שוֹמר פּיו ולשוֹנוֹ – רצוּי לבריוֹת ולקוֹנוֹ.
פּלוֹני חוֹטב העצים יוֹרד בּכל בּוֹקר אל החוֹרש הסמוּך, טוֹען משאוֹי של זרדים יבשים וחוֹזר לביתוֹ. זוֹ מחייתוֹ וּמחיית בּיתוֹ מידי אללה.
עשׂר שנים רצוּפוֹת נהג כּך, עד שנתייגע ממלאכתוֹ. אמר: קצתי בחיי מפּני מלאכה זוֹ, קצתי בחיי מפּני פרנסה זוֹ, אי אפשר עוֹד! ארד פּעם אחרוֹנה לחוֹרש ואחטוֹב גל של זרדים, אמצא את עצמוֹתיו של אדם הראשוֹן ואעלן על המדוּרה. בּעטיוֹ באה עלינוּ כל התּלאה הזאת!
נשׂא רגליו והלך לחוֹרש. היה עוֹמד וּמקטע בּגרזן זרדים ועוֹרמם לערימה. בּא אליו מלאך בּדמוּת אדם ושאלוֹ:
– מה מעשׂיך כּאן, החרוּץ?
השיב:
– זרדים אני חוֹטב, כּדי לשׂרוֹף עצמוֹתיו של אדם הראשוֹן.
אמר לוֹ האיש, הוּא המלאך:
– וּמה רעה עשׂה לך אדם אביך? מה חטאוֹ?
אמר חוֹטב העצים בּטינה:
– הוּא עילת צערוֹ של העוֹלם כּוּלוֹ. אילוּלא הוּא – לא אני ולא צערי.
אמר לוֹ:
– יפה, וּמי שיצילך מן הצער?
– אלף תוֹדוֹת לוֹ למציל. בּחיי, עפר אני תחת נעלוֹ.
אמר לוֹ המלאך:
– בּוֹא אנהגך אל גן גדוֹל. מכּל הפּרי אשר בּגן תאכל, אבל מה שעיניך רוֹאוֹת שם – ראה ואל תפצה פה. ראה, הזהרתיך, זכוֹר ואל תשכּח!
אמר:
– עלי ועל ראשי. מלוּמד אני בשתיקה.
מחא המלאך כּף אל כּף, והרי זה (חוֹטב העצים) עוֹמד בּתוֹך גן שאין לוֹ סוֹף, גן עוֹשׂה כל מיני פירוֹת, תאוה לעינים.
היה דוֹדנוּ חוֹטב העצים שרוּי בתענוּגוֹת גן העדן שלוֹשה וארבּעה ימים.
בּיוֹם החמישי ראה שם אדם אחד הוֹלך מאילן לאילן, מסעף בּמערצה ענפים ירוּקים, וּמניח את היבשים.
לא יכוֹל האיש לכבּוֹש את יצרוֹ: אדבּר אוֹ אשתוֹק?… פּלוני, – ארוּרים יוֹלדיו! – מוֹציאני מן הכּלים… בּחיי, אנוּס אני לדבּר… אי אפשר לי לשתוֹק…
רץ אחריו וקרא:
– בּן אדם, עמוֹד!
פּנה הלה ושאל:
– מה לך?
אמר:
– הבּריוֹת נוֹהגים לעשׂוֹת ההיפך מזה: מסעפים את היבשים וּמניחים את הירוּקים!
אמר לוֹ הלה:
– מאימתי אתה כאן?…
לא הרגיש מה ואיך, והריהוּ (חוֹטב העצים) שוּב בּחוֹרש, מקטע זרדים בּגרזן. היה נוֹטל אבנים מן הארץ, מכּה על לבּוֹ וּמצעק:
– אוֹי לי ממה שעשׂיתי! אוֹי לי ממה שאיבּדתי!
נתגלה לוֹ המלאך שוּב ושאל:
– מה לך צוֹוח?
אמר:
– ריבּוֹני, חוּסה עלי והחזירני למקוֹמי הראשוֹן.
השיב:
– ולא אמרתי לך: ראה ואל תפצה פה? לא הזהרתיך?
אמר:
– בּחיי, הריני מתחרט. נסה ותראה אם איני מקיים הפּעם…
מחא המלאך כּף אל כּף והרי זה שוּב בּגן, מתענג על כ"ד. לא יצאוּ שלוֹשה ארבּעה ימים, עד שהשגיח פּתאוֹם בּאיילה קלת רגלים רצה בגן וזקן בּן תשעים רץ אחריה לתפסה. כּל רגע מוֹסיף על המרחק בּיניהם.
אמר האיש לנפשוֹ: אין חַיִל אלא באללה! האיילה מדלגת וּמקפצת מרמה אל רמה, וזה הוֹלך עקב בּצד אגוּדל ונשימתוֹ כלה! אנשי לבב, אדבּר אוֹ לא אדבּר?… אם לא אדבּר – אתפּקע…
קרא אחרי הזקן:
– שמע, סבּא, איילה זוֹ קוֹשטת לפניך כּעין הבּרק, ואתה עד מתי תהא נגרר אחריה כצב?… הנח לה, לא תשׂיגנה!
נתן בּוֹ הזקן את עיניו השקטוֹת ושאלוֹ:
– מאימתי אתה כאן?…
נשׂא האיש את עיניו וראה: הריהוּ עוֹמד וּמקטע זרדים בּחוֹרש.
היה מוֹרט לחייו וּמכּה על לבּוֹ וּבוֹכה בלי בוּשה.
מיד בּא המלאך ושאל:
– מה לך שוּב, בּן אדם?
אמר לוֹ:
– לך ולחסוּתך! חוּסה על איש מסכּן והחזירנוּ למקוֹמוֹ הטוֹב.
– והפּעם?
– קוֹנם עלי, כּאילם לא אפתח פּי.
מחא הציר הנאצל כּף אל כּף, והחוֹטב הוּחזר למקוֹמוֹ בגן העדן. לא היוּ שלוֹשה ימים, עד שראה ארבּעה בני אדם אוֹחזים בּריחיים של בּית הבּד מצדם האחד. הרימוּ אוֹתם מצד זה, נשמטוּ מצד זה, וחוֹזר חלילה, ולא זזוּ מן המקוֹם.
אמר חוֹטב העצים:
– אי, בּני אדם חביבים, לא כך, לא כך: אחזוּ בהם מכּל צדיהם בּבת אחת!
עמדוּ ושאלוּהוּ:
– מאימתי אתה כאן?
לא השגיח מה ואיך, והריהוּ שוּב בּעבי החוֹרש.
מרט את זקנו, הכּה על לוּח לבּוֹ, בּכה וצעק:
– הוֹי כאבי, הוֹי צערי! אוֹי לאיש נוֹלד בּלי כוֹכב!…
עמד לפניו המלאך ושאל:
– מה לך בּוֹכה?
היה מיַבּב:
– אדוֹני, לך ולחסוּתך! חוּסה, חוּסה על המסכּן! קוֹנם עלי… רק עוֹד הפּעם… תראה אם אני…
שיסעוֹ המלאך:
– לחינם כּל טרחתך! אדם אביך חטא חטא אחד, שהביאך לעוֹלם, ואתה – חטא על חטא… שב בּחוֹרש עד יוֹם מיתתך, כּך נאה לך!
ואם לא מת, עדיין הוּא עוֹמד וּמקטע זרדים בּחוֹרש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.