א    🔗

אין בינינו ויכוח על עצם המאבק ועל רצינותו, כי אם על הדרכים. מטרת המאבק הוא לנצח – ואנו חייבים לבדוק תמיד מה מקרב אותנו לנצחון או להצלחה ומה מקשה על ההתקדמות. נכון שאנחנו בריב קשה באנגליה. לכולנו זה ריב מר וקשה – מר לרגל מה שעבר ועובר על היהודים בגולה, וקשה מפני שקיבלנו מכה זוֹ מידי ממשלת פועלים. לדידי המאבק הזה מקבל משמעוּת רצינית יותר – אני חושב שעמדה זו של ממשלת אנגליה באה לא רק כתוצאה מהשפעת המנגנון, אני רואה בזה נצחון של קו פוליטי מסויים, קו שאני חושב אותו למוטעה גם לאנגלים. זהו נצחון של מערכת אינטרסים חזקים. למרות הערכתי זו ולמרות כל האכזבות שנחלנו אני מצטרף לדעת בן־גוריון, כי לא אפסה תקוָה שנוכל לשנות את עמדת אנגליה. מכאן אני מסיק מסקנות מסויימות. המאבק המר והקשה עם הממשלה באנגליה הוא: א. על הצרכים החיוניים שלנו; ב. למען כבוֹש את דעת העם באנגליה ותמיכתו. לפיכך מטרת ההיאבקות הזאת היא, ללחום נגד המדיניות הנוכחית של אנגליה, אבל לא נגד אנגליה. למרות כל מה שעבר ועובר עלינו אנו מצוּוים לעשות כל אשר לאל ידינו כדי למנוע רוח של שנאה לאנגליה בקרב ציבורנו. עמדתי זו נובעת לא רק מתוך ההרגשה של עם חלש, ולא מתוך חובת נאמנות לאנגליה, כי אם מתוך נאמנות ליהודים ונאמנות לציונות ומתוך שאיפה להגיע למטרה.

יש הבדל יסודי בין תנועת השחרור של העם היהודי ובין תנועת שחרור של כל עם אחר. ביסוד תנועת שחרור כל העמים היושבים על אדמתם היה הרצון להשתחרר משלטון זר, ואילו עלינו מוטל בשורה הראשונה להשיב בנים לגבולם; השאלה שלפנינו היא לא לשחרר את ארץ־ישראל משלטון זר, כי אם שיבת יהודים לארץ־ישראל. זוהי מהוּת הציונות. כיוון שהגשמת הציונות היא שאלה של יציאה מארצות הגולה, כניסה לארץ והשתרשות בה – הרי זוֹ שאלה בין־לאומית. משום כך יותר מכל תנועה אחרת ומכל עם אחר אנו מעוניינים בשלום העולם, באחוַת העמים, משום כך אנו זקוקים לא רק להכרת העמים אלא גם לעזרת עמים, לעזרה בין־לאומית רבה.

ממשלת הפועלים באנגליה הפרה את הבטחותיה הברורות שניתנו לנו על־ידי מפלגת העבודה לפני עלותה לשלטון. לדעתי, מטרת היאבקותנו היא גם היום חידוש הברית. אני מאמין שהדבר ניתן להיעשות, כי אין ניגוד אינטרסים יסודי בינינו לבין הממשלה האנגלית; יותר מזה, ישנו ויכול להיות שיתוף מרחיק לכת באינטרסים ההדדיים. אנחנו ניאבק בתוקף על תביעותינו הצודקות, לא נוותר, אבל בריב שלנו עם אנגליה חייבים אנו לזכור את המטרה ובהתאם לכך עלינו לכוון את ההיאבקות.

בריב המר הזה באנגליה אנו מדגישים כאילו ישנם רק שני צדדים. אל נשכח גם את הצד השלישי – אם כי הוא עומד לעת־עתה כאילו מן הצד ואינו מתערב בהיאבקות – כוונתי לערבים. עובדה זו קובעת מבחינה מסויימת את גבולות הפעולה. אני רוצה להסתפק בנקודה זו בשתי הערות: א. אנו מצווים להיזהר מלהעמיד את עצמנו מול שתי חזיתות; ב. עלינו לחפש תמיד דרך לקשרים עם שכנינו, דרך להסדר ישר אתם, על אף האכזבות שנחלנו גם בשטח זה. הריב הקשה עם שכנינו בארץ הוא כאילו חבוי ואינו בא בשעה זו לידי ביטוי חריף. אני מאמין שגם ריב זה אינו אלא ריב חולף שאין בינינו ניגודי אינטרסים יסודיים. מנקודה מרחיקה־לכת ישנה אפילו שותפות־גורל בין שני העמים.

כאשר מתווכחים בתוכנו על דרכי ההיאבקות ורוצים להסביר את סיבת מצבנו הרע, יש אומרים: הדרך הישנה שלנו לא הספיקה, ויש גם שמוסיפים: נכשלה. הלכנו עד עתה בדרך הקונסטרוקטיבית, בדרך של בניין, של טוהר הבניין. בזמן האחרון חזרה ממשלת הפועלים באנגליה, אם כי בנוסח אחר, על הכלל שקבע איש מיניסטריון של צ’מברליין לפני כשש שנים: “כאשר יש התנגשות בין הצדק ובין התועלת, לא הצדק קובע כי אם התועלת”. יש מסבירים לנו כי המעל הזה נעשה רק לרגל הפחד מפני הערבים. הערבים לא גילו בארץ הזאת כל כוח קונסטרוקטיבי, כי אם כוח להזיק, או מה שהאנגלים קוראים “הערך השלילי”, הערך של ההטרדה, ועל־ידי שימוש בכוח הטרדה או על־ידי איוּם להשתמש בכוח זה הצליחו.

יש פתגם רוסי ידוע: “היו זמנים גרועים יותר, אבל לא היו מנוּוָלים יותר”. זאת היא הגדרה נכונה למה שמתהווה עכשיו בעולם. יש אומרים לנו: אם המצב הוא כזה, שהעולם מתחשב רק באלה שיכולים להטריד, גם עלינו להוכיח את יכלתנו להטריד. יש בדבר הזה מקצת מן האמת. אבל לדעתי, זמן ארוך תהיה ידנו על התחתונה בהתחרות הזאת. בבניין ובהגנה על עלייה והתיישבות, כוחנו יהיה סוף־סוף על העליונה, מה שאין כן בהטרדה.

כוחנו – בגידול מתמיד

אני מסכים להגדרת בן־גוריון, שערכו של היישוב וכוחו הם בזה שהוא רואה את עצמו כחלוץ העם. בתור שכזה הוא פועל, מתוך רצון לגדול, לבנות ולהיבנות, להעלות המוני יהודים. אם הגידול הזה ייפסק חס־וחלילה, אם השאיפה הזאת תחוסל, אורבות לנו סַכּנות פיסיות וסכּנות רוחניות של ניווּן. אבל דווקא למען אַפשר את מלחמתנו בעד שחרורו של העם נחוץ לנו יישוב חזק גובר והולך. לפיכך אסור לנו לסַכּן את היישוב, הוא לנו המשען העיקרי בהיאבקות הזאת.

מאבקנו חייב להתבטא בחתירה מתמדת לתוספת כוח, ובהגנת כוחנו. במלים אחרות: עלייה מתמדת בכל הדרכים, התיישבות בלתי־פוסקת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, והגנה על פעולות אלה בכל האמצעים העומדים לרשותנו. אינני חושב שיש בתוכנו השוללים את הדרך הזאת, או שאינם מחשיבים אותה. אבל אני רוצה להדגיש כי לדעתי זוהי הדרך. אפשר שיאמרו לי: אם נלך בדרך זו, האם לא תהיה זאת למעשה כניעה, השלמה, השוללות מאתנו את השאנסה היחידה, או בכל אופן, את השאנסה החשובה בשעה זו? האם בבחירת דרך זו של התגוננות לא נביא, במקום גיוס כוחות העם, לידי יאוש ופירוד בעם? זוהי שאלה רצינית.

חברים משמיעים את הטענה על העבר – ולפעמים מנקרים גם בי אותם המחשבות וההיסוסים – הספר הלבן הוכרז לפני שש שנים וחצי. בשנים אלו תנועתנו כאילו הלכה, בעיקר בשל המלחמה, בדרך שאני ציינתי. שואלים: מהן התוצאות? האם נוכח הליכתנו בדרך הזאת לא קיבלנו מכה כזאת מתנועת־העבודה באנגליה, שהיא אולי אנוּשה וקשה יותר מהספר הלבן? אני מסכים שבהרבה מובנים היא אנוּשה וקשה יותר, אם כי אני רואה פתח רחב יותר למלחמה ולהצלחה בה. כאשר אני מסכם את שש השנים וחצי האלה אני קובע, שמחמת תנאים חיצוניים לא יכולנו לנקוט כל האמצעים האפשריים כדי לקדם את העלייה והבניין והגנה עליהם. לרגל המלחמה לא יכולנו להשתמש בדרכים שאנו משתמשים בהן עכשיו ונשתמש בהן בעתיד. נכון, לא הגענו להכשלת הספר הלבן, אבל הגדלנו לאין ערוך את כוחנו מבפנים וכלפי חוץ, למען נוכל להמשיך במלחמה ארוכה לשבירת משטר הספר הלבן.

בן־גוריון הזכיר את הוויכוח שהיה לנו עם חלקים שונים בתנועה בענין ההתגייסות. היו יהודים שהרחיקו לכת בביקורת והם חוזרים ושואלים עתה: מה פעלתם? הרי נתכוונתם באמצעות הגיוס ומאמץ המלחמה להשיג קלף מדיני ובעזרתו להרוס את המשטר של הספר הלבן – ומה התגמול שגמלו לכם בעד כל מאמץ המלחמה הזה? הביקורת הזאת מרה מאוד ומעוררת בתוכנו רגשות קשים מאוד. יש אכזבה. רבים מאתנו האמינו כי גם בשטח זה יעריכו אחרת את פעולתנו. אבל לא לשם כך הטלנו עלינו את הגיוס. אילו היינו כעת בראשית המלחמה והייתי רואה מראש את תוצאות מאמצנו, הייתי בכל זאת הולך בדרך שהלכנו; הייתי משתדל ללמוד מהשגיאות, אבל הייתי עונה שוב: כן! כי הערך של הגיוס בשטח הצבאי והכלכלי נמדד בהכרתי ובהרגשתי לא רק בהכרה מצד שליטי העולם, אלא בהישגים שהשגנו בארץ ובחוץ־לארץ, קודם כל בין היהודים, אבל גם בין לא־יהודים. למרות המכה שקיבלנו בשטח המדיני ולמרות הקשיים שנתקלנו ונתקלים בהם בשטח הכלכלי ובדרך הגידול הפיסי – גדלנו בשנים אלה בהרגשתנו וביכלתנו ללחום את מלחמת היהודים, חושלנו בשאיפותינו לגאולה ולהתקדם לקראתה.

המאבק על זכות העלייה

המלחמה במשטר הספר הלבן צריכה להימשך ולגבוֹר. ראינו זאת בשבועות האחרונים. ראינו זאת במעמד של יום ראשון ויום שני, בשרון ובעמק־חפר¹. הממשלה פירסמה תחילה שבאו לחפש עולים בנקודות שנתקפו. אחר־כך הודיעו שלגמרי לא התכוונו לחיפוש עולים. זאת היא עובדה מאלפת. העיקר בשבילנו להביא יהודים לארץ, במלוא יכולת קליטתה. אני יודע את כל הקשיים הכרוכים בזה ואני חושב שעלינו ללכת בכל הדרכים, גם באלה שדיברו עליהם וגם באלה שטרם דיברו. בגאון ובגאווה ובראש גלוי יכולנו לומר לשלטון, לעמי העולם ולאלה העומדים בראשם, שלא נשלים עם הגבלות ונעשה כל שביכלתנו כדי לקיים את הזכות האלמנטרית שלנו. עמידה זו תתן לנו הזדמנויות מספיקות להפגנה ולהיאבקות. ככל אחד מכם לא הייתי רוצה שיישפך דם של אף יהודי אחד, של אף אדם אחד. אבל יש דברים שכדאי והכרחי להיהרג עליהם, ואם יהיה צורך – ניהרג ונקרא לאחרים להיות מוכנים להיהרג.

בדרך של בניין והתגוננות אנחנו משיגים שני דברים: גידול כוח ופנייה ישרה לעולם. הפרת הברית מצד אנגליה היתה בעיקר בשני סעיפים שבשבילנו הם העיקר: עלייה וקרקע, אפשרות לגדול בארץ, לבנות ולהיאחז בה. בשטח זה עלינו לרכז את המלחמה. יעשו אותנו לאחראים, יסיקו מזה מסקנות כלפי הנציגים, יבואו אחרים במקומם וימשיכו בהיאבקות הזאת. זו תהיה מלחמה ישירה נגד העוול הגדול שנעשה לנו, ואם נשארו עוד בעולם אנשי מצפוּן – והרי זאת היא מטרת פעולתנו הפוליטית, לעורר את המצפוּן ולרכוש את דעת הקהל – יש בזה הפגנה של אי־השלמה ואפשרות של ריכוז העולם סביבנו. פעולות אלה הן תוספת לפעולת ההסברה שעלינו להגבירה ולהרחיבה והן עשויות להיות גם יסוד להסברה זו.

אני יכול לתאר לי שנצטרך לפעמים לצאת מגדר זה. אבל תמיד עלינו לדעת כי אלה הם מקרים יוצאים מהכלל. אני מאמין עדיין בדעת העולם ובמצפון שאפשר לעורר כשאין ניגודי אינטרסים יסודיים. אני מאמין שיש הרבה לעשות בדרך הזאת; לבנות ולהיאבק, בגאווה ובשיקול דעת, בהעזה ובתבונה, בסיכון מתוך מטרה לגייס ולצבוֹר כוח.

חברים שואלים: אם כך, מדוע אין אתה מביא לנו את התכנית הקונסטרוקטיבית, מה הם המפעלים שיוסיפו לנו ויחלצנו מן המצוקה? נכון, גם בכיוון זה אנחנו מחפשים דרך. זה מחייב פעולה גדולה וקשה וריכוז כוחות רבים בארץ ובעם. יש נקודות תוּרפה רבות במצבנו ובמבננו הכלכלי, העלולות להכשילנו לא במעט בהיאבקות העלולה להיות ארוכה מאוד. אני רואה צורך בתיקונים רבים ומהירים.

דיברתי על עמידתנו ביום שני ועל נכונות האנשים לתת כל מה שיש להם, גם את חייהם, לוּ היו נקראים לעשות זאת. אבל לעתים קרובות קשה יותר לדעת איך לחיות מאשר למסור את החיים. אנו נכנסים לתקופה קשה מאוד. מתוך חתירה מתמדת לגאול יהודים, להציל יהודים ולבנות את הארץ, להגדיל את כוחנו בארץ ולהקים עצמאות יהודים בארץ – לקראת המאבק הזה עלינו לתקן לא רק את כלי המלחמה, אלא אנו זקוקים לשיתוף רחב, למאמצים גדולים, לליכוד, למסירות תוך נאמנות רבה למטרה ולצורך.

הדרך שאני מדבר עליה היא דרך ארוכה יותר, אבל אני מאמין אמונה שלמה שהיא הדרך לגאולה.

תש“ו [”הפועל הצעיר"; דברים במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל].

 

ב    🔗

אין ויתורים בתביעה לעלייה

התנועה חייבת לבדוק את הדרך בה הלכנו בזמן האחרון, את האמצעים בהם נקטנו ואת החינוך בו חינכנו את החברים ואת הציבור. ארכז את דברי בשאלות שיש בהן חילוקי־דעות ולא בשאלות שיש בהן דעה מוסכמת. אקדים דברים אחדים על ישיבות פאריס².

יש המפיצים שמועות, שהנהלת הסוכנות היהודית ויתרה על הדרישה לעלייה מיידית של מאת האלף ושאנחנו היינו צריכים להציג זאת כתנאי להשתתפות במשא־ומתן. בגורלי נפל להיות פעיל דווקא בסעיף זה במשא־ומתן עם גורמי חוץ. מסרתי בשם הנהלת הסוכנות מכתב רשמי לבאי־כוח ממשלת ארצות־הברית, והם העבירוהו לבאי־כוח ממשלת בריטניה. באותו מכתב כתבתי – מתוך תקווה שתבוא עזרה בין־לאומית – שהנהלת הסוכנות מוכנה לקבל עליה את האחריות על ההוצאה לפועל של תכנית עליית מאת האלף, החל מעליית עשרת אלפים איש לחודש שתגדל ותלך.

לאחר משא־ומתן, טכני כאילו, נדמה היה שהאמריקאים קיבלו את הצעתנו. האנגלים הודיעו, שעליית 4,000 לחודש וַדאי אפשרית, אך מתוך ויכוח ביחס לאי־אלו נתונים שאנחנו הבאנו, הם אמרו שצריך לחפש פשרה בין המספר שלי, המתחיל בעשרת אלפים לחודש, ושלהם. אף לרגע לא הזנחנו את התביעה לעלייה רחבה מיידית. אבל האנגלים הודיעו, שאם גם התכנית שלנו נכונה, התנאי להסכמתם הוא סידור קבוע, או לפחות קבוע למחצה של המשטר המדיני בארץ.

בהשתתפותנו בוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית רכשנו חבר ידידים נאמנים למדי והצלחנו להפיל את תכנית גריידי־מוריסון³ על ידי שלושה דברים: א. על־ידי כך שהתכנית פורסמה לפני הזמן; ב. על־ידי כך שחברי ועדת החקירה האמריקאיים קבעו ביחס אליה עמדה שלילית מוחלטת; ג. על־ידי הפעולה הישירה בחוגי שלטונות אמריקה. כלפי אמריקה עמדנו בפני מצב, שלאחר שהפילו את התכנית ניתנה – לפי ידיעות מוסמכות שקיבלנו – עצה טובה לנשיא על־ידי המיניסטר לענייני חוץ: או לאשר את תכנית גריידי או להודיע שהוא מסתלק מכל פעולה למען ארץ־ישראל ליהודים. נשיא ארצות הברית יוכל לומר: לחמתי למען עליית יהודים, שלחתי ועדות, עשיתי צעד בלתי־רגיל שביטלתי חתימה של באי־כוחי, אולם יש בעיות בין־לאומיות גדולות ולא אוכל להיכנס בריב עם אנגליה בשל שאלת ארץ־ישראל. העצה שניתנה לנשיא היתה, להסתלק מהמערכה ולומר: אני אמשיך לדרוש עליית מאה אלף יהודים, יותר מזה לא אוכל לעשות.

נוכחתי באסיפה בבית־הנבחרים בלונדון שבה דיבר וייצמן והתבוננתי לתגובת הצירים. וייצמן גלל לפניהם תמונה על הנעשה בארץ. הוא דיבר בצורה חריפה, הכריז שלאחר כל מה שאירע בארץ הרי הוא, שכל ימיו לחם בעד שותפות יהודית־אנגלית, הגיע לידי מסקנה שלא ייתכן שלטון זר בארץ־ישראל על יהודי ארץ־ישראל. האנשים שאלו: אם כן מהו הפתרון? האם הפתרון הוא החלוקה? או לא?

עוד לפני השינוי בממשלה האנגלית, בימי שלטון הקואליציה⁴ היו מונחות לפני הממשלה שתי תכניות לפתרון שאלת ארץ־ישראל: האחת היתה בקוויה הכלליים כזו שהציעו לנו עכשיו, האחרת היתה תכנית לחלוקת הארץ.

הן הפעולה באמריקה, הן הפעולה באנגליה, והן הפעולה ביתר המדינות, שבאופן רשמי או בלתי־רשמי החלו לנהל אתם משא־ומתן בקשר לוועידת או"מ, דרשו בהכרח כי נציע הצעה, שהיא פשרה לרבים, אבל היא יכולה להתקבל על הדעת, על יסוד הפרינציפים הגרועים והטובים השולטים כעת בעולם. הנהלת הסוכנות לקחה עליה, ברוב דעות עצום (הצביעו בעד הצעה זו כל חבריה, פרט לאחד), את האחריות להצעה זו. אל נשתעשע באשליה שאנחנו יכולנו לפתות אחרים, שהם יציעו הצעה זו מצדם. קרוסמן עשה זאת. קרוסמן ופוט⁵ ואחרים פירסמו חוברת (בה הם מדברים טובות גם על ה“הגנה”) לקראת הוויכוח בפרלמנט והציעו הצעה זו. אבל אנחנו קיבלנו עלינו אחריות לא רק לחכות שאחרים יציעו, אלא לתת תשובה לשאלה גלויה כאשר נידרש לכך.

יתכן שיגידו: בזה שהסוכנות היהודית אמרה זאת, ואין זה דבר של מה בכך בעולם הגדול, טרם קיבלתם מדינה יהודית בחלק הגון של ארץ־ישראל, אך בעקיפין נתתם הסכמתכם שחלק מארץ־ישראל יהיה סגור בפנינו. את הטוב אין אתם מקבלים, אבל לרע כבר גרמתם. ראינו את הסַכּנה הגדולה הזאת, אבל ראינו גם סכּנות גדולות מזו. לקחנו עלינו אחריות זו, במלוא ההכרה, לאחר ויכוח ממושך ומקיף.

לא היה בין חברינו, וכמדומני שלא היה אף אחד בין חברי הנהלת הסוכנות, אשר תמך ברעיון הפדרליזם או הקנטוניזציה שבתכנית מורסון־גריידי. הדעה הכללית היתה כי על יסוד זה אין כל אפשרות לנהל משא־ומתן. היתה דעה להודיע כי לאחר שהממשלה דחתה את דרישתנו, המשא־ומתן נפסק. היתה דעה אחרת, שאנחנו נציג כתנאי בל־יעבור את חופש בחירת הנציגים⁶ וכי אנו מוכנים לדון רק על ההצעה להקמת מדינת יהודים בארץ־ישראל; היתה דעה שלישית שנודיע שאנחנו מוכנים ללכת לוועידת לונדון רק בשני תנאים: על יסוד הקמת מדינה עברית וחופש בחירת הנציגים. נתקבלה ברוב דעות ההחלטה שאנחנו נוכל להיכנס למשא־ומתן, אם הממשלה תסכים מראש לנהל את המשא־ומתן על יסוד שתי ההנחות הנ“ל. ברוח זו נשלח מכתב חתום על־ידי ד”ר וייצמן, שבו הוא מודיע לממשלה שלא נוכל להשתתף בהתייעצות כל עוד הממשלה לא קיבלה כמטרה את דרישתנו למדינה. במכתב זה הוא מבאר ומסביר תכנן של הצעות הממשלה ומדוע אין אנחנו יכולים להיכנס בדיון על ההצעות האלו. המכתב מסביר מה גדול הקרבן בהסכמה לנהל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל. כן הוא נוגע בשאלת חופש הנציגות וגומר בהודעה, שאנחנו מעוניינים מאוד למצוא פתרון צודק לכל המעוניינים בארץ, תוך מינימום של צדק לעם היהודי. בכל שעה שממשלת הוד מלכותו תמצא לאפשרי ותרצה לבוא אתנו בדברים על יסוד זה – אנחנו ניענה. לוועידה בלונדון איננו שולחים צירים ואיננו מציעים הצעות של צירים.

אם תעלה שאלת החלוקה, בתמיכת אנגליה, על סדר היום, אפשר יהיה לדעתי, לדון גם עם הערבים באופן רציני על פתרון זה. לא עם ערבי ארץ־ישראל, אלא עם שליחי מדינות־ערב המשתתפות בוועידת לונדון.

התסבוכת הבין־לאומית

הייתי באמריקה כאשר היתה שם הוועידה בסַן־פרנציסקו⁷, הייתי בפאריס בזמן ועידת השלום. לפני שנה לא היו באמריקה תקווֹת גדולות לשלום, השנה השלום רחוק עוד יותר מאשר בשנת 1945. העולם האכזרי והמטורף הזה נהפך מחדש למחנות אויבים, העומדים זה מול זה. חשבנו כל הזמן על פעולה מדינית במדינות הקטנות. אבל אחד מבאי־כוח המדינות הקטנות אמר לנו: מה אתם רוצים מאתנו בשעה זו? היתה פעם תקופה בעולם שהיתה לנו אפשרות לכל הפחות להציע דבר־מה, להשמיע דבר־מה. כעת איננו מעיזים לעתים קרובות גם להציע ולהשמיע. במידה שהן מופיעות, כאילו באופן עצמאי, הרי זו בהרבה מקרים עצמאוּת מוּסכּמת מראש. בדרך כלל רוצות המעצמות לרכוש את הידידות של השונאים מאתמול ומתנהלת התחרוּת גדולה מאוד בשטח זה. אין ערך לכבוד אדם ולחיי אדם אם הוא עומד בדרך היאבקות האיתנים.

במצב מיוחד נתון העם היהודי, שהוא תמיד בנקודת־המוקד של ההיסטוריה. השאלה שעמדה לפנינו – והיא שימשה יסוד לוויכוח – האם במצב כזה עלינו לחפש קשר עם אנשי הממשלה האנגלית? כאשר קיבלנו את הטלגרמות מהארץ על מעשה הממשלה, על שליחת האניות ועל החיפושים⁸, התעורר ויכוח אם מותר בכלל לנהל משא־ומתן עם אנגליה. נשמעה דעה, שהגשרים עם אנגליה נשרפו ללא תיקון. חבר אחד, לא מחוגנו, יצר תיאוריה שלימה, הגיונית מאוד, שאפשר לבטאה בפשטות גמורה; ניסינו לשמור על השותפות עם האנגלים – לא הצלחנו לעשות זאת בדרך של בניין, הסברה; ניסינו להגיע לידי שותפות עם אנגליה בדרך של השתתפותנו במלחמה – לא הצלחנו; ניסינו להראות לאנגליה שאנחנו כוח, ועל־ידי כך להכריח אותה לשנות את היחס אלינו – לא הצלחנו. האם זה רק רצון רע של אנשים? לא! סימן שהאינטרס היסודי של אנגליה, האינטרסים האימפריאליסטיים הגדולים שלה הם נגדנו. ואם הם נגדנו, אנחנו חייבים להיות נגדם. מכאן עוד מסקנות. אמריקה מוכרחה להגיע לידי הסכם עם אנגליה. היא יכולה להמליץ לטובתנו, אבל היא אינה יכולה להשתמש באמצעים דרסטיים. במשא־ומתן בין אנגליה ומצרים, התקשרו המצרים עם אמריקה; כפי שמסרו לנו הודיע הציר האמריקאי למצרים: אנו מוכנים לתווך ולסייע שאתם תגיעו לידי הסכם עם אנגליה, אבל אנחנו עומדים מאחורי אנגליה, בהתאם לאינטרסים הגדולים שלנו. אם כן, טוען אותו חבר, אין לסמוך גם על אמריקה, וכיוָן שאנו מוכרחים לעשות איזה דבר, עלינו לחפש שותפים במלחמה נגד האינטרסים האימפריאליסטיים האנגלו־אמריקאיים. אפשר לפתח את התיאוריה הפוליטית הזאת עד לאין קץ. אין ארץ בעולם שאינה יכולה לומר כעת אותו דבר עצמו, פעם נגד רוסיה, פעם נגד אנגליה, ופעם נגד אמריקה, צרפת וכו'.

חובה מוטלת על אלה הרוצים להדריך לתת ביטוי גם להרגשות ולא להסתיר את העובדות המרות. אבל אנו חייבים להעריך את הדברים גם בשכל קר ובחישוב אחראי, אם כי לפעמים עולה הדבר בהתאמצות על־אנושית. כתנועה לוחמת, היודעת מה מוטל על כף המאזנים, עלינו לשקול את הדברים, לא להשתיק ולא להשקיט. אבל בקביעת קו פעולה אנו מצווים לעשות הכל מנקודת השקפה אחת: מה מקרב אותנו למטרה ומה מרחיק אותנו ממנה? לא נרתע מסבל ומקרבנות, אם הקרבנות מביאים למטרה, ואם הסבל מגדיל את כוחנו, או מחליש את מתנגדינו.

אלה הם קווי־הפעולה המדינית והחלטות ההנהלה בפאריס. ידענו שבמצב הטוב ביותר הן לא תתגשמנה בבת אחת ושתהיה בכל אופן תקופת מעבר. הודענו לאנגלים שהננו מתארים לנו תקופת מעבר של שנתיים. בעיני בווין היה זה פחות מדי. אמרנו שהשאלה איננה אם תקופת המעבר תימשך חצי שנה או שנה, אלא שיכירו מיד בזכותנו לעלייה ולהתיישבות ושהמטרה צריכה להיות ברורה ולא תלויה בדעת אחרים.

הפעולה העצמית

מה מתהווה ביהדות אירופה מסביב לתופעה זו של “בריחה”⁹? בינואר הייתי באמריקה. נתפרסמה אז ההודעה המפורסמת של הגנרל מורגאן בקשר ל“בריחה”¹⁰. היא עוררה רעש גדול והיהודים באמריקה הכריזו שכל זה שקר. טענתי שצריך להסביר כי הדברים שאמר מורגאן על המצב בפולין שהוא שפיר ושהיהודים באים משם עם הרבה כסף ומלובשים יפה, שכל זה שקר, אבל אין אנו צריכים להכריז שאין היהודים מארגנים את הבריחה הזאת. היתה לי אפשרות להיפגש אחר־כך עם אנשים רשמיים יותר ואמרתי להם מה שלדעתי עלינו לומר בגלוי: היהודים אינם יכולים להישאר בפולין והם רוצים להציל את עצמם – ייעשה הכל למען עזור להם, למען הדריך אותם, למען כוון אותם ולמען הפנות אותם לאן שנחוץ.

נכון שאנגליה הכריזה בשבועות האחרונים מסע צלב על ה“בריחה”. היא התחילה להשליך שיקוצים עלינו, כל העתונות האנגלית יצאה חוצץ והממשלה האנגלית פנתה לכל מדינות אירופה ולאמריקה שינקטו אמצעים נגד ה“בריחה”. היא פנתה לאמריקה בדרישה שתמנע מהסתדרויות של יהודים את האפשרות לתת כסף לצרכי ה“בריחה”, לאיטליה שלא תקבל את הבורחים, לצ’כוסלובקיה ולצרפת שלא לתת להם מעבר. ואמנם ימים אחדים נסגרו הגבולות, אבל הם נפתחו מחדש. הבריחה נמשכת. למרות כל המאמצים של ממשלת בריטניה, הודיע לה־גוּארדיה¹¹ בשם אונרר“א באופן רשמי, שאין הוא מוכן לקבל את הדעה, שבשעה שיהודים בורחים מפולין תסתלק אונרר”א מלהושיט להם עזרה. משלחת נסעה לגנרל מקנארני, העומד בראש האיזור האמריקאי. הוא כמובן הודיע שאין הוא מעוניין לגמרי להכניס יהודים לאיזור האמריקאי. כשיהודים נכנסים לשם זוהי הטרדה איומה בשבילו – וזה נכון – אבל הוא אמר שיפתח את הגבולות כדי להכניס עוד 100,000 פליטים יהודים.

עצם העובדה שיש מאות אלפים יהודים באיזור האמריקאי היא בעיה בין־לאומית. בשעה שרצו לסגור את אונרר“א בפני הפליטים, היו מוכרחים בכל זאת להחליט, שכיוון שנמצאים עוד מאות אלפי עקורים, צריכה אונרר”א להמשיך במתן העזרה שלה עד האחד ביולי 1947. במשא־ומתן הציע בווין בין השאר: הבה נסדר שולחן נקי, ניצור אווירה כזאת שנוכל לדבר על הדברים הגדולים, אולם בינתיים לא נמרר את החיים זה לזה. הוא העלה את ענין ה“בריחה” כדבר הממרר לו את החיים. הוא אמר: אתם עושים אותנו לצחוק בקנה־מידה בין־לאומי, אתם הופכים אותנו לשוטים שעה שאנחנו מגייסים את כל הכוח של האימפריה הבריטית ואיננו מצליחים. וַדאי שאני שותף לכולכם בהתרגשות ובהתרגזות הזאת נגד גירוש יהודים מהארץ. אבל כרגע איננו דנים בנקודה זו, אלא על קו היאבקותנו המדינית. מנקודה פוליטית בין־לאומית הרי העובדה הזאת ששולחים יהודים לקפריסין, ומי יודע אם לא ישלחו אותם מחר למקום רחוק יותר, אינה פותרת את השאלה לאנגלים כי אם יוצרת להם בעייה נוספת, חמורה מאוד בקנה־מידה בין־לאומי.

צריך להמשיך בהעפלה בכל הדרכים האפשריות. לפי עניות דעתי, זוהי הדרך היכולה ברגע זה לכבוש דעת קהל, לכבוש שותפים במאבקנו המדיני, לכבוש יהודים, להטריד אחרים, לבצר את הבעייה שלנו כבעייה בין־לאומית.

זוהי הדרך ברגע זה, לא יותר. כל המוסיף – גורע, מטשטש ומזיק לענייננו. כל הצעת תגובה יש לבדוק מנקודת־ראייה אחת: אם כדאי או לא, אם זה מביא תועלת או לא. אני דן בעניין על סמך הנסיון של שנים־עשר חודש. אנו מצוּוים להעמיד לפנינו את השאלה לא בלבד מה מעלה את בעייתנו לפני דעת הקהל העולמית, כי אם מה רוכש לנו כוח ומה מוסיף לנו כוח. אין זה ויכוח בעניין יצירת כוח או נחיצות כוח בארץ. בזה אין חילוקי־דעות. אך לא זו היא הבעייה, אלא מתי ואיך משתמשים בכוח.

ברור, שהעולם שם לב לפעולות הנעשות בארץ, לפעמים מתפעלים מפעולות מסויימות ומן העושים, אבל אם בודקים את הרושם המצטבר ושואלים: האם לרגל זה מצבנו בעולם טוב יותר או רע יותר? הרי לפי עניות דעתי אנו חייבים להשיב: רע יותר. אני חולק על הדעה האומרת שהפעולות גרמו לכך שלא יעברו עלינו לסדר היום. פעם רווחה בקרב אחדים מאתנו התיאוריה, שאם יישפך דם יהודי ואם מספר יהודים יפלו חללים – תזדעזע דעת הקהל בעולם ומוכרחים יהיו לשנות את המדיניות. בינתיים התרגלה כבר דעת־הקהל בעולם לשפיכת דם יהודי ואינה מזדעזעת. פיתחו תיאוריה נוספת, שאפשר להוכיח כי יהודים יכולים להווֹת סַכּנה לא פחות מאשר הערבים, ויצטרכו להתחשב בנו, לשקול עוד הפעם את הדברים. אין מספיק הערך החיובי שביצירתנו, אנו מצוּוים לגלות גם את כוחנו בשלילה.

עלי לומר: עלינו להגביר תמיד ובלי הרף את כל מה שיש בו ערך חיובי. בזאת אנו משיגים שתי תוצאות מסויימות: הגדלת כוחנו, יהודים באים לארץ־ישראל, יהודים מתקרבים לארץ־ישראל, מארגנים יהודים למען ארץ־ישראל. בזה יש רווח כשהוא לעצמו. לפעולות אלו מתלווֹת ממילא פעולות הגנה.

עוד לא היה זמן שדעת הקהל האנגלית הלכה במידה כזאת אחרי הממשלה בעניין שלנו. אין זה לא בשל העלייה, לא בשל ההתיישבות והפעולות הכרוכות בהן; בעקבות פעולות “הטרדה” מתרומם גל של שנאה נגדנו. המעשים המביאים לידי כך עלולים לפגוע בנפש התנועה, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית. גם הבחינה הפנימית חשובה מאוד. כולנו נגד פעולות “הפורשים” ללא סייג, כולנו נגד הטרור, אבל אם הנוער מתחנך על־ידי העובדות האלה ולאורן, יש לחשוש מאוד לעתידו.

אנחנו חייבים להמשיך במאבק המר בכל התנאים ובכל הנסיבות, אבל לא על־ידי אותו שידוד המערכות שרבים מדברים עליו, כי אם על ידי טיהור המערכות ואחדוּת לוחמת בעד אידיאל גדול בדרכים נכונות ובחינוך מתאים, מבלי להרכין ראש.

הדרך שלנו ארוכה ואינה סוגה בשושנים. אנו מצוּוים על צבירת כוח ועל העזה גדולה, עלינו לצאת כעת בתביעה לריכוז הון גדול מאוד למפעלים גדולים.

כששבתי לארץ והתחילו מדברים אתי על עשרים וארבע נקודות חדשות, מפעל המחייב השקעה של 750 אלף לא“י, התחלתי מיד לטפל בדבר, פניתי ל”סולל־בונה" בקשר לעבודה ולחברת “מקורות” בקשר למהנדסי־מיִם, לחבר מומחים בקשר לחקלאות, כי אני חושב שזוהי הדרך. בזה צריך לרכּז את דעת הקהל העולמית, היהודית והלא־יהודית. ניהלתי משא־ומתן על גיוס הון גדול. הבאתי אתי לחוץ־לארץ את התכניות של ועדת התיכוּן אשר הציעה הגדלת המשק החקלאי ב־12 אלף יחידות נוספות, וניסיתי להשיג אמצעים. לא הצלחתי הפעם. אין פירושו של דבר שאי־אפשר להצליח בפעם אחרת. כאשר אמרתי בפאריס ובלונדון ובארץ, שעלינו להתבסס במאבקנו על המשק, ענו לי: בלי סבל ובלי קרבנות לא תיתכן מלחמה. כאשר אני מדבר על המשק אני מביא בחשבון את הסבל של אנשי המשק, ואנחנו חייבים להעריך את היכולת וכושר הסבל, כי זהו הכוח שעליו אנחנו מצוּוים להישען. אין מקום ליאוש ואין מקום ל“מסדה”. יש מקום להיאבקות ויש מקום לבניין.

עם הלוחם על עתידו ועל חירותו דרושה לו אמונה רבה והעזה רבה. נחוץ רצון ברזל ודרושה ידיעה ברורה שהוא הולך לקראת מטרה זו ואינו נתפס להרגשות בלבד. אנו חייבים לקרוא את עצמנו ואת מפלגתנו ואת ציבור הפועלים לדריכוּת ופעולה מתוך העזה ואמונה, משמַעת ואחריוּת.

תש“ז [”לבחינת הדרך", חוברת בהוצאת קבוצת חברים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל].