לסוֹחר מכוּבּד היה בן יחיד. הכּל יוֹדעים שהאבוֹת מפנקים את יחידיהם. לכל מקוֹם שהלך האב, הלך הבּן בּעקביו. הלך אל השוּק – הלך עמוֹ, הלך לשאוֹף אויר – הלך עמוֹ. אין אתה רוֹאה את האחד ואין השני על ידוֹ.
כּשעברוּ יוֹם אחד בּשוּק ראוּ חבל מוּמסים ועמהם קוֹף וגדי־עזים. הדרבּקה תוֹפפה, המצלתיים צלצלוּ, והקוֹף – פּעם מקפּץ, פּעם מתנמנם – צחוֹק לקהל הרוֹאים.
הקוֹף לקח את לבּוֹ של הנער יוֹתר מכֺּל. הילד הוּא ילד – בּלבּוֹ קשוּרה איולת.
אישי בעל השלוֹם! נפשוֹ נקשרה באוֹתוֹ הקוֹף. אמר לאביו:
– אבי, אללה יאריך ימיך, קנה לי את החיה הזאת.
מרוֹב אהבתוֹ את בּנוֹ, את יחידוֹ, הלך הסוֹחר אל הקוֹפָני ואמר לוֹ:
– רצוֹנך למכוֹר את קוֹפך לוָלד הזה?
אמר הלה:
– רבּוֹני, יאריך אללה ימיך! אם אמכוֹר את הקוֹף, אקטע את שרשי מחיתי. כּלוּם פלח אני, מציב הדרבּן, אוֹ חוג’ה כמוֹך? אין לי מחיה אלא מעכּוּזוֹ של החביב הזה, זרעוֹ של החטא.
הציע לוֹ מנה יפה.
מדיבּוּר לדיבּוּר – קנה את הקוֹף בּחמש לירוֹת זהב. כּל שׂכלוֹ וכל אמוּנתוֹ שׂם הנער בּקוֹף. מפּיתוֹ יאכל וּמכּוֹסוֹ ישתה, כּל נתח טוֹב שנתנה לוֹ אמוֹ, חציוֹ פרס לחביבוֹ. בּכל בּוֹקר הביאוֹ אל חנוּת אביו, קשרוֹ בדלת החנוּת ורץ לקנוֹת לוֹ מטעמים. עמד שם הקוֹף, גדל ושמן עד שדמתה קוֹמתוֹ לחמוֹר דמשׂקאי.
הסוֹחרים נוֹהגים היוּ לבוֹא יוֹם יוֹם אל חנוּתו של המכוּבּד. היה להם ענין, בּאוּ לרגל ענינם, לא היה להם ענין – בּאוּ לגלגל שׂיחה עם המנוּסה. כּשראוּ יוֹם יוֹם את הקוֹף הנמאס בּפתח החנוּת, נפגע כּבוֹדם והוֹקירוּ רגליהם משם. פּחתה המכירה וּפחתוּ הרווחים.
אמר הסוֹחר לבנוֹ:
– ילדי, אללה ירצך! קח את הקוֹף וקשרהוּ בשער חצרנוּ. ראית שהוּא מקפּח את טוּבנוּ.
לקח הנער את הקוֹף וקשרוֹ בחצר בּיתם. שם אכל ורעה וּביטל זמנוֹ – עד ששמן לבּוֹ ונתפּלץ ומת.
הנער בּא מן הכּוּתאבּ הבּיתה וּמצא את חביבוֹ מת, געה בבכייה. לא אכל ולא שתה וגם בּלילה לא שכב לבּו, עד כּי מקץ שבוּע ימים לא נוֹתר ממנוּ אלא עוֹר ועצמוֹת בּלבד. ראתה האם את כּליוֹנוֹ של בּנה, בּכתה גם היא.
מה עשׂה האב הטוֹב? אמר לבנוֹ:
– בּני, גדלת בּרצוֹן אללה. בּוֹא אלמדך מקח וּממכּר.
השיב הבּן:
– רצוֹנך רצוֹני.
היוּ יוֹרדים בּכל יוֹם אל החנוּת. הוֹאיל ומפוּנק היה, איחר לבוֹא אחרי אביו שעה אוֹ שעתיים ויוֹתר. אבל אביו נהג בּוֹ אוֹרך־רוּח ולא שבר רצוֹנוֹ.
היה מראה לוֹ את מיני הסחוֹרה: זוֹ מחירה פרוּטה, זוֹ מחירה עשׂר פרוּטוֹת. זוֹ מצוּיה בשוּק, זוֹ אינה מצוּיה. יוֹם הלך ויוֹם בּא, הנער למד את חכמת הקנייה והמכירה כמה שאתה רוֹצה.
יוֹם מן הימים, בּדרכּוֹ לחנוּת, עבר הנער בּשוּק. עמדוּ שם כּמה אנשים על ארוֹנוֹ של מת והיוּ מריבים זה עם זה.
אמר הנער:
– השוֹמרים, מה אירע? למה אתם עוֹמדים כּאן וּמתקוֹטטים?
השיב המשיב:
– זה שנסתלק חייב עשׂר לירוֹת – נאמר, לאַבּו־מנצוּר – וזה, בּעל החוֹב, אינוֹ מניח לקברוֹ עד שבּניו יפרעוּ את חוֹבוֹ. ואלה עניים כּטַמבּוּר, איל לא יריבוּ?
נתן הנער את ידוֹ בארנקוֹ, הוציא עשׂר לירוֹת זהב, הרקידן והצלילן על כּף־ידוֹ והלך עמהם.
קברוּהוּ הקבּרנים וחזרוּ לביתם.
בּא הנער אצל אביו ואמר לוֹ:
– אבי, כּך וכך וכך, ואני פרעתי את חוֹבם של המסכּנים.
השיב:
– אללה ימלא חסרוֹנך! לא עשׂית אלא את הטוֹב. לך הַשְלֵם מעשׂה הצדקה!
אמר:
– מה אעשׂה, אבי?
– לך התקן להם סעוּדת־הבראה.
– איך אתקין?
– זבח כּבשׂ והבא סאת עדשים; את הבּשׂר תבשל לחוּד ואת העדשים לחוּד. לאחר שתריק אל הכּלים – כּל האוֹכל מן העדשים, הביאהוּ אלי!
אמר הנער:
– כּדבריך, אבי.
הלך אל הקצב, זבח זה לעיניו ושקל לוֹ כּבשׂ בּן שנתוֹ. הלך משם וקנה סאת עדשים, הביא הכּל הבּיתה ואמר לאמוֹ:
– היליכי, בּשלי את סעוּדת המת, ששילמתי במקוֹמוֹ עשׂר לירוֹת.
אמרה:
– יפה, בּני. תהא לך לכפּרת עווֹן.
בּישלה כל מאכל לחוּד ועירוּ את התבשילים לתוֹך הקערוֹת.
כּשבּאוּ המוּזמנים, התיצבוּ כוּלם על הבּשׂר והאוֹרז, ואל נזיד העדשים לא שלח איש את ידוֹ.
ואללה החיה את המת. הוּא בא וישב בּין החיים. איש לא הכּירוֹ, כּי פניו נשתנוּ. הנער ראה אוֹרח והזמינוֹ לסעוּדה.
עמד האיש ממקוֹמוֹ, חלץ את נעליו והתיצב יחידי על נזיד העדשים.
אמר לוֹ הנער:
– דוֹדי, הרף מן העדשים וּפנה סוֹב לך אל הבּשׂר!
השיב:
– העדשים היוּ מאכל אבי וּמאכל סבי. לא טוֹב אני מהם.
ולא שלח ידוֹ אל הבּשׂר.
לאחר שאכלוּ לשׂוֹבע, עמדוּ ונטלוּ ידיהם. משנטלוּ ידיהם, אמר הנער אל זה שאכל מן העדשים:
– דוֹדי, בּוֹא נרד אל חנוּתוֹ של אבי, דבר לוֹ אליך.
הלכוּ שניהם שמה.
בּיקש הסוֹחר מן האוֹרח לישב. אמר לוֹ:
– הנה זקנתי ואין בּי עוֹד כּוֹח לעבוֹד, והנער נער, רצוֹנך להישאר בּחנוּתנוּ ותקבּל שׂכר?
אמר הזר:
– רבּוֹני, הוּא אחי בברית אללה, והבּוֹגד בּאחיו יבגוֹד בּוֹ אללה.
והאיש נשאר עם הנער בּחנוּת, ושניהם עשׂוּ עבוֹדתם שוה בשוה.
הזקן מצא מנוּחתוֹ בבית והם ראוּ ברכה בעמלם. לקוֹחוֹת ישנים חזרוּ וחדשים מרחוֹק בּאוּ.
יום מן הימים עמדה שיירה של סוֹחרים לירד לדמשׂק.
אמר הנער:
– רצוֹני לירד עמהם.
יעצוֹ אביו הזקן:
– בּני, אל תרד יחידי. אם ירד אחיך עמך, רד והצלחת. אני אשמש בּמקוֹמכם את הלקוֹחוֹת עד שוּבכם.
אמר זה, שעמד מן הצד ושמע:
– הנני, רבּוֹני.
נתן הזקן על ידיהם סחוֹרוֹת שוֹנוֹת ויצאוּ עם השיירה לצפוֹן.
כּשמכרוּ סחוֹרתם פּנוּ שוּב לדרוֹם, לחזוֹר לביתם.
כּשהיוּ עוֹלים – נאמר, מג’יפנה לבּיר־זית – נטה הלה מן הדרך וירד בּחיפּזוֹן אל בּית־העלמין.
שאלוֹ הנער:
– לאן, אחי, לאן?
אמר:
– זמני תם. עבדתיך שנתיים ימים. זכרני לטוֹבה!
צעק אחריו הנער:
– חזוֹר! חזוֹר! אל תעזבני!
ולא נתן דעתוֹ עליו, עד שנעלם בּין הקברוֹת.
הנער בּא לבית אביו. שאלוֹ:
– בּני, היכן אחיך בּן־לוייתך?
אמר בּדמעוֹת:
– הוּא ירד לבית־העלמין שליד כּפר פּלוֹני ולא חזר.
עלוּ שמה וּמצאוּהוּ גוֹהר על אחד הקברים.
אמרוּ לוֹ:
– קוּם, החביב!
ולא נע ולא זע.
החזיקוּ בוֹ להעמידוֹ ונתפּרר בּידיהם והיה לעפר.
ואללה הוּא טוֹב ויהבוֹ טוֹב!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.