1890–1971), חבר הנהלת הסוכנות, ראש המחלקה לתעשייה, שר המסחר והתעשייה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!