משנכנסה ההנהלה הנוכחית לעבודתה הגיעו ההתחייבויות שלנו, של הסוכנות היהודית ושל קרן־היסוד, לסכום של 570,000 לא“י. מהן צריכים היינו לשלם כבר בשנה הראשונה לפעולתנו, בשנת תרצ”ד, סכום קרוב ל־200,000 לא“י. הקונגרס הציוני הי”ח העריך שנכניס בשנה שעברה במקרה הכי טוב סכום של 175,000 לא“י, ז. א. שהקונגרס חשב שלא יעלה בידינו לגייס אפילו את הסכום הנחוץ לכיסוי ההתחייבויות בשנה הראשונה. למצב האובייקטיבי הקשה הזה נצטרפו התנאים הפנימיים הקשים. אין זה סוד, שמיעוט גדול של ההסתדרות הציונית היה באופוזיציה חריפה להנהלת הסוכנות והוא קיווה בראשית שנת תרצ”ד, שיעלה בידו להפיל את ההנהלה על־ידי בלוקאדה כספית. חלק ממנו השתמש באמצעי של חרם נגד הקרנות, חלק השתמש באמצעי של אי־שיתוף בפעולה למען הקרנות. במצב זה תפקידנו הראשון היה: א. לשמור את ההוצאות במסגרת שקבע הקונגרס; ב. לנקוט אמצעים נמרצים כדי להגביר את ההכנסות.

מה הן התוצאות של השנה הראשונה? הצלחנו להעלות את הכנסות קרן־היסוד ל־195,000 לא“י בערך ולגייס מהרכוש של קרן־היסוד, שנחשב כמעט למת ושהקונגרס העריך את ההכנסה ממנו ב־5,000 לא”י – 22,000 לא“י בערך. על־ידי כך עלה בידינו להקטין את החובות של קרן־היסוד והסוכנות היהודית בשנה הראשונה לפעולתנו בסכום של יותר מ־100,000 לא”י. הדבר היה לא קל ולעתים קרובות היינו מוכרחים לנקוט אמצעים נמרצים, גם בצמצומים בתקציב וגם במלחמה נגד החרם על הקרנות, גם לשם החייאת האקטיבה והרכוש של קרן־היסוד. היתה לנו הכרה ברורה, שאם ניתן למוסדות שלנו ליפול יהיה זה כשלון לא רק של ההנהלה הזאת, אלא פשיטת־רגל של ההסתדרות הציונית כולה.

זה היה השלב הראשון בפעולתנו.

ההישגים של השנה הזאת, הגיאות הכלכלית בארץ ושמה הטוב של ארץ־ישראל היו בעזרתנו בהשגת המטרה השניה, אשר העמדנו לפנינו. אנחנו עומדים כעת בגמר השלב השני. השגנו הלוואה של 500,000 לא"י ל־15 שנה בריבית של 4% – פחות מאשר משלמות בעד הלוואותיהן בחוץ־לארץ ממשלות כאיטליה (המשלמת 6%), יפאן (%¾6), פולין (% ¾7), גרמניה (%½6).

באמצעות ההלוואה הזאת יעלה בידינו, כפי שאני מקווה, לסדר קונברסיה לכל החובות שלנו ולגמור את ביסוס המשקים. נשחרר בתקציב שלנו סכומים עצומים – קודם כל את ההפרש בין 112,000 לא“י, ששילמנו על־חשבון החובות אשתקד, ל־46,000 לא”י – לפעולה כלכלית חדשה. בריבית עצמה נקמץ סכום של 20,000 לא"י ומעלה לשנה. בזה אנחנו פותחים, לפי הכרתנו העמוקה, תקופה חדשה בפעולה הציונית הכלכלית.

על־ידי המלווה סללנו לנו דרך לשוק הכספים הבין־לאומי. זהו המילווה הראשון. אם נדע למלא אחרי ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו, והן פשוטות, לשלם בכל חודש את התשלום המגיע למלווים – ואני בטוח שנדע למלא אחרי ההתחייבות הזו – נמצא שותף שלישי גדול בבניין הארץ. יחד עם ההון הלאומי וההון הפרטי נוכל לשתף בבניין הארץ גם את ההון הבין־לאומי הגדול – בתנאי שאנחנו בעצמנו נהיה חזקים, כי השותף החדש הוא חזק מאוד, ולהיות שותף עם חזק יכול רק חזק ולא חלש.

ביסוס המשקים

עם השגת המילווה השתחררנו מירושת העבר, סידרנו את החובות והתחלנו בביצוע ביסוס המשקים הקיימים. על־ידי כך סללנו לסוכנות היהודית את הדרך לחידוש פעולותיה כגורם מדריך, מכוון ובונה בחיי הכלכלה של ארץ־ישראל. התפקיד הממשי העיקרי העומד כעת לפני קרן־היסוד והנהלת הסוכנות היהודית הוא: סיוע בענפי הכלכלה המשמשים יסוד לתקומתנו בארץ ואשר ההון הפרטי אינו זורם אליהם, היינו: החקלאות ועידוד מפעלי־תעשייה חדשים.

אנו נכנסים עכשיו לשלב שלישי של פעולתנו הכספית־הכלכלית. אפשר היה לחשוב: מה הוא הערך של ההון הלאומי, גם אם יכניס סכומים גדולים יותר, אם הקרן־הקיימת, קרן־היסוד יחד עם המחלקה ליישוב יהודי גרמניה הכניסו בשנה האחרונה סכום של קרוב לחצי מיליון לא“י, ובאותה השנה השקיעו יהודים פרטיים במפעלים כלכליים בארץ־ישראל סכום העולה לפי הערכתי ליותר מעשרה מיליון לא”י? רבים אמרו: תקופת ההון הלאומי עברה. אינני רואה ניגוד בין ההון הלאומי וההון הפרטי, ואני חושב את ההון הפרטי לשותף גדול ועצום בבניין הארץ. אולם דווקא תקופת גיאות זו הבליטה ביתר עוז את התפקידים הגדולים העומדים לפני ההון הלאומי. נכון הדבר, שאחוז היהודים הגרים בכפר היה בשנת 1920 – 20%, בשנת 1931 עלה ל־24%–25% ושוב ירד ל־20%. אבל חלק גדול מהכפר שלנו חדל להיות כפר עברי. לדעתי, רק כ־10% מהיישוב העברי עסוקים בחקלאות. בחקלאות היהודית עסוקים עוד אלפים פועלים אחדים, לא־יהודים. העובדה הזאת, שחלקנו בחקלאות יורד והולך באופן יחסי לאחוז בקרב היישוב היהודי, יש בה לסַכּן את כל עתידנו בארץ.

בשנות ה“פראספעריטי” גדל היישוב העברי בארץ־ישראל ב־50%. אנחנו עושים את כל המאמצים למען הגדיל את קצב העלייה. אבל אחוז הקרקע מתחת רגלינו גדל רק ב־6%. מיליונים רבים הושקעו בעסקי קרקע. מעריכים שרק אשתקד נעשו טראנסַקציות בקשר לענייני קרקעות על 6 מיליון לא"י, אולם 90% מהן היו העברוֹת קרקע מידי יהודי אחד לידי יהודי אחר.

אני רוצה לקבוע לאור הגיאות את התפקידים הגדולים העומדים לפני ההון הלאומי, אשר נעשו בולטים עוד יותר הן בשטח הקרקע והן בשטח החקלאות, ובמידה לא מעטה גם בשטח התעשייה. לא נתקדם במידה מספקת אם לא יהיה לנו הון לאומי גדול, אשר יסלול את הדרך בענפים, שהם לפי דעתי המפתח לחיים ממלכתיים בארץ־ישראל – ואנחנו שואפים לחיים ממלכתיים בארץ־ישראל.

ענף המטעים והפועל במושבה

היישוב היהודי גדל בשנת 1934 לפחות ב־50,000 נפש. אם אנחנו שואפים לחיי תרבות, כלכלה ומדיניות בריאים פחות או יותר בעתיד, עלינו לשאוף שלכל־הפחות 20% מכל העולים יהיו קשורים אל הקרקע, אל החקלאות. פירוש הדבר: – התיישבות של שמונה עד עשרת אלפים נפש לשנה. זהו התפקיד העומד לפנינו. עוד לפני שנה־שנתיים היו חושבים את הדבר הזה לחלום ולהזייה, אולם אפשר להגיע להגשמת החלום הזה בפעולה מאומצת, קשה ומסורה. ההון היהודי הפרטי עניינו במטעים. גם אשתקד השקיעו היהודים במטעים כשני מיליון לא"י. לענף המטעים עתיד רב בארץ־ישראל, גם אם תהיינה בו הרבה תמורות וזעזועים. יש צורך לבוא לעזרת האיכר העברי במתן אשראי זול. הפתח שפתחנו להון הבין־לאומי הגדול, יוכל לעזור לנו בפתרון הבעיה ליצירת אשראי חקלאי זול.

לא קלה היא שאלת הפועל העברי במושבה. אתם מכירים את התופעה של בריחה מהמושבה וכל הקשור בה והנסיונות וההתאמצויות הנעשים לשם הכנסת העולה אל המושבה. אולם אין להפנות את הדרישה רק לצד אחד, לבחוּר או לבחורה העולים לארץ. צריך גם לאפשר להם את קיומם כיום במושבה וגם להציג לפניהם אידיאל ליום המחר. כיום יש במושבות מאות ואולי אלפי פועלים שאין להם מקום מגורים, לא בית ולא צריף ולא מיטה. אם אנחנו רוצים להכניס למושבות אלפי פועלים נוספים בשכר עבודה של 20 גרוש ליום, בשעה שאין עבודה מלאה ולא יכולה להיות עבודה מלאה, אי־אפשר שישלמו שכר לירה וחצי וגם שתי לירות לחודש בעד חדר. השנה אנחנו עושים את הצעד הראשון בכדי להקל במידת־מה את בעיית הדירה לפועל במושבה ולהתחיל בפתרון שאלת השיכון. אנו עומדים להקים חברות לבניין בתים לפועלים במושבות. בחברות האלה אנו משתפים את המעוניינים עצמם. את החברה הראשונה לשיכון במושבות יצרנו מתוך שותפות עם הסתדרות העובדים. ההון היסודי שלה הוא 10,000 לא"י. מחציתו השקיעה הסוכנות היהודית ומחציתו ישקיעו מוסדות הסתדרות העובדים הכללית. אישרנו כבר תכניות בניין ב־11 נקודות ומתחילים בביצוען. זאת היא רק התחלת הפעולה.

לפועל במושבה צריך לתת גם אידיאל ליום המחר. זאת היא שאלת ההתיישבות. העברת 20% מהיישוב לכפר ולקרקע מחייבת השקעה שנתית של רבע מיליון לא“י לפחות מצד קרן־היסוד, והשקעה דומה גם מצד הקרן־הקיימת. אנו חושבים להשקיע בשנה הראשונה לחידוש פעולתנו ההתיישבותית, בשנת תרצ”ה, 110,000 לא“י. זהו צעד גדול קדימה, אם רק נדע שזהו רק הצעד הראשון. אפשר יהיה לגייס לעזרת הקרנות סכומים להלוואות להתיישבות ולרכישת קרקע – הון בין־לאומי, בתנאי שגם הקרנות תוכלנה להשקיע מאות אלפים לא”י בכל שנה.

רכישת אדמות החוּלה

הצלחנו להעביר את החוּלה לידי יהודים. בחוּלה אפשר יהיה ליישב כ־2,000 משפחות חקלאיות ועליהן יש להוסיף את המשפחות היכולות להתפרנס שם על יד החקלאות. תנאי מוקדם – ההון הלאומי מוכרח לשלוט בחוּלה. עשינו צעד ראשון. קרן־היסוד והקרן־הקיימת הבטיחו להן דין קדימה על 50% של החוּלה. להגשמת האופציה הזאת נחוצים סכומים גדולים עד מאוד לשתי הקרנות גם יחד.

פעולת ההתיישבות המחוּדשת של הסוכנות היהודית מחייבת אותנו ליצור גם כלי ארגון חדשים שיתאימו להיקף הפעולה הזאת. החלטנו להקים במשך השנה הזאת חברה להתיישבות, אשר הוחלט עליה עוד בקונגרס הי“ג. בדעתנו להקים את המוסד הזה כחברת מניות בעלת הון של 100,000 לא”י. מניותיה תחולקנה למניות יסוד, מניות רגילות ומניות בכורה. מניות הבכורה לא תיתנה לבעליהן זכות הצבעה, אלא רק דין קדימה בקבלת דיבידנדה קבועה, והן תוצענה למכירה. המניות הרגילות ומניות היסוד המקנות זכות הצבעה תישארנה כולן בידי הנהלת הסוכנות. באופן כזה תהיה בידי הסוכנות הנהלת המוסד, אשר ישמש למעשה המכשיר לביצוע תכניות ההתיישבות שלנו. לפי התכנית תעביר הנהלת הסוכנות בכל שנה לרשותו של המוסד הזה את כל הסכומים שייקבעו בתקציב השנתי להלוואות למפעלי ההתיישבות החדשים. בעזרת המוסד הזה נוכל לבנות את ההתיישבות הלאומית על יסודות בריאים יותר ומשקיים יותר ונוכל גם לגייס לשם מטרה זו הון ניכר, ציבורי ופרטי כאחד.

מוטל עלינו למלא תפקיד חשוב גם בענף החרושת, לעודד מפעלי תעשייה חדשים על־ידי בקשת פתרון מסויים לבעיה של אשראי זול ולזמן ארוך יותר מהמקובל בשוק הארץ־ישראלי כיום, ובמקרים מסויימים גם על־ידי השתתפותנו בהון היסודי של מפעלי תעשייה.

שנת תרצ“ד היתה שנת סיום לתקופה ארוכה למדי של שיתוק פעולתה העצמית של הסוכנות היהודית בשטח הכלכלה והבניין. שנה זו שחררה אותנו ממועקת העבר והסירה מעל דרכנו את אבני הנגף שעצרו את התקדמותנו. שנת תרצ”ה תפתח לפנינו תקופה חדשה בסימן של חידוש פעולתנו הקונסטרוקטיבית, התאמת פעולת הקרנות הלאומיות לתקופת הגאולה ולעליית רבבות יהודים למולדתם המחודשת.

תרצ“ה (1935). [הרצאה במסיבת עתונאים, אור ליום כ”ד בשבט].

מר נ. סוקולוב

לכבוד

נשיא הסוכנות היהודית

מר נ. סוקולוב

י“א באלול תרצ”ד (22.8.34)

מר סוקולוב היקר והנכבד,

– – כידוע לך היינו גם אנו וגם קרן־היסוד עמוסים ל־1 באוקטובר חובות עצומים בסכום כולל של 553,000 לא"י. חלק גדול של החובות היו לזמנים קצרים, ועול החובות הביא לידי כך שמזה שנים נפסקה פעולת ההתיישבות, כי דאגתנו היתה מופנית רק לשמירת הקיים. השנה עלה בידינו לשנות במידה ניכרת את המצב הזה.

לפני נסיעתך שוחחתי אתך על התכנית להשגת המילווה הגדול לשם קונסולידציה של החובות. לשם כך נסעתי ללונדון. המשא־ומתן שם הסתיים בהצלחה יחסית. חתמנו על הסכם פרלימינרי עם הבנקים על הלוואה בת 500,000 לא“י ל־15 שנה בריבית של 4%. התחייבתי כי עד סוף ספטמבר אמציא להם את כל התעודות המוכיחות שיש לנו רכוש בהיקף של 900,000 לא”י, חוַת־דעת של אודיטורים על ערך הרכוש הזה וכן חוַת־דעת עורכי־דין, כי יש לנו הרשות למַשכּן את הרכוש הזה. רק לפני עשרה ימים בערך נשלח כל החומר ללונדון. לפי הידיעות שקיבלתי סיפק החומר את דרישות המַלווים, אולם ברגע האחרון הם עוררו את שאלת החוזים בין המתיישבים לבין הקרן־הקיימת. לדאבוני החוזים האלה טרם נחתמו ואני מטפל כעת בהחשת חתימתם. אני מקווה שסוף סוף ההלוואה תסוּדר. במקרה זה נוכל לסַלק את כל החובות, לגמור את ביסוס משקי העמק, לסיים את חשבונות העבר. עלינו יהיה אז לדאוג לתשלום שנתי על חשבון המילווה בסך 46,000 לא"י. מקווה אני שנוכל כבר בשנה הבאה לחדש את פעולת ההתיישבות שלנו.

מעודדות אותנו מאוד תוצאות המגבית של השנה. בקונגרס העריכו את הכנסות קרן־היסוד ב־170,000 לא“י, אולם אנו לא ראינו כל אפשרות לאסוף סכום כזה. רבים הציעו אז להכריז מוֹרטוֹריוּם. לפי הערכתנו הנוכחית המבוססת במידה רבה תעלינה הכנסות קרן־היסוד השנה לסכום של 160,000 לא”י לפחות. עד היום כבר קיבלנו כ־145,000 לא“י, בזה מאפריקה הדרומית סך 25,000 לא”י. קבל נא בהזדמנות זאת את ברכתנו להצלחה הרבה של פעולתך באפריקה. הצלחת המגבית שם תשמש דוגמה מעודדת לפעולת קרן־היסוד ביתר הארצות.

היו לנו זמנים קשים בקשר למצב הפרוע בתוך ההסתדרות הציונית¹. אני רוצה לקווֹת שבמובן זה הגענו כבר לנקודה הגבוהה ביותר וכי הננו עומדים כעת בפני התחלה של הבראה. אני רואה סימני הבראה גם בוועידת “המזרחי”, שם ניצחו המתונים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל פנתה בכרוז הקורא לכל החלקים הקונסטרוקטיביים של ההסתדרות הציונית להתאַחד על יסוד תכנית קונסטרוקטיבית.

גם ההנהלה חושבת לפעול בנדון זה ואנו מחכים לשובך כדי לדון יחד על פעולותינו אלו.

בכבוד ובברכה,

א. קפלן

ז. הופיין ול. איסטוריק

לכבוד

ז. הופיין ול. איסטוריק²

לונדון

כ“ט בכסלו תרצ”ה (6.12.34)

ידידי הנכבדים,

שבתי אתמול מאוחר בערב מחיפה ומצאתי את הטלגרמה שלכם. ברכתי החמה לכם. מתחילה תקופה חדשה בעבודתנו. יותר משבעה חדשים נמשך המשא־ומתן המאומץ ובמשא־ומתן זה לקחתם חלק פעיל מאוד וחלקכם רב בהצלחת הדבר. קבלו גם את ברכות ההנהלה ואת ברכות הנהלת קרן־היסוד.

למר זיו³ אני שולח את ברכתנו באופן מיוחד.

1. החל מ־1.12.34 הנהגנו את ההסדר החדש בהתאם לתנאי המילווה. רק את החוזר לארצות עוד לא שלחנו, כי שליחתו מחייבת פרסום המילווה.

2. אנו מחכים לידיעה בנוגע לגמר המשא־ומתן עם ה“דויטשה בנק”. ברור היה גם לי שבמקרה של דחיית הגמר יכולה להיות גם תקווה להרוויח כסף. בארץ, בחוגי הגרמנים, מדברים על אינפלאציה העלולה לבוא בגרמניה לאחר 13 בינואר, לאחר משאל־העם בסאר⁴. אולם לאחר שיקול דעת החלטנו לא לרדוף אחרי אפשרויות ספקולטיביות, כי אם ללכת בדרך היוקר והבטחון ולהשתדל לסלק את החוב הזה בהקדם האפשרי – –

3. נשארתי חייב תשובה בנוגע לכספי מר וַרבורג⁵. קיבלתי אתמול את מכתבך, מר הופין, מ־28.11.34 בנוגע למשא־ומתן עם ה“דויטשה בנק” ובנוגע להודעה של הכסטר⁶. אני מסכים לגמרי לדרך שקבעת. אולם הודעתם של באי־כוח מר וַרבורג הפתיעה אותי מאוד. טילגרפתי לאמריקה ומשם הודיעו לי שבספרי מגבית קרן־היסוד באמריקה רשום שמר ורבורג הבטיח לתת למגבית: בשנת 1931 – 50,000 דולר, בשנת 1932 – 50,000 דולר, בשנת 1933 – 30,000 דולר ובשנת 1934 – למגבית המאוחדת – 50,000 דולר. אינני יודע איך נעשה הדבר השנה, אבל בשלוש השנים הקודמות לא קיבלה קרן־היסוד על חשבון ההבטחות האלה מאומה, כי דוּבּר על זה שהכסף מועבר לגרמניה לתשלום החוב ב“דויטשה בנק”. אינני יודע אם הסכומים שהובטחו הוכנסו בספרים בהסכמתו המפורשת של מר ורבורג, אולם הם גם פורסמו באמריקה, והפתיעה אותי ההודעה שכאילו מר ורבורג הכניס 50,000 דולר במשך כל השנים האלה. ברם, כפי שאמרתי לעיל הריני מצטרף בהחלט לדעתך, שאין אנו צריכים כעת להיכנס בוויכוח בשאלה זו.

יכול להיות שתהיה לי אפשרות לברר את זה עם מר ורבורג בפגישה פנים־אל־פנים. וַדאי ידוע לכם שהלא־ציונים דורשים בכל תוקף כינוס מושב הוועד האדמיניסטרטיבי בניו־יורק בראשית ינואר. אנו פה התנגדנו למושב הזה מכמה וכמה נימוקים. בסוף החודש הזה צריך לבוא לארץ־ישראל מר זיו ואני רוצה בעת נוכחותו בארץ לקבוע באופן מוחלט את הסדרים החדשים בפעולתנו, לגמור את דבר ארגון קרן־היסוד וגם להשתתף בכל הבירורים בקשר למילווה לקרן־הקיימת. היום קיבלתי טלגרמה מלונדון שההנהלה הציונית בלונדון הסכימה לכנס את המושב במועד הזה, ועל סדר יומו תעמודנה שאלות פוליטיות, כספיות והתיישבותיות, והם דורשים שמכאן ישתתפו מר [משה] שרתוק (שרת) ואנוכי. אני מתקשה מאוד בעניין זה. לעת־עתה אני נוטה לדעה לא לעזוב את הארץ אם מר זיו לא ידחה את בואו.

1. אנו עשינו בינתיים הכנות שונות בקשר לתשלום יתר החובות. החלטתי לשלם גם את 23,000 הלא"י לברקליס בנק ולא לבקש מהממשלה שהיא תוותר על השעבוד הראשון שנתנה לבנק זה. אנשי הממשלה שמעו מן הצד על המילווה עוד לפני איזה זמן. ביום ב' נפגשתי עם ג’ונסון⁷ אצל הח' שרתוק. הוא היה הפותח בשיחה אתי על המילווה, אם נכון הדבר שאנו מקבלים מילווה מלוידס־בנק ובריבית של 4%. מובן שאישרתי לו את הדברים. אתמול נמסרו הדברים רשמית לממשלה (אולם לא לעתונות; אנו מחכים לטלגרמה נוספת מכם). בחוגי הממשלה עשתה הידיעה הזאת רושם חזק ואיני רוצה כעת לבקש מהם חסד בקשר להלוואה מברקליס־בנק. בשיחתי עם ג’ונסון הזכרתי לו את תנאי המשא־ומתן אתו מלפני שנה.

2. אני מקוה שליום א' תהיה כבר מוכנה אצלי רשימה מדוייקת של כל חובותינו ל־1.12.34 ולפי הרשימה הזאת נפעל.

3. הכינותי כבר את הצעת החוזה המתוקן עם המתיישבים ומסרתיו להסתדרות הפועלים החקלאיים לחוַת־דעת. אני רוצה לגמור במשך החודש הזה את כל השאלות הקשורות בחוזים ובגמר הביסוס של המשקים. אני רוצה לפַנות את הדרך לפעולת התיישבות חדשה ובה נתחיל, מקווה אני, עוד בראשית שנת 1935.

הנני להביע לכם עוד פעם את תודתי העמוקה בעד עזרתכם הנאמנה.

בברכה חמה, שלכם,

א. קפלן

י. מילטון

למר י. מילטון

לונדון

ירושלים, 1 ביוני 1936

הנדון: מצבות לבני הרצל

בתשובה למכתבך מ־21 באפריל שהראיתיו לחברי האכסקוטיבה: אנו מסכימים שיש לעשות משהו בכדי לסדר את קבריהם של בני הרצל בבורדו במצב נאות⁸.

הגזברות מסכימה להוצאה של כ־500 פראנק. קשה להעריך כיצד אפשר בסכום כזה להקים מצבות על הקברים ולשמור עליהם שמירה נאותה. אינני מכיר את הפרטים שעליהם דוּבּר עם הגזבר לשעבר והייתי רוצה לקבל פרטים יותר, שיאפשרו לי ולאכסקוטיבה להכיר את המצב כהוויתו.

הנאמן לך,

א. קפלן

דויד בן־גוריון

ירושלים, כ' בתשרי תרצ"ו (17.10.35)

בן־גוריון,

קיבלתי את מכתביך בדבר העברת מחלקת הארגון [מלונדון לירושלים] וממשה (שרת) קיבלתי את העתקי דפי יומנך. מהטלגרמה שלך מאתמול ראיתי שתישאר בלונדון לפחות עוד שבוע ימים והנני בא על כן להודיעך דברים אחדים:

1. אני מסכים לדעתך שאנו מוכרחים למצוא מקום בתוך הבניין למחלקת הארגון. אולם דבר זה מחייב או הוצאת הוועד הלאומי מהבית, או הוצאת איזו מהמחלקות שלנו. בכלל נעשתה דירתנו צרה מאוד, בפרט כעת לרגל הוספת מספר עובדים ושאלת סידור העבודה היא שאלה קשה מאוד. – –

2. היו לי ישיבות רבות עם אנשי “המזרחי” ו“הפועל המזרחי” ובכל ישיבה הם היו מעלים על הפרק הסכם זה או אחר שנעשה אתם⁹. בישיבה האחרונה באו בהודעה כי התחייבנו להפריש להם 15% מהתקציב החקלאי. גם את הדיון בשאלה זו דחיתי עד לשובך. משה שפירא¹⁰ יתחיל בינתיים בלימוד פעולות המחלקה וייכנס לתפקיד רק לאחר חלוקת התפקידים בהנהלה.

3. חזר סינטור¹¹ וגם הוא מציג את שאלת התיקים.

4. בימים האחרונים היו ישיבות אחדות בענין החוּלה. חברת הכשרת הישוב רצתה להתחיל במשא־ומתן עם פרטים בדבר מכירת חלקים מהקרקעות. בקושי עלה בידנו להשפיע שתדחה את הדבר עד סוף החודש הזה ותחכה להחלטת יק“א בישיבה שצריכה להתקיים ביום 26.10.35. הכסטר נוסע לישיבה הזאת. אני מפקפק אם גם בישיבה זו תתקבל החלטה סופית. ב־29־28.10.35 צריכה, לפי דרישתנו, להתכנס ישיבת הדירקטוריון של הקרן־הקיימת בשאלה הזאת. אולם ברור לי שאם יק”א והקרן־הקיימת לא תקבלנה החלטות חיוביות ולא תסכמנה לקחת עליהן לכל הפחות חלק מהעול, תקבל תוקף ב־1.11.35 האופציה של הבנק לחקלאות על 25% מהקונצסיה. אינני רואה כל אפשרות ללחוץ יותר על חברת הכשרת הישוב. היא אינה יכולה לשאת בכל אחריות הדבר. היא כבר הפסידה בינתיים, לרגל המשא־ומתן הזה, את האפשרות של הוצאת מניות חדשות, את ההזדמנות להכפיל את הונה, וקשה לדעת מתי תהיה שוב הזדמנות כזאת. המצב בארץ מעמיד גם אותה לפני קשיים רבים והיא מוכרחה לחפש דרך להיחלץ מחלק מהעול.

5. המצב הכלכלי בארץ ממשיך להיות מתוח. נראה הדבר שיצאנו מסכנת המשבר בבנקים, והוצאת הכספים מהבנקים כמעט נפסקה. לבנקים הגדולים גם התחילו זורמים פקדונות מחדש, אולם הבנקים הקטנים וגם הבינוניים סבלו קשה. בנק אשראי איבד יותר מ־60% מפקדונותיו; יתר הבנקים הבינוניים – כ־30%; הבנקים הקטנים – 60%–50 מהפקדונות. הבנקים זהירים מאוד במתן אשראי ומצמצמים את היקפו. זהירים גם הבנקים הגדולים, למרות כל הודעותיהם. השבוע ביום ג' היתה שוב ישיבה עם אפ"ב בשאלות אלה. חיפשנו דרכים איך להניע מחדש את הגלגלים. צמצום האשראי משפיע על התעשייה והמסחר, ועוד יותר על הבניין. הציבור הרחב ממשיך להסס ואנשי ההון מחכים עם השקעותיהם. בימים האחרונים היו סימנים קלים לטובה. כל זה מוסיף דאגה.

6. ביום ג' היתה לי שיחה ארוכה עם ג’ונסון על המצב. רציתי להניע אותו לעזרה בשאלת הרחבת האשראי ובייחוד להביאו לידי איזו שהיא ז’סטה לגבי התעשייה. לדאבוני הצלחתי מעט מאוד. ג’ונסון עזר ומוכן גם להבא לעזור לבנקים, אולם הוא חושב את צמצום האשראי לתופעה בריאה. לדעתו דפלציה היא הכרחית. גם ביחס לתעשייה הסתפק בהכרזות כלליות. הוא הראה לי את התזכיר ששלח לנציב ללונדון. יש בתזכיר הרבה מלים יפות אבל לא ראיתי בו הצעות ממשיות. ההצעה העיקרית שלו היא – הזמנת פקיד מומחה מלונדון אשר יעשה בארץ שנתיים, ילמד את פרובלימות התעשייה כאן, והפקיד הזה יהיה המחווה דעה והנותן עצה בכל שאלות התעשייה. כדאי שהמחלקה המדינית תתעניין באופן דחוף בשאלת האיש ובמידת יכלתה תשתדל להשפיע כי יישלח איש מתאים באמת.

7. שלחתי לכם אתמול טלגרמה ושאלתי: מה תהיינה תוצאות הסנקציות כלפי איטליה לגבי ארץ־ישראל¹²? עוררתי את השאלה הזאת בממשלה. אותי, ואת היישוב כולו, מעניינת קודם כל השאלה של הטרנספורט. ידוע לך היטב כי רוב העולים שלנו באים באניות איטלקיות, וגם חלק גדול של הסחורות, ובפרט של תפוחי־הזהב, נשלח באניות איטלקיות. רוב המשלוחים לארצות הקונטיננטליות מוכרחים לעבור את טריאסט, ומה יהיה גורלנו במקרה של אמברגו ובמקרה של איסור טרנסקציות בין ארץ־ישראל ונתיניה לבין איטליה ונתיניה? הממשלה פה הודיעה שהיא מחכה להוראות מלונדון, אולם דעתה היא שכל האיסורים יחולו גם על ארץ־ישראל, ידיעה כזאת גם נמסרה על־ידה לעתונות, והדבר הגביר את הדאגה בחוגים שונים.

שלך,

א. קפלן

נ. ב. דיבר אתי מלצר בענייני פאלקוֹר¹³. שאלת פאלקוֹר בכלל מדאיגה אותי מאוד. השנה שעברה נגמרה בהעברה גדולה מאוד על התקציב. השנה נצטרך להיות בכל שאלות התקציב קשים יותר וזהירים יותר, כי אנו עלולים לעמוד בפני הפתעות כבדות בשטח התקציב. חשוב היה מאוד כי לפני שובך הנה תברר בלונדון את שאלת תקציב לונדון ואת שאלת תקציב מחלקת הארגון.

דויד בן־גוריון

30 ביולי 1936

בן־גוריון,

ביום האחרון לפני צאתך ללונדון החלטנו על גיוס חברי ההנהלה לשעבר לפעולה בגולה – פעולה מדינית והגשמת המפעל הכספי המיוחד שלנו¹⁴. כינסנו את כל החברים לישיבה מיוחדת. הישיבה היתה בדרך כלל מוצלחת, היה בירור רציני וכמעט כל החברים הביעו את נכונותם להעמיד את עצמם לרשות ההנהלה. אולם לא יכולנו עד עתה לנצל את הנכונות הזאת. מצד אחד הגיעו אלינו ידיעות מאי־אלו ארצות שאין כל אפשרות לארגן שם פעולה מקיפה לפני גמר הקיץ, מהצד השני הפריע הבירור הארוך בדבר מקום כינוס הוועד הפועל הציוני ומועדו. מסקנתנו היתה שפעולת הגיוס צריכה להתחיל מיד לאחר מושב הוועד הפועל, השליחים יסעו למושב ומשם יתפזרו לארצות. לשם כך נחוץ להזמין אותם למושב הוועד הפועל הציוני, ועל כך אני רוצה לקבל את הסכמתך והסכמת חברינו בלונדון.

תכנית הפעולה עדיין לא נקבעה לכל פרטיה, כי זו תלויה במידה רבה בתגובתך אתה. כאן היתה דעה שצריך לכנס בגולה ועידות יוצאות מן הכלל בימי החגים, בין כסה לעשור או בחול־המועד סוכות, ובאי־אלו ארצות יש לשתף בוועידות האלה גם חוגים לא־ציוניים. תפקיד הוועידות צריך להיות: לגייס את דעת הקהל היהודית למלחמתנו המדינית, ועם זה יוכרז מעל במתה על “מפעל הבצרון” המיוחד, ובה תהיה התחלה לארגון המפעל הזה. בואם של השליחים מהארץ כדי להשתתף בוועידות יוסיף להן משקל וחשיבות. בלי הוועידות המיוחדות האלה קשה יהיה ליצור בארצות את מצב־הרוח המתאים למאמץ כספי גדול.

מאותם הטעמים יש ערך רב לוועידה כזאת באמריקה הצפונית. הובעה הדעה שיש לבקש את ד“ר וייצמן ואולי גם את לורד מלצ’ט¹⁵ שיעשו קפיצה לשם לזמן קצר. האם רעיון זה ריאלי הוא לדעתך? מתוך הפרוטוקול אתה רואה שדוּבּר הרבה גם על קול' קיש¹⁶. בהיותי בחיפה בשבוע שעבר נפגשתי אתו והוא מוכן להעמיד את עצמו לרשות ההנהלה, אולם לדבריו מקומו בחדשים הקרובים צריך להיות דווקא בארץ. אין הוא צריך לפעול כבא־כוח רשמי של ההנהלה, כי אם כאדם שעבד הרבה זמן ב”סיביל סרביס" תהיה לו לדעתו אפשרות רחבה יותר לגישה לחברי הוועדה מאשר למישהו אחר. רוצה להקדיש את עצמו כולו לפעולה זו בין אנשי הוועדה המלכותית¹⁷, ולדעתו הכרחי גם לפתח פעולה בקרב הצבא – –

ועתה בעניין מושב הוועד הפועל הציוני. אני מקבל כרגע כעוּבדה קיימת שהמושב יתכנס בחוץ־לארץ, אם כי לא הציבור הארץ־ישראלי בכלל ולא אני איננו יכולים להשלים עם רעיון זה. המצב בארץ לא הוטב כלל מאז צאתך. ההרגשה בחוגים רחבים רעה והולכת והסבל הכלכלי גדל והולך. אני מנסה לבוא לעזרת הפונים במקום זה ובפינה אחרת, אולם אין ביכולת ההנהלה במצבה כיום לעשות פעולה ניכרת בשטח זה. ברם יש ערך רב גם לטיפול בעניינים האלה.

שבעתיים הכרחית נוכחותו של משה [שרתוק־שרת] בארץ. אי־אפשר כלל להעלות על הדעת שבמצב המתוח כיום יצא משה לחוץ־לארץ ולוּ גם לימים ספורים. מצב זה מחייב ששנינו צריכים להישאר בארץ גם אם מושב הוועד הפועל יתקיים בחוץ־לארץ. כדי לאפשר את הישארותי אני כאן הצעתי בישיבת ההנהלה, להסיר מעל סדר היום של מושב הוועד הפועל את הדיון בשאלות התקציב ובשאלות הכלכליות, ולמסור את קביעת התקציב לתרצ"ז להנהלה יחד עם ועדה מורכבת מבאי־כוח המפלגות בארץ. כבר היה תקדים כזה. אם כך יסודר הדבר הוא יאפשר לא רק את הישארותי אני כאן, כי אם גם של חברים אחרים, אשר נסיעתם למושב הוועד הפועל באה בעיקר לרגל השאלות התקציביות והכלכליות. באופן זה תצטמצם ישיבת הוועד הפועל בשאלות הפוליטיות בלבד. כאן אני רואה צורך לשוב ולהזכיר, שצריך לנצל את המושב הזה לשם הכרזת “מפעל הבצרון”, למען תת לו תוקף ומעוּף.

– – הייתי מוכרח בימים האחרונים לפני צאתו של גרינבוים¹⁸ לפולין להקציב 8,000 לא“י למחלקת העבודה, בעיקר לביצור עמדותינו במושבות. חוששני שנצטרך להקציב סכומים נוספים בקשר לעבודות הממשלה. בשבוע שעבר הודענו לממשלה שאנו מקבלים אחריות בעד 5,000 הלא”י – השתתפות המשקים בהוצאות כביש גניגר–נהלל. פעולה זו של הכבישים חשובה לאין־ערוך הן מבחינת הבטחון, הן מבחינת העבודה, וכמובן מבחינת טובת המשקים. המחלקה לעבודות ציבוריות מוכנה לעכב את העבודות אבל הממשלה המרכזית לוחצת ודורשת החשתן. הצלחת הדרישה הזאת של הממשלה תלויה במידה לא קטנה בנו, כי שוב יידרשו מאמצים כספיים נוספים מצדנו.

בברכה רבה, שלך,

א. קפלן

משה שרתוק (שרת)

א' בטבת תרצ"ט (23.12.38)

משה היקר,

בימים האחרונים היו פה ישיבות ושיחות בקשר למשא־ומתן בלונדון¹⁹. בחוגי החברים ובין לא־חברים מתחזקת והולכת העמדה השלילית, ובתוקף נלחם בעדה ברל²⁰ בישיבת המרכז [של מפלגת פועלי ארץ־ישראל] ואחר־כך בישיבת הועד־הפועל [הציוני] המצומצם. בגורלי נפל הפעם לנהל מלחמה בעד עמדת המחלקה המדינית, אם כי אומר לך בגלוי שגם לי יש ספקות גדולים. העמדה שקיבלנו לבסוף היתה, שמוקדם עוד להחליט אם ללכת למשא־ומתן או לא. כפי שציינתי בסיום הוויכוח בוועד הפועל המצומצם, הריני מתאר לי גם אפשרות שלא נלך, גם שנלך ונפסיק את המשא־ומתן וגם השתתפות מלאה מצדנו במשא־ומתן, וצריך למסור את ההכרעה לידי ההנהלה. העמדה הזאת נתקבלה בישיבת הוועד הפועל המצומצם, אם כי מחצית החברים הצביעו בעד המלצה להנהלה לבלי ללכת למשא־ומתן זה. בכל אופן סבורני שאין כל צורך לקבוע כרגע את עמדתנו אם לחיוב ואם לשלילה. יש לחכות להתפתחות העניינים, ובינתיים עלינו להמשיך בפעולתנו ולהרחיבה.

איך להרחיב את פעולתנו? אינני מקבל את תכניתו של בן־גוריון כולה, והצטערתי על מכתבו לוועד הפועל הציוני בו הוא חוזר על כל דבריו בישיבת ההנהלה ובישיבת המרכז. אינני חושב שנחוץ לאמור עתה מה נעשה במקרה של קרע עם אנגליה. קיבלתי מתכניתו את החלק הנוגע לפעולה המיידית – להתחיל מיד בגיוס כוחות העם ובארגון הכינוס באמריקה. מן ההכרח שהפעולה הזאת תתחיל מיד, ומשום כך לא התנגדתי לנסיעתו של בן־גוריון, אם כי נסיעה זו העמידה אותנו במצב מאוד לא נעים בישיבת הוועד הפועל המצומצם. טרם קיבלנו מכם כל ידיעה ואני מבין שבן־גוריון מילא את תכניתו ונסע לאמריקה. הוא חושב להישאר שם רק ימים אחדים, ובכוונתו לחזור ללונדון עוד בראשית ינואר, אולם לאחר שחשבתי הרבה בדבר באתי לידי מסקנה שביקור קצר זה לא יספיק עתה, וחשוב היה לנצל גם את ועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל” שצריכה להתכנס ביום 14 בינואר, כשלב לגיוס הכוחות בהיאבקותנו המדינית. כך הנני בא לידי הצעה שהיא אולי נועזת במקצת:

סבורני שטוב היה אילו היה וייצמן נוסע לוועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל”, במקרה שהוא יסרב הייתי מציע כי תסע אתה. אני יודע את הנימוקים נגד: מה יהיה על המשא־ומתן ועל ההכנות לו? אבל הן לא ידוע מתי באמת יתחיל המשא־ומתן. אתמול היו בעתונות ידיעות ממצרים כאילו המשא־ומתן נדחה עד לראשית פברואר. ברור, שלא יתחיל לפני שובו של צ’מברליין²¹, ואולי גם לא לפני שובו של האליפאכס²² מהנסיעה לרומא, היינו – לא לפני 18–20 בינואר וזה – אם עד אז ייגמר המיקוח עם הערבים. ועידת “יונייטד פאלסטיין אפיל” היא ב־14 בינואר, והשאלה היא אם לא כדאי היה, לאחר שדחו את המשא־ומתן חדשים בשל המיקוח עם הערבים, שנודיע הפעם אנו כי נוכל להשתתף בו לא לפני סוף ינואר, ויחכו לשובו של וייצמן כשם שמחכים למשתתפים אחרים. אינני רואה אסון בדבר גם אם לא יחכו. וייצמן יוכל לנמק את הדחייה בזה שהוא רוצה להיפגש עם חבריו ועם באי־כוח היהדות באמריקה, ותנהג הממשלה כטוב בעיניה. נראה לי שאילו בא וייצמן למשא־ומתן לאחר ביקור באמריקה היה זה מגביר את משקלנו ובכל אופן יהיה לזה ערך רב כלפי פנים, בייחוד כאשר רבים הספקות בנוגע להשתתפותנו.

אם וייצמן לא יוכל לנסוע הצעתי היא, כאמור, שאתה צריך לנסוע לוועידה באמריקה. אני מבקש מכם לדון בדבר בהתחשב קודם כל בנימוקים המדיניים. אבל אודה ולא אבוש כי עלי משפיעים גם נימוקים ארגוניים וכספיים. בן־גוריון מסר לך על מצב הקופה. בימים האחרונים נעשה מצבנו קשה עוד יותר. למעשה אני מעכב כעת כל תשלום, כי אין במה לשלם. קרן־היסוד קיבלה בכל שלושת החדשים בסך־הכל קרוב ל־60,000 לא“י, במקום 250,000 לא”י שצריכים היינו לקבל לפי תקציב של מיליון, או 120,000 לא“י לפי התקציב המינימלי. אבל מה שמדאיג אותי עוד יותר ממצב הקופה כרגע הוא רגש הדיכאון בציבור שלנו, ובראש וראשונה באמריקה. אני קורא פרוטוקול של ישיבת חברינו באמריקה עם אנשי הג’וינט, ומה מעליבה עמדת חברינו. הם הגנו בכל כוחם על ארץ־ישראל, אבל ניכר כי הם בעצמם אינם בטוחים בעמדתם, בכוחה של ארץ־ישראל לעומת האסון האיום שלנו בארצות. מוכרח לבוא עידוד מן החוץ ועידוד זה מוצדק בהחלט; גם במצב היום תמלא ארץ־ישראל מקום לא קטן בקליטת העולים. בימים אלה עשיתי עם [אליהו] דובקין ועם [משה] שפירא חשבון העולים, ונמצא שגם ה”שדיול" הזה על כל הגבלותיו ואכזריותו יאפשר עלייה של 7,500 קרבנות היטלר, מלבד עולים מארצות אחרות. מספר זה ודאי עוד יגדל. באים ויבואו אלפי אנשים, והם באים בתנאים שעל אודותם ודאי סיפר לך אליהו גולומב²³, מחוסרי־כל ופונים אלינו בדרישת סידור. גם סידור ראשון זה צריך לעלות בהרבה אלפי לירות וידי אינה מגעת לעשות זאת. גם בתנאים הנוכחיים בארץ נוכל לקלוט מספר הגון של פליטים, ברם אם לא נקבל עזרה כספית מתאימה מחוץ־לארץ עלולה הברכה הזאת ליהפך, חלילה, לקללה. אנו יכולים גם עתה להתמודד עם כל מיני חברות גם מבחינת העזרה המיידית לקליטת פליטים. אולם חוששני שהציבור בחוץ־לארץ אינו יודע זאת, ומכאן הקומפלקס של נחיתות המורגש עתה בכל התנועה הציונית.

גורל עבודתנו תלוי קודם כל באמריקה, ואם לא נצליח לשנות את המצב שם אינני יודע איך וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד פה. שוחחנו על זה בישיבת הוועד הפועל, ולדאבוני כל השיחות לא נתנו כל פרי. לא קיבלתי עד היום הסכמה מאמריקה לשליחים. יותר מזה, מונטור טלגרף לנו לבל נעיז לשלחם עד לידיעה נוספת. הייתי שולח שליחים למרות האזהרה, אבל דואג אני למצבם של החברים שיבואו לשם, העלול להיות עלוב מאוד. ההשתתפות בוועידה הכרחית גם מבחינת גיוס אמצעים, ובייחוד מבחינת עידוד החברים באמריקה; צריך להגדיל בקרב הציונים שם את ההכרה, שאם נלך למשא־ומתן נעשה זאת מתוך שנישען על כוח תנועתנו ומתוך אמונה בתנועה ובסיכויי הצלחה במלחמתנו. טוב מאוד אילו בא לשם וייצמן, אולם אני חוזר שוב – אם לא יסע וייצמן צריך שאתה תיסע. אני יודע את ההפסד האבנטוּאַלי, אבל בטוחני כי ההפסד יצא בשכר. אפשר יהיה גם לצמצם את זמן הנסיעה לוייצמן. יבוא לאמריקה ימים אחדים לפני הוועידה ויצא ימים אחדים לאחריה, והוא יוכל להיות שוב בלונדון ביום 25 בינואר.

שלך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

17 ביוני 1937

ד"ר וייצמן היקר,

– – בשאלת הלא־ציונים. דבר הקמת הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם [של הסוכנות היהודית] העברנו במושב הוועד הפועל הציוני, ואם כי היתה התנגדות הן לגופו של עניין והן לצורתו – חלק מהחברים דרשו כי הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם יהיה מורכב מחברים או מסגנים של הוועד האדמיניסטרטיבי הגדול, כדוגמת הרכבו של הוועד הפועל הציוני המצומצם – העברנו את ההחלטה ללא כל מגבלות. גם על העוּבדה שהלא־ציונים לא מצאו לאפשר להכניס לוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם את סגני חברי הוועד האדמיניסטרטיבי הנמצאים בארץ, את באי־כוח הוועד הלאומי, עברנו לסדר־היום. האשמה לאי־התכנסותו של הוועד האדמיניסטרטיבי המצומצם עד היום, היא בעיקר בלא־ציונים, כי בינם לבין עצמם התנהל משא־ומתן ממושך, שתכנו לא ידוע לנו היטב. רק בשבוע העבר קיבלנו מהם מכתב עם שמות שמונת החברים שהם מציעים – – אני מקווה שהישיבה הראשונה תתכנס בשבוע הבא. כל זה עשינו למען השלום.

אולם אף למען השלום לא יכולנו לקבל גם את הדרישה השניה של הלא־ציונים – את החזרת הפאריטי²⁴. בישיבת הוועד הפועל הציוני נתקלה הדרישה הזאת בהתנגדות מצד כל הסיעות. לשם בירור העניינים בחרה ההנהלה בוועדה המורכבת מד“ר הכסטר, ד”ר סנטור, יצחק גרינבוים וממני. דוּבּר גם על אופן בחירתם של באי־כוח הלא־ציונים, על היותם תלויים בהוראות מבחוץ, באיזו מידה הם נושאים בדאגה לסידור עניינינו. אולם כל השיחות האלו היו ללא תועלת. ד“ר הכסטר הודיע שבלי הסכמה מאמריקה הוא אפילו לא יוכל להיכנס בדיון על איזו הצעה שהיא מחוץ להחזרת הפאריטי. את תוכן המכתב המצורף מסר ד”ר הכסטר בקיצור בטלגרמה למר וַרבורג, ובתשובה לזה נתקבלה ממר וַרבורג תשובה, שהוא רואה בזה הפסקת הקשרים. – – אינני חושב שנחוצים פירושים. הננו במצב של אין־מוצא. לדעתי יהיה זה לא הוגן מצדנו לתת הבטחות והתחייבויות, אשר ספק אם נוכל למלאותן בקונגרס, וגם כאשר אנו יודעים יפה מה רבה חשיבותה של חזית מאוחדת דווקא בשעה זוֹ.

אגב: קיבלתי שורה של ידיעות מאמריקה על שיחותיו של מר ורבורג עם העומדים בראש המגבית המאוחדת בדבר המשא־ומתן על הרכב הסוכנות ובשאלות פוליטיות. מר ורבורג מתנגד באופן חריף לחלוקה²⁵. הוא רואה בה הקמת גיטו בארץ־ישראל, והציע להקים חזית יהודית למלחמה ברעיון הזה.

בעניין פעולתנו פה. המצב הכלכלי הורע מאוד בחדשים האחרונים. הציפיה לדין־וחשבון של הוועדה המלכותית ואי־הבטחון ביום המחר משתקים את האיניציאטיבה של ההון הפרטי. הוקטנה מאוד עליית בעלי ההון. ההשקעות מועטות. מכה נוספת קיבלנו לרגל ההפסדים הקשים של הפרדסנות השנה, ונוסף לתפקידינו הקשים הועמדנו בחדשים האלה לפני צורר דחוף לעזור לפרדסנים, לבעלי־תעשייה, וההכרה למנוע ככל האפשר את התפשטות חוסר העבודה. ההנהלה פיתחה פעולה מאומצת בכל השטחים האלה, נאלצנו להיכנס בהתחייבויות רבות וניצלנו את המוסדות הקרובים לנו, בראש וראשונה את אפ"ב, לגיוס אמצעים חדשים.

– – בשבועות האלה טיפלנו בסידור אי־אלו עבודות ציבוריות בעיר ובכפר, ובהחשת תנועת הבניין, בעיקר הבניין העממי. השתמשנו לשם זה באי־אלה סכומים ממפעל הבטחון והבצרון. כקליינטים מופיעים לפנינו עיריית תל־אביב, ועד הדר הכרמל, המושבות חדרה ורחובות, ואחדים מהיישובים של הסוכנות. לדאבוני המכוֹנה היא כבדה, ההכנות להוצאת העבודות לפועל דורשות זמן רב.

בינתיים לחץ חוסר־העבודה ומחוסרי־הפרנסה גדול. כדי להביא שינוי כלשהו במצב־הרוח וגם כדי ליצור מקור נוסף לעבודה, החלטנו להיכנס שוב לעניין הנמל התל־אביבי. מתכנים אנו תכניות להרחבת מפעל הנמל, הגדלת שטח המעגן, וייבוש ארבעים דונם מהים.

ההנהלה טיפלה הרבה בפרובלימות ההתיישבות, בפרט בהתיישבות החדשה. בישיבת הוועד הפועל הציוני תפסה השאלה הזאת מקום רב, ובחדשים האחרונים עלו, כידוע לך, ארגונים אחדים על הקרקע בעמק הירדן, בבית־שאן ובגליל. אנו עוסקים עתה הרבה בבירור האפשרות לעלייה לנקודה אחת או שתים בקצהו הדרומי של עמק בית־שאן. ההתיישבות הנוספת הזאת גם היא דורשת מאתנו התחייבויות גדולות מאוד. – – מטרתנו היא להחזיק מעמד בתקופת־המעבר, עד שיתבהרו האפקים הפוליטיים. וקשה הציפיה הזאת.

בעצם צריך היה כבר להתחיל בהכנוֹת ליום מחר, לזה שיבוא לאחר הדין־וחשבון, ויוכל היות כי יום זה ידרוש מאתנו התאמצוּת גדולה עוד יותר. אולם קשה מאוד לדון על הכנות כל עוד איננו יודעים מה יביא לנו מחר זה.

מהידיעות שאנו מקבלים מלונדון רואה אני מה קשה כעת עבודתך. שמחתי לשמוע שנחת במידאן. החדשים הקרובים ידרשו הרבה כוחות.

שא ברכה חמה מאשתי וממני. דרישת שלום לגברת וייצמן.

הנאמן לך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

ירושלים, ב' בחשוון תרצ"ח (7.10.37)

ד"ר וייצמן היקר,

ידעתי עד כמה אתה שקוע בפעולה המדינית, וממכתבי שרתוק ובן־גוריון למדתי את כל הטרדות שלך ואת הפעולה הרבה שעשית לאחר הקונגרס – – מתוך ידיעת טרדותיך לא רציתי לכתוב לך על הפעולה הכלכלית שלנו ועל הדאגות והטרדות שלנו בשטח פעולה זה. אולם כעת אנו עומדים לפני פעולה גדולה של גיוס אמצעים בארץ ובגולה ואני מוצא לחובה למסור לך סקירה קצרה על המצב ועל הצעדים שאנו נוקטים בהם.

לאחר הקונגרס מיהרתי לשוב לארץ. מצאתי בארץ דפרסיה רבה בשטח הכלכלי, אולם לדעתי אין להגזים בתיאור המצב ואין לדבר על קטסטרופה ועל משבר. גם כעת יש חוגים המרוויחים די יפה וחוגים רחבים עוד יותר יודעים להחזיק מעמד. היישוב גילה כשרון רב של הסתגלות ועוברים ממקצוע למקצוע, ובתי־חרושת רבים עוברים מסוג תוצרת אחד לסוג תוצרת אחר, שהשיווק שלו בטוח יותר, גם נוסדים מפעלים חדשים ואין להשוות את המצב בארץ כיום למצב ששרר בה בזמן המשבר ב־1926–1927. נוצר גוף כלכלי בעל שרשים עמוקים שיש בו כוח חיוני רב. עם זה יש לראות את הדפרסיה הקשה, המַכּה חוגים רחבים, והיא מתגברת והולכת לרגל מצב אי־הבהירות ואי־הבטחון. כוונתי בעיקר לאי־הבטחון ליום המחרת, מה יהיה גורל היהודים בארץ בעוד שנה ומה יהיה גורל העלייה היהודית. לרגל אי־בטחון זה חוששים מאוד בעלי ההון להשקיע את כספם בארץ. גם כעת יש עוד כסף רב בארץ, כמות הפקדונות כמעט שלא הוקטנה, מחירי ניירות־ערך של הבנק האיפותיקאי, של “ביצור” ואחרים לא ירדו בארץ. אולם המיליונים האלה מונחים ללא תנועה ואַפייני הדבר, שבידי הבנק האיפותיקאי יש כעת כ־400 אלף לא"י במזומנים ואין מי שיבוא ויבקש הלוואה.

חוסר העבודה בארץ אינו גדול באופן יחסי. הממשלה מעריכה את מספר מחוסרי־העבודה ב־10,000, ההסתדרות באופן רשמי ב־4,000–5,000, והאמת היא כנראה באמצע. אולם לאלפים מחוסרי־העבודה יש להוסיף אלפים רבים העובדים רק שלושה ימים בשבוע. הכנסת הפועלים ירדה מאוד ובזה ירד כוח הקנייה בארץ, צומצם השוק הפנימי ודבר זה משפיע על התעשייה וגם על החקלאות המעורבת. אף שבאה הורדה במחירי חלב וירקות מצטמצם השיווק של “תנובה”; מחמת צמצום השוק והתחרות הערבים, שגדלה בחדשים האחרונים, קשה כעת גם מצב החקלאות שלנו, בפרט בשני ענפיו: חלב וירקות. המצב בפרדסנות ידוע לך. בשל סיבות פנימיות וחיצוניות הוכו קשה ענפים רבים וגדולים בכלכלה הארץ־ישראלית והון חדש אינו. כעת נכנסים לארץ כ־300 אלף לא"י לחודש הון פרטי, אבל יש להביא בחשבון שב־1935 נכנס יותר ממיליון לחודש. יש מפעלים שאין אפשרות לעזור להם, אבל ישנם גם מפעלים שנחוצה עזרה למען יוכלו להסתגל למצב החדש, לפנינו התפקיד הגדול של שמירה על העמדות, נוסף לתפקידים הגדולים העומדים לפנינו בשטח הבטחון, ביסוס נקודות הכיבוש שהקימונו אשתקד, ועוד תפקידים חיוּניים.

בשעה קשה פונים הכל אל הנהלת הסוכנות ורוצים לראותה כממשלה היהודית, כשהיא נתבעת לתת, מה שאין כן בהטלת מרוּת. יש גם תכניות כלכליות חשובות מאוד ליצירת עבודה ולהתפתחות הכלכלה בארץ. לדוגמה: תכנית הפיתוח של מר משה סמילנסקי²⁶ בנגב, תכנית הכבישים שהיא חשובה להבראת משק הפרדסים, ואפשר להביא תכניות אחרות, אבל דרוש כסף רב שבשוק הפרטי קשה להשיגו.

המצב הזה דחף אותי עוד בצוריך לדון עם ידידינו על אפשרות של הלוואה. הופיין חזר השבוע לארץ, והוא תולה את הצלחת ההלוואה הזאת בהבהרת המצב הפוליטי. הוא סיפר לי גם על הצעדים שנקט זיו והילל מאוד את פעולתו. הוא אופטימי ביחס להלוואה, אם אפשר יהיה להוכיח ללוידס בנק, שאנו עומדים לפני הקמת מדינה יהודית. הופיין מייחס ערך רב לעזרתך במשא־ומתן עם לוידס בנק. הוא אמר שהלוידס בנק היה רוצה לקבל ממך מכתב ואיזו שהיא ערבות אישית, שאם תקום מדינה יהודית היא תישא בעול ההלוואה הזאת. לך הלא ברור יותר מאשר למישהו אחר אם הבהרה זו במצב הפוליטי תוכל לבוא בשבועות או בחדשים הקרובים. שמחתי שזיו משתדל לא לקשור את המשא־ומתן דווקא עם המצב הפוליטי, והופיין הבטיח לדרוש בכל כוחו השגת המילווה, וגם לתמוך בצעדי זיו.

אינני רוצה לתלות את כל תקוותנו רק בעזרה מבחוץ, ואנו רוצים לעשות את הכל ביכלתנו למען הגביר את כל המגביות הפנימיות. החלטנו להעמיד השנה את מגבית קרן־היסוד על יסודות שונים קצת, לאַחד את הלוזונגים הרגילים של קרן־היסוד עם אלה של בצרון ובטחון. ה' שפרינצק²⁷ העלה את הרעיון לנצל לשם זה את חודש נובמבר, במלאות עשרים שנה להצהרת בלפור. אנו רוצים לקרוא בחודש נובמבר בארצות שונות ועידות רבות־עם של כל ההסתדרויות הציוניות ויתר החוגים שאפשר למשוך אותם לפעולה למען ארץ־ישראל בסיסמה “כינוס עם ישראל לציונות ולבניין הארץ”. אנו רוצים לנצל את שני התאריכים, עשרים שנה להצהרת בלפור וארבעים שנה לקונגרס הראשון, גם למען עידוד הרוחות וגם למען הרחבת המגבית. לוועידות אלה אנו רוצים לשלוח משלחות מיוחדות מארץ־ישראל, להחדיר בהן את רצינות השעה. ניתנת גם האפשרות שהוועידות האלה תהיינה הפגנה ציונית פוליטית.

האכסקוטיבה תצטרך להוציא כרוז בחתימתך ובחתימת יתר חברי ההנהלה. חשוב מאוד שתבוא איזו פנייה ממך אל התנועה כולה.

מכתבי ארך ועלי לבקש סליחה ממך שאני מטריח אותך בשאלות נוספות, אולם הפעולה המדינית והפעולה הכלכלית קשורות עתה קשר אמיץ מאוד. בפעולה הכלכלית יש למצוא לפעמים עידוד לפעולה המדינית.

קבל את ברכתי החמה.

שלך הנאמן

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

א' בטבת תרצ"ט (23.12.1938)

ד"ר וייצמן היקר,

אני יודע מה רבות טרדותיך ומסיבה זו אני נמנע מלכתוב לך תכופות ומלספר על צרותי אני, אם כי הצרות רבות מאוד, בפרט בשטח הכספים. ההכנסות ירדו במידה מבהילה, ואינני יודע איך ועד מתי אוכל להחזיק מעמד אם לא יבוא שינוי רדיקלי, אבל החלטתי לכתוב לך היום לאו דווקא בקשר לענינים פה, אלא מנקרת במוחי מחשבה אחת, אולי קצת נועזת, ומוכרח אני להביעה בפניך.

מחשבתי היא – אפשרות של נסיעתך המיידית לאמריקה, עוד לפני התחלת המשא־ומתן, על־מנת שתשתתף בוועידת יו.פ.א. (יונייטד פאלסטיין אפיעל) אשר תתחיל ב־14 בינואר. אני יודע את כל הנימוקים²⁸ נגד נסיעה זו, את הכרחיוּת היותך בלונדון, את דבר המשא־ומתן. אבל נראה לי שבמצב כיום כדאי לבדוק שוב את העניין. אתמול הופיעה בעתונים הערביים ידיעה ממצרים כי המשא־ומתן יתחיל בסוף ינואר או בראשית פברואר. ממקור אחר מוסרים כי המשא־ומתן לא יתחיל אלא ימים אחדים לאחר שובו של צ’מברליין ללונדון, הוה אומר – לא לפני 18–20 בינואר. אם תסע לאמריקה תוכל לחזור ללונדון ב־22–25 בינואר.

מתייצבת השאלה אם אין אנו יכולים לדרוש דחיית המשא־ומתן לשבוע־שבועיים במקרה שהדבר נחוץ לנו. אם הוא נדחה חדשים רבים בשל המיקוח עם הערבים, חושבני שזכות מלאה לך ולנו להציג דרישה כזאת, ואם הממשלה לא תקבל זאת, עלינו ללכת לפי הפרוגרמה שאתה תקבע. אתה יודע על הפקפוקים הרבים גם פה בקשר לעצם ההשתתפות במשא־ומתן. פקפוקים יש גם לי, ורק הטלגרמה האחרונה של משה (שרתוק־שרת) על עמדתך גרמה, שבישיבת הוועד הפועל המצומצם דרשתי בתוקף למסור את ההכרעה להנהלה, והדרישה הזאת נתקבלה.

אם גם נשתתף במשא־ומתן נראה לי שיהיה משקל גדול יותר להופעתנו לאחר ביקור באמריקה. אפשר לעשות את הוועידה הזאת של יו.פ.א. להפגנה עצומה של יהדות אמריקה. אם ידעו כי אתה תהיה נוכח בוועידה יבואו אליה אלפי צירים, ומשם תדבר לא רק אל יהדות²⁹ אמריקה אלא אל כל העם האמריקאי וגם אל העם האנגלי.

אני מעריך מאוד את רעיון הכינוס הכלל־יהודי באמריקה. תמכתי בהצעת נסיעתו של דויד בן־גוריון לשם, ושמחתי לשמוע על הודעתך למלקולם מקדונלד על הכינוס הזה. אבל אני מבין שבן־גוריון יישאר באמריקה רק ימים אחדים. הכינוס הגדול יצא לפועל רק לאחר שיתברר גורל המשא־ומתן עם הממשלה האנגלית, ונחוצה לדעתי הפגנה רבתי לפניו. האפשרות היחידה לכך היא הוועידה של יו.פ.א. לדעתי אין צורך שתישאר הפעם באמריקה הרבה זמן. אין בזה גם לשנות את תכניותיך בדבר ביקור שני באמריקה באביב. הערבים נוסעים ללונדון לאחר ועידה של ארצות ערב; לפי השמועה תהיה הוועידה שוב בקהיר. שליחינו אנו צריכים לבוא למשא־ומתן בהישענם על הכוח היחיד שנשאר לנו, על העם העברי, וקודם כל – לאחר מגע ישר עם הקיבוץ היהודי הגדול, עם היהדות באמריקה. היה לא רע אילו מישהו מחברי ההנהלה היה מבקר גם במרכז אירופה ובמזרחה כדי לבוא במגע ישר עם המוני העם הדווּיים והנענים.

אני יודע שהדבר שאני מציע קשה מאוד בשבילך, וכי פירושו מאמץ פיזי ונפשי קשה. אבל אני מבקש ממך מאוד כי תחשוב ותדון על ההצעה, קודם־כל – מנקודת־ראוּת ההיאבקוּת המדינית שלנו. אודה ולא אבוש כי לי גם נימוקים פנימיים וכספיים. רמזתי על המצב הכספי שלנו. אבל לא המצב הזה בלבד מדאיג אותי, אלא מהלך המגביות בכל הארצות. אני רואה בפעולת חברינו בחוץ־לארץ איזו הרגשה של נחיתות, כאילו ארץ־ישראל היתה לדבר הטוב לנוי ולא לתשמיש, ונוכח האסון הגדול להמוני ישראל חוששים חברינו לצאת אל העם היהודי בתוקף ובעוז בשם ארץ־ישראל ולשם ארץ־ישראל. הרגשה זאת אינה מוצדקת לא רק מבחינה אידיאולוגית ותיאורטית, אלא גם מתוך ראיית ההווה. על אף כל הצרות בחיינו כאן והעמדה האכזרית של הממשלה, נענית ארץ־ישראל גם השנה לצרת הפליטים במידה גדולה מאוד. לעת־עתה אינני רואה ארץ אחרת הקולטת עולים יותר מכפי שקולטת ארץ־ישראל. העלייה הזאת שיכולה להיות לברכה, עלולה חלילה ליהפך לקללה באין אמצעים מתאימים. האנשים באים מחוסרי־כל והם זקוקים לעזרה מידית, וידי אינה מגעת לתת את הסכומים הנחוצים אפילו לסידור ראשון. זאת היא פרובלימה מדאיגה, והיא מטרידה אותי מאוד; אבל בכל אופן, כלפי חוץ אנו יכולים להרים בגאון את דגל ארץ־ישראל. את זאת צריך לעשות קודם כל באמריקה, ודווקא בוועידת יו.פ.א. לשם הגברת הפעולה ולעידוד המחנה הציוני. האם צריך אני לאמור לך מה רב היה ערך הופעתך באמריקה בשעה זו לוּ יכולת להשתתף בוועידה? כל התנועה הציונית היתה מוצאת בזה סיפוק רב, גם מחייבי המשא־ומתן וגם שולליו.

אינני רוצה גם עתה לגזול ממך הרבה זמן. אני רק חוזר על הבקשה כי תדון בשאלה זו באופן דחוף. אם תחליט לנסוע לארצות־הברית יהיה הכרח להודיע על כך לחברים שם מיד. סבורני, שהנסיעה תיארך לא יותר מ־18–20 יום.

בברכה,

הנאמן לך,

א. קפלן

ד"ר חיים וייצמן

ו' בטבת ת"ש (18.12.1939)

ד"ר וייצמן היקר,

קיבלתי את מכתבך מפאריס, הפעם אני בא למלא את בקשת משה שרתוק (שרת) וליאו הרמן³⁰ להמציא לך חומר נוסף בקשר לביקורך באמריקה, ולנסות לציין תכנית לפעולה כספית שם. אתה תיטיב לקבוע בעצמך תכנית פעולה במקום, בהתחשב באפשרויות; בכל זאת ארשה לעצמי להטריחך בסקירה נוספת על ההתפתחות בשבועות האחרונים.

לא באו שינויים ניכרים במצב, לטובה או לרעה, וגם כעת איתנה אמונתי כי נתונים אנו רק בתקופת־מעבר קשה, שבה משק השלום נהרס וטרם נוצר משק המותאם לתנאי המלחמה. אני רואה אפשרויות גם לשמור על העמדות הקיימות וגם להרחיב את המשק, ליצור אפשרויות לקליטה נוספת רבה.

אתחיל ממצבה הכספי של הסוכנות ופעולותיה.

התקציב המינימלי שנקבע בקונגרס הוא 720,000 לא“י. וַדאי תזכור שלא יכולנו לסַפק בגבולות התקציב הזה, גם בתנאי שלום, כמה וכמה צרכים חיוניים, ואתה נאלצת להופיע בוועדת הכספים ולהמליץ על חיפוש אמצעים נוספים לשם סיפוק צרכים שונים בשטח התעשייה והפרדסנות. המלחמה הציגה בפנינו תפקידים חדשים רבים. בחדשיים הראשונים לשנת תקציב זו, אוקטובר ונובמבר, קיבלה קרן־היסוד לערך 64,000 לא”י, לעומת זה הוצאנו בחדשיים אלה סכום של 153,000 לא“י. ואם להוסיף את ההתחייבויות שעברו מחשבון השנה שעברה לחשבון שנה זו יצא, שכבר התחייבנו על חשבון השנה הנוכחית על 182,000 לא”י.

יודע אני, שרבים יבקרו כניסתנו להתחייבויות כה קשות בתנאים המסובכים של ימי מלחמה, כשסיכויי ההכנסות אינם ברורים כלל. אולם על המבקרים לדעת כי אנו מרבים לדון ולשקול כל הוצאה והוצאה. אנו מקצצים בתביעות המובאות לפנינו, ולפעמים באכזריות רבה, אבל אין לנו כל יכולת וכל רשות להתנכּר לצרכים המרובים ולסבל רב. כל עוד קופת הסוכנות יכולה לפעול אנו משתדלים לעזור, לעודד ולעורר, מתוך תקווה כי סוף־סוף ייענה העם ומתוך אמונה כי לאחר עבור תקופת־המעבר הקשה, גם המצב בארץ יתגבש יותר ויתרחבו מקורות הפרנסה.

בשלושת חדשי המלחמה, ספטמבר–נובמבר הוצאנו יותר מ־25,000 לא“י לצרכי עזרה. הוועד הלאומי השקיע בשלושת החדשים הנ”ל לצרכי עזרה 16,000–18,000 לא“י, ובסך־הכל הוצא על־ידי המוסדות היהודים לצרכי סיוע בארץ בשלושת החדשים האחרונים קרוב ל־50,000 לא”י. סכום זה הוא מחוץ לכספים שאספו ארגוני הפועלים השונים למתן עזרה לחבריהם. קרן חוסר־העבודה של הסתדרות העובדים הכללית אספה ב־11 חדשי 1939 בין חברי הסתדרות העובדים בלבד כ־50,000 לא"י.

אני מלא דאגה להתרחבות זו של שיטת הסיוע, שכרוכות בה סכנות רבות. כולנו שקועים כעת בתיכון תכניות, איך להקטין את האבטלה על־ידי עבודות. אולם גם אם נרחיב את הפעולה לעבודות־דחק, עוד רב יהיה הצורך בעזרה מקיפה למחוסרי־עבודה ולמחוסרי־פרנסה, והסוכנות תהא נדרשת לתת את חלקה במתן עזרה זו.

כל הזמן אנו משתדלים להכניס את הממשלה לדאגה זו. באוקטובר הצלחנו לקבל מאת הממשלה 5,000 לא“י לצרכי סיוע. לאחר זה באה הפסקה, לרגל הודעת הממשלה כי היא מוכנה להעמיד לרשות הוועד הלאומי לחדשים נובמבר–אפריל רק סכום קצוב של 9,000 לא”י. המוסדות סירבו לקבל את העזרה הפעוטה הזאת. בשבוע העבר נתחדש המשא־ומתן עם הממשלה בדבר עזרתה, הן לסידור עבודות והן למתן סיוע, ולפני שלושה ימים הודיע מר ג’ונסון כי הממשלה אישרה הקצבה של 5,000 לא"י לסיוע למחוסרי־עבודה בחודש זה, וכנראה תמשיך להשתתף בסכום דומה בכל חודש עד האחד באפריל 1940. הממשלה דנה על הרחבת ההשתתפות לאחר האחד באפריל, אם המצב לא יוטב. לא קטן עכשיו מספר הרעבים בארץ.

סכומים גדולים נאלצנו להוציא לעזרה לעולים בכלל ולמעפילים בפרט. בשלושת חדשי המלחמה הוצאנו כ־28,000 לא“י להחזקת האנשים בבתי־העולים, להעברתם למקומות עבודה, לביטוחם בקופות־חולים, לסידור מחנות לקליטת העולים וסכומים מסויימים לסידורם הראשון. ההוצאות למתן העזרה לפליטים עלו בתקופת המלחמה בהרבה על המשוער. הסכום שאנו נותנים לסידור ראשון לכל אחד הוא מצער, רק כשתי לא”י לכל עולה. במקרים רבים יש הכרח בעזרה סוציאלית. אילו היו בידנו סכומים גדולים יותר למטרה זו היינו יכולים במקרים רבים, על־ידי הלוואה של איזו עשרות לא"י למשפחת־עולים, לתת לה בסיס קונסטרוקטיבי לסידורה.

גם שאלת שיכון העולים עומדת לפנינו בצורה חריפה. בתחילה היינו מעבירים עולים מסוג זה למשקים, לקיבוצים וגם למושבים. אולם המשקים קיבלו מספר אנשים העולה על יכלתם לקלוט. גם מצדם באה תביעה לעזור בשיכון העולים, בהלבשתם ובהנעלתם, וגם לעזור להרחבה כלשהי של המשק, למען יוכלו להעסיק את העולים. לפעולה קונסטרוקטיבית יותר, המכוונת לקליטת־ממש את האנשים בחיי הכלכלה של הארץ, נחוצים סכומים גדולים הרבה יותר. שאלה זו של הפליטים הבאים בחוסר כל גורמת לנו דאגות רבות.

בתנאים שנוצרו מחמת המלחמה נתגלה הצורך בפעולה רחבה להבטחת הייצור החקלאי, ובמידת־מה גם להרחבתו. ניתנו הלואות ל־160 יישובים לזרעים, לחמרי־דלק, לזבל חימי. לסעיף זה הוקצב 36,000 לא“י. איפשרנו להגדיל את הייצור החקלאי בשנה זו ב־150,000 לא”י. השטה המעובד הוגדל ב־130,000 דונם. שטח המספוא הוגדל ל־80% מהתצרוכת; את ייצוא תפוחי־האדמה הגדילו ב־70%, את ייצור הקטניות – ב־90% וכו'. מרחוק ייראה אולי דבר זה כפעוט, אבל הוא רב־חשיבות לחקלאות ולמשק בארץ.

ליצירת מקומות עבודה, להסדרת העבודה ולשיכון, הוצאנו בשלושת החדשים האלה כ־27,000 לא"י. בעבודות שנוצרו בעזרתנו עובדים עתה אלפי אנשים.

לעזרה לפרדסנות הקצבנו כ־7,000 לא“י. הכסף נמסר ברובו לקרנות ערבוּת, כדי לאפשר לפרדסנים לקבל סכומים גדולים יותר מהבנקים. סכום של 20,000 לא”י בערך העמדנו לעזרת בעלי־התעשייה, בעלי־המלאכה ולמסחר זעיר. גם בסכום הזה נעשו פעולות בהיקף רחב הרבה יותר. ניתנו גם הלוואות מקרנות להבראת התעשייה, ואיפשרנו מתן הלוואות קטנות למפעלים חדשים בארץ. השאלה על עידוד תעשיות חדשות עומדת לפנינו בצורה חריפה מאוד; יש כמה וכמה הצעות והתחלות חשובות התובעות את עזרתנו.

לשם הקלת המצב בשוק העבודה עיבדנו תכנית בנין במשקים בהיקף של 55–60 אלף לא“י, על־מנת שאנו נשתתף בה ב־40,000 לא”י. ביצוע תכנית זו יעסיק כאלף פועלים במשך שנה.

בינתיים מצב היישוב ומצב המשק הארץ־ישראלי בהרבה ענפים קשה מאוד. מספר מחוסרי־העבודה לא עלה, אבל גם לא פחת, ומעריכים אותו גם כיום ב־15,000–18,000. התקוות שתלינו בעונת הקטיף לא נתגשמו – כמעט שלא היה עוד קטיף בארץ. שאלת הפרדסנות בכלל קשה ביותר. קיווינו לשווק לפחות את מחצית היבול, אולם התקוות לשיווק של 6–7 מיליון תיבות נחלשו. למרות המשא־ומתן עם הממשלה והבטחותיה וההסכמים עם חברות האניות, לא עלה עד עתה לסדר את ענין המשלוח. מספר ההפלגות היה עד עתה רק כמחצית מכפי שנקבע בתכנית, והפרי הארץ־ישראלי כמעט שלא הספיק להגיע לאנגליה לעונת חג המולד. יש קשיים רבים גם לגבי הסחר עם יתר הארצות. מצב הרוחות מדוכא. אם חלילה תהיה השנה הזאת קשה למשק ההדרים, יהיה בזה לא רק סבל לאנשים, אלא סכנה למשק ההדר כולו, כי הבנקים לא יסכימו לתת שוב מפרעות לעיבוד הפרדסים, וחלק מהם לא יעובדו כלל – – השלטונות כאן מודאגים באמת מהמצב הזה ומתייחסים לדרישות בכובד־ראש, אבל ההכרעה אינה בידם אלא בלונדון.

העניינים הגיעו לידי כך שאנשי התאחדות האיכרים פנו אלי עתה בדבר הצורך בפעולה דחופה לעזרת הפרדסנים, ולא רק לפרדסנות. פירוש הדבר – סיוע לפרדסנים בצורה נסתרת. הקימונו יחד עם התאחדות האיכרים קופת גמילות־חסדים, אשר תתן הלוואות לנזקקים ביותר. חוששני מאוד מפני התפשטות שיטת הסיוע לשכבות השונות.

בשבוע העבר דיברתי עם נציגי הממשלה על פעולות להקלת המצב, ובתוך זה – גיווּן משק הפרדסנים על־ידי הקמת משקי־עזר. הצעתי זאת גם לפרדסנים. אילו השגנו – בעזרת הממשלה או ממקורות אחרים – מאות אלפי לא"י אחדות אפשר היה להקל על מצב הפרדסנות על־ידי קונסולידציה של חובות הפרדסים. חלק מהפרדסים גם צריך היה לפדות. על־ידי כך אפשר היה גם לעזור לפרדסנים וגם להציל את הפרדסים, שימשיכו בעיבודם. פעולה זאת אפשר היה לקשור עם מפעל התיישבות חשוב. מצב הפרדסנים הזעירים שאינם שקועים בחובות, והמעבדים את חלקותיהם בעצמם, טוב בהרבה ממצבם של אלה הזקוקים למנגנון של עובדים להנהלת הפרדסים ועיבודם. אפילו מר משה סמילנסקי מתחיל לחשוב, שבהעברת חלק ניכר מהפרדסים לרשותם של עובדים יכול להיות פתרון, אמנם חלקי, לפרובלימה הכאובה הזאת. אבל לכך נחוצים סכומים גדולים, ואיני רואה תקווה להשיג בארץ את האמצעים לא רק לתכניות כאלו, אלא גם לתכניות בטוחות יותר מבחינה מסחרית.

ממר הופיין שמעת וַדאי על מצב הבנקים בארץ. את הבנק “אשראי” ובנק בני־בנימין לא עלה בידינו להציל. אנו נלחמים לקיומם של יתר הבנקים. אמנם ניכר שינוי לטובה, אבל הוצאת הפקדונות מהבנקים הבינוניים (להבדיל לטובה את בנק הפועלים) נמשכת. אינני רוצה להצדיק את שיטת הבנקים בארץ (אם כי הביקורת נגדם מוגזמת מאוד), אבל אין הניתוח צריך להיעשות בשעה שכל המשק בארץ־ישראל הוא במצב קשה; כל זעזוע עלול להחמיר את המצב עוד יותר – – בינתיים הוכרחו הבנקים, פרט לאפ“ב, לצמצם את היקף האשראי, ואין אפ”ב לבדו יכול לשאת בעול הצורך הרב באשראי בארץ למפעלים חיוניים.

יש תכניות לעבודות בתל־אביב. ביררנו עם הממשלה אם תרשה לעיריית תל־אביב לקבל הלוואה על כך. דובר על 50,000 לא“י, ובעזרת סכום זה אפשר היה להעסיק כ־2,000 איש במשך 4–6 חדשים – – הממשלה מבקשת רשות מלונדון לעזור לעיריית תל־אביב בסכום של 250,000 לא”י כהלוואה לחמש שנים בריבית נמוכה: 150,000 לא“י לקונסולידציה של חובות העיריה ו־100,000 לא”י לעבודות. אם דבר זה יוגשם תבוא הקלה רבה לתל־אביב.

גדולה הדאגה גם לירושלים, לחיפה ולמושבות. המצב קשה ביותר במושבות מחמת הירידה בענף הפרדסנות. הגשמת התכניות הרבות, שהן כולן פרודוקטיביות והכרחיות, עשויה להעסיק 5,000–6,000 איש, דבר שהיה מביא מיד הקלה עצומה לסובלים ומשמש דחיפה להנעת חיי הכלכלה בארץ.

נחוצים אמצעים לתעשייה. בכל יום מביאים לפנינו תכניות חשובות מאוד, הן לסיפוק צרכי הארץ, לסיפוק צרכי הצבא, והן לאכספורט לארצות הסמוכות, שנתאפשר לרגל קשיי הקשרים עתה עם אירופה. לא אחת צוּיין כי הפרובלימה העיקרית בארץ איננה הכסף אלא השוק. סיכמנו בימים אלה את תוצאות סחר־החוץ עם הארצות הסמוכות: סוריה, עיראק, איראן, תורכיה ומצרים, והתברר כי בחמש השנים האחרונות היה המאזן המסחרי הארץ־ישראלי פסיבי בסכום לא קטן, קרוב ל־10 מיליון לא"י; ואילו אותן הארצות קנו בסכומים עצומים סחורות מגרמניה, מצ’כיה וסלובקיה, שמהן אין כיום אימפורט כלל. גם האימפורט מיתר הארצות נעשה קשה יותר. מהארצות הסמוכות שואלים אם נוכל לסַפּק להם מצרכים שונים. אמנם פיתוח תעשייה הוא תהליך איטי, וגם כשיש שווקים אין ההצלחה תלויה בשאלת המימוּן בלבד; אולם נראה לי שאפשר היה עתה לעשות הרבה אילו היה בידינו המימוּן הדרוש. הן יש לנו בשטח זה רכוש גדול – מספר רב של מומחים – – לפניך, שכל כך התעניינת בשאלות פיתוח התעשייה ודיברת על הקמת מרכז לתעשייה, אינני צריך להרחיב את הדיבור בשאלה זו.

בשטח ההתיישבות. בזמנו הגיש לך מר וילקנסקי³¹ תכנית, שהגשמתה דרשה השקעה של למעלה ממיליון לא“י. עתה עוּבּדוּ אצלנו תכניות־ביניים, ומדובר על 150,000 לא”י. השקעה נוספת כזאת היתה מביאה להגדלת הייצור החקלאי ומבטיחה קיום לעוד 2,000 עובד. אקטואלית ביותר היא שאלת כיבוש קרקעות. מאז פרוץ המלחמה עלינו למספר נקודות חדשות, שלוש מהן בצפון; הרחבנו את קרקעותינו על־יד חניתה ונרכשו שם כ־5,000 דונם. אנשינו מעבדים אותם. הוקמה נקודה חדשה בדרום – כפר־וַרבורג. אמנם הכבוד להקמתה הוא לאמיק“א³², אבל גם אנו משתתפים בה על־ידי הלוואה נוספת של 250 לא”י למשפחה. מצב המשקים הקיימים איננו קל. אני מאמין בגיאות שתבוא סוף־סוף לחקלאות המעורבת בארץ, אבל רבים ממשקינו קיבלו מאתנו רק חלק מהציוד שהיה דרוש לביסוסם. בשנים האחרונות נכנסנו להתחייבויות רבות בהתיישבות, אמנם “התחייבויות מוסריות” בלבד – כוונתי ל־54 היישובים שהוקמו מאז תחילת המאורעות, וגם למספר נקודות קודמות לפי התכנית שאושרה בקונגרס הי"ט בשנת 1935 על התיישבות 2,300 משפחה.

הצלחנו עד עתה לקבוע סדרים קבועים עם הצבא בארץ על מסירת הזמנותיו לייצרנים בארץ במידה ההולמת את המצב. הנהגת הצבא בארץ מקבלת הוראות מאת המפקדה העליונה במצרים. משום־מה רוב ההזמנות לצבא בארץ נעשה במצרים. בכל זאת מגיע חלק ההזמנות גם לארץ, למצרכי מזון ולתוצרת תעשייתית, ונראה לי שתגדלנה במספר ובכמות. בימים האחרונים נמסרו גם מכרזים להקמת מחנות לצבא. וַדאי שהממשלה תהיה נאלצת להתעניין יותר ויותר בשאלת הרחבת הייצור והאפשרויות לשיווק. לאחר שהוציאה פקודות שונות בשטח הכלכלי, כגון הגבלת השימוש בדביזים, הרגולציה של האימפורט והאכספורט, יש בידה לעשות הרבה למען סחר־החוץ, גם מבחינת תפקידי השעה בסביבתנו וכן לביצור המשק הכלכלי של הארץ והרחבתו. בעניין האחרון טיפלנו הרבה עם הממשלה.

קשה לדעת מה תהיינה תוצאות המשא־ומתן הזה. יש והאחראיים בממשלה המבינים את חשיבות הקואופרציה אתנו שהיא לטובת כל הצדדים, שואלים: ומה לעשות לגבי הסקטור הערבי? אני כשלעצמי הרגשתי היא, כי אין לקווֹת בארץ לעזרה מהממשלה בצורת השגת כספים וקרדיטים ניכרים לחקלאות ולתעשייה. הכרחי הון ממלכתי. את זאת אנו רואים גם בארצות השכנות, שבהן ניתנו קרדיטים גדולים מאוד. עיני הציבור נשואות אלינו – לסוכנות.

יחד עם הצורך בהקלת האבטלה והרעב ובעזרה מידית לאחדים מענפי המשק עומדת לפנינו שאלת הרחבת המפעל. יכולת הקליטה של הארץ עשוייה להיות עצומה אם ניתן לה את הדרוש לכך. עלינו לגייס כסף. מחוץ לפעולות הקרנות אני רואה לכך עתה שתי דרכים: א. מילווה, ב. גיוס הון פרטי יהודי מחוץ־לארץ.

איני יודע אם באמריקה אפשר למצוא כעת אזנים קשובות להצעה על השקעות פרטיות בארץ־ישראל הקטנה והרחוקה; ואמנם אמריקה היתה יכולה לעזור מלבד בכסף גם בהספקת מכונות ואפילו חמרים גלמיים. אבל בארצות אירופה יש הון עצום בידי פליטים ובידי אלה החוששים שמחר יהיו לפליטים, והון זה אפשר היה על־ידי פעולה מתאימה לכוון לארץ־ישראל. דווקא בשבועות האחרונים גבר הלחץ עלינו מצד בעלי־הון באחדות מארצות אירופה הרואים עתה את מקלטם בארץ־ישראל. באו בקשות למאות. ביקשנו מהמשרדים הארץ־ישראליים להמציא לנו רשימות של בעלי־הון אמיתיים המוכנים לעלות ועד עתה קיבלנו יותר מאלף שמות. בדעתנו לבדוק מי מהם בעלי הון גדול מהרגיל, ומי מהם היו יכולים להקים בארץ מפעלים חדשים, על סמך פעולתם בעבר, או מי מהם מוכן להעמיד חלק גדול מהונם תחת פיקוחה של הסוכנות למען הבטיח שההון הזה לא יברח מהארץ, אלא יושקע במפעלי־תעשייה או בניירות ערך של מפעלים ארץ־ישראליים המאפשרים ביצוע עבודות ציבוריות, או התיישבות חקלאית, וכו'. הבירורים המוקדמים הראו, שיש הון יהודי עצום אשר בעליו חוששים לו והם מוכנים להעמידו לפיתוח הארץ. עתה השאלה כפולה: אם אפשר יהיה להשיג רשיונות עלייה לבעלי־הון אלה, ואם הממשלה תסכים לשיתוף פעולה אתנו בשטח זה ולתת דין קדימה לאנשים המוכנים לפתח מפעלים חדשים, או להעמיד חלק גדול מהונם לרשותנו.

מאנטוורפן קיבלנו בקשה מאת 10 יהודים הרוצים להעביר לארץ את מפעליהם לעיבוד יהלומים. במקצוע זה נעשתה כבר התחלה בארץ ועובדים בו 150 איש. כידוע אין המקצוע תלוי בשוק המקומי והוא יכול להתפתח בארץ כשם שהתפתח באנטוורפן. כן פנתה אלי קבוצה בת 21 אנשים, שהונם מגיע ל־200,000 לא"י, ולפחות את מחציתו הם מוכנים להעמיד לפיקוחנו. הבאנו לפני הממשלה את הפרובלימה הזאת ועמדנו על האפשרויות הנובעות ממתן סרטיפיקטים, לו גם כמפרעה על חשבון השדיול הבא. מי יודע מה תהיה תשובתה הסופית?

עם זה נחוץ לנו הון לאומי. מדובר כעת באנגליה על סידור מגבית גדולה שם. בשבוע העבר קיבלנו טלגרמה מדרום־אפריקה, שהם מוכנים גם הפעם להקדים את התחלת המגבית. אבל רוב מניינה ורוב בניינה של היהדות שנשארה עוד לפעולה יהודית וציונית – הוא בארצות־הברית, וגורל המפעל בארץ תלוי עתה בעיקר בפעולה שם – – אינני יודע מה הם הסיכויים מהמגבית החדשה. לפי הידיעות המקוטעות שהגיעו אלי מפקפק הג’וינט בכלל אם כדאי לו לעשות הסכם אתנו. מרחוק קשה לי להבין עמדה זו. אמנם תפקידו של הג’וינט לתת לחם לרעבים ובגד לערומים, דבר חשוב מאוד נוכח האסון של יהדות אירופה המזרחית והמרכזית, אבל הרי אין כל תכנית קונסטרוקטיבית בידי הג’וינט, ומה ההתרברבות הזאת כלפי ארץ־ישראל? שומע אני כאילו בין חברינו באמריקה שורר דכאון, ולא עלה בידם לעורר את יהדות אמריקה. או שמא הם מחכים לבואך ואינם מעיזים בעצמם להעלות את הפרובלימות של ארץ־ישראל לגובה שלהן הן ראויות בשעה זו, הן מבחינת ההוֹוה והן מבחינת העתיד? אתה בכוחך וכמנהיג האומה אולי תוכל להציג לפני הציונים והבלתי־ציונים את שאלת ארץ־ישראל בכל היקפה. מובן שעיני כולנו נשואות בימים אלה אליך ואנו תולים תקווֹת רבות בפעולתך ונכונים להיענות לדרישותיך.

מחוץ למגבית יש לברר מחדש באמריקה את שאלת המלווה, ואם אפשר להעמידה בהיקף רחב יותר מכפי שדיברנו לפני הקונגרס, כשהסכמת לנסוע לאמריקה לפעולה למען המלווה. דיברנו אז על מיליון לא"י ומחציתו מאמריקה. עתה יש לדעתי לברר את האפשרות לגיוס מילווה של 10 מיליון דולר לפחות, ולשלם בו גם את חובנו ללוידס בנק. כבטחונות למלווה נוכל למַשכן את הכנסות המגבית באמריקה, את הכנסותינו בארצות אחרות, וגם את ההכנסות מרכושנו הקיים ושיווצר בכספי המלווה. אם נחוץ לשתף במלווה את הקרן־הקיימת, הריני מוכן גם לכך. האמת היא כי גם לפני הקרן־הקיימת אפשרויות גדולות מאוד, ורב הצורך לגייס אמצעים גדולים גם בשבילה, אלא שבמובן מסויים מצבה בארץ קל יותר, כי אין לה נגיעה ישרה עם סבל היישוב ועם צרות יום־יום.

אני מקווה שבאמריקה אפשר יהיה לסדר את המלווה בדולרים, וכי לא יהיו קשיים פורמליים גם מצד השלטונות. בכספי המלווה נשתמש ליצירת נכסים שיהוו רכוש חדש. חלקה של יו.פ.א. באמריקה בשנה האחרונה עלה ל־4 מיליון דולר, וגם אם נביא בחשבון רק את השנים הקודמות אפשר יהיה לציין הכנסה נורמלית של 2 מיליון דולר רק באמריקה, אשר ממנה מקבלת קרן־היסוד 56%. אם יהיה מלווה משותף עם הקרן־הקיימת תבואנה בחשבון כבטחונות גם הכנסות הקרן־הקיימת. כדאי שהמלווה יהיה לזמן ארוך – ל־20 שנה. אבל בימי מלחמה אין בודקים ביותר, ואם יחפצו לדבר דווקא על תקופה קצרה יותר כדאי לשמוע גם הצעה כזאת. אבל קשה להאמין שאמנם אין כל אפשרות לעודד את המוני היהודים באמריקה למפעל כביר, שיהא הולם את גודל השעה והתפקידים שלפנינו.

אתך הסליחה אם הלאיתיך במכתבי, שגדל מאוד. קבל נא את ברכתי החמה ואת ברכת כולנו בארץ. ברכה לבבית מרעייתי וממני לרעייתך.

הנאמן לך,

א. קפלן

נ. ב.

ועוד שאלה אחת שצפה בזמן האחרון. הריסת היהדות בארצות אירופה הוציאה ממקומותיהם וממקורות חייהם כמה מוותיקי התנועה הציונית, ומתייצבת לפנינו שאלה חברית מכובדת, של הוצאתם מהתופת והעסקתם במקום אחר. חילקנו שישים סרטיפיקטים לציונים ותיקים, ורבים מהם באים הנה בעירום ובחוסר כל. אי־אפשר לנו לקבל עלינו עול של פנסיה בהיקף כזה, ומאידך גיסא – רבים מהם כוחם אתם לפעול, אם יינתן להם שטח מתאים לפעולה, ואין הם יכולים לשבת באפס מעשה. לרבים מהן אין בארץ־ישראל שטח פעולה מתאים. השאלה היא אם אפשר להוציא מעז מתוק ולהפעיל מספר אנשים מתאימים במרכזים ציוניים שונים. טלגרפתי לד“ר לנדואר³³ ושאלתי אם אמריקה היתה יכולה לקבל מספר אנשים כאלה, כד”ר ש. ואחרים. יודע אני את כל הקשיים. אין האנשים שולטים בשפות הארצות האלו. אבל חושבני שיוכלו להסתגל, ומחובתנו לדאוג להם ולעתידם. אולי בהזדמנות מתאימה תוכל גם לעזור בעניין חברים סובלים אלה? צר לי שהטרדתיך בזה, אולם יש פכים קטנים שאי־אפשר להשאירם.

בשאלת ההתיישבות החדשה עלינו לדון מראייתנו אנו ולא בקשר לעמדת אחרים, ותהיה זו טעות אם נקדיש זמן רב לוויכוח על הרצון להרחיב את ההתיישבות. אין בינינו מי שרוצה יותר ומי שרוצה פחות. האמת היא שנתקלנו בקשיים רבים מאוד בהקמת נקודות חדשות ואינני יודע כיצד נוכל להתגבר עליהם מתוך הגישה הרגילה שלנו להתיישבות, הנכונה בזמנים רגילים.

הוויכוח המתנהל כאן על התיישבות או היאחזות איננו ויכוח על הגדרה, כי אם על תוכן. הרצפלד כאילו רוצה לעשות פשרה ומציע לדבר על “היאחזות מתוך רצון להתיישבות”. גם על רצון זה לא יהיה בינינו ויכוח, וגם אני גורס – היאחזות מתוך מגמה או מתוך שאיפה להתיישבות. אבל יש ויכוח, נכון יותר יש התלבטות קשה מאוד. האמת היא, כי ברכישת קרקע אנו נתקלים בקשיים גדולים. קשה לנו עתה לרכוש שטחי קרקע גדולים ורצופים, והרי דרוש מינימום של שטח רצוף כיסוד בריא להתיישבות. נמנה אני עם אלה הסוברים כי בהתישבות הכרחיים יסודות כלכליים בריאים. איני יכול להסתפק בהסברה, שתמיד גדלנו מתוך יצירה, כי יחד עם היצירה גדלים והולכים הקשיים ובאי־אלה מקומות מאיימים קשיים אלה על עצם קיום המפעל. רק לפני זמן קצר נדרשנו לקבוע ועדה לבירור בענייני הקרקע של משקי עמק חפר, באשר התהווה שם מצב הגורם לסיבוכים כלכליים וחברתיים קשים. ואין זה המקום היחיד בו הגענו לידי מצב קשה מאוד לרגל חוסר קרקע, או פיצולו. נכון, אין לפסול שום שטח קרקע, אבל עלינו לדון מתוך נקודת האפשרות להקים על הקרקע נקודות יישוב, שתוכלנה לשאת את עצמן.

האמצעים – מאַין יבואו?

נתקלנו בקשיים גדולים בשטח הכספים. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לברר יחד את המצב הכספי של קרן־היסוד והקרן־הקיימת, ואת היקף יכולת פעולתה של הנהלת הסוכנות. עובדה היא, כי אין בידינו אמצעים לסַפּק את הצרכים המינימליים ההכרחיים. אנו מדברים על מפעל חדש, אבל באותו הזמן עוד מתנהל המשא־ומתן על גמר המפעל הקודם, שאנו קוראים לו “מפעל הזכרון”¹. המרכז החקלאי, המשתדל תמיד לצמצם בחישוב ההוצאה להקמת נקודה חדשה, מודיע לנו עתה, כי לפי חשבונו המינימום הנחוץ לגמר מפעל הזכרון הוא 90,000 לא“י. כשהתחלנו להקים את ארבע הנקודות של מפעל הזכרון היה מדובר על 40,000 לא”י, אחר־כך הגדילו ל־60,000 לא“י, וכעת, באים לידי הכרה, שלהקמת גרעינים של יישובים, ולא יישובים שלמים, באותן 4 הנקודות הכרחי לפחות 90,000 לא”י. יש גם מי שטוען כי גם 90,000 לא"י לא יסַפּקו את המינימום הנחוץ להתיישבות בארבע הנקודות.

עלינו לשקול היטב מלכתחילה איך בתנאי הקרקע, במצב הכספים שלנו, בהתייקרות העצומה, נוכל להתקדם. נראה, שאין בתוכנו מושג אחיד על הקמת נקודה חדשה. האם מישהו סבור, שלאחר האקט החגיגי של עלייה על הקרקע אפשר להסתפק במצב התקציב המינימלי הראשון ולהסתלק מדאגה ואחריות לאלה שכבר עלו, על מנת להוסיף ולהקים נקודות חדשות? הבעיות של נקודות שהעלינו עליהן 20–30 המשפחות הראשונות קשות מאוד, אך אם ללכת בדרכים הקודמות, הרי הקמת משק של 20–30 משפחה צריכה לעלות כיום 40,000–50,000 לא"י. אין זה מן הנמנע כי לאחר המלחמה, כשהתנאים יכנסו למסלולם הרגיל מן ההכרח יהיה למחוק חלק גדול מהכסף שיושקע עתה, כי המשק לא יוכל לשאת בימי שלום בעול חובות גדולים כאלה. מאין נשיג עתה את הסכומים העצומים הדרושים? יודעים אנו, כי יש לנו שותף נאמן במאמץ לגייס אמצעים להתיישבות זאת, ואני מעריך מאוד את פעולת ההסתדרות ואת הצעותיה בשטח זה. אבל תאמינו לי כי גם הסוכנות לא תהיה בין האחרונים במאמץ הזה לגייס אמצעים, ואין לומר כי הסוכנות אינה רוצה לקבל כסף.

המחסור בכלים חקלאיים

בצד השאלה בדבר ריכוז סכומי הכסף העצומים לפעולת התיישבות ניצבת שאלה קשה אחרת: באיזו מידה נוכל להשיג את האֶקויוָאלנט לכסף? מלבד זה שהוצאות ההתיישבות גדלו מאוד לרגל ההתייקרות העצומה של חמרי הבנין, כלי העבודה והעבודה עצמה, רבים הם הכלים הנחוצים, שאין להשיגם בשוק, ויש לטכס עצה איך לגייסם להתיישבות החדשה. לפני שבועות אחדים עלה קיבוץ חמדיה. עליית הקיבוץ הזה, במקום ארגון “דרור” שהיה במקום,עוררה ויכוחים רבים מאוד. הודגש אז כי עליית הקיבוץ היא רק לשם “היאחזות”. דיברו על עיבוד הקרקע ועל פעולה כלכלית רק במידה שהיא אפשרית עתה, שתתרחב כשתהיה אפשרות לכך. מובן שכל זה נערך מתוך תקוָה לסיכויים טובים, אבל בלי אשליות, בלי הבטחות ובלי כל התחייבויות. אבל לעליית הקיבוץ לשם עיבוד הקרקע נחוצים היו כלים. שבועות אנו מתלבטים בשאלת השגת הטרקטור. כאשר היה סיכוי לקנות טרקטור משומש התחרו אתנו בקנייה זו 27 משקים. דוגמה אחרת בנוגע לכלים חקלאיים תוכל לשמש “דורות”. התפתחות הנקודה התעכבה לרגל חוסר טרקטור וכאשר הושג, הובא בלי המכשירים הנחוצים לשם שימוש בו.

בשורת הקשיים שאנו נתקלים בהם בבואנו להקים נקודות חדשות נכללת גם שאלת האנשים. אין מאתנו היודע אורך הזמן שנהיה נתונים בתנאים אלה. והשאלה היא: מה לעשות לאור המציאות הזאת, ואם גם בתנאים החדשים האלה נהיה נאמנים לגישות הקיימות, לגישה הכלכלית לגבי ההתיישבות החקלאית, שהיא גישה נכונה מאד ואני מסכים לה, וכן לגישה הפסיכולוגית ולגישה הפוליטית, שגם הן מובנות לכולנו, או שנאמר: הבה נחפש אם אפשריים דרכי פעולה חדשים המותאמים לתנאים ולצרכים? אין לנו תכנית ברורה וקבועה ואין איש האומר: כזה ראה וקדש! כולנו משתדלים למצוא את הדרך, למען נוכל בכל התנאים להרחיב את גבולות מפעלנו בארץ. המדובר הוא לא בעיבוד קרקעות בלבד, כי קרקעות נעבדים גם כעת. הקרן־הקיימת מסרה קרקעות בדרום לעיבוד לגבעת־ברנר ולנקודות אחרות, והן עיבדו אותן. לרגל המצב באספקה לאנשים ולמשק החי יש תביעה לקרקע מצד כל המשקים, הנכונים לעבּד שטחים נוספים. המדובר הוא בנסיון חדש שקראו לו “היאחזות”. לשם היאחזות זו או כיבוש זה נחוץ קודם כל מאמץ מחשבתי כדי לבדוק את הענין בלי דעה קדומה. אין זו הצעה של אמת חדשה, שכוחה לעולם ועד, כי אם חיפוש דרך כיצד לאפשר לאנשים להתקיים על הקרקע בתנאים הנוכחיים. אין גם לראות בזה מפנה במגמת ההתיישבות, אלא חיפוש דרך להגשמת הדברים שכולנו רוצים בהגשמתם.

שאלת ריכוז הקרקעות

הוויכוח בינינו איננו על האנשים שיוכלו להיקלט בנקודות נוסף על אלה שיעבדו את המשק. ודאי יש לנצל את כל האפשרויות של עבודות־חוץ, אבל אנו דנים על הצד החקלאי שבמפעל ולא על הגידול שיכול לבוא בנקודה מתוך גורמים אחרים וסיבות אחרות; אנו רוצים לקבוע, כיצד להתאים את יצירת הנקודה לאפשרויות הקרקע הנובעות מאותו העיבוד הבא בחשבון בתנאים הנתונים. ושוב אחזור לדוגמת השטח בן 3,500 הדונם המפוזרים. הקיבוץ שיעלה למקום יש בו כיום, אם איני טועה, 80 יחידות. שאיפתו לגדול עד 120 יחידות. לקיבוץ הזה נמסרים 3500 דונם קרקע בתנאי עיבוד קשים מאוד, ואיננו יודעים אם ומתי אפשר יהיה לרכז את הקרקעות עבורו ואם ומתי אפשר יהיה לרכוש בסביבה הזאת עוד קרקע. אם אפשר יהיה לתקן את התנאים – מה טוב. האם צריך להשפיע עלינו שנשאף לכך? השאלה היא – מה יהיה אם חלילה לא נוכל לשפר את התנאים בנקודה זו או בנקודה אחרת? מכאן ההכרח שהאנשים העולים על הקרקע יכירו וידעו את המציאות הנכונה, ללא אשליות וללא התחייבויות מוקדמות, אלא מתוך אותה ההכרה האחת וההתחייבות האחת, שכולנו חברים לתנועה השואפת להרחיב את המפעל של בניין הארץ. הקיבוץ יש לו פלוגה למקום הזה. גודל הפלוגה צריך להיות בהתאם לאפשרויות המקום. יוכל להיות שימצאו מים ויהיו גם כספים לסידור השקאה במקום, ואולי יימצא במשך הזמן כסף למספר יחידות גדול יותר. אנו נכונים להיות שותפים בתקוָה ובמאמץ. אבל כיום אין בטחון שכל זה יימצא, וצריך שהדברים יהיו ברורים לחברים העולים למקום, והם צריכים להיות המחליטים אם נכונים ויכולים הם ללכת להיאחזות בתנאים של היום. אנו מדברים עתה רק על סיפוק הצרכים המינימליים, אבל יש להקים בכל מקום בית בטחון, ויש לתת את הסידורים הסניטריים המינימליים. אם תהיה אפשרות להגדיל את מספר הבניינים – מה טוב. כיום בחוסר האמצעים, בחוסר החמרים וביָקרם וכו', אין לראות אפשרות להגדלה כזאת בקרוב. על החברים העומדים לעלות לנקודה זו לדעת את המצב לאמיתו.

התיישבות – חלק ממאמץ המלחמה

עלייה על הקרקע בתנאים אלה ולמקומות אלה היא בעיני חלק ממאמץ המלחמה, חלק מפעולת הגיוס. על כן אין לראות במקרה זה כאקטואלית כלל את שאלת התור להתיישבות, וחשובה רק שאלת התאמת האנשים. מי מהחברים יוכלו לעמוד יותר בתנאים הקשים במקום החדש הזה. יתכן שנצטרך לאמור כי דוקא קיבוצים צעירים או ארגונים צעירים צריכים לעלות על הקרקע בתנאים הנוכחיים, ולא אלה העמוסים משפחות כבדות וילדים רבים. ואם נכון הדבר, שהחברים צריכים ללכת להיאחזות בקרקע זוֹ כאל חלק מפעולת הגיוס – גיוס של גופים שלמים – מחובת התנועה כולה לבוא לעזרתם בכל מיני צורות.

התביעה הראשונה בקשר לפעולת ההיאחזות צריכה להיות הכנה נפשית ובחירה נכונה של הגופים העולים על הקרקע; התביעה השניה – אירגון השגת הכלים, רק לאחר זה באה שאלת הכספים. ביחס לכלים השאלה היא, אם אפשר לקבל את הכלים הדרושים לא רק על־ידי חיפושים בשוק, כי אם בצורת “החכר והשאל”. אין לעמוד בהתחרות של עשרות משקים בשוק על קניית כלים. נעשה מפקד הכלים בהתיישבות הקיימת ונבדוק מה מהם אפשר לגייס לפעולה חדשה. וַדאי יגרום סידור כזה נזק לבעלי הטרקטורים, כי כל טרקטור מכניס כעת הרבה, גם כשהוא עובד במשק ואולי עוד יותר כשהוא עובד מחוץ למשק. נבדוק את גודל הנזק למשק בעל הטרקטור ובאיזו מידה נוכל לשאת בנזק הזה. יש לפנות למשק שיש לו שנים־שלושה טרקטורים שימסור אחד מהם למשק החדש בהבטחה פשוטה מטעם הסוכנות, שכשהיא תוכל לקנות טרקטור, אם בזמן המלחמה או לאחריה, היא תחזיר לו את הטרקטור. זהו פירושי ל“החכר והשאל”. אם הטרקטור עולה למשק בהוצאות רבות תכסה הסוכנות את ההוצאה הזאת.

המשקים הכניסו כ־25,000 לא“י במזומנים על חשבון תשלומיהם לקרן־היסוד בעד השנים תש”ב–תש"ד וסכום כזה באובליגציות של חברת ההתיישבות. אני מעריך מאוד את הקדמת התשלום מצד המשקים, אבל אין בו כדי לשחרר מכל פעולה נוספת בשנים הקרובות. יש בינינו חוזים, ושני הצדדים רשאים ואולי גם מחוייבים לעמוד על הכתוב בחוזה. מבחינת החוזה עשו המשקים מעשה רב.

אני דן כאן במלים פשוטות מאוד בשאלה איך אפשר לבצע את המפעל של עלייה על הקרקע. לחשבון 200,000 הלא“י כקרן למפעל ההיאחזות יש לעת־עתה רק 20,000 לא”י, ונצטרך יחד לחפש דרכים לגייס את מעט הכסף שאפשר לגייס. אני חוזר שוב לתביעת העזרה מהתנועה, עזרה נוספת בכלים, באנשים ואם מצב המשקים ירשה זאת אולי נבוא בתביעה נוספת גם לכספים. לאחר זה באה שאלת הכסף שעל הסוכנות לגייס. ההסתדרות והמרכז החקלאי רוצים לעשות מאמץ נוסף ולהשיג לסוכנות היהודית הלוואות של רבבות לירות, בתנאים לא קלים – לעשר שנים בריבית של 6%. זהו מאמץ לא קל, והסוכנות הודיעה כבר, שהיא תהיה מוכנה לקבל הלוואה כזאת למען הגשים את המפעל שאנו מדברים עליו. הרצפלד הוסיף, ובזה צדק, שאם ההסתדרות תגייס סכומי כסף מסויימים בדרך של תשלומים, או בדרך של הלוואות ממוסדות, צריך שיגויס לפחות סכום מקביל מהמוסדות האחרים ומחוגים אחרים. הדרישה הזאת צודקת. העול שמעמיסה עליה ההסתדרות הוא מחוץ לכל פרופורציה, וכשתוצג הדרישה הזאת כתנאי לסוכנות אומר בהנהלת הסוכנות שהתנאי צודק. אבל נחוץ שיהיה לא רק תנאי כי אם גם כסף. אנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי לגייס את הסכום הדרוש.

מן ההכרח ליצור אותו “מצב־הרוח” בתנועה, שיאפשר למוסדות להגשים את הפעולה. לא התעכבתי על הערכת חשיבותו של המפעל בהווה ולעתיד. בנידון זה אין חילוקי־דעות, וכל אחד מאתנו יכול להסביר זאת יפה מתוך רוח אחידה ובכיווּן אחד. התרכזתי בשאלת הביצוע. לפי עניוּת דעתי ולדעתם של חברים רבים, נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בביצוע רק אם יהיה מאמץ קולקטיבי מרחיק־לכת. אם המאמץ הזה ייעשה יינתן גם כל התלוי בנו: עזרת מומחים, עזרת המדע, עזרת המוסדות, שותפות המוסדות, אחריות המוסדות – המפעל יקום!

תש“ג (1942). [הרצאה במועצה החקלאית, “ידיעות המרכז החקלאי”, חשון תשי”ג].

בנסיעה זו לתורכיה הטלנו על עצמנו: א. בירור המצב בעלייה, איך לנצל במהירות האפשרית את מכסת הרשיונות הקודמת וגם את 29,000 הרשיונות הנוספים; ב. בירור אפשרויות העזרה וקשר עם הארצות; ג. העזרה הדרושה והאפשרית ליהודי תורכיה; ד. בירור עניינים עם אנשי רוסיה, ועוד.

בכדי לתת מושג באיזה תנאים נצטרך להגשים את הדברים רוצה אני להביא קודם כל תיאור קצר של המצב הכללי ושל הלך־הרוחות. בצאתי היתה ההרגשה, שאנו עומדים על סף מאורעות חדשים, המלחמה עלולה לפרוץ בחלק זה של העולם. אולם במידה שיכולנו לעמוד על הדברים משיחות עם עתונאים אמריקאיים, באי־כוח ה“טיימס” הלונדוני והניו־יורקי, באי־כוח חברות־ידיעות אמריקאיות ובאי־כוח העתונות השוייצרית, מפגישות עם תורכים ועם עובדי צירויות שונות – ראינו כי שם הרוחות שקטים יותר, כאילו תקיפה החלטת תורכיה לא להיכנס למלחמה. היא מחזיקה כוח צבאי בן 800,000 איש; ולפי מצבה של תורכיה זה כוח עצום, ושומרים אותו לאחר המלחמה, כי בתורכיה יש פחד מפני רוסיה, מפני רצונה או נטיותיה להשתלט על הדרדנלים. היא משתדלת –עוד תוך המלחמה – להידבר עם שכניה על סידור ענייני הבלקן, ומוכנה לדבר גם עם המדינות שהן לצד הציר, למען התקומם בכוחות משותפים נגד נסיון רוסיה להשתלט על הים האגאי, אף אם לא דרך הדרדנלים אלא דרך בולגריה.

לפי השמועות לא התחייבה תורכיה להיכנס למלחמה, אלא רק במקרה שגרמניה תתקוף אותה, והרגשת האנשים במקום היא שיש יותר זמן לפעולה מכפי שחשבנו פה; עם זאת חוששים שאם גם לא מצד תורכיה, ואולי גם לא בתורכיה עצמה, יהיו בקרוב מאורעות בחלק זה של הים התיכון. לדעתם עלולה המערכה להתלקח בסוף חודש מאי או בהתחלת יוני, ואז ההובלה לארץ וכל הקשרים עם החוץ עלולים להיפסק.

מצב היהודים בארצות אירופה

לאור מצב זה טיפלנו בשאלות העלייה. בארץ סבורים היינו, שתפקידי יהיה בעיקר לברר דרכים ולהיכנס בהתחייבויות כספיות נחוצות להחשת העלייה; שם היה עלי להתראות עם הרבה גורמי־חוץ וכמעט כולם גילו הבנה ורצון טוב. – – הוברר לנו שיש אפשרות לקבל רשיונות־יציאה במידה גדולה מאוד. יותר מזה – יש לחץ מסויים שנוציא את האנשים. הדברים אמורים ברוב ארצות הבלקן: רומניה, הונגריה, בולגריה, סלובקיה, ואותו המעט שנשאר בקרואטיה, זגרב. נראה, שאפשר ליוצאי ארץ אחת לעבור דרך הארץ האחרת. בולגריה מוכנה לתת מעבר ליוצאי רומניה והונגריה; הונגריה מוכנה לתת ליהודי סלובקיה להיכנס אליה כדי לקבל ויזות ולעבור הלאה. בחדשים האחרונים בא כאילו שינוי־מה לטובה, מפני התערערות האמונה בנצחון היטלר. היו רגעים שגבר האמון בנצחון בעלי־הברית, והפרסטיז’ה של הנאצים ירדה מאוד, וחוגים שונים, לפעמים בידיעת הממשלות ובתמיכתן, ולפעמים מתוך אופוזיציה לממשלה, אבל חוגים משפיעים בארצותיהם, התחילו לחפש קשרים עם מדינות הברית. אפשר לקרוא בתורכיה, למשל, הכחשות נמרצות מצד ההונגרים, שהם לא שלחו אנשים למשא־ומתן עם הבריטים והאמריקאים. אבל בתורכיה איש לא האמין בהכחשות אלו.

התנאים הנוחים ביותר עתה הם בהונגריה, שם היהודים מרגישים את עצמם די טוב, ורבים אינם חושבים כלל על עלייה לארץ־ישראל. הונגריה משמשת במידה מסויימת מקום מקלט לכל שטחי הכיבוש הגרמני. מפולין בורחים לשם דרך סלובקיה, והונגריה ממלאת מקום חשוב כארץ־מעבר לארץ־ישראל. דבר זה התבטא עד עתה במאות מקרים ומשמש תקווה לרבים אחרים. יש מקומות שהאנטישמיות היא סחורה מקומית ולא פרי של אימפורט, למשל ברומניה, ושם רוצים להיפטר מהיהודים בדרך של עלייה. יש מקומות שלחץ הגרמנים בהם הוא גדול יותר, אולי בקשר עם נסיבות צבאיות.

בימים האחרונים סיפרו לנו כי 8,000 יהודים, זקנים, נשים וטף, מבולגריה החדשה, מחלקי יוון שצורפו לבולגריה, הועברו אי־שם למחנה ריכוז ואין יודעים מה אתם. חשבו שיעכבו את הגירוש הזה, אבל לבסוף שלחו אותם מזרחה. סבורים היינו, שלא נוכל להוציא אנשים מבולגריה באניות, כי הגרמנים אוסרים על היהודים להימצא בקרבת הנמלים, אבל התברר שהממשלה מתירה, ובימים האחרונים היתה הרגשה שאם נצליח להביא אניות לנמלים יוכלו העולים לצאת.

היתה גם הצעה מטעם ממשלת רומניה להעביר 5,000 ילדים יתומים מטראנסדניסטריה אם נתחייב להוציאם. התחייבנו להעמיד מיד לרשות הילדים 2,000 סרטיפיקטים ואחר־כך לתת סרטיפיקטים נוספים. הממשלה גם הסכימה שהילדים יועברו מטראנסדניסטריה לרומניה הישנה לזמן־מה למען הבריאם קצת, וגם בכדי שברגע האחרון לא תהיינה הפרעות. על סמך ייפוי־הכוח שהיה לנו הודענו שיעבירו מיד את הילדים, ואם יהיה צורך בהשתתפותנו בהחזקת הילדים ניתן אותה.

בצורה שונה יש אפשרות גם לגבי בולגריה. אף באו משם שליחים לא־יהודים שנוציא את היהודים. היו שלוש פקודות גירוש שעוכבו: האחת ברומניה לפני כחודשיים, מספר אנשים היו כבר בקרונות ופתאום באה פקודה להוציאם. אמרו שהשחרור בא לפי דרישת המלכה לאחר התערבות האפיפיור, כי הנוּנציוּס הודיע שיעזוב את רומניה אם הגירוש יבוצע. יש גם שמועה כי ההתערבות באה גם מהאיטלקים; יש קרבת משפחה בין שני בתי המלכות, ולאחר איומי הנוּנציוּס התערבה הממשלה האיטלקית. המקרה האחר היה בבולגריה הישנה. ביום שאסרו את היהודים בשטחים שסוּפחו לבולגריה אסרו גם מאות יהודים בבולגריה עצמה, ולמחרת שחררו אותם. אנשינו מסרו שגם כאן עזרה הרבה התערבות הכנסיה וחצר המלכות. היו ידיעות שיגרשו את היהודים מסלובקיה, אבל גם שם עוּכּב הגירוש.

בבולגריה עוּכּב הגירוש תחת לחץ חוגים שונים. אלינו באה אשה, כאילו שליחה, ומסרה לנו דין־וחשבון על פעולת שני ארגונים בולגריים חשאיים, גברים ונשים, שתפקידם העיקרי הוא הגנה על היהודים. בראש הארגונים האלה עומד איש אשר עד עתה נחשב לסגן ראש הסקופצ’ינה¹. היא נתנה לנו שמות של אנשים בעלי השפעה רבה בבולגריה, שהתערבו בעניין פקודת הגירוש והדבר הגיע עד לידי הפגנות פומביות. עם זה מתחננת עסקנית חשובה זו שיוציאו את היהודים מבולגריה, כי אינה בטוחה שאפשר יהיה לעכב את הפורענות זמן רב.

תחילה חששו יהודי בולגריה לתת לילדים לנסוע באניות, מפני שיבוש הדרכים בים, אולם ערב נסיעתי באה ידיעה, שהם נכונים לשלוח את הילדים גם באניות. כשנשאלתי לדעתי על הסכנה אמרתי כפתגם האנגלי על הברירה בין השטן ובין המים העמוקים, וכי כיום אנו מוכנים לבכר את המים העמוקים על פני השטן. הבולגרים הודיעו לנו כי הם מוכנים לתת כל שבוע מספר קרונות להעביר את האנשים, ילדים ומבוגרים, עד איסטנבול. מרומניה מודיעים שגם שם אפשר להשיג קרונות עד בולגריה, או אפילו עד איסטנבול.

אפשרויות ליציאה

כל הבירורים שלנו הוכיחו, שיש אפשרויות ליציאה ולהגיע עד איסטנבול. הקושי הוא להעביר את האנשים מאיסטנבול הלאה. התורכים אומרים, שהם מוכנים לתת ויזות־מַעבר בה במידה שתהיה לאנשים אפשרות יציאה מתורכיה. הצירות הבריטית הודיעה רשמית למיניסטריון לענייני־החוץ שניתנו 5,000 ו־29,000 רשיונות כניסה לארץ־ישראל. התורכים נבהלו קצת מפני מספרים אלה והציעו לא לדבר על 29,000 כל עוד לא סודרה העלייה של 5,000. דעתם תקיפה, שלא להניח על אדמת תורכיה יותר ממאה פליטים יהודים בערך, וכל עוד נמצאים יהודים פליטים בארצם הם נותנים הוראות לקונסולים לא לתת ויזות־מַעבר. הם דורשים לא רק הבטחה שהאנשים יעזבו את תורכיה, אלא הוכחת האפשרות הריאלית של התחבורה מתורכיה. זוהי כעת השאלה המרכזית והרצינית בשטח העלייה.

מסילת־הברזל בתורכיה עמוסה ואינה פועלת בסדר. צרכי המלחמה המובאים באניות הברית עד אלכסנדריה או מרסינה מגיעים לעתים לתעודתם רק כעבור חדשים אחדים. דרשנו שיתנו לנו חמישה קרונות לשבוע, וסידור זה היה מאפשר לנו להעביר, אמנם לא בנוחות, 300–350 ילד לשבוע. דרישתנו זו לא נתקבלה. הורדנו את דרישתנו ל־3 קרונות, היינו להעברת 200 ילד לשבוע. לא הגענו לתוצאות חיוביות לעת־עתה. מצאנו איפוא שמן ההכרח להשתמש בדרך הים, והצענו כל מיני קומבינציות: אניה נייטרלית מרומניה, אולי עד ארץ־ישראל; אניות תורכיות שתובילינה מבולגריה עד ארץ־ישראל או מרסינה, או מאיסטנבול עד מרסינה או עד ארץ־ישראל. כל קומבינציה אינה ניתנת לביצוע אלא לאחר שהממשלה התורכית תתן הוראות על כך, כי כל הטרנספורט התורכי הוא בידי הממשלה. לאחר קבלת אישור רשמי אפשר יהיה להמריץ ולהחיש את הענין.

התורכים אומרים, שהם מבינים את הדרישה ומוכנים לדון בה מתוך אהדה, אבל הדיון צריך להיות לא אתנו אלא עם האנגלים. אולי רוצים התורכים להשתמש גם בעניין זה כאחד הקלפים שלהם. לפי שעה אין לעשות דבר מלבד העלאת קבוצות בודדות.

ביררנו גם אפשרויות להשגת אניות. הסכמנו גם לאניות־משא. חברות־האניות עצמן משתדלות לעזור, ולאחר שהיתה בידינו רשימה פנינו אל הצירויות. האמריקאים סרבו לסייע בדבר אלא אם תובטח ביקורת מַספקת על האניה מבחינת היותה ראויה לעבור בים. על כך התחייבנו. השגנו הבטחה פרינציפיונית של הצלב האדום הבין־לאומי לקחת את האניות תחת חסותו. הבטחנו גם שלא יהיו קשיים עם הרוסים בים השחור. האמריקאים הבטיחו לבסוף את מלוא עזרתם לבריטים במשא־ומתן שלהם עם התורכים בנדון זה.

נוכחנו ששום דבר לא ייעשה אם הצירות הבריטית לא תושיט את עזרתה באופן אקטיבי. הצירות הודיעה שכל עוד לא קיבלה הוראה מפורשת מלונדון אין היא יכולה לטפל בשאלה זו. עברנו את העניין ללונדון. יצאתי את קושטא ביום ב‘, אליהו אפשטיין (אילת) היה אז באנקרה, ועד יום צאתנו לא היתה תשובה. כאן קיבלנו טלגרמה שבמשרד החדש מבטיחים לטפל בשאלה זו באופן דחוף. אם שאלת התחבורה תיפתר במהרה יהיו עוד קשיים עצומים, כי ייתכן שהאניות תסכמנה להפליג רק עד מרסינה; אבל אז אפשר יהיה לאמור שיש תקווה להביא מספר ניכר של יהודים. נצטרך עוד לטפל בשאלות הטרנספורט, אניות, סירות, מכוניות וכו’.

נסיונות של קשר ועזרה

הקדשנו הרבה תשומת־לב לנסיונות לברר מהו המצב בארצות השונות. בידי רשימות שסודרו לפי דרישתי על־ידי המטפלים בזה כבר חדשים בנוגע לארצות: רומניה, הונגריה, סלובקיה – אבל את האמת כולה לא נדע עתה. קל יותר לדעת את הנעשה ברומניה, הונגריה וסלובקיה והונגריה מאשר בפולין, גרמניה ויוון. משתדלים להגביר את הקשר באמצעות לא־יהודים. מקשרים אלה צריכים לעבור דרך ארוכה מאוד עד שיגיעו לפולין. אין ידיעות מבוססות אבל יודעים שהמצב הוא רע. בקרואטיה נשארו מ־13,000 יהודים במחנות־העבודה רק 1,000. בגליציה עשו מדורות אש והעלו עליהם אנשים חיים. לאחר נפילת המחנה השישי היו רציחות בגליציה. היתה ברית מלאה בין הנאצים והאוקראינים. הגרמנים מצאו להם שליחים נאמנים למעשי האכזריות. בבוקובינה שורר פחד פן ייכנסו לשם האוקראינים. בצ’רנוביץ נשארו מ־90,000 יהודים רק 15,000.

לא נדע את האמת עד תומה, אבל חובתי לאמור שלא הגיעו הנה הדים מַספיקים גם על מעשי הגבורה, על תופעות אנושיות שיכולות לשמש חומר חינוכי לדורות. הבולגרים מסַפרים על עמידתו של רב זקן בסופיה; מספרים מעשי גבורה מצ’רנוביץ: כשניתנה רשות להתהלך ברחובות רק שלוש שעות ליממה מתחכמים לסדר שיעורים על הציונות, מַרצים על הרצל וגורדון. ראיתי את ספרי השירים שהם שרים בזמזום. הכל סוּדר בתאים־תאים של חמישה אנשים. יש מסירות, נאמנות ואחריות.

הנסיון שנעשה על־ידי מספר חברים לשמור על הקשר עם האנשים, הוא לדעתי פעולה חשובה ביותר מבחינה ציונית ואנושית, אם כי זה קשה כקריעת ים־סוף ובלי כל בטחון בהצלחת הדבר. אך מה שאפשר צריך לעשות. הוא הדבר בענייני העזרה.

סיפר לי לדר² שהוא שלח 400 מכתבים ל־70 ערים שונות וקיבל תשובה רק על שנים מהם. זה מייאש אותו, אבל אסור להתייאש וצריך להמשיך. מתרקמת והולכת רשת של קשרים. עלולים להיות כשלונות גם בכספים ובאנשים. יש והמקשרים משרתים שני אדונים, ואין לדעת למי יהיו נאמנים יותר, ואם יבגדו יסַכּנו לא רק את הכסף כי אם גם את האנשים; בכל זאת מן ההכרח להמשיך בפעולה.

יש לנו עתה שני מרכזים – בג’נבה ובקושטא. היו שתי תכניות גדולות על העזרה: האחת על 70,000 מטראנסדניסטריה והאחת על סלובקיה, ושתיהן מוטלות בספק. לדברי אנשים שבאו מרומניה ירדה תכנית טראנסדניסטריה מעל הפרק, גם התכנית השניה כנראה מפוקפקת; עד לצאתי אמרו לי מצד אחד שזה מרמה ושקר. אך יש גם שתלו תקווֹת בתכנית זו והבטיחו לברר ולהודיע לנו. אולם גם אם הדברים קטנים יותר חובתנו לעשות, אם רק יש אפשרות כלשהי לעשות. בבראטיסלבה ובצ’רנוביץ, למשל, היו ששילמו כסף ועל־ידי כך קיבלו ארכה מגירוש מפעם לפעם. קשה לדעת אם זוהי סחיטה או דחייה, אולם חשובה העובדה שהאנשים נשארו במקום.

יש צורך בעזרה גם במובן הפשוט ביותר – לחם. מרחיבים במקצת את פעולת החבילות. אפשרויות הצלב האדום הן כמעט אפסיות, אך יש גם צינורות אחרים. קיבלנו רשיון לשלוח מליסַבון למקומות אחדים, פרט לפולין, חבילות תמרים ושקדים, ונתנו הוראה לשלוח. מובן שהיה טוב יותר אילו יכולנו לשלוח לחם ולא תמרים ושקדים. יש אפשרות לשלוח חבילות אישיות לטרזינשטאט, ונתנו הוראה לשלוח חבילה לפסח לכל אחד.

יש ארגוני נוער – היכן הם אינם? נראה, שרק עם אחרון היהודי אחרון תנועת הנוער שלנו. במקומות אחדים הם החליטו להתגונן בכוח. הם משיגים נשק בדרכים שונות. יש מה שהם קוראים “טיולים”³.

פנינו לנונציוס שהוא יבקש מהאפיפיור למנוע גירושים מסלובקיה, וניצלנו את העובדה שיש לנו סרטיפיקטים בשביל סלובקיה. היה מצדו יחס לבבי ביותר. הוא קיבלנו בלי מזכיר, פיתח לפנינו תיאוריה שהברית החדשה אינה אפשרית בלי הברית הישנה. אחת המטרות של ביקורנו אצלו היתה למצוא אפשרות להעברת אנשים מסלובקיה להונגריה. בנוכחותנו כתב טלגרמה בנדון זה.

יש ארגונים פולניים במחתרת, ושם מתיחסים ליהודים כתמיד. קשה למצוא אוהד ליהודים, מגינים עלינו רק מתוך שנאה לרצח ולרוצח.

הג’וינט עושה אף הוא פעולת עזרה דרך ג’נבה, לפעמים לא בדרכים שבעצמו יצר, אבל הוא משלם את הכספים. בסלובקיה “מס הגירוש” או “מס הישיבה” מתכסה זה חדשים על־ידי הג’וינט, וגם פה נצטרך להתאים את הפעולה, ואולי גם לעשות פעולה משותפת. יש אפשרות לפעולה, אך המכשולים רבים. יש לפעול באופן שיטתי ובמאמצים גדולים. הכרחית קואורדינציה של כל הגורמים בשטח העזרה והקשרים.

המקום העומד בסימן שאלה הוא פולין. אם יתברר שיש אפשרות פעולה לגבי יהודי פולין ישתנה כל המצב.

אם יעבירו 5,000 ילדים מטראנסדניסטריה לרומניה נצטרך גם אנחנו להשתתף בכספים בפעולה זו – אם כי יש כיום ברומניה יהודים המרוויחים יפה והם נותנים. גם בקשר להונגריה ובולגריה נצטרך להשתתף, אם כי רבים הסיפורים על אותו רב זקן בסופיה המכריח את היהודים לבוא לעזרת אחיהם.

את המצב בהולנד, בלגיה וצרפת יש לראות בממוצע בין זה שבפולין וגרמניה ובין זה שבארצות הבּלקן. יש קשרים אתם, יש כתבות. הולנד נותנת ליהודים לצאת, ובמובן זה המצב שם טוב יותר מאשר בפולין, אבל ליוצאים אין מַעבר בארצות האחרות. גרמניה נותנת מעבר רק בדרך של חילופין. גם וישי אינה נותנת לעבור, יש צורך להשפיע על וישי. פנינו בעזרת צד שלישי לציר וישי בתורכיה, אם אני מפענח נכון את הטלגרמה שקיבלתי, הוא יעשה הכל למען אַפשר מַעבר וזכות יציאה ליהודים מצרפת. מדנמרק ביקשו להרשות העברת הילדים לשבדיה וניתנה הסכמה.

בצירות הרוסית דיברנו עם מיכאילוב. לא השתדלנו ביותר להפגש עם וינוגראדוב⁴ כי גם ממנו היינו שומעים: אינטרסנו, וואזשנו, סלושאיים (מעניין, חשוב, שומעים), נעביר את הצעותיכם. לאחר השיחה בעל־פה הגשנו את דרישותינו בכתב, והובטח לנו שתועברנה לשלטונות מרכזיים. ביקשתי מאת מיכאילוב הבטחה לצלב האדום שהרוסים יתנו “מַעבר בטוח” לאניית פליטים שתשוט בחסות הצלב האדום וקיבלתי תשובה חיובית; מסרתי לו על 29,000 רשיונות נוספים לילדים, ודיברתי על רבבות הילדים היהודים הפליטים הנמצאים עוד ברוסיה. בשבילם היתה זו הפתעה. כן דיברתי על עזרה לפליטים ברוסיה. מיכאילוב התעניין בעזרה לרוסיה בכלל.

יחס לבבי מגלים האמריקאים, גם הציר עצמו, הרוצה שאנו נראה בו אמריקאי והוא יתנהג כיהודי. נעים לו שאנחנו דיברנו אתו כעם בא־כוח ארצות הברית. בשיחה אמר ל[חיים] ברלס: אני שמח שאני רואה אותך, לפני שבוע נזקקתי לך, ידעתי שאתה פה, אבל לא יכלו למצוא אותך. אם אתה רוצה שאני אעזור לך, אל תדברו על זה. לאיש אחד הוא אמר אחר השיחה אתנו, שהוא עשה דברים שאין לבקש עוד. הוא אמר לשליחנו: אין אתם יכולים לתאר לכם מה גדול האסון כאשר על כל דבר מצלצלים בעתונות.

יהודי תורכיה

חשבתי תחילה להסתפק בבירור מצבם לאו דווקא על־ידי מגע ישיר אתם, אבל זה היה בלתי־אפשרי, כי הכבוד שחלקו לנו היה בלתי־רגיל. ערכו לנו קבלת־פנים רשמית והשתתפו בה הרבנים הראשיים. הרבנים מרקוס וסבן מדברים עברית, אבל בקבלת־הפנים איש לא העֵז לאמור מלה. אחר־כך באו הרבנים הראשיים אלי למלון ויכולנו לשוחח באופן חפשי. היתה שם חגיגת פורים ובאו כ־200 צעירים וצעירות, שרבים מהם לומדים עברית. הבטחתי לשלוח להם ספרים. החגיגה נפתחה במלים אחדות בעברית: “לכבוד האורחים נפתח את החגיגה בעברית”, ורשות הדיבור נמסרה לדובר צרפתית. פנו אלינו: “האדונים האורחים”. לחגיגה זו באו הרב הראשי ומי שהיה מנהל מקוה־ישראל, ועוד יהודי נשוא פנים אחד. יתר המנהיגים לא באו, כשם שלא באו לרכבת, בכדי שלא יראו אותם אתנו יחד.

אין כל אפשרות לעזור להם. משא־ומתן עם התורכים בענייני יהודי תורכיה היה רק מזיק. הם גם אינם מבקשים התערבות מצדנו. החוק הפוגע ביהודי תורכיה הוא חוק נגד מיעוטים בכלל. החוק פועל נגד גרמנים, איטלקים, ספרדים, אנגלים ואמריקאים, והצירים של הארצות האלה אינם יכולים לעזור. הכל מחזרים אחרי תורכיה, הכל משלמים לה. נראה שלמעשה מנשלים את כל המיעוטים. ברחוב הראשי חנויות סגורות, ואלו הן בעיקר חנויות של יהודים, כי המסחר הגדול היה בידיהם. לשאלתי אם אפשר לקבוע שיש הפלייה לרעה לגבי יהודים בהשוואה ליוונים וארמנים? אמרו לי, שאין הפלייה, אלא שהחוק כשלעצמו הוא פראי. הרבה תורכים אמרו שהם מתביישים בו.

בחודש אוגוסט נוהגים לחדש את רשיונות המסחר, ועתה אומרים פשוט, שלרוב אנשי המיעוטים לא יחדשו את הרשיונות. גם בחידוש רשיון הישיבה (בכל שנתיים צריכים לחדש את זכות הישיבה) וַדאי יהיו קשיים. את המס הטילו באופן משונה. הטילו אותו גם על עניים. במשרדנו עבדה בחורה שמשכורתה היתה 150 לירות תורכיות, היא עומדת לעלות לארץ־ישראל והטילו עליה תשלום של 500 לירות תורכיות. לפני שנותנים רשות יציאה לבודדים חוקרים ובודקים שוב אם לא צריך היה להטיל תשלום גדול יותר. מבחינה זו אין התורכים תומכים ביציאה מארצם. באו גם לחקור את הצעירה אם מישהו השפיע עליה שתעזוב את תורכיה.

הקהילה היהודית נהרסת והולכת. דבר זה מגביר כמובן את הרצון לברוח. אין רצונם לברוח דווקא לארץ־ישראל, אם כי זוהי כתובת, אבל רבים אין רואים את ארץ־ישראל כמקום לישיבת קבע עבורם, ורבים אומרים זאת בגלוי. אחדים שאלו אותי אם אין איסור יציאה מארץ־ישראל למצרים. אין שואלים כלל אם יש רשות כניסה למצרים. באיסטנבול כ־45 אלף יהודים מ־65 אלף בכל תורכיה. יש שם גם אלמנטים טובים, והם עתה רק בסטדיה הראשונה של חינוך לאומי. מארגנים שם קורסים ללימוד עברית. קבענו ועדות לטפל בכל השאלות האלו.

בקשר לענייני האניות נפגשתי עם יהודי אחד, שסיפר לי כי התחיל כנער שהשתכר לירה תורכית לחודש. מוצאו מסלוניקי, ועתה הטילו עליו ועל שותפיו תשלום של 2 מיליונים לירות תורכיות. הוא סיפר לי איך עשה את רכושו ואמר: “אילו באת אלי לפני שלושה חדשים לא הייתי דבר אתך, אז היו כל המיניסטרים ידידי. מי מהם לא נהנה ממני בעשרים השנים האחרונות?” עתה הוא רוצה שנעזור לו להעביר את שני בניו לארץ, כי בזה הוא רואה את רכושו. הוא אחד מאלה הרוצים לתת לנו אניות, וכדי שאאמין לו אמר לי בעברית: “חי ה'”.

עם תורכים כמעט שלא נפגשתי, רק עם שניִם, אחד מהם מנהל מחלקה לענייני הסחר במיניסטריון החוץ. אמרתי לאיש שהנסיון המסחרי הקודם שלנו אתם לא היה מעודד ביותר, ואולי כדאי לדבר על יחסי מסחר לאחר המלחמה. הוא קיבל את הדברים ברצון. הם מעוניינים שנשתתף בתערוכה באיזמיר, והאנגלים מעוניינים בכך עוד יותר, כי הביתן של האימפריה הבריטית הוא ריק, ועלינו כאילו לייצג את האימפריה הבריטית. הבטחתי לתורכים להמציא להם חומר.

[1943. סקירה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית].

א

אין בינינו ויכוח על עצם המאבק ועל רצינותו, כי אם על הדרכים. מטרת המאבק הוא לנצח – ואנו חייבים לבדוק תמיד מה מקרב אותנו לנצחון או להצלחה ומה מקשה על ההתקדמות. נכון שאנחנו בריב קשה באנגליה. לכולנו זה ריב מר וקשה – מר לרגל מה שעבר ועובר על היהודים בגולה, וקשה מפני שקיבלנו מכה זוֹ מידי ממשלת פועלים. לדידי המאבק הזה מקבל משמעוּת רצינית יותר – אני חושב שעמדה זו של ממשלת אנגליה באה לא רק כתוצאה מהשפעת המנגנון, אני רואה בזה נצחון של קו פוליטי מסויים, קו שאני חושב אותו למוטעה גם לאנגלים. זהו נצחון של מערכת אינטרסים חזקים. למרות הערכתי זו ולמרות כל האכזבות שנחלנו אני מצטרף לדעת בן־גוריון, כי לא אפסה תקוָה שנוכל לשנות את עמדת אנגליה. מכאן אני מסיק מסקנות מסויימות. המאבק המר והקשה עם הממשלה באנגליה הוא: א. על הצרכים החיוניים שלנו; ב. למען כבוֹש את דעת העם באנגליה ותמיכתו. לפיכך מטרת ההיאבקות הזאת היא, ללחום נגד המדיניות הנוכחית של אנגליה, אבל לא נגד אנגליה. למרות כל מה שעבר ועובר עלינו אנו מצוּוים לעשות כל אשר לאל ידינו כדי למנוע רוח של שנאה לאנגליה בקרב ציבורנו. עמדתי זו נובעת לא רק מתוך ההרגשה של עם חלש, ולא מתוך חובת נאמנות לאנגליה, כי אם מתוך נאמנות ליהודים ונאמנות לציונות ומתוך שאיפה להגיע למטרה.

יש הבדל יסודי בין תנועת השחרור של העם היהודי ובין תנועת שחרור של כל עם אחר. ביסוד תנועת שחרור כל העמים היושבים על אדמתם היה הרצון להשתחרר משלטון זר, ואילו עלינו מוטל בשורה הראשונה להשיב בנים לגבולם; השאלה שלפנינו היא לא לשחרר את ארץ־ישראל משלטון זר, כי אם שיבת יהודים לארץ־ישראל. זוהי מהוּת הציונות. כיוון שהגשמת הציונות היא שאלה של יציאה מארצות הגולה, כניסה לארץ והשתרשות בה – הרי זוֹ שאלה בין־לאומית. משום כך יותר מכל תנועה אחרת ומכל עם אחר אנו מעוניינים בשלום העולם, באחוַת העמים, משום כך אנו זקוקים לא רק להכרת העמים אלא גם לעזרת עמים, לעזרה בין־לאומית רבה.

ממשלת הפועלים באנגליה הפרה את הבטחותיה הברורות שניתנו לנו על־ידי מפלגת העבודה לפני עלותה לשלטון. לדעתי, מטרת היאבקותנו היא גם היום חידוש הברית. אני מאמין שהדבר ניתן להיעשות, כי אין ניגוד אינטרסים יסודי בינינו לבין הממשלה האנגלית; יותר מזה, ישנו ויכול להיות שיתוף מרחיק לכת באינטרסים ההדדיים. אנחנו ניאבק בתוקף על תביעותינו הצודקות, לא נוותר, אבל בריב שלנו עם אנגליה חייבים אנו לזכור את המטרה ובהתאם לכך עלינו לכוון את ההיאבקות.

בריב המר הזה באנגליה אנו מדגישים כאילו ישנם רק שני צדדים. אל נשכח גם את הצד השלישי – אם כי הוא עומד לעת־עתה כאילו מן הצד ואינו מתערב בהיאבקות – כוונתי לערבים. עובדה זו קובעת מבחינה מסויימת את גבולות הפעולה. אני רוצה להסתפק בנקודה זו בשתי הערות: א. אנו מצווים להיזהר מלהעמיד את עצמנו מול שתי חזיתות; ב. עלינו לחפש תמיד דרך לקשרים עם שכנינו, דרך להסדר ישר אתם, על אף האכזבות שנחלנו גם בשטח זה. הריב הקשה עם שכנינו בארץ הוא כאילו חבוי ואינו בא בשעה זו לידי ביטוי חריף. אני מאמין שגם ריב זה אינו אלא ריב חולף שאין בינינו ניגודי אינטרסים יסודיים. מנקודה מרחיקה־לכת ישנה אפילו שותפות־גורל בין שני העמים.

כאשר מתווכחים בתוכנו על דרכי ההיאבקות ורוצים להסביר את סיבת מצבנו הרע, יש אומרים: הדרך הישנה שלנו לא הספיקה, ויש גם שמוסיפים: נכשלה. הלכנו עד עתה בדרך הקונסטרוקטיבית, בדרך של בניין, של טוהר הבניין. בזמן האחרון חזרה ממשלת הפועלים באנגליה, אם כי בנוסח אחר, על הכלל שקבע איש מיניסטריון של צ’מברליין לפני כשש שנים: “כאשר יש התנגשות בין הצדק ובין התועלת, לא הצדק קובע כי אם התועלת”. יש מסבירים לנו כי המעל הזה נעשה רק לרגל הפחד מפני הערבים. הערבים לא גילו בארץ הזאת כל כוח קונסטרוקטיבי, כי אם כוח להזיק, או מה שהאנגלים קוראים “הערך השלילי”, הערך של ההטרדה, ועל־ידי שימוש בכוח הטרדה או על־ידי איוּם להשתמש בכוח זה הצליחו.

יש פתגם רוסי ידוע: “היו זמנים גרועים יותר, אבל לא היו מנוּוָלים יותר”. זאת היא הגדרה נכונה למה שמתהווה עכשיו בעולם. יש אומרים לנו: אם המצב הוא כזה, שהעולם מתחשב רק באלה שיכולים להטריד, גם עלינו להוכיח את יכלתנו להטריד. יש בדבר הזה מקצת מן האמת. אבל לדעתי, זמן ארוך תהיה ידנו על התחתונה בהתחרות הזאת. בבניין ובהגנה על עלייה והתיישבות, כוחנו יהיה סוף־סוף על העליונה, מה שאין כן בהטרדה.

כוחנו – בגידול מתמיד

אני מסכים להגדרת בן־גוריון, שערכו של היישוב וכוחו הם בזה שהוא רואה את עצמו כחלוץ העם. בתור שכזה הוא פועל, מתוך רצון לגדול, לבנות ולהיבנות, להעלות המוני יהודים. אם הגידול הזה ייפסק חס־וחלילה, אם השאיפה הזאת תחוסל, אורבות לנו סַכּנות פיסיות וסכּנות רוחניות של ניווּן. אבל דווקא למען אַפשר את מלחמתנו בעד שחרורו של העם נחוץ לנו יישוב חזק גובר והולך. לפיכך אסור לנו לסַכּן את היישוב, הוא לנו המשען העיקרי בהיאבקות הזאת.

מאבקנו חייב להתבטא בחתירה מתמדת לתוספת כוח, ובהגנת כוחנו. במלים אחרות: עלייה מתמדת בכל הדרכים, התיישבות בלתי־פוסקת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, והגנה על פעולות אלה בכל האמצעים העומדים לרשותנו. אינני חושב שיש בתוכנו השוללים את הדרך הזאת, או שאינם מחשיבים אותה. אבל אני רוצה להדגיש כי לדעתי זוהי הדרך. אפשר שיאמרו לי: אם נלך בדרך זו, האם לא תהיה זאת למעשה כניעה, השלמה, השוללות מאתנו את השאנסה היחידה, או בכל אופן, את השאנסה החשובה בשעה זו? האם בבחירת דרך זו של התגוננות לא נביא, במקום גיוס כוחות העם, לידי יאוש ופירוד בעם? זוהי שאלה רצינית.

חברים משמיעים את הטענה על העבר – ולפעמים מנקרים גם בי אותם המחשבות וההיסוסים – הספר הלבן הוכרז לפני שש שנים וחצי. בשנים אלו תנועתנו כאילו הלכה, בעיקר בשל המלחמה, בדרך שאני ציינתי. שואלים: מהן התוצאות? האם נוכח הליכתנו בדרך הזאת לא קיבלנו מכה כזאת מתנועת־העבודה באנגליה, שהיא אולי אנוּשה וקשה יותר מהספר הלבן? אני מסכים שבהרבה מובנים היא אנוּשה וקשה יותר, אם כי אני רואה פתח רחב יותר למלחמה ולהצלחה בה. כאשר אני מסכם את שש השנים וחצי האלה אני קובע, שמחמת תנאים חיצוניים לא יכולנו לנקוט כל האמצעים האפשריים כדי לקדם את העלייה והבניין והגנה עליהם. לרגל המלחמה לא יכולנו להשתמש בדרכים שאנו משתמשים בהן עכשיו ונשתמש בהן בעתיד. נכון, לא הגענו להכשלת הספר הלבן, אבל הגדלנו לאין ערוך את כוחנו מבפנים וכלפי חוץ, למען נוכל להמשיך במלחמה ארוכה לשבירת משטר הספר הלבן.

בן־גוריון הזכיר את הוויכוח שהיה לנו עם חלקים שונים בתנועה בענין ההתגייסות. היו יהודים שהרחיקו לכת בביקורת והם חוזרים ושואלים עתה: מה פעלתם? הרי נתכוונתם באמצעות הגיוס ומאמץ המלחמה להשיג קלף מדיני ובעזרתו להרוס את המשטר של הספר הלבן – ומה התגמול שגמלו לכם בעד כל מאמץ המלחמה הזה? הביקורת הזאת מרה מאוד ומעוררת בתוכנו רגשות קשים מאוד. יש אכזבה. רבים מאתנו האמינו כי גם בשטח זה יעריכו אחרת את פעולתנו. אבל לא לשם כך הטלנו עלינו את הגיוס. אילו היינו כעת בראשית המלחמה והייתי רואה מראש את תוצאות מאמצנו, הייתי בכל זאת הולך בדרך שהלכנו; הייתי משתדל ללמוד מהשגיאות, אבל הייתי עונה שוב: כן! כי הערך של הגיוס בשטח הצבאי והכלכלי נמדד בהכרתי ובהרגשתי לא רק בהכרה מצד שליטי העולם, אלא בהישגים שהשגנו בארץ ובחוץ־לארץ, קודם כל בין היהודים, אבל גם בין לא־יהודים. למרות המכה שקיבלנו בשטח המדיני ולמרות הקשיים שנתקלנו ונתקלים בהם בשטח הכלכלי ובדרך הגידול הפיסי – גדלנו בשנים אלה בהרגשתנו וביכלתנו ללחום את מלחמת היהודים, חושלנו בשאיפותינו לגאולה ולהתקדם לקראתה.

המאבק על זכות העלייה

המלחמה במשטר הספר הלבן צריכה להימשך ולגבוֹר. ראינו זאת בשבועות האחרונים. ראינו זאת במעמד של יום ראשון ויום שני, בשרון ובעמק־חפר¹. הממשלה פירסמה תחילה שבאו לחפש עולים בנקודות שנתקפו. אחר־כך הודיעו שלגמרי לא התכוונו לחיפוש עולים. זאת היא עובדה מאלפת. העיקר בשבילנו להביא יהודים לארץ, במלוא יכולת קליטתה. אני יודע את כל הקשיים הכרוכים בזה ואני חושב שעלינו ללכת בכל הדרכים, גם באלה שדיברו עליהם וגם באלה שטרם דיברו. בגאון ובגאווה ובראש גלוי יכולנו לומר לשלטון, לעמי העולם ולאלה העומדים בראשם, שלא נשלים עם הגבלות ונעשה כל שביכלתנו כדי לקיים את הזכות האלמנטרית שלנו. עמידה זו תתן לנו הזדמנויות מספיקות להפגנה ולהיאבקות. ככל אחד מכם לא הייתי רוצה שיישפך דם של אף יהודי אחד, של אף אדם אחד. אבל יש דברים שכדאי והכרחי להיהרג עליהם, ואם יהיה צורך – ניהרג ונקרא לאחרים להיות מוכנים להיהרג.

בדרך של בניין והתגוננות אנחנו משיגים שני דברים: גידול כוח ופנייה ישרה לעולם. הפרת הברית מצד אנגליה היתה בעיקר בשני סעיפים שבשבילנו הם העיקר: עלייה וקרקע, אפשרות לגדול בארץ, לבנות ולהיאחז בה. בשטח זה עלינו לרכז את המלחמה. יעשו אותנו לאחראים, יסיקו מזה מסקנות כלפי הנציגים, יבואו אחרים במקומם וימשיכו בהיאבקות הזאת. זו תהיה מלחמה ישירה נגד העוול הגדול שנעשה לנו, ואם נשארו עוד בעולם אנשי מצפוּן – והרי זאת היא מטרת פעולתנו הפוליטית, לעורר את המצפוּן ולרכוש את דעת הקהל – יש בזה הפגנה של אי־השלמה ואפשרות של ריכוז העולם סביבנו. פעולות אלה הן תוספת לפעולת ההסברה שעלינו להגבירה ולהרחיבה והן עשויות להיות גם יסוד להסברה זו.

אני יכול לתאר לי שנצטרך לפעמים לצאת מגדר זה. אבל תמיד עלינו לדעת כי אלה הם מקרים יוצאים מהכלל. אני מאמין עדיין בדעת העולם ובמצפון שאפשר לעורר כשאין ניגודי אינטרסים יסודיים. אני מאמין שיש הרבה לעשות בדרך הזאת; לבנות ולהיאבק, בגאווה ובשיקול דעת, בהעזה ובתבונה, בסיכון מתוך מטרה לגייס ולצבוֹר כוח.

חברים שואלים: אם כך, מדוע אין אתה מביא לנו את התכנית הקונסטרוקטיבית, מה הם המפעלים שיוסיפו לנו ויחלצנו מן המצוקה? נכון, גם בכיוון זה אנחנו מחפשים דרך. זה מחייב פעולה גדולה וקשה וריכוז כוחות רבים בארץ ובעם. יש נקודות תוּרפה רבות במצבנו ובמבננו הכלכלי, העלולות להכשילנו לא במעט בהיאבקות העלולה להיות ארוכה מאוד. אני רואה צורך בתיקונים רבים ומהירים.

דיברתי על עמידתנו ביום שני ועל נכונות האנשים לתת כל מה שיש להם, גם את חייהם, לוּ היו נקראים לעשות זאת. אבל לעתים קרובות קשה יותר לדעת איך לחיות מאשר למסור את החיים. אנו נכנסים לתקופה קשה מאוד. מתוך חתירה מתמדת לגאול יהודים, להציל יהודים ולבנות את הארץ, להגדיל את כוחנו בארץ ולהקים עצמאות יהודים בארץ – לקראת המאבק הזה עלינו לתקן לא רק את כלי המלחמה, אלא אנו זקוקים לשיתוף רחב, למאמצים גדולים, לליכוד, למסירות תוך נאמנות רבה למטרה ולצורך.

הדרך שאני מדבר עליה היא דרך ארוכה יותר, אבל אני מאמין אמונה שלמה שהיא הדרך לגאולה.

תש“ו [”הפועל הצעיר"; דברים במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל].

ב

אין ויתורים בתביעה לעלייה

התנועה חייבת לבדוק את הדרך בה הלכנו בזמן האחרון, את האמצעים בהם נקטנו ואת החינוך בו חינכנו את החברים ואת הציבור. ארכז את דברי בשאלות שיש בהן חילוקי־דעות ולא בשאלות שיש בהן דעה מוסכמת. אקדים דברים אחדים על ישיבות פאריס².

יש המפיצים שמועות, שהנהלת הסוכנות היהודית ויתרה על הדרישה לעלייה מיידית של מאת האלף ושאנחנו היינו צריכים להציג זאת כתנאי להשתתפות במשא־ומתן. בגורלי נפל להיות פעיל דווקא בסעיף זה במשא־ומתן עם גורמי חוץ. מסרתי בשם הנהלת הסוכנות מכתב רשמי לבאי־כוח ממשלת ארצות־הברית, והם העבירוהו לבאי־כוח ממשלת בריטניה. באותו מכתב כתבתי – מתוך תקווה שתבוא עזרה בין־לאומית – שהנהלת הסוכנות מוכנה לקבל עליה את האחריות על ההוצאה לפועל של תכנית עליית מאת האלף, החל מעליית עשרת אלפים איש לחודש שתגדל ותלך.

לאחר משא־ומתן, טכני כאילו, נדמה היה שהאמריקאים קיבלו את הצעתנו. האנגלים הודיעו, שעליית 4,000 לחודש וַדאי אפשרית, אך מתוך ויכוח ביחס לאי־אלו נתונים שאנחנו הבאנו, הם אמרו שצריך לחפש פשרה בין המספר שלי, המתחיל בעשרת אלפים לחודש, ושלהם. אף לרגע לא הזנחנו את התביעה לעלייה רחבה מיידית. אבל האנגלים הודיעו, שאם גם התכנית שלנו נכונה, התנאי להסכמתם הוא סידור קבוע, או לפחות קבוע למחצה של המשטר המדיני בארץ.

בהשתתפותנו בוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית רכשנו חבר ידידים נאמנים למדי והצלחנו להפיל את תכנית גריידי־מוריסון³ על ידי שלושה דברים: א. על־ידי כך שהתכנית פורסמה לפני הזמן; ב. על־ידי כך שחברי ועדת החקירה האמריקאיים קבעו ביחס אליה עמדה שלילית מוחלטת; ג. על־ידי הפעולה הישירה בחוגי שלטונות אמריקה. כלפי אמריקה עמדנו בפני מצב, שלאחר שהפילו את התכנית ניתנה – לפי ידיעות מוסמכות שקיבלנו – עצה טובה לנשיא על־ידי המיניסטר לענייני חוץ: או לאשר את תכנית גריידי או להודיע שהוא מסתלק מכל פעולה למען ארץ־ישראל ליהודים. נשיא ארצות הברית יוכל לומר: לחמתי למען עליית יהודים, שלחתי ועדות, עשיתי צעד בלתי־רגיל שביטלתי חתימה של באי־כוחי, אולם יש בעיות בין־לאומיות גדולות ולא אוכל להיכנס בריב עם אנגליה בשל שאלת ארץ־ישראל. העצה שניתנה לנשיא היתה, להסתלק מהמערכה ולומר: אני אמשיך לדרוש עליית מאה אלף יהודים, יותר מזה לא אוכל לעשות.

נוכחתי באסיפה בבית־הנבחרים בלונדון שבה דיבר וייצמן והתבוננתי לתגובת הצירים. וייצמן גלל לפניהם תמונה על הנעשה בארץ. הוא דיבר בצורה חריפה, הכריז שלאחר כל מה שאירע בארץ הרי הוא, שכל ימיו לחם בעד שותפות יהודית־אנגלית, הגיע לידי מסקנה שלא ייתכן שלטון זר בארץ־ישראל על יהודי ארץ־ישראל. האנשים שאלו: אם כן מהו הפתרון? האם הפתרון הוא החלוקה? או לא?

עוד לפני השינוי בממשלה האנגלית, בימי שלטון הקואליציה⁴ היו מונחות לפני הממשלה שתי תכניות לפתרון שאלת ארץ־ישראל: האחת היתה בקוויה הכלליים כזו שהציעו לנו עכשיו, האחרת היתה תכנית לחלוקת הארץ.

הן הפעולה באמריקה, הן הפעולה באנגליה, והן הפעולה ביתר המדינות, שבאופן רשמי או בלתי־רשמי החלו לנהל אתם משא־ומתן בקשר לוועידת או"מ, דרשו בהכרח כי נציע הצעה, שהיא פשרה לרבים, אבל היא יכולה להתקבל על הדעת, על יסוד הפרינציפים הגרועים והטובים השולטים כעת בעולם. הנהלת הסוכנות לקחה עליה, ברוב דעות עצום (הצביעו בעד הצעה זו כל חבריה, פרט לאחד), את האחריות להצעה זו. אל נשתעשע באשליה שאנחנו יכולנו לפתות אחרים, שהם יציעו הצעה זו מצדם. קרוסמן עשה זאת. קרוסמן ופוט⁵ ואחרים פירסמו חוברת (בה הם מדברים טובות גם על ה“הגנה”) לקראת הוויכוח בפרלמנט והציעו הצעה זו. אבל אנחנו קיבלנו עלינו אחריות לא רק לחכות שאחרים יציעו, אלא לתת תשובה לשאלה גלויה כאשר נידרש לכך.

יתכן שיגידו: בזה שהסוכנות היהודית אמרה זאת, ואין זה דבר של מה בכך בעולם הגדול, טרם קיבלתם מדינה יהודית בחלק הגון של ארץ־ישראל, אך בעקיפין נתתם הסכמתכם שחלק מארץ־ישראל יהיה סגור בפנינו. את הטוב אין אתם מקבלים, אבל לרע כבר גרמתם. ראינו את הסַכּנה הגדולה הזאת, אבל ראינו גם סכּנות גדולות מזו. לקחנו עלינו אחריות זו, במלוא ההכרה, לאחר ויכוח ממושך ומקיף.

לא היה בין חברינו, וכמדומני שלא היה אף אחד בין חברי הנהלת הסוכנות, אשר תמך ברעיון הפדרליזם או הקנטוניזציה שבתכנית מורסון־גריידי. הדעה הכללית היתה כי על יסוד זה אין כל אפשרות לנהל משא־ומתן. היתה דעה להודיע כי לאחר שהממשלה דחתה את דרישתנו, המשא־ומתן נפסק. היתה דעה אחרת, שאנחנו נציג כתנאי בל־יעבור את חופש בחירת הנציגים⁶ וכי אנו מוכנים לדון רק על ההצעה להקמת מדינת יהודים בארץ־ישראל; היתה דעה שלישית שנודיע שאנחנו מוכנים ללכת לוועידת לונדון רק בשני תנאים: על יסוד הקמת מדינה עברית וחופש בחירת הנציגים. נתקבלה ברוב דעות ההחלטה שאנחנו נוכל להיכנס למשא־ומתן, אם הממשלה תסכים מראש לנהל את המשא־ומתן על יסוד שתי ההנחות הנ“ל. ברוח זו נשלח מכתב חתום על־ידי ד”ר וייצמן, שבו הוא מודיע לממשלה שלא נוכל להשתתף בהתייעצות כל עוד הממשלה לא קיבלה כמטרה את דרישתנו למדינה. במכתב זה הוא מבאר ומסביר תכנן של הצעות הממשלה ומדוע אין אנחנו יכולים להיכנס בדיון על ההצעות האלו. המכתב מסביר מה גדול הקרבן בהסכמה לנהל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל. כן הוא נוגע בשאלת חופש הנציגות וגומר בהודעה, שאנחנו מעוניינים מאוד למצוא פתרון צודק לכל המעוניינים בארץ, תוך מינימום של צדק לעם היהודי. בכל שעה שממשלת הוד מלכותו תמצא לאפשרי ותרצה לבוא אתנו בדברים על יסוד זה – אנחנו ניענה. לוועידה בלונדון איננו שולחים צירים ואיננו מציעים הצעות של צירים.

אם תעלה שאלת החלוקה, בתמיכת אנגליה, על סדר היום, אפשר יהיה לדעתי, לדון גם עם הערבים באופן רציני על פתרון זה. לא עם ערבי ארץ־ישראל, אלא עם שליחי מדינות־ערב המשתתפות בוועידת לונדון.

התסבוכת הבין־לאומית

הייתי באמריקה כאשר היתה שם הוועידה בסַן־פרנציסקו⁷, הייתי בפאריס בזמן ועידת השלום. לפני שנה לא היו באמריקה תקווֹת גדולות לשלום, השנה השלום רחוק עוד יותר מאשר בשנת 1945. העולם האכזרי והמטורף הזה נהפך מחדש למחנות אויבים, העומדים זה מול זה. חשבנו כל הזמן על פעולה מדינית במדינות הקטנות. אבל אחד מבאי־כוח המדינות הקטנות אמר לנו: מה אתם רוצים מאתנו בשעה זו? היתה פעם תקופה בעולם שהיתה לנו אפשרות לכל הפחות להציע דבר־מה, להשמיע דבר־מה. כעת איננו מעיזים לעתים קרובות גם להציע ולהשמיע. במידה שהן מופיעות, כאילו באופן עצמאי, הרי זו בהרבה מקרים עצמאוּת מוּסכּמת מראש. בדרך כלל רוצות המעצמות לרכוש את הידידות של השונאים מאתמול ומתנהלת התחרוּת גדולה מאוד בשטח זה. אין ערך לכבוד אדם ולחיי אדם אם הוא עומד בדרך היאבקות האיתנים.

במצב מיוחד נתון העם היהודי, שהוא תמיד בנקודת־המוקד של ההיסטוריה. השאלה שעמדה לפנינו – והיא שימשה יסוד לוויכוח – האם במצב כזה עלינו לחפש קשר עם אנשי הממשלה האנגלית? כאשר קיבלנו את הטלגרמות מהארץ על מעשה הממשלה, על שליחת האניות ועל החיפושים⁸, התעורר ויכוח אם מותר בכלל לנהל משא־ומתן עם אנגליה. נשמעה דעה, שהגשרים עם אנגליה נשרפו ללא תיקון. חבר אחד, לא מחוגנו, יצר תיאוריה שלימה, הגיונית מאוד, שאפשר לבטאה בפשטות גמורה; ניסינו לשמור על השותפות עם האנגלים – לא הצלחנו לעשות זאת בדרך של בניין, הסברה; ניסינו להגיע לידי שותפות עם אנגליה בדרך של השתתפותנו במלחמה – לא הצלחנו; ניסינו להראות לאנגליה שאנחנו כוח, ועל־ידי כך להכריח אותה לשנות את היחס אלינו – לא הצלחנו. האם זה רק רצון רע של אנשים? לא! סימן שהאינטרס היסודי של אנגליה, האינטרסים האימפריאליסטיים הגדולים שלה הם נגדנו. ואם הם נגדנו, אנחנו חייבים להיות נגדם. מכאן עוד מסקנות. אמריקה מוכרחה להגיע לידי הסכם עם אנגליה. היא יכולה להמליץ לטובתנו, אבל היא אינה יכולה להשתמש באמצעים דרסטיים. במשא־ומתן בין אנגליה ומצרים, התקשרו המצרים עם אמריקה; כפי שמסרו לנו הודיע הציר האמריקאי למצרים: אנו מוכנים לתווך ולסייע שאתם תגיעו לידי הסכם עם אנגליה, אבל אנחנו עומדים מאחורי אנגליה, בהתאם לאינטרסים הגדולים שלנו. אם כן, טוען אותו חבר, אין לסמוך גם על אמריקה, וכיוָן שאנו מוכרחים לעשות איזה דבר, עלינו לחפש שותפים במלחמה נגד האינטרסים האימפריאליסטיים האנגלו־אמריקאיים. אפשר לפתח את התיאוריה הפוליטית הזאת עד לאין קץ. אין ארץ בעולם שאינה יכולה לומר כעת אותו דבר עצמו, פעם נגד רוסיה, פעם נגד אנגליה, ופעם נגד אמריקה, צרפת וכו'.

חובה מוטלת על אלה הרוצים להדריך לתת ביטוי גם להרגשות ולא להסתיר את העובדות המרות. אבל אנו חייבים להעריך את הדברים גם בשכל קר ובחישוב אחראי, אם כי לפעמים עולה הדבר בהתאמצות על־אנושית. כתנועה לוחמת, היודעת מה מוטל על כף המאזנים, עלינו לשקול את הדברים, לא להשתיק ולא להשקיט. אבל בקביעת קו פעולה אנו מצווים לעשות הכל מנקודת השקפה אחת: מה מקרב אותנו למטרה ומה מרחיק אותנו ממנה? לא נרתע מסבל ומקרבנות, אם הקרבנות מביאים למטרה, ואם הסבל מגדיל את כוחנו, או מחליש את מתנגדינו.

אלה הם קווי־הפעולה המדינית והחלטות ההנהלה בפאריס. ידענו שבמצב הטוב ביותר הן לא תתגשמנה בבת אחת ושתהיה בכל אופן תקופת מעבר. הודענו לאנגלים שהננו מתארים לנו תקופת מעבר של שנתיים. בעיני בווין היה זה פחות מדי. אמרנו שהשאלה איננה אם תקופת המעבר תימשך חצי שנה או שנה, אלא שיכירו מיד בזכותנו לעלייה ולהתיישבות ושהמטרה צריכה להיות ברורה ולא תלויה בדעת אחרים.

הפעולה העצמית

מה מתהווה ביהדות אירופה מסביב לתופעה זו של “בריחה”⁹? בינואר הייתי באמריקה. נתפרסמה אז ההודעה המפורסמת של הגנרל מורגאן בקשר ל“בריחה”¹⁰. היא עוררה רעש גדול והיהודים באמריקה הכריזו שכל זה שקר. טענתי שצריך להסביר כי הדברים שאמר מורגאן על המצב בפולין שהוא שפיר ושהיהודים באים משם עם הרבה כסף ומלובשים יפה, שכל זה שקר, אבל אין אנו צריכים להכריז שאין היהודים מארגנים את הבריחה הזאת. היתה לי אפשרות להיפגש אחר־כך עם אנשים רשמיים יותר ואמרתי להם מה שלדעתי עלינו לומר בגלוי: היהודים אינם יכולים להישאר בפולין והם רוצים להציל את עצמם – ייעשה הכל למען עזור להם, למען הדריך אותם, למען כוון אותם ולמען הפנות אותם לאן שנחוץ.

נכון שאנגליה הכריזה בשבועות האחרונים מסע צלב על ה“בריחה”. היא התחילה להשליך שיקוצים עלינו, כל העתונות האנגלית יצאה חוצץ והממשלה האנגלית פנתה לכל מדינות אירופה ולאמריקה שינקטו אמצעים נגד ה“בריחה”. היא פנתה לאמריקה בדרישה שתמנע מהסתדרויות של יהודים את האפשרות לתת כסף לצרכי ה“בריחה”, לאיטליה שלא תקבל את הבורחים, לצ’כוסלובקיה ולצרפת שלא לתת להם מעבר. ואמנם ימים אחדים נסגרו הגבולות, אבל הם נפתחו מחדש. הבריחה נמשכת. למרות כל המאמצים של ממשלת בריטניה, הודיע לה־גוּארדיה¹¹ בשם אונרר“א באופן רשמי, שאין הוא מוכן לקבל את הדעה, שבשעה שיהודים בורחים מפולין תסתלק אונרר”א מלהושיט להם עזרה. משלחת נסעה לגנרל מקנארני, העומד בראש האיזור האמריקאי. הוא כמובן הודיע שאין הוא מעוניין לגמרי להכניס יהודים לאיזור האמריקאי. כשיהודים נכנסים לשם זוהי הטרדה איומה בשבילו – וזה נכון – אבל הוא אמר שיפתח את הגבולות כדי להכניס עוד 100,000 פליטים יהודים.

עצם העובדה שיש מאות אלפים יהודים באיזור האמריקאי היא בעיה בין־לאומית. בשעה שרצו לסגור את אונרר“א בפני הפליטים, היו מוכרחים בכל זאת להחליט, שכיוון שנמצאים עוד מאות אלפי עקורים, צריכה אונרר”א להמשיך במתן העזרה שלה עד האחד ביולי 1947. במשא־ומתן הציע בווין בין השאר: הבה נסדר שולחן נקי, ניצור אווירה כזאת שנוכל לדבר על הדברים הגדולים, אולם בינתיים לא נמרר את החיים זה לזה. הוא העלה את ענין ה“בריחה” כדבר הממרר לו את החיים. הוא אמר: אתם עושים אותנו לצחוק בקנה־מידה בין־לאומי, אתם הופכים אותנו לשוטים שעה שאנחנו מגייסים את כל הכוח של האימפריה הבריטית ואיננו מצליחים. וַדאי שאני שותף לכולכם בהתרגשות ובהתרגזות הזאת נגד גירוש יהודים מהארץ. אבל כרגע איננו דנים בנקודה זו, אלא על קו היאבקותנו המדינית. מנקודה פוליטית בין־לאומית הרי העובדה הזאת ששולחים יהודים לקפריסין, ומי יודע אם לא ישלחו אותם מחר למקום רחוק יותר, אינה פותרת את השאלה לאנגלים כי אם יוצרת להם בעייה נוספת, חמורה מאוד בקנה־מידה בין־לאומי.

צריך להמשיך בהעפלה בכל הדרכים האפשריות. לפי עניות דעתי, זוהי הדרך היכולה ברגע זה לכבוש דעת קהל, לכבוש שותפים במאבקנו המדיני, לכבוש יהודים, להטריד אחרים, לבצר את הבעייה שלנו כבעייה בין־לאומית.

זוהי הדרך ברגע זה, לא יותר. כל המוסיף – גורע, מטשטש ומזיק לענייננו. כל הצעת תגובה יש לבדוק מנקודת־ראייה אחת: אם כדאי או לא, אם זה מביא תועלת או לא. אני דן בעניין על סמך הנסיון של שנים־עשר חודש. אנו מצוּוים להעמיד לפנינו את השאלה לא בלבד מה מעלה את בעייתנו לפני דעת הקהל העולמית, כי אם מה רוכש לנו כוח ומה מוסיף לנו כוח. אין זה ויכוח בעניין יצירת כוח או נחיצות כוח בארץ. בזה אין חילוקי־דעות. אך לא זו היא הבעייה, אלא מתי ואיך משתמשים בכוח.

ברור, שהעולם שם לב לפעולות הנעשות בארץ, לפעמים מתפעלים מפעולות מסויימות ומן העושים, אבל אם בודקים את הרושם המצטבר ושואלים: האם לרגל זה מצבנו בעולם טוב יותר או רע יותר? הרי לפי עניות דעתי אנו חייבים להשיב: רע יותר. אני חולק על הדעה האומרת שהפעולות גרמו לכך שלא יעברו עלינו לסדר היום. פעם רווחה בקרב אחדים מאתנו התיאוריה, שאם יישפך דם יהודי ואם מספר יהודים יפלו חללים – תזדעזע דעת הקהל בעולם ומוכרחים יהיו לשנות את המדיניות. בינתיים התרגלה כבר דעת־הקהל בעולם לשפיכת דם יהודי ואינה מזדעזעת. פיתחו תיאוריה נוספת, שאפשר להוכיח כי יהודים יכולים להווֹת סַכּנה לא פחות מאשר הערבים, ויצטרכו להתחשב בנו, לשקול עוד הפעם את הדברים. אין מספיק הערך החיובי שביצירתנו, אנו מצוּוים לגלות גם את כוחנו בשלילה.

עלי לומר: עלינו להגביר תמיד ובלי הרף את כל מה שיש בו ערך חיובי. בזאת אנו משיגים שתי תוצאות מסויימות: הגדלת כוחנו, יהודים באים לארץ־ישראל, יהודים מתקרבים לארץ־ישראל, מארגנים יהודים למען ארץ־ישראל. בזה יש רווח כשהוא לעצמו. לפעולות אלו מתלווֹת ממילא פעולות הגנה.

עוד לא היה זמן שדעת הקהל האנגלית הלכה במידה כזאת אחרי הממשלה בעניין שלנו. אין זה לא בשל העלייה, לא בשל ההתיישבות והפעולות הכרוכות בהן; בעקבות פעולות “הטרדה” מתרומם גל של שנאה נגדנו. המעשים המביאים לידי כך עלולים לפגוע בנפש התנועה, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית. גם הבחינה הפנימית חשובה מאוד. כולנו נגד פעולות “הפורשים” ללא סייג, כולנו נגד הטרור, אבל אם הנוער מתחנך על־ידי העובדות האלה ולאורן, יש לחשוש מאוד לעתידו.

אנחנו חייבים להמשיך במאבק המר בכל התנאים ובכל הנסיבות, אבל לא על־ידי אותו שידוד המערכות שרבים מדברים עליו, כי אם על ידי טיהור המערכות ואחדוּת לוחמת בעד אידיאל גדול בדרכים נכונות ובחינוך מתאים, מבלי להרכין ראש.

הדרך שלנו ארוכה ואינה סוגה בשושנים. אנו מצוּוים על צבירת כוח ועל העזה גדולה, עלינו לצאת כעת בתביעה לריכוז הון גדול מאוד למפעלים גדולים.

כששבתי לארץ והתחילו מדברים אתי על עשרים וארבע נקודות חדשות, מפעל המחייב השקעה של 750 אלף לא“י, התחלתי מיד לטפל בדבר, פניתי ל”סולל־בונה" בקשר לעבודה ולחברת “מקורות” בקשר למהנדסי־מיִם, לחבר מומחים בקשר לחקלאות, כי אני חושב שזוהי הדרך. בזה צריך לרכּז את דעת הקהל העולמית, היהודית והלא־יהודית. ניהלתי משא־ומתן על גיוס הון גדול. הבאתי אתי לחוץ־לארץ את התכניות של ועדת התיכוּן אשר הציעה הגדלת המשק החקלאי ב־12 אלף יחידות נוספות, וניסיתי להשיג אמצעים. לא הצלחתי הפעם. אין פירושו של דבר שאי־אפשר להצליח בפעם אחרת. כאשר אמרתי בפאריס ובלונדון ובארץ, שעלינו להתבסס במאבקנו על המשק, ענו לי: בלי סבל ובלי קרבנות לא תיתכן מלחמה. כאשר אני מדבר על המשק אני מביא בחשבון את הסבל של אנשי המשק, ואנחנו חייבים להעריך את היכולת וכושר הסבל, כי זהו הכוח שעליו אנחנו מצוּוים להישען. אין מקום ליאוש ואין מקום ל“מסדה”. יש מקום להיאבקות ויש מקום לבניין.

עם הלוחם על עתידו ועל חירותו דרושה לו אמונה רבה והעזה רבה. נחוץ רצון ברזל ודרושה ידיעה ברורה שהוא הולך לקראת מטרה זו ואינו נתפס להרגשות בלבד. אנו חייבים לקרוא את עצמנו ואת מפלגתנו ואת ציבור הפועלים לדריכוּת ופעולה מתוך העזה ואמונה, משמַעת ואחריוּת.

תש“ז [”לבחינת הדרך", חוברת בהוצאת קבוצת חברים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל].

התפקיד שהוטל עלי הוא לסכם את העדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ולהשיב לשאלות בדבר הפעולות הכלכליות והכספיות של הסוכנות היהודית, בעניין התכנית הכללית שלנו לפיתוח כלכלי וכן בעניין התכנית למימון הפיתוח הזה.

את הטיעון שלנו ניתן לסכם כלקמן: העלייה היהודית יצרה בארץ־ישראל אפשרויות קליטה חדשות ונתנה דחף עצום לקידומה הכלכלי של הארץ כולה, לטובת כל תושביה; יצרנו ישוּת יהודית כלכלית איתנה המפרנסת את עצמה; עדיין עומדים אנו בראשיתו של תהליך הפיתוח בארץ־ישראל והארץ יכולה לקלוט מיליוני אנשים נוספים; תכניתנו לקליטת מיליון יהודים בעשור הקרוב, כפי שהוגשה לוועדת החקירה האנגלו־אמריקאנית, היא תכנית מעשית ואם נהנה ממידה סבירה של שיתוף פעולה בין־לאומי, אפשר יהיה לגייס את הסכומים הדרושים למימון קליטתם.

היתה לי הזכות להעיד בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית בעיקר בענינים הנוגעים לחקלאות. בעדותי נסיתי לציין בפירוט־מה, כי כמות אוצרות הטבע היסודיים של מים וקרקע בארץ־ישראל, אינה משמשת גורם המגביל את אפשרות קליטתם של עולים רבים וכי אפשר בנקל להכפיל, ויתכן אף לשלש, את היישוב החקלאי בארץ. הדברים הדרושים כדי לאפשר פיתוח חקלאי גדול זה הם – עלייה בקנה־מידה גדול ומדיניות פיתוח רחבת־אפקים שתקבע ותבוצע על־ידי השלטונות האחראים מתוך חזון, באומץ לב, ותוך תחושה של צורך דחוף. התפתחותה של חקלאות מודרנית תלויה בהרחבת השווקים העירוניים ולפיכך רואים אנו את התפתחותה הנוספת של החקלאות בארץ־ישראל כחלק בתהליך התקדמותה הכללי והכולל של הארץ.

האגדה על מחסור בקרקע

אפתח את דברי באגדה הנפוצה, כי ארץ־ישראל היא ארץ בה קיים מחסור בקרקע ועוד יותר מכך במים. התזכיר האחרון של ממשלת ארץ־ישראל על “האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל תחת שלטון המנדט”, קובע, בסעיף 26, כי תחת השלטון הבריטי בארץ־ישראל “המכשול העיקרי לתכנון בקנה־מידה גדול היה ונשאר חוסר הוַדאות לגבי מציאת קרקע, לא רק לצרכי התיישבות צפופה של תושבים חקלאים נוספים, אלא אף כדי לקיים בצורה נאותה את האוכלוסיה של היום. המצב לגבי אוצרות המים, אף הוא אינו ברור דיו”. אי־וַדאות ואי־בהירות אלה עדיין שוררים במוחה של הממשלה, וזאת לאחר 27 שנות שלטון בארץ. ייתכן, כי לא היה זה בלתי־סביר לצפות כי בהיותה כה בלתי־בטוחה לגבי אוצרות הקרקע והמים של הארץ, תנצל ממשלת ארץ־ישראל ב־27 השנים האחרונות, את משאביה במידה גדולה יותר מכפי שעשתה זאת, על מנת לבדוק בעיות אלו בדיקה יסודית, תחת להשאיר את הבדיקה הזאת בעיקר לטיפולם של גופים יהודיים – ציבוריים ופרטיים. מאידך גיסא, לא נמנעה הממשלה לעשות את האי־וַדאות הזאת למדיניות המשמשת מכשול בדרך להתקדמות כלכלית. למרות האי־וַדאות שבשיקוליה מלמדת הממשלה זכוּת על “הספר הלבן” בנימוק, כי “באזורים מסויימים לא היה מקום להעברה נוספת של אדמות ערביות לידי יהודים, בעוד שבאזורים אחרים יש להגביל את העברת הקרקע, כדי שהמגדלים הערביים יוכלו לקיים את רמת־חייהם הקיימת וכדי שלא ייוָצר בקרוב מספר רב של תושבים ערביים חסרי־קרקע… למעשה הוכיחה הסקירה על תנאי הצפיפות באזורים כפריים יהודים וערביים שנעשתה ב־1938, כי בכל האיזור הערבי קיימת צפיפות רבה, בעוד שאדמות בבעלוּת יהודית פרנסו מספר משפחות קטן יותר לכל אקר אדמה”.

בעדותי לפני הוועדה האנגלו־אמריקאנית דחיתי את הטענה הזאת לגבי השימוש בקרקע שבבעלות יהודית. אם נביא בחשבון רק את התושבים הכפריים, הרי שהיחס בין היישוב היהודי בארץ־ישראל ליישוב הערבי הוא של 1 ל־5, לעומת היחס של 1 ל־10 לגבי אדמה מעובדת. יתר על כן, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית לשנים 1944/45, היה היחס בין השימוש של היהודים והערבים באדמה המעוּבדת לגידול סוגי יבולים עיקריים (פרט להדרים) 1 ל־13, בעוד שהיחס בין ערך היבולים היה 1 ל־½4. היישוב הכפרי היהודי הוא, איפוא, צפוף פי־שנים מאשר היישוב הכפרי הערבי לכל יחידה של אדמה מעוּבדת והתפוקה היהודית גדולה פי־שלושה מאשר התפוקה הערבית לכל יחידה של אדמה מעובדת.

הנני קובע, איפוא, במצפון נקי: האמת היא כי ארץ קטנה זו יש בה קרקע ומים די הצורך לפרנס לא רק את האוכלוסיה של היום, כי אם אף מספר אנשים גדול פי־שניים, או שלושה. הנני קובע זאת על יסוד הנסיון ההתיישבותי שלנו במשך שלושה דורות ועל יסוד המחקר המדעי שעשינו ב־35 השנים האחרונות. כמובן, ארץ־ישראל, כמוה כארצות אחרות, אינה יכולה ואינה צריכה לייצר את הכל, אולם היא מייצרת בשפע כמה וכמה מצרכים שארצות אחרות יקבלום ממנה ברצון, תמורת מוּצרים שהיא זקוקה להם.

אזורי “הספר הלבן”

ה“ספר הלבן” חילק את הארץ לשלושה אזורים לפי עקרון הנוגד את ההסבר הרשמי הניתן לגבי הנימוקים להגבלות על העברת הקרקע: האיזור החפשי המקיף כ־5% משטחה הכללי של ארץ ישראל, כולל את האזורים הצפופים ביותר; האיזור המוגבל – (32%) והאזור האסור – (63%) הם אזורים הכוללים במידה רבה אדמות בלתי־מעוּבדות וכן אדמות שלפי הגדרת הממשלה אינן ניתנות לעיבוּד. מעניין לציין, כי רמת־החיים החקלאית באיזור הצפוף החפשי היא הגבוהה ביותר בקרב כלל היישוב החקלאי בארץ־ישראל. ממשלת ארץ־ישראל הגבילה, או אסרה העברת קרקע ופיתוח, דווקא באותם חלקי הארץ, בהם היה הפיתוח קטן ביותר. על המפגרים להישאר בפיגורם.

השטח הכללי של ארץ־ישראל המערבית הוא 26.4 מיליון דונם. כשליש משטח זה הם מדבריות בלתי־מיושבים שבחלקם הגדול לא נחקרו כלל. מיתר 17 מיליון הדונמים, קרוב ל־9 מיליון דונם הם אדמה מעובדת, אם כי חלק מזה לא בקביעות, וקרוב ל־8 מיליון דונם הם אדמה בלתי־מעובדת, שהממשלה סבורה כי אין היא ניתנת לעיבוד. הוכחנו מתוך נסיון ועל פי היקש סביר, כי שטח האדמה הניתן לעיבוד אפשר להגדילו במיליונים דונמים והם ישמשו מקור פרנסה לעשרות אלפי משפחות בחקלאות.

הכשרת הקרקע בנגב

ביקרתם בנגב וראיתם את הצורה הפרימיטיבית של העיבוד הקיים שם עכשיו, כן ראיתם את ראשית המאמצים שלנו להפוך את המדבר־למחצה לאיזור מפותח ביותר. הדבר מחייב חזון רב, כמובן שאין אנו יכולים לטעון, כי תמיד האירה לנו ההצלחה פנים. לאחר שלמדנו במשך שנים מהנסיון של שלושה יישובים נסיוניים, הקימונו בעשרת החדשים האחרונים גרעינים ל־13 יישובים נוספים. ניסינו ללמוד את תנאי האקלים, את אופן העיבוד הנכון ולהביא למקומות אלה מים. ראיתם את הסכר ואת מאגר המים ברביבים. היה זה נסיון שעלה ממון רב, כשם שכל נסיון חדש עולה ביוקר. אולם מבחינת מפעלי הפיתוח אשר יבוצעו שם בעתיד, מוצדק המחיר הזה הצדקה מלאה. בקרבת באר־שבע, במישור המתנשא ל־300 מטר מעל פני הים אנו מנסים עכשיו להנהיג שיטה אחרת של אספקת מים – שיטת המאגרים התת־קרקעיים. בהקמת מספר סכרים נמוכים אנו מנסים לעצור את הזרם המהיר של מי־השטפונות ולמלא את המאגר התת־קרקעי. הנסיונות הוכיחו, כי בשיטה זו אפשר לצבוֹר מיליונים מטרים־מעוקבים של מים. אנו מנסים להביא מים ממרחקים ואתם ראיתם את העבודה הנעשית בניר־עם ואת צינור המים שלנו, אשר בקרוב יתמשך על־פני מרחק של 164 קילומטרים. מחיר המים העולה על הממוצע מוצדק ביותר באיזור צחיח זה. המים יביאו ברכה לא רק ליישובים היהודיים, אלא לאיזור כולו וכבר עכשיו אנו מספקים מים לשכנינו הערביים.

בביקורים שלכם היתה לכם בלי ספק ההזדמנות לראות את מפעלי־ההכשרה שלנו בחלקים אחרים של הארץ. ראיתם, כי הצלחנו להפוך שטחים גדולים של אדמה גרועה לשטחים פוריים ביותר בארץ. המותר לי להזכיר, כי ממיליון דונם אדמה שנרכשה על־ידי היהודים במשך 25 השנים האחרונות יותר ממחציתם היתה מוחזקת כאדמה בלתי־ניתנת לעיבוד? השטח הכללי שהוכשר על ידינו עולה על 600 אלף דונם ואנו סבורים, כי אפשרויות גדולות יותר עדיין צפויות לנו בארץ זו. יותר ממחציתה של צפון ארץ־ישראל – כ־8 מיליון דונם – היא אדמת גבעות שרק כשני מיליון דונם מהם מעוּבּדים. לפי הסטטיסטיקה הממשלתית השיעור הנמוך הזה של עיבוד קרקע הוא תוצאה של הזנחה במשך מאות שנים; בשל עקירת היערות, מרעה בלתי־מבוקר ועיבוד בלתי־נכון, הפכו שטחים גדולים לאדמת סלעים וטרשים. האדמה עצמה פוריה ביותר. רבים משטחים אלה ניתן להחיותם ואני קובע זאת על יסוד ההישגים בין ביישובי־ההר שלנו ובין במשקים ערביים רבים. והנה כל השטח הזה הוא עכשיו חלק של האיזור האסור. אנו מאמינים אמונה שלמה כי “הספר הלבן” של 1939, על האיסורים וההגבלות של העברת קרקעות הכלולים בו היא מהלומה לא רק ליהודים, אלא שהוא משמש גם מכשול רב בדרך לפיתוחה של הארץ כולה.

האינטנסיפיקציה של החקלאות

עוד יותר משאלת שטח האדמה המעוּבדת חשובה בעיית השימוש הטוב יותר, הכלכלי יותר והאינטנסיבי יותר, באדמה. בעדוּתי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית סיפרתי על הפחתת יחידת הקרקע ביישובים שלנו מ־300 דונם למשפחה לפני שלושה דורות, עד ל־25 דונם אדמת שלָחין במשקים האינטנסיביים שלנו בימינו. הנסיון הראה, כי מבחינה חקלאית שווה דונם אחד אדמת שלָחין בצפון הארץ, בממוצע, ל־5 דונם אדמת בעל. לפי נסיוננו דרושה יחידת־משק לפרנסת משפחה: בעמקים מ־10 עד 12 דונם אדמת שלָחין וגידול פרי הדר, או למשקים שיוקמו בקרבת הערים ויגדלו ירקות לשיווק; 25 דונם אדמה שלָחין או 100 דונם אדמת בעל – למשק מעורב; באיזור ההרים 50 דונם, מהם שלושים אדמה עדית שהוכשרה ונוקזה, לגידול עצי־פרי, מספוא ירוק וירקות ו־20 דונם של אדמה בטיב פחות לגידול חרובים ומרעה מבוקר.

שכנינו הערבים שיפרו והגבירו את ניצול הקרקע, בעיקר, ב־15 השנים האחרונות, בהן חל גידול מהיר של המשק היהודי בארץ. לעתים קרובות בא השיפור הזה כתוצאה ישירה של האמצעים שהועמדו לרשותם בשל רכישת קרקע על־ידי היהודים. גורם מעודד אחר היו השווקים העירוניים של היהודים, אימוץ השיטות החקלאיות של היהודים והעזרה שניתנה להם מכספי משלם המסים היהודי. עובדה ראויה לציון היא, כי בעֵבר־הירדן שהיתה תחת אותו שלטון מנדטורי עצמו, אלא שהתיישבות היהודים שם נאסרה בעקבות החלוקה של 1922, לא הגיע הפלח הערבי להצלחה דומה, אף שהיו שם שטחי קרקע למכביר.

בהתאם למספרים הרשומים, ההכנסה הממוצעת של פלח ערבי גדלה מ־1931 עד 1939 בשיעור של 30% בערך (לא כולל ההכנסה ממשק ההדרים). ב־1945 (בלי להביא בחשבון את עליית המחירים של ימי המלחמה) היתה הכנסתה של משפחת חקלאי ערבי ממוצעת ב־50% גבוהה יותר מאשר ב־1931. תוספת זו היא תוצאה של שיפור באופן ניצולה של הקרקע ובדרכי ניהולו של המשק. הפלח הערבי גיוון את משקו והגדיל בהרבה את הייצור של ירקות, זיתים, פירות, ביצים ומספוא. כן הרוויחה הכלכלה החקלאית של הערבים במידה רבה מהתפתחות נוחה של המחירים בתקופת המלחמה. הייצור החקלאי של הערבים גדל בשנות המלחמה בשיעור של 15% בערך, אולם חלקו של הייצור שהיה מיועד לשיווק גדל עד 30% מכלל הייצור הערבי. המחירים של מוצרי החקלאות המקובלים במשק הערבי עלו בהרבה על שיעור עליית המחירים של המצרכים והסחורות שהחקלאי הערבי נזקק להם. בשל הפרש מחירים זה לטובת הפלח, נוסף לגידול הפריון, היה הפלח הערבי מסוגל להעלות במידה ניכרת את רמת־חייו ולסלק את החלק הגדול ביותר של חובותיו.

ההתפתחות שחלה בשמונה השנים האחרונות בחקלאות היהודית היתה גדולה יותר. גידול התפוקה של החקלאות היהודית (פרט לפרי־הדר) בשנות המלחמה במחירים קבועים, הגיע לשיעור של 110% בערך. גידול זה נמשך בשנתיים לאחר המלחמה והתפוקה עכשיו היא ב־140% גדולה יותר מאשר ב־1939. גידול זה בחקלאות היהודית נגרם על־ידי המשך האינטנסיפיקציה, גידול ניכר של שטחי הקרקע המוּשקים והקמת יישובים חדשים. מאז ראשית המלחמה הקימונו 94 יישובים חדשים, כולל 36 גרעינים של יישובים חדשים, שהקימונו ב־15 החדשים האחרונים.

מאז המלחמה עברו שנתיים והחקלאים היהודים והערבים כאחד, עומדים בפני בעייה קשה של הסתגלות והתאמה לשווקי העולם. הכלכלה החקלאית היהודית מושתתת בעיקר על ייצור מזון מוּגן. מחירי התוצרת הזאת עלו החל מראשית המלחמה ב־360% בערך. בשנה האחרונה חלה ירידה קטנה במחירי התוצרת החקלאית היהודית ובאותו פרק זמן חלה עלייה מסויימת בהוצאות הייצור. החקלאות היהודית המייצרת כ־75%–80% לצרכי שיווק, תלויה מידה רבה במספוא מיוּבא. מחירי המספוא עלו במידה רבה גם בשנה האחרונה. כתוצאה ממדיניוּת הממשלה אנו נאלצים לקנות את המספוא הדרוש לנו בעיקר בארצות המזרח התיכון, שם המחירים גבוהים מאוד. אנו משלמים פי־שלושה מששילמנו לפני המלחמה עבור גרעינים. החקלאות היהודית עומדת בפני בעייה קשה של שכר עבודה גבוה, כתוצאה מיוקר המחייה ומחוֹסר עובדים. הגדלת העלייה תקל על שוק העבודה ובתוספת ייבוא מוגבר של מספוא זול יותר, נוכל, לאחר תקופת מעבר קשה, להתאים עצמנו למחירים הקיימים בשווקי העולם, כשם שעשינו זאת לפני המלחמה.

אולם בעיית שידוד המערכות בחקלאות תהיה קשה לא פחות גם לערבים. מחירי התוצרת הערבית גדלו מאז המלחמה אף בשיעור גדול יותר ממחירי התוצרת היהודית ועלו למעשה ב־460%. המשק הערבי מבוסס במידה גדולה יותר מהיהודי על יבולי גרעינים ובבוא היום כאשר הביקוש יפחת, יצטרכו גם מגדלי התבואה להתאים עצמם למחירי השוק העולמי. לפני המלחמה לא יכלו מגדלי הדגן הערביים לכסות את הוצאותיהם מהכנסות משקיהם והיו נאלצים להיכנס בחובות, או לחפש מקורות הכנסה חדשים בעבודות חוץ. לדעתנו הדרך היחידה הפתוחה בפני הערבים להימנע לאחר המלחמה משקיעה בחובות ובעוני, הוא שיפור שיטות החקלאות, השקייה נוספת והרחבת השווקים העירוניים.

ממשלת ארץ־ישראל מדגישה את המכשולים הרבים בדרך לפיתוח מהיר. אין כל ספק, כי קיימים מכשולים, אך מקורם אינו המחסור במקורות טבעיים, אלא הם נובעים קודם כל מהשיטה הנוכחית של חכירת קרקע, מחוסר חינוך והכשרה ולבסוף מחוסר הון. כל המכשולים האלה מחייבים תכנית פיתוח נועזה. שיטות חכירת הקרקע והפיצול הקיצוני של החלקות מחייבים רפורמה קרקעית כוללת ודחופה. את המחסור בהון אפשר למנוע על־ידי עלייה יהודית נוספת ואשראי חקלאי נוסף: אפשר ליצור אפשרויות שיווק בהעלאת רמת־החיים ובהגברת העליה היהודית. אפשר לסַפּק מי־השקיה תמורת קרקע. על הממשלה להתערב במצב, להדריך ולתכנן. אני מצטער לקבוע, כי הנסיון שלנו במשטר הקיים היה מאכזב מאוד. ממשלת ארץ־ישראל חסרה דמיון, כוח החלטה ועניין בפיתוח כלכלי. מטרת ההתערבות של ממשלת המנדט בעניינים הכלכליים היתה בעיקר בשמירה על ה“איזון”. לא פיתוח, כי אם הגבלות, והנפגעים מכך היו היהודים והערבים גם יחד.

אוסיף הערה אחת לגבי הבעייה החשובה ביותר של חכירת הקרקע. ירשנו את השיטה המפגרת הזאת מהמשטר העותומני. בתורכיה עצמה כבר בוטלה השיטה הזאת, אך בארץ־ישראל היא עדיין בתקפה. הפקיד הממונה על ההתיישבות אינו רשאי להתאים ולחלק מחדש את האדמות כדי לשפר את תנאי החקלאות. הוא רשאי לטפל אך ורק בזכויות הבעלוּת.

אגדת המחסור במים

לפני כ־40 שנה, ב־1908, התחילה ההסתדרות הציונית בפעולת התיישבות בארץ־ישראל. אותם הימים לא היתה כאן אף באֵר מודרנית אחת. כעבור 15 שנה הגיע כלל השטח המוּשקה לכ־30–40 אלף דונם. וכיום ל־450 אלף דונם. פירושו של דבר, כי ב־25 השנים האחרונות הוא גדל יותר מאשר פי עשרה. אולם אנו בטוחים, כי ניתן להגדיל את השטח המוּשקה לפחות פי־שמונה. אנו רק בתחילת הדרך. גילוי־מים הוא לדעתנו התגלית הגדולה ביותר שנעשתה אי־פעם בארץ־ישראל.

בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית עמדתי באריכות על בעית ההשקייה והסברתי את דרכי העבודה של חברות המים שלנו ואת התכניות שהוכנו על־ידי מומחים מקומיים ואמריקאיים, ובייחוד את התכנית הכוללת שהוכנה על־ידי חברת הייס־סאווג‘. מר הייס הוא מהנדס השקייה ידוע בארצות הברית, בעל נסיון רב ואילו מר סאווג’ אולי יאה לו התואר של מהנדס ההשקייה החשוב ביותר בימינו. שמעתי, כי אחדים מפקידי המים של ממשלת ארץ־ישראל חולקים על אי־אלו פרטים בתכנית הייס־סאווג‘. לפני 15 חדשים הצענו לקרוא לוועידת שולחן עגול, בה ייפגשו המומחים האמריקאים ופקידי המים של ארץ־ישראל, על מנת לברר את חילוקי־הדעות ביניהם. אחדים מחברי הוועדה האנגלו־אמריקאית שמעו את הסבריהם של הא"א הייס וסאווג’. נציגי הממשלה לא הופיעו לאותה פגישה ועד היום נשאר רוב הביקורת של הממשלה בגדר סוד. נראה לי כי השלטון המנדטורי בחר בדרך משונה מאוד לדון בבעייה מדעית וטכנית שהיא בעלת חשיבות עליונה לפיתוח הארץ.

המכון שלנו לחקר החקלאות ברחובות ערך בעקבות התכנית של הייס־סאווג' חישובים מפורטים יותר לגבי הצורך האקטואלי במים, לפי האזורים השונים ולפי סוגי הגידולים. הוא הכין תכניות גידול בהתאם לטיב הקרקע ותנאי האקלים בחלקים השונים של הארץ והגיע למסקנה, כי באותה כמות מים שעליה מדבר מר הייס ניתן להשקות שטח נוסף של כ־800 אלף דונם ועל־ידי כך להביא את כלל השטח הניתן להשקייה ל־3,3 מיליון דונם. בהתאם לתכנית זו יכולים לקום קרוב ל־120 אלף יחידות־משק אינטנסיבי ופירושו של דבר – הכפלת היישוב החקלאי של ארץ־ישראל. אנו מעריכים, כי כיום יש בארץ־ישראל קרוב ל־85 אלף יחידות משק של ערבים וכ־15–16 אלף יחידות של יהודים.

כדי לצמצם את שטח חילוקי־הדעות ולהסביר את אפשרויות הפיתוח הגדולות הטלנו על המכון לחקר החקלאות להכין תכנית נוספת, כחלק מתכניתו הכוללת של מר הייס, שתהא מיוסדת על כמויות המים שאין קיים כל ספק לגבי האפשרות להעמידן לצרכי השקייה ואין כל ערר להשתמש בהן מבחינת המחיר. לאחר בדיקה קפדנית של הקרקעות, השפעת האקלים, כמות המים המצויה, השיטות החקלאיות ודרישות השוק – נבחרו 11 מחוזות חקלאיים המשתרעים על פני איזור פיתוח של ½2 מיליון דונם (שטח שיעוּבּד כולו בהשקייה ובצורה אינטנסיבית). החלק הגדול של השטח (כ־½1 מיליון דונם) נמצא במישור החוף ולשם השקייתו דרושים מיליון מטר־מעוקבים של מים. יתרת איזור הפיתוח כוללת את העמקים בפנים הארץ – עמק החולה, עמק יזרעאל ואחרים. עמקים אלה משתרעים על שטח של כמיליון דונם וכדי להשקותם דרושים כ־600 מיליון מטר מעוקבים מים. התכנית המצומצמת הזאת מבוססת על כ־60% בלבד מאדמות העמקים שאפשר להשקותן ועל כמויות מים שלפי הערכה קפדנית ביותר ניתן לספקן ממקורות המים בארץ.

איזור הפיתוח הנידון בתכנית אחרונה זו כולל כיום 45 אלף יחידות חקלאיות של יהודים וערבים ביחס ממוצע של 1 ל־2. התכנית מביאה בחשבון הקמת 50 אלף משקים חקלאיים נוספים באותו איזור עצמו, ובאופן זה יחיו בו 25–30 אלף משפחות שתעסוקנה בעבודות כפריות אחרות. השוואה של ערך התפוקה החקלאית באיזור הנדון (במחירים שלפני המלחמה) לפני הפיתוח ואחריו, מראה בבהירות את השינוי שיחול באיזור. בעוד שהערך הנוכחי של תפוקת החקלאות באיזור הוא בערך 5 מיליון לירות, הערך המשוער של התפוקה בעתיד יהיה קרוב ל־18 מיליון לירות במחירים קבועים. בסקטור היהודי שואפת תכנית הפיתוח, בעיקר, להגדיל את מספר המשקים, מאחר שעקרונות האינטנסיפיקציה והגיווּן נהוגים בו גם עכשיו.

אנו סבורים, כי יש סכנה בדבר אם בתכנון השיפורים בחקלאות מתעלמים מגורם השיווּק. התכניות שלנו ערות ביותר לבעיות המחיר ומשום כך עלינו להדגיש, כי קיומם של מספר צרכנים חדשים הוא תנאי מוקדם לניצולם המלא של מקורות החקלאות בארץ־ישראל. פיתוח חקלאי מודרני תלוי בפיתוח עירוני, ומשום כך אמרתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית, כי כל הדיון בעניין כמות המים אינו נוגע כלל להצעתה הנוכחית של הסוכנות היהודית בדבר עלייתם של המיליון הראשון של יהודים. אפילו התכנית המצומצמת שנערכה על־ידי תחנת־הנסיון החקלאית מושתתת על שטח נוסף של אדמה מושקה העולה על הדרוש כדי להיענות לצרכים החקלאיים של עלייה יהודית נוספת בשיעור של מיליון נפש. כפי שמראה התזכיר שלנו שהוגש לוועדה האנגלו־אמריקאית, שטח האדמה המושקית הדרוש לאוכלוסיה יהודית נוספת של מיליון עולים, היא בערך מ־650 עד 700 אלף דונם וכמות המים הדרושה היא בערך 450 מיליון מטרים־מעוקבים. כמויות אלו של מים וקרקע הן בלי ספק בנמצא. אין כלל ספק בדבר, כי בארץ־ישראל יש הרבה יותר קרקעות ומים מכפי שדרוש לעלייה יהודית של מיליון נפש.

קליטת מיליון עולים

עמיתי, מר ברנשטיין¹, הסביר לכם את אפשרויות הפיתוח של התעשייה. תעשייה וחקלאות הן שתי אבני־יסוד עליהן השתתנו את תכניתנו לפיתוחה הכלכלי של הארץ ולקליטת מיליון יהודים. ערכנו את התכניות לקליטת מיליון יהודים בעשר שנים על יסוד הנסיון בעבר, מחקר ותכנון. אנו יודעים, כי נסיון החיים יהיה שונה מזה שאנו מביאים בחשבון אפילו בתכניות הזהירות ביותר שלנו, ובהתאם לכך גמיש גם התכנון שלנו.

ממשלת ארץ־ישראל מגלה חוסר כל הבנה בגורמי היסוד של עבודתנו בארץ שעה שהיא מאשימה את השיטה הכלכלית של היהודים בגזענות קיצונית. כן עוסקת היא בהטלת דופי חסרת־יסוד, שעה שהיא קובעת “כי אין זה מתקבל על הדעת, כי חברה תרבותית המורכבת מקבוצה מעודפת מצד אחד, ומחוטבי־עצים ושואבי־מים מצד שני, תקום בכוונה תחילה בהתאם להסכם בין־לאומי”. חברה מפולגת לפי קווים לאומיים לבעלי־זכות עדיפוּת ולמנוצלים היא בדיוק הדבר אותו ניסינו, ואף הצלחנו, למנוע. אנו היהודים חוטבים בעצמנו את עצינו ושואבים בעצמנו את מימנו.

אין להבין את בעיית ארץ־ישראל (ואת הציונות) בלי להבין את תפיסתנו, כי ארץ־ישראל אינה רק מקום מקלט לפליטים, כי אם המקום בו יקום מחדש הלאום היהודי. עלינו לעשות את מלאכת הבנייה הלאומית שלנו במו ידינו. הבית הלאומי שלנו אינו יכול להיבנות על־ידי ניצולו של עם אחר. המדיניוּת של הממשלה נובעת מהנחות מוטעות לחלוטין ועלולה להיכשל שעה שהיא מעלה על הדעת כמטרה סופית ארץ־ישראל אחידה, ולא שיתוף פעולה בין שני עמים שווי־זכויות, שני לאומים – יהודים וערבים. מצדנו לא יחסרו הרצון והמאמצים להגיע לשיתוף פעולה, אולם אך ורק על בסיס של קיום לאום יהודי בארץ־ישראל. המדיניות של הממשלה לא עודדה את ההתפתחות הזאת. לכל היותר שמרה הממשלה עקרונית על נייטרליוּת לגבי המאמצים שלנו, אך למעשה שמה לעתים קרובות מכשולים על דרכנו.

בעדותו הסביר מר [דויד] הורוביץ את הרכב העסוקים של התושבים היהודים בארץ־ישראל. כ־47% עסוקים בתעשיות ראשוניות ומשניות וקרוב ל־53% בעיסוקים מדרגה שלישית. אנו היהודים לא נסינו לחדור לכלכלה הערבית הקיימת. יצרנו מציאות חדשה, דומה פחות או יותר לדוגמת חיי הכלכלה במערב. מבחינה כלכלית אנו כבר, כפי שהגדיר זאת מר שרתוק (שרת), עם בהתהווּתו. תכניות עשר השנים הבאות מבטיחה התפתחות נוספת ומהירה יותר של המגמות הקיימות.

אנו מאמינים, כי היסודות הכלכליים והסוציאליים שהונחו על ידינו איתנים הם. וכי קיימות אפשרויות להתרחבות גדולה, בתנאי שייוָצרו התנאים המתאימים. אנו מתחזקים באמונתנו זו על סמך הנסיון של ההתפתחויות שחלו בארץ לאחר סיום המלחמה. שנתיים בלבד חלפו מאז נסתיימו פעולות האיבה. היה עלינו לעמוד בפני כמה וכמה בעיות קשות. כארצות אחרות שהיו נתונות למאמץ המלחמתי, עמדה גם ארץ־ישראל בפני המשימה הכבירה של העברת כלכלתה מתנאי מלחמה לצרכי השלום. אולם המשימה שעמדנו בפניה לא היתה מוגבלת אך ורק לשמירה על האיזון הכלכלי ולקיום רמת־החיים של עמנו. הכלכלה שלנו היא דינמית ומתפשטת והיא נשלטת על־ידי מטרה ברורה של קליטת עולים חדשים. בשנים 1945/46 נקלטו בארץ בהתאם למכסות העלייה של הממשלה, 36 אלף עולים יהודים ותפקיד זה בוּצע בהצלחה, בנוסף לקליטתם מחדש של כמעט 26 אלף יהודים, גברים ונשים, ששוחררו מהצבא. התאמתה של כלכלת ארץ־ישראל לצרכים אלה חלה בתנאים פוליטיים עוינים, שהדיהם מורגשים גם בחיי הכלכלה של הארץ – הגבלת העלייה, טרור, פעולות עונשין, משפטי מוות, החרם הערבי, העוצר.

יתר על כן, בעוד אשר בארצות אחרות היה השיקום בתקופת המעבר מתפקידה העיקרי של הממשלה וכל מאמציה של הממשלה היו מכוּוָנים לקראת מטרה זו, היתה הממשלה כאן אדישה מאוד לבעייה זו וריכזה את פעולותיה בעיקר במניעת העלייה ובקיום הסטטוס־קווֹ הפוליטי. לא מדיניות סחר־החוץ של ממשלת ארץ־ישראל, אף לא מדיניות מטבע הזר, נוּהלוּ לאור המטרה של קידום הפיתוח הכלכלי של הארץ וביצוע המטרות שלשמן הופקד המנדט בידי הממלכה המאוחדת. שיקולים אחרים לחלוטין קבעו את מדיניוּתה. כתוצאה מכך היה עלינו לפעול בתנאים של הוצאות גבוהות ללא כל צורך. היה עלינו לבצע את התפקידים שלנו לפיתוח כלכלי במסגרת של משק בלתי־מאורגן, בו שררה מידה בלתי־הכרחית לחלוטין של אינפלציה, אשר יצרה מעגל קסם של עליית שכר ומחירים. למרות קשיים אלה, הכרחיים ובלתי־הכרחיים, הצלחנו במידה רבה וניסינו להוכיח את הצלחתנו בתזכיר על “השיקום בארץ־ישראל” שהוגש לכם. הכלכלה שלנו מוסיפה להתפתח, אם כי תוך שינויים מסויימים וזאת הודות להתאמת התעשיות הצבאיות לצרכים של ימי שלום; החקלאות והבנייה שנפגעו קשה על־ידי המלחמה מתפתחות במהירות, החקלאות המעורבת לענפיה השונים מתרחבת והולכת. אפילו בשנים הקשות הללו חיזקנו והרחבנו את עמדתנו הכלכלית ובהתאם לכך גוברת גם אמונתנו בסבירוּתה של תכנית הפיתוח הגדולה שלנו.

שיתוף פעולה בין־לאומי

בעיית השיתוף הבין־לאומי נדונה כתמיד בקשר עם ההצעה לקליטת עולים יהודים. ממשלת ארצות־הברית הבטיחה לתרום את חלקה. בביקורי האחרון בארצות־הברית דנתי שוב באפשרות לקבל מילווה בין־לאומי, בהנחה כי תתקבל החלטה פוליטית רצויה. בביקורי זה התחזקתי בהערכתי את ההשתתפות של הון יהודי פרטי בבניינה של ארץ־ישראל; העניין שיהדות העולם מגלה בארץ־ישראל הוא עצום. אני מצטער לומר, כי תוצאות פעולתנו בענין שילומים היו מוצלחות פחות; לפי שעה הובטחו רק עשרות מיליוני דולרים אחדים לארגונים יהודיים לצורך יישובם ושיקומם של הפליטים היהודים, בעוד שהערכתנו את שווי הרכוש היהודי הנגזל מגיעה לביליונים דולרים.

השנה האחרונה היתה שנת ברכה לקרנות הציוניות. ההוצאה הכללית של הגופים היהודיים העיקריים במשך התקופה מ־1917 עד אוקטובר 1945 הגיעה לסכום של 45 מיליון לא“י. מאוקטובר 1945 עד ספטמבר 1946 הוציאו אותם גופים עצמם בארץ־ישראל 12 מיליון לא”י נוספות וההוצאה הכללית של גופים אלה מגיעה איפוא ל־57 מילין לא“י. מסכום זה הוצאו 21 מיליון לא”י לרכישת קרקע ולהתיישבות חקלאית; יותר מ־10 מיליון לצרכי חינוך ופעולות תרבות; קרוב ל־½5 מיליון לצרכי עלייה; קרוב ל־5 מיליון לצרכיהם של מוסדות לאומיים, דתיים ותרבותיים; קרוב ל־5 מיליון להתיישבות עירונית, לצרכי מסחר ותעשייה והשקעות עירוניות; כ־4,6 מיליון למוסדות בריאות ושירותים סוציאליים; כ־3,25 מיליון לעבודות ציבוריות, לצרכי עבודה ושיכון וקרוב ל־2,6 מיליון להוצאות מינהל ושונות. ההכנסה של הגופים האלה הגיעה לסכום של 53 מיליון לא“י ומסכום זה הכניסה הסוכנות היהודית והמכשיר הכספי שלה – קרן־היסוד – 26,5 מיליון לא”י והוציאה 29 מיליון. הסוכנות היהודית הוציאה סכום של כ־9 מיליון לא"י לצרכי חקלאות בלבד.

בנוסף להון זה, שהובא לארץ על־ידי המוסדות היהודיים העיקריים (קרוב ל־10% מסכום זה נאספו בארץ־ישראל עצמה) הובאו לארץ כ־125 מיליון לא"י על־ידי בעלי־הון יהודים פרטיים וחברות. מסכום זה הובאו קרוב ל־4/5 בתקופה שבין שתי המלחמות.

היתרונות של הערבים

אַטעה את הוועדה אם אגרום לכך כי ייוָצר אצלכם הרושם כי ההון הרב אשר היהודים הביאו לארץ־ישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות שרת רק את מטרות היהודים. נהפוך הוא. הזרמנו הון ניכר ליישוב הערבי. בשנת הכספים האחרונה 1946/47 הזרמנו ליישוב הערבי כ־8 מיליון לא"י באמצעות אוצר המדינה בלבד. אם כי בשנים האחרונות גדל במידה ניכרת עשרם של הערבים, הוסיף לעלות חלקם של היהודים בסכום המסים הכללי. ב־1946/47 הגיעה תרומת היהודים להכנסות הממשלה לסכום העולה פי שלושה על זה של הערבים. אפילו הערבים העשירים ביותר אינם משלמים אלא מסים מעטים בלבד. תרומה כספית זו של היהודים היא שאיפשרה לערבי ארץ־ישראל לקבל שירותים סוציאליים (חינוך, בריאות וכו') ברמה גדולה בהרבה מזו שבארץ ערבית כלשהי. אנו מצפים, כי ככל שתתקדם תכנית הפיתוח שלנו, נוסיף להביא טובת הנאה כספית וכלכלית לשכנינו הערבים.

צרכיהם של העולים החדשים

בהודעתה ממליצה הממשלה “על רצון של כל אחד לתרום לפי אמצעיו הוא ולפי צרכיו של הזולת”. אנו מקבלים המלצה זו כעיקרון כללי. אולם יש צורך בהערכה הוגנת של אמצעים וצרכים כדי שנוכל להשתמש בעיקרון זה שימוש צודק. אנו היהודים צריכים תמיד להביא בחשבון לא רק את הצרכים של התושבים הקיימים בארץ־ישראל (וגם בקרב העדה שלנו יש מקופחים רבים), אלא גם את צרכי עמנו בחוץ־לארץ. לפי סטטיסטיקה רשמית, מבין 7851 עולים יהודים שעלו בשנת 1946, רק עשרה אנשים עם שני בני משפחה הביאו עמם כל אחד 1000 לירות או יותר; לפני המלחמה קרוב ל־28% מבין העולים היהודים שהגיעו לארץ היו מהסוג שקוראים לו “בעלי־הון”, ואילו כיום מגיעים 99% של העולים לארץ חסרי כל. אלה הם קרבנות המלחמה ורדיפות הנאצים. עלינו לדאוג לשיקומם האנושי ולקליטתם הכלכלית. הנימוק לאוסף כספים רב בקהילות היהודיות בכל הארצות הוא לאפשר את יישובם של העולים החדשים ולהרחיב את כלכלת הארץ במטרה שיוכלו להיקלט בה עולים נוספים, ולא כדי לתמוך בתושבים המבוססים של ארץ־ישראל. אלה הם הצרכים העומדים לנגד עינינו בראש וראשונה.

אין אני מתעלם מעצמת הבעיה הכספית שאנו עומדים לפניה בשנים הבאות, אולם אין לראות בבניינה של ארץ־ישראל בעייה כלכלית וכספית בלבד. זוהי בעייה אנושית גדולה לכל עמי העולם, ולנו זוהי שאלת תחייתו והישארותו בחיים של העם היהודי, ומיהו המסוגל להעריך את מחיר קיומו של עם מן העמים?

העֵדוּת הכלכלית של הסוכנות היהודית ניסתה להראות לכם את הישגי היהודים בארץ־ישראל ואת האפשרויות הצפונות בארץ זו. זוהי ארץ קטנה, אולם שעה שכל העולם היה קטן מדי בשביל היהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים, היתה ארץ־ישראל גדולה די הצורך כדי לשמש להם מקלט ובית. ארץ־ישראל היא ביתנו, ביתנו האחד והיחיד, היהודים זקוקים לארץ־ישראל וארץ־ישראל זקוקה ליהודים.

אני מקווה, כי בביקוריכם בארץ תוכלו לעמוד על רוחם של האנשים שמאחורי ההישגים האלה. היה עלינו להתגבר על קשיים עצומים. רק האמונה בתחייה לאומית ובכלכלה דמוקרטית עמדה לנו להתגבר על הקשיים האלה. אני אבקש רשות לסיים את עדותי באותן המלים בהן השתמשתי בעדותי בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית: “השיבו לנו את האֵמון באנושות ובאחריות בין־לאומית. אנו זקוקים לאֵמון זה, כדי לחזק אותנו במאמץ שאין שני לו, להחיות ארץ טובה אבל מוזנחת ואת שארית הפליטה של עם עתיק יומין. הארץ והעם קשורים ודבוקים זו בזה”.

[הרצאה בפני ועדת החקירה של או"ם, 6 ביולי 1947].