א.    🔗

פעם אמר רבי נחמן לתלמידיו: “מהניגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף־על־פי שאני על־פי־רוב בעצבות, אין אתם צריכים ללמוד מזה”¹. מי שהזהיר תמיד על השימחה, מי שציווה להתרחק מיגוני־נפש בתכלית הריחוק, מי שהורה תמיד, שהמרה־השחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלימד ש“עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השימחה בו, יתברך”², הוא עצמו היה מלא יגון וענן מכסה את פניו.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סיבת יגונו, אמר, שהוא מהלך במקום־שממה ועליו לקצץ אילנות הגדילים שם אלפי שנים, לקצץ ולחזור ולקצץ, עד שתהא הדרך כבושה לרבים…

ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית לו בירושה מזקנו הבעש“ט, והבעש”ט הוא ממשפחת דוד המלך ע"ה שצעק תמיד לה' מלב נשבר ונידכה.

והיה הצדיק מבּרסלב בין בני־אדם כאבל בין חתנים, כי דמיונו צייר לפניו את כל הרעות והיסורים, אשר יסבול איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכול לשכוח אף רגע, שכל שימחת בני־אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים אנחות, אסונות ופגעים.

“כל בני העולם, – אמר רבי נחמן לתלמידיו, – מלאים יסורים ופגעים, ואפילו הגבירים הגדולים והשרים מלאים כּעס ומכאובים, מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו יסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות־מלכים; אם נסתכל בו היטב, הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה בכמה מיני אופנים ועניינים”³.

ואת השקפתו על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון: “הנה הכל אומרים, שיש עולם הזה ועולם הבא, ואפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, אך בכאן נראה שהוא גיהינם”⁴).

העולם שלפנינו, בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו, הוא עמק הבכא, תהום צער־בלי־קץ. וחוכמת אדם מה היא?

“הם חכמים גדולים, – היה אומר, – והם חושבים וחוקרים בחוכמתם, איך לעשות כלי־זין נפלא, שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת”⁵

ונוסף על הצער הרגיל, ישנו גם צער רוחני, הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח, גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף־על־פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמיתי הם בבחינת “וטוב־לב משתה תמיד”, שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה' הטוב והמיטיב, בכל זאת, הדברים אמורים במאמינים הפשוטים, ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר' נחמן.

“יש שיש לו יסורים מעצמו, – אומר ר' נחמן, – ויש שיש לו יסורים משכניו, ויש שיש לו יסורים ממשפחתו, ויש שיש לו יסורים מעירו, ויש שיש לו יסורים מכל העולם”⁶.

 

ב.    🔗

ואולם מלבד הצער העולמי, – או ‘יסורים מכל העולם’, כפי ביטויו של רבי נחמן, – הממלא את לב כל גדול־הרוח, יש צער עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ האדם לפתור את חידת־החיים, להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, לשמוע תשובה ברורה על השאלות המענות אותו, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדריגה למדריגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעויות גסות, בחטאים גדולים וקטנים. רואה הוא למגינת־לבו, כי עדיין עומד הוא בחוץ, כי עדיין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדיין אינו משיג כלום. עדיין הוא בשר־ודם בעל נטיות טיבעיות, ורבות בו מידות לא־טובות ותכונות לא־טובות.

המאמין רואה בזה, על־פי דרכו, כאילו דוחפים אותו לחוץ, כאילו מרמזים לו מן השמיים שאין חפץ במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו לאלוהי מרום. חטאו כאילו רב כל־כך, עד שאין העליונים חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה ומגרשים אותו מן ההיכלות, למען לא יראה את גינזי־המלך, מלכו־של־עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטיבעו דק יותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול יותר להיענות ולהצטער על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור העליון.

וזוהי צרת ה’מרה־שחורה', שעליה ידוּבּר כל־כך הרבה בסיפורי רבי נחמן ותלמידיו.

רבי נחמן מצווה לתלמידיו ללחום ב’מרה־שחורה' עד רידתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השורש, ואולם היא, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובליבות גדולי תלמידיו גם הם.

רבי נתן, תלמידו של ר' נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה’מרה־שחורה' שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב“ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השימחה; שהכל טוב ו”כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". בכל זאת הוא מקבל מבנו שוב ושוב מכתבים מלאים התאוננות מרה: רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול ⁷.

המרה־השחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל אחד לפי שיעורו ומידתו. בליבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה מסויימת ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, מן הפגימות הנגרמות על־ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדיין רבה הדרך אל השלימות. ואולם בליבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בליבות תלמידיו.

כי בלב רבי נחמן, עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו, שרר הצער של האדם הדתי העליון.

 

ג.    🔗

כלל גדול הוא: כשאדם לוחם באיזו דיעה, תכונה או מידה כל ימי חייו, ובהתרגזות רבה ומרירות עצומה, אות הוא, כי הדיעה, התכונה או המידה ההיא יש לה מקום גדול בלב הלוחם עצמו, אלא שדיעה, תכונה או מידה עוד יותר חזקה נלחמת עימה ומתגברת עליה תמיד.

רבי נחמן נלחם כל ימי חייו בחקירה במופלא. אין מאמר ממאמריו, אין שיחה משיחותיו, אין תורה מתורתיו שלו יהיו מכוונים נגד הפילוסופיה והחקירה. החקירה היא אויבו הגדול ביותר.

כשאנו נלחמים באיזו תכונה, המתנגדת לנו והזרה לנו בעצם, או גם ידועה לנו מעט, הננו נלחמים במנוחה ועורכים דברינו בסדר ועמלים להבינה, כדי שנוכל לסותרה. ואולם, כשאנו נלחמים באיזו תכונה הקרובה לנו מאד, אלא שאנו מתנגדים לה מאיזה טעם שהוא, אנו לוחמים בקצף ובהתמרמרות. חפצים אנחנו להתחזק, לכבוש דבר־מה, לעצור בעד דבר־מה המתפרץ לצאת. בקירבנו צועק דבר־מה ואנחנו מתאמצים בכל כוחנו לשתיקו. אנו חוגרים שארית כוחנו, הננו קוראים לכל חלקי האון שבקירבנו, כי יילחמו בדבר ההוא, אנו מתנפלים בשצף־קצף למען תקל המלחמה.

כזאת היתה מלחמת ר' נחמן בחקירה.

כשסיפר בנו של רבי פנחס מקוריץ לאביו, שהשאיל לאיש את הספר ‘מורה נבוכים’, גער בו אביו ואמר: “סיפורי הרמב”ם, כשהם בבית, מכניסים יראת־שמים בלב האדם"⁸.

ואולם רבי נחמן אסר את סיפורי־המחקר איסור גמור, וביחוד את סיפורי הראב“ע והרלב”ג ואת הפירוש ‘מרגלית טובה’ על האבן־עזרא⁹.

כנראה ידע אותם והבין בהם יותר מדי…

 

ד    🔗

היה ר' נחמן עוסק הרבה בסיפורי־המחקר – על כך יעידו תלמידיו במפורש, אלא שהם אומרים: לו נאה ולו יאה!…

“הצדיק, שהוא בבחינת משה־משיח, – הם אומרים, – צריך לעיין דווקא באלו החוכמות, כדי שיוציא את הנשמות הנבוכות משם”.

ועיונו של ר' נחמן בסיפורי החוקרים לא היה מעין עיונם של הדרשנים, שעיינו ב’מורה' וב’עקידה' לפנים, כדי להשתמש בהם לצורכי דרושיהם, אף לא עיונם של החקרנים ממין ידוע, שהחקירה היא מין פילפול – כי אם עיון גמור ועמוק.

ולא רק בסיפורי הרמב“ם, הרלב”ג והראב"ע עיין בשום־לב, כי אם גם בסיפורי התכונה ובסיפרי חוכמת הטבע.

והעיון לא היה עיון לפרקים, כי אם עיון תמידי, הגייה תמידית, לימוד תמידי.

ומה שנפלא בעיני הוא, כי ידע רבי נחמן גם את המסקנות החדשות של חכמי־הטבע, שלא נזכרו כלל בסיפרי הטבע בלשון הקודש, שהיו בימיו.

אין זאת, כי אם קרא בסיפרי העמים (אף שתלמידיו לא הזכירו על אודות זה דבר), או כי ‘קלי־עולם’¹⁰ שהיה אוהב לשוחח עימהם, היו מוסרים לו ראשי־פרקים בתורות החדשות של חכמי־הטבע¹¹.

בתומו ובאמונתו הרבה מאד, היה מתפלא ותמיה, מאין נכנסים לליבו הספיקות המרים וההרהורים הרעים, והיה מתמרמר ומצטער על זה, ובא לידי החלטה, שהמחשבות הרעות באות אליו כדי להעלותן, או שלא מחשבותיו הן, כי אם מחשבות של אחרים.

“כל התהוות מעשי בראשית – אומר רבי נחמן – היתה רק בשביל שציפה השי”ת, שיהיו אנשים, שיהיו להם יסורים בענייני האמונה הקדושה, מחמת הבלבולים והכפירות העולים על מחשבתם ר“ל, והם יתגברו כנגד אלה המחשבות ויתחזקו באמונה”¹².

כדברים האלה יוכל לדבר רק האיש, שסבל הרבה מחמת ‘הבלבולים והכפירה’, עד שעלה בידו להכניעם.

יש – אומר רבי נחמן – שנכנס בחינת מצח הנחש, שורש חוכמת הטבע, בתוך החכם־שבקדושה, וחוכמה זו של מצח הנחש מתחלת לכנוס עמו מעיון לעיון, עד שנכנס בעיון דק מאד, עד שרוצה להטיל פגם, ח“ו, בשורש הרצון ולכפור שם, ח”ו, כאלו אין רצון כלל ח"ו¹³.

מי שקרא ועיין בסיפרי תלמידי רבי נחמן ויודע, שהיה ר' נחמן אוהב לכנות עצמו בשם ‘חכם־דקדושה’ ו’זקן־דקדושה‘, הוא יוכל להבין, כי ‘הנחש’ היה מציק הרבה לר’ נחמן עצמו, עד שקם עליו נחמן וריצץ את ראשו.

 

ה.    🔗

עם היות הצדיק מברסלב בעל דמיון גדול וחוזה־חזיונות, היה גם בעל שכל בהיר וחריף.

בשיכלו הבהיר הבין את כל החומר שבשאלות העולמיות, את כל גודלן, קושיין ועומקן.

ובשעה שהפילוסוף מנדלסון היה סבור שאפשר להוכיח במופת מציאות ה' השגחתו וכדומה, היה הצדיק מברסלב יודע, שאין בכל אלו ההוכחות והמופתים ממש. יש תשובה אחת – ואמונה שמה.

"דרך אלו הספרים (כלומר, ספרי החוקרים), להקשות קושיות שנראות גדולות מאד והתירוץ חלש מאד, ומי רוצה לחקור יותר ולהקשות על התירוץ – יוכל להקשות ולא יועיל לו התירוץ "¹⁴.

“לא מבעי, התירוצים שבסיפרי המחקר בוודאי אין בהם כלום, אלא אפילו קצת התירוצים, שמובאים בספרי המקובלים האמיתיים, אעפ”כ אי־אפשר לתרץ הקושיא ע"י תירוצים אלה. נראה בחוש, שהתשובה נשארה מעל, וצריכים לסמוך רק על האמונה.

ועוד: התשובה על השאלות העולמיות היא בתוך השאלות עצמן, ולא בתשובות שמשיבים עליהן.

משל למה הדבר דומה?

שואלים את התינוק: נשברה זגוגית בחלון ופרחה ציפור לתוך הבית וחפצו לסתום את הזגוגית לבל תנוס הציפור, ומדוע לא לקחו את הזגוגית הסמוכה וקבעוה בכאן? הלא תפרח הציפור דרך הזגוגית השנייה?

“כשמערבין באופן זה את השאלה עם התשובה, נדמה לתינוק שהקושיא הראשונה, שעי”ז אין לוקחים את הזכוכית לסתום; כמו כן ממש ישנם בני־אדם שנכנסות בלבבם קושיות על השי“ת, שהקושיות הן הן התירוצים”¹⁵.

ואולם, מה פירוש הדבר, שהשאלות עצמן הן־הן התירוצים?

על כך נמצא תשובה במקום אחר מדברי רבי נחמן:

“בענין הקושיות שהקשה על השי”ת, – מספר תלמיד, – מרגלא בפומיה לאמר: אדרבה, כך ראוי להיות, שתהיינה לו קושיות על השי“ת, וכן נאה ויפה לו לפי גדלותו ורוממותו, כי מעצם גדולתו ורוממתו, שהוא מרומם מאד מדעתנו, בוודאי אי־אפשר שנבין ונשיג בשיכלנו הנהגתו ית', ועל כן בהכרח שיהיו עליו קושיות… ואם היתה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, א”כ היתה דעתו כדעתנו"^16).

הרמב"ם משיב על שאלת הידיעה והבחירה בפסוק: כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'.

ואולם רבי נחמן משיב:

אינך יכול להשיג והינך מתמרמר, מכלל שאם היית יכול להשיג היה נוח ויפה לך. אדרבה, ידידי, אם היית יכול להשיג היה מקום עוד יותר להתמרמרות, לפי שאז לא היינו רואים עוד דעת אלוהית רמה ונשגבה, כי אם דעת אנושית פשוטה…

 

ו.    🔗

התיאולוגים והפילוסופים הדתיים מתאמצים לפתור את השאלות העולמיות. להשיב על הקושיות הרבות, ואם כנים וישרים המה, הם אומרים שאין בכוחם להשיב על שאלה זו או אחרת.

שונה דעת הצדיק מברסלב מדעת כולם, שהוא סבור, שאי אפשר להשיב על השאלות תשובות מספיקות משום עיקר מהותן, תוכנן וטיבען.

יש שאלות, שהשכל האנושי יוכל למצא פתרון להן בהתאמצות ויגיעה רבה, ואולם יש שאלות שאין בכוח יהיה־מי־שיהיה לפותרן.

בענין הזה הקדים הצדיק מברסלב את די בּואַ ריימוֹנד החוקר.

האחרון רואה שבע חידות־עולם. הצדיק מברסלב מונה חמש.

השקפתו של אותו חוקר מיוסדת יותר על השקפה פילוסופית ויסודי המדע הברור, ואולם בנוגע לעיקר העניין, הרבה יש לנו ללמוד מפי רבי נחמן.

על־פי דרכו אומר רבי נחמן, שיש שני מיני שאלות: שאלות הנמשכות מבחינת שבירת־ הכלים – ושאלות הנמשכות מבחינת החלל־הפנוי.

בעלי־חב“ד עמלו, כידוע, בעניין “איהו וגרמוהי חד”, והם, בהישענם על דברי הר”מ קורדובירו, מרבים להמשיל משלים על דרך “מבשרי אחזה אלוה”.

ואולם רבי נחמן סבר, שהשאלה בעינה עומדת: מאחר שהכל אלוהות, הרי כל הנעשה בבריאה, מראשיתה ועד אחריתה, נעשה באלוהות, וא“כ היא כוללת הכל: הטוב והרע, הצדק והרשע, הטומאה והטהרה. ובכן, עלינו להחליט אחת משתי אתה: או שהרע הוא באלוהות עצמה, או שאין כל רע במציאות – וא”כ אין תורה ואין דת, אין בחירה ואין עונש.

בעלי־חב“ד ממשיכים את מחשבתו של ר' ישראל בעש”ט, שהכל רק אחיזת־עיניים, שכל היש רק נראה כיש, ולאמיתו של דבר הוא אַיִן גמור, אלוהות גמורה כמו שהיה לפני הבריאה. הם סומכים את השקפותיהם על הכתובים: “אין עוד מלבדו”, “אני לא שניתי”, ועל דיברי התפילה: “אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם.”

אבל אם כן, עלינו להחליט: או שהבריאה היא בבחינת יש ונפרדת מבּוֹראה, ואז אין מקום לשיטת־האצילות של המקובלים, או שהיא ובוראה אחד, ואז אין מקום לכל החקירות הדתיות והשאלות הדתיות, לפי שהכל בחיוב גמור.

והנה דעת רבי נחמן היא, שהבריאה היא עצם אלוהות ובכל זאת היא בבחינת יש ונפרד. כיצד יתקיימו שני הפכים אלה?

דבר זה, סובר ר' נחמן, ייגלה רק לעת המשיח, כשתימלא הארץ דיעה את ד‘. ר’ נחמן איננו מסתפק בשיטת אחיזת־העיניים של הבעש"ט, לפי שהרע, הפגעים והחטאים מורגשים לנו כדברים ממשיים, ריאליים, וכל ההולך ונמשך בבריאה בדרך סיבה ומסובב, ניראה לנו כמוכרח על־פי עצם הדברים.

וזה הוא, לדעת רבי נחמן, עיקר עניין הצמצום, החלל ומקום הפנוי, שהורו המקובלים: עשה הקב"ה בחוכמתו שנשיג את הבריאה בתור מציאות ריאלית, ממשית, אם כי בעצם אין הדבר כן.

זה הוא עיקר השוני בין רבי נחמן לבין יתר החסידים בעניין הזה: הוא הבין את כל עומקם של החיוב וההכרח. לפי דעתו, אין היש טעות החושים. היש מוטבע בעצם הבריאה, שכן יצרה בוראה באופן, שידמה הכל כמוכרח עפ"י קשר הסיבות והמסובבים.

באופן זה נבין את הערך הגדול שנותן ר' נחמן לעניין מקום פנוי, שהוא שב אליו תמיד, ורק באופן זה נבין את דבריו:

“הקושיות, שהן מבחינת שבירת הכלים, יש להן תירוץ, אבל הקושיות, הבאות ממקום פנוי, אין תירוץ להן”¹⁷).

רעיון גדול ועמוק הוא. השאלות, הבאות מתוך שאנו רואים כי הכל בחיוב ובהכרח, אין להן תשובה. ידוע ידע הצדיק מברסלב, כי אדם שהגיע בהסתכלותו להבנת ההכרחיות של כל הדברים וחיובם הניצחי – אי־אפשר להרגיע את רוחו בתשובות מקובלות ולדחותו בקש.

זהו העיקר של ‘שורש חוכמת־הטבע’: הכרחיות הדברים וחיובם על־פי קשר. הסיבות והמסובבים. גם החכם שבקדושה, יש והוא “נכנס עימו בעיון דק־מן־הדק, עד שרוצה להטיל פגם בשורש הרצון”…

וזה הוא עיקר הסכנה לאמוּנה, שראה הצדיק מברסלב בכל חקירה: החקירה האמיתית, הנכונה, עשוייה להביא לבסוף לידי הכרת הגמור, שלא ניתן לשנותו.

ועל כן, לפי דעתו, רק הצדיק, שהוא בבחינת משה־משיח, אפשר לו “לעיין היטב באלו החוכמות”. דבריו בזה מיוסדים על האגדה: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות, וכו'. אמר לו: שתוק, כך עלתה במחשבה.

מי שהוא בבחינת משה, מי שיודע טיב השתיקה, הוא איננו מבקש תירוצים וישובים, כי אם שותק במקום הצריך ומתעמק בעניינים שאי־אפשר לבטא אותם בדיבור, כי אם להרגישם בהרגשה אלוהית כמוסה.

והצדיק, שהוא בחינת משה־משיח, לא זו בלבד שאפשר לו לעסוק גם במבוכות הבאות מחלל הפנוי, כי אם גם צריך הוא ומוכרח להתעסק בכמו אלה: עליו להוציא את האפיקורסים שנפלו לשם…

וכיצד הוא מוציאם משם? היש בכוחו להרגיע את רוחם בדברי שכל ובתשובות מספיקות? – לא, כזאת לא יעשה הצדיק הזה, ולא יוכל לעשות, לפי שההשגות, שהוא עצמו משיג בעניינים כאלה, אי־אפשר כלל להגדירן ולהסבירן על־ידי משלים: הן בבחינת סיתרי־אותיות. הוא מוציא את האפיקורסים מן המבוכות הגדולות בניגון מיוחד – ניגונה של אמונה.

 

ז.    🔗

“כל חוכמה וחוכמה לפי בחינתה ומדריגתה, יש לה זמר השייך ומיוחד רק לה, וכן ממדריגה למדריגה. בחינת החוכמה שבמדריגה היותר עליונה, יש לה זמר יותר עליון, וכן למעלה, למעלה, עד ראשית נקודת הבריאה שהיא תחילת האצילות. ואמונה יש לה גם כן זמר המיוחד לאמונה. וכמו שאנו רואים, שאפילו אמונות עכו”ם בדברי טעותם – יש לכל אמונה זמר מיוחד וחוכמת האפיקורסות יש לה ג“כ ניגון המיוחד לה, כמו שאמרו על אחר, שלא פסק זמר יווני מפיו. והצדיק משיג את הזמר היותר עליון”¹⁸.

פירוש: כל חוכמה יש לה שירה מיוחדת, יופי מיוחד, סגנון מיוחד, שבכל אלה היא מושכת את לב הדבקים בה והמתעמקים בה.

הכפירה המדעית גם היא יש לה יופי משלה, שבו היא לוקחת אף את ליבות האנשים דורשי האמת בכל ליבם ונפשם.

והאמין רבי נחמן, שיש בכוח שירת הצדיק, הבאה מהסתכלות פנימית, שאי־אפשר להביעה באומר ודברים, להשפיע על הכופר ולהופכו לאיש אחר.

אומנם, שירת־השכל אומרת כך וכך, ולה גם קסם מיוחד לצודד נפשות, אבל שירת־האמונה גבוהה ממנה, לפי שהיא עצם נקודת הבריאה ותחילת האצילות, ומשורר השירה הנשגבה הזאת מושל בלבב משורר־הכפירה להטותו לחפצו.

ידוע עד כמה החסידים מכבדים ומוקירים את הנגינה, ואולם הצדיק מברסלב מדבר על הנגינה כעל יסוד היסודות ושורש כל העניינים והמעשים.

הוא הבין, אם כי לא במדע מבורר, כי הנגינה האמיתית היא עצם נישמת המנגן.

ואף גם זאת הבין, כי ההבדל בין נגינה לנגינה הוא לא הבדל ארעי, כי אם הבדל עיקרי, נוקב ויורד עד תהום ההרגשות והדמיונות, המחשבות והמעשים.

“דע, כי יעקב אבינו, כששלח את בניו ליוסף, שלח עימהם ניגון של ארץ־ישראל, וזהו הסוד: קחו מזימרת הארץ בכליכם”.

“דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה” (לקוטי תנינא, ס' ס"ג).

“עיקר הדביקות וההתחברות להשי”ת מזה העולם, השפל והנמוך מאד, הוא על־ידי ניגון וזימרה" (נשיאת כפים, ה"ה).

“עיקר המשכת רוח חיים דקדושה הוא ע”י בחינת ניגון ושיר להשי"ת (הלכות העושה שליח לגבות חוב, ה“ג, כ”ד).

“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועיקר שעשוע עוה”ב יהיה על־ידי קול הניגון והשיר שיתעורר לעתיד" (הלכות אבידה ומציאה ה“ג, י”ד).

“גדול כוח הניגון אפילו בפה; כל –שכן כששומעין הניגון ממנגן טוב ויפה, שמנגן ומזמר אותו על כלי־זמר טוב ויפה, שאז יש כוח להניגון לשמח את האדם בתוך תוקף העצבות שלו” (פריה ורביה, ה"ג, אות ד‘, ה’),

“עיקר חיות האלוהות, המלובשת בכל העולמות, היא בחינת קולות ודיבורים הקדושים, שבהם נברא העולם, כביכול, ועל־כן, ע”י קולות ודיבורים קדושים, מדבּקים עצמם בקול ד', שהוא עיקר חיות האלוהות המלובשת בכל העולמות" (שם. אות ט"ז).

בעוד ששופנהואר ראה במוסיקה גילוי הרצון העולמי כמות שהוא, בלי הופעת הרצון לחיות, ראה הצדיק הברסלבי במוסיקה עצם גילוי הרצון האלוהי.

“מבואר בחוכמת המוסיקה שיש ג' קולות, היינו, כי יש קול פשוט, שהוא הקול שהאדם מוציא מפיו במקום רחב שאין מחיצה נגדו, ויש קול החוזר, שנקרא קול הברה, שהוא הקול ששומעים ביער או בין ההרים הגבוהים כשמוציאים קול, שאז שומעים כנגדו קול־הברה כאילו אחד עומד כנגדו ומוציא זה הקול, ועוד יש קול שלישי שהוא הקול המורכב משניהם, הקול היוצא מתוך כלי דחוק. כשהקול פשוט, פוגע מיד בהקול החוזר עד שהקול החוזר נכלל מיד עם הקול הישר, ונעשה משני הקולות קול אחד, שהוא קול שלישי, וכו‘. ואלו הג’ קולות וההרכבה והצירוף שביניהם הם יסודי מיני נגינה, והם בבחינת שיר פשוט, כפול, משולש, מארבע הכלולים בד' אותיות הויה, שהיא כלליות עשר ספירות, ימין ושמאל ואמצעי, חסד, דין, רחמים, והעיקר – יעקב”¹⁹.

 

ח.    🔗

המנגינה הנשגבה מרוממת את האדם על כל המעשים ומשחררתו מן כל העניינים השפלים והתכונות השפלות, שהוא שקוע בהם. בדרך זה פועל גם הטבע על האדם. במידה שהמוסיקה פועלת על השומע, פועל המראה על רואֵהו.

אין בגדולי־ישראל שהבין את ערכו של הטבע ופעולתו על הרגש הדתי כהצדיק מברסלב.

בעל חובת הלבבות, בשער הבחינה, מאריך הרבה בעניין ההסתכלות בכל הברואים. ואולם העיקר היא לו הבחינה בברואים, כלומר, הכרת החוכמה הניכרת בהם, שמתוך ההסתכלות בנפלאות, מיבנה־הגוו של כל יצור וכו' יבוא האדם לידי הכרת הבורא.

הצדיק מברסלב מדבר בסגנון אחר לגמרי. הוא מדבר על שירת העשבים, החן השפוך על השדה אשר ברכו ה', רוח הקדושה והטהרה שעשוי הטבע להכניס בליבו של המסתכל.

הסתכלותו של ר' נחמן בטבע איננה הסתכלותם של תיאולוגים, אף לא הסתכלותם של המשוררים הרגילים.

התיאולוג אומר להוכיח משהו, היינו, למצוא כוונה בכל מין ותכלית מיוחדת להוכיח על־ידי־כך מציאות בורא מכוון.

המשורר הרגיל נכון לתת כבוד־אלוהים לכל כוח פרטי, לכל הופעה פרטית וגילוי פרטי. הוא נתון תמיד תחת השפעת הרגע. היום הוא משתחווה למראה זה וחזיון זה, ולמחר – למראה אחר וחזיון אחר.

הסתכלותו של רבי נחמן בטבע היא הסתכלותו של חוזה, הסתכלותו של האיש שאיננו יודע להבדיל כלל בין האני ובין הבלתי־אני, איש שנכלל עם כל מה שהוא רואה ומרגיש מתוך התפעלות שלימה וגמורה, התופס את החן וההדר שבכל דבר וממזגם עם שאיפותיו הנפשיות הוא, עם תכונותיו המוסריות הוא, עם הקדושה והטהרה שבנפשו.

החזיונות הרבים מצטרפים בלב החוזה לחזון אחד גדול ונשגב, המתאים לאידיאל הפנימי־עצמי שלו. אם האידיאל הפנימי של החוזה הוא היופי, גם חזון־העולם אצלו הוא היופי; אם הוא הנשגב, גם חזון־העולם שלו הוא הנשגב, וכן גבורה, וכן חוכמה.

רבי נחמן הקדוש, שאיפתו היותר גדולה היתה – הקדושה. המחזה הנשגב, המלבב והקוסם של הטבע עורר בו, איפוא, את משּא־הנפש שלו – אהבת האלוהים.

אָגוּסט קונט, שהיה רגיל בימי ילדותו בהשקפות תיאולוגיות והבין את כתבי הקודש עפ“י פירוש מוריו הקתוליים, לא הבין את השירה הרוממה שב”השמים מספרים כבוד אל", והוא אומר: לפנים סיפרו השמים כבוד־אֵל, ועתה הם מספרים את כבוד ניוטון, קפלר וקופּרניקוס.

אך אילו היה קונט מיטיב להסתכל בשירת הקודש ובשירת הטבע כשם שהיטיב להתבונן בחוכמה, היה מבין, כי הרגש הנשגב, הקשור בהסתכלותו של האדם בטבע, איננו תלוי בהשקפות ודיעות: הוא נולד לרגלי השתוממותו של האדם וחרדת הקודש שלו. או־אָז היה מבין באיזה אופן השמיים ‘מספרים’, ש“אין אומר ואין דברים”: היופי, שאין למעלה הימנו, וההדר, שאין דומה לו, מספרים הכל בלי ראיות והוכחות.

 

ט.    🔗

כשם שכינור של דוד, כשהיתה מגיעה אליו רוח צפונית, היה מנגן מאליו, כן היה לב ר' נחמן מתמלא שירה אלוהית כשהיה רואה לפניו את העמקים העוטפים בר, את היער, את הנהרות והמעיינות.

“חורף, – אומר רבי נחמן, – הוא בבחינת עיבּור, ואז כל העשבים והצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ, שהוא בחינת לידה, אזי כולם מתעוררים לחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוּח בשדה; שיחה לו, תפילה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשי”ת. ואז כל שיח השדה, המתחילים לחיות ולצמוח, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו" (ליקוטי עצות, התבודדות, ד').

“אם היה האדם זוכה לשמוע את השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי”ת בלי שום פנייה ובלי שום מחשבות־חוץ כלל… כמה יפה ונעלה כששומעין השירה שלהם! ועל כן טוב מאד לעבוד את ד' ביראה ולהתבודד על־פני השדה בין גידולי הארץ ולשפוך שם שיחתו לפני השי“ת באמת” (שם).

“האדם, הזוכה להתבודד באמת ולפרש שיחתו לפני השי”ת כראוי, אם זוכה להתבודד בשדות ויערים, אז הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה שפוסע טעם גן־עדן. גם אח“כ כשחוזר משם, כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר, חדש לגמרי. אין העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם” (שם, סוף).

“דע כי כשהוא, האדם, מתפלל בשדה, אזי כל העשבים באים בתוך התפילה מסייעים לו ונותנים לו כוח בתפילתו”. (י“ט, ע”ב).

טוב יותר שההתבודדות תהיה מחוץ־לעיר, במקופ עשבים: העשבים גורמים שיתעורר הלב". (נ"א)

“מכל האילנות והעשבים ומכל הדברים שבעולם – מכולם הולכים שליחים, מאחד לחבירו ומחבירו לחבירו, עד שמגיע לאוזן הצדיק האמיתי והוא מקבל ומבין בהם עצות לעבודתו”. (שבחי מהר“ן, ע”א).

את היחס שבין הדר־הטבע ובין האהבה לאלוהים, בין הרגש האסטתי הטהור והמזוכך ובין הרגש הדתי, הביע רבי נחמן באימרה קצרה אחת על העשבים: “טוב להיות ירא־שמיים בחברתם”.

 

י.    🔗

מלבד המנגינה והדר־הטבע, מרוממים גם הסיפורים הנאים ליבו־של־אדם. כאן עשה רבי נחמן דבר, אשר כמו זר נחשב בעיני צדיקי דורו ואף בעיני החסידים בזמנו.

הצדיקים היו מספרים, בדרך כלל, מעשי צדיקים, ניסים ונפלאות, והוא היה מספר סיפורי־מעשיות ‘פשוטים’; מעשה בבן־מלך ובת־מלכה, מעשה בחכם ותם. וכדומה.

הייתכן הדבר?

איש צדיק, נכד־הבעש"ט, יושב בקהל חסידיו ומספר על אוהבים ואהבות, כיסופים וגעגועים, אבודים ונידחים.

אומנם, הספורים מלאים רמזים וסיתרי־תורה, אבל למה יעשה כדבר הזה, להלביש אותם בסיפורים ‘פשוטים’ כל כך ולהשגירם בפי אנשים ותינוקות־של־בית־רבן?

אפשר להביע סיתרי התורה, כאשר הביעו המקובלים, ברמזים, ולהסבירם לאלה שאינם חכמים ומבינים מדעתם. אבל למה הסיפורים הללו, הקרובים לכאורה לסיפורי אהבים וסיפורי־בדים?

רבי נחמן, חכם־הקדושה, היה גם אמן מצד הקדושה, וכאַמן ממין זה הכרח היה לו להשפיע על חסידיו גם מבחינה זו שבו.

“אמר, – כך מספר תלמידו, – לעניין סיפורי מעשיות שסיפר, שטוב יותר היה לבלי לגלות בהם שום רמז ולהיכן הם מרמזין, כי כשהדבר ניסתר, יכולים לפעול בו יותר, אך הוא מוכרח לגלות בהם איזה רמז בעלמא למען ידעו שיש בהם דברים נסתרים”.

" ע“י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות העוררים מהשינה אפילו אותם שנפלו, ח”ו, מכל השיבעים פנים לתורה". (ליקוטי עצות, פורים, ועוד).

“העולם אומרים, שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אומר, שע”י סיפורי מעשיות מעוררים בני־אדם משנתם". (חיי מוהר“ן, אות כ”ג, דף ה').

“מכל הדברים צועק כבוד־השי”ת, כי מלוא כל הארץ כבודו, ואפילו מסיפורי הגויים צועק ג“כ כבוד־השי”ת, כמ“ש,: סַפּרו בגויים את כבודו וגו‘. כי כבודו ית’ צועק תמיד וקורא ומרמז להאדם, שיתקרב אליו, יתברך, והוא יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה”. (כ“ה – ע”א).

ואם אפילו “מסיפורי הגויים צועק כבוד השי”ת, על אחת כמה וכמה מסיפורי־קודש – סיפוריה של אמנות מצד הקדושה.

 

יא.    🔗

האמונה –מה עיקר מהותה, תוכנה ויסודה?

על שאלה זו משיב רבי נחמן, כי האמונה יסודה בכוח־המדמה שבנפש. ואולם, יש אמונה ויש אמונה, כשם שיש כוח המדמה ויש כוח המדמה. יש כוח־המדמה (כוח הדמיון) מעורב ומבולבל ויש כוח המדמה מזוקק וטהור: הכוח הזה היה לנביאים²⁰).

בעניין הכוח־המדמה, יש לו, לרבי נחמן, השקפה מקורית, המיוסדת על סוד הצמצום של המקובלים.

הכוח המדמה הוא כוח יצירתי, כולל ומקיף הכל, מבריח כל חלקי הבריאה כולה מראשיתה ועד אחריתה, כל אבריה, יצוריה, פרקיה וחוליותיה. וציורו של כל דבר קטן וגדול – מן האלוהים ובאלוהים.

כל הציורים החלקיים והפרטיים מצטרפים לציור אחד גדול ומקיף. והציור הגדול הכולל מתחלק לציורים חלקיים ופרטיים לאין קץ.

"וזה הוא עיקר עניין הצמצום שזכרו המקובלים, שהשכל האלוהי כמו נסתלק וחדל להאיר בגלוי ונשאר רק כוח המדמה והמצייר"²¹.

על־כן, אי אפשר להשיג את האלוהות בשכל בשום אופן, ורק על־ידי הכוח המדמה, בהיותו טהור וזך, אפשר לאדם לצייר באיזה אופן שהוא את העניינים הנשגבים האלוהיים.

ועל־כן, הבל הוא עמל החוקרים בענייני האלוהות: השכל האלוהי מכוסה ומוסתר ממנו בריבוא־ריבבות הסתרות, ורק לדמות אנו יכולים ולצייר אנו יכולים.

וזה הוא עיקר כוחם של הנביאים, שבמראה דיבר אליהם האלוהים, חזון הירבה להם, ודימו צורה ליוצרה.

הנביאים הם מורי האמונה היותר גדולים, לפי שכוח המדמה שלהם היה יותר שלם, יותר טהור, יותר צרוף ומזוקק, יותר גמור ומשוכלל מכוח־המדמה אשר לאנשים רגילים.

ואי־אפשר לו לאדם שיהא כוח־המדמה שלו שלם, טהור ומזוקק עד כדי להשיג השגות אלוהיות, אלא אם כן הוא חי חיים קדושים וטהורים ושואף לשבר את המחיצה העולמית, המסתרת את הבורא מן הנבראים²²).

ולפי זה: האמונה – אעפ"י שמקורה בכוח־המדמה הנבואי – קשורה היא מבחינה זו ברגש הקדוש. אי־אפשר לכוח המדמה שישתכלל (במובן האלוהי), אלא אם כן יש לו לאדם שאיפה בלתי פוסקת אל היופי האלוהי וההדר העליון, געגועים וכיסופים דקדושה.

ולפי זה: מי שבא לטעת את האמונה בליבות בני־האדם. עליו להשפיע גם על הכוח המדמה וגם על הרגש; צריך הוא לעורר כוחות אלו, לזכּכם, לטהרם, ליפותם; צריך הוא להשתמש בכל האמצעים המובילים אל התכלית, לדעת את כל הדרכים, שציור הקדושה ורגש הקדושה נקנים בהם.

והדרכים הם – לפי הכרתו של רבי נחמן – הנגינה מצד הקדושה, הנשגב והטהור שבטבע – והאמנוּת מצד הקדושה, זו שהדגים אותה ר' נחמן בספּורי־מעשיות שלו.

 

יב    🔗

מלבד האמצעים הנשגבים, שעל ידם אמר רבי נחמן לטעת רגש האמונה בליבות בני־אדם, היה אוחז לפעמים בדרך יותר פשוטה.

הוא עזב אז את געגועיו הקדושים ואת שאיפותיו הרמות והחל לדבר בשפת התועלת ודן בענייני האמונה מנקודת השקפה מעשית־חיונית.

וגם כאן הננו רואים, כי ידע רבי נחמן את רוח החוקרים והכופרים: סגנון דבריו איננו סגנון האיש המדבר על דבר שיש לו עליו איזה מושג קל, כי אם סגנון איש היודע היטב את הדבר שהוא נושא ונותן בו.

“המחַקרים – היה אומר – חייהם אינם חיים כלל, אפילו בעולם הזה, כי תיכף כשיש להם איזה דבר שאינו כרצונם, מכל־שכן כשיש להם איזה צרה, אין להם למי לפנות, מאחר שתולים בטבע ואין להם במה להחיות את עצמם כלל. אבל איש־אמונות, המאמין בה' חייו טובים מאד, כי אפילו כשעברה עליו איזו צרה, אזי הוא גם־כן יכול להחיות את עצמו בהשי”ת, כי בוטח בה' שהכל לטובה, או שעל־יסורים אלו ינַכּו לו מעוונותיו, או שעל־ידי זה יזכה לאיזו טובה גדולה בסוף, וכיוצא בזה"²³).

“המחַקרים מלאים יסורים תמיד, כי נראה בחוש כי אי־אפשר שיתנהג הכל כרצונם, ומאחר שהם בוחרים רק בעולם הזה והעולם הזה מלא יסורים ויגונות, על־כן בכל עת ובכל שעה יש להם צער ויגונות ודאגות מענייני העולם הזה וכל ימיהם כעס ומכאובים”^24).

בסגנון כזה הוא מדבר במקומות רבים בספריו, ולעניין זה נאמר גם הסיפור ‘מעשה בחכם ותם’, ועוד.

אומנם רבי נחמן הבין גם את היופי הרב אשר ביסורי הקדושה, ועל כן הוא אומר: “אלו היסורים (כלומר: יסורי הקדושה) אינם יסורים כלל, כי הם כאילו מוסיפים חיים לאדם בבחינת יראת ה' תוסף ימים”²⁵)

וכן היה תלמידו רבי נתן רגיל תמיד לחזור על המאמר: “אין לך אדם בלא יסורים; אשרי מי שיסוריו מן התורה”…

 

יג.    🔗

מעֵין אותה הפעולה, שפועל הטבע בהדרו ובהירוּתו על הנפש המתבודדת, היא גם פעולת האדם היפה והנשגב במובן הרוחני; מטהר הוא ומזכּך את הסובבים אותו.

רבי נחמן הירבה להשפיע על תלמידיו לא רק בתוכן מנגינותיו, שיחותיו וסיפוריו, ולא רק בצורתם, כי אם גם בנעימה שבה נאמרו – באישיותו ונעימת אישיותו.

כפי שיסַפרו תלמידי רבי נחמן, ידע רבם למשוך אותם בחבלי־קסם, להביאם למצב התרגשות עצומה על־ידי מילה אחת שנאמרה בשעתה, על־ידי תנועה אחת, על ידי אנחה אחת.

“כבר נתבאר – מספר תלמידו – מגודל הבושה והיראה, שהיתה מונחת על פניו תמיד, לא נראה כזאת. והרב הקדוש מהור”ר ר' נחום ז“ל מטשרנוביל, ראה אותו בימי נעוריו בקהל מדבדיבקה ונתבהל מעוצם היראה, שהיתה על פניו אז, ואמר: מה שנאמר ‘למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו’ – זה רואין בחוש אצלו”^26).

“ועיניו, – מספר עוד תלמידו, – היו מאירות כשמש וכירח ממש. בפרט בשבת־קדש היו עיניו מאירות מאד מאד, ופניו היו מאירות ומאדימות מאד. בשבת־קדש, ומי שלא ראה עוצם קדושתו ורישפי שלהבת דביקותו בשבת־קודש וסדר־הקידוש שלו בליל־שבת וסדר השולחן, והניגון שהיה מזמר: ‘אתקינו סעודתא’, ‘אזמר בשבחין’, ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות: ‘כל מקדש’, ‘מנוחה ושמחה’ ו’אשת חיל' ו’מעין עולם הבא' – מי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם. וכל מי שעמד באותו מעמד היה מעיד, שלא יהיה נראה כזאת עד שיבוא משיח צידקנו. ואלו כל הימים דיו וכו' אי־אפשר לבאר אפס קצהו מעוצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה ועריבת נעימת הדביקות הנפלאה, שהיתה אז בענווה ובאמת, אשר לא נראה כזאת בעולם”²⁷).

ועל שיחותיו אומר תלמידו: “האריך בשיחות כאלה הרבה מאד, בכמה וכמה מיני לשונות של חוכמה אמיתית נפלאה ונוראה, אשר כל דיבור ודיבור היה מתוק מדבש ונופת־צופים ונכנס בעומק הלב לכל אחד ואחד. וגם אי־אפשר לבאר תמונת הדיבור הקדוש והנורא, הנעים והמתוק בתכלית הנעימות, שיצא מפיו הקדוש בקדושה וטהרה, באימה וביראה, שהיה לו כל מין חן שבעולם. כאשר יעידון ויגידון כל מי שזכה לדבר עימו אפילו במילי דעלמא”²⁸).

“הוא – מספר עוד תלמידו – לא היה רגיל לומר מוסר בפירוש, כדרך המוכיחים; אף־על־פי־כן, כל דבריו וכל שיחותיו היו רק מעניין עבודת ד' וכל דבריו היו כגחלי־אש ממש, ומי שזכה לשמוע דיבור מפיו היה (אותו דיבור) נכנס בקרבו כאש בוערת ממש. אי־אפשר לבאר ולצייר לא בכתב ולא בפה עוצם תבעירת קדושת דיבוריו, שיצאו מפיו הקדוש והנורא בקדושה וטהרה אפילו בשיחת חולין, ומכל שכן כשהיה מדבר בעבודת ד' או כשהיה אומר ומגלה תורה; (אז) היה כל דיבור ודיבור מאיר ומזהיר באש לוהטת, רשפי־שלהבת”.

“ועל־פי־רוב היה נדמה לנו – באותה שעה שעמדנו לפני הדרת קדושתו הנוראה שבוודאי לא תהיה שום בחירה, כי בוודאי בהכרח קדושתו הנוראה להיות כרצון השי”ת"²⁹).

איגרות תלמידו, רבי נתן, בספר ‘עלים לתרופה’, מלאות תהילות לד' על שזיכהו לעמוד ולשרת לפני צדיק גדול כזה.

כשהדאגות והיסורים הציקו לרבי נתן מאד (כי הציקו לו אויביו וימררוהו וָרוֹבוּ המתנגדים השונים, כשם שדיכאוהו מחשבות נוגות על החטאים והעוונות וגסות־החיים) היה שם אל לבו: אבל הן זאת לא אוכל לכחד, שזכיתי לעמוד לפני הזקן דקדושה ולשמוע מפיו את התורה על הפסוק “אזמרה לאלוהי בעודי”.

בשביל תורה זו ³⁰)בלבד כדאי היה בעיני רבי נתן לחיות לעמול ולהצטער כל הימים.

 

יד.    🔗

עיקר כוחו של רבי נחמן היה בכך, שידע להביא כל דבר בשעה הצריכה לכל איש ואיש לפי מצבו ועניינו, תכונת נפשו ומהותו.

רבי נחמן ראה עצמו רופא־נפשות אָמן, ולכן התאמץ להכיר שורש כל מחלה מוסרית, כללית ופרטית, ולהעלות לה ארוכה בהתאם למיזגי החולים, מצבי־חייהם, הרגליהם ומידותיהם.

עם זה דיבר קשות ועם זה רכות, את זה השפיל ואת זה הרים, את זה יִסר ואת זה נישק. ובעוד שאחרים יראים את הגיהינום שלאחר מיתה, היה ר' נחמן ירא את העולם הזה, שהיה גיהינום בעיניו. יש להציל את בני־האדם, להוציאם מן הגיהינום, מיסורי־העולם.

“דיך האָב איך שוין אַוועקגענומען פון דעם עולם” – אמר פעם לר' נתן (אותך כבר הוצאתי מן העולם הזה).

כדי להוציא את בני־האדם מן העולם, כלומר, מן יסורי העולם, צריך להוכיח להם, כי לא יפסידו מאומה גם אם יעזבו את העולם הזה, לפי שאין העולם הזה כדאי בכל הטורח שטורחים בשבילו. אין לשים לב לתביעותיו ודרישותיו, כי יש ויש עולמות אחרים,נעלים ונשגבים ממנו.

ומשום שידע רבי נחמן, כי לא כל היסורים שווים, כי לכל איש ואיש מכאוב מיוחד ויסורים מיוחדים, על־כן דיבר עם כל איש ואיש בסיגנון אחר, בדרך אחרת ואופני־דיבור אחרים.

“עיקר שלימותו של הצדיק –אומר רבי נחמן – הוא שיוכל להיות למעלה ולמטה; שלמי שהוא למעלה ונדמה בדעתו, שהוא במדריגה העליונה, יַראה לו הצדיק את ההיפך. וכן להיפך: מי שהוא למטה, במדריגה התחתונה, בתוך הארץ ממש יַראה לו הצדיק, שאדרבה, הוא (השפל) סמוך אל השי”ת. וזו השלימות מוכרחת שתהיה לצדיק ובלא זה איננו צדיק כלל. כי צריך להראות למי שהוא בדיוטא התחתונה לגמרי, שעדיין הוא סמוך אל ד' ממש, כביכול, לעורר אותו ולגלות לו: ד' עימך, אל תירא ואל תפחד ואל תיחת, הוא, יתברך, עימך ואצלך וקרוב לך ממש, כי מלוא כל הארץ כבודו. על־כן, אפילו אם האדם נופל למקום שנופל והוא בשפל המדריגה ממש, גם משם יכול לדבּק עצמו בד' ולשוב אליו, יתברך, כי ראוי לו להחיות עצמו בזה עצמו, היינו, כי זה בעצמו הוא התקרבות, מאחר שרואה שהוא רחוק. וכן להיפך: מי שהוא למעלה מאד, צרוך הצדיק להראות לו, שהוא (בן־העלייה) רחוק לגמרי מהשי“ת: מה ראית? מה ידעת?”³¹).

ובמקום אחר מוסר תלמידו ר' נתן את דברי רבו לאיש החושב עצמו לחוטא ושפל:

“האֵל הוא איתך, על ידך, אל תירא, בני יקירי, – היאוש איננו במציאות כלל”³²).

אף זה רגיל היה על לשונו של ר' נחמן:

“ואם נתון אתה במעמקי־בוץ ממש – אף אָז יש לצעוק, לצעוק ולהוסיף לצעוק”³³).

בדברים כאלה היה מרים את השפל בעיני עצמו ומוכיח לו, כי קרוב הוא לד', וכי עליו להתאמץ מעט – ועלה מעלה, מעלה.

ואולם, יש אשר ראה והנה האדם עדיין רחוק מרחק רב מן השלימות והוא חושב את עצמו לגדול ונערץ: או־אָז ראה חובה לעצמו להוכיח לו בדברים מעטים וקצרים את שיפלותו וקטנותו.

פעם בא לפניו איש ודיבר עימו דרך־חשיבות: יורנו־נא רבנו את הדרך לעבודת ד‘. על זה באה תשובה קצרה של רבי נחמן: האתה תעבוד את ד’?…³⁴).

כך נהג עם כל אדם.

כשראה איש מלא יסורי־גוף שאין דוגמתם, אמר: “מכל מקום מוטב מצב זה מכוויה אחת בגיהינום”³⁵).

בדברים אלה חפץ להרגיע את רוחו של האיש הסובל, לבל יקפיד על יסורי־הגוף הנוראים, לפי שעל ידיהם יינצל מיסורי־גיהינום הרעים מהם.

ולהיפך: כשראה בן ־אדם המחכה למוות, אשר יחלצנו מכל צרותיו ובכל זאת הוא ירא אותו, אמר לו: “מה אתה ירא כל כך? הלא שם עולם נאה ביותר”³⁶.

אהב רבי נחמן לנטוע בליבות בני־אדם את האמונה בעולם טוב שלא כאן הוא ³⁷, אמונה באלוהים שהוא אב לכל ואמונה בכוחו הרב של האדם עצמו.

פעם הוכיח את תלמידו: ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך. והזכיר מיד את המאמר: “כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? – קטנוּת שהיתה בהם; שלא האמינו בהם בעצמם”³⁸

כמו כן, היה מוכיח את תלמידיו, על שאין להם עזות דקדושה ³⁹, שהרי אי־אפשר לכבוש את האויב החזק, את היצר הרע, עזות המשבּרת חומות ופותחת שערים.

 

טו.    🔗

“אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכול למתבל מרירותא”. המאמר הזה היה רגיל תמיד על שפתי רבי נחמן, ואָכן, אין מאמר אשר יכיל בקיצור נמרץ את השקפותיו של הצדיק מברסלב כמאמר הזה.

המרירות שבעולם רבה לאין שיעור ותכלית. החיים הם צער מהחל ועד כלה. אין לך רגע ורגע, אשר לא יקרו בו אסונות ופגעים מבהילים. אין לך רגע שלא יסבלו בו רוב בני־אדם כל מיני פורעניות ומכאובים.

ומלבד יסורים אלה, שיש להם תכונה חיצונית, יסורים שמלווים את האדם כצל, יש יסורים אחרים, האחוזים ודבוקים באדם, מותפסים ומושרשים בו מיום צאתו מרחם ועד רידתו לקבר, הלא הם: היסורים של עצם החיים.

“היצר הרע – אומר רבי נחמן – דומה למי שהולך בין בני־אדם וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה, ומרמה ושואל כל אחד: מה אני אוחז? וכל אחד נדמה שהוא אוחז מה שהוא מתאווה ועל כן הכל רצים אחריו, ואחרי כן הוא פותח את ידו – ואין בה כלום. כן היצר הרע מרמה את כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד, עד שנדמה לו כאילו יש בידו מה שהוא חפץ לפי תאוותו, וכשפותח ידו אין בה כלום, כי אין מי שימלא תאוותו”⁴⁰.

“כל הקולות שבעולם, כולם מן חסרונות הם באים, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם, הן רק מחמת החסרון: ששמח האדם על החסרון שחסר לו ונתמלא”⁴¹.

ותלמידו ר' נתן מבאר את רעיון הצער הכללי בסגנון זה:

“עולם הזה, עולם השפל, עולם העשייה, עולם שכל יצורי קדם צריכים לעבור בו ולסבול מה שיסבול ולהתנסות ולהצטרף. עולם המעשה והנסיון דווקא, אשר בכל יום ואפילו בכל רגע אורבים לו (לאדם) ואין מקום להינצל מזה”⁴²) ומאחר שהצער התמידי הוא עצם יסודם של החיים, אין כל תיקווה לתקן את החיים גופם, אלא יש עצה אחת והיא ל“הוציא (את האדם) מן העולם”. כלומר, להביאו לידי מדריגה כזו, שלא יחוש ולא ירגיש כלל בצערם של החיים הרגילים; להראות לו אופקים רחבים אחרים, עד שלא יצטער כלל בצערו של אותו האופק הצר שהוא נתון בו; להרימו לעולמות שכולם טוב ויופי אין קץ.

“זה העולם, – כותב תלמידו, – צריכים רק לדלג עליו, וכמו שסיפרתי לכם בשמו, ז”ל, שהיה משבח את הצדיק שאמר לפני מותו: איבערגעשפרונגען"…⁴³).

ושואל תלמידו רבי נתן:

“מאחר שהעולם הזה מלא צרות ודאגות ויגון ואנחה (כאשר הם – החוקרים – בעצמם מודים ומרבים להאריך בענין זה וכנראה בחוש), ואחר כל העמל ויגון ואנחה, שסובל האדם בזה העולם, ישוב אל העפר כשהיה ואחריתו רימה ותולעה ותרווד־רקב, אם כן מעיקרא דדינא פרכא: על מה שווא בראת בני־אדם? מה איכפת לי בקיום העולם או בהריסתו, מאחר שהיעדרו טוב מהוויתו?”⁴⁴).

יש, איפוא, רק דבר אחד, שבכוחו להפיג את מרירות החיים, והוא: ההוד הרוחני, ההסתכלות התמידית בהוד זה, והחיים התמידים בו ורק בו.

ואותו אדם, שכל מחשבותיו, מגמותיו, שאיפותיו, דיבוריו ומעשיו הם הגשמתם של הציורים הרוחניים העליונים, הופעתם היותר שלימה והיותר אמיתית – הוא מלח הארץ, אותו ‘מלחא’, אשר לולא הוא “לא יכול עלמא למסבל מרירותא”…

 

טז.    🔗

ה’מלחא', – הטוב הרוחני והיופי הרוחני, – ישנו בלב כל אדם ואדם לפי שיעורו ומידתו.

בנפשו של כל אדם, יש מעט דעת, מעט רצון טוב, מעט אהבה, מעט מסירות־נפש, מעט שירה, מעט דמיון, מעט משא־נפש, מעט געגועים קדושים, מעט אהבת היופי והנשגב, ואולם הכל בצימצום, במידה זעומה, רק גרגרים, רק פירורים, רק מעט.

ואולם, ‘הצדיק’ של רבי נחמן מקבץ את חלקי היופי והנשגב המפוזרים בכל רחבי העולם וחוטב מהם חטיבה שלימה, בונה מהם בניין עולם קדוש ונערץ.

רואה הצדיק איש רע ומושחת, מלא גסות וזוהמה, ואולם עינו החדה תופסת באיש ההוא איזו תכונה טובה או שמץ תכונה טובה, איזה נימוס טוב, איזה שרטוט יפה בפנים, בת־צחוק יפה, תנועה יפה; באיש אחר רע וגס הוא רואה נקודות טובות אחרות; באיש שלישי רע וגס – תכונות אחרות שונות לגמרי; באיש הרביעי – נטיות לשוב ולהיטיב; בחמישי – יסורים המכפרים עוונות; בשישי – איזה הוד נפשי אשר עוד לא נתגלה, וככה הוא רואה את הטוב ואת היופי שבריבואי־ריבבות בני־אדם ואוסף את כל הנטפים לכדי ים אחד גדול.

אומר היה רבי נחמן לתלמידיו: “אתם תנו לי רק אבנים וסיד ואני אבנה מהם בניינים נפלאים ונוראים”…⁴⁵).

וכדרך שהצדיק לוקח הוא גם משפיע: באותו אופן שהוא בונה את ההיכלות הרוחניים הנהדרים הוא מראַם גם לאחרים. באותו אופן שהוא סופג אל קירבו את הטוב וההוד שבאנושות כולה, הוא מוסרהו אחר־כך לאיש־ איש.

כיצד:

לאחר שעלה האדם למדריגת צדיק (במובנו של רבי נחמן), כשהוא בא להשפיע על אנשים אחרים או על קיבוץ שלם, כיתה שלמה, עם שלם וכדומה, הוא מוצא בשכלו הזך ובהשקפתו הבהירה אותם הדברים הטובים, שיש בפרטים ההם או בקיבוצים ההם, למרות כל הרע והכיעור והגסות שבהם, והוא מעוררם לאחוז ולהידבק באותו מעט הטוב, לחנכו, לפתחו ולהרחיבו.

אם אותם הפרטים או הקיבוצים אינם רואים בנפשם כל דבר טוב והם חושבים שכבר הם שקועים במ"ט שערי טומאה ואין להם תיקווה לצאת מיוון־מצוּלה לרווחה, הוא – הצדיק – מראה להם את הטוב וההוד המצוי בהם בהיעלם, ואז הם מתחילים להאמין בכוח עצמם, ובכוח האמונה שהם מאמינים בעצמם הם מתרוממים, והצדיק מצידו עוזר להם בהדרכות מהדרכות שונות, בתרופות מתרופות שונות, עד שהם עולים לאותה מדריגה, שבכוחם לעלות אליה.

רבי נחמן מביע את הרעיון הזה כך:

יש ניגון אחד נצחי, קדוש ונשגב מאד; בנפש כל אחד מישראל יש חלק קטן מן הניגון ההוא. הצדיק אוסף את כל חלקי הניגון המפוזרים ומפורדים בכל הנשמות והוא מנגן את הניגון כולו.

כשהוא מנגן את הניגון הקדוש והנצחי ההוא, הוא מעורר את החלקים, מרנין את כל הלבבות, מרעישם ומחרידם, ומרוממם ומקדשם.

נפש כי תשמע חלק הניגון הנעלה, השייך לשורשה, והתרגשה והשתוממה, וטהרה והתגברה, והתעוררה לחיים חדשים.

וירדה הנפש, כי יכבד עליה רפש החיים, וזכרה את הרגעים הקדושים ההם, את הניגון ההוא ואת המנגן הקדוש – ועלתה והיתה למה שהיא.

ובכל עת שנטל הספיקות והדאגות, ההרהורים הרעים והעצבות מכביד על לב האדם, צריך הוא למצוא אותה הנקודה הטובה שיש בליבו בלי שום ספק, והחזיק בכל עוז בנקודה הטובה ההיא, והתרומם בעיני עצמו והלך מחיל אל חיל, ממדריגה למדריגה.

ובזכור האדם כי הנקודה הטובה שבליבו היא חלק השירה העולמית, וחשב: אם גם הכל נלקח מאיתי, אם גם רב בי הרע ומגונה, הנה על־כל־פנים עדיין נשאר בי מעט טוב, קו אחד מצלם האלוהים, קול אחד, נעימה אחת מהניגון הנצחי.

לפיכך: “אזמרה לאלהי בעודי” – ב’עוד' שלי, במה שיש בי, במה שנשאר בי עדיין מהרוחניות העליונה ומידת התפארת העליונה.

זה הוא תוכן התורה על “אזמרה לאלוהי בעודי” ⁴⁶) שהשמיע רבי נחמן ושנחשבה בעיני רבי נתן תלמידו לאחת מהופעות רוח הקודש, לאחד הרגעים הרוממים, שבשבילם כל העולם כולו עם כל העינויים שבו כדאי הוא.

על כן כותב רבי נתן לבנו:

“עיקר הדרך הוא לידע ולהאמין שהשי”ת נמצא בכל מקום ואפילו בעשר כתרין דמסאבותא" (עלים לתורפה, מ"ג).

“בכל היסורים – כותב רבי נתן במקום אחר – יש הרחבות, ובכל העולם יש יושר, ובכל הדינים יש רחמים, ובכל הנפילות והירידות יש הש”י, ובכל מחלקות שבעולם, בכלליות ובפרטיות, בכל עיר ועיר ובין השכנים ובכל בית ובית, וכו‘, וכו’, בכולן יש שלום נעלם" (שם, קמ"ג).

“בכל מקום, – אומר עוד רבי נתן על פי רבו, – יש יושר. אפילו מי שעשה כל העוולות, אף־על־פי־כן בהכרח שיימצא בו איזה יושר, רק שיש חילוק בין בני־אדם, מתי מתחיל היושר אצלם. שיש בן־אדם שהיושר מתחיל אצלו תיכף, ויש מי שאין היושר מתחיל אצלו אלא אחר שעשה עוולה, ויש שמתאחרת אצלו התחלת היושר אחר שעשה כמה עוולות, ויש – אחר עוולות רבות. אף־על־פי־כן יימצא גם בו איזה יושר, רק שהוא מאוחר הרבה”…

 

יז.    🔗

ערכו של האדם היהודי העליון, הצדיק, גדול הוא, לא רק כשהוא לעצמו, בתור יציר נעלה ונשגב בפנימיותו, כי אם גם בתור גואל האנושות, בתור נותן תוכן־החיים לכל האנשים הקטנים הנמקים בעוונם ובשפלותם.

הצדיק הוא שירת העולם.

“כמו שבגשמיות, למראה עיני האדם, אין רואין שום שינוי בדמות ותמונה בין ארץ־ישראל לשאר ארצות, ואעפ”כ היא (ארץ־ישראל) קדושה בתכלית הקדושה, כמו כן הצדיק לערך שאר העולם: אין ביניהם שום הפרש בגשמיות למראה עיני בשר, והם דומים בדמותם וצלמם וכל תנועותיהם לשאר בני־אדם, ואעפ“כ, בַאמת לאמיתה, הם מופרשים ומובדלים לגמרי מכל שאר בני־אדם”⁴⁷).

מטבע קטנה, כשאדם מחזיקה “כנגד עיניו”, מפריעה לראות הר גדול, וקטנוּת־הבריות מונעת מהם לראות “אור הצדיק האמיתי”⁴⁸).

“כל הדברים – אומר רבי נחמן – הם על הארץ כמו שאנו רואים בחוש, ואי־אפשר להם שיפסקו ויתרחקו מן הארץ אם לא ע”י כוח המכריח. וכפי כוח המכריח כן נתרחק מן הארץ, ואח“כ, כשנפסק כוחו של המכריח, חוזר הדבר. ונופל על הארץ, שהארץ יש לה כוח המושך וממשכת כל הדברים לעצמה, וע”כ, כשנפסק כוח המכריח חוזר הדבר ונופל למטה. וכן הצדיק: הוא בבחינת עפר (ארץ), כי הצדיק הוא יסוד עולם (כמו שנאמר: וצדיק יסוד עולם), וכל הדברים עומדים עליו ויש לו כוח־המושך להמשיך כל הדברים אליו, כי זה הצדיק הוא רק יחיד בעולם, שהוא יסוד עולם, וכל הדברים נמשכים ממנו, ואפילו כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו, כ“א לפי בחינתו: יש שהוא בבחינת ענף ממנו ויש שהוא בבחינת ענף מן הענף”⁴⁹)

הצדיק של רבי נחמן, צדיק־האמת, כפי שהוא קורא לו, הוא מנהיג־הדור, המנהיג המרכזי.

“בכל צדיק אמיתי יש התגלות משיח, יש בו מידה של משיח שהוא בחינת משה, היינו שהוא ענוו מאד וכו', ויודע שיפלותו באמת וחשיבות וגדולת ישראל, עד שמוסר נפשו וחיותו בעד ישראל, וכל זה זכה ע”י שעושה תשובה שלמה כ“כ, עד שנדחה הרע לגמרי ונעשה כולו טוב, שזה גם כן בחינת משה־משיח” ⁵⁰⁾.

“כל צדיק הדור הוא בחינת משה־משיח, וכשמחדש בתורה הוא בבחינת ‘ורוח אלוהים’, דא רוחו של משיח, ‘מרחפת על פני המים’ – שהיא התורה; וכמו שמשיח סביל מרעין עבור כל ישראל לכפר עליהם (כמ"ש: והוא מחולל מפשעינו), כן כל צדיק הדור סובל יסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם”⁵¹).

כאן נתן רבי נחמן מקום לחולקים עליו לכתוב מרורות ולדבר בו סרה, כי נוטל הוא גדולה לעצמו יותר מדי.

ואולם, עובדה היא, כי רבי נחמן חשב מחשבות על האנושות כולה, גורלה תקוותה עתידותיה.

באהבתו העזה ובחמלתו הרבה חשב רבי נחמן, כי היום, אשר בו לא ישא גוי אל גוי חרב, לא ירחק־חוק.

הרבה משיחותיו, דיבוריו, תורותיו, וחזיונותיו מוסבים על ציר התקווה הזאת. למשל:

“אזי, כשזוֹכין לשלום הכללי, יתבתל כל המשא־ומתן מן העולם, כי כל המשא־ומתן שבעולם הוא מהיעדר השלום, כי אי־אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שווה, שזה רוצה לקנות וזה רוצה למכור, ואם היה רצונם שווה – לא היה אפשר לשום משא־ומתן וכדומא; אבל לעתיד לבוא, שיהיה השלום המופלא בעולם, כמו שנאמר:וגר זאב עם כבש, אזי יתבטל המשא־ומתן”⁵²).

כל המלחמות והמריבות, התיגרות והקטטות באות, לפי רבי נחמן, מחסרון־ הדעת, ולפוכך צריך להרחיב את הדעת בעולם, כלומר דעת האלוהים, ואז יתרוממו בני־אדם ויתעלו וימי המשיח בוא יבואו.

ואולם יש רשות לבעל־דין לבוא ולטעון: הלא כבר ניבאו הנביאים וחזו החוזים; זה אלפי שנים מטיפים ומשפיעים, ועדיין עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקילקלו עדיין מקלקלים ועומדים.

על כך משיב ר' נחמן:

כל העולמות העליונים והתחתונים מלאים אורות אלוהיים פנימיים, ואורות אלוהיים אחרים מקיפים אותם. ושני מיני אורות אלו – אורות פנימיים ואורות מקיפים – מאירים בכל דבר שבעולם. יש דיעות אלוהיות, שהן בתוך תוכה של האנושות, ויש דיעות מקיפות מחוץ. ואולם מן האור המקיף נעשה תמיד, ברבות מיני ההשתלשלות, אור פנימי. וככה נעשים מן האורות המקיפים את האנושות סוף־סוף אורות פנימיים. או –אז מתחדשים אורות מקיפים אחרים ולסוף גם הם נעשים פנימיים, ומתחדשים מקיפים אחרים וככה עד סוף העולם. אם כן, איפוא, הדיעות והחזיונות, שעתה הם רק מקיפים את האנושות, סוף סוף ימלאו את האנושות, ושאיפות אחרות, יותר נשגבות, תתחדשנה, שתהיינה בבחינת מקיף, עד שסוף סוף תהיינה גם הן לקניין פנימי של האנושות, וככה עד לאין קץ.

אמנם, גם בימות המשיח לא ישוו ישראל לאומות העולם: גם אז יהיה מקום למדריגות ובחינות. אומות העולם יעבדו את ה' כמו שעובדים אותו בני ישראל תמימים וישרים עתה, ואילו ישראל יתעלה ויתגדל עד לשמי מרומים⁵³).

“כל מה שהמשיח יעשה טובות לישראל גם אני יכול לעשות – אמר רבי נחמן – רק שהחילוק הוא, שמשיח יגזור אומר ויקום, אבל אני איני יכול לגזור עדיין”⁵⁴).

“אומות העולם, – אמר עוד רבי נחמן, – אני יכול להחזיר למוטב ולהוליכן סמוך לדת ישראל”⁵⁵).

ואותו ר' נחמן, שהיה העולם הזה כגיהינום בעיניו, אף־על־פי־כן, כשהתאוננו פעם בפניו על צוק העיתים, אמר: “אדרבה, הקב”ה מנהיג עכשיו את עולמו הנהגה יפה משהיתה"⁵⁶).

ועוד: “לא כמידת בשר־ודם מידת הקדוש־ברוך־הוא; האדם, כשעושה לעצמו מלבוש, אז בתחילה, כשהוא חדש, הוא חשוב אצלו יותר, ואחר כך, כלמה שמתיישן המלבוש, הוא מתקלקל וחשיבותו מתמעטת. אבל הקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם, ובתחילה היה העולם מקולקל ואחר כך, בכל פעם ופעם, נתתקן העולם ונחשב העולם אצלו יותר, כי אח”כ בא אברהם, יצחק, ויעקב ואחר כך משה רבנו ע“ה וכו' וכן בכל פעם באים צדיקים ומתקנים את העולם יותר ויותר, ואחר כך – בסוף – יבוא משיח ואז יהיה גמר תיקון העולם” ⁵⁷⁾.

הבריות חושבים, שבבוא משיח יקרו מקרים חיצוניים מרעישים, ובעצם תהי אז רק מהפכה פנימית רבה. “כל אחד ואחד ישליך את המשא שלו. לא כמו שסוברים, שבבוא משיח יהיה עולם אחר משל עכשיו, רק כל אחד ואחד יתבייש משטות מעשיו”⁵⁸).

 

יח.    🔗

השאיפה להיות צדיק ומנהיג הדור ליוותה את רבי נחמן מימי ילדותו. עודנו ילד בן שש (הוא נולד במז’יבוז' בשנת תקל"ב), וכבר חלם על מדריגות גבוהות ונעלות בעבודת ה‘, וכאחד החסידים הגדולים טבל והמשיך עליו קדושת שבת והתחבא ליד עמוד של אחד החסידים הגדולים לשמוע שירתו וניגוניו ובכיו בעת קריאת שיר־השירים. החסיד הירבה בכי והילד הקטן שפך נפשו לפני ד’ ו“בכה בדמעות־שליש עד שנופחו עיניו”.

בשיבתו לפני רבו בימי קטנותו, היה רוצה תמיד לקיים “שויתי ד' לנגדי תמיד”, " והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה לא היה יודע מה שלומד והיה רבו כועס עליו מאד".

ואולם, כגודל יראתו, כן גדלה התמדתו, ו“היה משלם להמלמד מכיסו ג' גדולים בעד כל דף גמרא שהיה לומד עימו מלבד שכר־לימוד שהיה אביו משלם להמלמד”. ככה למד ש“ס ופוסקים, תנ”ך ועין־יעקב, ספרי הזוהר ותיקונים וכל כתבי האר"י, מלבד המון סיפרי מוסר, והיה יודע הכל – לפי עדות תלמידיו – בעל־פה.

בהיותו ילד, היה לומד מה שלומד ועושה מה שעושה בהסתר גדול ובהצנע־לכת, ובצאתו לחוץ היה מינהגו כמינהג כל ילד.

אחד ממינהגיו היה, שהיה לוקח מטבעות גדולות ומחליפן במטבעות קטנות ונכנס לבית־הכנסת בהצנע דרך החלון וכיוצא. והיה לוקח עימו את הספר ‘שערי ציון’ ואומר ה“לשם יחוד” של המיצווה ומשליך מטבע אחת לתוך הקופסא של ‘מתן בסתר’ ומסיח דעת ממעשהו זה וחוזר ומשליך מטבע אחת בכוונות וייחודים חדשים, עד שהיה משליך אחת־אחת את כל המטבעות שבידו, ובכל פעם בכוונה חדשה והתעוררות חדשה.

לפעמים היה שוהה בלילה על קבר זקנו הבעש"ט, ומשם היה רץ למיקווה לטבול, וכמעשהו בימי הקיץ כן מעשהו בימי חורף, ולא עוד, אלא שבחר לטבול דווקא במיקווה שעמדה בחוץ, וכשהיה בא לביתו וחופף את ראשו לא עלה על דעת איש, שהוא טובל בחורף בלילה, כי חשבו שמעשי ילדות הוא עושה.

והיה רגיל למצוא לו איזה מקום בודד והיה שופך שם שיחו לפני ד' בלשון יהודית מדוברת, “והיה מרצה ומפייס אותו, ית‘, ומבקש ומתחנן לפניו בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות, שראוי לו, ית’, שיקרבנו לעבודתו, והיה רגיל בזה מאד והיה מבלה ימים ושנים בזה. גם היה מסתיר עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, במחיצה של קנים שמחזיקים שם תבן ומספוא, והיה אומר תהילים והיה מתפלל בלחש להש”י, שיזכּהו לקרבה אליו".

"והכלל, שכל מיני בקשות שבעולם, שנמצאו באיזה ספר שיהיה, הכל באשר לכל, לא היו שום תחינה ובקשה שלא אמרה –

“גם היה רגיל לפעמים לאמור בתהילים רק הפסוקים המדברים מתחינות ובקשות וצעקה להש”י, והשאר לא היה אומר".

“וכמה פעמים היה מדבר לפני הש”י דיברי תחינות ובקשות מליבו ונזדמנו לו בתוך דיבורו טענות יפות ותפילות נכונות ומסודרות והוטבו בעיניו, והיה כותבן אצלו לזכרון, למען יהיה רגיל בהן, ובכלל היה רגיל לדבר בינו לבין קונו הרבה מאד ועיקר תפילתו היה: שיזכה להתקרב להש"י. –

“ואף־על־פי־כן, נדמה לו תמיד שאין מסתכלין בו כלל, אדרבה, נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו, ית', בכל מיני הרחקות וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, כי היה רואה, שחולפין ועוברין כמה וכמה ימים ושנים ועדיין הוא רחוק מהשם ולא זכה עדיין לשום התקרבות”. ואף־על־פי־כן “היה מחזק עצמו מאד ולא הניח את מקומו, ויש שחלשה דעתו מחמת שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך, שיתקרב לעבודת הש”י, ואין מסתכלין בו כלל, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים, אחר כך נזכר והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו ית'. כי, באמת, בוודאי הש“י חנון ורחום ובוודאי הוא רוצה לקרבו. וחזר ונתחזק בדעתו להתחיל שוב להעתיר לדבר לפני הש”י, וכן היה כמה פעמים".

"כל דבר ודבר שעשה – הכל היה ביגיעה גדולה ובכוח גדול ובמסירות־נפש. והיו לו עליות וירידות אלפים ורבבות. והיה קשה וכבד עליו מאד להתחיל בעבודת ד‘. והיה רגיל להתחיל לעסוק בעבודת ד’ איזה ימים ואחר כך נפל ממדריגתו, וחזר והתחיל – ונפל. וכן היה כמה פעמים. עד שגמר בדעתו: לא אניח את עבודת ד' אף־על־פי שיש לי ירידה לפעמים. –

“והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו, כשנפל ממדריגתו לא היה מתייאש בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש, והיו לו כמה וכמה התחלות ביום אחד, דהיינו, שגם ביום אחד נפל כמה פעמים ממדריגתו והיה מתחיל מחדש”.

“והיה מקבל על עצמו עבודות גדולות מאד, תעניתים לאין שעור וסיגופים נוראים, גילגול שלג וכיוצא בהם, וכאשר נלאה מנשוא את עול העבודה היה חושב, שאין לו רק יום זה בלבד, ולא הסתכל ביום־המחרת וזמן שלהבא, וכשגמר העבודה של יום זה, אזי ביום המחרת חזר וקיבל עליו את העבודה של אותו יום־המחרת, וכן נהג תמיד שלא היה לפניו אלא אותו יום בלבד”.

בבואו לשרש אחר כל מידה רעה ולהכניע את התאוות, היה בוחר לו כפעם בפעם רעה אחת או תאווה אחת, והיה נלחם עימה, רק עימה, והיצר היה מתרצה, שיכניע את כל התאוות, רק לא את התאווה הזאת, ואולם הוא היה אומר אל יצרו: אדרבה, מניח אני לך את יתר התאוות, ואולם אותה אכניע, ויהי מה. וכן הכניע לאט לאט את כל תאוותיו וצירף את מידותיו בתכלית הצירוף והזיקוק.

בהיותו בבית חותנו בכפר אוסאטין (פלך פודוליה) נתעשר ביותר עולמו הפנימי. בין שדות־חמד, גבעות ונחלים, מצא לו מקומות להתבודדות. כאן מצא לו דמיונו הנשגב כר נרחב לחזיונותיו, ושירתו הפנימית – מקום נבחר להשתפכות הנפש.

וסירה היתה לו, שהיה שט בה לבדו בנהר הסמוך לכפר, עד שהיה מגיע לאיזה מקום רחוק שהוטב בעיניו להתבודד בו.

וסובב היה בכל עת מצוא ביערות הסמוכים לכפר ושופך שיח לפני ה' עם שיח־השדה.

והר אחד היה לו, שהיה חביב עליו ביותר, מפני ששם היה לו מקום סתר ומחבוא.

וכל השדות והיערים נדמו לו כריעים וידידים אהובים, ובגעגועים רבים זכר כעבור שנים, שטוב היה לשוח בהם ולשאת רינה ותפילה.

ואחרי עבור שנים רבות, עבר עם אחד מתלמידיו דרך אותם השדות והיערים, ואמר לו: מה טוב היה שיבתי פה, בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן־עדן. וכשהייתי מתבודד באיזה מקום, ביער או בשדה, כשחזרתי משם היה העולם חדש בעיני ונדמה לי כאילו הוא עולם אחר.

בגלל מריבה קטנה שנפלה בינו ובין חמותו (זו לקחה לעצמה את חדר־ההתבודדות שהיה לו), התיישב בעיירה מדבדייבקה, ומני אז התאספו אליו אנשים רבים שהיו שותים בצמא את דבריו, מתאמצים ללכת בדרכיו ומפיצים תורתו ברבים.

שמו נתפרסם כאחד הצדיקים הגדולים ורבים נהרו אליו. ואולם רבי נחמן היה מטיפוסם של הצדיקים הנודדים. עפ"י תכונתו היה רבי נחמן דומה בפרטים רבים לרבי ליב שרה’ס.

“בימי נעוריו, – מספרים תלמידיו – בעת שעסק בעבודתו, צייר בדעתו שאיננו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, והיו לו כמה מחשבות בעניין זה, איך שיעלים עצמו מן העולם ומהיכן תהיה פרנסתו ולפעמים היו לו מחשבות שיחזור על הפתחים ואיש לא ידע ממנו”

“אמר לאחד מתלמידיו, שעולה בדעתו לנסוע עם ביתו למרחקים ולחיות שם בהיעלם גדול מכל העולם; ללכת לשוק, להסתכל בעולם וללעוג לו”.

“לפעמים צדיק האמיתי – אומר רבי נחמן – הוא איש פשוט ממש (פּראָסטאַק), שמתנהג בדרכי הפשטות, אינו מגלה שום תורה ועוסק בשיחת חולין וכיוצא”.

“כשהצדיק הוא פּראָסטאַק, הוא מקבל מאוצר מתנת־חינם”. “הצדיק הגדול מוכרח לירד וליפול לתוך פשטות, כי על־ידי־זה הוא מחייה את כל הפשוטים ואפילו אומות העולם”.

החפץ להיות צדיק נסתר היה משאת־נפש של רבי נחמן, ואולם המחשבה, כי בהיותו למפורסם יפעל וישפיע הרבה יותר, גרמה לכך, שיבחר באיצטלא דרבנן.

כי רבי נחמן לא הסתפק במעשים ארעיים ובהשפעה ארעית, אלא חשב להשפיע על כל בני הגולה (ובמחבוא הלב: גם על עמים אחרים).

והיה רבי נחמן אומר: “הבעש”ט ז“ל וכמה צדיקים עשו ותיקנו בעולם מה שתיקנו, ולאחר כך, כשנפטרו ונסתלקו, נפסק הדבר. על כן צריך לעשות דבר, שיהיה לו קיום לעד”.

“הכבוד, – אומר רבי נחמן במקום אחר, – הוא אם־כל־חי והוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד, שהוא שורשה בבחינת כבוד ה'”.

“הצדיק צריך שיהיה מלובש בכבוד, כי עי”ז הוא נחשב בעיני בני־אדם ויוכל לקרב אותם לעבודת השי“ת, ואם לא יהיה מלובש בכבוד לא יהיה נחשב בעיני אדם”.

“דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדולה מאד, ואי־אפשר לבוא להתבוננות זו כי אם על־ידי עשירות. כמו שבפשטי־אוריתא ‘אם אין קמח אין תורה’, כן להתבוננות זו, שהיא גדולה מאד, צריך שתהיה לו (לאדם) עשירות גדולה מאד, שיהיה לו הון רב ולא תחסר כל בה, כי צריך כל הון דעלמא להתבוננות הזאת”.

מצד אחד – החפץ לחזור על הפתחים, להיות שפל ונבזה בעיני כל, וצד אחר – מחשבה על דבר “כל הון דעלמא”…

דבר זה, שנראה כסתירה גמורה, ודברים כיוצאים בו, כולם יונקים מתחום אחד ומצורך אחד: ההכשרה לקראת הגאולה המשיחית, הגאולה השלימה, שאליה נשא את נפשו החוזה מברסלב.

ורשא, תר"ע.